ספרד | מה רוצים המפגינים?

מפגין מחוץ לפרלמנט עם הכיתוב "העם למען העם".

[אלי בן-רימוז']

ההפגנות בספרד ביום שלישי האחרון התחילו עם מפגן מחאה שכלל את הקפת מבנה הפרלמנט במדריד ונגמרו באלימות משטרתית , מעצרם של 22 מפגינים, ועוד 32 מפגינים שנפצעו במהלך ההתנגשות עם כוחות המשטרה. יום אחרי שנראה שהמהומות שככו, הודיעה הממשלה הספרדית על תקציב-הצנע לשנת 2013, הכולל קיצוצים של 8.9 אחוזים בהוצאות הממשלתיות וקיצוצים נרחבים בשירותים החברתיים. בנוסף, דווח באל ג'זירה כי הממשלה מתכננת לחוקק 43 חוקים חדשים במסגרת הרפורמה העמוקה שעוברת כלכלת המדינה, בעיקר במגזר הציבורי.

ההפגנות צפויות להתחדש מחר (שבת) בערב. עם תחילתן של ההפגנות ביום שלישי האחרון, פרסמו הפעילים מניפסט הפורש את דירשותיהם, ובראשן – הדחת הממשלה ופיזור בתי הנבחרים ובית המלוכה. המניפסט המלאה מובא בפניכם:

מניפסט ה-#25S

[לטקסט המקורי, בספרדית, לחצו כאן]

אנחנו אנשים פשוטים שנמאס להם לסבול את התוצאות של חיים בתוך מערכת שמוכתבת ופועלת על פי השווקים, מערכת שאינה בת-קיימא ושהביאה אותנו להיות הקורבנות של תרמית ענק שהם קראו לה משבר. אנחנו מתאספים ביחד בשביל לערוך את המניפסט הזה, ואנחנו מזמינים את כל האזרחים להצטרף לדרישות שאנחנו תובעים בו.

אנחנו חושבים שהמצב הנוכחי חצה את גבול הבלתי-נסבל ושאנחנו הקורבנות למתקפה חסרת תקדים מצד בעלי הכח הכלכלי שמשתמשים במשבר בתור תירוץ להרוס את החיים שלנו, בעוד שהאשמים ביצירה שלו הם אלו  שמיצבו עצמם כאוליגרכיה שלא ניתן לגעת בה. אותם בעלי הכח הכלכלי, בשיתוף פעולה עם כל הכוחות הפוליטים המיוצגים בפרלמנט, עשו מניפולציות בכל אמצעי הכח של המדינה על מנת לשמור על ההטבות והעושר המוגזם והבלתי ראוי שלהם.

כבר אי-אפשר להסתיר את זה שאנחנו חיים בתוך תרמית ענק, עם ממשלות שבאופן שיטתי בוגדות בנו ועושות את ההפך מההבטחות שהן מחלקות ערב הבחירות, עם בתי משפט שלא מעמידים לדין את הבנקאים, הפוליטיקאים, ואת אנשי העסקים שאשמים במצב. אנחנו רק רואים איך מבנה הכוח הרקוב והלא מוסרי הזה מבצע מדיניות שרומסת את הזכויות שלנו והורסת את החיים שלנו, איך אנחנו נהיים קורבנות של דיכוי ברגע שאנחנו תובעים לשנות את המצב.

עימותים בין שוטרים ומפגינים במדריד, ה-25 בספטמבר.

אנחנו מאמינים שהבעיה היא כל כך חמורה ושהשורשים שלה כל כך עמוקים שהפיתרון שלה לא אפשרי באמצעות רפורמות שמתבססות על המנגנונים של המערכת הפוליטית הנוכחית, ולכן אנחנו דורשים:

1. הדחת כל הממשלה, פיזור בתי הנבחרים והנהלת המדינה [בית המלוכה; המתרגמים] בעוון בגידה בארץ ובכלל האזרחים בכוונה תחילה והבאתם לכדי אסון.

2. התחלה של תהליך חקיקה שקוף ודמוקרטי במטרה לנסח חוקה חדשה, בהשתתפות כל האזרחים בצורה כזאת שהיא תהיה שלנו, כי בטקסט הנוכחי של החוקה, שנכתב בחדר סגור עם הגב לעם, אנחנו לא מזהים שום דבר דמוקרטי. החוקה הזאת היא שהבטיחה את השליטה של יורשיו של פרנקו ומי שכרתו איתם בריתות. העם הוא זה שצריך לקבוע את צורת הארגון החברתי שבה הוא רוצה לחיות, ולא להפך.

3. בדיקה של החוב הציבורי בספרד, והפסקה של תשלום החוב עד שיובהר למי האומה לא צריכה לשלם מכיוון שהוא שרת את האינטרסים הפרטיים שלו, ולא של כלל האזרחים, מכספי הציבור. באותו הזמן אנחנו דורשים את ההעמדה לדין של כל אותם אנשים שחשודים בפעילות שכזאת, ושישלמו מההון הפרטי שלהם במקרה שיורשעו.

4. רפורמה בחוק הבחירות, וניסוח של מערכת בחירות חדשה, כזאת שתייצג באופן אמיתי את רצון העם לפני כל בחירה שתהיה הכרחית בשביל להקל את ההתפתחות של תהליך חוקתי דמוקרטי.

5. ביטול מידי של כל הקיצוצים והרפורמות שנעשו נגד מדיניות הרווחה שהשתמשו במשבר בתור תירוץ, ושמטילות מגבלות על הזכויות והחירויות של האזרחים, לא רק כי הן אסון לארץ אלא כי הן גם נכפו על העם תוך בגידה ברצונו.

6. רפורמה כלכלית מקיפה, שתגרום לכך שישלמו יותר מי שמרוויחים יותר מהחברה. במקביל, אנחנו דורשים את ביטול החנינה הכלכלית עליה הכריזה הממשלה, שהיא אי-צדק ששם ללעג את מי שמשלמים את חלקם ההוגן.

"תעצרו את כל האוכלוסיה … באשמת 'על כל צרה שלא תבוא'"

7. ביטול כל ההטבות של פוליטיקאים ועובדי ציבור, ויישום מנגנוני בקרה יעילים שיפקחו על הפעילות שלהם.

8. הפסקה מידית של פינויי בתים ומתן אפשרות לציבור לשכור במחירי דיור ציבורי בתי מגורים שבבעלות הבנקים, שזכו לסיוע מכספי ציבור.

9. יצירת מקומות עבודה חדשים שנקודת המוצא שלהם היא קיימות והמטרה אליה הם שואפים היא פיתוח האנושות, בנוסף לניהול מקומות העבודה הקיימים, כך שכל האוכלוסיה תוכל לעבוד כדי לחיות אבל לא תראה עצמה מחוייבת לחיות כדי לעבוד. המצב הנוכחי בו צריך לעבוד יותר ויותר הוא תרמית ענק, שקר שנסמך על תאוות הבצע של בעלי האינטרסים הגדולים ומנוגד לאינטרס של האנשים הרגילים.

לאור כל האמור אנחנו מזמינים את האזרחים ב-25 בספטמבר 2012 להפגין ללא הגבלת זמן בפתח הקונגרס עד שנביא להתפטרות הממשלה ופתיחת תהליך של כתיבת חוקה, ובכך להפוך את הקריאה הזאת לאיחוד של כל המאבקים לחברה יותר צודקת.

!אנחנו הרוב העצום, אנחנו העם, אנחנו צודקים, ולא ניתן להם להצליח

[התרגום לעברית פורסם במקור בבלוג איןעשן]

מצרים | להתראות, טנטאווי

מוחמד מורסי, נשיא מצרים, משביע את שר ההגנה החדש, עבד אל פתאח אל סיסי.

[הגר שיזף]

"המארס הטורקי של מורסי", זעקה הכותרת של אחד מאתרי החדשות הישראלים ביום ראשון האחרון. הבלוגספירה רחשה וציוצים נוסח "גבירותי ורבותי, יש לנו שלטון חדש" (The Sand Monkey) הביעו את השמחה המהולה בחשש שחשו רבים. אז מה באמת קרה שם? ומדוע מצרים רבים פיתחו רגשות-אמביוולנטים למהלך של מורסי, שלכאורה נראה כמו הצעד המתבקש ואולי אף הנכון ביותר?

כדי להבין את עומק השינוי שאירע נבחן את השינויים עליהם הכריז מורסי ביום ראשון, וברוח המועצה הצבאית העליונה, נעשה זאת גם אנחנו באמצעות שלושה סעיפים:

1. הוצאתו לגמלאות (=פיטורו) של שר ההגנה וראש המועצה הצבאית העליונה,מוחמד חוסיין טנטאווי, והחלפתו בעבד אל פתאח אל-סיסי, שהיה בעבר ראש המודיעין הצבאי. בנוסף, הוצא לגמלאות הרמטכ"ל סמי ענאן. לשניהם ניתנה "מדליית מסדר הנילוס", שהנה עיטור הכבוד הגבוה ביותר במצרים,ושניהם מונו ליועצי הנשיא. פרט זה, שאולי נדמה חסר-חשיבות יחסית, הוא דווקא מעניין וחשוב בהתחשב בעובדה שנראה כי בזכות עיטור כבוד  זה, לא ניתן יהיה להעמיד את טנטאווי וענאן לדין על דיכוי מפגינים ושאר דברים אנטי-דמוקרטיים שביצעה המועצה הצבאית העליונה במהלך תקופת המעבר.

2. ראשי כל החילות הוצאו גם הם לגמלאות או הועברו לתפקידים אחרים. לדוגמא, מוהב מאמיש, מפקד חיל הים, מונה לראש רשות תעלת סואץ. כפי שניתן לראות מהדוגמא, ראשי החילות היוצאים זכו לתפקידים אזרחיים בכירים ביותר, המהווים מקפצה נוחה מאוד לשוק האזרחי וגם- להון.  נראה כי ראשי החילות היוצאים יוחלפו בסגניהם. כלומר, מדובר בפרידה עדינה ביותר ואולי אף מיטיבה עם אנשי-צבא שכעת קיבלו כוח רב בתפקידים אזרחיים ורווחיים והוחלפו בסך-הכל בסגניהם, כלומר, מהלך תקין-יחסית של קידום בצבא.

3. באותה הזדמנות הודיע מורסי על החלתו של צו בן ארבעה סעיפים שמגדיר מחדש, למעשה, את סמכויותיו כנשיא. בין השאר, הצו קובע את ביטולה של ההכרזה החוקתית המשלימה שפרסמה המועצה הצבאית העליונה ב-17 ביוני (יום אחד בלבד לפני הסבב השני של הבחירות לנשיאות מצרים), אשר העניקה סמכויות ביצוע וחקיקה למועצה הצבאית, קבעה כי חברי המועצה הצבאית הם האחראים והמפקחים הבלעדיים בענייני צבא וכפועל יוצא מכך, שהמועצה הגוף היחיד שיכול לאשר יציאה למלחמה. בנוסף, קבע המסמך כי במקרה שועדת-החוקה לא תצליח במשימתה, המועצה הצבאית העליונה תהיה זו שתמנה ועדה-חדשה.  בסעיף נוסף של הצו החדש קבע מורסי כי במקרה בו ועדת-החוקה הנוכחית תכשל במשימת כתיבת החוקה, הוא עצמו ימנה ועדה חדשה.

—

אין ספק כי התזמון של השינויים הדרסטיים הללו קשור להתקפה שארעה בגבול מצרים-עזה לפני שבוע וגבתה את חייהם של 16 חיילים מצרים. יומיים לאחר האירוע נראו הסימנים מבשרי הבאות למהלך הנוכחי והוחלפו ראש המודיעין, מוראד מופי,מושל צפון-סיני, עבדל וואהב מובארכ וראש כוחות היבטחון המרכזיים.

אך מעבר לכך, השנאה הציבורית כלפי המועצה הצבאית העליונה בכלל, ובפרט כלפי טנטאווי (אולי הדמות השנואה ביותר במצרים מאז מובארכ) לא השאירה למורסי הרבה ברירה. האופן השקט בו ויתר טנטאווי על תפקידו מעיד כי גם הפילד-מארשל הקשיש (בן 76)  ידע כי לא יוכל להשאר בתפקידו, אם מחמת גילו ואם משום הרגש הציבור כלפיו. סביר להניח שטנטאווי העדיף לפרוש מתפקידו בצורה זו, אשר מעניקה לו הגנה-משפטית ככל הנראה, מאשר להסתכן בכך שיום אחד הציבור המצרי יחליט "לסגור איתו חשבונות".

מוחמד חוסיין טנטאווי, לשעבר ראש המועצה הצבאית העליונה (משמאל) ומוחמד מורסי, נשיא מצרים (לידו)

השאם סאלאם, עורך-שותף באתר המצויין Jadaliyya, כתב בדף הפייסבוק שלו פרשנות מעניינת למצב: "לדעתי, אל-סיסי והאחרים הובילו הפיכה נגד טנטאווי וענאן כדי להקדים הפיכה אחרת, שהייתה צפויה לגרום לעימותים פוליטיים בלתי-בטוחים – עימותים שיכלו להוביל לכך שהמוסד הצבאי יפסיד הכל נגד מפלגת האחים המוסלמים [מפלגתו של מורסי]".

מינויו של אל-סיסי כמחליפו של טנטאווי מחזק את הסברה הקיימת כבר זמן-מה, על פיה אל-סיסי אחת הדמויות החזקות ביותר בתוך המועצה הצבאית העליונה. המינוי גם מציף מחדש את השמועה שהופצה על ידי טאוופיק אוקאשה, איש תקשורת שנוי במחלוקת, על פיה אל-סיסי מקורב לאחים המוסלמים וכי הוא למעשה "האיש שלהם" במועצה הצבאית העליונה.

אך אל-סיסי זכור לציבור בעיקר משום שבמהלך ראיון תקשורתי (ונדיר יחסית, בזמנו), הוא הצהיר כי בדיקות הבתולין שנערכו לחלק מהמפגינות במהלך השנה האחרונה (בלי הסכמתן, ובצורה אלימה ומבזה) היו "הכרחיות" כדי להגן על הנשים מאונס ועל החיילים מהאשמות-שווא באונס. "הן [המפגינות] לא כמו הבנות שלך או שלי", אמר אז אל-סיסי ל-בי.בי.סי.

האם מורסי הוא הדיקטטור החדש?

על ידי ביטול ההכרזה החוקתית המשלימה, מורסי השיב לעצמו את האחראיות למינויים צבאיים והסיר את זכות הוטו של המועצה הצבאית העליונה על סעיפים בחוקה החדשה.

למעשה, מורסי כיום מתפקד כמפקד העליון של הכוחות החמושים, נשיא מועצת הביטחון הלאומי וגם כנשיא מצרים. כל זה קורה בזמן שאין פרלמנט במצרים, דבר המעניק למורסי סמכויות כמעט-בלעדיות על חקיקה.

יחסיו העתידיים של מורסי עם ועדת-החוקה אשר נבחרה בידי הפרלמנט (שפוזר מאז) ועומלת על כתיבת חוקה חדשה למצרים קריטיים ביותר. כעת, כשלמורסי הכוח למנות ועדה חדשה במקרה וזו לא תצליח לעשות את תפקידה – צפויים מתחים סביב הסוגייה.

