קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

ספרד | מה רוצים המפגינים?

with 3 comments

מפגין מחוץ לפרלמנט עם הכיתוב "העם למען העם".

[אלי בן-רימוז']

ההפגנות בספרד ביום שלישי האחרון התחילו עם מפגן מחאה שכלל את הקפת מבנה הפרלמנט במדריד ונגמרו באלימות משטרתית , מעצרם של 22 מפגינים, ועוד 32 מפגינים שנפצעו במהלך ההתנגשות עם כוחות המשטרה. יום אחרי שנראה שהמהומות שככו, הודיעה הממשלה הספרדית על תקציב-הצנע לשנת 2013, הכולל קיצוצים של 8.9 אחוזים בהוצאות הממשלתיות וקיצוצים נרחבים בשירותים החברתיים. בנוסף, דווח באל ג'זירה כי הממשלה מתכננת לחוקק 43 חוקים חדשים במסגרת הרפורמה העמוקה שעוברת כלכלת המדינה, בעיקר במגזר הציבורי.

ההפגנות צפויות להתחדש מחר (שבת) בערב. עם תחילתן של ההפגנות ביום שלישי האחרון, פרסמו הפעילים מניפסט הפורש את דירשותיהם, ובראשן – הדחת הממשלה ופיזור בתי הנבחרים ובית המלוכה. המניפסט המלאה מובא בפניכם:

מניפסט ה-#25S

[לטקסט המקורי, בספרדית, לחצו כאן]

אנחנו אנשים פשוטים שנמאס להם לסבול את התוצאות של חיים בתוך מערכת שמוכתבת ופועלת על פי השווקים, מערכת שאינה בת-קיימא ושהביאה אותנו להיות הקורבנות של תרמית ענק שהם קראו לה משבר. אנחנו מתאספים ביחד בשביל לערוך את המניפסט הזה, ואנחנו מזמינים את כל האזרחים להצטרף לדרישות שאנחנו תובעים בו.

אנחנו חושבים שהמצב הנוכחי חצה את גבול הבלתי-נסבל ושאנחנו הקורבנות למתקפה חסרת תקדים מצד בעלי הכח הכלכלי שמשתמשים במשבר בתור תירוץ להרוס את החיים שלנו, בעוד שהאשמים ביצירה שלו הם אלו  שמיצבו עצמם כאוליגרכיה שלא ניתן לגעת בה. אותם בעלי הכח הכלכלי, בשיתוף פעולה עם כל הכוחות הפוליטים המיוצגים בפרלמנט, עשו מניפולציות בכל אמצעי הכח של המדינה על מנת לשמור על ההטבות והעושר המוגזם והבלתי ראוי שלהם.

כבר אי-אפשר להסתיר את זה שאנחנו חיים בתוך תרמית ענק, עם ממשלות שבאופן שיטתי בוגדות בנו ועושות את ההפך מההבטחות שהן מחלקות ערב הבחירות, עם בתי משפט שלא מעמידים לדין את הבנקאים, הפוליטיקאים, ואת אנשי העסקים שאשמים במצב. אנחנו רק רואים איך מבנה הכוח הרקוב והלא מוסרי הזה מבצע מדיניות שרומסת את הזכויות שלנו והורסת את החיים שלנו, איך אנחנו נהיים קורבנות של דיכוי ברגע שאנחנו תובעים לשנות את המצב.

עימותים בין שוטרים ומפגינים במדריד, ה-25 בספטמבר.

אנחנו מאמינים שהבעיה היא כל כך חמורה ושהשורשים שלה כל כך עמוקים שהפיתרון שלה לא אפשרי באמצעות רפורמות שמתבססות על המנגנונים של המערכת הפוליטית הנוכחית, ולכן אנחנו דורשים:

1. הדחת כל הממשלה, פיזור בתי הנבחרים והנהלת המדינה [בית המלוכה; המתרגמים] בעוון בגידה בארץ ובכלל האזרחים בכוונה תחילה והבאתם לכדי אסון.

2. התחלה של תהליך חקיקה שקוף ודמוקרטי במטרה לנסח חוקה חדשה, בהשתתפות כל האזרחים בצורה כזאת שהיא תהיה שלנו, כי בטקסט הנוכחי של החוקה, שנכתב בחדר סגור עם הגב לעם, אנחנו לא מזהים שום דבר דמוקרטי. החוקה הזאת היא שהבטיחה את השליטה של יורשיו של פרנקו ומי שכרתו איתם בריתות. העם הוא זה שצריך לקבוע את צורת הארגון החברתי שבה הוא רוצה לחיות, ולא להפך.

3. בדיקה של החוב הציבורי בספרד, והפסקה של תשלום החוב עד שיובהר למי האומה לא צריכה לשלם מכיוון שהוא שרת את האינטרסים הפרטיים שלו, ולא של כלל האזרחים, מכספי הציבור. באותו הזמן אנחנו דורשים את ההעמדה לדין של כל אותם אנשים שחשודים בפעילות שכזאת, ושישלמו מההון הפרטי שלהם במקרה שיורשעו.

4. רפורמה בחוק הבחירות, וניסוח של מערכת בחירות חדשה, כזאת שתייצג באופן אמיתי את רצון העם לפני כל בחירה שתהיה הכרחית בשביל להקל את ההתפתחות של תהליך חוקתי דמוקרטי.

5. ביטול מידי של כל הקיצוצים והרפורמות שנעשו נגד מדיניות הרווחה שהשתמשו במשבר בתור תירוץ, ושמטילות מגבלות על הזכויות והחירויות של האזרחים, לא רק כי הן אסון לארץ אלא כי הן גם נכפו על העם תוך בגידה ברצונו.

6. רפורמה כלכלית מקיפה, שתגרום לכך שישלמו יותר מי שמרוויחים יותר מהחברה. במקביל, אנחנו דורשים את ביטול החנינה הכלכלית עליה הכריזה הממשלה, שהיא אי-צדק ששם ללעג את מי שמשלמים את חלקם ההוגן.

"תעצרו את כל האוכלוסיה … באשמת 'על כל צרה שלא תבוא'"

7. ביטול כל ההטבות של פוליטיקאים ועובדי ציבור, ויישום מנגנוני בקרה יעילים שיפקחו על הפעילות שלהם.

8. הפסקה מידית של פינויי בתים ומתן אפשרות לציבור לשכור במחירי דיור ציבורי בתי מגורים שבבעלות הבנקים, שזכו לסיוע מכספי ציבור.

9. יצירת מקומות עבודה חדשים שנקודת המוצא שלהם היא קיימות והמטרה אליה הם שואפים היא פיתוח האנושות, בנוסף לניהול מקומות העבודה הקיימים, כך שכל האוכלוסיה תוכל לעבוד כדי לחיות אבל לא תראה עצמה מחוייבת לחיות כדי לעבוד. המצב הנוכחי בו צריך לעבוד יותר ויותר הוא תרמית ענק, שקר שנסמך על תאוות הבצע של בעלי האינטרסים הגדולים ומנוגד לאינטרס של האנשים הרגילים.

לאור כל האמור אנחנו מזמינים את האזרחים ב-25 בספטמבר 2012 להפגין ללא הגבלת זמן בפתח הקונגרס עד שנביא להתפטרות הממשלה ופתיחת תהליך של כתיבת חוקה, ובכך להפוך את הקריאה הזאת לאיחוד של כל המאבקים לחברה יותר צודקת.

!אנחנו הרוב העצום, אנחנו העם, אנחנו צודקים, ולא ניתן להם להצליח

[התרגום לעברית פורסם במקור בבלוג איןעשן]

Written by hshezaf

ספטמבר 28, 2012 at 4:31 pm

פורסם בכללי, ספרד

Tagged with

מצרים | להתראות, טנטאווי

leave a comment »

מוחמד מורסי, נשיא מצרים, משביע את שר ההגנה החדש, עבד אל פתאח אל סיסי.

[הגר שיזף]

"המארס הטורקי של מורסי", זעקה הכותרת של אחד מאתרי החדשות הישראלים ביום ראשון האחרון. הבלוגספירה רחשה וציוצים נוסח "גבירותי ורבותי, יש לנו שלטון חדש" (The Sand Monkey) הביעו את השמחה המהולה בחשש שחשו רבים. אז מה באמת קרה שם? ומדוע מצרים רבים פיתחו רגשות-אמביוולנטים למהלך של מורסי, שלכאורה נראה כמו הצעד המתבקש ואולי אף הנכון ביותר?

כדי להבין את עומק השינוי שאירע נבחן את השינויים עליהם הכריז מורסי ביום ראשון, וברוח המועצה הצבאית העליונה, נעשה זאת גם אנחנו באמצעות שלושה סעיפים:

1. הוצאתו לגמלאות (=פיטורו) של שר ההגנה וראש המועצה הצבאית העליונה,מוחמד חוסיין טנטאווי, והחלפתו בעבד אל פתאח אל-סיסי, שהיה בעבר ראש המודיעין הצבאי. בנוסף, הוצא לגמלאות הרמטכ"ל סמי ענאן. לשניהם ניתנה "מדליית מסדר הנילוס", שהנה עיטור הכבוד הגבוה ביותר במצרים,ושניהם מונו ליועצי הנשיא. פרט זה, שאולי נדמה חסר-חשיבות יחסית, הוא דווקא מעניין וחשוב בהתחשב בעובדה שנראה כי בזכות עיטור כבוד  זה, לא ניתן יהיה להעמיד את טנטאווי וענאן לדין על דיכוי מפגינים ושאר דברים אנטי-דמוקרטיים שביצעה המועצה הצבאית העליונה במהלך תקופת המעבר.

