האנשים שלכם בוושינגטון
[הגר שיזף]
לוביסטים. בלוגרים. נהוג לחשוב כי הראשונים משוטטים להם במסדרונות הפרלמנטים – דוחפים נייר עמד לפה, מנהלים שיחה קצרה שם והאחרים מתבצרים במחשב הנייד שלהם וכותבים את אשר על לבם או בראשם – מי על חדשות חוץ, מי על חייו הפרטיים.
אבל האמת היא שהדברים פועלים ברחבי העולם – ובושינגטון בפרט –באופן שונה לחלוטין והגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים.
טום סקווטרי, עיתונאי ובלוגר ב"הפינגטון פוסט" מרבה לכתוב אודות האירועים בבחריין. הוא סבור כי המפגינים והאופוזיציה הם האשמים העיקריים באלימות בנסיכות הקטנה. באחת מכתבותיו כתב סקווטרי אודות נערה בשם זאהרה ש"הותקפה על ידי מפגינים באמצעות מוט ברזל" ועל עלי, מפגין בחרייני ש"נפגע ממכונית משטרה". בעוד שמשפחתו של עלי טוענת כי הוא "נדרס בכוונת תחילה" על ידי שוטרים, סקוויטרי כתב כי סביר יותר ש"מכונית המשטרה יצאה מכלל שליטה לאחר שהחליקה על שמן שהמפגינים שפכו על הכביש".
סקוויטרי מצהיר בפוסטים שלו כי הוא "עובד עם הממשלה הבחרינית על מודעות תקשורתית וחופש העיתונות". מדובר בהגדרה משונה עבור מישהו שעובד ב"קורביס תקשורת", חברה שממוקמת בוושינגטון ומופקדת על קידום ולובי של הממשלה הבחריינית.
באופן דומה, פורסם ב-30 בנובמבר מאמר דעה בוושינגטון טיימס תחת הכותרת "בחריין, בת ברית חיונית לארה"ב: תמיכה במפגינים תהיה בגידה בידידים ותזיק לביטחון האמריקאי". המאמר נכתב על ידי סגן האדמירל בדימוס צ'רלס מור. מור היה בעברו מפקד הצי החמישי של חיל הים האמריקאי, הממוקם בבחריין. מור מציין במאמרו כי בין השנים 1998 ל-2002 הייתה לו ההזדמנות לפתח "מערכת יחסים אישית עם הוד מעלתו חמד בן עיסא אל חליפה, מלך בחריין". כיום עובד מור ב"לוקהיד מרטין", חברת נשק שמכרה לממשלת בחריין ציוד בעשרות מיליוני דולרים.
ככל הנראה, מאמרו האחרון של מור הוא מעין "טובה" שעשתה לוקהיד עבור לקוח טוב – ממשלת בחריין. מאמר הדעה של מור הועבר לוושינגטון טיימס על ידי חברת "סאינטאס", הרשומה בארה"ב כסוכנות העובדת עבור ממשלת בחריין. עם זאת, קוראיו של הוושינגטון טיימס לא יודעו על תפקידה של חברת היח"צ ורבים מהם כנראה קראו את המאמר מתוך אמונה שמדובר במאמר דעה עצמאי של מפקד חיל ים לשעבר.
שני המקרים האלה מציגים טרנד, כבר לא כל כך חדש, בעולם הלובי ובאופן בו מדינות משפיעות על מקבלי החלטות. בארה"ב ובריטניה כאחד, החוקים בנוגע ללובי רופפים והחוקים לגבי לובי מהזן החדש – לא קיימים.
"הלובי הישיר מת. הקונגרס מלא [בלוביסטים] עד כדי כך שפגישות שם הפכו לחסרות תועלת. עכשיו הכל סובב סביב עיצוב דעת קהל. לכן הרבה חברות לובי משלבות, ועושות הרבה עבודת יחסי ציבור מהצד", אמר לוביסט בוושינגטון לאתר ה"סלון".
שיטות לובי אלה אינן מוגבלות רק לבחריין, כמובן. מנהיג לוב לשעבר, מועמר קדאפי, גייס בזמנו אנשי אקדמיה משפיעים ובעלי תפקידים לשעבר לתמיכה בשלטונו דרך חברת הייעוץ "מוניטור גרופ" מקיימברידג', מסצ'וסטס. על פי השמועות, "מוניטור גרופ" קיבלה מממשלת קדאפי 250 אלף דולרים בחודש כדי לקדם את תדמיתו של הרודן בארה"ב. בין האנשים שהחברה גייסה למען קדאפי ניתן למצוא היסטוריונים, מומחים למזרח התיכון ואקדמיים נוספים. על פי פרסומים, מטרתה העיקרית של החברה הייתה להפוך את תדמיתו של קדאפי מדיקטטור ל"הוגה מקורי" בשאלות הקשורות לפילוסופיה ופוליטיקה. עלות השירות הייתה 3 מיליון דולרים בשנה.
בחודש מרץ האחרון, עם התפתחות תנועת המחאה בלוב, פורסם לראשונה על מבוכתה של מוניטור גרופ בניסיון להסביר לכלי התקשורת האמריקאים את פשר חוזיה בני מיליוני הדולרים עם הממשלה הלובית.
על מנת להבטיח את המשך הידוק היחסים בין לוב וארה"ב (שהחלו בתקופת ג'ורג' ו. בוש – עם קבלת האחריות של לוב על הפצצת טיסת פאן אמריקן בשנת 1988), הקימו אוקסידנטל, קונוקו פיליפס, אקסון מוביל, מרתון נפט, שברון וחברות נפט נוספות את אגודת USLBA. משימתה של האגודה היא "לחנך את הציבור בנוגע לחשיבות הסחר וההשקעות בין ארה"ב ולוב, ולסייע בדיאלוג הדיפלומטי והמסחרי בין שתי המדינות". לפחות שבעה מתוך שמונת המנהלים של החברה היו רשומים כלוביסטים של חברות הנפט. האגודה הוציאה מעל למיליון דולרים בין שנת 2006 לשנת 2009.
דיוויד גולדווין, שעבד במחלקת האנרגיה תחת ביל קלינטון ולאחר מכן ניהל חברת יעוץ שסיפקה שירותי "מודיעין עסקי ופוליטי" לחברות נפט, נשכר כדי לעמוד בראש ה-USLBA.
בשנת 2008 דרש קדאפי כי חברות הנפט האמריקאיות יעזרו ללוב להתחמק מחוק חדש שקבע שקורבנות מתקפות טרור יוכלו להפקיע נכסים של מדינות שנמצאו אחראיות לטרור. אגודת ה-USLBA שמחה להחלץ לעזרתה של לוב.
על פי מסמכים של מחלקת המדינה האמריקאית שפורסמו בויקיליקס בשנה שעברה, חברות הנפט השקיעו 75.8 מיליון דולרים במאמצי הלובי שמטרתם הייתה פטירת לוב מעולו של החוק.
במהרה, שיגרו מזכירת המדינה האמריקאית דאז, קונדוליסיה רייס, ועוד שלושה חברי קבינט מכתבים הקוראים לחברי הקונגרס לחוס על לוב משום שלחוק כזה "יהיה אפקט מזעזע על השקעות של מיליארדי דולרים של חברות אמריקאיות בתעשיית הנפט הלובית". הרשות ניתנה ולוב לא נכללה תחת המדינות המוגדרות בחוק.
נחזור שוב לבחריין, או אם נדייק – לוושינגטון, שם מתפקדת חברת "קורוויס" כמנהלת יחסי הציבור והלובי של בחריין, סעודיה וגם גינאה המשוונית. על אף שקורוויס מוגדרת כחברת לובי, רוב תפקודה הוא הלכה למעשה כחברת יחסי ציבור. לדוגמא, אחרי שכוחות הבטחון הבחריינים פשטו על משרדי "רופאים ללא גבולות", שהעניקו סיוע למפגינים, החברה הפיצה הצהרה על פיה לארגון זכויות האדם לא היה אישור לפעול במדינה ולכן, הפשיטה היא למעשה אשמתם.
טענה מעניינת בהקשר זה היא כי הפצתן של הודעות כאלה אינן מכוונות דווקא לשינוי דעת קהל, אלה לצורכי "אינדוקס" בגוגל ומנועי חיפוש אחרים. זרם מתמיד של הודעות לתקשורת גורם לדחיקתן של חדשות ממקורות אחרים לתחתית מנועי החיפוש ועל אף שבחריין מגיעה מעט מאוד לכותרות – חשוב לממלכה שכאשר היא כן מגיעה, זה יהיה מהסיבות הנכונות. בעולם בו המידע נאגר ומדורג באופן כמעט בלעדי על ידי גוגל, ידיעת סודות ה"אינדוקס" והכלים האינטרנטים יכולה לקבוע לאיזה מין סוג של מידע אנשים יחשפו או לא.
לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון ה"אינדיפנדנט" הבריטי כתבה אודות תרגיל-עקיצה במהלכו התחזו מספר עיתונאים למשקיעים אירופים תחת השם "קבוצת אזימוב". המתחזים טענו כי הם בעלי קשרים אדוקים לממשלת אוזבקיסטן ובעלי אינטרסים בתעשיית הכותנה. תעשיית הכותנה באוזבקיסטן ידועה כמושחתת במיוחד . במסגרת התחקיר, פנו המתחזים לחברת "בל פוטינגר", שהנה אחת מחברות יחסי הציבור הגדולות ביותר בבריטניה שמייצגת בין השאר גם את בלארוס וסרי לנקה. על פי הדיווח, החברה הציעה למשקיעים-המתחזים מתודות לדחיקתן של ידיעות על הפרות זכויות אדם מהעמודים הראשונים של גוגל , יצירת בלוגים שיראו כמו בלוגים עצמאיים אך למעשה יתופעלו על ידי החברה, השכרת אקדמיים שיתמכו במדינה ואף טיפול בערכי ויקיפדיה בעיתיים.
"נגיע לנקודה בה כל פעם שמישהו מקליד 'עבדות ילדים באוזבקיסטן' או 'הפרות זכויות אדם באוזבקיסטן', התוצאות הראשונות יספרו איזה דברים אתם עושים כדי להתמודד עם הבעיה, איך לשפר את המצב, לא רק הקולות הביקורתיים שאומרים כמה זה נורא", אמר אחד הלוביסטים שניסה למכור ל"אזימוב גרופ" את שירותיו.
[חלקים גדולים מהפוסט הובאו מתוך מספר כתבות באתר ה"סלון"]
סוריה | התמונה השלמה: חלק ב
חיילי צבא סוריה החופשי
[חגי מטר]
בחלק הראשון של הסקירה הזו [לקישור] טענתי שהעיסוק בסוריה בכלי התקשורת, הן המערביים והן האחרים, סובל ממחסור חמור באינפורמציה, ונוטה לייצוג מאוד מוטה אידיאולוגית. בקווים גסים ניתן לומר שהסיקור המקובל הוא או לטובת "המתקוממים נגד הרודן האכזר", או לטובת "המדינה האנטי-אימפריאסליטית שמתגוננת מפני תככי האיסלאם וארה"ב". בהמשך הצגתי מספר נתונים שמשקפים את מצבה הפוליטי-כלכלי של סוריה כיום, תשעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות שהפכה למלחמת אזרחים. בחלק זה, השני והאחרון, אנסה להציג הן את מחנה אסד, והן את המחנות הרבים (והעוינים זה לזה לעתים) שניצבים מולו.
הצד של אסד
וזה מה שמביא אותנו לבחינת הצד הפחות מוכר לקוראת החדשות הישראלית, העוקבת אחרי ההתפתחויות בסוריה – הצד של אסד. עמדתו של בשאר, הדיקטטור השני לבית אסד, הוצגה למערב בראיון אחד שהעניק לברברה וולטרס מערוץ ABC האמריקאי. בראיון קצר זה טען אסד שהדיווחים על הרג מפגינים לא אלימים הם ברובם לא אמינים (לרבות דיווחי האו"ם), ושאם אזרחים נהרגו הרי שזה בטעות, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של שלטונו. אסד חוזר פעם אחר פעם על הטענה שההתקפה של משטרו אינה התקוממות עממית, אלא תוצאה של מזימה משולבת של כוחות איסלמיסטיים קיצוניים ושל ארה"ב וישראל. בראיון הוא מדגיש שאין לו כוונה להשאר בשלטון אם העם לא רוצה בו, ושאם יתבקש לעזוב על ידי העם – אז אכן יפרוש. המשפט הזכור ביותר מהראיון היה זה בו קבע אסד שאף שליט לא יהרוג את האזרחים שלו – אלא אם הוא אדם מטורף.
אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות של אסד, וכמובן שאפשר לפסול חלק מהן – בעיקר בכל הנוגע להכחשות על הרג אזרחים – אבל לא את כולן. החשובה ביותר לענייננו היא שאלת התמיכה העממית במשטר, ותמיכה כזו בפירוש קיימת ונמשכת גם כעת. ההפגנות הגדולות נגד השלטון כמעט ולא הגיעו לדמשק וחאלב, שתי הערים החשובות ביותר בסוריה, שמהוות בית לכחמישית מאזרחי המדינה. בשתי הערים היו מספר הפגנות אנטי-שלטויות קטנות, אבל בעיקר היו הפגנות רבות וענקיות בעד השלטון. בשתי הערים האלה, ואחרות, ממשיכים מאות אלפי אזרחים לצאת לעצרות ענק בעד אסד ג'וניור. מדובר בקנה מידה כל כך גדול, שקשה להאמין שהוא נובע אך ורק מכפייה.
ויש סיבות לתמיכה במשטר. קודם כל – ישנם המיעוטים. אחת מסיסמאות האחים המוסלמים בהפגנות נגד המשטר היא "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים – שמהווים כרבע מאוכלוסיית דמשק, ושל הדרוזים (הכורדים, לעומת זאת, כנראה מצדדים ברובם באופוזיציה, כפי שנראה להלן).
בנוסף למיעוטים נהנה אסד מתמיכה של רבים מעובדי המגזר הציבורי הענק, וכן של המעמד הבינוני-גבוה או הבורגני הסוני-חילוני, שנהנה מיחס טוב מצד השלטון ומהזדמנויות כלכליות שרק הלכו והתרבו (גם אם בקצב איטי למדי) בעשרים השנים האחרונות של הליברליזציה החלקית בכלכלה הסורית. הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה, שעם השנים פנתה לאחים המוסלמים. חוליה זו עשויה להוכיח את עצמה כחוליה החלשה בשרשרת המגן של השלטון אם הסנקציות יימשכו והפגיעות בכלכלה שתוארו לעיל יימשכו.
