ארצות הברית | ניצחון ראשון לדמוקרטים בקרב על רפורמת הבריאות
אנחנו עוצרים את הסדרה על אפגניסטן ופקיסטן לטובת פרשנות קצרה להצבעה הלילה בבית הנבחרים. בקרוב נשוב לאסיה.
ממשל אובמה התחייב להתחיל לקדם רפורמות מיומו הראשון, אבל בחודשים האחרונים, נראה שהצלחה וכישלון בחלקה הראשון של הכהונה ימדדו בשני נושאים עיקריים, אחד מבית ואחד מחוץ: ביטוח הבריאות והמלחמה באפגניסטן-פקיסטאן (כשברקע ענייני עירק ואיראן). אוקטובר היה החודש הגרוע ביותר לארצות הברית ובנות בריתה מאז תחילת הלחימה באפגניסטן, אבל הלילה נחל הממשל ניצחון גדול בעניין רפורמת הבריאות, שעברה בבית הנבחרים ברוב של זעום, 220-215 (שימו לב – אין נמנעים). כעת עובר הקרב לסנאט, והנשיא כבר הכריז שהוא מעוניין לחתום על החוק עד סיום 2009; ספק גדול אם זה יקרה.
הרפורמה במערכת הבריאות היא החקיקה הסוציאלית החשובה בארצות הברית מאז ימי "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון. כמו שכתבנו כאן בקיץ, נשיאים חזקים כבר התרסקו עם הסיפור הזה, ולמרות הרוב המיוחס של הדמוקרטים בסנאט והרוב הגדול בבית הנבחרים, לא היה שום ביטחון שאובמה יצליח היכן שקלינטון נכשל. העובדה שהחוק עבר את בית הנבחרים ברוב קטן כל כך (הדמוקרטים שולטים בבית ברוב של 258-177), יחד עם צפרדע שהמפלגה השלטת בלעה בדמות הגבלה על שימוש בכספי ציבור לטובת הפלות, מצביעים על הקשיים שעומדים בפני הנשיא.
בתחילת הקדנציה שלו, אובמה ביקש להעביר חקיקה דו-מפלגתית על רפורמת בריאות, אולם בהצבעה הלילה היה רק רפובליקני אחד שתמך בחוק, לעומת 39 דמוקרטים שערקו לצד המתנגדים. מצד שני, קשה לדעת בשלב הזה מה התרחש מאחורי הקלעים. יכול מאוד להיות שחלק מהדמוקרטים האלו שיערו שהחקיקה תעבור בלעדיהם, ולכן הרשו לעצמם לקרוץ לשמרנים שבין המצביעים שלהם. כפי שאפשר לראות בטבלה הזאת, המתנגדים אינם בהכרח חברי הקונגרס שקיבלו תרומות גדולות מחברות הביטוח, אלא כאלו שמייצגים בדרך כלל מחוזות רפובליקניים למדי, ושיתקשו להגן על מקומם בבחירות בנובמבר 2010. הקשיים שבהם נתקלה חקיקת הבריאות הם דוגמה טובה לעצמאות היחסית של הרשות המחוקקת בארצות הברית, ולאופן שבו השיטה האמריקאית מעודדת שמרנות בענייני פנים גם כשאחת הרשויות – במקרה הזה, הממשל – מעוניינת ברפורמה אגרסיבית. זו אחת הסיבות שהמערכת האמריקאית הצליחה לשמור על יציבות חסרת תקדים לאורך יותר ממאתיים שנות דמוקרטיה, כולל משברים כלכליים, שתי מלחמות עולם ומלחמת אזרחים אחת – אבל גם התקשתה להעביר רפורמות אזרחיות בנוסח הדמוקרטיות האירופאיות.
הקושי העיקרי עימו מתמודד הנשיא הוא הפיצול במחנה הדמוקרטי, הנובע מהאג'נדה השונה של הנציגים ששולחות המדינות לוושינגטון. הדמוקרטים הליברליים יותר, כמו יו"ר הבית ננסי פלוסי מסן פרנסיסקו, מעוניינים בחקיקה רחבה, שתכלול אופציית ביטוח במימון המדינה, ותכסה קרוב ל-40 מיליון אמריקאים שאינם מבוטחים כרגע. מולם ניצבים דמוקרטים שמרנים יותר – מהדרום, מהמערב התיכון, ואפילו אחדים מצפון-מזרח – המתנגדים לאופציה ממשלתית או לחיוב בעלי עסקים לממן ביטוח בריאות לעובדיהם. גם הרפובליקנים הניחו על השולחן הצעה להגדלת הכיסוי הביטוחי, אבל אין בה חידוש של ממש, וסביר שהיא הועלתה רק כדי להראות לציבור ש"יש אלטרנטיבות" למדיניות הנשיא.
הנשיא והממשל העדיפו לתת למנהיגי הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס – פלוסי בבית התחתון והארי ריד בסנאט – להוביל את החקיקה למען רפורמת הבריאות, כאשר אובמה עצמו נשאר מאחורי הקלעים, אבל מתגייס למערכה בכל פעם שנראה היה שהעגלה נתקעת (בתחילת הדיון אמש הוא נשא דברים לחברי הקונגרס, ותבע מהם לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית; ר' וידיאו למטה). המדיניות הזאת יצרה רושם של ממשל מהוסס וחקיקה מקרטעת לאורך חודשים רבים – ומסבירה את ירידתו של אובמה בסקרים הרבה יותר מאשר הוויכוח עם ישראל, שלא ממש תופס את החדשות בארצות הברית – אולם היא נחלה ניצחון גדולה הלילה: האופציה שננסי פלוסי הצליחה להעביר קרובה מאוד לחזון של הבית הלבן (למעט עניין ההפלות, כאמור), וזאת מבלי שהנשיא היה צריך לדחוף דווקא אותה בעצמו, וכך למצב את עצמו כחלק מהאגף השמאלי ביותר בפוליטיקה האמריקאית.
אז מה יש בחוק הזה, שהרפובליקנים כבר מכנים כסוג של עריצות קומוניסטית: 36 מיליון אמריקאים נוספים יוכלו לקבל טיפולי בריאות, ומספר הלא מבוטחים יירד אל מתחת ל-5 אחוז; מעסיקים יצטרכו להציע ביטוח בריאות לעובדיהם או לשלם קנס (למעט עסקים קטנים); קשישים יקבלו טיפול מונע בחינם ותרופות מסובסדות; צעירים יהנו מהביטוח של הוריהם לאורך תקופת מעבר, עד שייכנסו לתוכנית הביטוחית שלהם; עלויות הביטוח לאוכלוסיה כולה יפוקחו, ויוטלו מגבלות על יכולתן של חברות הביטוח לסרב להעניק כיסוי לאזרחים בשל "תנאים קיימים" (באחרונה נחשף שחברות הביטוח מסרבות לעתים אפילו לכסות ילדים בעלי משקל יתר). העלות – יותר מ-800 מיליארד דולר לשנה בעשור הראשון. אלו מספרים עצומים, אבל צריך להבין את היקף הפרויקט: אפשר לדמיין את זה בתור הקמת מערכת בריאות מאפס למדינה בסדר גודל בינוני.
מה הלאה? הקרב, כאמור, עובר לסנאט, שם לאופוזיציה יש נשק מיוחד לסיכול מהלכי חקיקה – הפיליבסטר (מריחת הדיון עד לסוף המושב, אחר כך עד לבחירות, למושב הבא, וכן הלאה). בניגוד למצב בישראל, הפיליבסטר הוא כמעט זכות וטו של האופוזיציה בארצות הברית, וכדי לעקוף אותו, יש צורך ברוב מיוחס של 60 חברי סנאט (מתוך מאה). לדמוקרטים יש בדיוק 60 חברים – אבל המספר הזה כולל את הסנטור העצמאי ג'ו ליברמן, שתמך במקיין בבחירות לנשיאות וכבר הודיע שהוא אינו מתכוון לתמוך בחוק במתכונתו הנוכחית, ויש עוד כמה סנטורים דמוקרטים שעושים קולות של התנגדות כבר הרבה זמן. מקרב הרפובליקנים לעומת זאת יש רק סנטורית אחת שתמכה עד כה במהלכי החקיקה – אולימפיה סנואו ממיין – אולם גם היא לא תומכת בגירסה הליברלית של חוק הבריאות.