2. ראשי כל החילות הוצאו גם הם לגמלאות או הועברו לתפקידים אחרים. לדוגמא, מוהב מאמיש, מפקד חיל הים, מונה לראש רשות תעלת סואץ. כפי שניתן לראות מהדוגמא, ראשי החילות היוצאים זכו לתפקידים אזרחיים בכירים ביותר, המהווים מקפצה נוחה מאוד לשוק האזרחי וגם- להון.  נראה כי ראשי החילות היוצאים יוחלפו בסגניהם. כלומר, מדובר בפרידה עדינה ביותר ואולי אף מיטיבה עם אנשי-צבא שכעת קיבלו כוח רב בתפקידים אזרחיים ורווחיים והוחלפו בסך-הכל בסגניהם, כלומר, מהלך תקין-יחסית של קידום בצבא.

3. באותה הזדמנות הודיע מורסי על החלתו של צו בן ארבעה סעיפים שמגדיר מחדש, למעשה, את סמכויותיו כנשיא. בין השאר, הצו קובע את ביטולה של ההכרזה החוקתית המשלימה שפרסמה המועצה הצבאית העליונה ב-17 ביוני (יום אחד בלבד לפני הסבב השני של הבחירות לנשיאות מצרים), אשר העניקה סמכויות ביצוע וחקיקה למועצה הצבאית, קבעה כי חברי המועצה הצבאית הם האחראים והמפקחים הבלעדיים בענייני צבא וכפועל יוצא מכך, שהמועצה הגוף היחיד שיכול לאשר יציאה למלחמה. בנוסף, קבע המסמך כי במקרה שועדת-החוקה לא תצליח במשימתה, המועצה הצבאית העליונה תהיה זו שתמנה ועדה-חדשה.  בסעיף נוסף של הצו החדש קבע מורסי כי במקרה בו ועדת-החוקה הנוכחית תכשל במשימת כתיבת החוקה, הוא עצמו ימנה ועדה חדשה.

אין ספק כי התזמון של השינויים הדרסטיים הללו קשור להתקפה שארעה בגבול מצרים-עזה לפני שבוע וגבתה את חייהם של 16 חיילים מצרים. יומיים לאחר האירוע נראו הסימנים מבשרי הבאות למהלך הנוכחי והוחלפו ראש המודיעין, מוראד מופי,מושל צפון-סיני, עבדל וואהב מובארכ וראש כוחות היבטחון המרכזיים.

אך מעבר לכך, השנאה הציבורית כלפי המועצה הצבאית העליונה בכלל, ובפרט כלפי טנטאווי (אולי הדמות השנואה ביותר במצרים מאז מובארכ) לא השאירה למורסי הרבה ברירה. האופן השקט בו ויתר טנטאווי על תפקידו מעיד כי גם הפילד-מארשל הקשיש (בן 76)  ידע כי לא יוכל להשאר בתפקידו, אם מחמת גילו ואם משום הרגש הציבור כלפיו. סביר להניח שטנטאווי העדיף לפרוש מתפקידו בצורה זו, אשר מעניקה לו הגנה-משפטית ככל הנראה, מאשר להסתכן בכך שיום אחד הציבור המצרי יחליט "לסגור איתו חשבונות".

מוחמד חוסיין טנטאווי, לשעבר ראש המועצה הצבאית העליונה (משמאל) ומוחמד מורסי, נשיא מצרים (לידו)

השאם סאלאם, עורך-שותף באתר המצויין Jadaliyya, כתב בדף הפייסבוק שלו פרשנות מעניינת למצב: "לדעתי, אל-סיסי והאחרים הובילו הפיכה נגד טנטאווי וענאן כדי להקדים הפיכה אחרת, שהייתה צפויה לגרום לעימותים פוליטיים בלתי-בטוחים – עימותים שיכלו להוביל לכך שהמוסד הצבאי יפסיד הכל נגד מפלגת האחים המוסלמים [מפלגתו של מורסי]".

מינויו של אל-סיסי כמחליפו של טנטאווי מחזק את הסברה הקיימת כבר זמן-מה, על פיה אל-סיסי אחת הדמויות החזקות ביותר בתוך המועצה הצבאית העליונה. המינוי גם מציף מחדש את השמועה שהופצה על ידי טאוופיק אוקאשה, איש תקשורת שנוי במחלוקת, על פיה אל-סיסי מקורב לאחים המוסלמים וכי הוא למעשה "האיש שלהם" במועצה הצבאית העליונה.

אך אל-סיסי זכור לציבור בעיקר משום שבמהלך ראיון תקשורתי (ונדיר יחסית, בזמנו), הוא הצהיר כי בדיקות הבתולין שנערכו לחלק מהמפגינות במהלך השנה האחרונה (בלי הסכמתן, ובצורה אלימה ומבזה) היו "הכרחיות" כדי להגן על הנשים מאונס ועל החיילים מהאשמות-שווא באונס. "הן [המפגינות] לא כמו הבנות שלך או שלי", אמר אז אל-סיסי ל-בי.בי.סי.

האם מורסי הוא הדיקטטור החדש?

על ידי ביטול ההכרזה החוקתית המשלימה, מורסי השיב לעצמו את האחראיות למינויים צבאיים והסיר את זכות הוטו של המועצה הצבאית העליונה על סעיפים בחוקה החדשה.

למעשה, מורסי כיום מתפקד כמפקד העליון של הכוחות החמושים, נשיא מועצת הביטחון הלאומי וגם כנשיא מצרים. כל זה קורה בזמן שאין פרלמנט במצרים, דבר המעניק למורסי סמכויות כמעט-בלעדיות על חקיקה.

יחסיו העתידיים של מורסי עם ועדת-החוקה אשר נבחרה בידי הפרלמנט (שפוזר מאז) ועומלת על כתיבת חוקה חדשה למצרים קריטיים ביותר. כעת, כשלמורסי הכוח למנות ועדה חדשה במקרה וזו לא תצליח לעשות את תפקידה – צפויים מתחים סביב הסוגייה.

מוחמד מורסי, נשיא מצרים

אך אחד הדיונים הבולטים ביותר סביב מהלכו של מורסי דנים דווקא בשאלת חוקיותם של שינויים אלה. על אף בעיתיותה של ההכרזה החוקתית המשלימה שפרסמה המועצה הצבאית העליונה בזמנו, בית המשפט העליון של מצרים קבע כי היא חוקית. כעת,משפטנים אחדים טוענים כי יתכן השינויים עליהם הכריז מורסי והשבת סמכויות הנשיא מידי המועצה הצבאית העליונה יקבעו כבלתי-חוקיים.

"מורסי נשבע כי הוא יכבד את החוקה והחוק, ומאחר שלמצרים יש חוקה זמנית שפורסמה ב-30 במרץ, הוא צריך להיות לציית לה", אמרה תאהני אל גבלי, חברת בית המשפט החוקתי. "נשיא לא יכול לבטל חוקה, אפילו לא חוקה זמנית. מורסי היה צריך להשאר מחויב להצהרה החוקתית".

בסיכומו של דבר, נראה כי הבעיה המרכזית שנותרת בעינה, גם יום לאחר השינוי הגדול של מורסי, היא העדרם של מוסדות בעלי לגיטימציה ציבורית ודמוקרטית. בעוד שפעילים מהפכנים רואים בשליטתו של מורסי והאחים המוסלמים בעיה העומדת בדרך למימושו של חזונם, עיתונאים רבים יצאו לאחרונה למחאה נגד מינויים פוליטים, לטענתם, במערכות כלי התקשורת הממשלתיים. הדובדבן שעל הקצפת הוא, כמובן, היעדר הפרלמנט. למעלה משנה וחצי אחרי המהפיכה, מצרים נותרת בסוג-של-וריאציה על מצב חירום, בו כוחות רבים מדי מרוכזים בידיים מעטות מדי ושינויים דרסטיים נקבעים גם בהעדר חוקה או פרלמנט. על פניו, למורסי כיום יש כוח רב מדי, אך האמת היא שאחרי שנה של טלטלות ושלטון צבאי, יתכן ששינוי זה, אל עבר שלטון אזרחי הרבה-יותר, הוא דווקא התפתחות טובה. השאלה הנשאלת היא – כיצד ישתמש מורסי את סמכויותיו החדשות?

קריקטורה בה מצוייר מוחמד מורסי, נשיא מצרים, בועט במוחמד חוסיין טנטאווי ואוחז בספר שכותרתו "דרכו של ארדואן לכוח"

Written by hshezaf

אוגוסט 15, 2012 at 10:54 am

פורסם בכללי

יוון | לנפץ את המיתולוגיה היוונית

with 5 comments

מאת אלכס אנדריאו, ניו סטייטסמן | תרגום: דימי ריידר 

היום בבוקר דיווחנו בכלכליסט על מצב הרוח ברחוב היווני ביום לאחר הבחירות – מצב רוח שונה בהרבה מהדיווחים התקשורתיים המקובלים על יוון. הערב אנחנו מביאים בפניכם מאמר של אחד מפרשני מגזין ניו סטייטסמן הבריטי, אלכס אנדריאו, שמתייחס לכמה מהמיתוסים הנפוצים יותר לגבי המשבר: האחריות היוונית הבלעדית , העצלנות היוונית, גילאי הפרישה המפורכים, ועצם הצגתו של המשבר ככלכלי בלבד ולא פוליטי. המאמר מפורסם כאן ברשות המחבר והמגזין. 

מאריה נולדה בפארוס ב1942. יוון הייתה תחת הכיבוש הנאצי. היא חוותה פחד אמיתי, עוני אמיתי, חרפת רעב, הפצצות והוצאות להורג. היא שרדה את המלחמה והתקבלה לבית ספר קתולי לבנות. מאריה הצטיינה בספורט ובשירה, וסיימה את בית הספר בראש המחזור שלה. היא התחתנה והתחילה לעבוד במוזיאון הארכיאולוגי במיקונוס, משם פרשה כעבור 44 שנה בגיל 64 – שנה אחת לפני גיל הפנסיה הרשמי, כדי לטפל בבעלה, שגסס מסרטן הלבלב.