הפגנת תמיכה במשטר, לטקיה
לסיכום, אסד נהנה מתמיכה של מגזרים בלתי מבוטלים בחברה הסורית, ממגוון של סיבות ואינטרסים שונים אך משלימים. המורשת החילונית והאנטי-אימפריאסליטית של המשטר מקנה לו גם נקודות זכות בקרב חוגים שמאליים ובקרב לאומנים ערבים. נקודות זכות אלה נשמרות בין היתר מכיוון שהפרדת הדת מהמדינה בסוריה הצליחה להגביל עד מאוד את יכולתם של האחים המוסלמים להשיג אחיזה פוליטית משמעותית כמו במדינות אחרות באזור, ולמרות ניסיונות התקרבות מצד המשטר למערב לאחר נפילת ברה"מ. סימונה של סוריה כחלק מ"ציר הרשע" על ידי ג'ורג' בוש ג'וניור דחק את אסד ג'וניור עמוק לתוך החזית האנטי-אמריקאית לצד איראן, חמאס וחיזבאללה.
הצדדים של האופוזיציה
כמובן, כל האמור לעיל לא מפחית כלל וכלל מכמה דברים בסיסיים ורעים מאוד שיש להגיד על משטר אסד. כידוע, מדובר במשטר דיקטטורי בן כארבעים שנה, ללא בחירות וללא חופש פוליטי (למרות הבטחות לרפורמות שנשמעו בסוריה עם עלייתו של בשאר לשלטון, ושוב ב-2005, ושוב בתחילת ההפגנות). כמו כן, העדויות הרבות עד מאוד שמגיעות מסוריה אכן מצביעות על דיכוי ברוטאלי ואכזרי ביותר של המחאה מתחילתה, גם בשלבים שהייתה ברובה המכריע לא חמושה. מעבר לירי המסיבי על הפגנות, המשטר עצר עשרות אלפי אזרחים, אנשים מועלמים מבתיהם, ולפעמים גופות מושלכות ברחובות או מוחזרות למשפחות כשעליהן סימנים לאלימות קשה, עינויים וסירוס.
מול המשטר מתייצב מערך גדול, סבוך ומורכב מאוד של כוחות שונים ומשונים. האופוזיציה שהייתה עד לאחרונה הדומיננטית ביותר – ובו זמנית נותרה המסתורית ביותר – היא המפגינים ברחובות. עשרות ומאות אלפי אזרחים שיוצאים כבר תשעה חודשים להפגנות נגד המשטר, למרות הדיכוי הרצחני, ודורשים דמוקרטיה ואת הפלת המשטר. המפגינים מאורגנים בוועדות עממיות, שמתואמות זו עם זו ברשת ארצית של ועדות. עם זאת, מכל גופי המחאה, הכי קשה להבין מי הם בדיוק המפגינים, מה הרקע שלהם, מה דרישותיהם מעבר להפלת המשטר, ומה עמדתם כלפי שאר גופי האופוזיציה. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהמון מרובה רגליים, קולות ודעות.
הגורם השני בשטח, שפעיל מתחילת המחאה, הוא אוסף מפוזר של מיליציות, ככל הנראה עם אוריינטציה של האחים המוסלמים. כאמור, בניגוד לתנועות-האחיות שלה במדינות אחרות באזור, בסוריה האחים המוסלמים כנראה חלשה יחסית, אבל חזקה מספיק בשביל לארגן מערך מיליציות לוחמות שכאלה. פעילות המיליציות כוללת חיסולים של בכירים במפלגת הבעת' ומלחמת ביצורים בתוך מספר ערים. כשאסד פתח במסע הדיכוי ודיבר על כנופיות וטרוריסטים – עליהם הוא דיבר.
בחודשים האחרונים עלה וצף גורם נוסף בשטח, הוא "הצבא הסורי החופשי". הצבא, שמורכב בעיקר מחיילים וקצינים סונים שערקו מהצבא הממוסד, אך גם משכירי חרב, מונה כיום למעלה מ-15 אלף חיילים, והוא הגוף המאורגן ביותר שפועל מטעם האופוזיציה. לצבא החופשי יש מספר בסיסים בטורקיה, שם על פי דיווחים רבים הוא מחומש ומאומן על ידי כוחות משותפים של צרפתים ואנגלים. הצבא התחיל את דרכו כ"מאבטח" של הפגנות, אבל די מהר התחיל להיות אקטיבי יותר, והוא אחראי לשורה ארוכה של מתקפות על מחנות ושיירות של צבא סוריה. ה"צבא החופשי" קורא למדינות העולם לסייע לו בהקמת "רצועה חופשית" בצפון סוריה שממנה יוכל לפעול. רבים משווים בין הקריאה לייסוד "רצועה" שכזו לבין תחילת המעורבות הבינלאומית בלוב, שתוארה כאכיפה של "אזור ללא טיסה".
עם זאת, אף אחד משלושת הגופים האלה, הפועלים בשטח, לא מסתמן כחלופה ריאלית לשלטון הקיים. מי שכן מסומנים כיורשי השלטון, לפחות על ידי ממשלות וכלי התקשורת המערביים, הם אנשי ה-SNC, "הוועדה הסורית הלאומית". במערב מוצגת "הוועדה" כנציגות אותנטית של מפלגות האופוזיציה הסוריות הגולות, שמושבן באנקרה, ושמורכבות מאיחוד אקלקטי של האחים המוסלמים, מפלגות שמאל, כורדים ואחרים. בראש הוועדה יושב בורהאן ע'ליון, הד"ר למדעי המדינה מהסורבון, שחי כבר עשרות שנים בפריז. בנאום מרכזי שנשא אל האומה הסורית בעיד אל-אדחא האחרון דיבר ע'ליון ארוכות על דמוקרטיה, שוויון, אחווה בין כל הסורים ממוצאים שונים, וכן הלאה. עם זאת, ע'ליון לא דיבר על מדיניות קונקרטית בשום תחום פוליטי או כלכלי, למעט האמירה שסוריה החופשית "תזכור לטובה" את תומכיה (כלומר – המערב), ותפרוש מציר אירן-חיזבאללה-חמאס.
הפגנה נגד המשטר, בניאס
הביקורת ה"מזרחית" על הוועדה מכנה אותה "כנופיית אנקרה", וטוענת שמדובר באנשים שאין להם שום קשר לסוריה של היום. חצים רבים מכוונים לעבר ע'ליון, שמוצג כמי שמעולם לא היה דמות פוליטית בסוריה ושאיש במדינה לא מכיר אותו ואין סיבה לסמוך עליו. העובדה שהוועדה כבר הוכרה על ידי ממשלת ארה"ב בתור מועמדת להחלפת השלטון, ועל ידי ממשלות רבות במערב (כמו צרפת וספרד) כ"פרטנר למשא ומתן על עתיד סוריה", כמו גם יחסה האוהד של הוועדה למערב והעובדה שהוועדה לא שוללת התערבות בינלאומית – כל אלה נתפסות בביקורת ה"מזרחית" כסימן לכך שמדובר במשת"פים של הכוחות האימפריאליסטים, שרק מחכים להרחיב את השפעתם במזרח התיכון לאחת המדינות האחרונות שנותרו באופוזיציה להם.
מול קואליציית הארגונים של ה-SNC ניצבת קואליציה אחרת, שבסיסה בדמשק, שנקראת ה-NCC, או "ועדת התיאום הלאומית לשינוי דמוקרטי". ועדה זו מורכבת כולה ממפלגות שמאל ומפלגות כורדיות שעדיין פעילות בתוך סוריה עצמה (ולכן מסומנת, בביקורת ה"מערבית", כמקורבת מדי למשטר, וכשריד לשותפות של מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מסוימות עם מפלגת הבעת'). גם ועדת התיאום שואפת למעבר לדמוקרטיה ולסיום השלטון הדיקטטורי של אסד, אלא שלשיטתה יש לעשות זאת מתוך הפגנות לא אלימות, לחץ על המשטר להגיע להסכמים, ובשום פנים ואופן ללא התערבות צבאית חיצונית. שלא במפתיע, אופוזיציה זו לא זוכה להכרה מצד אף מדינה. בימים אלה ממש מנסים נציגים של ה-SNC ושל ה-NCC להגיע להבנות ולהקמת חזית משותפת במרתון של שיחות שמתקיימות בקהיר. מעניין לחכות ולראות אם שני הצדדים השונים יצליחו להתאחד למען המטרה המשותפת שלהם.
קצוות פתוחים
כפי שראינו, סוריה של היום היא מוקד לבחישה בינלאומית. רק הדברים הידועים על מעורבות צרפת, אנגליה, ארה"ב ואירן צריכים להדאיג, ואם נביא בחשבון את כל מה שלא ידוע לנו – אז ודאי שעוד יותר. אבל סוריה לא רק מושפעת מדברים שקורים סביבה, היא גם משפיעה עליהם. כך למשל רבים חוששים שנפילת המשטר תוביל למלחמות בין מוסלמים לנוצרים ובין סונים לשיעים שיציתו מחדש מלחמות אזרחים הן בלבנון והן בעיראק.
דוגמא אחרת קרובה יותר אלינו הביתה. מתחילת האירועים מסרב ארגון החמאס לתמוך במשטר אסד. היחסים בין הצדדים הידרדרו מאוד בחודש האחרון, כשחמאס כבר פינה את כל כוחותיו מסוריה, ואסד סירב להפגש עם ח'אלד משעל, שניסה להפעיל על המשטר לחץ יחד עם חיזבאללה לטובת רפורמות ופתרון של שלום. נפילתו של המשטר הסורי, לצד עליית האחים המוסלמים במצרים, משנים את מערך הכוחות בתוך הפוליטיקה הפלסטינית, ונחשבים לאחד הגורמים החשובים שמשפיעים על הצהרות חמאס לאחרונה על מעבר למאבק לא חמוש, קבלת עקרון שתי מדינות בגבולות 67', אימוץ הסכמים שנחתמו עם ישראל, וכניסה אפשרית לתוך אש"ף. אגב, לפי דיווחים שונים בתוך מחנות הפליטים בסוריה ישנה מתיחות קשה בין ההנהגה הוותיקה של החזית העממית, שתומכת במשטר אסד, לבין הדור הצעיר שתומך באופוזיציה.
בסופו של יום, המצב בסוריה משאיר יותר שאלות פתוחות מתשובות. מבט ביקורתי מתל אביב על הסיקור מכל הצדדים לא מצליח לפצח את מידת התמיכה ממנה נהנה המשטר, ואת האופי האקלקטי עד מאוד של האופוזיציה (אינטלקטואלים גולים, אחים מוסלמים, אנשי צבא, שכירי חרב, מפלגות שמאל וכורדים עם נטיות שונות, תומכי מערב והתערבות בינלאומית ומתנגדים נחרצים, וכו') – אם כי אין ספק שמדובר במשטר דיקטטורי ואכזר שדינו ליפול.
כמו שכתבתי בסוף הסדרה הקודמת, קשה לדמיין איך בדיוק יכול בכלל משטר אסד ליפול ללא התערבות צבאית, ונראה שהתערבות ישירה כזאת מצד ארה"ב, אנגליה וצרפת לא עומדת על הפרק כרגע אחרי שלל ההסתבכויות הצבאיות של חברות נאט"ו המובילות, ולקראת הבחירות בארה"ב. טורקיה עשויה להיות חיל חלוץ של הברית הצפון אטלנטית בלחימה בסוריה, אם כי ספק אם תבחר לצאת לקרב לבדה. מצד שני, יתכן שהפוטנציאל של חיזוק מעמדה כמעצמה אזורית והנגישות לאוצרות הטבע הסוריים ימשכו אותה פנימה.
גם אם המשטר ייפול לא ברור איזה חלופה תוכל לבוא במקומו. בחברה כל כך שסועה, כל כך מורכבת, ללא מסורת דמוקרטית, ועם אחיזה איתנה של העלאווים והאליטה הסונית-עירונית המקורבת אליהם בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה – איך תוכל לתפקד מדינה חדשה וחופשית? האם ע'ליון יוצנח כנשיא זמני על ידי מדינות המערב, ואם כן – איך יתקבל על ידי הסורים? איך מתחילים מדינה מאפס, ואיך מגנים עליה מאינטרסים זרים שימהרו לשלוח ידיים?
בינתיים, הלחימה נמשכת, הגופות מצטברות, והדם זורם. הסוף, כך נראה, עדיין רחוק.
——
לפרק הראשון בסדרה "סוריה: הסיפור המלא", לחצו כאן.
סוריה | התמונה השלמה: חלק א
[חגי מטר]
רוב הסיקור של מלחמת האזרחים בסוריה אליו אנו נחשפים מעוצב בצל שתי הנחות מוצא של כלי התקשורת המערביים: "אסד הוא דיקטטור שטובח בבני עמו", ו"ימי השלטון ספורים". אבל מה באמת קורה בסוריה מאחורי הסיסמאות? חזרה לסדרת הכתבות על השכנה השסועה מצפון.
נתחיל מהסוף: גם אחרי מאמצים רבים, נראה בלתי אפשרי להגיע ל"תמונה השלמה" של המצב בסוריה. קשה מאוד להבין מי נגד מי ולמה במלחמת האזרחים ובהפגנות שמטלטלות את סוריה כבר תשעה חודשים. קשה להבין עד כמה המשטר מצליח לשמור על יציבות, ולמה, או מה החלופות האפשריות למשטר הקיים.
מה שכן ברור, הוא שהמאבק הפנים-סורי משקף, מהדד ומעצב סכסוכים אזוריים וגלובאליים בקנה מידה גדול, וכוחות גדולים וחזקים ממזרח וממערב בוחשים בקלחת המלחמה. ביטוי אחד למצב זה נמצא בדיווחי התקשורת ובפרסומים של בלוגרים ואקדמיים בנושא סוריה. אלה המזוהים עם המערב מתגייסים באופן עקבי וברור לצד האופוזיציה, מציגים את אסד כרודן שטובח בבני עמו ושדינו כדין קדאפי ושות'. מנגד, דיווחים עם אוריינטציה שאכנה מטעמי נוחות "מזרחית" – שמאפייניה בעיקר התנגדות להגמוניה האמריקאית במזרח התיכון ובעולם כולו – מציירים תמונה אחרת, מנסים להציג את המשטר באור חיובי יותר, ובעיקר מדגישים את הצדדים השליליים באופוזיציה הסורית. התקשיתי מאוד למצוא מקורות "מאוזנים" שמנסים לשרטט את המצב בצורה מורכבת יותר ולהציג עמדות של שני הצדדים. בלי יותר מדי יומרות, אולי זה מה שאני מנסה לעשות כאן.
הסקירה להלן מהווה סוג של המשך מאוחר לסדרת הכתבות על סוריה שפרסמתי כאן לפני חצי שנה. לינקים לפרקים הקודמים ניתן למצוא בתחתית העמוד.
אז מה קורה בסוריה?
נפתח בסקירה קצרה של עובדות רלוונטיות. מספר ההרוגים מאז פרוץ ההפגנות ב-15 למרץ בשנה המסתיימת הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים. מקורות אמינים למדי מצביעים על כך שמדובר על סביבות ה-5,000, אם כי לא ברור אם המספר הזה כולל כ-1,300 חיילים, קצינים וחברי מפלגת הבעת' שנהרגו על ידי המתקוממים. בין אם כן ובין אם לא, היחס הזה צריך לעמוד לנגד עינינו. בשבוע שעבר אף נחצה קו חדש בדברי ימי מלחמת האזרחים הזו, כשמכונית ממולכדת התפוצצה בדמשק והרגה עשרות אזרחים. טרם הובהר מי הניח את הפצצה במכונית, אך ככל הנראה מדובר באחד מארגוני ההתנגדות לאסד. נוסף להרוגים סובלים שני הצדדים יחדיו מעשרות אלפי פציעות, ולמעלה משלושים אלף פליטים מוכרים לגורמים בינלאומיים חצו את גבולות המדינה, בעיקר לטורקיה, ומעט לירדן. ההערכה היא שמספר גדול עוד יותר של פליטים לא מוכרים ועקורים פנימיים מסתובבים ללא בית כיום.