כדי להתחיל את הדיון בכלל צריכים הדמוקרטים 60 סנאטורים, וכדי לעצור אותו ולקיים הצעה, הם יזקקו שוב למספר הזה. זה לא הולך להיות פשוט, וקשה לראות את הסנאטורים מוותרים על תשומת הלב הציבורית וסוגרים את הסיפור תוך פחות מחודשיים, כמו שהנשיא ביקש, אבל גם לא סביר שהם יטרפדו את החוק לחלוטין. גרסה מסוימת, אולי מרוככת יותר, של היוזמה צפויה לעבור מתישהו והאמריקאי אמור יהיה להרגיש את ההבדל בחשבונות הבריאות שלו במהלך 2010, כך שהדמוקרטים יוכלו להציג לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הישג משמעותי אחד שבגללו היה שווה למסור את וושינגטון לידיהם. וזה לא יהיה סתם הישג, אלא כזה שנשיאים אמריקאים חלמו לעשות במשך חצי מאה.
וחוץ מזה, יש כמובן את אפגניסטן.
[נועם שיזף]
אפגניסטן, פקיסטן, אפפ"ק: ספיישל קו חוץ
רק ביום רביעי האחרון, בקאבול בירת אפגניסטן נרצחו 6 עובדי או"ם בהוסטל בו ישנו, ובפקיסטן נטבחו לפחות 90 בני אדם בפיגוע התאבדות ֿבשוק בעיר פשוואר. זהו הפיגוע השמיני בפקיסטן בתוך חודש; הוא מביא את סך ההרוגים באוקטובר ללמעלה מ240. וזה רק חלק מהתמונה: אזורים שלמים בפקיסטן, חלקם קרובים להחריד לבירה, עברו זה מכבר לידי קבוצות חמושות שהתקשורת המערבית מכנה, בהכללה, הטליבן. היציבות במדינה המורכבת והחשובה הזאת, על 157 מיליון תושביה ועשרות טיליה הגרעיניים, מתדררת מיום ליום. באפגינסטן, בינתיים, מתכוננים לסיבוב שני בבחירות לנשיאות, לאחר שכמיליון וחצי קולות נפסלו. האמריקאים, שהעלו את הנשיא המכהן (והנבחר-מחדש, לכאורה) קרזאי לשלטון ולאחרונה התחילו לרמוז עבותות שהיו מעדיפים שהוא יפרוש, יכולים רק לכסוס ציפורניים כשהוא משאיר אותם מאחור תמרון אחרי תמרון.
בין התלבטויות לגבי מה לעשות עם קרזאי, האם להוסיף חיילים, וכיצד לייצב את פקיסטן (או לפחות לאבטח את הטילים הגרעיניים שלה), האמריקאים שחררו מושג לסלנג הפוליטי האמריקאי – אפפא"ק, אפגינסטן-פקיסטן (AFPAK). הרציונל שהוא מבטא פשוט: המלחמה באפגניסטן דחפה את מרבית ההתנגדות לאמריקאים, גם אל קאעידה וגם הטליבן, אל אזורי הגבול של פקיסטן (לפי הערכות הצבא האמריקאי, פחות מ100 חמושי אל-קעאדה נמצאים באפגניסטן). לכן, אומרים חסידי האפפא"ק, יש להרחיב את המלחמה לפקיסטן, גם ולחזק את צבאה ואת המשטר המרכזי באיסלמבד.
המציאות, כמובן, מורכבת יותר מהסמנטיקה. אם ננסה לצמצם את המי-נגד-מי לפסקה או שתיים, זה ייראה בערך כך: האמריקאים נלחמים בטליבן, ונעזרים לשם כך בצבא וממשלת פקיסטן. יש לאמריקאים גם נשיא בעל-ברית באפגינסטן,קרזאי שמו, שנתפס כמושחת ביותר, ושהבית הלבן היה מעדיף להדיח. הסי-איי-איי (CIA) משלם את משכורתו של אחיו של אותו נשיא, ומאמן ומממן את סוכנות הבטחון של פקיסטן, האיי-אס-איי (ISI). אבל מזה עשרים שנה, הפקיסטנים מממנים למעשה את הטליבן; הם יודעים שביום מן הימים האמריקאים יעזבו, והם מעדיפים לראות בקאבול ממשלה לאומנית-איסלאמית-קיצונית מאשר ממשלה מתונה שתכרות ברית עם הודו ותאגף את פקיסטן מצפון. הצבא הפקיסטני מתחיל לנהל מדיניות חוץ משלו ומסרב לחבילות סיוע מהאמריקאים, ושתי הממשלות – בקאבול ובאיסלמבד – מנהלות מו"מ משלהן עם הטליבן.
הטליבן, לעומת זאת, משתף פעולה עם חלקים מהצבא, אבל גם לא שוכח לתקוף ולהתקיף, צבאית ומילולית, את הממשלה הכופרת (חילונית) בפקיסטן ובאפגניסטן. גם בעלות הברית בעסק: איטליה, למשל, שילמה למיליציות טליבניות כספי פרוטקשן עד ליציאתה מאפגינסטן ביולי. האיטלקים מיהרו כל כך לצאת שהם לא סיפרו לצרפתים שהחליפו אותם על העסקה, וצרפת איבדה באפגינסטן 10 חיילים בחודש אוגוסט בלבד. בשבוע האחרון גם איראן הצטרפה לחגיגה, כאשר 11 חיילים משמרות המהפכה נתפסו בתוך פקיסטן; לכאורה, רצו לבצע או לאסוף מודיעין לקראת פעולת תגמול על פיגוע שהרג 42 בני אדם, כולל בכירים במשמרות, שבוע לפני כן. כאילו זה לא מספיק, קשה להגדיר מהו הטליבן, מי מפקדיו, ואיפה נגמרת קואליציה אד-הוק זליגה בין שבטים וקבוצות חמושות ומתחיל, אם מתחיל בכלל , ארגון-על תיאוקרטי.
בהתחשב בכל הסמטוחה, לא מפתיע שהתקשורת בישראל מסתפקת, רובה ככולה, בדיווחים (מועטים) על התרחשויות מידיות בלבד, מבלי לפרט את התהליכים הפוליטיים והאינטרסים של הצדדים המעורבים; כשיש פרשנות, היא בעיקר השוואתית (ולמרבה הצער, מתמקדת בטענה המשונה-משהו של "לאמריקאים מותר להרוג אזרחים באפגינסטן ופקיסטן במלחמה נגד הטרור, אז למה לנו לא"). בין אם כי המלחמה בעיראק קרובה יותר לבית, או בין אם כי מלכתחילה, בעולם הסטריאוטיפים הישראלי לא מצפים לחדשות טובות מאפגינסטאן, או בין אם כי החדשות המגיעות משם כל כך חדגוניות – פיגועים, התקלויות בין חיילים לחמושים, חטיפות, וחוזר חלילה – עורך חדשות חוץ בגוף תקשורת ישראלית שירצה להקדיש מקום לאפגניסטן יתקשה להסביר לקוראיו מה, בעצם, חדש בחדשות.
אבל אפגינסטן ופקיסטן הן אולי זירת הארועים החשובה ביותר כיום. אין כמעט כוח פוליטי משמעותי בעולם שאין לו אינטרסים פוליטיים וכלכליים בצומת האסטרטגית הזאת בין רוסיה, סין, איראן והודו; ואילו ישראל (וכיו"ב, אנחנו, האזרחים) צריכים להתבונן על המתרחש שם במשנה זהירות – כי גורל מעמדה של ארצות הברית כמעצמה ייחרץ בזירה הזאת, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהווה חלק מהעולם האידאולוגי של רבים מהשחקנים באפגינסטן ופקיסטן, כי יש נשק גרעיני בסיפור (וכן, אנחנו בטווח שלו), וכי אנחנו מעורבים כלכלית בשכנים של אפגינסטן ופקיסטן, עם עסקאות נשק עצומות עם הודו, אוזבקיסטן, ואולי מדינות נוספות.