במשך רוב חייה, מאריה עבדה בשתי עבודות בו-זמנית. במשך כל חייה, שילמה מס הכנסה. היא תרמה לקרן הפנסיה שלה וחסכה. היא גידלה שלושה ילדים. היא ישבה לצד מכונת התפירה שלה לילות ארוכים, מתקנת את חצאיותיה; כדי שהן לא ייראו כל כך כמו שנות ה50 בשנות ה60; כמו שנות ה60 בשנות ה70.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, עצלנית וחסרת אחריות.

הנה המיתוס הראשון: המשבר נוצר ביוון. הוא לא. המשבר ביוון הוא תוצאה בלתי-נמנעת של המשבר העולמי שהתחיל ב2008.

האם היו בכלכלה היוונית תכונות שהפכו אותה לפגיעה במיוחד? אכן כן – שחיתות משתוללת, ניהול גרוע, בעיות מערכתיות ושוק שחור. כל זה נותח כבר עד לכדי בחילה. אבל יש גם גורמים אחרים, המוזכרים פחות. כך, למשל, שהמשבר הגיע בתזמון גרוע במיוחד עבור יוון – ארבע שנים בלבד אחרי שהכלכלה הזעירה הזאת מתחה את עצמה מעבר לגבול היכולת כדי להפיק משחק-ענק באולימפיאדה ולהוכיח לכל העולם שהיא הגיעה למחוז חפצה. כשהגיע המשבר, למדינה לא היו את המנגנונים הכספיים והפיקסאליים כדי להתמודד איתו, בגלל החברות ביורו.

אבל כל אלה הם רק גורמים נלווים – לא פחות, לא יותר. הזרז האמיתי היה התנהלותו של המגזר הפיננסי לאחר שהמשבר כבר התפרץ. בפברואר  2010, כש"הבעיה היוונית" התחילה לזקוף ראש, אנגלה מרקל ניסחה זאת כך, לפי כתבה של סוכנות בלומברג:

"קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה את ספקולציות השוק כנגד היורו, וציינה שאותם המוסדות הפיננסיים שחולצו באמצעות כספים ציבוריים מנצלים לרעה את המשבר ביוון ובמקומות אחרים. בנאום בהמבורג, תקפה מרקל את המספסרים ביורו, שלדבריה מנצלים את החוב שממשלות אזור היורו צברו כדי להלחם במשבר הכלכלי. "החוב שהיה צריך להצטבר כשהמצב היה גרוע הפך למוקד לספסרות בדיוק מצד אותם המוסדות שהצלנו לפני שנה וחצי," אמרה מרקל. "קשה מאוד להסביר את זה לאנשים בדמוקרטיה שאמורים לבטוח בנו."

וכיוון שזה קשה מאוד להסביר, נראה שהקאנצלרית גם הפסיקה לנסות.

המשבר הוא משבר כלכלי. לא. זהו משבר אידאולגי ופוליטי. הקשיים של כלכלה בגודל של יוון (1.8 אחוז מהתמ"ג האירופי, 0.47 אחוז מהתמ"ג העולמי, ע"פ קרן המטבע העולמי ב2010) אמורים להיות לא יותר מהבהוב חולף ברדאר הגלובלי. הסיבה הראשונה והעיקרית לפאניקה המתפשטת היא התלות ההדדית של המגזר הבנקאי – אותה החולשה המערכתית ממש שגרמה לאפקט הדומינו ב2008, ושהעולם נכשל מלבקר אותה או להתמודד עמה. הסיבה השניה היא היא הסירוב של כלכלות איזור היורו לאפשר ליוון להתקדם אל עבר מה שרוב הפרשנים רואים כשמיטת חוב בלתי נמנעת בעליל, מזה חודשים הרבה.

שני הגורמים האלה הם תוצרים של החלטות פוליטיות, לא מדיניות כלכלית טהורה.

 היוונים עצלנים. המיתוס הזה הוא הבסיס ללא מעט ממה שנאמר על המשבר, כשהמשמעות, יש להניח, היא שמוסר העבודה הים-תיכוני הרופף שלנו הוא נמצא בלב המפלה שהבאנו על עצמנו. ועם  זאת, נתוני הOECD מראים שב2008, יוונים עבדו 2,120 שעות שנתיות בממוצע. כלומר, 690 שעות יותר מאשר הגרמני הממוצע, ו467 שעות יותר מהבריטי הממוצע. רק קוריאנים עובדים יותר שעות. העובד הממוצע ביוון זכאי ל23 ימי חופשה בתשלום, פחות מהמינימום הבריטי של 28 ימים ו30 הימים המרשימים למדי להם זוכה העובד הגרמני.

 

היוונים פורשים מוקדם. הנתון לגבי 53 כגיל הפרישה הממוצע ביוון זוכה ללא מעט עדנה, עד כדי שהפך לעובדה עממית ממש. הוא מגיע מהערה עצלה באתר הניו יורק טיימס. משם הנתון הגיע לפוקס ניוז, ואז בחזרה לגופי דפוס אחרים. לעובדי המדינה היוונים אכן יש אפשרות לפרוש לאחר 17.5 שנות שירות, אבל במקרה כזה הם מקבלים רק מחצית מההטבות. הספרה 53 היא תוצר של בורות ובלבול בין כמות האנשים שבוחרים לפרוש בשלב הזה (וברוב המקרים, להתחיל לעבוד בעבודה אחרת), ואלה שנשארים בשירות המדינה עד לזכאותם למלוא הטבות הפרישה.

אם נסתכל בנתוני היורוסטאט מ2005, גיל הפרישה מעבודה הממוצע ביוון היה 61.7, גבוה יותר מאשר בגרמניה, איטליה, צרפת וממוצע היורו-27. מאז, תנאי חבילות החילוץ כפו על יוון להעלות את גיל הפרישה פעמיים, ונראה שהמספר עומד לעלות עוד יותר.

היוונים רוצים את החילוץ אבל לא את הצנע שמגיע יחד עם החבילה. זה פשוט לא נכון. היוונים מוחים בגלל שהם בכלל לא רוצים את החילוץ ואת הפולשנות הזרה שמלווה אותו. הם כבר קיבלו על עצמם קיצוצים שלא היה ניתן להעלות על הדעת בבריטניה. לא נשאר כאן מה לקצץ. המושחתים, התחמנים, הגנבים, מנהיגינו הנאצלים, העבירו את הונם לבנקים לוקסמבורגים זה מכבר. הם לא הולכים לסבול. בינתיים, ארגון הרופאים העולמי מחלק חבילות מזון במרכז אתונה.

הגרעון השנתי היווני כולו הוא 53 מיליארד יורו. אבל מתוך הסכום הזה, הגרעון התקציבי העיקרי שלנו הוא, למעשה, פחות מחמישה מיליארד. שאר 48 המיליארד מגלמים את החוב, כולל את שתי חבילות החילוץ. שליש מתוך הסכום הזה הוא ריבית. אירופה לא מחלצת את יוון. היא מחלצת את הבנקים האירופאים שלוו ליוון ברשלנות הולכת וגדלה. יוון נדרשת לקבל את מלוא האחריות כלווה גרועה, אבל אף אחד לא בודק את תרומתם של המלווים השאננים למשבר.

הפוליטיקאים המערביים פיתחו הרגל של של לעמוד על מרפסות מהודרות ולרחוץ את ידיהם כאילו היו פונטיוס פילאטוס, בעודם מרצים, מגובה רב, על שריפות בבתים נטולי דלתות. זה מסתיר, בצורה נוחה למדי, את האמת- אולי הבית שלנו היה בנוי לא משהו, אבל היו אלה המציתים מוול סטריט והסיטי הלונדוני ששפכו את הדלק דרך חרצי תיבות הדואר שלנו וזרקו גפרור.

נאסים ניקולס טאלב הוא פילוסוף לבנוני-אמריקאי שניסח את תיאוריית ארועי הברבור השחור – ארועים בלתי צפויים בעלי השפעה עצומה שניתנים להסבר רק בדיעבד. בשנה שעברה הוא נשאל בטלוויזיה הבריטית אם הפגנות ההמונים באתונה מהווים ארוע ברבור שחור. הוא ענה: "ארוע הברבור השחור האמיתי הוא שאנשים לא פותחים במהומות כנגד הבנקים בלונדון ובניו יורק."

—-

מאריה מעולם לא התחמקה מלשלם אפילו מס אחד. היא לא נוהגת בפורשה, ואין לה יאכטה. היא לא הצביעה מזה עשור – "הם כולם אותו הדבר," היא אומרת, "נוכלים ושקרנים." הפנסיה שלה קוצצה לכדי 440 יורו (2,140 שקלים) בחודש. שאר ההטבות לא שולמו מזה כמעט שנה. היא מתמודדת עם אותה אינפלציה פרועה כמונו. היא מותשת, אבל היא אינה מובסת.

מאריה מגדלת כמה פירות וירקות שהיא רק יכולה בחצר הקטנה שלה. היא מחזיקה בכמה עופות, כדי שלנכדים שלה תמיד יהיו ביצים טריות לאכול. היא עדיין שרה יפהפה היא נלחמת מדי יום באלצהיימר, מביטה בתמונות של בעלה המנוח, מחייכת, יושבת לצד מכונת התפירה שלה ועדיין מתקנת את אותן החצאיות הישנות.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, חזקה ולוחמנית, והיא אמא שלי.

Written by Dimi

יוני 19, 2012 at 8:50 pm

פורסם ביוון

יוון | כפסע מהשלטון: היום הגדול של השמאל היווני?

with 3 comments

כרזות של מפלגת השמאל "סיריזה" (למעלה) ושל מפלגת הימין "ניאה דמוקרטיה" (למטה)

[מתן קמינר, אתונה]

העשורים האחרונים, עשורי עלייתו של הניאו-ליברליזם בעולם, הם עשורים של נסיגה ומגננה עבור מפלגות ותנועות השמאל בעולם המערבי. המשבר העולמי שפרץ ב-2008 אמנם ניפץ כל אשליה שהפרטה, חיסול שירותים חברתיים והוזלת כוח העבודה יכולים לשמש מנועים לצמיחה, אך הבנה זו טרם קיבלה ביטוי שלטוני בעולם ה"מפותח".