גופותיהם של מוסלמים-סונים שנהרגו בעיר חולה בתחילת נובמבר, ככל הנראה כתוצאה מירי של כוחות הביטחון הסורים.
בחזית הבינלאומית הלחץ על סוריה הולך וגובר. מדינות רבות הצטרפו לסנקציות נגד משטר אסד, הליגה הערבית השעתה את חברותה של סוריה (ופקחים מטעמה נכנסו למדינה השבוע), וטורקיה שבה ומאיימת שלא תהסס לפתוח במלחמה נגד שכנתה מדרום אם הפגיעה באזרחים תמשך ותהפוך ל"סיכון לשלום האזור". מנגד, רוסיה וסין ממשיכות לעמוד לצד סוריה, והסנקציות כמעט ולא משפיעות על הסחר האזורי של משטר אסד, שכן לבנון, אירן ועיראק ממשיכות לנהל עמו עסקים, וכך גם ירדן – בהיקף מצומצם. אירן היא כנראה התומכת הגדולה ביותר של משטר אסד, ממשיכה לממן ולחמש אותו, ומפעילה את השפעתה הרבה על ממשלת עיראק כדי שגם זו תשמור על יחסים טובים עם הרודן.
אבל הסנקציות כן מצליחות להשפיע. בחודשים האחרונים ידעה סוריה צניחת השקעות בינלאומיות בהיקף של 50%, השוק האירופי הפסיק לקנות נפט מהמשטר וצמצם את ההכנסות מתחום זה בכשליש, אזרחים פרטיים משכו חמישית מכלל החסכונות בבנקים, התיירות סובלת ממלונות עזובים ומסעדות ריקות, הלירה הסורית צונחת, וכל הגורמים האלה גרמו לפיטורים המוניים, ולזינוק באחוז האבטלה הרשמי מ-12% ל-22%, כשהמספרים הלא רשמיים כנראה גבוהים יותר. עם זאת יש לציין שסוריה היא שחקן חדש יחסית בשווקים הבינלאומיים. בנקים פרטיים נפתחו רק בשנת 2005, הבורסה נפתחה רק ב-2009, ואינטרנט מהיר הושק במדינה רק בינואר השנה. מגזר ציבורי גדול ושליטה חזקה של המדינה ברוב ענפי הכלכלה מבטיחה לאסד מידה של יציבות שלא היה יכול ליהנות ממנה אם כלכלתו הייתה תלויה לגמרי בשווקים ה"חופשיים" הבינלאומיים.
לאיש אין יותר ספק שסוריה נמצאת במלחמת אזרחים. בניגוד להערכות של שר הביטחון אהוד ברק, ההתרשמות שלי היא שההכרעה עדיין לא נראית באופק, וגם לא ברור איזה אופי תלבש לכשתבוא. בניגוד למה שנהוג להאמין, משטר אסד נהנה מתמיכה רבה, והאופוזיציה מחולקת למחנות שונים ולפעמים אף עוינים זה לזה. בפרק הבא אסקור הן את המחנה של אסד והן את המחנות הרבים שעומדים מולו, ואסכם בשאלות שנותרו פתוחות.
*הפוסט פורסם תחילה ב"מייסיי"
——-
כאמור, סקירה זו היא המשך של סדרה בת חמישה פרקים שפורסמה פה על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של סוריה מהעת העתיקה ועד ימינו. אלה פרקיה:
פרק א' – העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית.
פרק ב' – סוריה בין המנדט הצרפתי לקע"ם.
פרק ג' – שנות השישים הסוערות.
פרק ד' – שלטונו של חאפז אל-אסד.
פרק ה' –בשאר אל-אסד: עלייתו ונפילתו?
מצרים | הפרלמנט, הצבא ורצון העם
[הגר שיזף]
מצרים ידעה עוד סופשבוע של אלימות. הפעם, מדובר היה בפיזור אלים של הפגנה שמתקיימת מזה מספר שבועות מול בניין הקבינט המצרי: נכון לעכשיו, מניין ההרוגים עומד על 9 ומניין הפצועים נע בין 350 ל-500, תלוי את מי שואלים. על פי דיווחי המפגינים, האלימות החלה לאחר שמפגין בשם עבודי אברהים נעצר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי בידי המשטרה. עם חזרתו של אברהים אל שטח ההפגנה הוא סיפר כי סבל מאלימות ואף חושמל בעודו במעצר. זמן קצר לאחר מכן החלה אלימות בין שני הצדדים ובמהרה המשטרה הצבאית החלה במאמצי פיזור אלימים של אותה ההפגנה.
האלימות נמשכה גם ביום שבת, אז הסתערו כוחות משטרה אל כיכר תחריר עם אלות, הכו מפגיננים שהגיעו למקום במחאה על האלימות של יום שישי ושרפו אוהלים שהיו בכיכר. מאוחר יותר, דווח כי רופאים שהקימו בית חולים-שדה במקום הותקפו אף הם. דיווחים נוספים חשפו כי כוחות צבאיים התפרצו גם למשרדי מפלגת אל-עדל ועצרו מספר חברי מפלגה שלקחו חלק בהפגנות שמול בניין הקבינט. בה בעת, נערכו שתי לוויות לזכר הרוגים ממתקפת כוחות הביטחון על ההפגנה שמול בניין הקבינט – לוויתו של שיח אמד אפאט ולוויתו של סטודנט הרפואה עלא עבדל אל-האדי. שתי הלוויות הפכו לצעדות מחאה נגד שלטון המועצה הצבאית העליונה והתנקזו, בסופו של דבר, אל כיכר תחריר.
במסיבת עיתונאים שערך ביום שבת, הכחיש ראש הממשלה המצרי, כמאל אל-גנזורי, כי ננקטה כל אלימות כנגד המפגינים ואף הוסיף כי הצבא לא השתמש בנשק חם לפיזור וההפגנה. כל זאת, בניגוד מוחלט לתמונות שהופצו באינטרנט והראו שימוש מפורש באלימות מופרזת ואף שימוש בנשק. בנוסף על כך, ציין ראש הממשלה כי הכוחות המפגינים הנם "אנטי מהפכניים" ושהם מוסתים על ידי "כוחות זרים".
ההפגנות מול בניין הקבינט החלו ביום בו מונה גנזורי לראשות ממשלת מצרים, לאחר התפטרותו של עסאם שארף בצל האלימות של כוחות הביטחון כלפי המפגינים שהציפו את כיכר תחריר בסוף חודש נובמבר האחרון. עם תחילתן של הבחירות לפרלמנט המצרי נרגעו אומנם הרוחות והמונים הגיעו אל הקלפיות, אך מספר מפגינים המשיכו להתאסף מול בניין הקבינט במחאה על מינויו של גנזורי, שנתפש כחלק מהמשטר של מובארכ, והמשך השלטון הצבאי. לאחרונה אמר דובר המפגינים מול בניין הקבינט, מוחלמד אל סאנאדילי, כי המפגינים מתכוונים להמשיך ולהפגין עד שהמועצה הצבאית העליונה תרד מהשלטון ובמקומה תוקם ממשלת מעבר; בינתיים, קיימו המפגינים הפגנות יומיות מול בניין הקבינט ואף חסמו את כניסתו של גנזורי אל משרדו. אך גנזורי איננו הדמות הבעיתית היחידה בממשלה החדשה. הקבינט החדש, שמונה על חורבותיו של הקבינט שהתפטר במחאה על אירועים האלימים של חודש נובמבר, מורכב משלל דמויות שנויות במחלוקת: שר הפנים החדש, מוחמד יוסף איברהים , ששימש ראש מינהל הביטחון של גיזה תחת שלטון מובארכ וזכה לביקורת רבה בעקבות פיזור אלים של הפגנה של פליטים סודאנים שגבתה את חייהם של 27 מפגינים (מה שנודע לימים כ"טבח מוסטאפה מחמוד"); שר המשפטים החדש, עדל עבד אל חמיד, אשר כיהן כראש בית המשפט לערעורים תחת שלטונו של מובארכ ושר המידע, אחמד אניס, שמינויו לתפקיד נדחה בידי התנועה לתקשורת חופשית, שטענה כי הוא היה מעורב בעבר ב"שחיתות והשחתת תעשיית התקשורות המקומית".
בנוסף, החליטה המועצה הצבאית בסוף נובמבר על הקמתה של וועדה מייעצת לצבא שמייצגת,כביכול, זרמים פוליטיים שונים ומגוונים ומשימתה היא לייעץ לצבא בנושאים פנים-מצריים. במציאות, כוחות פוליטיים רבים, וביניהם גם האחים המוסלמים, החליטו כי הם מחרימים את הוועדה המייעצת, בטענה שהיא מהווה חותמת גומי בניסיון לרכך את המפגינים שקראו להעברת השלטון לידיים אזרחיות. הגדרות תפקידה של הוועדה הן לשמש גוף אזרחי מייעץ למועצה הצבאית העליונה ולפרלמנט הנכנס. אך תחום אחריותה השנוי במחלוקת ביותר שבידי הוועדה הוא פיתוח החוקה החדשה – דבר שהיה אמור להיות באחריות הפרלמנט. תפקידה של הוועדה המייעצת יסתיים רק לאחר הבחירות לנשיאות מצרים. חשוב לציין כי לוועדה אין כל סמכות חקיקתית והיא מהווה אך ורק גוף ייעוץ למועצה. בעקבות אירועי סוף השבוע, הודיעה הוועדה כי היא משעה את פעילותה במחאה על האלימות ועד שתערך שהאלימות תסתיים, הצבא יתנצל על האלימות ואף ייקם וועדת חקירה עצמאית.בנוסף, שמונה מתוך 30 חברי הוועדה התפטרו במחאה על האלימות.
הפרלמנט, הצבא, הוועדה והחוקה. או: מהו כוחו של הפרלמנט הזה, בעצם?
שלל הגופים, הדמוקרטיים והחצי דמוקרטיים, שמופקדים כעת על תקופת המעבר של מצרים ואחראים במידה כזאת או אחרת על כתיבת החוקה, יוצרים תחושת אנדרלמוסיה ובלבול בנוגע למבנה השלטוני במצרים. על מנת להתחיל ולהבין את הרגישויות השונות של המבנה השלטוני, חשוב להביט ב"הצהרה החוקתית" שאושרה במשאל עם שנוי במחלוקת בחודש מרץ האחרון. במאמרו המרתק "Landmines in Egypt’s constitutional roadmap" מסביר נייתן בראון כיצד קיימות במסמך זה, שנוסח במידה רבה על ידי המועצה הצבאית העליונה, שתי בעיות אקוטיות שמעניקות מסגרת רגישה במיוחד ביחסי המועצה הצבאית העליונה והפרלמנט ויחסי המועצה הצבאית העליונה-הנשיא-והחוקה.
ראש ממשלת מצרים, כמאל אל גנזורי (משמאל) וראש המועצה הצבאית העליונה, מוחמד חוסיין טנטאווי
הבעיה הראשונה שיש להבחין בה היא שכוחותיו של הפרלמנט המצרי, כפי שהם מנוסחים במסמך ההצהרה החוקתית, מעורפלים ביותר. בעוד שלפרלמנט אכן יש כוח מחוקק, המועצה הצבאית רשאית להפיק צווים ביצועיים. בנוסף, לא ברור האם לפרלמנט יש סמכות מול הקבינט (שנכון לעכשיו – איננו גוף נבחר). רק בשבועות האחרונים, במידה רבה בשל הקמתה של הוועדה המייעצת לצבא, הבינו הכוחות הפוליטיים במצרים כי כוחות החקיקה של הפרלמנט חלשים יחסית ויכולותו לפקח על המועצה הצבאית מוגבלת.
הבעיה השנייה שמוצגת על ידי המסמך קשורה לתזמונן של הבחירות לנשיאות. ההצהרה החוקתית כוללת בתוכה סעיפים הקובעים כי זכויות היתר והשליטה של המועצה הצבאית העליונה ימשכו עד סיומן של הבחירות הנשיאותיות והפרלמנטריות. בעוד שהיא כוללת סעיף אשר דן באופן בחירתו של הנשיא, דבר המרמז כי הנשיא יבחר בטרם תכתב חוקה חדשה, היא לא מצהירה זאת במפורש.
חוסר הבהירות אודות מקומה ותפקידה של המועצה הצבאית בכתיבת החוקה, לצד חוסר הבהירות בנוגע ללוח הזמנים בבחירות הנשיאותיות, איננו מפתיע. יש יסוד סביר להניח כי הצבא הבין שאם הבחירות לנשיאות יערכו טרם ניסוח החוקה, המסמך הסופי לא יכלול מספר סעיפים שהצבא מקדם, אשר מעניקים לו בעצם אוטונומיה ופטור מפיקוח פרלמנטארי או נשיאותי בכל הנוגע לנושאים ביטחוניים.
התפתלותה של המועצה הצבאית העליונה בניסיון להבטיח את כוחה בניסוח החוקה הייתה, במידה רבה, אחד הגורמים המרכזים לתחייתן של ההפגנות של סוף נובמבר. ניסיונו הפרובוקטיבי ביותר של הצבא בנושא היה ניסוחו של "מסמך עקרונות" שהופץ במהלך נובמבר (בטעות, ככל הנראה). בין הסעיפים השנויים במחלוקת שכלל המסמך ניתן למצוא את סעיף מספר 9, שקבע כי תקציב הצבא יהיה חסוי, סעיף מספר 2 להעניק לצבא זכות להתנגד לסעיפים חוקתיים בעת ניסוח החוקה וסעיף מספר 3, שקבע שבהינתן מצב בו ניסוח החוקה יכשל תוך פרק זמן של שישה חודשים, הצבא יוכל למנות גוף חדש במקומו.
ההתרעמות הציבורית האדירה נוכח אותו מסמך עקרונות הובילה להתחייבות הצבא לערוך את הבחירות הנשיאותיות עד לחודש יוני 2012. עם זאת, לא ברור כי הבחירות אכן יערכו טרם ניסוחה של החוקה. בנוסף, לא ברור עד יום זה מה יעלה בגורלו של אותו מסמך עקרונות. לוח הזמנים החדש וקביעתן של הבחירות הפרלמנטאריות לתאריך שלא יאוחר מחודש יוני הקרוב, מעלה מספר חששות בנוגעה לכוונתה של המועצה הצבאית העליונה להאיץ את תהליך כתיבת החוקה בכדי להמנע מוויתור על כוחה בניסוחו.