בשבועיים הקרובים, נעלה כאן בקו חוץ סדרת כתבות על אפגניסטן, פקיסטן ומה שבינהן. המטרה של הספיישל היא להציב בסיס מידע מפורט ומעודכן מספיק, כדי שבעתיד נוכל לסקר ולנתח התפתחויות חשובות מבלי להסתבך בהסברי רקע. הספיישל יתחלק (בלי נדר) לחלקים הבאים: אפגינסטן; הרקע הפוליטי הפנימי בארה"ב למלחמה, אז והיום; פקיסטן ויחסים אמריקאים פקיסטנים; ולסיום, קצת פרשנות ומסקנות.
ובינתיים, על קצה המזלג – אז מה בעצם קרה באפגינסטן מאז הפלישה האמריקאית והנצחון, לכאורה, על הטליבן? למרות החדגוניות של החדשות משם, המצב באפגינסטאן רחוק מלהיות סטטי. בשנה הראשונה כמות ההרוגים באפגינסטאן רק עלתה מתחילת המלחמה; אם בשנה הראשונה שלה – ויש להזכיר שהמלחמה הוכתרה כ"הצלחה" תוך חודשיים, עם הפלת הממשלה המרכזית של הטאליבן וגירושה אל מחוץ לבירה קאבול – נהרגו 12 חיילי הקואליציה המערבית, הרי בשנת 2009, שטרם נסתיימה, כבר נהרגו 420. כמות האזרחים ההרוגים זינקה גם היא, במיוחד בשנתיים האחרונות; המדינה לא רק שמתקשה לגייס חיילים ושוטרים, אלא שחיילים ושוטרים שכבר גויסו עורקים לטליבן; ולממשל בקאבול בקושי יש שליטה של ממש על הבירה עצמה, ואין כמעט שום שליטה בכלל על מרבית המדינה.
המצב הבטחוני, אם כן, לא השתפר. מה עם תחומים אחרים בהם נשבעו מדינות הקואליציה לטפל – זכויות נשים, חינוך, דמוקרטיה? מצבן של הנשים באפגניסטן התדרדר בשנים האחרונות. הממשל האפגני ה"מתון" מינה שופטים רדיקלים ביותר, ולאחרונה אף אישר חוק המאפשר אונס של אישה על ידי בעלה. מקרי האלימות הביתית, אלה שמצליחים לתעד, זינקו, וכך גם תופעה נוראה – נשים המעלות את עצמן באש. מערכת החינוך מתפקדת בקושי רב – למעלה משני-שליש מהאוכלסיה אינם יודעים קרוא וכתוב. על שאלת הדמוקרטיה נפרט בפוסט שיוקדש לאפגינסטן, אבל לא נסתכן בספוילר אם נגיד שמצבה בכי רע.
פקיסטן היא בת-ברית היסטורית של ארצות הברית, שתמכה בנאמנות גם במשטרים החשוכים ביותר במדינה. שטח המדינהמורכב מאזורים ותתי אזורים עם ממשלות מקומיות; השלטון מורכב מקבוצות יריבות של פוליטיקאים, קבוצות יריבות של אנשי צבא, בעלי בריתות סותרות ומשתלבות עם מנהיגים מקומיים. המלחמה בצפון-מערב המדינה – אזור לא רחוק כלל מהבירה איסלאמאבד, שהטליבן כרגע שולט על חלקים נרחבים ממנו – מייצרת גלים של פליטים ומעמיקה את הקרעים האתניים בפקיסטן. לא רק שכך, אלא שלפקיסטן,כאמור, יש אינטרס לא מבוטל דווקא לשמור על יחסים טובים עם הטליבן, או לפחות חלקים ממנו; מערכת היחסים נטועה עמוק בשנות השמונים, כאשר פקיסטן, יחד עם ארה"ב, הכשירה את מי שיהפכו בעתיד לטליבן כדי שילחמו בסובייטים. בחלק שנוגע לפקיסטן ננסה להסביר ולבאר חלק מיחסי הכוחות והפחדים ששומרים ומאיימים בו זמנית על עצם קימה של פקיסטן כמדינה בעלת שלטון מרכזי.
ומילה אחרונה על אפפ"ק. יותר ויותר קולות – כולל סגן הנשיא ג'ו ביידן – קוראים לאובמה שלא להענות לדרישת הגנרלים להגדיל את הכוח באפגינסטן, אלא להעניק תשומת לב רבה יותר לפקיסטן. אבל עצם החיבור בין שתי החזיתות מעורר לא מעט בעיות עבור האמריקאים. אמנם ראשי התיבות מאפשרים לארה"ב להפר את הריבונות של פקיסטן מבלי שהציבור בארה"ב יחשוד שמתחילה מלחמה חדשה, אבל בשטח הפלישות האמריקאיות כבר מעלות את חימתם של האזרחים המקומיים – שמאות מהם נהרגו מפגיעות מזל"טים וכלי לחימה אחרים רק בכהונתו של אובמה – ושל הצבא הפקיסטני, שכאמור סירב לחבילות סיוע אמריקאיות. וגם בטווח הרחוק, החיבור זה מחבל במטרת-העל שלהם – לעזוב את כשהם משאירים מאחוריהם שתי מדינות לאומיות, חזקות, יציבות וידידותיות לאינטרסים האמריקאים באזור.
דימי ריידר
[עדכון - החלק הבא של הספיישל, על אפגינסטן, מתעכב קצת בגלל מחלה. עמכם הסליחה :)]
אורוגוואי | תיקו בחירות שכולו הפסד לשמאל
חוזה מוחיקה, מועמד השמאל ומנהיג גרילה לשעבר
לאחר חמש שנות קדנציה היסטורית בשלטון בעבור מפלגת השמאל המאוחדת של אורוגוואי, ניגשו אתמול 3.3 מליון אזרחי המדינה הקטנה להצביע על זהות המנהיג והפרלמנט הבאים של המדינה. יותר מ-20 שנים לאחר נפילתה של הדיקטטורה הצבאית במדינה, היה זה רגע בו החברה האורוגוואית עמדה במבחן ביחס ליכולתה להתבונן לאחור ולפתוח את פצעי אותה תקופה מכוערת.
המועמדים המובילים במירוץ לנשיאות היו נציג מפלגת השמאל ומנהיג הגרילה לשעבר חוזה מוחיקה והנשיא השמרן לשעבר לואיס אלברטו לאקאז'ה, אך לצד הצבעה זו נערך גם משאל היסטורי ביוזמת השמאל על ביטול החוק מ-1986 אשר מונע העמדה לדין של פושעים מתקופת הדיקטטורה ונחקק במטרה להשיג פיוס ויציאה שקטה לדמוקרטיה. בקו התחתון השמאל נחל אכזבה כפולה – מוחיקה ולאקאז'ה יתמודדו בסיבוב שני מכיוון שלמוחיקה, שקיבל 48% מהקולות, חסרו שני אחוז לרוב המוחלט הנחוץ לניצחון ואילו במשאל העם התוצאה היתה כמעט זהה – 47% הצביעו בעד ביטול החוק – 3% פחות מהרוב הדרוש. המועמד השמרן לאקאז'ה זכה ב-28.6% מהקולות. המדינה נחלקה כמעט שווה בשווה בין שמאל למרכז-ימין.
השמאל הגיע לבחירות הללו לאחר קדנציה מוצלחת למדי בהובלת נשיא מאוד פופולרי – טאבארה ואסקז, שעל פי חוק לא יכול לכהן שתי קדנציות רצופות. למעשה, אחת הבעיות המרכזיות של מוחיקה היתה העובדה שואסקז לא הצהיר באופן גלוי על תמיכה בו ולמעשה העדיף ששר הכלכלה יהיה יורשו. הקדנציה של ואסקז הסתיימה עם הישג מרשים ומיוחצן – אורוגוואי הפכה למדינה הראשונה שהצליחה לספק מחשב נייד לכל תלמיד בית ספר יסודי במדינה במסגרת תוכנית Ceibal. כעת מדינות רבות ברחבי העולם ינסו לחקות את המודל של אורוגוואי, ששואפת להפוך, בדומה לישראל, ל"מדינה קטנה וחכמה" ולהוביל מהפכת תקשורת וטכנולוגיה בדרום אמריקה.