הבחירות ההיסטוריות ביוון, שיערכו היום, ה-17 ביוני, עשויות לשנות את המצב הזה. בפעם הראשונה, מפלגה שקוראת לעצמה "שמאל רדיקלי", שדוחה בכל פה את התכתיבים שכופות המדינות הדומיננטיות של האיחוד האירופי, עלולה לזכות בראשות הממשלה במדינה אירופית. לאור היעדר הסיקור על יוון בעברית, חשוב לברר כמה שאלות עיקריות: מהו המצב שאליו נקלעה יוון בשנים האחרונות? מיהי סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי" שאולי תזכה בשלטון, ולמה אפשר לצפות ממנה? ומעבר לכך, האם יש אפשרות שהבחירות הללו יסמנו את תחילתו של מפנה מהפכני ביוון ומעבר לגבולותיה?

כרוניקה של תלות

קצרה היריעה מלספר פה את תולדותיה המודרניות של יוון, שיצאה תחת ידיה של דיקטטורה צבאית ב-1974 וב-1981 כבר הצטרפה לאיחוד האירופי. אך שווה להזכיר כמה עובדות שכמעט ואינן מוצאות מקום ברוב דיווחי התקשורת: יוון הייתה ונותרה אחת המדינות העניות באיחוד. השחיתות, המגזר הציבורי המנופח והכלכלה המעוותת שמהוות את עמודי התווך הסגוליים של המשבר הנוכחי כאן אינם יסודות אוריינטליים זרים, אלא במידה רבה תוצאות של האופן שבו שולבה יוון בכלכלת האיחוד. האליטה העסקית היוונית השולטת בשתי המפלגות הגדולות, ניאה דמוקרטיה ("מרכז"-ימין) ופאסוק ("שמאל"-מרכז) הפכה את עצמה ממעמד כמעט-פיאודלי בתוך ארצה, עם נוכחות חשובה בעולם הספנות, למנהלת המקומית של חלוקת-עבודה יבשתית שבה יוון משמשת בעיקר יעד לתיירות ולספקולציה פיננסית ונדל"נית. המשק המקומי, שפעם התבסס על חקלאות ותעשייה כבדה, עבר בתוך כך שינויים מפליגים שחיסלו את פרנסתם של מאות אלפי יוונים. הפיתרון שמצאה המערכת הפוליטית – חלוקת ג'ובים על בסיס קשרים משפחתיים ואישיים למפלגות השלטון – שימש גם כדי להגביר את תלותם של האזרחים במפלגות אלה. לא מפתיע, אם כן, שכאשר אילץ המשבר הכלכלי את האליטה המקומית להתחיל ולקצץ במשרות האמון הללו, המשבר הפוליטי לא איחר להגיע.

משבר החוב שגרר את המשבר הפוליטי ביוון היה, אם כן, צפוי מראש. תוך שהבסיס היצרני הולך ומצטמק, קיצצו ממשלות המרכז את המסים על העשירים ולוו כספים מבנקים – בעיקר בגרמניה – כדי לממן את הגירעון. הבנקים הללו, שפעלו על פי ההיגיון שאת הכספים הללו מישהו יצטרך להחזיר להם (כמובן, לא בהכרח מי שבזבז אותם) שמחו להלוות ולהלוות עד שיום אחד בהיר ב-2009 החליט שוק ההון העולמי שהחוב גבוה מדי. שיעור הריבית על כל הלוואה אמנם קבוע, אך ממשלת יוון (כמו כל לווה אחר במצב דומה) נאלצה לקחת הלוואות חדשות כדי להחזיר את הישנות, ועם עליית הסיכון עלתה גם הריבית: עד מהרה הפך החוב הלאומי לחור שחור שלא ניתן לצאת ממנו.

לצד החובה המוסרית להחזיר חובות, יודע עולם ההלוואות גם עיקרון מקודש אחר: האפשרות המכונה חדלות פירעון או פשיטת רגל. מי שנואש מהאפשרות להחזיר את חובותיו רשאי להצהיר על כך ולהגיע עם נושיו להסדר שיאפשר לו להמשיך לחיות. גם מדינות יכולות לפשוט את הרגל, כפי שעשתה ארגנטינה ב-2004 וכפי שעשתה יוון עצמה שלוש פעמים במהלך המאה ה-20. המפסיד העיקרי במקרה של פשיטת רגל הוא הנושה, אך הסכנה שהלוואה לא תוחזר היא חלק מהמשחק, ואף משמשת לעתים קרובות כהצדקה להנהגתה של ריבית, כגמול על סיכון. אבל הבנקים הגרמניים, כמו אלה האמריקאיים בשעתם, רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם היוונים לא יחזירו להם את החוב, האיחוד האירופי יחזיר. לא ייתנו להם לקרוס. למה? כי הם אלה ששולטים, בסופו של דבר.

אז עכשיו האיחוד האירופי – כלומר, גרמניה, ובמידה פחותה גם הולנד, בלגיה וצרפת – מוכן להחזיר לבנקים את החובות של ממשלת יוון, אבל לא ללא תמורה. מה התמורה? העמקת ניצולם של העובדים היוונים בידי בעלי ההון הצפוניים ומשרתיהם המקומיים, באמצעות המנטרה הניאו-ליברלית הידועה: הפרטות חסרות-אבחנה, הרס המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, והעברת המושכות של המדיניות הכלכלית לשליטה חיצונית. זה המתכון שקיבלו עליהם מנהיגי מפלגות המרכז, בדמות שני ההסכמים או "תזכירים" שחתמו עם האיחוד האירופי. תוצאותיו ניכרות מייד בשטח: אבטלה גואה שמגיעה ל-50% ויותר בקרב צעירים, התמוטטות מערכות החינוך והבריאות, השתוללות של פשיעה והפיכת המשטרה לכוח צבאי לדיכוי הפגנות.

השמאל היווני – היסטוריה והווה

אך תכתיבי ההון הם לא המשחק היחיד כאן: ביוון קיימת מסורת של מאבק עממי עיקש. ללא הבנה של המסורת הזאת, על מגבלותיה, לא ניתן להבין איך הגיע השמאל הרדיקלי כאן לסף תפיסת השלטון. הכוח המרכזי שלחם נגד הכיבוש הנאצי ביוון היה המפלגה הקומוניסטית המקומית, וכאשר לאחר המלחמה סירבו הקומוניסטים לקבל את החלוקה הבין-גושית, שלפיה הגיש סטאלין את יוון למערב, פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עד 1949. השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בתאוצה כלכלית אך גם בהתרחבותם של פערים מעמדיים ששיתקו את המערכת הפוליטית, שסירבה לספוג את הקומוניסטים – עד שב-1967 לקחה חונטה צבאית את השלטון לידיה, והגלתה אלפי חשודים בקומוניזם למחנות ריכוז ועינויים באיים מבודדים.

על אף קוצר ימיה (שבע שנות שלטון), הדיקטטורה הותירה פצעים עמוקים בחברה היוונית. השמאל היווני יצא ממנה כשהוא מפולג ומורחק מהשלטון, אך נהנה מאהדה ציבורית רחבה מתמיד. במרוצת שנות השבעים התפלגה המפלגה הקומוניסטית לסיעה אורתודוקסית, תומכת ברה"מ, ולסיעה "אירו-קומוניסטית" שתמכה בהשתלבות באיחוד האירופי ובנתה קשרים עם מפלגות שמאל במערב אירופה. זו האחרונה הפכה ברבות הימים לגרעין המייסד של "סיריזה". בשנות השמונים והתשעים קמו ביוון גם תנועות אנרכיסטיות, פמיניסטיות וסביבתיות לצד פלגים טרוצקיסטיים, מאואיסטיים וכו'. האוניברסיטאות היו ונותרו תחת השפעתו החזקה של השמאל, ובערים הגדולות הפכו שכונות (כמו אקסארכיה באתונה) למוקדים לפעילות תרבותית ופוליטית שמאלית.

הפגנה בכיכר סינטגמה, אתונה, יולי 2011

ההתפרצות הגדולה הגיעה ב-2009, לאחר ששוטר הרג נער חף מפשע באקסארכיה. מהשכונה התפשטו לרחבי הארץ המהומות האנטי-משטרתיות. הקרע בין העם לשלטון שיצר המשבר הכלכלי הפך עד מהרה גם לקרע פוליטי. שתי מפלגות המרכז שחתמו על ההסכמים עם האיחוד האירופי איבדו כל לגיטימציה ציבורית, עד אשר ראש הממשלה פאפאנדריאו החליט להעמיד את ההסכמים למשאל עם. האיחוד התערב עד מהרה וכפה את ביטול משאל העם, את התפטרותו של פאפאנדריאו ואת הקמתה של ממשלת "אחדות" שייצגה, למעשה, את האינטרסים של מיעוט הולך וקטן. הזעם הציבורי התפרץ בקיץ 2010 לכדי השתלטויות חוזרות ונשנות על הכיכרות המרכזיים במדינה, בראשן כיכר סינטגמה באתונה. אך אף אחד לא שיער לעצמו עד כמה הפך השלטון למבודד עד הבחירות, שהוקדמו ל-6 במאי 2012.