דאגה זו לובתה בעקבות הצהרתו של הג'נרל מייגור מוחתאר אל-מולה, שאמר בפני עיתונאים זרים כי המועצה הצבאית העליונה והוועדה המייעצת – ולא הפרלמנט – יבחרו את הגוף אשר יכתוב את החוקה משום שלטענתו, פרלמנט זה אינו מייצג את רצון העם המצרי. לטענתו של אל-מולה, "בעתיד לפרלמנט תהיה יכולת לעשות כרצונו. אבל ברגע זה, בהתחשב בחוסר היציבות במדינה, הפרלמנט איננו מייצג את רצונו של העם המצרי".
אל שלל הבעיות האלה נוספת העובדה כי מצרים עודנה נמצאת תחת חוק חירום שנותר בתוקף עוד מימי מובארכ. בעוד שהצבא הבטיח כי יסיר את חוק החירום עם סיום ההפגנות בפברואר 2011, הוא הודיע מאז כי החוק יהיה בתוקף עד חודש יוני 2012.
בינתיים, הבחירות לפרלמנט המצרי נמשכות. בתחילת חודש ינואר יערך הסבב השלישי של הבחירות לבית הנבחרים התחתון של הפרלמנט המצרי וב-29 בינואר יערכו הבחירות גם לבית העליון. וכך, בעוד שהמועצה הצבאית העליונה מתגאה בשיעור ההצבעה הגבוה , מתחיל להתעורר ספק ממשי בנוגע לכוחו של הגוף הראשון שיבחר בצורה דמוקרטית במצרים שלאחר המהפכה.
מצרים | מי אתם, סלפיסטים?
[הגר שיזף]
אמש נפתח הסיבוב השני של הבחירות הפרלמנטאריות במצרים, אמצע הדרך במערכת הבחירות הארוכה לבית התחתון של הפרלמנט המצרי. במסגרת הסבב השני יצביעו התושבים במחוזות גיזה, בני סוויף, סוהאג, אסוואן, מנופייה, שאראקייה, בחריה, איסמעיליה וסואץ. תושביהם של תשעת המחוזות הנותרים (ביניהם גם שני המחוזות של סיני) יצביעו ב-3 בינואר. שיטת הבחירות זכתה לביקורת רבה זה מכבר, בעיקר משום מורכבותה: מצביעים מתבקשים להצביע בשלוש קטגוריות – קול אחד עבור מפלגה ושני קולות עבור מועמדים עצמאיים.
הסבב הראשון של הבחירות נפתח בצל הפגנות הענק שהתקיימו ברחבי מצרים בסוף שבוע שקדם להן ולרגע היה נדמה שלמועצה הצבאית לא יהיה לאן להימלט והבחירות ידחו. עם זאת, ביום הבחירות הגיעו המוני אזרחים מצרים להצביע והדיון על החרמת הבחירות נשאר, ככל הנראה, בעיקר בין כתלי הטוויטר ולא זכה לייצוג משמעותי במציאות.
על אף שטרם הסתיים החלק השני של הבחירות והחלק השלישי טרם החל, ניתן כבר להסיק מספר דברים לגבי אופן ההצבעה ואופיו של הפרלמנט הבא. ההפתעה הגדולה של הבחירות עד כה הייתה כמובן, עלייתם של הסלפיסטים. בעוד שקואליציה של מפלגות חילוניות זכתה ב-15 אחוזים מהקולות ברחבי מצרים, בחלקים נרחבים של המדינה התחרות האמיתית הייתה בין שתי המפלגות האיסלאמיות – הסלפיסטים והאחים המוסלמים. רבות דובר על כוחם של האחים המוסלמים, ככל הנראה המפלגה המאורגנת ביותר במצרים שאחרי מובארכ, אשר זכתה בכ-40 אחוזים מכלל הקולות בסיבוב הראשון. בעוד שהצלחתם של האחים המוסלמים הייתה צפויה, הצלחתם של הסלפיסטים הייתה, כאמור, מפתיעה.
מי אתם, סלפיסטים?
דם רב כבר הוקז על ניסיונות לנתח את עלייתם של הסלפיסטים, תוך ניסיון מוצהר לנסות ולהבין האם העובדה שהם והאחים המוסלמים מהווים, על פי ההערכות הראשוניות, רוב בפרלמנט המצרי, יכולה להוות אינדיקציה להפיכתה של מצרים ל"איראן הבאה". אך מבט על מעט יותר מדוקדק על הסלפיסטים חושף מפלגה בלתי אחידה שיותר מכל – לא ברור אם יש אחדות או הסכמה בין חבריה על האופן בו הם עצמם רואים את עתיד מצרים.
הסלפיסטים הנם קבוצה של מוסלמים אדוקים ומפלגתם, מפלגת "אל נור", נחשבת על ידי רבים כמפלגה הדתית הקיצונית ביותר שקיימת במצרים כיום. על אף ש"אל נור" היא מפלגה חדשה, שנרשמה רק לאחר נפילתו של מובארכ, הסלפיסטים עוסקים בבניית תשתית של סעד חברתי באזורי הכפר במצרים מזה שנים רבות. בדומה לסלפיסטים, גם יתרונם הגדול של האחים המוסלמים בבחירות מיוחס להם בזכות נוכחותם באיזורים הכפריים של מצרים וסיועם לשכבות המוחלשות, אך חברי מפלגת האחים המוסלמים הם רובם בני המעמד הבינוני, בעוד שהסלפיסטים נוהגים לכנות עצמם "קול הרוב הדומם", כלומר, קולן של השכבות המוחלשות.
"הם חושבים שהם ורק הם מייצגים אותנו ומדברים בשמנו. הם לא נמצאים ברחובות שלנו, הם לא גרים בכפרים שלנו, הם לא מתהלכים בכפרים הקטנים שלנו,הם לא לובשים את הבגדים שלנו, לא אוכלים את הלחם שלנו, לא שותים את המים המזוהמים שלנו, לא חיים בביוב שאנחנו חיים בו ולא חווים את חיי האומללות והקושי של האנשים", אמר שייח שעבאן דארוויש, חבר מפלגת אל-נור, במהלך נאום בחירות באחד הכפרים (הציטוט לקוח מתוך הכתבה המעולה של דיוויד ד. קיקפטריק בניו יורק טיימס). לאור ציטוט זה הופכת עלייתם של הסלפים למפתיעה פחות. כזכור, חלק מרכזי מדרישות המחאה בתחריר היו דרישות חברתיות-כלכליות וחלק נאה מהמפגינים היו גם פועלים, חקלאים ואנשים משכבות מוחלשות. אולם, לאחר המהפכה נדמה היה שעובדה זו נשתכחה מלבם של מקבלי ההחלטות וכל הבטחה לשיפור חייהם של התושבים שבכפרים נמוגה. יציאתם של הסלפיסטים נגד האליטה המצרית ושימת הדגש על היותם חלק מהעם, מהווה חלק חיוני מהצלחתם בבחירות. בעוד שהאחים המוסלמים מרבים להזכיר את פועלם למען עניים (והוא איננו מבוטל, כמובן), מדובר במפלגה אשר נשלטת על ידי אנשי המעמד הבינוני שלא נוהגים לדבר על עצמם כחלק אינהרנטי מהקהילות שלמענן הם נלחמים.
אבו אל מאטי, מועמד מטעם מפלגת אל-נור, בקהיר.
בהתאם, מצביעים רבים של מפלגת אל נור העידו כי הם סומכים על השייחים החברים בה שיבינו את הצרכים של קהילותיהם מתוך עבודתם רבת השנים למען הקהילות הנזקקות במצרים. "הם פועלים למען הקהילות, אז זה הגיוני שכשהם יהיו בפרלמנט הם יעשו אפילו יותר ", אמר יחיא אל-סעיד, מורה מפורט סעיד שהצביע לסלפיסטים.
עלייתם של הסלפיסטים הפתיעה והרגיזה גם את האחים המוסלמים, שמיהרו להאשים אותם בשיתוף פעולה עם מובארכ. טענתם זו נתמכת בעובדה שתחת שלטונו של מובארכ ניתנה לסלפיסטים, שלא היו אז תנועה פוליטית, יד חופשית לפעול בעוד שחברי האחים המוסלמים נרדפו וריצו תקופות מאסר בכלא. בנוסף, האחים המוסלמים דאגו להזכיר כי עם תחילתן של ההפגנות נגד מובארכ, הסלפיסטים קראו לתומכיהם להימנע מהצטרפות אליהן. בתגובה טענו הסלפיסטים כי גם רבים מהם ריצו תקופות מאסר תחת שלטונו של מובארכ.
אך הדבר המעניין והמבלבל באמת בסלפיסטים, טמון בכך שנראה שמפלגת "אל נור" היא קואליציה לא מאוד מגובשת של שייחים, ולא ממש מפלגה מאורגנת. בעוד שקיימת בין חבריה הסכמה כי יש לקדם את החוק איסלאמי, ראיונותיהם של חברי המפלגה לתקשורת מציגים תמונה בלתי-אחידה לגבי משמעות הדבר. לאחרונה כינס ראש מפלגת אל נור, עמאד אל-דין עבד -אל-ע'פור, מספר עיתונאים בניסיון להסביר את עמדת המפלגה בנוגע לעתידה של מצרים. ככל הנראה, מטרתו העיקרית של הכינוס הייתה להרגיע את הרוחות ושלל הספקולציות לגבי גישתם של הסלפיסטים בנוגע לאופיה הדמוקרטי של מצרים וזאת לאחר שלאחרונה הצהירה המפלגה כי היא תומכת בהיותה של מצרים מדינה "אזרחית". בדבריו, הסביר ע'פור כי משמעותה של מדינה "אזרחית" איננה מדינה "חילונית": "אנחנו מתכוונים למדינה שמבוססת על דמוקרטיה, חוק וזכויות אדם", הוא אמר. "אנחנו לא מעוניינים במדינה דתית, אבל אנחנו גם לא רוצים אומה שמנותקת מהדת. משום כך אנחנו נחושים להותיר במקומו את הסעיף השני בחוקה [הקובע כי איסלאם היא דת המדינה במצרים]".
בתגובה לאמירות של חלק מחברי המפלגה, על פיהם יפעלו הסלפיסטים כדי לכפות הפרדה בין גברים ונשים באוניברסיטה, או יאסרו על מכירת אלכוהול לתיירים, הבהיר עבד-אל-ע'פור כי "אנחנו רק מפלגה. אנחנו לא נכפה, לדוגמא, שינויים חברתיים על ידי הוצאתם מחוץ לחוק של מסורות או מנהגים שנראים לנו בלתי הולמים. אנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לעשות או לא לעשות משהו – זה יעמוד בניגוד לאמונותינו". ובתגובה להאשמות על פיהן המפלגה הוסיפה נשים לרשימתה אך ורק כדי לעמוד במכסות שנקבעו על פי החוק, אמר ע'פור כי "לנשים יש זכות להתמודד בבחירות, ואנחנו מאמינים בזה. על פי האיסלאם, אם להיות כנים, עדיף שאישה לא תשמש כנשיאה. אך מכיוון שהחוקה המצרית מתירה לנשים להתמודד לנשיאות, אנחנו מכבדים זאת".
חוסר האחידות בין דבריו של ע'פור להצהרות קודמות של חברי המפלגה משאירה מקום רב לספק לגבי מחויבותה של המפלגה להצהרות של חבריה או באשר להסכמה אמיתית בין גורמים שונים במפלגה בנוגע לנקודות קריטיות רבות.
כל זאת, כמובן, לא הוריד את לחצם של פעילים ופוליטיקאים מצריים, שמקווים שסבב הבחירות השני יביא עמו עלייה במספר התומכים במפלגות ליברליות.
בחריין | היום שאחרי דו"ח בסיוני
מפגינות נושאות שלטים עם הכיתוב "אם מחיר החירות הוא דמנו, תהרגו אותנו" ו"רוחם של המרטירים חיה, מוות לכל המדכאים והדיקטטורים"
[אליזבט צורקוב]
ביום רביעי פרסמה ועדת החקירה העצמאית של בחרין (pdf) את מסקנות חקירתה בנוגע להפרות זכויות האדם המתרחשות בבחריין, מאז החלה בה ההתקוממות העממית ב-14 בפברואר 2011 (למידע נוסף על המחאה בבחריין, לחצו כאן). 47 אזרחים בחרינים נהרגו על ידי כוחות המשטר מאז, האחרון שבהם ב-24 בנובמבר, אלפים נעצרו ועונו. ועדת החקירה, אשר מונתה על ידי המלך חאמד בן עיסא אל חליפה בשלהי יוני 2011 ( רבות בשל לחץ אמריקני), מנתה אישים מובילים בתחום המשפט הבינלאומי, ובראשה עמד המשפטן המצרי פרופסור בסיוני. הביקורת שהדוח הטיח במשטר הבחרייני הוא חסר תקדים במונחים של מדינות המפרץ אשר מקיימות מודל של מדינת קצבה "מהעריסה ועד הקבר", שמשמעה סיפוק כל צרכיהם הכלכליים של האזרחים בתמורה לשלילת זכויות אדם ואזרח רבות.
דוח הועדה קבע כי כוחות הביטחון "עשו שימוש בכוח לא נחוץ ומוגזם" וכי העובדה שהפרות זכויות האדם התקיימו "בדפוס שיטתי מעיד על כך שזוהי הדרך בה הכוחות אומנו וצופו להתנהג". לפיכך, ראשי מנגנוני הביטחון ומשרד הפנים חייבים היו לדעת על הפרות זכויות האדם. עם זאת, הדוח אינו מצביע על גורמים במשפחת המלוכה או בממשלה (למעט שר הפנים) כמודעים לפשעים שהתרחשו או כאחראים להם.
העדר ממצא זה לא הפתיעה את ואלה, סטודנטית בחריינית למשפטים, אשר לקחה חלק בהפגנות. בראיון שערכתי עמה, אמרה ואלה כי "משום שהמלך מינה את הוועדה בלחץ אמריקני, ושניהם אינם מעוניינים בהפלת השלטון, ברור שהמסקנות של הוועדה לא התייחסו אליהם [משפחת המלוכה]. לא ניתן לבקר את משפחת המלוכה, היא מחוץ לתחום".
הפעיל הליברלי "עלי" [שם בדוי] אמר בשיחתנו כי "לא ניתן לומר שרק הדרגים הנמוכים אחראים למה שהתרחש. אם הממשלה לא הייתה מודעת למתרחש, למרות שלל העדויות של הפרות זכויות האדם, זוהי לא רק מנהיגות גרועה אלא גם רשלנות פושעת."
מעבר לכך, הדוח קבע כי מרבית העצורים במהלך ההפגנות (יותר מאלפיים) עונו ב"אופן שיטתי" וכי חמישה מפגינים נרצחו בעינויים בעת שהיו בחזקת כוחות הביטחון. כמו כן, הדוח קבע כי על פי החוק הבחרייני והאמנות הבינלאומיות עליהן חתמה בחריין, למפגינים יש את הזכות למחות נגד השלטון ואף לשבות. במציאות, כמובן, פוטרו , אלפי עובדים שיעים לאחר שקיימו שביתות מחאה.