מוחמד מורסי, נשיא מצרים

אך אחד הדיונים הבולטים ביותר סביב מהלכו של מורסי דנים דווקא בשאלת חוקיותם של שינויים אלה. על אף בעיתיותה של ההכרזה החוקתית המשלימה שפרסמה המועצה הצבאית העליונה בזמנו, בית המשפט העליון של מצרים קבע כי היא חוקית. כעת,משפטנים אחדים טוענים כי יתכן השינויים עליהם הכריז מורסי והשבת סמכויות הנשיא מידי המועצה הצבאית העליונה יקבעו כבלתי-חוקיים.

"מורסי נשבע כי הוא יכבד את החוקה והחוק, ומאחר שלמצרים יש חוקה זמנית שפורסמה ב-30 במרץ, הוא צריך להיות לציית לה", אמרה תאהני אל גבלי, חברת בית המשפט החוקתי. "נשיא לא יכול לבטל חוקה, אפילו לא חוקה זמנית. מורסי היה צריך להשאר מחויב להצהרה החוקתית".

בסיכומו של דבר, נראה כי הבעיה המרכזית שנותרת בעינה, גם יום לאחר השינוי הגדול של מורסי, היא העדרם של מוסדות בעלי לגיטימציה ציבורית ודמוקרטית. בעוד שפעילים מהפכנים רואים בשליטתו של מורסי והאחים המוסלמים בעיה העומדת בדרך למימושו של חזונם, עיתונאים רבים יצאו לאחרונה למחאה נגד מינויים פוליטים, לטענתם, במערכות כלי התקשורת הממשלתיים. הדובדבן שעל הקצפת הוא, כמובן, היעדר הפרלמנט. למעלה משנה וחצי אחרי המהפיכה, מצרים נותרת בסוג-של-וריאציה על מצב חירום, בו כוחות רבים מדי מרוכזים בידיים מעטות מדי ושינויים דרסטיים נקבעים גם בהעדר חוקה או פרלמנט. על פניו, למורסי כיום יש כוח רב מדי, אך האמת היא שאחרי שנה של טלטלות ושלטון צבאי, יתכן ששינוי זה, אל עבר שלטון אזרחי הרבה-יותר, הוא דווקא התפתחות טובה. השאלה הנשאלת היא – כיצד ישתמש מורסי את סמכויותיו החדשות?

קריקטורה בה מצוייר מוחמד מורסי, נשיא מצרים, בועט במוחמד חוסיין טנטאווי ואוחז בספר שכותרתו "דרכו של ארדואן לכוח"

יוון | לנפץ את המיתולוגיה היוונית

מאת אלכס אנדריאו, ניו סטייטסמן | תרגום: דימי ריידר 

היום בבוקר דיווחנו בכלכליסט על מצב הרוח ברחוב היווני ביום לאחר הבחירות – מצב רוח שונה בהרבה מהדיווחים התקשורתיים המקובלים על יוון. הערב אנחנו מביאים בפניכם מאמר של אחד מפרשני מגזין ניו סטייטסמן הבריטי, אלכס אנדריאו, שמתייחס לכמה מהמיתוסים הנפוצים יותר לגבי המשבר: האחריות היוונית הבלעדית , העצלנות היוונית, גילאי הפרישה המפורכים, ועצם הצגתו של המשבר ככלכלי בלבד ולא פוליטי. המאמר מפורסם כאן ברשות המחבר והמגזין. 

מאריה נולדה בפארוס ב1942. יוון הייתה תחת הכיבוש הנאצי. היא חוותה פחד אמיתי, עוני אמיתי, חרפת רעב, הפצצות והוצאות להורג. היא שרדה את המלחמה והתקבלה לבית ספר קתולי לבנות. מאריה הצטיינה בספורט ובשירה, וסיימה את בית הספר בראש המחזור שלה. היא התחתנה והתחילה לעבוד במוזיאון הארכיאולוגי במיקונוס, משם פרשה כעבור 44 שנה בגיל 64 – שנה אחת לפני גיל הפנסיה הרשמי, כדי לטפל בבעלה, שגסס מסרטן הלבלב.

במשך רוב חייה, מאריה עבדה בשתי עבודות בו-זמנית. במשך כל חייה, שילמה מס הכנסה. היא תרמה לקרן הפנסיה שלה וחסכה. היא גידלה שלושה ילדים. היא ישבה לצד מכונת התפירה שלה לילות ארוכים, מתקנת את חצאיותיה; כדי שהן לא ייראו כל כך כמו שנות ה50 בשנות ה60; כמו שנות ה60 בשנות ה70.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, עצלנית וחסרת אחריות.

הנה המיתוס הראשון: המשבר נוצר ביוון. הוא לא. המשבר ביוון הוא תוצאה בלתי-נמנעת של המשבר העולמי שהתחיל ב2008.

האם היו בכלכלה היוונית תכונות שהפכו אותה לפגיעה במיוחד? אכן כן – שחיתות משתוללת, ניהול גרוע, בעיות מערכתיות ושוק שחור. כל זה נותח כבר עד לכדי בחילה. אבל יש גם גורמים אחרים, המוזכרים פחות. כך, למשל, שהמשבר הגיע בתזמון גרוע במיוחד עבור יוון – ארבע שנים בלבד אחרי שהכלכלה הזעירה הזאת מתחה את עצמה מעבר לגבול היכולת כדי להפיק משחק-ענק באולימפיאדה ולהוכיח לכל העולם שהיא הגיעה למחוז חפצה. כשהגיע המשבר, למדינה לא היו את המנגנונים הכספיים והפיקסאליים כדי להתמודד איתו, בגלל החברות ביורו.

אבל כל אלה הם רק גורמים נלווים – לא פחות, לא יותר. הזרז האמיתי היה התנהלותו של המגזר הפיננסי לאחר שהמשבר כבר התפרץ. בפברואר  2010, כש"הבעיה היוונית" התחילה לזקוף ראש, אנגלה מרקל ניסחה זאת כך, לפי כתבה של סוכנות בלומברג:

"קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה את ספקולציות השוק כנגד היורו, וציינה שאותם המוסדות הפיננסיים שחולצו באמצעות כספים ציבוריים מנצלים לרעה את המשבר ביוון ובמקומות אחרים. בנאום בהמבורג, תקפה מרקל את המספסרים ביורו, שלדבריה מנצלים את החוב שממשלות אזור היורו צברו כדי להלחם במשבר הכלכלי. "החוב שהיה צריך להצטבר כשהמצב היה גרוע הפך למוקד לספסרות בדיוק מצד אותם המוסדות שהצלנו לפני שנה וחצי," אמרה מרקל. "קשה מאוד להסביר את זה לאנשים בדמוקרטיה שאמורים לבטוח בנו."

וכיוון שזה קשה מאוד להסביר, נראה שהקאנצלרית גם הפסיקה לנסות.

המשבר הוא משבר כלכלי. לא. זהו משבר אידאולגי ופוליטי. הקשיים של כלכלה בגודל של יוון (1.8 אחוז מהתמ"ג האירופי, 0.47 אחוז מהתמ"ג העולמי, ע"פ קרן המטבע העולמי ב2010) אמורים להיות לא יותר מהבהוב חולף ברדאר הגלובלי. הסיבה הראשונה והעיקרית לפאניקה המתפשטת היא התלות ההדדית של המגזר הבנקאי – אותה החולשה המערכתית ממש שגרמה לאפקט הדומינו ב2008, ושהעולם נכשל מלבקר אותה או להתמודד עמה. הסיבה השניה היא היא הסירוב של כלכלות איזור היורו לאפשר ליוון להתקדם אל עבר מה שרוב הפרשנים רואים כשמיטת חוב בלתי נמנעת בעליל, מזה חודשים הרבה.

שני הגורמים האלה הם תוצרים של החלטות פוליטיות, לא מדיניות כלכלית טהורה.

 היוונים עצלנים. המיתוס הזה הוא הבסיס ללא מעט ממה שנאמר על המשבר, כשהמשמעות, יש להניח, היא שמוסר העבודה הים-תיכוני הרופף שלנו הוא נמצא בלב המפלה שהבאנו על עצמנו. ועם  זאת, נתוני הOECD מראים שב2008, יוונים עבדו 2,120 שעות שנתיות בממוצע. כלומר, 690 שעות יותר מאשר הגרמני הממוצע, ו467 שעות יותר מהבריטי הממוצע. רק קוריאנים עובדים יותר שעות. העובד הממוצע ביוון זכאי ל23 ימי חופשה בתשלום, פחות מהמינימום הבריטי של 28 ימים ו30 הימים המרשימים למדי להם זוכה העובד הגרמני.

 

היוונים פורשים מוקדם. הנתון לגבי 53 כגיל הפרישה הממוצע ביוון זוכה ללא מעט עדנה, עד כדי שהפך לעובדה עממית ממש. הוא מגיע מהערה עצלה באתר הניו יורק טיימס. משם הנתון הגיע לפוקס ניוז, ואז בחזרה לגופי דפוס אחרים. לעובדי המדינה היוונים אכן יש אפשרות לפרוש לאחר 17.5 שנות שירות, אבל במקרה כזה הם מקבלים רק מחצית מההטבות. הספרה 53 היא תוצר של בורות ובלבול בין כמות האנשים שבוחרים לפרוש בשלב הזה (וברוב המקרים, להתחיל לעבוד בעבודה אחרת), ואלה שנשארים בשירות המדינה עד לזכאותם למלוא הטבות הפרישה.

אם נסתכל בנתוני היורוסטאט מ2005, גיל הפרישה מעבודה הממוצע ביוון היה 61.7, גבוה יותר מאשר בגרמניה, איטליה, צרפת וממוצע היורו-27. מאז, תנאי חבילות החילוץ כפו על יוון להעלות את גיל הפרישה פעמיים, ונראה שהמספר עומד לעלות עוד יותר.

היוונים רוצים את החילוץ אבל לא את הצנע שמגיע יחד עם החבילה. זה פשוט לא נכון. היוונים מוחים בגלל שהם בכלל לא רוצים את החילוץ ואת הפולשנות הזרה שמלווה אותו. הם כבר קיבלו על עצמם קיצוצים שלא היה ניתן להעלות על הדעת בבריטניה. לא נשאר כאן מה לקצץ. המושחתים, התחמנים, הגנבים, מנהיגינו הנאצלים, העבירו את הונם לבנקים לוקסמבורגים זה מכבר. הם לא הולכים לסבול. בינתיים, ארגון הרופאים העולמי מחלק חבילות מזון במרכז אתונה.

הגרעון השנתי היווני כולו הוא 53 מיליארד יורו. אבל מתוך הסכום הזה, הגרעון התקציבי העיקרי שלנו הוא, למעשה, פחות מחמישה מיליארד. שאר 48 המיליארד מגלמים את החוב, כולל את שתי חבילות החילוץ. שליש מתוך הסכום הזה הוא ריבית. אירופה לא מחלצת את יוון. היא מחלצת את הבנקים האירופאים שלוו ליוון ברשלנות הולכת וגדלה. יוון נדרשת לקבל את מלוא האחריות כלווה גרועה, אבל אף אחד לא בודק את תרומתם של המלווים השאננים למשבר.

הפוליטיקאים המערביים פיתחו הרגל של של לעמוד על מרפסות מהודרות ולרחוץ את ידיהם כאילו היו פונטיוס פילאטוס, בעודם מרצים, מגובה רב, על שריפות בבתים נטולי דלתות. זה מסתיר, בצורה נוחה למדי, את האמת- אולי הבית שלנו היה בנוי לא משהו, אבל היו אלה המציתים מוול סטריט והסיטי הלונדוני ששפכו את הדלק דרך חרצי תיבות הדואר שלנו וזרקו גפרור.

נאסים ניקולס טאלב הוא פילוסוף לבנוני-אמריקאי שניסח את תיאוריית ארועי הברבור השחור – ארועים בלתי צפויים בעלי השפעה עצומה שניתנים להסבר רק בדיעבד. בשנה שעברה הוא נשאל בטלוויזיה הבריטית אם הפגנות ההמונים באתונה מהווים ארוע ברבור שחור. הוא ענה: "ארוע הברבור השחור האמיתי הוא שאנשים לא פותחים במהומות כנגד הבנקים בלונדון ובניו יורק."

—-

מאריה מעולם לא התחמקה מלשלם אפילו מס אחד. היא לא נוהגת בפורשה, ואין לה יאכטה. היא לא הצביעה מזה עשור – "הם כולם אותו הדבר," היא אומרת, "נוכלים ושקרנים." הפנסיה שלה קוצצה לכדי 440 יורו (2,140 שקלים) בחודש. שאר ההטבות לא שולמו מזה כמעט שנה. היא מתמודדת עם אותה אינפלציה פרועה כמונו. היא מותשת, אבל היא אינה מובסת.

מאריה מגדלת כמה פירות וירקות שהיא רק יכולה בחצר הקטנה שלה. היא מחזיקה בכמה עופות, כדי שלנכדים שלה תמיד יהיו ביצים טריות לאכול. היא עדיין שרה יפהפה היא נלחמת מדי יום באלצהיימר, מביטה בתמונות של בעלה המנוח, מחייכת, יושבת לצד מכונת התפירה שלה ועדיין מתקנת את אותן החצאיות הישנות.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, חזקה ולוחמנית, והיא אמא שלי.

יוון | כפסע מהשלטון: היום הגדול של השמאל היווני?

[מתן קמינר, אתונה]

העשורים האחרונים, עשורי עלייתו של הניאו-ליברליזם בעולם, הם עשורים של נסיגה ומגננה עבור מפלגות ותנועות השמאל בעולם המערבי. המשבר העולמי שפרץ ב-2008 אמנם ניפץ כל אשליה שהפרטה, חיסול שירותים חברתיים והוזלת כוח העבודה יכולים לשמש מנועים לצמיחה, אך הבנה זו טרם קיבלה ביטוי שלטוני בעולם ה"מפותח".

הבחירות ההיסטוריות ביוון, שיערכו היום, ה-17 ביוני, עשויות לשנות את המצב הזה. בפעם הראשונה, מפלגה שקוראת לעצמה "שמאל רדיקלי", שדוחה בכל פה את התכתיבים שכופות המדינות הדומיננטיות של האיחוד האירופי, עלולה לזכות בראשות הממשלה במדינה אירופית. לאור היעדר הסיקור על יוון בעברית, חשוב לברר כמה שאלות עיקריות: מהו המצב שאליו נקלעה יוון בשנים האחרונות? מיהי סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי" שאולי תזכה בשלטון, ולמה אפשר לצפות ממנה? ומעבר לכך, האם יש אפשרות שהבחירות הללו יסמנו את תחילתו של מפנה מהפכני ביוון ומעבר לגבולותיה?