ניתוח של תוצאות הבחירות ניתן למצוא כאן; עלייתו של הימין הקיצוני, שעליה דווח בהרחבה בארץ, היא רק חלק מהסיפור, ולא החשוב ביותר בו. התוצאה החשובה יותר היא ללא ספק עלייתה המטאורית של סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי" שהמרכיב החשוב ביותר בה, סינאספיסמוס, הוא צאצאה של הסיעה ה"אירו-קומוניסטית" שנוסדה בשנות השמונים. סיריזה הגיעה למקום השני, עם 16%, כשבמקום הראשון המפלגה השמרנית עם 18% בלבד. במציאות האלקטוראלית החדשה ישנם שלושה גושים, שווים פחות או יותר בגודלם: גוש המרכז של המפלגות החתומות על "התזכירים", גוש שמתנגד לו משמאל, וגוש ימין קיצוני שמתנגד לכאורה להסכמים אך בפועל מקיים כנראה קשרים ענפים עם הימין הממוסד. במצב זה לא ניתן היה להקים ממשלה. לאחר כמה ימים של משא ומתן עקר הכריז נשיא יוון (בעל תפקיד טקסי, דומה לזה של הנשיא בישראל) על קיומן של בחירות חדשות ב-17 ביוני.

על פי שלטון

כך הגיע השמאל היווני למצב בלתי-צפוי: השלטון נמצא בהישג יד. אם תעבור סיריזה בבחירות היום את ניאה דמוקריטיה, כפי שצופים סקרים רבים, היא תוכל להרכיב ממשלה קואליציונית עם מפלגות שמאל אחרות. אך איזו מין ממשלה תהיה זו, ולאיזה דרך תיקח את יוון? מכול עבר צצים סימני שאלה, ומבקרים רבים משמאל חוששים שסיריזה תכזיב מסיבה כזאת או אחרת.

ראשית, נדמה שסיריזה מבטיחה למצביעים משהו שלא תוכל לקיים: לדחות את התכתיבים של האיחוד האירופי ולהישאר בגוש היורו. זוהי בוודאות הגישה האהודה על המצביעים, אבל רבים, גם בתקשורת הממסדית, אינם מאמינים שהיא אפשרית, כיוון שהאיחוד יעניש את יוון על כל ניסיון להשתחרר מחובותיה באמצעות גירושה מגוש היורו. אחרים טוענים שיציאה יוונית מהגוש תעלה לאיחוד הון עתק, תגרור את יציאתן של איטליה וספרד ואף תמוטט את הגוש כולו, כך שעמדת המיקוח היוונית חזקה יחסית. אך איש אינו יכול לדעת בוודאות, והגישה שמציגה סיריזה כלפי חוץ, כאילו ניתן בוודאות להישאר ביורו מבלי להיכנע ל"תזכירים", נראית כהיתממות.

אלכסיס ציפראס, מנהיג מפלגת "סיריזה", במהלך עצרת הבחירות של המפלגה

שנית, סיריזה לא מדברת על מהפכה. היא לא מצהירה על עצמה כ"סוציאל-דמוקרטית", אבל את התכנית הכלכלית ששחררה לאחרונה ניתן בהחלט להגדיר ככזו. מבקרים משמאל, ובמיוחד אנרכיסטים, חוששים שמנהיג סיריזה אלכסיס ציפראס יילך בדרכו של קירשנר הארגנטינאי, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרט שהוביל פשיטת רגל, הנהיג שיפורים זעומים ברמת החיים של העניים, ודיכא את הכוחות הרדיקליים שהתארגנו בארצו מאז החל בה המשבר הכלכלי בראשית שנות האלפיים.

המטרה השלישית לביקורת שמאלית היא מדיניות ההגירה של סיריזה, שהיא אמנם מתקדמת ביותר (מתן אזרחות כלכלית לכל מהגר) אך מוצנעת היטב. העובדה שמצביעים רבים מתנדנדים בין סיריזה לבין "כריסי אבגי", המפלגה הניאו-נאצית, נובעת מכך שיוונים רבים פוחדים באותה מידה מהניאו-ליברליזם ומהמהגרים, והמבקרים טוענים שמסמוס המסר האנטי-גזעני הוא מסוכן.

מפופוליזם לדמוקרטיה

את כל הביקורות השמאליות על סיריזה ניתן לסכם במלה אחת: פופוליזם. כדי לנצח בבחירות, סיריזה מבטיחה למצביעים שמיים וארץ: שאפשר להישאר ביורו ללא ה"תזכירים", שניתן לשמור על רמת החיים, שאין צורך בוויתור על השאיפה לסגנון חיים מערבי נינוח, על המותגים, על הסמארטפונים. רף הציפיות כל כך גבוה עד שגם פעיל סיריזה אחד שדיברתי אתו הודה שהוא לא בטוח שכדאי לסיריזה לנצח.

זהו כמובן התפקיד שהשמאל הרדיקלי בעולם המערבי התרגל לגלם בעשורים האחרונים: להיות צודקים מאד ורחוקים מאד מהשלטון. בין שתי התכונות הללו יש קשר הדוק. המרחק ממוקדי הכוח מקנה לשמאל חופש (וזמן) להשחיז את חצי הביקורת ולהסביר בדיוק, אבל בדיוק, מה לא בסדר במדיניות השלטונית, מבלי שידרש לנסח אלטרנטיבה מדויקת.

המבנה הפוליטי-כלכלי של הניאו-ליברליזם מחריף את התופעה. בכל העולם העבירה המהפכה הניאו-ליברלית את מושכות הממשל האמיתיות מידי פוליטיקאים נבחרים לידיהם של פקידי אוצר ובנקים מרכזיים, בה בעת שמדינות הפכו פגיעות יותר ויותר לגחמות השווקים וההון הבין-לאומי. כפי שמראה הניסיון בדרום אמריקה, הבחירה בממשלה סוציאליסטית איננה מספיקה כשלעצמה כדי להוציא מדינה מהמערכת הקפיטליסטית הבין-לאומית.

ככל שהולכת הפוליטיקה האלקטורלית ומתרוקנת מתוכן ממשי, כך נדרשות מפלגות לנהל את מערכות הבחירות שלהן כקמפיינים פרסומיים, המתנהלים על פי שתי האקסיומות של עולם הפרסום: לגרות תשוקה אינסופית, ואף פעם לא לספק אותה (אם תספק, לא ייקנו שוב את המוצר). עברו הימים שבהם פוליטיקאים בימין, במרכז ובשמאל יכלו להבטיח לבוחרים "דם, יזע ודמעות". היום, דווקא משום שאנחנו יודעים שכל הפוליטיקאים שקרנים, אנחנו מצביעים לאלה ששקריהם מסברים את אוזנינו יותר מהאחרים.

האם סיריזה משקרת? ספק אם מישהו, כולל אלכסיס ציפראס, יודע לענות היום על השאלה הזאת. אין ספק שהניצחון יעמיד אותה, מייד וללא רחמים, מול אתגרים עצומים: לחץ עצום לקבל את ה"תזכיר" או תחליף קוסמטי שלו, בהלה לבנקים, נקמה פיננסית, אולי אפילו מרידות בכוחות המזוינים. הפופוליזם של סיריזה יצטרך להפוך עד מהרה למשהו אחר.

במלים אחרות, ניצחון של סיריזה בבחירות הוא לא מהפכה וגם לא התחלה של מהפכה. הוא ניצחון גדול, אם טקטי בלבד, במאבק לבנייתו של גוש עממי מהפכני ביוון. העומק הארגוני והתמיכה העממית שמהם נהנה השמאל היווני יכול לתרום רבות להיווצרותו של גוש כזה, שיעבוד יחד עם ממשלת השמאל וישמור עליה מפני התהפכות ימינה – אם ישכילו  שאר כוחות השמאל להימנע מכיתתיות מיותרת. עם הניצחון הזה יבואו סכנות גדולות, אך ה-17 ביוני 2012 גם עשוי להיזכר כיום היסטורי, לא רק עבור יוון אלא באירופה כולה, ואולי גם מעבר לה.

Written by hshezaf

יוני 17, 2012 at 12:00 am

פורסם ביוון, כללי

Tagged with

קנדה | אביב המייפל של קוויבק

with 2 comments

[אורי אנזנברג]

ביום שישי הראשון של חודש מאי הגיעה שביתת הסטודנטים הגדולה במחוז קוויבק שבקנדה לאחד השיאים שלה. במהלך הפגנה, שהתרחשה מול כינוס של מפלגת השלטון הליברלית בעיר ויקטורוויל, איבד סטודנט את עינו כתוצאה מפגיעת רימון גז שכוון לפניו בכינון ישיר. בהפגנה נפצעו שבעה מפגינים וארבע שוטרים לאחר ששבע מאות סטודנטים השליכו לעבר כוחות השיטור בקבוקי זכוכית ריקים, ואבנים. השוטרים הגיבו בירי של רימוני גז וכדורי גומי ועצרו למעלה ממאה ועשרה מפגינים.

"המשטרה ירתה כדורי גומי לעבר ראשיהם של המפגינים, זאת הפרה בוטה של הכללים, בדרך כלל הם יורים רק לרגלים", אמר סקוט ויינשטיין, שנכח בהפגנה, לעיתון "מונטריאול גזט". "יש לי תחושה חזקה שהמשטרה קיבלה הוראות לירות לכיוון הראש על מנת להפחיד את נציגי הסטודנטים בשולחן המשא-ומתן."

לפני כשלושה חודשים, פתחו כ-180 אלף סטודנטים (כשליש מהסטודנטים במדינה) בשביתה הארוכה ביותר בתולדות קוויבק. זאת לאחר שממשלת המחוז הניאו-ליברלית, בראשות ז'אן שארה, הודיעה  על כוונתה להעלות את שכר הלימוד ב-75 אחוזים. חוקי העבודה בקוויבק, אשר מקשים מאוד על שביתות עובדים, לא הצליחו למנוע את השביתה מכיוון שמבחינה מהותית – היא מהווה סוג של חרם צרכנים.

לטענת המשטרה, במהלך החודשים האחרונים נערכו כ – 170 הפגנות במדינה בהשתתפות של מאות אלפי מפגינים.

כך למשל, ביום רביעי ה-25 באפריל, נעצרו כ-85 מפגינים במרכז מונטריאול לאחר הפגנה המונית. המפגינים שברו חלונות, הציתו מכוניות ותקפו סניפי בנקים. גם הפגנות האחד במאי התפתחו במהרה למהומות המוניות כאשר המפגינים השליכו אבנים לעבר השוטרים . ההפגנה הגדולה ביותר עד כה התקיימה  ב-22 במרץ, ובמהלכה למעלה מ-200 אלף מפגינים הגיעו ל"צעדת הסטודנטים הגדולה", שהתקיימה במרכז מונטריאול.