הדוח המליץ על שילובם של שיעים בחריינים בכוחות הביטחון. המלצה זו חשובה במיוחד משום שכרגע, כוחות הביטחון הבחריינים מורכבים כמעט אך ורק ממוסלמים סונים, אשר חלקם "מיובאים" מארצות ערב ומדרום אסיה. בתגובה למסקנה זו, אמרה ואלה כי סביר להניח המשטר ישתדל שלא ליישם המלצה זו , משום שמשפחת המלוכה יודעת כי "צבא לאומי [כלומר, לא של סונים זרים הנאמנים למשטר ששכר אותם - א.צ.] לא יירה על מפגינים אם יורו לו לעשות זאת."
כחלק מהמנדט של הוועדה, היה עליה לבדוק את התערבותם של "גורמים זרים" ב"הסתה" להפגנות. החל מהימים הראשונים של ההפגנות, ראשי המשטר הבחרייני, הממשלה, מועצת השורא, הפרלמנט והתקשורת הלאומית טענו כי איראן השיעית עומדת מאחורי ההפגנות, וזאת משום שדרישתם המרכזית של המפגינים הייתה הענקת שיוויון זכויות לרוב הרוב השיעי המדוכא והמופלה לרעה בכל תחומי החיים בבחריין. הדוח קבע באופן חד משמעי כי לקביעה זו אין ביסוס עובדתי.
בראיון, הסביר עלי כי "בני אדם לא יסכנו את חייהם כדי לעבור מדיקטטורה אחת [מונרכיה סונית -א.צ.] לאחרת [רפובליקה אסלאמית - א.צ.]. לבחריינים יש את היתרון של רטרוספקטיבה – הם ראו את מה שקרה בלבנון ומלבד זאת, אין להם שום עניין במעורבות איראנית. ההצהרה של ועדת בסיוני הביכה את המשטר לחלוטין." בתגובה לממצא זה של הוועדה, סוכנות הידיעות של המשטר הצהירה כי בידי הממשלה עדויות למעורבות איראנית בהפגנות, אך היא בחרה שלא לחשוף אותן בפני ועדת החקירה. ואלה הסבירה כי "איראן כי היא השעיר לעזאזל של המשטר. הם לא יכולים להפסיק לחלוטין להאשים אותם, למרות האמירה של ועדת בסיוני, כי אין להם מישהו אחר להאשים."
היבט מרכזי שאליו לא התייחסה הוועדה היא ההסתה חסרת התקדים נגד המפגינים מצד התקשורת הלאומית, אשר מזוהה עם הפלג הקיצוני במשפחת המלוכה, קרי, עם ראש הממשלה. כפי שתיאר זאת עלי, מדובר היה ב"התקפה תקשורתית בלתי פוסקת על אזרחים בחריינים שהלכו להפגין למען ארצם." כחלק מהטרמינולוגיה של תיאור המפגינים ופינויים בכוח, התקשורת השתמשה בדימויים של מקקים ובעלי חיים ש"טוהרו" מהמרחב הציבורי וכינתה מפלגות פוליטיות שיעיות כ"חזבאללה הבחריינית". בנוסף, טענה התקשורת כי מסגדים שיעים שנהרסו על ידי המשטר היו מקומות מפגש של טרוריסטים. מאז פורסם הדוח, אותם כלי התקשורת דיווחו באופן סלקטיבי ביותר על מסקנות הדוח, תוך התעלמות מהקביעות הקשות ביותר שלו.
השאלה שמעסיקה כרגע אנשים רבים בבחריין היא האם הדוח ייושם. אחת מהמלצות הדוח הייתה להקים ועדה שתייצג את כל פלגי העם, אשר תבטיח את יישום המלצות הדוח. כדי להבין את הפוליטיקה הבחריינית, חשוב להבין כי ניתן לחלק את משפחת המלוכה הבחריינית, אל חליפה, לשני פלגים – המתונים, עימם נמנים המלך ויורש העצר, והקיצונים, אשר בראשם עומד ראש הממשלה, אשר נמצא בתפקידו כבר 41 שנים (יותר מכל ראש ממשלה אחר בעולם), ותומכים בו גם בני משפחה אחרים דוגמת שר ההגנה והבירוקרטיה. מעבר לכך, משפחות הסוחרים הגדולות בבחריין, אשר נשענות על תקציבים ממשלתיים (בדומה למדינות קצבה אחרות) קשורות במערכת פטרונות עם ראש הממשלה, אשר מחליט מי מקבל אלו מכרזים ממשלתיים.
במהלך הראיון, ציין עלי באוזני כי חברי הפלג המתון לא יפסידו באופן משמעותי מיישום ההמלצות של הדוח, למרות היקפן החריג (שכולל גם קריאה לשינויים של סעיפים רבים בחוקת בחריין), משום שהמלך לא יודח מתפקידו ויורש העצר יירש את מקומו בבוא היום. לעומת זאת, הפלג הקיצוני יפגע מכל רפורמה אשר תקטין את השליטה המוחלטת של משפחת המלוכה והסונים על זרועות השלטון. הפלג הקיצוני נתמך על ידי סעודיה, אשר חלק מכוחותיה, אשר פלשו לבחריין ב"הזמנת" המשטר הבחרייני בחודש מרס האחרון, עדיין נמצאים במדינה.
"המלך מעוניין ברפורמה וביציבות, אך אין לו את הכוח. הכוח הוא בידי סעודיה", אמרה ואלה. עלי, לעומת זאת, טוען כי, "הדוח נותן תחמושת רבה בידי אלו שתומכים ברפורמה בצמרת המשטר", עם זאת, לטענתו, ראש הממשלה, דודו של המלך, הוא זה שבאמת נמצא בראש המערכת השלטונית כיום. הוא מספר כי בתקופה שבה הצבא הבחרייני התפרס ברחובות מנאמה, בירת בחריין, על מנת לדכא את ההפגנות, נתלו דווקא פוסטרים ענקיים של ראש הממשלה בחוצות העיר, ולא של המלך, "לכולם היה ברור מי הוא השולט", אמר עלי.
אך השאלה האמיתית היא, כמו תמיד, כמה לחץ תפעיל ארה"ב על משפחת המלוכה ליישם את המלצות הדו"ח. ארצות הברית מעוניינת ביציבות משטר אל חליפה, הנוקט במדיניות פרו-מערבית ומשכן בסיס ימי של צבא ארצות הברית על שטחו, אך בראיית הממשל, יציבות זו לא יכולה להיות מושגת ללא רפורמות נחוצות אשר יכלילו את הרוב השיעי במערכת השלטון.ללא תמיכה אמריקנית בצד הרפורמיסטי-יותר של השלטון הבחרייני, השליטה בחריין תיוותר בידי האגף המסרב לבצע כל ויתור משמעותי לאופוזיציה.
[למידע נוסף על תנועת המחאה בבחריין, ניתן לקרוא את הפוסט "בחריין : היסטוריה של מחאה"]
מצרים | עוד רגע בחירות, או שאולי לא
הפגנה מחוץ לקבינט המצרי במחאה על מינוי של גנזורי לראשות הממשלה, יום שישי.
[הגר שיזף]
אמש דיווח עיתון אל אהרם כי עבדאל מועז איברהים, ראש וועדת הבחירות העליונה של מצרים, חשף שהמועצה הצבאית העליונה שוקלת לדחות בקהיר ובאלכסנדריה את הסיבוב הראשון של הבחירות לפרלמנט המצרי. נכון לעכשיו, מדובר בדיווח ראשוני ויחיד על כוונתה של המועצה לדחות את הבחירות שמתוכננות ליום שני הקרוב. על פי הדיווח, גם אם ידחו הבחירות באלכסנדריה וקהיר, בשאר הערים יתקיימו הבחירות בתאריך המתוכנן.
קשה לחשוב שמישהו במצרים מאמין היום, אחרי כמעט שבוע וחצי של אלימות ברחובות אלכסנדריה וקהיר, שעדיין ראוי שהבחירות יתקיימו כמתוכנן.
יש לזכור, שעוד לפני התחדשותן של הפגנות הענק, רבים הביעו התנגדות נחרצת לקיומן של הבחירות בתאריך המתוכנן, בעיקר משום חוסר ההערכות הלוגיסטית וכישלון המועצה הצבאית בהקמת תשתית דמוקרטית. המערכת האלקטוריאלית שהוצגה על ידי המועצה הצבאית העליונה עברה לפחות שני שכתובים בעקבות בקשותיהן של קבוצות פוליטיות שתוצאותיהם היו מערכת אלקטוריאלית סבוכה ומבלבלת. על אחת כמה וכמה, עד לפני 10 ימים היה בלתי אפשרי להשיג במצרים רשימה מסודרת של כלל המועמדים לבחירות.
ניתן להסביר את התעקשותה של המועצה הצבאית העליונה בנוגע להשארת התאריך על כנו באמונה כי קיים במצרים רוב שקט של אזרחים שאינם מעוניינים בדחיית הבחירות.
במאמר “On The Fast Track To An Electoral Train Wreck” באתר ג'דלייה, מסביר אשרף חליל, כי יכול מאוד להיות שהצבא צודק בהנחה זו; מצרים רבים מודאגים מאוד מחוסר היציבות שמאפיינת את מצרים שלאחר המהפכה ועל כן הם מצודדים בכל תוכנית אשר מבטיחה חזרה מהירה למצב נורמאלי. עוד מוסיף חליל כי רבים וודאי מצאו את הבטחתה האחרונה של המועצה הצבאית – להקדים את הבחירות הנשיאותיות ליוני 2012 – כמניחת דעת.
בין אם חליל צודק או לא, 41 ההרוגים והפצועים הרבים מהשבוע וחצי האחרונים מותירים את הלגיטימיות של הבחירות הקרובות בסימן שאלה גדול. העובדה שטרם החלו להגיע ידיעות על תנועה שקוראת באופן מפורש להחרמת הבחירות מפליאה, אך נדמה שאולי ניתן להסביר זאת בניתוק המוחשי שקיים בין המתרחש בכיכר ובין המפלגות.
על פי דיווח של עיתון "אל מסרי אל יום", נוכחות מפלגתית איננה מתקבלת בברכה בתחריר בימים אלה. במקום זאת, הוצב באנר גדול מעל הכניסה לכיכר שמצהיר "קיים איסור מוחלט על הנפת שלטים אשר שייכים לכל כוח פוליטי או מפלגתי, יש בכיכר מיקרופון אחד בלבד והשימוש באחרים – אסור בתכלית. קול אחד, מאבק אחד, כולנו נלחמים ביחד תחת הסלוגן 'ריבונות עבור העם המצרי' ".
מפלגות רבות ספגו אש מההמונים עקב תמיכתם האנמית במטרות המפגינים, שהתבטאה בעיקר בפרסום הצהרות תמיכה. לדוגמא, מפלגת אל- עדאל, שיוסדה דווקא על ידי צעירים לאחר המהפכה, פירסמה הודעה על פיה מטרת נוכחותה בכיכר היא גינוי האלימות שננקט כלפי המפגינים ולא משום תמיכתה של המפלגה בדרישות שעולות מהכיכר.
"אנחנו נקבל את הזכויות שלנו פה, לא בבחירות. איבדנו כל אמון במפלגות הפוליטיות", אמר המפגין עדאל סאיף לעיתון אל מסרי אל יום.
אך המפלגה שספגה את מירב הביקורת מאז תחילת האירועים האלימים הייתה המפלגה של תנועת האחים המוסלמים שנסוגה מהכיכר באופן רשמי ביום שישי שעבר. בניסיון להסביר את העדרותם, אמר דובר התנועה כי האחים המוסלמים חשים שחלק מהמפלגות מנסות לגרום לעימותים שיכשילו את מערכת הבחירות.
בניסיון לפייס מעט את המפגינים לקראת הבחירות, הציגה המועצה הצבאית באמצע השבוע שעבר חוק אשר אמור לאסור על חברי מפלגתו של מובארכ (ה-NDP) להתמודד בבחירות הקרובות בפרט ולמשרות ציבוריות בכלל. עם זאת, החוק החדש אושר מעט מאוחר מדי ומסתבר שהוא לא באמת יכול למנוע מחברי מפלגתו של מובארכ להתמודד בבחירות. עו"ד אחמד פאווזי הסביר לעיתון אל אהרם שהחוק החדש קובע כי ניתן לאסור השתתפות של חברי מפלגתו של מובארכ בבחירות אך ורק אם הם הואשמו והועמדו לדין בבית משפט פלילי. משום שהחוק אושר רק ימים ספורים לפני תחילת הבחירות, הוא למעשה לא יוכל להשפיע על רשימת המועמדים.
"אם אחד המועמדים היה חלק מהמשטר הישן, הוא עדיין יכול לזכות בבחירות", הסביר פאווזי. "אם מועמד כזה יזכה, מישהו יצטרך ללכת לבית משפט פלילי ולהגיש נגדו תביעה. רק אם הוא יועמד לדין וימצא אשם הוא לא יורשה לקחת חלק בחיים הפוליטיים".
העובדה שהחוק החדש לא יוכל לסייע במניעת התמודדותם של שיירי המשטר הקודם מחזקת אף יותר את התחושה שהבחירות הקרובות, אם יתקיימו, לא יביאו עמן דם חדש אל תוך המערכת הפוליטית. מבט על גורלן של המפלגות הצעירות שהוקמו לאחר המהפכה חושף תמונת מצב עגומה למדי: מאז המהפכה, מפלגות צעירות רבות נאבקו על קיומן. חלקן אפילו לא היו מסוגלות לאסוף חתימות של חמשת אלפים חברים על מנת להרשם כחוק כמפלגה. על פי המאמר " Egypt's Intense Election Eve" שפורסם ב-Middle East Research and Information Project, בעוד פעילים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלך המהפכה פרשו ממפלגות מרכזיות כמו "החזית הדמוקרטית" או ה"תגמע", רוב המפלגות הקטנות לא הצליחו לתפוס מקום להכות שורשיםץ "רוב הצעירים היו מתוסכלים בתוך המפלגות הישנות שלהם משום שהחברים המבוגרים ראו במהפכה הזדמנות להגיע לאור הזרקורים", אמר שאדי ראזילי חרב, פעיל מרכזי שעזב את החזית הדמוקרטית והקים את "מפלגת המודעות". בעוד שמפלגתו של חרב לא קיבלה נרשמה כמפלגה כחוק עד לחודש ספטמבר, היא יזמה מספר פרויקטים של פיתוח בכפרים באיזורים מרוחקים יחסית. "אנחנו ערוכים לבחירות בעוד 10 שנים", אמר חרב. "אנחנו רוצים רוב תוך 10 שנים וייצוג חזק תוך 5 שנים". למרבה הצער, דבריו של חרב מייצגים נאמנה את המצב עבור מפלגות קטנות רבות שלא הספיקו לבנות בסיס איתן במצרים, ובעוד שאיש לא מצפה שהבחירות ידחו בעשר שנים, חוסר ההערכות משאיר מקום רב מדי למפלגות ודמויות פוליטיות שהיו מרכזיות עוד לפני המהפכה, ביניהן גם חברי מפלגתו של מובארכ.