כרוניקה של תלות

קצרה היריעה מלספר פה את תולדותיה המודרניות של יוון, שיצאה תחת ידיה של דיקטטורה צבאית ב-1974 וב-1981 כבר הצטרפה לאיחוד האירופי. אך שווה להזכיר כמה עובדות שכמעט ואינן מוצאות מקום ברוב דיווחי התקשורת: יוון הייתה ונותרה אחת המדינות העניות באיחוד. השחיתות, המגזר הציבורי המנופח והכלכלה המעוותת שמהוות את עמודי התווך הסגוליים של המשבר הנוכחי כאן אינם יסודות אוריינטליים זרים, אלא במידה רבה תוצאות של האופן שבו שולבה יוון בכלכלת האיחוד. האליטה העסקית היוונית השולטת בשתי המפלגות הגדולות, ניאה דמוקרטיה ("מרכז"-ימין) ופאסוק ("שמאל"-מרכז) הפכה את עצמה ממעמד כמעט-פיאודלי בתוך ארצה, עם נוכחות חשובה בעולם הספנות, למנהלת המקומית של חלוקת-עבודה יבשתית שבה יוון משמשת בעיקר יעד לתיירות ולספקולציה פיננסית ונדל"נית. המשק המקומי, שפעם התבסס על חקלאות ותעשייה כבדה, עבר בתוך כך שינויים מפליגים שחיסלו את פרנסתם של מאות אלפי יוונים. הפיתרון שמצאה המערכת הפוליטית – חלוקת ג'ובים על בסיס קשרים משפחתיים ואישיים למפלגות השלטון – שימש גם כדי להגביר את תלותם של האזרחים במפלגות אלה. לא מפתיע, אם כן, שכאשר אילץ המשבר הכלכלי את האליטה המקומית להתחיל ולקצץ במשרות האמון הללו, המשבר הפוליטי לא איחר להגיע.

משבר החוב שגרר את המשבר הפוליטי ביוון היה, אם כן, צפוי מראש. תוך שהבסיס היצרני הולך ומצטמק, קיצצו ממשלות המרכז את המסים על העשירים ולוו כספים מבנקים – בעיקר בגרמניה – כדי לממן את הגירעון. הבנקים הללו, שפעלו על פי ההיגיון שאת הכספים הללו מישהו יצטרך להחזיר להם (כמובן, לא בהכרח מי שבזבז אותם) שמחו להלוות ולהלוות עד שיום אחד בהיר ב-2009 החליט שוק ההון העולמי שהחוב גבוה מדי. שיעור הריבית על כל הלוואה אמנם קבוע, אך ממשלת יוון (כמו כל לווה אחר במצב דומה) נאלצה לקחת הלוואות חדשות כדי להחזיר את הישנות, ועם עליית הסיכון עלתה גם הריבית: עד מהרה הפך החוב הלאומי לחור שחור שלא ניתן לצאת ממנו.

לצד החובה המוסרית להחזיר חובות, יודע עולם ההלוואות גם עיקרון מקודש אחר: האפשרות המכונה חדלות פירעון או פשיטת רגל. מי שנואש מהאפשרות להחזיר את חובותיו רשאי להצהיר על כך ולהגיע עם נושיו להסדר שיאפשר לו להמשיך לחיות. גם מדינות יכולות לפשוט את הרגל, כפי שעשתה ארגנטינה ב-2004 וכפי שעשתה יוון עצמה שלוש פעמים במהלך המאה ה-20. המפסיד העיקרי במקרה של פשיטת רגל הוא הנושה, אך הסכנה שהלוואה לא תוחזר היא חלק מהמשחק, ואף משמשת לעתים קרובות כהצדקה להנהגתה של ריבית, כגמול על סיכון. אבל הבנקים הגרמניים, כמו אלה האמריקאיים בשעתם, רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם היוונים לא יחזירו להם את החוב, האיחוד האירופי יחזיר. לא ייתנו להם לקרוס. למה? כי הם אלה ששולטים, בסופו של דבר.

אז עכשיו האיחוד האירופי – כלומר, גרמניה, ובמידה פחותה גם הולנד, בלגיה וצרפת – מוכן להחזיר לבנקים את החובות של ממשלת יוון, אבל לא ללא תמורה. מה התמורה? העמקת ניצולם של העובדים היוונים בידי בעלי ההון הצפוניים ומשרתיהם המקומיים, באמצעות המנטרה הניאו-ליברלית הידועה: הפרטות חסרות-אבחנה, הרס המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, והעברת המושכות של המדיניות הכלכלית לשליטה חיצונית. זה המתכון שקיבלו עליהם מנהיגי מפלגות המרכז, בדמות שני ההסכמים או "תזכירים" שחתמו עם האיחוד האירופי. תוצאותיו ניכרות מייד בשטח: אבטלה גואה שמגיעה ל-50% ויותר בקרב צעירים, התמוטטות מערכות החינוך והבריאות, השתוללות של פשיעה והפיכת המשטרה לכוח צבאי לדיכוי הפגנות.

השמאל היווני – היסטוריה והווה

אך תכתיבי ההון הם לא המשחק היחיד כאן: ביוון קיימת מסורת של מאבק עממי עיקש. ללא הבנה של המסורת הזאת, על מגבלותיה, לא ניתן להבין איך הגיע השמאל הרדיקלי כאן לסף תפיסת השלטון. הכוח המרכזי שלחם נגד הכיבוש הנאצי ביוון היה המפלגה הקומוניסטית המקומית, וכאשר לאחר המלחמה סירבו הקומוניסטים לקבל את החלוקה הבין-גושית, שלפיה הגיש סטאלין את יוון למערב, פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עד 1949. השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בתאוצה כלכלית אך גם בהתרחבותם של פערים מעמדיים ששיתקו את המערכת הפוליטית, שסירבה לספוג את הקומוניסטים – עד שב-1967 לקחה חונטה צבאית את השלטון לידיה, והגלתה אלפי חשודים בקומוניזם למחנות ריכוז ועינויים באיים מבודדים.

על אף קוצר ימיה (שבע שנות שלטון), הדיקטטורה הותירה פצעים עמוקים בחברה היוונית. השמאל היווני יצא ממנה כשהוא מפולג ומורחק מהשלטון, אך נהנה מאהדה ציבורית רחבה מתמיד. במרוצת שנות השבעים התפלגה המפלגה הקומוניסטית לסיעה אורתודוקסית, תומכת ברה"מ, ולסיעה "אירו-קומוניסטית" שתמכה בהשתלבות באיחוד האירופי ובנתה קשרים עם מפלגות שמאל במערב אירופה. זו האחרונה הפכה ברבות הימים לגרעין המייסד של "סיריזה". בשנות השמונים והתשעים קמו ביוון גם תנועות אנרכיסטיות, פמיניסטיות וסביבתיות לצד פלגים טרוצקיסטיים, מאואיסטיים וכו'. האוניברסיטאות היו ונותרו תחת השפעתו החזקה של השמאל, ובערים הגדולות הפכו שכונות (כמו אקסארכיה באתונה) למוקדים לפעילות תרבותית ופוליטית שמאלית.

הפגנה בכיכר סינטגמה, אתונה, יולי 2011

ההתפרצות הגדולה הגיעה ב-2009, לאחר ששוטר הרג נער חף מפשע באקסארכיה. מהשכונה התפשטו לרחבי הארץ המהומות האנטי-משטרתיות. הקרע בין העם לשלטון שיצר המשבר הכלכלי הפך עד מהרה גם לקרע פוליטי. שתי מפלגות המרכז שחתמו על ההסכמים עם האיחוד האירופי איבדו כל לגיטימציה ציבורית, עד אשר ראש הממשלה פאפאנדריאו החליט להעמיד את ההסכמים למשאל עם. האיחוד התערב עד מהרה וכפה את ביטול משאל העם, את התפטרותו של פאפאנדריאו ואת הקמתה של ממשלת "אחדות" שייצגה, למעשה, את האינטרסים של מיעוט הולך וקטן. הזעם הציבורי התפרץ בקיץ 2010 לכדי השתלטויות חוזרות ונשנות על הכיכרות המרכזיים במדינה, בראשן כיכר סינטגמה באתונה. אך אף אחד לא שיער לעצמו עד כמה הפך השלטון למבודד עד הבחירות, שהוקדמו ל-6 במאי 2012.

ניתוח של תוצאות הבחירות ניתן למצוא כאן; עלייתו של הימין הקיצוני, שעליה דווח בהרחבה בארץ, היא רק חלק מהסיפור, ולא החשוב ביותר בו. התוצאה החשובה יותר היא ללא ספק עלייתה המטאורית של סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי" שהמרכיב החשוב ביותר בה, סינאספיסמוס, הוא צאצאה של הסיעה ה"אירו-קומוניסטית" שנוסדה בשנות השמונים. סיריזה הגיעה למקום השני, עם 16%, כשבמקום הראשון המפלגה השמרנית עם 18% בלבד. במציאות האלקטוראלית החדשה ישנם שלושה גושים, שווים פחות או יותר בגודלם: גוש המרכז של המפלגות החתומות על "התזכירים", גוש שמתנגד לו משמאל, וגוש ימין קיצוני שמתנגד לכאורה להסכמים אך בפועל מקיים כנראה קשרים ענפים עם הימין הממוסד. במצב זה לא ניתן היה להקים ממשלה. לאחר כמה ימים של משא ומתן עקר הכריז נשיא יוון (בעל תפקיד טקסי, דומה לזה של הנשיא בישראל) על קיומן של בחירות חדשות ב-17 ביוני.

על פי שלטון

כך הגיע השמאל היווני למצב בלתי-צפוי: השלטון נמצא בהישג יד. אם תעבור סיריזה בבחירות היום את ניאה דמוקריטיה, כפי שצופים סקרים רבים, היא תוכל להרכיב ממשלה קואליציונית עם מפלגות שמאל אחרות. אך איזו מין ממשלה תהיה זו, ולאיזה דרך תיקח את יוון? מכול עבר צצים סימני שאלה, ומבקרים רבים משמאל חוששים שסיריזה תכזיב מסיבה כזאת או אחרת.

ראשית, נדמה שסיריזה מבטיחה למצביעים משהו שלא תוכל לקיים: לדחות את התכתיבים של האיחוד האירופי ולהישאר בגוש היורו. זוהי בוודאות הגישה האהודה על המצביעים, אבל רבים, גם בתקשורת הממסדית, אינם מאמינים שהיא אפשרית, כיוון שהאיחוד יעניש את יוון על כל ניסיון להשתחרר מחובותיה באמצעות גירושה מגוש היורו. אחרים טוענים שיציאה יוונית מהגוש תעלה לאיחוד הון עתק, תגרור את יציאתן של איטליה וספרד ואף תמוטט את הגוש כולו, כך שעמדת המיקוח היוונית חזקה יחסית. אך איש אינו יכול לדעת בוודאות, והגישה שמציגה סיריזה כלפי חוץ, כאילו ניתן בוודאות להישאר ביורו מבלי להיכנע ל"תזכירים", נראית כהיתממות.

אלכסיס ציפראס, מנהיג מפלגת "סיריזה", במהלך עצרת הבחירות של המפלגה

שנית, סיריזה לא מדברת על מהפכה. היא לא מצהירה על עצמה כ"סוציאל-דמוקרטית", אבל את התכנית הכלכלית ששחררה לאחרונה ניתן בהחלט להגדיר ככזו. מבקרים משמאל, ובמיוחד אנרכיסטים, חוששים שמנהיג סיריזה אלכסיס ציפראס יילך בדרכו של קירשנר הארגנטינאי, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרט שהוביל פשיטת רגל, הנהיג שיפורים זעומים ברמת החיים של העניים, ודיכא את הכוחות הרדיקליים שהתארגנו בארצו מאז החל בה המשבר הכלכלי בראשית שנות האלפיים.

המטרה השלישית לביקורת שמאלית היא מדיניות ההגירה של סיריזה, שהיא אמנם מתקדמת ביותר (מתן אזרחות כלכלית לכל מהגר) אך מוצנעת היטב. העובדה שמצביעים רבים מתנדנדים בין סיריזה לבין "כריסי אבגי", המפלגה הניאו-נאצית, נובעת מכך שיוונים רבים פוחדים באותה מידה מהניאו-ליברליזם ומהמהגרים, והמבקרים טוענים שמסמוס המסר האנטי-גזעני הוא מסוכן.

מפופוליזם לדמוקרטיה

את כל הביקורות השמאליות על סיריזה ניתן לסכם במלה אחת: פופוליזם. כדי לנצח בבחירות, סיריזה מבטיחה למצביעים שמיים וארץ: שאפשר להישאר ביורו ללא ה"תזכירים", שניתן לשמור על רמת החיים, שאין צורך בוויתור על השאיפה לסגנון חיים מערבי נינוח, על המותגים, על הסמארטפונים. רף הציפיות כל כך גבוה עד שגם פעיל סיריזה אחד שדיברתי אתו הודה שהוא לא בטוח שכדאי לסיריזה לנצח.

זהו כמובן התפקיד שהשמאל הרדיקלי בעולם המערבי התרגל לגלם בעשורים האחרונים: להיות צודקים מאד ורחוקים מאד מהשלטון. בין שתי התכונות הללו יש קשר הדוק. המרחק ממוקדי הכוח מקנה לשמאל חופש (וזמן) להשחיז את חצי הביקורת ולהסביר בדיוק, אבל בדיוק, מה לא בסדר במדיניות השלטונית, מבלי שידרש לנסח אלטרנטיבה מדויקת.

המבנה הפוליטי-כלכלי של הניאו-ליברליזם מחריף את התופעה. בכל העולם העבירה המהפכה הניאו-ליברלית את מושכות הממשל האמיתיות מידי פוליטיקאים נבחרים לידיהם של פקידי אוצר ובנקים מרכזיים, בה בעת שמדינות הפכו פגיעות יותר ויותר לגחמות השווקים וההון הבין-לאומי. כפי שמראה הניסיון בדרום אמריקה, הבחירה בממשלה סוציאליסטית איננה מספיקה כשלעצמה כדי להוציא מדינה מהמערכת הקפיטליסטית הבין-לאומית.

ככל שהולכת הפוליטיקה האלקטורלית ומתרוקנת מתוכן ממשי, כך נדרשות מפלגות לנהל את מערכות הבחירות שלהן כקמפיינים פרסומיים, המתנהלים על פי שתי האקסיומות של עולם הפרסום: לגרות תשוקה אינסופית, ואף פעם לא לספק אותה (אם תספק, לא ייקנו שוב את המוצר). עברו הימים שבהם פוליטיקאים בימין, במרכז ובשמאל יכלו להבטיח לבוחרים "דם, יזע ודמעות". היום, דווקא משום שאנחנו יודעים שכל הפוליטיקאים שקרנים, אנחנו מצביעים לאלה ששקריהם מסברים את אוזנינו יותר מהאחרים.

האם סיריזה משקרת? ספק אם מישהו, כולל אלכסיס ציפראס, יודע לענות היום על השאלה הזאת. אין ספק שהניצחון יעמיד אותה, מייד וללא רחמים, מול אתגרים עצומים: לחץ עצום לקבל את ה"תזכיר" או תחליף קוסמטי שלו, בהלה לבנקים, נקמה פיננסית, אולי אפילו מרידות בכוחות המזוינים. הפופוליזם של סיריזה יצטרך להפוך עד מהרה למשהו אחר.