בראיון שערכתי עם לילי שוורצבאום, סטודנטית בת 21 למדעי המדינה ופיתוח בינלאומי באוניברסיטת מקגייל שבמונטריאול, היא הסבירה על אופן התנהלותה של השביתה: "בשיא השביתה, כ-200 אלף תלמידים ששבתו, כעת יש קרוב יותר ל-150 אלף שובתים ברחבי מחוז קוויבק. בשנה האחרונה נקטו [התלמידים] במגוון טקטיקות, והשביתה היא הפסגה. בשלב זה, יש הפגנות בכל לילה, והיו עימותים רבים עם המשטרה".

בנוסף להפגנות ההמוניות, מתקיימות חסימות גשרים וחסימת דרכי הגישה למוסדות הפיננסים ולמשרדי הממשלה במונטריאול. הפרות הסדר הגיעו לשיא חדש, כאשר ב-10 במאי הצליחו ארבעה צעירים לשתק את הרכבת התחתית בעיר לאחר שפוצצו שלוש פצצות עשן בתחנות מרכזיות בשעות הבוקר.

"ישנן שלוש אגודות סטודנטים חשובות:  FECQ (אגודת תלמידי הקולג' הקוויבקית) , שמייצגת שמיניסטים ותלמידי תואר ראשון מקוויבק; FEUQ (אגודת תלמידי האוניברסיטה הקוויבקית), שמייצגת קבוצה גדולה של תלמידי אוניברסיטה ו- CLASSE (הקואליציה למען סולידריות אגודי התלמידים), שמייצגת כ-40 אחוזים מהשובתים והנה פיתוח של אגודת סטודנטים שנקראית ASSÉ", הסבירה לילי.

"מבחינה פוליטית, ASSÉ יותר שמאלית ומיליטנטית בעוד ש- FECQ ו-FEUQ מתונות יותר. אחת הטקטיקות של השנים האחרונות היתה פילוג האגודות על ידי חתימת עסקאות עם FEUQ ו-FECQ, והשארת ASSÉ מחוץ לתמונה. עם זאת, הפעם נראה כי האגודות דבקות זו בזו".

בעקבות ההתפתחויות של החודשים האחרונים, נראה כי המאבק איננו עוד מחאה נקודתית נגד בהעלאת שכר הלימוד, אלא  מחאה כללית כנגד השיטה הכלכלית הנהוגה במדינה.

הסטודנטים השובתים סבלו מנחת זרועם של השוטרים ומאבטחי האוניברסיטה גם שלא במהלך הפגנות: במקרים רבים, המשטרה ניסתה למנוע כניסה של סטודנטים שתלו על בגדיהם את "הריבוע האדום", סמל המאבק, אל תוך הקמפוס ובמקרים אחרים, כפתה על מרצים לקיים שיעורים – לעיתים מול כיתות ריקות.

CLASSE, המייצגת למעלה מחצי מהתלמידים השובתים, דורשות הפחתה בתקציבי המחקר והפרסום של האוניברסיטאות, קיצוץ משכורות הבכירים ואת ביטולה המידי של העלאת בשכר הלימוד.

בהסבירם את הדרישה בנוגע לקיצוץ תקציבי המחקר, הסבירו נציגי CLASSE כי 26.2 אחוזים מהתקציבים של אוניברסיטאות קיובק מוקדש למחקר, בניגוד ל-21.5 האחוזים הנהוגים בשאר קנדה. האגודה אמרה כי קיצוץ התקציב המחוזי "ישחרר" 142 מיליון דולרים קנדיים שיוכלו להיות מושקעים בלימוד. הקבוצה הוסיפה כי רוב המחקרים הנערכים מיטיבים עם תאגידים פרטיים, ולא עם סטודנטים או משלמי המיסים.

בתחילה, התעלם ראש ממשלת המחוז מן השובתים וסרב לנהל איתם משא ומתן. בשבועות האחרונים, במסגרת המשא ומתן שמתנהל עם נציגי הסטודנטים, הציע ראש הממשלה הצעה שכונתה על ידי סטודנטים רבים "מעליבה". במסגרת ההצעה, אמר ראש המשלה כי יסכים לפרוס את העלאת שכר הלימוד לשבע שנים במקום לחמש. ההצעה נתקלה בהתנגדות מהשטח ונדחתה לחלוטין.

"הבעיה בהצעות [הממשלתיות] היא שהן ממשיכות להעביר את נטל השכר מהממשלה אל התלמידים והאוניברסיטאות. אגודות הסטודנטים טוענות כי לממשלה יש אפשרות לאזן את העלויות ולהמשיך לדאוג לחינוך תושביה", הסבירה לילי. "כך למשל הממשלה הפחיתה מאוד לאחרונה את מס החברות והשקיע כסף רב בפיתוח מיותר של צפון קוויבק".

ועדי העובדים הגדולים של קוויבק הודיעו כבר בתחילת המחאה כי הם מתנגדים נחרצות להעלאה בשכר הלימוד ועל כוונתם לתמוך בסטודנטים בכל האמצעים. "הסטודנטים יכולים להמשיך לסמוך על התמיכה שלנו בעתיד, אנחנו נגד העלאת שכר הלימוד" אמר ביום שלישי לואי רוי נשיא איגוד ה-CSN, שהנו אחד מאיגודי העובדים הגדולים בקוויבק. רוי המשיך וסיפר כי  קבוצה גדולה של איגודי עובדים גדולים עובדת בשיתוף  עם הסטודנטים כבר קרוב לשנה וחצי, שיתוף הפעולה החל לאחר שארגוני הסטודנטים וועדי העובדים הקימו גוף משותף בשם Alliance Sociale, שמטרתו היא התנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה השמרנית.

במהלך שלושת חודשי השביתה האחרונים סייעו ועדי העובדים לסטודנטים הן על ידי העברת כספים והן על-ידי ליווי צמוד ושיתוף פעולה במשא ומתן מול הממשלה.  "יכולת המשא ומתן שלהם טובה מאוד", אמר  רוי, "הם אולי צעירים, אבל הם לא ילדים, לא צריך להחזיק להם את היד".

"חינוך הוא זכות!", "חינוך חינם עכשיו!". הפגנת סטודנטים במונטריאול. 23 בפברואר 2012

מקס רוי, נשיא ועד עובדים המייצג למעלה מ-5,000 מרצים באוניברסיטאות, אמר כי "הדרך היחידה בה ניתן יהיה להציל את הסמסטר היא הקפאת העלאת שכר הלימוד ופתיחתה לדיון ציבורי רחב". תמיכת הוועדים הגדולים מתבטאת גם בהשתתפות משמעותית של מרצים בפעילויות המחאה ובהפגנות. למרות האיומים מצד השלטונות, המשטרה והנהלת המוסדות האקדמיים, חלק גדול מאוד מן המרצים מתעקשים לשתף פעולה עם הסטודנטים וכ – 2,400 מהם הצהירו באופן גלוי על תמיכתם בשביתה. מרצים רבים מספרים על איומים מפורשים מן השוטרים ומכוחות הביטחון הפרטיים בקמפוס שנועדו להכניס אותם בכוח לכיתות הלימוד. במקרה אחד, מרצה מהחוג לפילוסופיה שרצתה ללמד בחצר שיעור בנושא חופש הביטוי וחירות, הייתה נתונה לאיומי פיטורין. בזמן השיעור שערכה המורה, הגיע קצין משטרה וכלא אותה במשרד.

נראה שהתמיכה של איגודי העובדים במאבק הולכת ומתרגמת לקראת שביתה כללית. זאת לאחר ש-CLASSE קרא לאיגודי העובדים לצאת לשביתה ולאחר שתלמידי תיכון רבים הצטרפו למאבק.

מהומות הסטודנטים מתרחשות על רקע שליטתה הבלתי מעורערת של המפלגה השמרנית בראשות סטיבן הארפר בפרלמנט הקנדי ועל רקע המדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית שלה. מדיניות שהתבטאה בין היתר בהפרטה רחבה, כמו למשל התחלת תהליך נרחב של הפרטת בתי הכלא בקנדה, הפרטה נרחבת במערכת הבריאות ואפילו הפרטה של שמורות הטבע.

 "רוב העיתונים הגדולים בקנדה מציירים את הסטודנטים כחבורה של בריונים ילדותיים ומפונקים", מספרת לילי. "העובדה ששכר הלימוד בקוויבק יישאר הנמוך ביותר בקנדה גם לאחר ההעלאה גורמת לקנדים רבים לכעוס על הסטודנטים במקום למחות בעצמם על שכר הלימוד הגבוה שהם משלמים".

מפגין זורק אבן לעבר שוטרים בהפגנה שנערכה אמש, ה-19 באפריל.

בימים האחרונים, בעקבות הדחייה המוחלטת של הסטודנטים את הצעות הממשלה, חלה הקצנה. הממשלה החלה מנסה לאשר מספר תקנות חירום אשר יביאו, בין השאר, לביטול הסמסטר הנוכחי , איסור על התגודדות של למעלה מחמישים איש ללא אישור משטרתי, איסור על לבישת מסכות בהפגנות וענישה חמורה של מי שימנע מסטודנטים להיכנס לכיתות.

"הגיע הזמן שהשקט יחזור" אמר ראש הממשלה במסיבת העיתונאים בה הודיע על התקנות החדשות.

 מנגד, ממשיכה הקצנתן של הפגנות הסטודנטים. אמש, דווח כי מפגינים הציתו מחסומי תנועה במונטריאול והפייסבוק נמלא בקריאות: “Montreal is on Fire!” (מונטריאול בוערת!). בה בעת, מתרחבת התמיכה הציבורית במאבק הסטודנטים.