ויש מי שכבר החליט שהבחירות, המועצה הצבאית וראש הממשלה החדש, כאמל אל גנזורי, אינם רלוונטים. ביום שישי, במהלך ההפגנה הגדולה שנערכה בתחריר, נאספו נציגים של מספר תנועות מהפכניות והודיעו בפני אלפי מפגינים את שמותיהם של 5 האנשים שהם דורשים שייסדו את ממשלת ההצלה הלאומית. כזכור, דרישתם המרכזית של המפגינים בתחריר היא מעבר לשלטון אזרחי באופן מיידי. הודעתן של התנועות המהפכניות הגיעה על רקע דחייה מוחלטת של מינויו של גנזורי, שבעברו נחשב לראש ממשלה אופוזיציונרי יחסית תחת שלטון מובארכ, לראש הממשלה החדש. נציגי התנועות הודיעו על תמיכתם במוחמד אל בראדעי, חמדין סאסחי (ראש המפלגה הנסריסטית "מפלגת קאראמה" ועבד אל-מנעם אבו אל-פתוח, שהיה חבר בפרלמנט הקודם. בנוסף, הנציגים ציינו את שמותיהם של אחמד אל-נגר, עיתונאי אל אהרם והשופט אשראף בארודי, כמועמדים עליהם הסכימו כל התנועות בקונצזנזוס.
בתגובה לדרישותיהם של המפגינים, אמר אמש גנזורי כי הוא מוכן לייסד גוף מייעץ לממשלת המעבר בראשותו, אשר יכלול, בין השאר, את מוחמד אל בראדעי. עם זאת,תנועת ה-6 באפריל וקואליצית הנוער המהפכני הצהירו שתיהן כי הן מסרבות להפגש עם גנזורי ושהן יסכימו להתפשר אך ורק על ממשלת הצלה לאומית שתקבל את מלוא סמכות השליטה, בהסתמך על הצהרה חוקתית.
החדשות האחרונות מאל ג'זירה הן שמוחמד אל בראדעי הצהיר כי הוא מוכן לוותר על התמודדותו לנשיאות, במידה ואכן ינתנו לו מלוא הסמכויות.לא ברור כיצד הצעה זו תשפיע על גנזורי, שעל פי הדיווחים מונה לתפקיד אך ורק לאחר שאל בראדעי סרב להתמנות לראשות הממשלה בידי המועצה הצבאית העליונה.
נראה ש-24 השעות הבאות עשויות להיות הקריטיות ביותר לגורלן של הבחירות שאמורות להתחיל מחר וסביר להניח שחלק מהשאלות יענו רק לקראת הערב. בכל אופן, גם אם הבחירות יתקיימו כמתוכנן, גורלן טרם נחרץ ויהיה מעניין במיוחד לראות בדיעבד כיצד והאם הצביעו ההמונים שבתחריר.
מצרים | שלטון אזרחי, ומיד
Peter Macdiarmid/Getty Images
[הגר שיזף]
English translation at the bottom of the post.
* הטור פורסם במקור באתר מאקו תחת הכותרת "המצרים דורשים: שלטון אזרחי, ומיד"
האוויר באלכסנדריה היה מלא צלילי יריות וערפילי גז מדמיע במשך כל הזמן בו נשא מוחמד חסן טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה, את נאומו הראשון בפני העם המצרי.
התמונות הקשות מאלכסנדריה רק הגדילו את הדיסוננס שבין נאומו של טנטאווי – פעם שר הביטחון בממשלת מובארכ ויד ימינו– למציאות. בנאומו הקצר, טנטאווי חזר והדגיש את מחויבותו של הצבא כלפי העם המצרי והתהליך הדמוקרטי. בנוסף, הוא ציין מפורשות שהצבא לא ירה ולו כדור אחד לעברם של אזרחים מצריים ומיד לאחר מכן, מיהר והבהיר כי הצבא המצרי עשה כל שביכולתו לתמוך בכוחות המשטרה. הבהרה זו מצידו של טנטאווי לא נאמרה לחינם – הכוחות המדכאים שנראו ב"שטח" בסוף השבוע האחרון היו כוחות המשטרה ולא הצבא. בקהיר, אלכסנדריה, סואץ, איסמעיליה וערים נוספות דווח כי שוטרים כיוונו את כדורי הגומי אל פניהם של המפגינים ורופאים אף העידו כי נמצאה תחמושת חיה בגופות המתים. אך בניגוד להפגנות שנערכו בתחריר בחודש פברואר – אז נתפש הצבא כידיד העם והמשטרה כמדכאת – הפעם כוחות המשטרה היו הצבא בשליחות הצבא, קשר שאותו ניסה שטנטאווי לטשטש.
עם זאת, החודשים האחרונים במצרים הספיקו להותיר רושם כבד על החברה המצרית ונדמה שההצהרות שנשמעו אמש לא יספיקו כדי לבטלו. טענותיו של טנטאווי, שזכה לכינוי "מובארכ טנטאווי", לפיהן הופסק הנוהל של העמדת אזרחים לדין בבתי דין צבאיים והצבא איננו מעוניין במונופול על השלטון זכו ללעג בכל מדיה אפשרית.
לאחר נאומו של טנטאווי רחשה הרשת ונדמה היה שכולם מעוניינים להציב הוכחות נגד מול כל סעיפי נאומו של טנטאווי: חלק ממשתמשי הטוויטר כתבו על המשך מעצרו של הפעיל הפוליטי עלא עבד אלפתאח, שמואשם בהסתה לאלימות בהפגנות שנערכו מול בניין הטלוויזיה (מאסאפרו) בקהיר ב-9 באוקטובר וסירב לעמוד למשפט בבית דין צבאי; אחרים דיברו על עקרונות החוקה שהתפרסמו בתחילת החודש וכללו סעיפים שיעניקו לצבא פטור מפיקוח פרלמנטארי וכוח למנות את הגוף אשר ינסח את החוקה.
התווית לוח הזמנים של התהליך הדמוקרטי במצרים הייתה אחת ממשימותיה וכישלונותיה של המועצה הצבאית העליונה. במקור, הציגה המועצה תהליך ארוך ומייגע שיחל בבחירות הפלמנטאריות הקרובות ויגמר (במידה והכל יתנהל כראוי) עוד כ-18 חודשים. לקראת נאומו של טנטאווי הייתה ציפייה כי המועצה תתווה דרך חדשה שתוביל מהר, ואולי אפילו באופן מיידי, לשלטון אזרחי ודמוקרטי. מיותר לציין שלא כך היו פני הדברים. למרות שנאומו הציע "זירוז" מסוים, טנטאווי הצהיר על כוונתו להישאר בשלטון עד ליוני 2012, אז ייערכו הבחירות לנשיאות. דרישתם הקריטית ביותר של ההמונים – סוף לשלטון הצבאי — לא נענתה.
בתגובה, כתב אתמול בערב מוחמד סאלם, אחד הבלוגרים הידועים ביותר במצרים, את הדברים הבאים: "זוכרים שהמועצה הצבאית העליונה אמרה שהיא תישאר בשלטון רק לשישה חודשים ונשארה ליותר משמונה? יוני 2012, בטח, אני מאמין". ברוח זו, נשארו במהלך הלילה מפגינים רבים בתחריר שדרשו דבר אחד ויחיד – שלטון אזרחי ומיד.
מעל ההתרחשויות הוסיפה לרחף עננת הבחירות הפרלמנטאריות הקרובות שטומנות בחובן בעיות רבות: המערכת האלקטוראלית הסבוכה והלא הגיונית וחוסר ההיערכות של מפלגות ותנועות מהווים סיבות טובות מספיק לדחות את הבחירות. עם זאת, נראה שהמועצה הצבאית העליונה מעוניינת לקיימן בתאריך המתוכנן בכל מחיר.
תנועת האחים המוסלמים וזרועה הפוליטית – מפלגת החופש והצדק –תצא ככל הנראה נשכרת מקיום הבחירות בתאריך המתוכנן משום פריסתה הרחבה במדינה וסניפיה הרבים גם באזורים הכפריים. בהתאם, האחים המוסלמים נמנעו מלהשתתף באופן רשמי בהפגנה שהתקיימה אמש בתחריר בתואנה כי יש לשמור על שלווה ויציבות לקראת הבחירות. החלטה זו של האחים המוסלמים מזכירה מאוד את התנהלותם בתחילת ההפגנות שהובילו למהפכה, בהן סירבו לקחת חלק. לעומת זאת, מספר מועמדים ממפלגת אל-אחראר הליברלית ומהקואליציה השמאלית "המהפכה נמשכת", הודיעו על השהיית מערכות הבחירות שלהם במחאה על האלימות כנגד המפגינים.
העדרותם של האחים המוסלמים מההפגנות מטילה בספק את הפרדיגמה הרווחת בישראל, על פיה מדובר בכוח שעומד מאחורי המוביליזציה של ההמונים בחודשים האחרונים. לא ניתן עוד לטעון כי האחים המוסלמים הם כוח המנסה לערער את התשתית הדמוקרטית שהצבא בונה, או לפרוע את הסדר הציבורי. גם הסלאפיסטים, שרבים ראו בהם את פורעי הסדר העיקריים בחודשים האחרונים, גורשו מההפגנה באלכסנדריה בבושת פנים. כעת ברור מתמיד שהמרוויחים העיקריים משמירת הסדר הישן והשארת הבחירות בתאריך הנוכחי הם האחים המוסלמים ועל כן, כל יחס אליהם דווקא כתנועה המעוררת את "המהפכה השנייה" למען טובתה שלה, היא קונספציה שגויה. בעוד שלתנועות האיסלמיות יש תשתית באיזורים הכפריים,הודות למערכת הסוציאלית שהן מציעות, למפלגות החדשות שקמו לאחר מפלתו של מובארכ לא הייתה את התשתית להעמיק שורשים ועל כן סביר להניח שהן יפגעו מהשארת תאריך הבחירות כפי שהוא.דחיית הבחירות תאפשר זמן נוסף לבניית תשתית דמוקרטית במדינה, דבר שיכול לסייע לצמיחתן של התנועות הלא-איסלמיסטיות באזורים הכפריים של מצרים.
וכך, 5 ימים לפני תחילת הבחירות לפרלמנט, במדינה שורר כאוס. העדרה של מנהיגות אלטרנטיבית בולטת כרגע מאוד. –מוחמד אל-ברדאעי,איש אופוזיציה שרבים ראו בו המועמד ההגיוני להנהגת ממשלת המעבר, סירב להיפגש עם המועצה הצבאית העליונה; העברת הכוח לידי הרשות השופטת לא נראית כאפשרות סבירה ועל אף הצהרותיה, לא נראה שגם משאל עם ישכנע את המועצה הצבאית העליונה להעביר את כוחה למועצה אזרחית בו ברגע.
ההפגנות הנוכחיות לא התחילו פתאום. הן תוצאה של שמונה חודשים של תקוות דמוקרטיות שהתנפצו למציאות משתיקה. ובכל זאת, איש לא צפה שההמונים יחזרו לתחריר בכזו תעוזה וזעם. ככל שהבחירות יתקרבו זעמם של המפגינים צפוי לגבור ויום שישי הקרוב, המועד לפורענות גם כך, עשוי להיות נפיץ ביותר.
—–
The Egyptian People Demand Civilian Rule, Now
[Hagar Shezaf]
The Alexandria air was full of tear-gas haze and the sounds of gunshots lasted through the entire duration of Muhammad Hassan Tantawi’s, head of the Supreme Council of the Armed Forces (SCAF), first speech to the people of Egypt. The harsh images from Alexandria only increased the dissonance between Tantawi's speech – a one-time Mubarak right-hand man and Defence Minister – and reality. In his short speech, Tantawi reiterated the army's commitment to the Egyptian people and the democratic process. In addition, he repeatedly stressed that the army did not fire a single shot at Egyptian citizens. He clarified that comment immediately afterwards, by saying that the Egyptian army did everything it possibly could do to support the police force.
Tantawi’s assertion was not without foundation – the force crushing the revolt last weekend was indeed the police, and not the army. Reports coming from Cairo, Alexandria, Suez, Ismailia and other cities indicated that the police aimed their rubber bullets directly at demonstrators’ heads; doctors also reported finding live ammunition inside the victims’ bodies. But in contrast to the Tahrir demonstrations in February – when the military was viewed as the friend of the people while the police acted on behalf of the oppressive regime – this time the police were acting on behalf of the army, a link which Tantawi did his best to blur.
Nevertheless, the experience of the past few months has managed to leave an indelible impact on Egyptian society, and it seems as if last night’s statements would be insufficient to remove it. Tantawi, dubbed "Mubarak Tantawi", claimed that the procedure in which civilians have been prosecuted in military courts has been discontinued and that the military does not want to monopolize power. His claims have been ridiculed in every possible media.
Tantawi's speech stirred the Internet and it seemed as if everyone was out to disprove every single facet of Tantawi's speech: Some Twitter users wrote about the continued detention of political activist Alaa Abd Al-Fatah, who is accused of inciting violence at demonstrations held in front of the Maspero TV building in Cairo on 9 October and who has refused to stand trial in a military court; Others spoke of the underlying principles of Constitution which were published earlier this month and which included clauses that exempt the army from parliamentary supervision while giving the military the power to appoint the body that will write the constitution.
Would the election be held as planned?
Laying out a timetable for the democratic process of Egypt was one of the duties entrusted to the SCAF. It has also been one of its failures. Originally, the council proposed a long and tedious process beginning with the forthcoming parliamentary elections and ending (if all goes well) 18 months down the track. In the period leading up to Tantawi's speech there was an expectation that SCAF will fast-track the process, proposing a new path that would lead to faster, and perhaps even an immediate, transition to democratic civilian rule. This has not been the case. Although his speech offered a limited form of speeding-up, Tantawi announced his intention to remain in power until June 2012, when a presidential election will take place. But to the masses’ most critical demand – an end of military rule – there was no response.
One of Egypt’s best known bloggers, Muhammad Salam, reacted to this tonight by writing: "Do you remember how SCAF said that they will remain in power for only six months and it has already remained in power for more than eight? June 2012, sure, I believe it". Feeling the same way, many Tahrir demonstrators remained in the square overnight demanding one thing – immediate civilian rule.
The cloud of the looming parliamentary elections continues to hang over current events. Those elections in turn contain within a multitude of problems: the illogical and complicated electoral system as well as the lack of preparedness of many of the parties and movements are, by themselves, reasons enough for the postponement of the elections. However, it seems as if SCAF wants to keep on going as scheduled, at all costs.
The Muslim Brotherhood and its political arm, the Freedom and Justice Party, will most probably benefit from having the elections held on schedule, because of the movement’s presence in an organized way throughout the country and its network of branches in many rural areas. Accordingly, the Muslim Brotherhood has officially refrained from participating in the Tahrir demonstrations on the pretext that it is important to maintain tranquility and stability in the lead-up to the elections. This decision of the Muslim Brotherhood is very reminiscent of the movement’s behaviour at the beginning of the earlier demonstrations that led to the revolution, when it also declined to participate.
On the other hand a number of candidates liberal Ahrar party and the leftist "Revolution Continues" coalition announced the suspension of their campaigns in order to protest the violence against the demonstrators.