במלים אחרות, ניצחון של סיריזה בבחירות הוא לא מהפכה וגם לא התחלה של מהפכה. הוא ניצחון גדול, אם טקטי בלבד, במאבק לבנייתו של גוש עממי מהפכני ביוון. העומק הארגוני והתמיכה העממית שמהם נהנה השמאל היווני יכול לתרום רבות להיווצרותו של גוש כזה, שיעבוד יחד עם ממשלת השמאל וישמור עליה מפני התהפכות ימינה – אם ישכילו  שאר כוחות השמאל להימנע מכיתתיות מיותרת. עם הניצחון הזה יבואו סכנות גדולות, אך ה-17 ביוני 2012 גם עשוי להיזכר כיום היסטורי, לא רק עבור יוון אלא באירופה כולה, ואולי גם מעבר לה.

קנדה | אביב המייפל של קוויבק

[אורי אנזנברג]

ביום שישי הראשון של חודש מאי הגיעה שביתת הסטודנטים הגדולה במחוז קוויבק שבקנדה לאחד השיאים שלה. במהלך הפגנה, שהתרחשה מול כינוס של מפלגת השלטון הליברלית בעיר ויקטורוויל, איבד סטודנט את עינו כתוצאה מפגיעת רימון גז שכוון לפניו בכינון ישיר. בהפגנה נפצעו שבעה מפגינים וארבע שוטרים לאחר ששבע מאות סטודנטים השליכו לעבר כוחות השיטור בקבוקי זכוכית ריקים, ואבנים. השוטרים הגיבו בירי של רימוני גז וכדורי גומי ועצרו למעלה ממאה ועשרה מפגינים.

"המשטרה ירתה כדורי גומי לעבר ראשיהם של המפגינים, זאת הפרה בוטה של הכללים, בדרך כלל הם יורים רק לרגלים", אמר סקוט ויינשטיין, שנכח בהפגנה, לעיתון "מונטריאול גזט". "יש לי תחושה חזקה שהמשטרה קיבלה הוראות לירות לכיוון הראש על מנת להפחיד את נציגי הסטודנטים בשולחן המשא-ומתן."

לפני כשלושה חודשים, פתחו כ-180 אלף סטודנטים (כשליש מהסטודנטים במדינה) בשביתה הארוכה ביותר בתולדות קוויבק. זאת לאחר שממשלת המחוז הניאו-ליברלית, בראשות ז'אן שארה, הודיעה  על כוונתה להעלות את שכר הלימוד ב-75 אחוזים. חוקי העבודה בקוויבק, אשר מקשים מאוד על שביתות עובדים, לא הצליחו למנוע את השביתה מכיוון שמבחינה מהותית – היא מהווה סוג של חרם צרכנים.

לטענת המשטרה, במהלך החודשים האחרונים נערכו כ – 170 הפגנות במדינה בהשתתפות של מאות אלפי מפגינים.

כך למשל, ביום רביעי ה-25 באפריל, נעצרו כ-85 מפגינים במרכז מונטריאול לאחר הפגנה המונית. המפגינים שברו חלונות, הציתו מכוניות ותקפו סניפי בנקים. גם הפגנות האחד במאי התפתחו במהרה למהומות המוניות כאשר המפגינים השליכו אבנים לעבר השוטרים . ההפגנה הגדולה ביותר עד כה התקיימה  ב-22 במרץ, ובמהלכה למעלה מ-200 אלף מפגינים הגיעו ל"צעדת הסטודנטים הגדולה", שהתקיימה במרכז מונטריאול.

בראיון שערכתי עם לילי שוורצבאום, סטודנטית בת 21 למדעי המדינה ופיתוח בינלאומי באוניברסיטת מקגייל שבמונטריאול, היא הסבירה על אופן התנהלותה של השביתה: "בשיא השביתה, כ-200 אלף תלמידים ששבתו, כעת יש קרוב יותר ל-150 אלף שובתים ברחבי מחוז קוויבק. בשנה האחרונה נקטו [התלמידים] במגוון טקטיקות, והשביתה היא הפסגה. בשלב זה, יש הפגנות בכל לילה, והיו עימותים רבים עם המשטרה".

בנוסף להפגנות ההמוניות, מתקיימות חסימות גשרים וחסימת דרכי הגישה למוסדות הפיננסים ולמשרדי הממשלה במונטריאול. הפרות הסדר הגיעו לשיא חדש, כאשר ב-10 במאי הצליחו ארבעה צעירים לשתק את הרכבת התחתית בעיר לאחר שפוצצו שלוש פצצות עשן בתחנות מרכזיות בשעות הבוקר.

"ישנן שלוש אגודות סטודנטים חשובות:  FECQ (אגודת תלמידי הקולג' הקוויבקית) , שמייצגת שמיניסטים ותלמידי תואר ראשון מקוויבק; FEUQ (אגודת תלמידי האוניברסיטה הקוויבקית), שמייצגת קבוצה גדולה של תלמידי אוניברסיטה ו- CLASSE (הקואליציה למען סולידריות אגודי התלמידים), שמייצגת כ-40 אחוזים מהשובתים והנה פיתוח של אגודת סטודנטים שנקראית ASSÉ", הסבירה לילי.

"מבחינה פוליטית, ASSÉ יותר שמאלית ומיליטנטית בעוד ש- FECQ ו-FEUQ מתונות יותר. אחת הטקטיקות של השנים האחרונות היתה פילוג האגודות על ידי חתימת עסקאות עם FEUQ ו-FECQ, והשארת ASSÉ מחוץ לתמונה. עם זאת, הפעם נראה כי האגודות דבקות זו בזו".

בעקבות ההתפתחויות של החודשים האחרונים, נראה כי המאבק איננו עוד מחאה נקודתית נגד בהעלאת שכר הלימוד, אלא  מחאה כללית כנגד השיטה הכלכלית הנהוגה במדינה.

הסטודנטים השובתים סבלו מנחת זרועם של השוטרים ומאבטחי האוניברסיטה גם שלא במהלך הפגנות: במקרים רבים, המשטרה ניסתה למנוע כניסה של סטודנטים שתלו על בגדיהם את "הריבוע האדום", סמל המאבק, אל תוך הקמפוס ובמקרים אחרים, כפתה על מרצים לקיים שיעורים – לעיתים מול כיתות ריקות.

CLASSE, המייצגת למעלה מחצי מהתלמידים השובתים, דורשות הפחתה בתקציבי המחקר והפרסום של האוניברסיטאות, קיצוץ משכורות הבכירים ואת ביטולה המידי של העלאת בשכר הלימוד.

בהסבירם את הדרישה בנוגע לקיצוץ תקציבי המחקר, הסבירו נציגי CLASSE כי 26.2 אחוזים מהתקציבים של אוניברסיטאות קיובק מוקדש למחקר, בניגוד ל-21.5 האחוזים הנהוגים בשאר קנדה. האגודה אמרה כי קיצוץ התקציב המחוזי "ישחרר" 142 מיליון דולרים קנדיים שיוכלו להיות מושקעים בלימוד. הקבוצה הוסיפה כי רוב המחקרים הנערכים מיטיבים עם תאגידים פרטיים, ולא עם סטודנטים או משלמי המיסים.

בתחילה, התעלם ראש ממשלת המחוז מן השובתים וסרב לנהל איתם משא ומתן. בשבועות האחרונים, במסגרת המשא ומתן שמתנהל עם נציגי הסטודנטים, הציע ראש הממשלה הצעה שכונתה על ידי סטודנטים רבים "מעליבה". במסגרת ההצעה, אמר ראש המשלה כי יסכים לפרוס את העלאת שכר הלימוד לשבע שנים במקום לחמש. ההצעה נתקלה בהתנגדות מהשטח ונדחתה לחלוטין.

"הבעיה בהצעות [הממשלתיות] היא שהן ממשיכות להעביר את נטל השכר מהממשלה אל התלמידים והאוניברסיטאות. אגודות הסטודנטים טוענות כי לממשלה יש אפשרות לאזן את העלויות ולהמשיך לדאוג לחינוך תושביה", הסבירה לילי. "כך למשל הממשלה הפחיתה מאוד לאחרונה את מס החברות והשקיע כסף רב בפיתוח מיותר של צפון קוויבק".

ועדי העובדים הגדולים של קוויבק הודיעו כבר בתחילת המחאה כי הם מתנגדים נחרצות להעלאה בשכר הלימוד ועל כוונתם לתמוך בסטודנטים בכל האמצעים. "הסטודנטים יכולים להמשיך לסמוך על התמיכה שלנו בעתיד, אנחנו נגד העלאת שכר הלימוד" אמר ביום שלישי לואי רוי נשיא איגוד ה-CSN, שהנו אחד מאיגודי העובדים הגדולים בקוויבק. רוי המשיך וסיפר כי  קבוצה גדולה של איגודי עובדים גדולים עובדת בשיתוף  עם הסטודנטים כבר קרוב לשנה וחצי, שיתוף הפעולה החל לאחר שארגוני הסטודנטים וועדי העובדים הקימו גוף משותף בשם Alliance Sociale, שמטרתו היא התנגדות למדיניות הכלכלית של הממשלה השמרנית.

במהלך שלושת חודשי השביתה האחרונים סייעו ועדי העובדים לסטודנטים הן על ידי העברת כספים והן על-ידי ליווי צמוד ושיתוף פעולה במשא ומתן מול הממשלה.  "יכולת המשא ומתן שלהם טובה מאוד", אמר  רוי, "הם אולי צעירים, אבל הם לא ילדים, לא צריך להחזיק להם את היד".

"חינוך הוא זכות!", "חינוך חינם עכשיו!". הפגנת סטודנטים במונטריאול. 23 בפברואר 2012

מקס רוי, נשיא ועד עובדים המייצג למעלה מ-5,000 מרצים באוניברסיטאות, אמר כי "הדרך היחידה בה ניתן יהיה להציל את הסמסטר היא הקפאת העלאת שכר הלימוד ופתיחתה לדיון ציבורי רחב". תמיכת הוועדים הגדולים מתבטאת גם בהשתתפות משמעותית של מרצים בפעילויות המחאה ובהפגנות. למרות האיומים מצד השלטונות, המשטרה והנהלת המוסדות האקדמיים, חלק גדול מאוד מן המרצים מתעקשים לשתף פעולה עם הסטודנטים וכ – 2,400 מהם הצהירו באופן גלוי על תמיכתם בשביתה. מרצים רבים מספרים על איומים מפורשים מן השוטרים ומכוחות הביטחון הפרטיים בקמפוס שנועדו להכניס אותם בכוח לכיתות הלימוד. במקרה אחד, מרצה מהחוג לפילוסופיה שרצתה ללמד בחצר שיעור בנושא חופש הביטוי וחירות, הייתה נתונה לאיומי פיטורין. בזמן השיעור שערכה המורה, הגיע קצין משטרה וכלא אותה במשרד.

נראה שהתמיכה של איגודי העובדים במאבק הולכת ומתרגמת לקראת שביתה כללית. זאת לאחר ש-CLASSE קרא לאיגודי העובדים לצאת לשביתה ולאחר שתלמידי תיכון רבים הצטרפו למאבק.

מהומות הסטודנטים מתרחשות על רקע שליטתה הבלתי מעורערת של המפלגה השמרנית בראשות סטיבן הארפר בפרלמנט הקנדי ועל רקע המדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית שלה. מדיניות שהתבטאה בין היתר בהפרטה רחבה, כמו למשל התחלת תהליך נרחב של הפרטת בתי הכלא בקנדה, הפרטה נרחבת במערכת הבריאות ואפילו הפרטה של שמורות הטבע.

 "רוב העיתונים הגדולים בקנדה מציירים את הסטודנטים כחבורה של בריונים ילדותיים ומפונקים", מספרת לילי. "העובדה ששכר הלימוד בקוויבק יישאר הנמוך ביותר בקנדה גם לאחר ההעלאה גורמת לקנדים רבים לכעוס על הסטודנטים במקום למחות בעצמם על שכר הלימוד הגבוה שהם משלמים".

מפגין זורק אבן לעבר שוטרים בהפגנה שנערכה אמש, ה-19 באפריל.

בימים האחרונים, בעקבות הדחייה המוחלטת של הסטודנטים את הצעות הממשלה, חלה הקצנה. הממשלה החלה מנסה לאשר מספר תקנות חירום אשר יביאו, בין השאר, לביטול הסמסטר הנוכחי , איסור על התגודדות של למעלה מחמישים איש ללא אישור משטרתי, איסור על לבישת מסכות בהפגנות וענישה חמורה של מי שימנע מסטודנטים להיכנס לכיתות.

"הגיע הזמן שהשקט יחזור" אמר ראש הממשלה במסיבת העיתונאים בה הודיע על התקנות החדשות.

 מנגד, ממשיכה הקצנתן של הפגנות הסטודנטים. אמש, דווח כי מפגינים הציתו מחסומי תנועה במונטריאול והפייסבוק נמלא בקריאות: “Montreal is on Fire!” (מונטריאול בוערת!). בה בעת, מתרחבת התמיכה הציבורית במאבק הסטודנטים.

 "ההפגנות הן עניין יומיומי, לא רק של סטודנטים, גם של ועדי עובדים וקבוצות רבות אחרות, למשל קבוצות של הורים וקבוצות של תיכוניסטים. לקוויבק היסטוריה ארוכה של שביתות סטודנטים, כבר מאז שנות השישים, אבל אין ספק זאת השביתה הגדולה ביותר – הן מבחינת הזמן וכמות המשתתפים והן מבחינת העוצמה שלה" מסכמת לילי.

 [לעדכונים על המשך ההתרחשויות בקוויבק, מומלץ מאוד להיכנס לכאן]

יוון | מהפכה דרך הקלפי?

מימין לשמאל: ראש מפלגת סיריזה, אלכסיס ציפראס; נשיא יוון, קרלוס פפוליאס; ראש מפלגת הדמוקרטיה החדשה, אנטוניס סאמארס; ראש המפלגה הסוציאליסטית, אוונגלוס וניזלוס

[מתן קמינר]

העיתונות הישראלית, כדרכה, פספסה את הסיפור המרכזי של הבחירות ביוון. עלייתה של מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית אמנם מדאיגה, אבל לא ניתן להבין אותה ללא התייחסות לתוצאה המרכזית בבחירות שנערכו ביוון בתחילת החודש, שהיא לא פחות ולא יותר מאשר התפרקותו של מודל הדמוקרטיה הליברלית האירופאי. מאז תקף המשבר הכלכלי את אירופה, כמעט כל מערכת בחירות הובילה להפלתו של הממשל הקיים – של המרכז-שמאל (כמו בספרד) או של המרכז-ימין (כמו בצרפת). אולם ביוון, הסובלת מנחת זרועו של המשבר יותר מכל ארץ אחרת ביבשת, הקווים שורטטו מחדש. מאז נקבעו עקרונות תכנית "הסיוע" ליוון, שנועדה למנוע את פשיטת הרגל של המדינה ויציאתה מגוש היורו בתמורה לקיצוצים מפליגים בהוצאות הציבוריות, הפרטה בלתי-מבוקרת ופגיעה אנושה בזכויות העובדים, התבהר שבין מפלגות המרכז-שמאל והמרכז-ימין (המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת "הדמוקרטיה החדשה" השמרנית בהתאמה) אין שום הבדל מהותי. תוצאות הבחירות הן תבוסה מוחצת לגוש הזה, ניצחון ברור לגוש השמאל הדוחה את תנאי תכנית הסיוע, ולצדו גם עלייה מבהילה של הימין הקיצוני.