 "ההפגנות הן עניין יומיומי, לא רק של סטודנטים, גם של ועדי עובדים וקבוצות רבות אחרות, למשל קבוצות של הורים וקבוצות של תיכוניסטים. לקוויבק היסטוריה ארוכה של שביתות סטודנטים, כבר מאז שנות השישים, אבל אין ספק זאת השביתה הגדולה ביותר – הן מבחינת הזמן וכמות המשתתפים והן מבחינת העוצמה שלה" מסכמת לילי.

 [לעדכונים על המשך ההתרחשויות בקוויבק, מומלץ מאוד להיכנס לכאן]

Written by hshezaf

מאי 20, 2012 at 12:52 pm

פורסם בכללי

Tagged with

יוון | מהפכה דרך הקלפי?

with 11 comments

מימין לשמאל: ראש מפלגת סיריזה, אלכסיס ציפראס; נשיא יוון, קרלוס פפוליאס; ראש מפלגת הדמוקרטיה החדשה, אנטוניס סאמארס; ראש המפלגה הסוציאליסטית, אוונגלוס וניזלוס

[מתן קמינר]

העיתונות הישראלית, כדרכה, פספסה את הסיפור המרכזי של הבחירות ביוון. עלייתה של מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית אמנם מדאיגה, אבל לא ניתן להבין אותה ללא התייחסות לתוצאה המרכזית בבחירות שנערכו ביוון בתחילת החודש, שהיא לא פחות ולא יותר מאשר התפרקותו של מודל הדמוקרטיה הליברלית האירופאי. מאז תקף המשבר הכלכלי את אירופה, כמעט כל מערכת בחירות הובילה להפלתו של הממשל הקיים – של המרכז-שמאל (כמו בספרד) או של המרכז-ימין (כמו בצרפת). אולם ביוון, הסובלת מנחת זרועו של המשבר יותר מכל ארץ אחרת ביבשת, הקווים שורטטו מחדש. מאז נקבעו עקרונות תכנית "הסיוע" ליוון, שנועדה למנוע את פשיטת הרגל של המדינה ויציאתה מגוש היורו בתמורה לקיצוצים מפליגים בהוצאות הציבוריות, הפרטה בלתי-מבוקרת ופגיעה אנושה בזכויות העובדים, התבהר שבין מפלגות המרכז-שמאל והמרכז-ימין (המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת "הדמוקרטיה החדשה" השמרנית בהתאמה) אין שום הבדל מהותי. תוצאות הבחירות הן תבוסה מוחצת לגוש הזה, ניצחון ברור לגוש השמאל הדוחה את תנאי תכנית הסיוע, ולצדו גם עלייה מבהילה של הימין הקיצוני.

המספרים מדברים בעד עצמם: בבחירות הקודמות, ב-2009, זכתה המפלגה השמרנית ב-42% מהקולות, כשבמקום השני הצמוד הסוציאליסטים עם 38% מהקולות, ואחריהם המפלגה הקומוניסטית עם 8%, מפלגת "לאוס" הימנית עם 4% וקואליציית השמאל הרדיקלי סיריזה עם 5%. יוון היתה דמוקרטיה אירופאית מתוקנת, עם רוב של 80% למפלגות מרכז "אחראיות". בבחירות ב-6 במאי, השמרנים והסוציאליסטים התרסקו ל-18% ו-14% בהתאמה. הפריצה הניאו-נאצית משמעותית, אך הניצחון הגדול של הבחירות שייך לגוש שמשמאל לסוציאליסטים, שקיבל כשליש מהקולות.

בתוך גוש השמאל, הניצחון הברור ביותר שייך לסיריזה, קואליציה של כוחות שיצאו מהמפלגה הקומוניסטית וקבוצות פמיניסטיות, אקולוגיות וטרוצקיסטיות. עם 16% מהקולות, סיריזה היא כיום המפלגה השנייה בגודלה ביוון. סיריזה, בראשותו של אלכסיס ציפראס בן ה-38, לא רק מתנגדת להסכם הסיוע כפי שהוא, אלא דורשת להתנער מרוב חובותיה של ממשלת יוון. עוד במצע: מיסוי העשירים, הלאמת הבנקים, ועידוד שיקומו של המגזר התעשייתי. מאז הבחירות דורשת סיריזה מכל שותפה קואליציונית אפשרית – כולל השמרנים והסוציאליסטים – לדחות את תנאי ההסכם עם האיחוד האירופי, דרישה שלה מפלגות המרכז אינן יכולות להסכים.

במצב הזה אין מנוס מבחירות חדשות, שיתקיימו כנראה באמצע יוני. כל הסקרים מראים כי בבחירות חוזרות תהפוך סיריזה למפלגה החזקה ביותר, עם בין 20% ל-27% מהקולות. החוקה היוונית, בצעד שנועד "לייצב את השלטון" ועתה מסכן אותו בבירור, מעניקה למפלגה שמגיעה במקום הראשון בבחירות 50 מושבים נוספים בפרלמנט בן 300 חברים. ייתכן, אם כן, שהמפלגות שמשמאל לסוציאליסטים תוכלנה להקים ממשלה אחרי הבחירות.

דעת הקהל ביוון מקיימת, לדעתם של פרשנים מהמרכז הפוליטי, פרדוקס: רוב האזרחים מעוניינים להישאר בגוש היורו, אך דוחים את חבילת הסיוע. כיוון שהאיחוד האירופי, ובראש ובראשונה גרמניה, מאיים לסלק את יוון מהיורו אם לא תסכים לתכנית, העמדות נדמות כסותרות. בחירתו של הולאנד בצרפת, ודעת הקהל המשתנה בשאר חלקי האיחוד, עשויים לבשר על שינוי בעמדה זו, אך כך או כך הבחירות המחודשות ביוון מעמידות את כל אירופה על פרשת דרכים.

אם תצליח סיריזה להגשים את מצעה במלואו, ניתן יהיה להכתיר את ההישג בתור מהפכה במלוא מובן המילה. אבל כאן נכנסים לתמונה גורמים אפלים יותר: מבדיקה מדגמית עלה שכחצי מהשוטרים ביוון הצביעו בעד הניאו-נאצים, ובה בעת השר לביטחון פנים בממשלה היוצאת ספק מזהיר, ספק מאיים במלחמת אזרחים ובהופעתן של כנופיות חמושות ברחובות. כשהדמוקרטיה הליברלית נקלעת למשבר פנימי – כשבהתאם לחוקיה שלה עולים כוחות שקוראים תיגר על אותם חוקים – כלבי השמירה של הסדר הקיים יודעים להיכנס לפעולה עוד הרבה לפני שהשינוי מתגשם. הסיבה שכל כך מעט מהפכות סוציאליסטיות דרך הקלפי מצליחות היא שהן נתקלות בדיכוי חסר-רחמים מצד המשטר הישן. מעניין אם אלכסיס ציפראס ומפלגתו כבר החלו להתכונן לאפשרות הזאת.

[אגב, בקרוב מאוד 2 מכותבי הבלוג הזה, דימי והגר, יהיו בלב ההתרחשות באתונה. צפו לעדכונים חמים]

Written by hshezaf

מאי 15, 2012 at 10:19 pm

פורסם ביוון, כללי, משבר היורו

Tagged with

ירדן | כוחם של העובדים, חולשתן של הממשלות

with one comment

קריקטורה הלועגת ל"מיחזור" ראשי הממשלה בירדן והחלפתם התדירה.

[הגר שיזף]

ביום שישי האחרון הפגינו אלפי ירדנים בערים ברחבי המדינה בדרישה להחלת רפורמות דמוקרטיות ניכרות ובמחאה על השחיתות הפושה בשלטון ועל האבטלה הגבוהה.

במצעד שהתקיים במרכז עמאן, מעל אלף מפגינים קראו לקיומן של בחירות דמוקרטיות ושינוי במדיניות. "ראשי ממשלה הולכים, ראשי ממשלה באים, אבל זה עדיין אותו הסיפור הישן", קראו המפגינים.

ההפגנות התקיימו יום למחרת ההודעה על התפטרותו של ראש הממשלה הירדני, עון אל ח'סאונה, שכיהן בתפקידו במשך 6 חודשים. סיבת התפטרותו של ח'סאונה היא, ככל הנראה, הלחץ הרב לו היה נתון בחודשי שליטתו וחילוקי דעות בנוגע לחוק הבחירות החדש [עליו כדאי מאוד לקרוא פה]. מחליפו של אל ח'סאונה הוא פאיז טראוונה, שכיהן כראש ממשלת ירדן בסוף שנות ה-90. אך רכבת ההרים של צמרת השלטון הירדנית לא מסתיימת פה: אל ח'סאונה עצמו היה מחליפו של מערוף אל בח'ית, ראש ממשלה שמונה על ידי המלך לאחר שזה פיזר את הפרלמנט בעקבות הפגנות שהתעוררו במדינה בתחילת שנת 2011. אל בח'ית התפטר באוקטובר 2011, לאחר שנחשפו מסמכים אשר קשרו אותו לפרשת שחיתות מפורסמת.

המפגינים דחו את מינויו של טראוונה וקראו לכינונה של "ממשלת הצלה" שתורכב מגורמים מכל קצוות המפה הפוליטית, שיהיו אמונים על החלת הרפורמות שהבטיח מלך ירדן בחודש אוגוסט האחרון.

שביתות, שביתות

לצד הדרישות לרפורמות פוליטיות וזעקות נגד השחיתות הפושה בממשלה הירדנית, בחודשים האחרונים ידעה ירדן שביתות רבות מאוד, עליהן חשוב לתת את הדעת משום תפקידן ביצירת תנועת מחאה לטווח-הארוך.

כלכלתה של ירדן נמצאת במצב קשה ביותר, במיוחד לאור העובדה שהבטחה מוקדמת יותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) להעניק לירדן חבילת סיוע בת 5 מיליארד דולרים לאורך 5 שנים, טרם התממשה.