SCAF’s backsides are firmly glued to the seats of power
The absence of the Muslim Brotherhood from the demonstrations casts serious doubts on the validity of the prevailing paradigm in Israel. That paradigm sees the brotherhood as the force behind the mobilization of the masse in recent weeks. It is no longer possible to argue that the Muslim Brotherhood is trying to undermine the democratic infrastructure that the army is constructing. Nor is it possible to argue that the movement is trying to undermine the public order. The Salafists, whom many saw as the main force hell bent on destroying the public order in recent months, were driven away in disgrace from the demonstration in Alexandria.
It is now clearer than ever the main beneficiary of retaining the old order and keeping the current elections on schedule is the Muslim Brotherhood, and therefore, the notion that says that the movement is driving the "second revolution" for its own benefit, is wrong.
While the Islamic movement possesses a rural infrastructure thanks to the extensive social welfare system it provides, the new parties, which emerged after Mubarak’s downfall, are yet to sink deep roots there. It is reasonable to assume that they would suffer by leaving the election date as it is. Postponing the elections would allow them more time to build up their own infrastructure and establish a presence for the non-Islamic parties.
And so, six days before the beginning of the parliamentary elections, chaos reigns in Egypt. The absence of an alternative leadership is very much self-evident now. Mohamed ElBaradei, an oppositionist whom many considered to be the logical candidate for an interim government leadership, refused to meet with SCAF; transfer of power to the judiciary does not seem to be a feasible option; and despite its public utterances, it appears that no referendum would convince SCAF to transfer power to a civil authority at the very moment.
The current wave of protests did not come out of the blue. They are the result of eight months of democratic hopes that have been shattered by a suffocating reality. Still, no one anticipated the crowds to return back to Tahrir with such vigor and courage. As the elections get closer, the ire of the protesters can be expected to increase, and this coming Friday, already prone to trouble, may be the most explosive.
מצרים | היסטוריה קצרה של אי-צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות
[הגר שיזף]
"אני חושש שמערכת הבחירות הקרובה תהיה לא רק ראשונה אלא גם אחרונה.
אף אחד אינו רוצה בדחיית הבחירות, דחייה תהיה בגדר פשע לאומי. אך הבחירות חשופות במיוחד לביטול, ויחד עמו לביטולן של הדרישות הלאומיות, אם הסבב הראשון שלהן יוטבע בדם.
כל מערכת בחירות קודמת גררה פציעות ומוות, ואף אחת לא עברה ללא שפיכות דמים. אך אלה היו בחירות מתומרנות – תחת שליטת המדינה, מנגנון הביטחון והונאה שיטתית, ובנוכחותו של פיקוח שיפוטי שלא הצליח למנוע רציחות. אף על פי כן, המצב הפעם … מסוכן ובעייתי עוד יותר"
מתוך מאמר דעה שכתב איברהים עיסא, העורך הראשי של עיתון "אל תחריר" (תורגם לאנגלית על ידי אתר The Egypt Project).
יותר מחודש לאחר האירוע שזכה לשם "טבח מסאפרו" (הפגנה שנערכה ב-9 באוקטובר ודוכאה באלימות. לפוסט על ההפגנה, לחצו כאן), בו נהרגו 27 מפגינים מידי הצבא המצרי, נדמה שהמצב במדינה מסרב להרגע. העובדה שהבחירות הפרלמנטאריות הראשונות לאחר המהפכה נמצאות ממש מעבר לפינה (עוד פחות משבועיים) – לא מיטיבה עמו וקונפליקטים בין החברה האזרחית לצבא רק הולכים ומתגברים.
השבוע נפתח בעימותים בין כוחות הביטחון המצריים ומפגינים בעיר הנמל דמיטה שבצפון מצרים. כלי תקשורת מצריים דיווחו לפחות על שני הרוגים מקרב המפגינים ועוד 11 פצועים. ההפגנה, ששיתקה את העיר למשך מספר שעות, החלה במחאה על תוכנית חדשה שנחשפה להרחבתו של מפעל דשן בקרבת העיר, וזאת לאחר שאותו מפעל הואשם בעבר בגרימת נזק סביבתי צורב לאיזור.
בעיר אסואן, שבדרום מצרים, נערכה באותו היום הפגנה במחאה על הרג אחד המלחים המקומיים בידי קצין משטרה. בתואנה שהמפגינים עשויים לנסות ולחבל במערכת החשמל של סכר אסואן, הרשויות הכריזו על עוצר בליל ראשון והגבירו את הנוכחות המשטרתית בעיר.
האירועים האחרונים מייצגים באופן ברור למדי את המתרחש במצרים לאחרונה, ובעיקר אחרי אירועי ה-9 באוקטובר (טבח מאספרו): במדינה פושה אווירה של כאוס וחוסר שביעות רצון מהתנהלותה של המועצה הצבאית העליונה, ברשותו של מוחמד חוסיין טנטאווי, שהופקדה על השבת הסדר על כנו ובנייתה של מצרים לקראת עתיד דמוקרטי. לקראת הבחירות, רבים עוסקים בשאלת מקומה של המועצה הצבאית העליונה במצרים והמורשת (הקצרה, בתקווה) שהיא תותיר אחריה.
במהלך החודשים שלאחר המהפכה, הצליח הצבא לשמור על דמותו כמגן הלאומי ואחד העם. רבים וודאי זוכרים כי במהלך העימות בין מובארכ ותנועת המחאה, זכה הצבא לקריאות "העם והצבא הם אחד" – דבר שהביע את בטחונם, או שמא תקוותם של ההמונים, שהצבא ייצטרף לשורותיהם. אך פני הדברים השתנו בחודשים האחרונים וביקורת נגד הצבא הפכה עומדת בלב הקונצנזוס.
אחת הטענות שנשמעות לאחרונה בתקשורת המצרית דוברת האנגלית, שהנה שונה בפרט וליברלית יותר מרוב כלי התקשורת הרשמיים בשפה הערבית המצרים, היא שהמועצה הצבאית העליונה ובראשה – מחמוד חוסיין טנטאווי – פה בשביל להשאר. טענה זו נתמכת במספר פעולות מצידו של טנטאווי: חגיגות "יום כוחות הביטחון" שמצויין ב-6 באוקטובר (לציון "מלחמת ה-6 באוקטובר", הידועה גם בשמה "מלחמת יום כיפור") נמתחו השנה על שלושה ימים וביום הולדתו של טנטאווי, ה-31 באוקטובר,הונף במצרים הדגל הגבוה ביותר בעולם. העיתונים הלאומיים דאגו לפרסם תמונות של טנטאווי מצדיע בעת ביקורו בבסיס של חיל הים. בה בעת, קואליציה בשם "מצרים מעל הכל" החלה להפיץ ברחבי קהיר כרזות אשר קוראות למינויו של טנטאווי לנשיא הראשון פוסט-מובארכ. מחמוד עטיה, עורך דין וחבר בקואליציה, הכחיש כי לקמפיין יש כל קשר ישיר למועצה הצבאית העליונה או לטנטאווי: "אנחנו פשוט חושבים שמישהו מהמוסד הצבאי יהיה האדם הנכון ביותר לתפקיד, למשך קדנציה אחת, ובחרנו בטנטאווי משום שהוא עומד בראש המוסד הצבאי", הוא הסביר.
מוחמד חוסיין טנטאווי
כדי להבין את מלוא התמונה,יש לזכור שמלבד לאחיזתו בשלטון כעת, לצבא יש גם אחיזה נאה בכלכלה הלאומית של מצרים: בבעלותו מספר מספר רב של מפעלים (כולל מפעל לבטון, ג'יפים, מכונות כביסה וביקבוק מים), כמו גם שטחי חקלאות נרחבים. אחד הדברים הראויים לציון ביותר הוא שבכל שנות הליברליזציה המואצת של מובארכ, חלקו של הצבא נותר מוגן ורכושו נותר בעינו.
בין אינטרסים כלכליים לאינטרסים פוליטים, הגדיר הצבא את מטרתה העיקרית של תקופת המעבר כ"השבת הסדר על כנו" – מטרה שהנה בגדר ערך מקודש אשר אפשר לצבא לפעול כאחרון הדיקטטורים.
ועם זאת, על אף דיכוי הפגנות, העמדה לדין של אזרחים בבתי דין צבאיים ופיקוח על העיתונות, תנועות המחאה במצרים לא שוקטות ונדמה שהתקשורת מצמיחה אי-אילו שיניים:
לדוגמה, עיתון אל-אהרם באנגלית, שכאמור, שונה בתכלית מאל אהרם דובר הערבית, עבר רדיקליזציה בוטה מאז המהפכה. כך, ביום חמישי הקודם, פורסמה בעיתון כתבה תחת הכותרת "המועצה הצבאית העליונה (SCAF): היסטוריה קצרה של אי-צדק". הכתבה, שממפה באופן שטתי למדי את הפרות זכויות האדם ואיי-הצדק בהם לקחה חלק המועצה הצבאית העליונה, נפתחת כך:
"קיימים מעל לתריסר מקרים שהיו צריכים להבחן בחקירה ראויה, אך לא נחקרו, מאז שהצבא עלה לשלטון. בנוסף, הצבא התעלם מהאשמות רבות בגין התנהגות בלתי הולמת ועוולות נוספים שהוגשו לפני ואחרי תחילתו של השלטון הצבאי".
בהמשך הכתבה מתוארים מספר מקרים מעניינים שמציבים שאלות שנותרות ללא מענה בנוגע למידת האחריות של הצבא בדיכוי אופוזיציה ואלימות. הנה מספר קטן מתוכם (את הכתבה המלאה ניתן לקרוא כאן):
- מותו של עסאם אטא: עסאם אטא היה צעיר שככל הנראה עונה למוות בכלא בידי שומרים ב-27 באוקטובר 2011. על אף ההאשמות החמורות בדבר אופן מותו, המשטרה מעולם לא חקרה את המקרה והסיקה שאטא מת כתוצאה משימוש בסמים.
- עינויים של שני עצורים בידי הצבא והמשטרה: בסוף ספטמבר האחרון, הופץ באינטרנט סרטון בו נראו שוטרים ואנשי צבא מענים שני עצורים. הצבא הבטיח לקיים חקירה בנושא, אך מספר ימים לאחר מכן הודיע שממצאי החקירה קבעו שהסרטון מזוייף והחשודים באלימות שוחררו.
- הקרב בעבסייה: ב-23 ביולי, אלפי מפגינים ניסו לצעות מכיכר תחריר לכיוון משרד הביטחון. כתוצאה מתקיפת מפגינים, הפעיל החברתי מוחמד מחסן נהרג. ב-30 ביולי, העיתון הממשלתי "אחבר אל-יום" פירסם את ממצאי חקירתה של המועצה הלאומית לזכויות אדם, אשר קבעה כי האלימות בעבסייה הייתה בריונות מתוכננת. לאחר מכן, הואשם הגנרל חסן אל-ראוויני בהסתה בעקבות ראיון בערוץ הטלוויזיה "דרים טי וי" לפני המצעד, בו טען כי המפגינים יהיו חמושים בבקבוקי תבערה. על אף שהתובע הכללי הגיש נגדו האשמות, המקרה הועבר לפרקליטות הצבאית ומאז לא ננקטה כל פעולה בנושא.
- עינויים ובדיקות בתולין:ב-9 במרץ דוכאה באלימות הפגנה שהתקיימה בכיכר תחריר וזמן קצר לאחר מכן החלו להשמע עדויות רבות אודות מעצרים המוניים ועינויים בתוך המוזיאון המצרי. בנוסף, מרכז "אל נאדים" לשיקום קורבנות אלימות ועינויים, אמנסטי אינטרנשיונל, הוושינגטון פוסט וה-סי.אן.אן פירסמו ותיעדו עדויות של פעילות שנעצרו ונערכה להן בדיקת בתולין. בתחילה הצבא הכחיש את קיומן של בדיקות הבתולין, אך לאחר מכן הבטיח לקיים חקירה בנושא. קריאות רבות להבאת האשמים לדין זכו להתעלמות מצד הצבא, וזאת על אף עדויות וראיות רבות שאותן הבדיקות אכן התקיימו.
טבלת סיכום של מקרים בהם הצבא או המשטרה מואשמים באלימות וטרם נחקרו:
|
Case |
Date |
| Essam Atta | 27 October 2011 |
| Maspero Massacre | 9 October 2011 |
| The church in El-Marinab | 30 September 2011 |
| Torture video of two men by army and police | 28 September 2011 |
| The battle of Abbasiya | 23 July 2011 |
| Assault on martyrs' families | 28 June 2011 |
| Nakba Day protests | 15 May 2011 |
| Ramy Fakhry | 13 May 2011 |
| Imbaba church attacks | 7 May 2011 |
| 8 April officers | 8/9 April 2011 |
| Zamalek vs Africain match | 2 April 2011 |
| Torture and virginity tests | 9 March 2011 |
| The church in Atfeeh | 4 March 2011 |
| Corruption, abuses and miscellaneous others | February 2011 – to date. |
אך אין ספק שהנושא שעומד בראש השיח הציבורי נגד הצבא לאחרונה הוא המשך העמדתם של אזרחים לדין בבתי משפט צבאיים. על אחת כמה וכמה, בהנהגת תנועות כמו "התנועה נגד העמדת אזרחים לדין צבאי" ו"הקמפיין לשיחרור עלא", נראה שמתחילה תנועת סירוב של פעילים שנעצרו ונחקרים בבתי דין צבאיים .המקרה שזכה לחשיפה הרבה ביותר הוא מעצרו והעמדתו לדין של הפעיל עלא עבד אלפתאח (לתרגום של פוסט מתוך הבלוג של עלא, לחצו כאן), שנעצר בעקבות מעורבותו בהפגנות שנערכו מול בניין הטלוויזיה (מוספארו) בקהיר ב-9 באוקטובר. בתחילת השבוע דווח כי מעצרו של עלא, שהואשם בהסתה לאלימות במהלך ההפגנה, הוארך ב-15 ימים נוספים בעקבות סירובו להחקר בידי התובע הצבאי. עלא עודנו דורש להשפט בבית דין אזרחי בטענה כי אין ביכולתו של הצבא להנהיג חקירה בנושא בה כוחותיו היו מעורבים באופן ישיר. ביום שלישי האחרון, סרב גם הפעיל הפוליטי באשה סאבר להחקר בידי התובעים הצבאיים. סאבר, שמואשם גם הוא בהסתה לאלימות, אמר לאל-אהרם: "חזרתי ואמרתי שאני נגד משפטים צבאיים לאזרחים ואני מסרב לקחת בהם חלק. אני אזרח. יחסי עם הצבא נגמרו כאשר סיימתי את שירות החובה הצבאי שלי". לאחר מכן הוסיף: "משפטים צבאיים צריכים להיות מיועדים אך ורק לאנשי צבא, כמו למשל הנשיא לשעבר חוסני מובארכ אשר – באופן אירוני – נשפט בבית דין אזרחי".