המספרים מדברים בעד עצמם: בבחירות הקודמות, ב-2009, זכתה המפלגה השמרנית ב-42% מהקולות, כשבמקום השני הצמוד הסוציאליסטים עם 38% מהקולות, ואחריהם המפלגה הקומוניסטית עם 8%, מפלגת "לאוס" הימנית עם 4% וקואליציית השמאל הרדיקלי סיריזה עם 5%. יוון היתה דמוקרטיה אירופאית מתוקנת, עם רוב של 80% למפלגות מרכז "אחראיות". בבחירות ב-6 במאי, השמרנים והסוציאליסטים התרסקו ל-18% ו-14% בהתאמה. הפריצה הניאו-נאצית משמעותית, אך הניצחון הגדול של הבחירות שייך לגוש שמשמאל לסוציאליסטים, שקיבל כשליש מהקולות.

בתוך גוש השמאל, הניצחון הברור ביותר שייך לסיריזה, קואליציה של כוחות שיצאו מהמפלגה הקומוניסטית וקבוצות פמיניסטיות, אקולוגיות וטרוצקיסטיות. עם 16% מהקולות, סיריזה היא כיום המפלגה השנייה בגודלה ביוון. סיריזה, בראשותו של אלכסיס ציפראס בן ה-38, לא רק מתנגדת להסכם הסיוע כפי שהוא, אלא דורשת להתנער מרוב חובותיה של ממשלת יוון. עוד במצע: מיסוי העשירים, הלאמת הבנקים, ועידוד שיקומו של המגזר התעשייתי. מאז הבחירות דורשת סיריזה מכל שותפה קואליציונית אפשרית – כולל השמרנים והסוציאליסטים – לדחות את תנאי ההסכם עם האיחוד האירופי, דרישה שלה מפלגות המרכז אינן יכולות להסכים.

במצב הזה אין מנוס מבחירות חדשות, שיתקיימו כנראה באמצע יוני. כל הסקרים מראים כי בבחירות חוזרות תהפוך סיריזה למפלגה החזקה ביותר, עם בין 20% ל-27% מהקולות. החוקה היוונית, בצעד שנועד "לייצב את השלטון" ועתה מסכן אותו בבירור, מעניקה למפלגה שמגיעה במקום הראשון בבחירות 50 מושבים נוספים בפרלמנט בן 300 חברים. ייתכן, אם כן, שהמפלגות שמשמאל לסוציאליסטים תוכלנה להקים ממשלה אחרי הבחירות.

דעת הקהל ביוון מקיימת, לדעתם של פרשנים מהמרכז הפוליטי, פרדוקס: רוב האזרחים מעוניינים להישאר בגוש היורו, אך דוחים את חבילת הסיוע. כיוון שהאיחוד האירופי, ובראש ובראשונה גרמניה, מאיים לסלק את יוון מהיורו אם לא תסכים לתכנית, העמדות נדמות כסותרות. בחירתו של הולאנד בצרפת, ודעת הקהל המשתנה בשאר חלקי האיחוד, עשויים לבשר על שינוי בעמדה זו, אך כך או כך הבחירות המחודשות ביוון מעמידות את כל אירופה על פרשת דרכים.

אם תצליח סיריזה להגשים את מצעה במלואו, ניתן יהיה להכתיר את ההישג בתור מהפכה במלוא מובן המילה. אבל כאן נכנסים לתמונה גורמים אפלים יותר: מבדיקה מדגמית עלה שכחצי מהשוטרים ביוון הצביעו בעד הניאו-נאצים, ובה בעת השר לביטחון פנים בממשלה היוצאת ספק מזהיר, ספק מאיים במלחמת אזרחים ובהופעתן של כנופיות חמושות ברחובות. כשהדמוקרטיה הליברלית נקלעת למשבר פנימי – כשבהתאם לחוקיה שלה עולים כוחות שקוראים תיגר על אותם חוקים – כלבי השמירה של הסדר הקיים יודעים להיכנס לפעולה עוד הרבה לפני שהשינוי מתגשם. הסיבה שכל כך מעט מהפכות סוציאליסטיות דרך הקלפי מצליחות היא שהן נתקלות בדיכוי חסר-רחמים מצד המשטר הישן. מעניין אם אלכסיס ציפראס ומפלגתו כבר החלו להתכונן לאפשרות הזאת.

[אגב, בקרוב מאוד 2 מכותבי הבלוג הזה, דימי והגר, יהיו בלב ההתרחשות באתונה. צפו לעדכונים חמים]

ירדן | כוחם של העובדים, חולשתן של הממשלות

קריקטורה הלועגת ל"מיחזור" ראשי הממשלה בירדן והחלפתם התדירה.

[הגר שיזף]

ביום שישי האחרון הפגינו אלפי ירדנים בערים ברחבי המדינה בדרישה להחלת רפורמות דמוקרטיות ניכרות ובמחאה על השחיתות הפושה בשלטון ועל האבטלה הגבוהה.

במצעד שהתקיים במרכז עמאן, מעל אלף מפגינים קראו לקיומן של בחירות דמוקרטיות ושינוי במדיניות. "ראשי ממשלה הולכים, ראשי ממשלה באים, אבל זה עדיין אותו הסיפור הישן", קראו המפגינים.

ההפגנות התקיימו יום למחרת ההודעה על התפטרותו של ראש הממשלה הירדני, עון אל ח'סאונה, שכיהן בתפקידו במשך 6 חודשים. סיבת התפטרותו של ח'סאונה היא, ככל הנראה, הלחץ הרב לו היה נתון בחודשי שליטתו וחילוקי דעות בנוגע לחוק הבחירות החדש [עליו כדאי מאוד לקרוא פה]. מחליפו של אל ח'סאונה הוא פאיז טראוונה, שכיהן כראש ממשלת ירדן בסוף שנות ה-90. אך רכבת ההרים של צמרת השלטון הירדנית לא מסתיימת פה: אל ח'סאונה עצמו היה מחליפו של מערוף אל בח'ית, ראש ממשלה שמונה על ידי המלך לאחר שזה פיזר את הפרלמנט בעקבות הפגנות שהתעוררו במדינה בתחילת שנת 2011. אל בח'ית התפטר באוקטובר 2011, לאחר שנחשפו מסמכים אשר קשרו אותו לפרשת שחיתות מפורסמת.

המפגינים דחו את מינויו של טראוונה וקראו לכינונה של "ממשלת הצלה" שתורכב מגורמים מכל קצוות המפה הפוליטית, שיהיו אמונים על החלת הרפורמות שהבטיח מלך ירדן בחודש אוגוסט האחרון.

שביתות, שביתות

לצד הדרישות לרפורמות פוליטיות וזעקות נגד השחיתות הפושה בממשלה הירדנית, בחודשים האחרונים ידעה ירדן שביתות רבות מאוד, עליהן חשוב לתת את הדעת משום תפקידן ביצירת תנועת מחאה לטווח-הארוך.

כלכלתה של ירדן נמצאת במצב קשה ביותר, במיוחד לאור העובדה שהבטחה מוקדמת יותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) להעניק לירדן חבילת סיוע בת 5 מיליארד דולרים לאורך 5 שנים, טרם התממשה.

הגרעון התקציבי של המדינה גדל בקצב מהיר ביותר. ה-Jordan Times דיווח כי חשבון האנרגיה של המדינה לבדו עלה על 2 מיליארד דולרים מאז תחילת השנה. החוב הזר של המדינה גם הוא לא קטן ועומד על למעלה מ-21 מיליארד דולרים. בנוסף, ירדן מתמודדת עם קליטתם של כ-100 אלף פליטים סורים מאז החלה ההתקוממות במדינה השכנה.

השביתות, שהתפשטו למגזרים רבים, לאו דווקא מכוונות באופן ספציפי נגד הממשלה או המדיניות שלה, ונדמה כי ניתן לומר שהן הפכו לפרקטיקת מחאה רווחת של עובדים או הנהלות שונות כנגד מדיניות ממשלתית כמו גם ככלי להפעלת לחץ בסכסוכים בין מגזרים שונים.

"לאזרח הממוצע אין יותר בטחון בממשלה, בפרלמנט, בשירותי הביטחון או בכל קבוצה אחרת שאמורה לשמור על זכויותיו במדינה", אמרה ג'ומנה רנימט, פרשנית בנושאי כלכלה וסגנית עורכת בעיתון "אל רד".

עובד חברת החשמל מפגין במהלך שביתת העובדים. על השלט כתוב: "תודה להנהלת החברה על שזרקה את העובדים לרחוב ואל הלא נודע"

כך, בחודש פברואר האחרון יצאו מורי בתי הספר הציבוריים לשביתה במחאה על שינויים במשכורות במגזר הציבורי עליהן הודיע המלך זמן קצר קודם לכן. בד בבד, שבתו גם עובדי חברת מכרות הפוספט הירדנית. במהלך השביתה, שערכה 3 ימים בלבד, קראו הכורים להעלאת משכורותיהם ולהלאמה מחודשת של החברה, שהופרטה בעשור האחרון כחלק מפרויקט הפיתוח הכלכלי של המדינה. השביתה גרמה להפסקה מוחלטת של כל עבודות כריית הפוספט במכרות באל חסה ושידייה, והפריע לפעילות החברה במשרדיה הראשיים שבעמאן.

באותו החודש שבתו גם בעלי משאיות פרטיים ולא הובילו קונטיינרים ממסוף עקבה לשאר חלקי המדינה בדרישה לשינויים רגולטורים על תעשייתם. בה בעת, הודיע ההתאחדות הירדנית לאחיות ועובדי סעד על הפסקת עבודתן כחלק מהמאבק נגד תוכנית הארגון מחדש של המשכורות במגזר הציבורי. הייתה זו השביתה השנייה במספר בשנת 2012, וזאת על אף שלאחר השביתה הראשונה, טענו גורמים רשמיים באיגוד כי דרישותיהם זכו למענה.

בחודש מרץ, הפגינו 300 סוחרים מול הפרלמנט במסגרת שביתה שערכו במחאה על תיקון לחוק האריסים ובעלי האדמות. החוק, שקובע תנאים חדשים לחוזים בין שוכרים ובעלי דירות, גרם בין השאר לעליית מחירי השכירות והציב משפחות וסוחרים בסכנת פינוי מבתיהם ובתי העסק שלהם.

חוסיין קאדי, מפגין, אמר כי סעיף החוק הקובע כי יורשיהם של דיירים יוכלו לשמור על נכסיהם במשך 3 שנים לאחר מותו של האריס.

"כ-12 אלף משפחות מ[העיר] זרקא נמצאים בסכנת פינוי בגלל סעיף הירושה", הוא אמר.

אחת השביתות המשמעותיות ביותר הייתה זו של עובדי חברת אספקת החשמל המרכזית של ירדן, ששבתו במשך כשבועיים בחודש אפריל, במחאה על משכורותיהם הנמוכות ותנאי העסקתם.

"אנחנו עובדים ירדנים, ויש לנו זכות לדרוש דרישות חברתיות וכלכליות הוגנות. זכותנו לדרוש שיפור במצב הכלכלי של משפחותינו", אמר מחמוד חיארי, אחד השובתים, לג'ורדן טיימס.

על השחיתות

"בשנים האחרונות, נכסי המדינה הופרטו", אמר חברת התנועה העממית של העיר אירביד. "לאן הלך הכסף? החוב עלה, לא ירד. יש בירדן פוספט, אורניום, גז, פצלי שמן, תיירות ומשאבים אנושיים. זו מדינה עשירה, בניגוד למה שאנשים חושבים. על כן, אנחנו מעוניינים בהקמתו של בית דין מיוחד שידון בהפרטות בלתי חוקיות".

כאמור, לצד השביתות הרבות שהתקיימו בירדן בחודשים האחרונים, ידעה המדינה גם אינפלציה של חשיפתם של מקרי שחיתות בדרגי השלטון [עליהן דובר בהרחבה יתרה פה ופה].

בחודש פברואר נעצר ראש המודיעין הירדני לשעבר, מוחמד דאחבי, באשמת הלבנת כספים ושוחד. בדצמבר נעצר עומר מעני, ראש עיריית עמאן לשעבר, בהאשמות דומות. כל אותה העת התקיים ויכוח ער בתקשורת ובפרלמנט הירדני בעניין אשמתו של ראש הממשלה שכיהן עד לאחרונה, מערוף אל בח'ית, בשחיתות הקשורה להענקת אישורי בנייה בלתי-חוקיים לקזינו בים המלח (פרשת "קזינו גייט").

מערוף אל בח'ית, בימים טובים יותר

בנוסף, לקראת סוף שנת 2011 התגלה כי כמה אלפי דונמים שהיו בבעלות המדינה, נרשמו תחת שמו ובעלותו הפרטית של המלך. בית המלוכה ניסה להסביר זאת כמהלך שמטרתו הימנעות מבירוקרטיה מפרכת לצורך הסבת הקרקע למטרות פיתוח.

לאחרונה, החליט הפרלמנט לפטור את שר השיכון הציבורי לשעבר, סאהל מג'לי, מלעמוד למשפט באשמת קבלת שוחד. מג'לי נחשד בשחיתות בעקבות מעורבותו ב"יוזמה הממשלתית למען דיור וחיים הוגנים", שעלתה לממשלה מיליארדים ומטרתה הייתה בניית דיור בר-השגה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. התוכנית לא יצאה לפועל, על פי החשדות משום מקרי שחיתות שגרמו לעלייה מסיבית בעלויות הבניה. "אל תשכחו מהדיור ההוגן! הוא נגנב בידי השטן!", קראו מפגינים ביום שישי האחרון.

פרשת מג'לי זכתה לפרסום עולמי לאחר מעצרם של האחים ג'מל וסאהר אל-מותסב. ג'מל, עורך בעיתון "ג'ירסא", פרסם מאמר שכתבה סאהר, אחותו העיתונאית, בנוגע לפרשה. במאמרה של סאהר צוטט חבר פרלמנט באומרו כי הוועדה הפרלמנטארית שהחליטה בעניינו של ג'מלי, קיבלה הוראות מפורשות ממשפחת המלוכה להימנע מלהעמיד את השר-לשעבר למשפט. ג'מל נעצר ביום שני שעבר באשמת הפצת מסרים החותרים תחת המדינה וטרם שוחרר, בעוד שסאהר נעצרה ושוחררה באותו היום.

ממשלות הולכות, ממשלות באות

האירועים האחרונים בירדן אינם מגיעים להיקף של מה שאירע במדינות השכנות. עם זאת, קשה לבטל את התחושה שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליו של המלך עבדאללה.