הגרעון התקציבי של המדינה גדל בקצב מהיר ביותר. ה-Jordan Times דיווח כי חשבון האנרגיה של המדינה לבדו עלה על 2 מיליארד דולרים מאז תחילת השנה. החוב הזר של המדינה גם הוא לא קטן ועומד על למעלה מ-21 מיליארד דולרים. בנוסף, ירדן מתמודדת עם קליטתם של כ-100 אלף פליטים סורים מאז החלה ההתקוממות במדינה השכנה.

השביתות, שהתפשטו למגזרים רבים, לאו דווקא מכוונות באופן ספציפי נגד הממשלה או המדיניות שלה, ונדמה כי ניתן לומר שהן הפכו לפרקטיקת מחאה רווחת של עובדים או הנהלות שונות כנגד מדיניות ממשלתית כמו גם ככלי להפעלת לחץ בסכסוכים בין מגזרים שונים.

"לאזרח הממוצע אין יותר בטחון בממשלה, בפרלמנט, בשירותי הביטחון או בכל קבוצה אחרת שאמורה לשמור על זכויותיו במדינה", אמרה ג'ומנה רנימט, פרשנית בנושאי כלכלה וסגנית עורכת בעיתון "אל רד".

עובד חברת החשמל מפגין במהלך שביתת העובדים. על השלט כתוב: "תודה להנהלת החברה על שזרקה את העובדים לרחוב ואל הלא נודע"

כך, בחודש פברואר האחרון יצאו מורי בתי הספר הציבוריים לשביתה במחאה על שינויים במשכורות במגזר הציבורי עליהן הודיע המלך זמן קצר קודם לכן. בד בבד, שבתו גם עובדי חברת מכרות הפוספט הירדנית. במהלך השביתה, שערכה 3 ימים בלבד, קראו הכורים להעלאת משכורותיהם ולהלאמה מחודשת של החברה, שהופרטה בעשור האחרון כחלק מפרויקט הפיתוח הכלכלי של המדינה. השביתה גרמה להפסקה מוחלטת של כל עבודות כריית הפוספט במכרות באל חסה ושידייה, והפריע לפעילות החברה במשרדיה הראשיים שבעמאן.

באותו החודש שבתו גם בעלי משאיות פרטיים ולא הובילו קונטיינרים ממסוף עקבה לשאר חלקי המדינה בדרישה לשינויים רגולטורים על תעשייתם. בה בעת, הודיע ההתאחדות הירדנית לאחיות ועובדי סעד על הפסקת עבודתן כחלק מהמאבק נגד תוכנית הארגון מחדש של המשכורות במגזר הציבורי. הייתה זו השביתה השנייה במספר בשנת 2012, וזאת על אף שלאחר השביתה הראשונה, טענו גורמים רשמיים באיגוד כי דרישותיהם זכו למענה.

בחודש מרץ, הפגינו 300 סוחרים מול הפרלמנט במסגרת שביתה שערכו במחאה על תיקון לחוק האריסים ובעלי האדמות. החוק, שקובע תנאים חדשים לחוזים בין שוכרים ובעלי דירות, גרם בין השאר לעליית מחירי השכירות והציב משפחות וסוחרים בסכנת פינוי מבתיהם ובתי העסק שלהם.

חוסיין קאדי, מפגין, אמר כי סעיף החוק הקובע כי יורשיהם של דיירים יוכלו לשמור על נכסיהם במשך 3 שנים לאחר מותו של האריס.

"כ-12 אלף משפחות מ[העיר] זרקא נמצאים בסכנת פינוי בגלל סעיף הירושה", הוא אמר.

אחת השביתות המשמעותיות ביותר הייתה זו של עובדי חברת אספקת החשמל המרכזית של ירדן, ששבתו במשך כשבועיים בחודש אפריל, במחאה על משכורותיהם הנמוכות ותנאי העסקתם.

"אנחנו עובדים ירדנים, ויש לנו זכות לדרוש דרישות חברתיות וכלכליות הוגנות. זכותנו לדרוש שיפור במצב הכלכלי של משפחותינו", אמר מחמוד חיארי, אחד השובתים, לג'ורדן טיימס.

על השחיתות

"בשנים האחרונות, נכסי המדינה הופרטו", אמר חברת התנועה העממית של העיר אירביד. "לאן הלך הכסף? החוב עלה, לא ירד. יש בירדן פוספט, אורניום, גז, פצלי שמן, תיירות ומשאבים אנושיים. זו מדינה עשירה, בניגוד למה שאנשים חושבים. על כן, אנחנו מעוניינים בהקמתו של בית דין מיוחד שידון בהפרטות בלתי חוקיות".

כאמור, לצד השביתות הרבות שהתקיימו בירדן בחודשים האחרונים, ידעה המדינה גם אינפלציה של חשיפתם של מקרי שחיתות בדרגי השלטון [עליהן דובר בהרחבה יתרה פה ופה].

בחודש פברואר נעצר ראש המודיעין הירדני לשעבר, מוחמד דאחבי, באשמת הלבנת כספים ושוחד. בדצמבר נעצר עומר מעני, ראש עיריית עמאן לשעבר, בהאשמות דומות. כל אותה העת התקיים ויכוח ער בתקשורת ובפרלמנט הירדני בעניין אשמתו של ראש הממשלה שכיהן עד לאחרונה, מערוף אל בח'ית, בשחיתות הקשורה להענקת אישורי בנייה בלתי-חוקיים לקזינו בים המלח (פרשת "קזינו גייט").

מערוף אל בח'ית, בימים טובים יותר

בנוסף, לקראת סוף שנת 2011 התגלה כי כמה אלפי דונמים שהיו בבעלות המדינה, נרשמו תחת שמו ובעלותו הפרטית של המלך. בית המלוכה ניסה להסביר זאת כמהלך שמטרתו הימנעות מבירוקרטיה מפרכת לצורך הסבת הקרקע למטרות פיתוח.

לאחרונה, החליט הפרלמנט לפטור את שר השיכון הציבורי לשעבר, סאהל מג'לי, מלעמוד למשפט באשמת קבלת שוחד. מג'לי נחשד בשחיתות בעקבות מעורבותו ב"יוזמה הממשלתית למען דיור וחיים הוגנים", שעלתה לממשלה מיליארדים ומטרתה הייתה בניית דיור בר-השגה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. התוכנית לא יצאה לפועל, על פי החשדות משום מקרי שחיתות שגרמו לעלייה מסיבית בעלויות הבניה. "אל תשכחו מהדיור ההוגן! הוא נגנב בידי השטן!", קראו מפגינים ביום שישי האחרון.

פרשת מג'לי זכתה לפרסום עולמי לאחר מעצרם של האחים ג'מל וסאהר אל-מותסב. ג'מל, עורך בעיתון "ג'ירסא", פרסם מאמר שכתבה סאהר, אחותו העיתונאית, בנוגע לפרשה. במאמרה של סאהר צוטט חבר פרלמנט באומרו כי הוועדה הפרלמנטארית שהחליטה בעניינו של ג'מלי, קיבלה הוראות מפורשות ממשפחת המלוכה להימנע מלהעמיד את השר-לשעבר למשפט. ג'מל נעצר ביום שני שעבר באשמת הפצת מסרים החותרים תחת המדינה וטרם שוחרר, בעוד שסאהר נעצרה ושוחררה באותו היום.

ממשלות הולכות, ממשלות באות

האירועים האחרונים בירדן אינם מגיעים להיקף של מה שאירע במדינות השכנות. עם זאת, קשה לבטל את התחושה שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליו של המלך עבדאללה.

התפטרותו של ח'סאונה גרמה לחוסר מנוחה בבית המלוכה, שהומר במהירות במתקפה תקשורתית אגרסיבית על תפקודו כראש ממשלה. למחרת התפטרותו של ח'סאונה, שיגר מלך ירדן מכתב לתקשורת בו האשים את ח'סאונה בעיכוב תהליך הרפורמה. הארמון רמז כי ח'סאונה היה למכשול בדרך לקיום בחירות פרלמנטאריות מוקדמות, ככל הנראה משום שהעדיף לדחות את הבחירות לשנת 2013, כדי לדאוג שחוק הבחירות החדש ינוסח כהלכה.

פאיז טראוונה, ראש הממשלה החדש שהמלך מיהר למנות, הוא דמות שזוכה לאמון רב בקרב אנשי הארמון. בניגוד לח'סאונה, שנחשב לדמות רפורמיסטית, טראוונה ידוע כאדם קונסרבטיבי ותומך של בית המלוכה. במשך 40 שנות הקריירה שלו, היה טראוונה שר החוץ, ראש הממשלה ועבד במשרות שונות בארמון המלוכה.

"מינויו של טראוונה הוא עלבון לעם הירדני, משום שהוא סבור כי רפורמה פוליטית, חופש הביטוי וחופש העיתונות הם איום על בטחון המדינה", אמרה ראשה אל וואהש, עיתונאית ירדנית, אמרה לרשת "אל ערביה".

אין ספק כי הצלחתו או כישלונו של טראוונה בהחלת הרפורמות המוגבלות שהציג המלך עבדאללה בחודש אוגוסט האחרון, יהיו בעלות משקל. עם זאת, יש לזכור כי אותן הרפורמות לא מתמודדות עם אחת הבעיות העיקריות של ירדן – ריכוז הכוח  בידי בית המלוכה ומקורביו, דבר המתבטא הן בהגינותן של הבחירות למוסדות השונים, באופן בו מתקבלות ההחלטות וגם בחלוקת העושר במדינה.

עד אז, לאחד המפגינים היה מסר ברור לראש הממשלה החדש: "טראוונה, אם האנשים לא בחרו אותך, אין לך אף יכולת להחליט עבורם".

Written by hshezaf

מאי 2, 2012 at 1:50 pm

פורסם בירדן, כללי

Tagged with , ,

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 173 שכבר עוקבים אחריו