לואיס אלברטו לאקאז'ה, המועמד השמרן ונשיא לשעבר
לכאורה יש למועמד השמאל עדיין את מירב הסיכויים לזכות בסיבוב השני בעוד חודש, אך מבט מעמיק יותר על הפוליטיקה במדינה ממחיש עד כמה ההפסד הדחוק הזה הוא למעשה תבוסה מרה. הבחירות הללו לא היו רק מאבק דמוקרטי שגרתי בין מפלגות שונות, למעשה הם היו מאבק בין שני סוגים של פוליטיקה – המסורתית והחדשה ומאבק על זהותה של מדינה שתקועה בין שתי ענקיות (ארגנטינה וברזיל) ולא מצליחה לצאת מקיפאון כלכלי וחברתי שאוחז בה כבר עשורים רבים. הקדנציה האחרונה של מפלגת השמאל בשלטון היתה היסטורית משום שלאורך 180 שנותיה של אורוגוואי רק שתי מפלגות היו בשלטון עד אז – "הלבנים" וה"אדומים". שתי מפלגות מרכז-ימין שמרניות שהקימו יחד את המדינה והעבירו ביניהן את השלטון, לעיתים במאבק אלים, לאורך כל ההיסטוריה שלה. מפלגות השמאל הקטנות כירסמו אט-אט את אחיזת הברזל המסורתית של השבטים הפוליטיים הללו, ורק איחוד של כל כוחות השמאל לפני חמש שנים הביא למהפך פוליטי במדינה. כעת השמאל גם איבד את הרוב המוחלט (והדחוק) שהיה לו בפרלמנט במשך חמש שנים ואיפשר כהונה מוצלחת. בקדנציה הקרובה רק 48% מהצירים יהיו אנשי שמאל, מספר בלתי מבוטל אך גם לא חסין.
כעת לא ברור לאן מועדות פניה של אורוגוואי. חודש זה הרבה זמן ואין ספק שתומכי המפלגות הוותיקות יתאחדו סביב המועמד המסורתי לאקאז'ה (שכבר כיהן בעבר כנשיא). מצד שני המכה הקשה והבלתי נתפסת בעבור אנשי השמאל היא חוסר היכולת שלהם לבטל את חוק אי-השפיטה של אנשי הדיקטטורה. רק לפני כשבוע מנהיג הדיקטטורה לשעבר גרגוריו אלברס נשפט ל-25 שנות מאסר (מקרים חמורים לא נכנסו להגדרות החוק) והיה ניתן לחשוב שהמדינה בדרך לחשבון נפש היסטורי, במיוחד לאחר שבית המשפט העליון הכריע בשבוע שעבר שהחסינות מנוגדת לחוקה. תקופת הדיקטטורה באורוגוואי היתה קצרה (12 שנים) אך כללה את כל האלמנטים הקשים של המשטרים השכנים – מעצרים ליליים המוניים, פעילי שמאל שנעלמו ולא שבו ועינויים קשים במרתפים אפלים. ייתכן והפחד הגדול של יותר ממחצית הבוחרים הוא לגלות שהשכן או אפילו הבן דוד שלהם אחראי למעשים שקשה לדמיין והם מעדיפים להמשיך ולטמון את הראש בחול. הזהות בין אחוז המצביעים למוחיקה ואחוז התומכים בביטול החסינות מדגישה עד כמה עמוק המאבק על זהותה של המדינה. השמאל לא הצליח לשכנע אף בוחר של המפלגות הוותיקות לתמול בביטול החוק, למעשה גם משאל העם על ההתמודדות עם פשעי העבר נתפס על ידי הציבור כמשאל על זהות ההנהגה הפוליטית. בעוד חודש התמונה תתבהר, אך בינתיים לא ברור מתי, אם בכלל, יובאו פושעי המלחמה "הקטנים" של אורוגוואי לדין.
עידן רינג
זימבבואה | דעה: אם כבר נובל
רגע לפני שפרשת פרס נובל לאובמה שוקעת אל מעמקי ההדחקה והמבוכה (לפחות עד הטקס בדצמבר), אנו מציעים פוסט אורח עם מועמד אחר למעמד.
אין זו הפעם הראשונה שפרס נובל לשלום מוענק בנימוק קלוש למדי. לפני נשיא ארה"ב הטרי-עד-מאוד ברק אובמה, שזכה השבוע בעיטור המופת של הדיפלומטיה העולמית פחות משנה ממועד כניסתו לבית הלבן, היו עוד כמה זכיות שהרימו לא מעט גבות. כך, לדוגמה, כפי שזכה אובמה "על מאמציו להגביר את שיתוף הפעולה הדיפלומטי בין ארצות ועמים", זכו בשנת 2001 ארגון האומות המאוחדות ומזכ"לו (המוחלש) קופי אנאן בפרס היוקרתי בנימוק טריוויאלי לא פחות: "על פועלם להפיכתו של העולם למקום טוב יותר". אפשר היה באותה מידה לחלוק כבוד לשמש על שהיא מואילה לזרוח מדי בוקר.
ייאמר לזכות אובמה שהוא מיהר להצטנע ולומר שאינו ראוי להיכלל – עדיין – בקבוצה של מדינאים ושאר אישים שלמעשה שינו את המאה ה-20.לעיתים היה אפשר להצדיק את הבחירות התמוהות האלה בהיעדר תחרות. אין ספק שקשה למצוא גורבצ'וב או נלסון מנדלה מדי שנה. אולם השנה, עם כל הכבוד לכך שאובמה אכן הפיח רוח חדשה – ומבורכת, לדעת רבים – בדיפלומטיה הבינלאומית, ישנו אדם שראוי היה שיזכה, ואכן במשך זמן רב נחשב למועמד המוביל. אדם זה הוא ראש ממשלת זימבבואה, מורגן צוונגיראי.
במשך שנים היווה צוונגיראי (שבתקשורת האנגלית, ובעקבותיה הישראלית, מתעקשים לבטא את שמו "צ'נגיראי" למרות שתעתיק השם באנגלית הוא Tsvangirai) אלטרנטיבה שפויה, דמוקרטית ומתקדמת, אך בה בעת בלתי-מתפשרת, למשטר הברזל של נשיא המדינה העריץ רוברט מוגאבה.
אם דרום אפריקה היא דוגמא פופולרית למדינה אשר עשתה מאמצים למעבר דמוקרטי ככל הניתן כמעט ממשטר כמו-קולוניאליסטי גזעני למשטר דמוקרטי רב-תרבותי, זימבבואה היא ההפך הגמור. גדולתה של דרום אפריקה היא בכך שכשתפסו המדוכאים וחסרי הזכויות את השלטון, הם לא דיברו על נקמה, על סגירת חשבונות ועל קונספירציות האויב הכל-יכול. הם דיברו על חמלה ועל דף חדש, וקידשו את זכויותיהם של כל תושבי המדינה באשר הם.
בזימבבואה, לעומת זאת, מוגאבה לא שכח ולא סלח. מאז תפיסתו את השלטון ב-1980, משתמש מוגאבה ברטוריקה אנטי-מערבית משולחת-רסן – אבל לא רק כדי להבטיח את עצמאות ארצו, אלא גם כדי להצדיק כל מדיניות ולהכשיר כל שרץ. מאז ועד היום, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, הוביל את מדינתו אל עברי פי פחת. התוצאה הקטסטרופלית ביותר הייתה בכלכלה אינפלציה משתוללת של מאות אלפי אחוזים בחודש, אשר הובילה לכך שהמדינה למעשה חדלה לתפקד. רעב, מחלות ועוני קשה מנשוא הם דבר שבשגרה. בכל זאת, לשיטתו של מוגאבה, אשמות מדינות המערב, אשר מעוניינות להמשיך ולנצל את אפריקה, רק שהן עושות זאת הפעם בדרך עקיפה ונסתרת. מוגאבה בעצמו, אגב, לא בוחל בשימוש במשטרה חשאית ובכנופיות של נאמני שלטון כדי לסגור חשבונות עם יריבים.
מעל לחושך הזה מנצנצת דמותו של צוונגיראי שהצליח, למרות הכריזמה המתלהמת של מוגאבה ושלטון שאי אפשר להגדיר אחרת מלבד "טרור", ליצור לעצמו בסיס כוח נאמן וחזק. מפלגתו של צוונגיראי, "התנועה לשינוי דמוקרטי," היא תולדה של שנים של אופוזיציה אמיצה, שעלתה לצוונגיראי בהטרדות, מעצרים, נסיונות התנקשות ותקיפות אלימות. במרץ השנה נהרגה אשתו בתאונת דרכים, בה הוא נפצע קל, והיו שסברו שמדובר בנסיון התנקשות נוסף. צוונגיראי בכל זאת לא ויתר.