התפטרותו של ח'סאונה גרמה לחוסר מנוחה בבית המלוכה, שהומר במהירות במתקפה תקשורתית אגרסיבית על תפקודו כראש ממשלה. למחרת התפטרותו של ח'סאונה, שיגר מלך ירדן מכתב לתקשורת בו האשים את ח'סאונה בעיכוב תהליך הרפורמה. הארמון רמז כי ח'סאונה היה למכשול בדרך לקיום בחירות פרלמנטאריות מוקדמות, ככל הנראה משום שהעדיף לדחות את הבחירות לשנת 2013, כדי לדאוג שחוק הבחירות החדש ינוסח כהלכה.

פאיז טראוונה, ראש הממשלה החדש שהמלך מיהר למנות, הוא דמות שזוכה לאמון רב בקרב אנשי הארמון. בניגוד לח'סאונה, שנחשב לדמות רפורמיסטית, טראוונה ידוע כאדם קונסרבטיבי ותומך של בית המלוכה. במשך 40 שנות הקריירה שלו, היה טראוונה שר החוץ, ראש הממשלה ועבד במשרות שונות בארמון המלוכה.

"מינויו של טראוונה הוא עלבון לעם הירדני, משום שהוא סבור כי רפורמה פוליטית, חופש הביטוי וחופש העיתונות הם איום על בטחון המדינה", אמרה ראשה אל וואהש, עיתונאית ירדנית, אמרה לרשת "אל ערביה".

אין ספק כי הצלחתו או כישלונו של טראוונה בהחלת הרפורמות המוגבלות שהציג המלך עבדאללה בחודש אוגוסט האחרון, יהיו בעלות משקל. עם זאת, יש לזכור כי אותן הרפורמות לא מתמודדות עם אחת הבעיות העיקריות של ירדן – ריכוז הכוח  בידי בית המלוכה ומקורביו, דבר המתבטא הן בהגינותן של הבחירות למוסדות השונים, באופן בו מתקבלות ההחלטות וגם בחלוקת העושר במדינה.

עד אז, לאחד המפגינים היה מסר ברור לראש הממשלה החדש: "טראוונה, אם האנשים לא בחרו אותך, אין לך אף יכולת להחליט עבורם".

מצרים | האולטראס – כדורגל ומחאה, אז ועכשיו

[הגר שיזף]

בשנה וחצי האחרונות, הכול קרה במצרים בהילוך מהיר. תהליכים שהבשילו מזה זמן רב הובילו להתקוממות-מהפכה-בחירות ועוד מעט אף – בחירות לנשיאות. בין הכוחות הרבים שנמצאו בכיכר תחריר בזמן המהפכה ולאחריה, ניצבו אוהדי הכדורגל – האולטראס – כקבוצת מפגינים ייחודית ועצמתית שזכתה להערכה רבה בקרב הציבור המצרי בעקבות ארגונם ומסירותם למלחמה נגד המשטר.

ב-1 בפברואר 2012, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". התקרית הייתה לנקודת שבר נוספת ביחסי השלטון ואוהדי הכדורגל והשפעותיה הכאובות על הכדורגל המצרי כמו גם על המחאה העממית מורגשים גם חודשיים לאחר מכן.

היחסים הטעונים בין אוהדי האולטרס, משרד הפנים, המשטרה והצבא אינם דבר חדש – למעשה, שורשיו נטועים לחלוטין בטיב יחסיהם של האוהדים ושלטון מובארכ. אך דבר זה לא ייחודי לאוהדי הכדורגל המצריים בלבד.

—–

"אנחנו רוצים את הראש שלך, טנטאווי, יא בוגד, יכולת לחקוק את שמך בהיסטוריה, אך היית שחצן והאמנת שמצרים והעם יצעדו אחורה וישכחו את המהפכה שלהם".

מתוך אחד הפוסטים שפורסמו בדף הפייסבוק של ה"אולטראס של כיכר תחריר".

האולטראס הם האוהדים השרופים של קבוצות הכדורגל ברחבי העולם. לרוב, הם מוצגים כחבורה של נערים חמומי-מוח ומחרחרי מדון שמגיעים אל מגרשי הכדורגל כדי להתפרע, אך אירועים כמו המהפכה המצרית יכולים להציג את הקבוצה הזאת, כאורגניזם אנטי ממסדי ובעל יחסים מעניינים ביותר דווקא עם אובייקט ההערצה שלה – כלומר, הקבוצה.

מקור המונח "אולטראס" מגיע, כפי שניתן לדמיין, מהמילה הלטינית אולטרה – יוצא-דופן. כיום, אין לקבוצות האולטראס קשרים פורמליים עם המועדונים והם משוחררים מהמדיניות ותקשורת של מועדוני הכדורגל. יתר על כן, נראה כי הגדרתם כמסורים דווקא, לא מעידה כי הם מעריצים במובן הקלאסי. מישראל, דרך איטליה ועד מצרים, האולטראס ידועים פעמים רבות כמבקרים החריפים ביותר של הנהלת מועדוני הספורט, בעיקר בכל הנוגע להנהלות המורכבות מאנשים בעלי ממון וקשריהם למשטר.

על אף שאין הסכמה אמיתית לגבי השורשים ההיסטוריים של האולטראס, הטענה הרווחת היא כי התופעה כפי שאנו מכירים אותה כיום החלה עם קבוצת אולטראס שנקשרו לקבוצת אינטר-מילאן במהלך שנות ה-60. אחרים טוענים כי שורשי התופעה מגיעים דווקא מקבוצות האוהדים הברזילאים של שנות ה-40.

קבוצת האולטראס הראשונה בעולם הערבי הוקמה בשנת 1989 בלוב, אך נסגרה כעבור שבועיים על ידי רשויות קדאפי. הקבוצות הבאות הוקמו בטוניסיה, ובשנת 2005 דווח על פעילות של קבוצות אולטראס במרוקו וב-2007 גם באלג'יר.

במהלך שנות ה-80 וה-90, היו רוב אוהדי הכדורגל במצרים אוהדים בלתי-מחויבים, אך לקראת סוף שנות ה-90 הפך הכדורגל לספורט פופולארי יותר במצרים, בה בעת עם הפיכתו לתחום בעל כדאיות-כלכלית רבה. סביב תקופה זו בדיוק התחילו לפרוח קבוצות האולטראס גם במצרים, הראשונה מביניהן הייתה האולטראס של קבוצת הכדורגל מקהיר, אל אהלי.

כוח אנטי קולוניאליסטי, כוח אנטי ממסדי

 מועדון הכדורגל אל אהלי, שמשמעות שמו הוא "הלאומי", הוקם כמקום מפגש למצרים-בלבד שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי של בריטניה במצרים. עד ליום זה, לובשים שחקני הקבוצה מדים אדומים, כצבעו של הדגל במצרים שלפני ימי הקולוניאליזם.  מועדון הכדורגל הגדול השני במצרים, אל זמאלק, היה המועדון של פקידי השלטון הבריטי, קציני הצבא והמעמד הגבוה של קהיר. מיותר לציין, כי ההתכתשות הפוליטית של שני המועדונים לא נרגעה גם לאחר שמצרים נהייתה מדינה עצמאית.

השנאה בין שני מועדוני הכדורגל של קהיר כה חזקה, עד שבמשך שנים התעקשה הממשלה כי המשחקים בין שתי הקבוצות יתקיימו במגרשים ניטרליים ובסיועו של שופט זר.

האולטראס של קבוצת אל אהלי במהלך משחק כדורגל

אך אויביהם המרים ביותר של שתי הקבוצות הנצות מגיעים מהדרגים הגבוהים ביותר – מובארכ, טנטאווי, ראש התאחדות הכדורגל ומשרד הפנים. במהלך השנים, מספרים האולטראס כי סבלו מאלימות מחפירה מצדם של שוטרים ונציגי ממשל אחרים, שככל הנראה נטפלו אל חברי הקבוצות גם כשלא היו מקרי אלימות להיאחז בהם.

ב"ספר האולטראס", שיצא בערבית בחודש דצמבר  2011, אומר מחבר הספר, מוחמד גמאל באשר, כי במהלך שלוש השנים שקדמו למהפכה הידקו כוחות הביטחון את אחיזתם באצטדיונים. הוא מתאר מעצרים רבים של חברי האולטראס בערבים שקדמו למשחקים גדולים. במקרה מפורסם אחד, רדפו כוחות הביטחון המצרים אחר חברי האולטראס של "האבירים הלבנים", הקשורים למועדון של זמאלק, לאחר שאלה קיימו הפגנה לציון האינתיפאדה הפלסטינית.

"נלחמנו על זכויותינו באצטדיונים במשך שנים. זה הכין אותנו ליום הזה ממש. אמרנו לאנשינו שזהו מבחן הלקמוס שלנו. כישלון איננו אפשרי", אמר אחמד פונדו, אחד ממנהיגי "האבירים הלבנים", עם פרוץ המהפכה המצרית.

באירופה, האולטראס ויחסם כלפי השלטון והמשטרה דומה מאוד. לדוגמא, אוהדי האולטראס ברומא החריפו עם השנים את מאבקם נגד המדינה והמשטרה. בשנת 2005, הציבו האולטראס באצטדיונים פוסטרים שקראו: "לא לאמריקאים על אדמותינו! אנחנו נגד נאט"ו", וגם "אנחנו נגד השתתפותם של חיילים איטלקים בעיראק, אנחנו לא רוצים לבזבז דם איטלקי על מלחמות אמריקאיות". גם בישראל ראינו מספר דוגמאות בהן האולטראס לקחו חלק בפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות – אם באקטים שנויים במחלוקת נגד רון חולדאי, במחאה בקיץ האחרון או במקרים אחרים.

המהפכה

במהלך שנת 2011 מצאו את עצמן קבוצות האולטראס המצריות כשהן נלחמות באותו הצד וקוראות בתחילה להפלתו של מובארכ ולאחר מכן להפלת המועצה הצבאית העליונה וטנטאווי.

רבים טוענים כי היו אלה האולטראס ההפגנות שעמדו בראש הארגון הלוגיסטי של ההפגנות במצרים, מתוקף הניסיון שנרכש להם משום התקלויותיהם הרבות עם כוחות הביטחון עוד קודם לכן.

"ההמונים אולי הגיעו [לתחריר] בתגובה לקריאות בפייסבוק אך כאשר הגיעו לשם, לא היו להם שום יכולת ארגונית או כל ניסיון", כתב ג'יימס דורסי, בעל הבלוג הנהדר, "The Turbulent World of Middle East Soccer". "עם זאת, היו שתי קבוצות שכן היו בעלות ניסיון – האחים המוסלמים ואוהדי הכדורגל. [האולטראס] נלחמו בקרבות, הבינו איזה ארגון ולוגיסטיקה נדרשים וכיצד ללחום ברחובות עם המשטרה", הוא הוסיף.

סרטון אחד שהועלה לאתר יוטיוב ממקור בלתי ידוע ב-22 בינואר, ניסה להרגיע את המפגינים שהתכוונו להגיע לכיכר וטען כי אינם צריכים לפחד מהמשטרה, משום שהאולטראס, בעלי הניסיון בכל הנוגע לחיכוכים עם המשטרה, יגנו עליהם.

אל ההפגנות הצטרפו האולטראס כאינדיבידואלים ולא כקבוצה. בהצהרה שפורסמה בדף הפייסבוק של קבוצת ה"אולטראס של אהלי", נכתב כי "החלטנו שלא נשתתף בהפגנות באופן רשמי כקבוצה, כי זה מנוגד לאמונות שלנו. בדומה לכך שאנחנו מאמינים שאי אפשר להכריח חבר בקבוצה להשתתף באירוע פוליטי, כך לא ניתן לשלול מאזרח את זכותו להשתתף בדבר בו הוא או היא מאמינה ולהצטרף להפגנות בתחריר".

למרות זאת, התגבשו האולטראס במהרה ככוח מוכר וגדול בקרב המפגינים והסיפורים עומדים על כך שחברי האולטראס עמדו בראש המפגינים במהלך "קרב הגמלים" ואירועים משמעותיים נוספים במהלך ההתקוממות.

מורכבותו של היחס בין שחקני הקבוצות ואוהדיהם באה לידי ביטוי גם במהלך המהפכה. בעוד שחברי האולטראס לקחו חלק בהפגנות ואף הצעידו אותן קדימה, שחקני הכדורגל עצמם סרבו בתחילה להביע תמיכה במהפכה. הדבר מאיר באור ברור את הטענה כי אוהדי האולטראס רואים בעצמם בלבד את התומכים האמיתיים של ערכי מועדון הכדורגל בו הם חברים. בין חברי האולטראס המצרים אף נשמעה לא פעם הטענה כי שחקני הכדורגל מוכרים את כישרונותיהם תמורת כסף, בעוד שהנהלת המועדונים היא חבורה של פקידים מושחתים, שמונו על ידי מובארכ.

האולטראס של קבוצת אל-אהלי החליטו לעשות מעשה. במשחק בין קבוצת אל-אהלי וקבוצת חרס אל-חודוד שהתקיים בימיה הראשונים של ההתקוממות, הגיעו האוהדים עם באנר ענק ועליו מסר לשחקנים: "באנו אחריכם לכל מקום, אך בזמנים הקשים לא מצאנו אתכם". שלט נוסף קרא: "אתם מרוויחים מיליונים, ולא אכפת לכם מהעוני של העם המצרי.

פוסט-מובארכ

"בתחילה לא התערבנו כאשר המשפחות של האנשים שנהרגו במהלך ההתקוממות חזרו לתחריר [אחרי נפילת מובארכ, במחאה על השלטון הצבאי]. האלימות המשטרתית שינתה את דעתנו. חווינו זאת בעצמנו קודם לכן. יש לנו אפס סבלנות לזה", אמר אבו עלא, חבר באולטראס של אל אהלי.

בתקופה שלאחר נפילתו של מובארכ, מרב ביקורתם של חברי האולטראס כלפי המועצה הצבאית העליונה הייתה זהה לזו של שאר קבוצות הפעילים הפרו-דמוקרטיות. בהפגנות המפורסמות ביותר מאז המהפכה – שזכו לשם "הקרב ברחוב מוחמד מחמוד", עמדו שוב האולטראס בראש הטור.

קריקטורה המציגה את טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה (השולטת כיום במצרים), כאשם בהתפרעויות במגרשי הכדורגל וכאדם השולט בהתאחדות הכדורגל של מצרים.

בחודשים שלאחר המהפכה, נראה היה כי כל מקום במצרים – מקום עבודה, בית ספר, ארגון – עושים מהפכות קטנות. משטרו ארוך-השנים של מובארכ לא התבטא רק בדרגים הגבוהים ביותר, כי אם ירד עד לכמעט כל התארגנות ממשלתית. על כן, תהליכים של סילוק נציגי המשטר הישן מאיגודי העובדים, מקומות העבודה וגם ההתאחדויות המקצועיות הן דבר שהחל ונמשך עד ליום הזה.

כזה הוא גם סיפור מאבקם של האולטראס נגד התאחדות הכדורגל. כאמור, האולטראס מאשימים את התאחדות הכדורגל המצרית כי היא מורכבת מפקידים שמונו על ידי מובארכ, אותם הם מאשימים בשחיתות ו"מכירת" משחקים.