באשה סאבר, שסרב להחקר על ידי התובע הצבאי, אוחז בתמונה הקוראת לשחרורו של עלא עבד אלפתאח
על אף הביקורת הרבה על חלקה של התקשורת בהסתה לאלימות באירועי ה-9 באוקטובר (ככל הנראה בעקבות תכתיבים של המועצה הצבאית העליונה) – פרסמה השבוע אגודת העיתונאים המצרית קריאה לעיתונאים לבטא התנגדות נחרצת נגד העמדת אזרחים לדין. ההודעה קראה לעיתונאים לעמוד איתנים להגנת זכותם של אזרחים להשפט בבתי דין אזרחיים, כמובטח בחוקה המצרית. ההודעה היא בגדר הצהרה ראשונה של איגוד מקצועי נגד הפרקטיקה והיא משמעותית במיוחד משום שהיא מגיעה מאיגוד העיתונאים, שנשלט בעבר (כמו כל האיגודים המקצועיים) על ידי מפלגתו של מובארכ.
קשה להעריך את התהליך שעבר על מצרים מהמהפכה ועד היום – מהמשך דיכוי ההפגנות דרך ליברליזציה של העיתונות והשיח הציבורי, פריחתן וקמילתן של תנועות מחאה רבות, היווצרותן של מפלגות חדשות ובחירות דמוקרטיות ראשונות לאיגודים המקצועיים. התקופה הקרובה תהיה קשה, לא נראה שמישהו מטיל בזה ספק ודברים רבים עודם לא מוכנים לקראת הבחירות, אך יש לקוות שנבואתו של איברהים עיסא היא נבואת זעם וששלושת שלבי הבחירות –לפרלמנט ולנשיאות – יעברו בשלום.
[לקריאה נוספת על העיתונות במצרים שלאחר מובארכ - קראו את הכתבה "שובו של הקו האדום" מאת הגר שיזף שפורסמה ב"עין השביעית"]
מצרים | קול קורא לסולידריות עם המהפכה
[מתן קמינר, הגר שיזף]
לפני מספר ימים, הופץ ברחבי הרשת מכתב שנושא את הכותרת "קול קורא לסולידריות עם מצרים והגנה על המהפכה". על אותו הטקסט, שמגולל את המתרחש במצרים והתחושות בהן שרויים אזרחי מצרים בימים אלה, חתומות התנועה להפסקת העמדת אזרחים לדין בבתי משפט צבאיים, התנועה לשחרור הפעיל הפוליטי העצור עלא ומרכז התקשורת "מוסירין". הטקסט, רובו ככולו, מצמרר ומרתק (ניתן לקרוא את תוכנו המלא של המכתב בתחתית הפוסט).
הקריאה לסולידריות מגיעה על רקע האירועים האלימים שהתקיימו ב-9 באוקטובר מול בניין הטלוויזיה ("בניין מאספרו") שבקהיר. כזכור, ב-9 באוקטובר התקיימה צעדה של נוצרים קופטים ואזרחים מצריים, שמחו נגד אי-השיוויון שנוקט השלטון המצרי כלפי האזרחים המצרים-קופטים וגינו מתקפה נגד כנסייה בעיר אסוואן שבדרום מצרים. ההפגנה דוכאה באלימות על ידי הצבא המצרי: מניין ההרוגים הגיע ל-27 ומניין הפצועים ל-300.
עדויות כתובות ומצולמות על אלימות הצבא כנגד המפגינים הופצו עוד באותו היום. "עוד לפני שהצעדה הגיע לבניין הטלוויזיה, הצבא התחיל לירות באוויר על מנת לפזר מפגינים… הם פתחו את הכביש כדי לאפשר לרכבים לחדור אל תוך ההמון… כדורים רבים נורו באוויר וזרעו פחד ואלימות", אמר רביע פהמי, שהגיע למקום במקרה.
בנוסף לדם הרב שנשפך באותו היום, אירועי ה-9 באוקטובר היוו עבור רבים, ממצרים ומחוצה לה, נקודת ציון משמעותית ביחסי המועצה הצבאית העליונה והעם, כמו גם ביחסה של המועצה הצבאית העליונה כלפי עתיד הדמוקרטיה המצרית. לא ניתן להבין את חשיבותם של אירועי ה-9 באוקטובר ללא בחינה, ולו חלקית, של אופן סיקורם בכלי התקשורת המצריים: בעוד שהטוויטר, הפייסבוק וכלי התקשורת הזרים נמלאו בעדויות אודות אלימות הצבא כלפי המפגינים, האשימה מגישת החדשות של ערוץ הטלוויזיה הממשלתי, ראשה מאגדי, את המפגינים הקופטים באלימות ותקיפת חיילים. כל אותו הזמן, רצו בטלוויזיה הכתוביות "מבזק: שלושה חיילים נהרגו ומאות נפצעו על ידי ירי מצידם של המפגינים הקופטים מול בניין הטלוויזיה". דיווח נוסף קבע כי "הפצועים מההפגנה מאשרים שיש בבעלותם של המפגינים הקופטים תחמושת".
"כלי התקשורת הממשלתיים הסיתו אנשים לאלימות על ידי פירסום מבזקים על מותם של חיילים ודיווח כל כך שהנוצרים הורגים את הצבא! מעבר לזאת, הם אפילו פרסמו קריאה מיוחדת לאזרחים לצאת מהבית ולהגן על הצבא מפני הנוצרים!", כתב הפעיל הפוליטי אחמד מוניר.
"יצאתי החוצה כדי להגן על החיילים, משום שדיווחו בטלוויזיה שהנוצרים יורים עליהם. הגעתי לשם וראיתי שהצבא יורה על כולם", סיפר אדם אחר שהגיע למקום.
הפער בין הדיווחים למציאות מעלה ניחוח של מצרים לפני המהפכה, אך תחושת הדה-ז'ה-וו לא נגמרת כאן: ב-12 באוקטובר ערכה המועצה הצבאית העליונה מסיבת עיתונאים בה סירבה בתוקף לחשוף את מספר החיילים שנהרגו באותו הלילה. באותו האירוע, הצהירה המועצה הצבאית העליונה כי תפתח בחקירה על אירועי הלילה.
ב-30 באוקטובר זומן עלא עבד אל פתאח, פעיל פוליטי ובלוגר פופולארי, למשרדו של התובע הצבאי. האשמה המרכזית שמתנוססת מעל ראשו של אל פתאח היא אחראיות לאלימות ב-9 באוקטובר, אך לצד האשמה זאת מואשם אל פתאח גם בתקיפת איש צבא, גניבת נשק צבאי והסתה לאלימות נגד הצבא. אל פתאח סרב לענות על שאלותיו של התובע או לשתף פעולה עם החקירה משום התנגדותו להבאתם של אזרחים מין השורה לדין בפני בתי משפט צבאיים. עלא עבד אל פתאח ועוד 30 פעילים נוספים נמצאים במעצר כבר למעלה משבועיים.
אירועים אלה מהווים את הרקע לטקסט של הקול הקורא ומציגים, במידת מה, את המתחים הרבים והאווירה הפוליטית במצרים – זמן מה אחרי נפילת מובארכ וזמן קצר לפני הבחירות.
———–
קול קורא לסולידריות עם מצרים – להגנת המהפכה
* פורסם באנגלית באתר "ג'דלייה"
לאחר שלושים שנות חיים תחת דיקטטורה פתח העם המצרי במהפכה בדרישה ללחם, חופש וצדק חברתי. לאחר כיבוש כמעט-אוטופי של כיכר תחריר שנמשך שמונה-עשר ימים, נפטרנו ממובארכ והתחלנו בתהליך הארוך והקשה יותר של חיסול מנגנוני שלטונו. מובארכ איננו, אך המשטר הצבאי עומד על תלו. ולכן המהפכה נמשכת – מפעילה לחץ, יוצאת לרחובות ודורשת את הזכות לשלוט בחיינו ובפרנסותינו אל מול מערכות דיכוי שהתעללו בנו שנים. אבל היום, זמן כה קצר לאחר שהחלה, המהפכה נמצאת תחת מתקפה. אנו כותבים לכם כדי לספר לכם למה אנו עדים, כיצד אנו מתכוונים להתמודד עם מתקפת הדיכוי, ולקרוא לכם להביע סולידריות עמנו.
ה-25 וה-28 בינואר, ה-11 בפברואר: אתם ראיתם את הימים הללו, חייתם אותם אתנו דרך הטלוויזיה. אך עברנו גם את קרבות ה-25 בפברואר, ה-9 במרץ, ה-9 באפריל, ה-15 במאי, ה-28 ביוני, ה-23 ביולי, ה-1 באוגוסט, ה-9 בספטמבר, ה-9 באוקטובר. שוב ושוב תקפו אותנו הצבא והמשטרה, הכו, עצרו, הרגו בנו. ואנו התנגדנו, המשכנו בדרכנו; ימים אחדים הובסנו, אחרים ניצחנו, אך תמיד נגבה מחיר. למעלה מאלף נפשות הוקרבו על מנת להפיל את מובארכ. רבות נוספות הצטרפו אליהן מאז. אנו ממשיכים בדרכנו כדי שמותם לא יהיה לשווא. שמות כמו עלי מאהר (מפגין בן 15 שנהרג מידי הצבא בתחריר, 9 באפריל), עאטף יחיא (נורה בראשו בידי כוחות הביטחון בהפגנת סולידריות עם פלסטין, 15 במאי), מינא דניאל (נורה בידי הצבא בהפגנה מול בניין מאספרו, 9 באוקטובר). מינא דניאל, אחרי מותו, עוד סובל מהעיוות הנורא שבהכללתו ברשימת נאשמי התביעה הצבאית.
ב-9 באוקטובר רצח הצבא 28 מאתנו בבניין מאספרו; הם דרסו אותנו בטנקים וירו בנו ברחובות תוך הפצת מניפולציות בתקשורת הממשלתית בניסיון להצית אלימות בין-דתית. הסיפור צונזר. הצבא חוקר את עצמו. הם תוקפים בשיטתיות את אלה מבינינו המרימים את קולם. ביום ראשון האחרון, חברנו הבלוגר עלא עבד-אל-פתאח נכלא בשל האשמות שווא. הלילה הוא שוב ישן בתא חשוך.
כל זה מידי הצבא האמור להבטיח את המעבר לדמוקרטיה, הטוען כי הוא מגן המהפכה, ושהצליח כנראה לשכנע רבים במצרים ובעולם שהוא אכן עושה כך. הקו הרשמי הוא שיש לשמור על "יציבות", תוך הבטחות ריקניות שהצבא עוסק רק בכינונה של סביבה מתאימה לבחירות הקרובות. אך גם לאחר בחירתו של פרלמנט חדש נחייה תחת שלטונה של חונטה המחזיקה בסמכויות חקיקה, ביצוע ושיפוט, ללא כל הבטחה לשינוי מצב זה. מי שיוצאים נגד תכנית זו סופגים הטרדות, מעצרים ועינויים; משפטים צבאיים של אזרחים משמשים ככלי עיקרי לדיכוי זה. בתי הכלא מלאים בקרבנותיו של ה"מעבר" הזה.
אנו מסרבים בזאת לשתף פעולה עם בתי משפט צבאיים ותביעות צבאיות. לא נסגיר את עצמנו, לא נופיע לחקירות. אם הם רוצים אותנו, שיבואו לקחת אותנו מבתינו ומקומות עבודתנו.
תשעה חודשים עברו מאז תחילת הדיכוי הצבאי החדש, ואנו עוד נלחמים על המהפכה שלנו. אנו צועדים, תופסים מרחבים ציבוריים, שובתים, סוגרים מוסדות. וגם אתם צועדים, תופסים מרחבים, שובתים, סוגרים מוסדות. מבול התמיכה שקיבלנו בינואר הוכיח לנו כי העולם מביט בנו בעניין ושואב השראה ממהפכתנו. הרגשנו קרובים אליכם יותר מאי פעם. והיום אתם מעניקים לנו השראה בעודנו צופים במאבקים של תנועותיכם. צעדנו אל שגרירות ארצות הברית בקהיר כדי למחות נגד סילוקם האלים של המפגינים מכיכר אוסקר גראנט באוקלנד. כוחנו במאבקנו המשותף. אם ידכאו את התנגדותנו, יהיה זה ניצחונו של האחוז האחד [התייחסות לתנועת מאבק "ה-99%" בארצות הברית. -מ.ק] – בקהיר, בניו יורק, בלונדון, ברומא – בכל מקום. אך כל עוד המהפכה חיה, דמיוננו אינו יודע גבולות. עוד ניתן לייצר עולם הראוי לחיים.
בכוחכם לעזור לנו להגן על מהפכתנו.
ה-G8, קרן המטבע הבין-לאומית ומדינות המפרץ מבטיחות למשטר הלוואות של 35 מיליארד דולר. ארצות הברית מספקת למצרים סיוע בסך 1.3 מיליארד דולר בכל שנה. ממשלות בכל העולם ממשיכות לקיים בריתות ולתמוך בשליטיה הצבאיים של מצרים. הכדורים שבהם הורגים אותנו מיוצרים באמריקה. הגז המדמיע החורך את עינינו מאוקלנד ועד פלסטין מיוצר בוויומינג. ביקורו הראשון של דייוויד קמרון למצרים שאחרי המהפכה נועד לסגור עסקת נשק. אלו הן רק כמה דוגמאות. לא ניתן עוד למכור את חייהם של בני אדם, חירותם ועתידם בעד נכסים אסטרטגיים. עלינו להתאחד נגד ממשלות שאינן חולקות את האינטרסים של עמיהם.
אנו קוראים לכם ליזום פעילויות סולידריות על מנת לסייע לנו להתנגד למתקפת הדיכוי.
אנו מציעים יום בין-לאומי להגנת המהפכה המצרית ב-12 בנובמבר, תחת הסיסמא "להגנת המהפכה המצרית – די להעמדת אזרחים למשפט צבאי"
אירועים יכולים לכלול:
- פעולות מכוונות נגד שגרירויות או קונסוליות מצריות בדרישה לשחרורם של האזרחים שנידונו בבתי משפט צבאיים. אם עלא ישוחרר, יש לדרוש את שחרורם של אלפי האחרים.
- פעולות מכוונות נגד ממשלות בדרישה להפסיק לתמוך בחונטה המצרית.
- דרישה לשחרור האזרחים שנידונו בידי בתי משפט צבאיים. אם עלא ישוחרר, יש לדרוש את שחרורם של אלפי אחרים.
- הקרנת סרטי וידיאו על הדיכוי שאנו סובלים (משפטים צבאיים, הטבח במאספרו) והתנגדותנו המתמשכת. שלחו לנו מייל עבור לינקים.
- שיחות ועידה עם פעילים במצרים.
- כל דרך יצירתית שתמצאו להפגין את תמיכתם ולהראות לעם המצרי שיש לו בעלי ברית בעולם.
אם אתם מארגנים או מתכננים משהו, כתבו לנו ב-defendtherevolution@gmail.com. נשמח לראות תמונות או וידיאו מכל פעילות שתארגנו.
הקמפיין נגד העמדת אזרחים לדין צבאי
הקמפיין לשחרור עלא
מרכז התקשורת "מוסירין"
חברים למאבק מקהיר