ל"תנועה לשינוי דמוקרטי" קשרים הדוקים עם מפלגת השלטון הדרום-אפריקנית, ובהשראת שכנתה מדרום מנסה התנועה לגרום למוגאבה לרכך מעט את מדיניותו הנוקשה; בינתיים מודעת מפלגת האופוזיציה למגבלות כוחה ואינה מנסה להדיח אותו. כך למשל הצליחה להביא לרפורמה מקיפה בתוכנית "חלוקת הקרקעות", שבמסגרתה הפקיע מוגאבה את נכסיהם של החוואים הלבנים שנותרו במדינה לאחר סיום שלטון מלחמת האזרחים בין המתיישבים הלבנים לרוב השחור, והעביר אותם כמות שהם לידי חוואים שחורים – לא רק שבלא פיצויים, אלא גם מבלי לדאוג לחוואים השחורים לסבסוד או לפחות הלוואות פיתוח האדמה החדשה.
אולם ההישג המשמעותי ביותר בא בשנה שעברה, עם הבחירות הכלליות, שמפלגתו של צוונגיראי, וכן גופים בינלאומיים ומדינות אחרות, קיוו שאלה תהיינה בחירות חופשיות. לראשונה מאז היווסדה בסוף שנות ה-90, נראה כי ה"תנועה לשינוי דמוקרטי" תזכה בנתח גדול מקולות המצביעים, ואף דובר על ניצחון. בסופה של מערכת הבחירות, שלוותה בהפחדות מצד המשטרה החשאית וכן זיופים רבים, הכריז מוגאבה על ניצחונו. אולם, בעקבות לחץ פנימי ובינלאומי, ולאחר שבועות ארוכים של משא ומתן מורט עצבים, הסכים הנשיא לחלוק את שלטונו עם צוונגיראי, שנוא נפשו, ולמנותו לראש הממשלה תחתיו.
דרכו רצופת המכשולים של צוונגיראי לקראת עתיד טוב יותר לזימבבואה ולתושביה עדיין לא הסתיימה. מוגאבה עדיין שולט בצבא, במשטרה, ובמערכת המשפט; סביר להניח כי לולא היה חושש מלחץ הקהילה הבינ"ל, היה נפטר מצוונגיראי כבר מזמן. אבל דווקא הדיפלומטיה של יריבו הוותיק מאפשרת לזיממבואה להתחיל לשקם בזהירות את כלכלתה. הוא לא מראה סימני עייפות, יאוש או פחד, ועל כך יבורך, אך הוא בעיקר ראוי לשבח על כך שהוא מסרב להתפשר על עקרונות דמוקרטיים ועל זכויות אדם. ציון לשבח כזה יכול היה לבוא מאוסלו בדמות פרס נובל לשלום, אולם בהחלטה אומללה הוענק הפרס למנהיג אחר, גם אם לא פחות מבטיח. נקווה שעד השנה הבאה תתעשת הועדה ותעניק לצוונגיראי את הפרס, כל זאת בתקווה שלא יאונה לו כל רע. אם לא, יוכל מוגאבה לטעון, ובמידה של צדק, ששוב המערב מקפח את אפריקה ומפנה לה גב. גלעד הלפרן
לקריאה מעמיקה יותר על זיממבואה, מומלץ להתחיל בדף הסקירה של קבוצת המשברים העולמית (International Crisis Group – ICG)
בריטניה | ראיון: העיתונאי מאחורי פרשת צו איסור הפרסום
לאור המרכזיות של צווי איסור הפרסום לחיינו, הפוסט הקודם שלנו (נצחון הגרדיאן על צו איסור פרסום משלו) עורר לא מעט עניין. אנחנו מגישים לעיונכם ראיון קצר שערכנו עם העיתונאי שחוקר את הפרשה , דייויד ליי.
ק"ח: הכתבה שפרסמתם ביום שני לא הפרה את הצו-איסור-פרסום על הצו-איסור-פרסום?
לא הפרנו את הצווים, בגלל שכל מה שאמרנו בכתבה שלנו היה ש"אסור לנו לומר לכם דבר."
בישראל קורה לעיתים קרובות שתחקיר עומד להתפרסם, ומושא התחקיר רץ לבית משפט ומוציא צו איסור פרסום, מבלי שהעיתון אפילו יודע על הדיון או יכול להגיב. עד כמה זה נפוץ בבריטניה?
במקרה הזה, למשל, שהתקשרתי למחבר דו"ח מינטון, לבדוק אם המסמך היה אמיתי. באותו הבוקר הודיעו לנו שאנחנו מזומנים לבית המשפט אחרי-הצהריים, מבלי שנשאר זמן להכין כתב הגנה.
עיתונאים ישראלים מתמודדים תכופות עם צנזורה רשמית. האם הגרדיאן היה נוהג בצורה דומה אם צו איסור הפרסום היה מתבסס, על חוק סודות המדינה – למשל, אם חיל הים הבריטי, ולא תאגיד פרטי, היה משליך פסולת רעילה?
נראה לי שהתשובה הקצרה היא "כן" – היו כאן מקרים רבים של ניצול לרעה של חוק סודות המדינה.
זמינותו של דו"ח מינטון ברשת משפיעה כהוא-זה על צו איסור הפרסום המקורי נגד הגרדיאן?
בינתיים לא. תקשורת המיינסטרים בבריטניה עדיין לא יכולה להתייחס לקיומו של הדו"ח ברשת.
ולבסוף, האם אתה, כעיתונאי מקצועי, מעריך לטובה או לרעה את השפעת התקשורת החדשה על עבודתך, במיוחד בפרשת טראפיגורה?
בזכות התקשורת החדשה – במיוחד ויקיליקס ואתרים אחרים עם שרתים מחוץ לבריטניה - סודיות במקרים כמו פרשת טראפיגורה הפכה לכמעט ובלתי-אפשרית.
עדכון 16.10 – טראפיגורה משכה את צו איסור הפרסום
(דימי ריידר ונועם שיזף)
בריטניה | צו איסור פרסום? בג פארדון?
אין זה סוד שהתקשורת, במיוחד בישראל, מתמודדת עם צווי איסור פרסום ותקנות צנזורה מדי יום ביומו. לפחות שתי כתבות בכל עיתון שתקראו בארץ ביקרו אצל הצנזור, ויש דברים שאף עיתון בישראל לעולם לא יכתוב, גם אם כולם יודעים אותם (ע"ע פרשת תום שגב והטיפקס). כמובן, שמרבית צווי איסור הפרסום סודיים בעצמם, ומנקודת הראות של הצנזור זה מן הסתם גם הגיוני.
לאור כל זאת מעניין לראות מה קורה כשעיתון מרכזי בדמוקרטיה יותר וותיקה ויעילה משלנו חוטף צו איסור פרסום לגבי צו איסור פרסום. העיתון במקרה זה הוא הגרדיאן הבריטי, שהעלה אמש את הכתבה ההזויה-משהו שלהלן (ההדגשות שלי):
על הגרדיאן נאסר לדווח על הליך פרלמנטרי, בעקבות פסק דין המערער על חופש הביטוי כפי שמובטח בכתב הזכויות מ1688.
מסמכי סדר הדיון להיום בפרלמנט כוללות שאילתא, עליה אמור אחד השרים להשיב מאוחר יותר השבוע. מהגרדיאן נמנע לדווח מי חבר הפרלמנט שהגיש את השאלה, מה הייתה השאלה, מי השר שאולי יענה עליה, או איפה ניתן למצוא את השאלה.
על הגרדיאן גם נאסר להסביר לקוראיו מדוע נמנע מן העיתון – בפעם הראשונה מזה דורות – לדווח על המתרחש בפרלמנט. מכשולים חוקיים, אותם אסור לנו לפרט, כוללים תהליכים, אותם אסור לנו להזכיר, המתנהלים בשמו של לקוח מסוים ששמו חייב להשמר בסוד.
העובדה היחידה שמתאפשר לנו לדווח היא שבמקרה המשפטי הנ"ל מעורבת חברת עורכי-הדין הלונדונית קארטר-ראק, המתמחה בתביעות נגד גופי תקשורת בשמם של אנשים פרטיים או תאגידים בינ"ל.