בהצהרה שפרסמה ההתאחדות בסוף שנת 2011, היא אמרה כי תטפל ביד קשה באי-הסדרים שגורמים להם אוהדי האולטראס במשחקים. בתגובה לכך פרסמו האוהדים באחד מדפי הפייסבוק אזהרה להתאחדות: "לכל מי שחושב שהוא יכול להפוך את האצטדיונים לבתי כלא שיהיו תחת שליטתו – דעו לכם, האצטדיונים שייכים לנו".

ה"טבח" בפורט סעיד וההפגנות מול הפרלמנט

ב-1 בפברואר 2012, כשנה לאחר נפילתו של מובארכ, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". [לצפייה באחד ממאות סרטוני הוידאו שמתעדים את האסון, לחצו כאן]

לאחר התקרית, אמר איש ביטחון לעיתון "אל מסרי אל יום" כי אוהדי קבוצת הבית, מסרי, נהרו אל תוך המגרש לאחר שקבוצתם ניצחה בצורה נדירה את קבוצת אהלי, הקבוצה המובילה בליגת הכדורגל המצרית. בתגובה לעלבונות שהטיחו בהם קודם לכן אוהדי האולטראס של אהלי, התפרצו אל המגרש אוהדי מסרי עם ניצחונם, וזרקו אבנים ובקבוקים אל עבר הקבוצה היריבה.

פורט סעיד, ה-1 בפברואר 2012.

החידה האמיתית של אותו היום טמונה בנוכחותם המעטה עד אפסית של כוחות הביטחון.

בימים שלאחר משחק הדמים, הקיפו אוהדי הקבוצות את משרד הפנים וגם הגיעו לתחריר כשטענה אחת בפיהם – לא מדובר בצירוף מקרים.

"מה שקרה לא יכול להיות צירוף מקרים. הטבח קרה רק יום אחד אחרי ששר הפנים עמד בפני הפרלמנט וניסה לשכנע אותנו בחשיבות של השארת חוק החירום על כנו", אמר זיאד אל אלאימי, חבר פרלמנט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראיון לטלוויזיה.

בסוף חודש פברואר האחרון, בעקבות אירועי פורט סעיד, פיזר ראש ממשלת המצרים את הוועד של התאחדות הכדורגל וזימן אותם לשימוע בנוגע לאלימות המצויה במגרשים. התובע הכללי של מצרים העמיד לאחרונה לדין 75 אנשים, כולל 9 פקידי ממשלה, בקשר לאירוע. עיתון אל-אהרם דיווח כי וועדת החקירה טענה כי רוב הראיות שהיו באצטדיון בפורט סעיד "נעלמו".

לאחר האסון, הושהו כל פעילויות הכדורגל במדינה. בסוף חודש מרץ, הודיעה התאחדות הכדורגל המצרית כי קבוצת אל-אהלי תידרש לשחק ארבעה משחקים מאחורי דלתיים סגורות, וכי מאמן הקבוצה והקפטן יושעו. בה בעת, הודיעה ההתאחדות כי פעילותה של קבוצת אל-מסרי תושהה עד לסוף עונת 2012-2013.

ביום שישי, ה-23 במרץ, עם ההודעה על איסור פעילותה של קבוצת אל-מסרי, עימותי הכדורגל חזרו לרחובות. בעיר פורט סעיד, מחו האוהדים על החלטת הממשלה במהלך סוף השבוע. 100 מפגינים נפצעו ואדם אחד נהרג כתוצאה מדיכוי המשטרה את ההפגנות.

המהומות של פורט סעיד הציתו הפגנות בקהיר, שם החלו אוהדי מועדון הכדורגל אל-אהלי לקיים הפגנות מול בניין הפרלמנט ב-25 במרץ.

המפגינים הציבו כ-50 אוהלים מול הפרלמנט ונותרו שם עד השבוע שעבר, אז החליטו להתפנות מהמקום משום לחץ הרשויות ותשישות הפעילים. עם זאת, הבהירו האולטראס בהודעה, כי במידה והמשפט של האשמים בפרשה לא יתנהל בשקיפות – הם יחזרו אל הרחובות.

השוביניזם של האולטראס

לא ניתן לסיים את הפוסט הזה בלי להציג את אחת הסוגיות הבעיתיות ביותר בהתנהלותם (ואולי אף) מהותם. לאורך השנה האחרונה, תדמיתם של האולטראס הרקיעה שחקים כמובילי המהפכה, אך ספגה גם מכות קשות לקראת תחילת 2012, אז רבים מהציבור המצרי החלו לראות בהם שוב "עושי צרות". כל אותה העת, פעילי שמאל רבים ותנועות פמיניסטיות מצריות המשיכו לתמוך באוהדי הכדורגל ובדרישותיהם. הדבר השתנה כ-5 ימים לאחר שהחלו ההפגנות מול בניין הפרלמנט בקהיר, אז הפיקו האולטראס מסמך שגולל את חוקיה המיוחדים של מחאתם.

מסמך החוקים של הפגנת האולטראס מול הפרלמנט

לאחר שלאורך מספר ימים הגיעו פעילות להביע תמיכה עם מטרתם של האוהדים, החליטו האולטראס לתלות באנר, שאמר כי על אף שהקבוצה מכבדת את חירות הפרט, היא גם מכבדת את ערכיה ומסורתה של החברה המצרית. המשמעות בפועל: פעילות לא הורשו להישאר במקום לאחר השעה 10 בלילה. האולטראס הצדיקו את חוקיהם באומרם כי הם למדו מהפגנות העבר ועל כן הם אינם מעוניינים "לקחת אחריות" על שיקרה לנשים שיוותרו בשטח ההפגנה לאחר השעה הנקובה.

בתגובה, פרסמה האגודה הפמיניסטית המצרית הצהרה, בה נאמר כי על אף תמיכתן באולטראס, הן מגנות את החלטתם למנוע מנשים את חופש המחאה.

"מי שנושא את לפיד החירות כנגד כוחות דכאניים, צריך לכבד את החירות בעצמו", נאמר בהצהרה, שפורסמה בעיתון "אל מסרי אל יום". "אנחנו לא יכולות לבקר את האיסלאמיסטים על כך שהם מונעים מנשים מלהשתתף בהפגנות, כאשר הכוחות המהפכניים עושים ממש את אותו הדבר".

ערב הסעודית | להלחם במפגינים באגרוף ברזל

[הגר שיזף]

ביום שלישי האחרון נערכה  הפגנה בקמפוס לנשים של אוניברסיטת "המלך חאלד" שבעיירה אבהא, ערב הסעודית. המפגינות מחו נגד התדרדרות התנאים והשירותים הבסיסיים בקמפוס שלהן וקראו לפיטוריו של נשיא האוניברסיטה,עבדאללה אל-ראשיד, שמואשם בשחיתות מתמשכת.

בהפגנה השתתפו כ-8,000 תלמידות, ומקורות מדווחים כי עד כה, נפצעו לפחות 53 מפגינות כתוצאה מאלימות כוחות הביטחון שהסתערו אל תוך הקמפוס ודיכאו את ההפגנה באמצעות זרנוקי מים ואלות. בתגובה, המפגינות החלו לזרוק בקבוקי מים אל עבר כוחות הביטחון.

הבלוגר הסעודי ואיל עבדאללה, דיווח כי אחותו, שלומדת באותה האוניברסיטה, סיפרה כי למחרת נאסר על התלמידות להכניס בקבוקי מים אל שטח הקמפוס. לקראת הצהריים, עצר אחד מאנשי האבטחה של האוניברסיטה את אחת התלמידות, משך אותה בשערותיה והאשים אותה בנקיטת אלימות נגד איש ביטחון. מקרה זה עורר את ההפגנה בשנית, ולאחר שעה קלה הגיעו כוחות ביטחון בלבוש-אזרחי אל תוך הקמפוס ודיכאו את ההפגנה בצורה אלימה.

"ביום רביעי… כוחות הביטחון הגיעו אל הקמפוס עם מקלות, ואיימו על תלמידות על ידי דחיפתן אל כיסאות ושולחנות", סיפרו תלמידות לרויטרס.

במחאה על האלימות, הודיעו התלמידות ביום שישי כי הן מתכוונות להחרים את שיעורי האוניברסיטה.

ההפגנה באוניבריטה המלך חאלד

בעקבות ההפגנות בקמפוס לנשים, אמש (שבת) קיימו סטודנטים הפגנה בקמפוס לגברים של האוניברסיטה, בקריאה להתפטרותו המיידית של נשיא האוניברסיטה.

הנסיך פייסל בן-חאלד, מושל מחוז עסיר בו ממוקמת האוניברסיטה, אמר ביום שישי כי הממשל לא יסבול עוד הפגנות. "המדינה לא תתייחס בסובלנות כלפי כל נסיון לפגוע בכוחות הבטחון שלה, תחת כל נסיבות שהן", דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית. על פי הדיווחים, הנסיך הוסיף ואמר כי בסעודיה אין כל מקום להפגנות ומחאות.

על אף זאת, דיווחים בטוויטר העידו כי ההפגנה אמש הסתיימה ללא פצועים ולאחר שסגן נשיא המושל המחוזי הבטיח לתלמידים כי 20 נציגים יפגשו היום, יום ראשון, עם מושל המחוז.

—

לאחר נפילתם של מובארכ ובן עלי בתחילת שנת 2011 ופרוץ המחאה בלוב, בחריין, סוריה ותימן, רבים נשאו מבטם אל עבר סעודיה. ההפגנות שהחלו ביום שלישי האחרון מהוות חזית חדשה בהתעוררות של מחאה כלכלית-פמיניסטית-פוליטית שאכן מתרחשת בסעודיה בשנה האחרונה, אך מושתקת באופן כמעט מוחלט על ידי משפחת המלוכה הסעודית ורק טיפין-טיפין ממנה זולגים אל התקשורת העולמית.

אם לשפוט על פי נתוני תעשיית הנפט – סעודיה היא אחת המדינות העשירות בעולם. העיתונות הכלכלית תספר שמדובר בכלכלה הצומחת במהירות רבה.

עבדאללה מלך סעודיה, לא נוהג לפרסם נתונים בנוגע לעוני של אזרחי מדינתו. הנתונים האחרונים, שפורסמו לפני 3 שנים, העריכו כי ישנן קרוב ל-670 אלף משפחות עניות (הגדרה מעט עמומה, יש לציין) ברחבי המדינה, המונה 27 מיליון אזרחים. לטענתו של איש העסקים הסעודי, טורקי פייסל אל רשיד, נתון זה יכול להתרגם ל-3 מיליון אנשים עניים ברחבי סעודיה, רובם מהאזורים הכפריים.

בסוף חודש פברואר 2011, ולאחר שהרגיש שהאדמה עשויה לרעוד מתחת לרגליו, החליט המלך עבדאללה לחלק קצת מעושרו והעניק לתושבי ערב הסעודית 37 מיליארד דולרים בצורת מענקים או הלוואות.

ב-11 במרץ 2011, תוכננו הפגנות "יום הזעם" בבירת סעודיה, ריאד. לקראת אותו היום, הגיעו דיווחים רבים על הודעות אנונימיות שנשלחו לסעודים בנוגע לקנסות, אובדן אזרחות וגירוש מהמדינה באם ישתתפו בהפגנות.

באותו היום, צוות של רשת ה-בי.בי.סי הבריטית הובל על ידי גרומים ממשלתיים אל מרכז הבירה, כדי להראות לכלי התקשורת את שביעות רצונם של ההמונים, והעדרם מההפגנה המתוכננת [לצפייה בכתבה של הבי.בי.סי, לחצו כאן]. ואכן, ההצגה באותו היום הייתה מאכזבת למדי, אם משום הטלת האימה, אם משום העובדה שהמשטרה כיתרה את העיר באותו היום ואם משום שההמונים פשוט לא רצו לצאת לרחוב. אך פתאום, להפתעתם של העיתונאים וגורמי הממשלה כאחד, ניגש חאלד אל-גוהני, מורה ואב לחמישה, אל עבר הפמלייה ואמר: "אנחנו לא שייכים למשפחת המלוכה! יש לנו זכות להשמיע את קולנו.. אם תדברו, יכלאו אתכם אחרי חמש דקות!" לשאלתו של כתב ה-בי.בי.סי בנוגע למה שעתיד לקרות לו, הוא השיב "אני אלך לבית הכלא עם חיוך גדול – משום שאני כבר עכשיו בבית כלא!". אל-ג'והני נעצר למחרת והוא נמצא במאסר מאז חודש מרץ 2011.

תמונה שפורסמה בדף הפייסבוק למען שחרור של חאלד אל ג'והני, שעצור מאז חודש מרץ שעבר. מתחת לתמונתו כתוב: איפה חאלד?

בחודש נובמבר האחרון, הועלה אל יו-טיוב פרק בתוכנית בשם "עבדו עלינו" שעסק בעוני בערב הסעודית [לצפייה בפרק עם תרגום לאנגלית, לחצו כאן]. הפרק התחיל בסדרת שוטים של צעירים, ככל הנראה ממעמד סוציו אקונומי גבוה, שאומרים שהם "בסדר" ומיד לאחר מכן סדרת צילומים של צעירים מחלק אחר ועני של העיר, שאומרים שהם ממש לא "בסדר". הפרק ממשיך ומראה את אחת השכונות העניות של רידא ותנאי החיים שם. זמן קצר לאחר העלאת הסרטון, נעצר יוצר הסדרה, פיראס בקנא למשך שבועיים. מעצרו עורר הד רב בעולם וגרר קמפיין אינטרנטי שצבר תאוצה בסעודיה ומחוצה לה, וככל הנראה האיץ את שחרורו.

המאבק הפמיניסטי

ההפגנות של יום שלישי האחרון החלו בקמפוס לנשים בלבד, ולא במקרה. אחד הכוחות המהפכנים ביותר שנראו בסעודיה בשנה האחרונה הגיע מתוך מאבקים פמיניסטים שהתנהלו ועודם מתנהלים במדינה.

סעודיה היא המדינה היחידה בעולם בה אסור לנשים לנהוג. בנוסף, נשים סעודיות מנועות מלהיכנס למבני ממשל והן גם אינן יכולות לצאתאל מחוץ למדינה ללא אישור האפוטרופוס שלה.

המאבק הסעודי שזכה לתהודה הרחבה ביותר במהלך השנה היה הקמפיין נגד האיסור על נהיגתן של נשים. בעקבותיו, מספר מכובדח של מנהיגים דתיים הודיעו באופן ציבורי על תמיכתם בהסרת האיסור. מיותר לציין שיוזמות הקמפיין לא נותרו ללא עונש: מנאל אל-שריף ריצתה 10 ימי מאסר, שימה ג'סטניה נידנה לעשר הצלפות ומדיחה אל-אג'רוש פוטרה מעבודתה.

השלב הבא בקמפיין החל בתחילת חודש פברואר האחרון, אז הגישה מנאל אל-שריף תביעה נגד ממשלת סעודיה, על כך שזו מסרבת להנפיק לה רשיון נהיגה ואוסרת עליה לנהוג. עורך דינה של מנאל סיפר לאתר אל-חיאת כי בית המשפט הסכים לעיין בתיק התביעה.