הגרדיאן נשבע למהר לבית המשפט ולבטל את הצו. העורך, אלאן רוסברידג'ר, אמר: "חוקי התקשורת במדינה הזו דוחקים את העיתון לעבר עולם קפקאי, שבו אסור לנו לספר לקוראים על מידע שנאסר לפרסום או על התהליכים שמונעים את פרסומו. מסוכן פי כמה כאשר האיסורים כוללים דיווח על המתרחש בפרלמנט."
בכתבה, חוץ מההתרחשות שמתוארת בה, מעניינים שלושה פרטים: האחד, עצם פרסומה, שמהווה במקרה הטוב הליכה גבולית על האיסור "לדווח על תהליכים" המונעים את פרסום השאלה; והשני, רמזים עבים למדי לאיפה בעצם ניתן למצוא את השאלה המסתורית. כמו כן, נראה שצו איסור הפרסום לא כלל את שם החברה שייצגה את מי שביקש אותו.
לבסוף, הכתבה כללה תזכורות רבות לחשיבות הזכות של הציבור לדעת מה קורה בפרלמנט - זכות שעיתונים בריטים נלחמו עליה מאות שנים, עד וכולל בעת יסוד ערוץ הפרלמנט בשנות ה80. אבן יסוד זו בחופש העיתונות מוכרת לא רק לעיתונאים, אלא גם למיליוני קוראים, והגרדיאן וידא שיהיה ברור עד כמה הזכות הזאת נפגעה.
מכאן העניינים התגלגלו די מהר. על הבוקר, הגרדיאן ערער לבית המשפט על הצו; הדיון נקבע ל2 אחה"צ (4 אחה"צ שעון ישראל). אבל כבר במהלך הלילה, בלוגרים יעילים פשפשו במסמכי סדר הדיון באתר הפרלמנט וחיפשו שאלות המערבות תאגידים בינלאומיים או את חברת עורכי הדין קארטר-ראק. תוך כמה שעות, הבלוג "המעמד השלישי" כתב:
הזכות לדווח על מה נאמר ונעשה בפרלמנט נחשבת, באופן מסורתי, לדי פאקינג חשובה בדמוקרטיה. אז בניסיון לסייע לשקיפות, המעמד השלישי יכול לפרסם ב"בלעדיות" שהשאלה שנאסר לפרסם היא (ככל הנראה):
פאול פארליי (מאזור הבחירה ניוקסל-אנדר-ליים) יבקש לשאול את שר המשפטים, מהי הערכתו ליעילות החקיקה המגינה על (א) מי מספק מידע מרשיע מתוך ארגונים (ב) חופש העיתונות, בעקבות צווי איסור פרסום שהוצאו לאחרונה לזכות הבנק ברקלייס על דו"חות פנימיים של הבנק המתעדים המנעות לכאורה מתשלום מס, ולחברת טראפיגורה, המיוצגת ע"י עוה"ד קארטר-ראק, על פרסום דו"ח מינטון על השלכה לכאורה של פסולת רעילה בחוף השנהב בהזמנת טראפיגורה.
במקביל לפרסום במעמד השלישי, חופן "צייצנים" (טוויטריסטים) פרסמו גם הם את תוכן השאלה והקשר לטראפיגורה. כעבור שעה קלה (1 אחה"צ שעון לונדון), קארטר-ראק משכו את צו איסור הפרסום על צו איסור הפרסום לגבי דו"ח על השלכת חומרים רעילים בחוף השנהב. הפרשה המקורית דווחה בגרדיאן במאי השנה, כאשר הגרדיאן השיג מסמכים המוכיחים לכאורה כי טענות החברה, כאילו השליכה רק מים מלוכלכים משטיפת מיכליות, היו שקריות. לפי הגרדיאן, הספינה ששכרה החברה השליחה חומר קטלני בשם מימן גופרי, שכבר גרם לכאורה למחלה בקרב כ30,000 בני אדם. המסמכים הם כנראה אותו דו"ח מינטון, שצו האיסור על פרסומו נחשף היום הודות לתושיית הגרדיאן והבלוגוספירה. צו איסור הפרסום הפך לגול עצמי מוחלט עבור טראפיגורה, כפי שהיטיב העורך הראשי של הגרדיאן לציין. והדו"ח עצמו? אה, הוא כבר מזמן בוויקיליקס.
עדכון 16.10 – טראפיגורה משכה את צו איסור הפרסום
וגם: ראייינו את העיתונאי החוקר מאחורי הפרשה, דייויד ליי.
עדכון צהריים 14.10 - התקשורת בבריטניה עדיין חוגגת סביב הניצחון של הגרדיאן על קארטר-ראק. השבועון האולטרא-שמרני "ספקטייטור", שבועט דווקא בגרדיאן דרך-קבע, כתב ש"אפילו בהיסטוריה הארוכה של צווי איסור פרסום מזעזעים, קשה למצוא צו מביש כל כך." בגרדיאן פרסמו קטע קצר ומשעשע מהתכתובת שלהם עם קארטר-ראסק:
קארטר-ראק.. הוציאו הודעה לעיתונות, שבה אישרו: "הצו אכן היה מונע מהגרדיאן לדווח את השאילתא…", אבל החברה אמרה גם שהדיווחים בגרדיאן בעניין היו "משלים ביותר."
"לא היה כאן מצב של ניסיון מצד טראיפגורה לסתום פיות ולמנוע מהתקשורת לדווח על הליכים פרלמנטריים, והצדדים הסכימו על תיקון לצו שישקף זאת," אמרו עורכי הדין.
לילה קודם לכן, קארטר-ראק כתבו לגרדיאן: "הפרסום בו אתם מאיימים יציב את הגרדיאן בעמדה של ביזוי בית המשפט… אנא אשרו בתשובה דחופה ביותר שהפרסומים הללו לא יתרחשו
עדכון בוקר 14.10 – עוד עניין שראוי לציין הוא שהעיתון הראשון שפרסם את השאילתא ה"אסורה" בדפוס הוא המגזין פרייבט איי, שמתמחה בשילוב מענג של תחקירנות וסאטירה. הסיבה – ואולי יש מקום להמליץ לעיתונאים והעורכים שביננו להדגיש בעט, לגזור ולשמור – לפרייבט איי יש קרן פרטית (לכאורה, בהיקף כמיליון לירות סטרלינג), שמוקדשת בלעדית להוצאות על תביעות דיבה והפרת צווים. חומר למחשבה.
גם פרגנו לנו היום בעין השביעית – מוצ'אס גרציאס.
ואם לסגור מעגל עם הפתיחה של הפוסט, מומלץ – בשביל פרספקטיבה היסטורית והצצה לשורשים העמוקים של חופש העיתונות בבריטניה – לקרוא את מאמר המערכת שלהם מהיום.
דימי ריידר
(נ"ב – ועדיין לא אמרנו כלום על מה שכל עמישראל מחפש ביומיים האחרונים בגוגל)
ארה"ב | הולך ונובל
עיקר הדיון בתקשורת, כאן כמו שם, התפלג לשני מחנות. אחדים, כמו אלוף בן, אמרו שאובמה כבר תרם משמעותית לעולם טוב יותר , בעיקר באמצעות שינוי השיח המדיני בארה"ב למקבל וגמיש יותר. אחרים ניסו לעשות רציונליזציה להחלטה של וועדת הפרס הנורווגית, ולומר שהפרס הוא פרס "בהקפה", שאובמה עוד יצטרך באמת להרוויח בהמשך (בהודעה הלקונית על הזכיה לא נאמר דבר על ציפיות הוועדה מהנשיא). אבל אלה ואלה הסכימו שהפרס ניתן לאובמה קודם כל על כך שאינו ג'ורג' בוש.
התקשורת הישראלית כמעט ולא הקדישה לזה תשומת לב, אז חשבתי שאולי ראוי להזכיר בקצרה כי אף שאובמה הוא בפירוש אינו ג'ורג' בוש, הוא ירש מקודמו אוסף מכובד של התנהלות בעייתית, לפחות עבור זוכה פרס נובל לשלום (למעט אולי קיסנג'ר). למשל:
- אובמה מקבל את הפרס בעודו, מה שנקרא, נשיא מלחמה – ולא רק נשיא מלחמה, אלא נשיא של שתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן. אמנם את הראשונה הוא פועל לסיים , ואולי אף יספיק להוציא כמות חיילים מרשימה לקראת הטקס ב10 בדצמבר. את המלחמה באפגינסטן, לעומת זאת, אובמה ככל הנראה הולך להסלים משמעותית, על ידי הגדלה של כמות החיליים המוצבים שם. יכול להיות שזה הכרחי או אפשרי לחנוק את ההתקוממות הספציפית של הטליבאן (בין שאר מעלותיהם, האנשים היחידים בעולם שגורמת לנשיא אפגאניסטאן קרזאי להראות כמו אדם סביר), אבל הצרה היא שאובמה עושה את זה בתמיכה מוצהרת בממשלה מושחתת ובעייתית, שכנראה עד סוף חייה תתמודד עם מרידות חמושות עם או בלי נוכחות הצבא האמריקאי. כפי שכותבים היום בבלוג המשובח Foreign Policy Watch:
[בספרו על לקחי המלחמה בוויטנאם, מזכיר ההגנה של קנדי וג'ונסון] רוברט מקנאמרה כותב שהוא וחבריו לממשל לא הבינו ולא יישמו כלל מלחמה בסיסי: קמפיין נגד מרידה יכול להצליח רק אם הממשלה המותקפת מסוגלת לגייס תמיכה רחבה בקרב האוכלוסיה המקומית… למרות זאת, ג'ונסון החליט להרחיב ולהסלים את המלחמה – בשמה של ממשלה דרום-וייטנאמית חלשה ובלתי פופולרית. מיותר לומר שהפסדנו במלחמה, במחיר עצום לעם הוויטנאמי ולעצמנו… אפשר להתערב שמקנאמרה מסתובב בקברו כשהוא שומע את ממשל אובמה מתחייב פומבית להמשך המלחמה באפגינסטאן. אם היה בחיים, מקנאמרה היה שואל, "בעד מי אנחנו נלחמים?" התשובה היא שאנחנו נלחמים בעד ממשלה מושחתת ביותר, בעל אופי דמוקרטי מפוקפק, שאינה פופולרית בכלל המדינה שלה עצמה ושלאחרונה הואשמה בזיוף תוצאות הבחירות…
- אחת התמונות המרגשות ביותר במאה הימים הראשונים של הממשל החדש הייתה זו של אובמה חותם על פקודה לסגור את מחנה המעצר במפרץ גואנטנמו. אמנם מאז שוחררו כמה עצירים ונעשו צעדים לשיפור החלת תהליכים משפטיים על אלה הנותרים, אבל ממסמכים שהגיש הממשל לאחרונה לביהמ"ש העליון בארה"ב ניתן להסיק כי הוא אינו ממהר לוותר על חלק מהגישות הבעייתיות ביותר של קודמו – בין השאר, שלילת הזכות הבסיסית של עצירים להביאס קורפוס (הזכות לערער בפני בית משפט על חוקיות מעצרם, או, כיו"ב, החובה על הרשות העוצרת להוכיח לבית משפט את חוקיות המעצר). המסמכים הוגשו בדיון במתקן מעצר במחנה חיל-האוויר האמריקאי באגראם שבאפגינסטן, ולמעשה מייצרים שם מסגרת זהה למדי לגואנטנמו, כולל בתי-דין צבאיים שכבר הוכרזו כבלתי-חוקתיים. ניתן לקרוא את חוות הדעת שהגיש משרד המשפטים האמריקאי כאן (פי די אף), ואת הפרשנות היוקדת של גלן גרינוולד מסלון.קום כאן.
- לבסוף, אם כבר בשלום עסקינן, הרי שבינתיים יוזמת השלום הפעלתנית ביותר של אובמה – זאת בעניין ה"תהליך" בין הישראלים לפלסטינים – הרי שבינתיים הוא נוחל כשלון חרוץ: הישראלים הצליחו לדחוק אותו, לפחות לפי שעה, מהדרישה להקפאת הבניה בהתנחלויות, וכל אשראי פוליטי (זעום) שהצליח ללקט לאבו-מאזן נמחק טוטלית בגלל הלחץ על יו"ר הרש"פ לצאת נגד דו"ח גולדסטון. כאן, כמובן, ניתן להתווכח – האם גולדסטון טוב או רע למו"מ, האם הדרישה להקפיא את ההתנחלויות כתנאי מקדים הייתה נבונה, וכד' – אבל קשה שלא להסכים שהצבה חגיגית של תנאים נוקשים ואז נסיגה מהם לא מחזקת את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון, ולא באמת מקדמת תהליך כזה או אחר – וכנ"ל לגבי הבעות תמיכה באו"ם והצטרפות למועצת זכויות האדם (הקלוקלת, יש להודות), ויום לאחר מכן החלה של מתקפה חזיתית על אותם מוסדות ממש.
אז כן, אובמה שינה משמעותית את האווירה הדיפלומטית בעולם והפיג מתחים בכל החזיתות – בדיוק כשהיה נדמה, בשלהי כהונת בוש, שהעולם הולך לאפוקליפסה כלכלית מצד אחד ולפחות למלחמה חדשה נוספת בשנה הקרובה, מצד שני. הוא הפשיר את היחסים עם אמריקה הלטינית, עם אירופה, ואפילו עם איראן; גם אם מלחמה כזאת או אחרת תפרוץ בשנים הקרובות, הרי שלכל הפחות אובאמה קנה עוד זמן והמיס משהו את הגושים המתהווים – ארה"ב, אירופה, אמריקה הלטינית, ואיראן. וכן, את מרבית המכשולים בדרך לזכיה אמיתית בתואר "מדינאי" שלום הוא ירש מבוש ,גם אם נדמה שיש דרכים טובות יותר להפטר מהם (הבלגן בתהליך השלום הישראלי-פלסיטיני הוא כולו שלו עצמו, כמובן).
אבל עם כל הקרדיט שאפשר לגרוף לטובתו, זה עדיין לא מספיק להענקה של פרס נובל לשלום – פרס שהוא למעשה ובד"כ פרס מפעל חיים, או לפחות אות הערכה למפעלים מדיניים שנראים בעת הענקת הפרס כבעלי סיכויים סבירים להצלחה (כמו הפרס למנהלי המו"מ בצפון אירלנד ב1994) גם אם שנים לאחר הפרס הם מתבררים ככשלון מדמם (כמו הפרס למובילי תהליך אוסלו). נכון לעכשיו, אובמה שוקע במהירות לעבר משבר אמון מבית ומחוץ, והפרס הנכסף הוא לא יותר מעוד משקולת. מוטב היה לו ולכולנו אם היה משכיל לגלות (ולא רק לבטא) ענווה, ולוותר על הפרס, עד אשר יהיה ראוי לו באמת.
ניקרגואה | קוטפי הבננות חזרו לנקום
זה היה יכול להיות הסיפור של העשור. עורך דין אידיאליסט מוביל אלפי חקלאים עניים ממדינת עולם שלישי לניצחון הרואי בבית המשפט על ענקית המזון האמריקאית, "דול", יצרנית הפירות והירקות הגדולה בעולם. אפילו כבר הפסיקו לעשות על זה סרט. בתחילת החודש נערכה בפסטיבל הקולנוע של לוס אנג'לס הצגת הבכורה העולמית של "בננות!" – סרט דוקומנטרי המספר את סיפורם של חקלאים מניקרגואה שעבדו בשנות ה-70 במטעי הבננות של חברת "דול" וכתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה המכונים DBCP (או נגמון) נותרו עקרים. הסרט מסתיים בכך שבית המשפט בארה"ב מעניק להם פיצויים של מיליוני דולרים ומכיר באחריות של "דול" למצבם. אך במציאות הסיפור הזה רחוק מלהסתיים – ונכון לרגע זה דווקא עורך הדין האידיאליסט הוא זה שנמצא תחת חקירה בחשד לזיוף והונאה ומפיקי הסרט נתבעים על ידי "דול" בטענה לדיבה ונדרשים לגנוז את יצירתם.
הטוויסט בעלילה המרגשת החל ב-2007, לאחר ששופט אמריקאי העניק פיצויים של 3 מיליון דולר לשישה חקלאים מניקרגואה שטענו כי חומרי ההדברה של "דול" הפכה אותם לעקרים. בעדותם סיפרו כי מעולם לא ניתן להם ציוד מגן ולא הוסבר להם כיצד להשתמש בחומרי ההדברה והם היו רק קצה הקרחון – ב-15 השנים האחרונות הצטברו עדויות של יותר מ-20 אלף חקלאים, נשים וגברים, שטענו כי חומרי ההדברה הללו פגעו בבריאותם ואף גרמו למוות של כמה מחבריהם. לאחר הפסיקה התקדימית ולאור עשרות תביעות דומות שהוגשו ברחבי ארה"ב, פתחה "דול" בחקירה חשאית מסיבית על אדמת ניקרגואה במטרה לקעקע את הטענות נגדה ולהוכיח כי מדובר בעלילת דם. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת והשקעה כספית גדולה הם הצליחו להציג בפני בית המשפט העליון בקליפורניה הוכחות לכך שעשרות עדים בתביעות שונות נגד החברה כלל לא עבדו במטעי הבננות ושהם בכלל לא היו עקרים – ילדיהם "נמחקו" מהרשומות לצורך התביעה. וכמו ששולפים קלף אחד מתחתית מגדל קלפים, כך גם ממצאים אלו מאיימים למוטט עשרות תביעות אחרות.
ארה"ב | אובמה, הארי ולואיז, והקרב הכי גדול בוושינגטון השנה
בחודש האחרון גוברים הסימנים לכך שהקדנציה של ברק אובמה מגיעה לצומת הדרכים הראשון שלה. מרגע היכנסו לבית הלבן הבהיר הנשיא שהוא מתכוון to hit the ground running (לנחות על הקרקע בריצה), כלומר להתחיל לפעול מיד בכל החזיתות, לדחוף אג'נדות שונות בבת אחת, בחוץ ובבית. הדמוקרטים נמצאים בנקודת חסד נדירה, עם רוב מיוחס בסנאט, רוב בבית הנבחרים ונשיא פופולרי בבית הלבן שקדנציה שלמה לפניו, ויש להם שאיפות מרחיקות לכת. אלא שכשתוקפים בכמה חזיתות, קשה לשמור על הקואליציות הפוליטיות, והתוצאה עלולה להיות כישלון ודשדוש בכולן. הממשל מתקשה להתמודד עם האתגר הצפון קוריאני; האירועים באיראן זכו לתגובה מהוססת – וכעת לא ברור מה יעלה בגורל הדיאלוג שיזם הנשיא עם טהראן; בעיראק התחדשו הפיגועים; הבריטים עושים קולות של אובדן דרך באפגניסטן, והכלכלה מסרבת להתאושש. אבל האתגר הגדול ביותר שאובמה לקח על עצמו הוא לא בהתמודדות עם קים ג'ונג איל או בנימין נתניהו, אלא במקום שבו נשיאים גדולים, רפובליקנים ובעיקר דמוקרטים, נכשלו: הקרב על ביטוח הבריאות הממלכתי.
ארצות הברית היא המדינה המערבית היחידה שאינה מספקת לאזרחיה ביטוח בריאות ממלכתי. ערב המשבר הכלכלי ההערכה היתה של-46 מיליון אמריקאים, כ-18 אחוז מהאוכלוסיה, אין ביטוח בריאות, וללא רפורמה פדרלית, המספר יחצה את ה-50 מיליון בשנים הקרובות. ביניהם יש כ-10 מיליון אמריקאים שעובדים, אבל אינם יכולים להרשות לעצמם את הכיסוי הביטוחי היקר. לכך יש להוסיף מספר דומה של אזרחים שמחזיקים בביטוח בריאות באופן לא רצוף (מאחר ומרבית האמריקאים מבוטחים על ידי מקום העבודה שלהם, מי שמאבד או מחליף את עבודתו מאבד גם את הכיסוי הביטוחי).
בארצות הברית יש את בתי החולים הטובים בעולם, אולם כשבוחנים את העלות והזמינות של המערכת הרפואית על פני האוכלוסיה כולה – ובמיוחד בהשוואה למדינות אחרות – מתקבלת תמונה מאלפת, ונראה שאין עוד תחום שבו השיטה האמריקאית נכשלה כל כך. לקרוא את ההמשך »
הונדורס | מבחן לאובמה, הזדמנות לצ'אווס
[אנחנו שמחים לבשר על הצטרפותו של כותב חדש ל"קו חוץ" - עידן רינג]
בסוף השבוע האחרון היה נראה כי הדרמה הפוליטית בהונדורס מגיעה לפיצוץ הבלתי נמנע שלה. נשיא הונדורס, מנואל זלאיה, ששבוע קודם לכן נשלף ממיטתו על ידי חיילים ונזרק מהמדינה בעודו לבוש פיג'מה, החליט לחזור למולדתו בניגוד לרצון הצבא ועלה על מטוס בדרך לבירה טגוסיגאלפה. המשטר הצבאי הזמני היה נחוש לא לאפשר לו לנחות ואילו עשרות אלפים (יש מי שטוען 100 אלף) מתומכיו החלו לצעוד אל עבר שדה התעופה כדי לסייע לנשיאם בנסיונו לחזור למדינה. על המטוס עם זלאיה היה גם נשיא ארגון מדינות אמריקה ובמטוסים אחרים, מספר דקות אחריו, ישבו מנהיגים של מדינות גדולות אחרות באזור – ביניהם ארגנטינה ואקוודור – שהמתינו לראות אם הוא נוחת ולנחות בעקבותיו.
כל המתח הפוליטי במדינה הקטנה (כ-7 מיליון תושבים) והענייה (באמריקה, רק ניקרגואה והאיטי עניות ממנה) התרכז בשדה התעופה הישן והמוזנח של הבירה. אלפי המפגינים החלו לטפס על גדרות התיל של השדה, בעוד עשרות חיילים וכלי רכב משוריינים נפרשו על מסלול הנחיתה, מונעים בגופם את נחיתת מטוסו של זלאיה. אם לא היה מדובר ברפובליקה טרופית קטנה במרכז אמריקה, היה אפשר לחשוב שזאת סצינה מסרט הוליוודי בכיכובו של ברוס וויליס. מטוסו של זלאיה חג מספר פעמים מעל השדה, אך לבסוף נאלץ לחזור על עקבותיו ולנחות בניקרגואה. כל הלחץ והמתח התפרץ בינתיים על הקרקע וכוחות הביטחון החלו לירות אש חיה וגז מדמיע לתוך קהל תומכיו של הנשיא. מספר מפגינים נהרגו – ההערכות נעות בין שניים לארבעה – ועשרות נפצעו. זלאיה החליט לנסות את מזלו בוושינגטון ובשלישי נפגש עם שרת החוץ הילרי קלינטון, בתקווה שהיא תסייע לו לחזור לארצו.
למתבונן מרחוק נראה כאילו מדובר בארוע פוליטי שגרתי באמריקה הלטינית – ובמיוחד במרכז אמריקה, שידעה אין ספור הפיכות צבאיות, משטרים דיקטטוריים ורפובליקות בננות. אך העיתוי של המשבר הפוליטי הנוכחי והנסיבות שהובילו אליו הופכות אותו למקרה מבחן להתפתחות הפוליטית של האזור כולו, וליחסים של מדינות אמריקה הלטינית עם השכן הגדול והבעייתי מצפון – ארה"ב. כמעט כל דבר שקורה בזירה הבינלאומית בחודשים האחרונים נבחן אל מול תגובת משטרו החדש של אובמה. אך כשמדובר בהפיכה צבאית וסכנה למלחמת אזרחים באזור שנחשב במשך שנים לחצר האחורית של ואשינגטון, תגובתו של המשטר האמריקאי חשובה אף יותר.
למעשה, בכל הקשור לאמריקה הלטינית, עד כה אובמה היה כולו דיבורים ומחוות. הוא רוצה מאוד לתקן את ההיסטוריה הארוכה של התערבויות פוליטיות וכלכליות מצד ארה"ב באמריקה הלטינית. להתחיל ולכרסם בעוינות האדירה שיש כלפי ה"גרינגוס" במרבית היבשת. אך לחיצות יד עם צ'אווס ואמירות עמומות לגבי קובה לא מספיקות. תגובתו למשבר המורכב והסימבולי בהונדורס הקטנה תסלול את הדרך להמשך היחסים ועשוי להשפיע גם על מצבו במדינתו, בה המיעוט ההיספני האדיר מתעצם מיום ליום.