תמונת סטילס מתוך הסרטון בו מנאל אל-שריף צילמה את עצמה נוהגת כאקט של התנגדות לאיסור על נהיגה של נשים.

במאמר שכתבה לגרדיאן לציון יום האישה הבינלאומי, מספר אימאן אל נפג'ן, כותבת הבלוג Saudiwoman’s blog, על עוד מספר מאבקים והצלחות של נשות סעודיה בשנה האחרונה. בין השאר, סיפרה אל נפג'ן על הודעת המלך בחודש ספטמבר האחרון כי נשים יורשו לקחת חלק בבחירות עירוניות ועל כך שאוניברסיטאות גדולות ברחבי המדינה הודיעו על כוונתן לפתוח פקולטות לנשים בתחומי המשפט וההנדסה.

אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר עליהן מספר אל נפג'ן במאמרה היא על הקמפיין שהנהיגה רים אסאד. בשנת 2009, החלה רים אסאד בקמפיין אשר קרא להסרת האיסור על העסקתן של נשים בחנויות לבגדי נשים והלבשה תחתונה. במסגרת הקמפיין, העירה אסאד על האבסורד שבהעסקת גברים-בלבד בחנויות של נשים ועל אי הנוחות שהדבר גורם ללקוחות. הקמפיין המוצלח נשא פרות ובחודש ינואר האחרון נחקק חוק שקבע כי כעת נשים יוכלו לעבוד בחנויות של הלבשה תחתונה ולא תכפה עליהן נוכחות גברית בסביבה זו.

הגזרה המזרחית – ההשתקה של מחוז קטיף

אך אין ספק שהגזרה ה"לוהטת" ביותר היא הגזרה המזרחית של הממלכה: אחד האזורים שמדיר שינה מעיניה של משפחת המלוכה הסונית ברידא הוא מחוז קטיף. מדובר במחוז ממנו נשאבים 90 אחוזים מתפוקת הנפט של סעודיה, ורוב אוכלוסיותיו היא שיעית. אם זה לא מספיק, המחוז קרוב להחריד לבחריין, ממלכה קטנה במפרץ הפרסי שם גועשת מחאה מאז חודש פברואר של השנה שעברה, שמסריה העיקריים הם שוויון זכויות לרוב השיעי הנשלט בידי מיעוט סוני. יחסיו הפוריים של בית המלוכה הסעודי עם בית המלוכה הבחרייני , לא הפכה אותו לפופולרי במיוחד בקרב אזרחיה השיעים של סעודיה.

"לתושבי קטיף יש יותר במשותף עם בחריין מאשר עם כל מקום אחר בסעודיה", אמר תושב קטיף לגלובל מייל.

לוויה של מפגין שנהרג במחוז קטיף

אוכלוסיות שיעיות בסעודיה סובלות מאפליה נרחבת: הם מנועים מלקיים שיעורי דת שיעים בבתי הספר, טקסים דתיים בציבור ולעבוד בדרגים הגבוהים של הממשלה ומערכת המשפט הסעודית.

עם הגעתם של כוחות סעודים אל בחריין בחודש מרץ הקודם, לאחר שהוזמנו בידי מלך בחריין לשם סיוע בדיכוי הפגנות,החלו תושבי קטיף מפגינים למען יציאתם של הכוחות הסעודים מהמדינה. הפגנות אלה דוכאו וידיעות עליהן הושתקו. האופן בו דוכאו ההפגנות גרם לכך ששנאתם של המפגינים נתונה במיוחד לנסיך נאיף בן עבד אל-עזיז, שר הפנים ויורש העצר הסעודי שנודע באכזריותו כלפי מתנגדי משטר.

ב-13 בפברואר נערכה במחוז לוויה לזוהיר אל-סעיד,  מפגין שנהרג כמה ימים קודם לכן. בלוויה נכחו עשרות אלפי אנשים שקראו "לא סונה, לא שיעה, אחדות איסלמית! אנחנו לא מפחדים, נאיף! אתה הטרוריסט, אתה העבריין, אתה הקצב, יא נאיף!"

"יש לנו עדויות ליחסים בין המפגינים לבין גופים זרים", אמר דובר משרד הפנים בעקבות מעצרם של 23 תושבי-קטיף בחודש ינואר האחרון, באשמת הסתה למהומות. ה"גוף הזר" הוא איראן, מדינה ששמה נקשר למפגינים על ידי השלטונות גם בבחריין. מספר ימים לאחר מכן, פרסמה סוכנות הידיעות הסעודית כי גורם במשרד הפנים אמר ש"המעשים המבוצעים על ידי מיעוט קטן הם ה'טרוריזם החדש'" המקור הוסיף כי, בהתאם לכך, "לממשלה יש את הזכות להתמודד עם המפגינים כפי שעשתה עם אל-קעידה".

ולמקרה שזה לא ברור מספיק, דובר משרד הפנים מבהיר כי כוחות הביטחון של סעודיה מתכוונים, חד וחלק, "להלחם במפגינים באגרוף ברזל".

דרום סודאן | 8 חודשים אחרי

קריקטורה שהופצה עם הכרזת העצמאות של דרום סודאן. מימין: נשיא דרום-סודאן, סאלווה קיר מאיארדיט, משמאל: נשיא סודאן, עומר אל-באשיר.

[יעל אבן אור]

לפני כשמונה חודשים חגגו חברי קהילת הפליטים הדרום-סודאנים בישראל את הקמתה של המדינה הצעירה בעולם, הלוא היא דרום סודאן. בסוף חודש ינואר פרסמה רשות האוכלוסין וההגירה הישראלית הודעה שקבעה כי בעקבות ההכרזה על עצמאותה של דרום סודאן ובהחלטת שר הפנים, על הפליטים הדרום-סודאנים השוהים בישראל לעזוב את המדינה תוך חודשיים ולא – יינקטו נגדם אמצעים משפטיים. החלטה זו ביטלה למעשה את ההגנה הקבוצתית לה זכו פליטים מדרום סודאן ובעקבותיה יאלצו 700 חברי הקהילה בישראל לחזור אל דרום סודאן, על אף חוסר הבטיחות הרב שעדיין שורר במדינה. משום כך, מובא בפניכם סיכום של ההתרחשויות האחרונות בדרום-סודאן, בנסיון לשפוך אור על המצב במדינה. לצערי הרב, זהו סיכום עצוב.

—-

מוקדם יותר החודש חתמו סודאן ודרום סודאן על הסכם ביטחוני. על פי ההסכם, מתחייבות  שתי המדינות להימנע מכל התקפה בעתיד הקרוב במטרה להביא ליציבות באזור. חמישה ימים לאחר מכן תקפו מטוסים סודאניים באזור ג'או, השוכן בגבול בין שתי המדינות  (התוואי של הגבול בין שתי המדינות עדיין נתון למחלוקת), ופצעו ארבעה חיילים דרום סודאנים. זו איננה הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שסודאן מפציצה את אזור הגבול;  הפצצות דומות ועימותים נוספים הפכו 100,000 אנשים מאזור זה לפליטים בחודשים האחרונים.

בתחילת חודש פברואר, התבטא עומר אל באשיר, נשיא סודאן באופן חסר תקדים בראיון טלוויזיוני ואמר כי המתחים בין המדינות עלולים אף להוביל למלחמה.

"אני מעוניין בשלום", אמר באשיר, "אך אנחנו נלך למלחמה אם נהיה חייבים…היא תפגע בהם לפני שתפגע בנו".

טרם הפיצול של שתי המדינות, הייתה סודאן המדינה הגדולה ביותר באפריקה, ואוכלוסייתה עמדה על כ-44 מיליון בני אדם. כ-8.5 מיליון מהם הפכו ביולי האחרון לאזרחי דרום-סודאן, שבקיץ האחרון הוכרזה כמדינה העצמאית הצעירה ביותר בעולם. אזרחי דרום-סודאן זכו לעצמאות בתום עשרות שנים של מלחמות, בהן נהרגו למעלה משני מיליון בני אדם וכארבעה מיליון נעקרו מבתיהם. ההחלטה לניתוק מהצפון התקבלה באמצעות משאל עם שנערך בדרום לפני כשנה, בו הצביעו 99.7% מתושביו, רובם נוצרים, בעד היפרדות מהצפון הערבי-מוסלמי ברובו. משאל העם היה תולדה של "הסכם השלום המקיף" שנחתם על ידי נציגי צבא השחרור העממי של סודאן (ה-SPLA) מהדרום וממשלתו של עומר אל-באשיר בשנת 2005, לאחר שנתיים של משא ומתן. יש לציין, כי מאז שנחתם הסכם השלום ב-2005 תפקדו לכאורה שתי המדינות בנפרד, עוד טרם הוכרזה עצמאותה של דרום סודאן באופן רשמי.

מפת סודאן, דרום סודאן וסביבתה. האיזור המודגש הוא דרום סודאן והאזור המפוספס הוא אביי.

ההסכם קבע תקופת מעבר בת שש שנים שהחלה בשנת 2005, שבסיומה ייערך משאל עם בקרב תושבי הדרום בו יצביעו על גורלם, וכך היה. אולם, פרטי אותו ההסכם היו רחוקים מלהיות מושלמים.

"עקב האכילס של ההסכם היא שהוא לא קבע את עתידו של חבל אביי", מספרת ד"ר אירית בק, חוקרת תרבות אפריקה באוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה.

אביי הוא חבל ארץ הנמצא בגבול בין שתי המדינות בו שוכנים רוב מרבצי הנפט של כלל הטריטוריה של סודאן לפני הפיצול. על פי התוכניות, היה אמור להתקיים במחוז משאל עם נפרד, בו יכריעו תושביו לאיזו מדינה ברצונם להשתייך. אולם, התוכניות התפוגגו וכתוצאה מהמתיחות הרבה, סובל המחוז מהתלקחויות תדירות מאז מאי 2011, כאשר נכנסו אליו כוחות צבא הצפון, והבריחו באלימות אלפי תושבים מבתיהם. על פי דיווחים של נציבות האו"ם לענייני פליטים וארגונים הומניטאריים נוספים, בעקבות האירועים באביי הפכו 20 אלף מתושבי המחוז לפליטים.

מלחמות אזרחים על פני 5 עשורים

מלחמת האזרחים הראשונה בסודאן החלה ב-1955 ותמה ב-1972 בעקבות הסכם השלום עליו חתם הנשיא דאז, ג'עפר נומיירי, ובו נקבעה מידה מסוימת של אוטונומיה לדרום סודאן. ואולם, בשנת 1983, כשהחליט נומיירי להחיל במדינה את חוקי השריעה (ההלכה האסלאמית), פרצה המלחמה בשנית והייתה למלחמת האזרחים הארוכה בהיסטוריה של אפריקה. המלחמה הסתיימה באופן רשמי בשנת 2005.

עם תחילת ההתקוממות בדרום, נשלח לשם ג'ון גראנג, שהיה אז קולונל בצבא הסודאני, להרגיע את הרוחות. במהרה עבר גראנג להלחם לצדם של המורדים והקים את צבא השחרור העממי של סודאן (ה-SPLA). סאלווה קיר מאיארדיט החליף את גראנג  כמנהיג הצבא הדרומי לאחר שהלה נהרג בתאונת מסוק מסתורית ב-2005. כיום, משמש מאיארדיט כנשיא הדרום .

נשיא דרום סודאן, סאלווה קיר מאיארדיט.

"אפשר להניח כי דרום סודאן עשויה לצאת למלחמה בקלות, כיוון שמדובר במדינה שהתפתחה בה חברה מאוד מיליטריסטית" מסבירה ד"ר בק. "האנשים החזקים שבה – צמחו מתוך המלחמה ושימשו בתפקידים צבאיים. כמובן שסכסוך שכזה יגביר עוד יותר את המילטריזציה שכבר קיימת בחברה".

בעשור האחרון, הנפט הוא מקור ההכנסה המרכזי של שתי הממשלות הסודאניות. רוב מרבציו של "הזהב השחור" במדינה שוכנים במחוז אביי ולכן, מסרבים שני הצדדים להרפות מאחיזתם בו: בעוד שהדרום מחזיק במרבית מאגרי הנפט, מרבית התשתיות, כמו גם הגישה לים, נמצאות בצפון. בשבועות האחרונים גברה המתיחות סביב שאלת גובה התשלום שצריכה דרום סודאן לשלם לסודאן עבור ייצוא הנפט המופק בשטחה. סודאן הודיעה שתעלה את המחיר באופן משמעותי, ובתגובה הודיעה ממשלת הדרום כי היא משהה את תהליכי הפקת הנפט. ניסיונות הגישור האחרונים בין המדינות, שנערכו באתיופיה, עלו על שרטון. "האיומים משני הצדדים מראים כי פניהם לא ממש מועדות לשלום", אומרת ד"ר בק. היא מזכירה גם כי התקלחות של מלחמה כוללת תהיה הרסנית עבור שתי המדינות, אך קטלנית במיוחד עבור המדינה החדשה והענייה שבדרום, משום שתשתיותיה עדיין רעועות  וקופתה כמעט ריקה .

דרום סודאן, חצי שנה אחרי

דרום סודאן מוגדרת כיום כאחת המדינות העניות בעולם, ומחצית מאוכלוסייתה מקבלת מזון מארגוני סיוע. אדו מזניק, ישראלי שביקר בחודש שעבר בדרום סודאן יחד עם קבוצת חקלאים שהוזמנה לבצע סקר שטחים על ידי משפחתו של ג'ון גראנג', מספר על מדינה מחוסרת תשתיות כמעט לחלוטין.

"ישנו בג'ובה כי זו העיר הכי מפותחת במדינה[…] אין תשתיות חשמל במדינה, הכול עובד על גנראטורים ובגלל שאין חשמל אין גם משאבות ומים זורמים. זו מדינה עם כמויות מים אדירות בזכות הנילוס שחוצה אותה, אבל בגלל שאין חשמל קשה להשתמש בהם…"

מאז משאל העם חזרו למדינה פליטים רבים. סיוע  ומשאבים רבים מופנים לטובת אותם 364,166 הפליטים שחזרו למדינה מסוף שנת 2010 ועד היום. על פי ההערכות, צפויים להגיע אל דרום סודאן עוד כחצי מיליון פליטים מצפון סודאן בלבד .

על אף שניתן לומר כי ישנם אזורים מועדים לפורענות יותר מאחרים במדינה, ארגוני הסיוע מדווחים כי אין קשיים הומאניטאריים שייחודיים לחלוטין לאזורים מסוימים. הארגונים מוסיפים כי כיום, אין במדינה אפילו שטח אחד בטוח ומתפקד שהתושבים בו אינם זקוקים לסיוע. על פי תחזיות האו"ם, צפויה לחול החמרה במצב בשנת 2012 בכל רחבי המדינה.

המצב הקשה השורר כיום בדרום סודאן איננו תוצאה בלעדית של הסכסוך עם הצפון אלא גם של מאבקים פנימיים המתרחשים בחודשים האחרונים בעיקר בצפון ומזרח המדינה. מאז דצמבר, הביאו אותם המאבקים למותם של מאות אזרחים, בעיקר ילדים ונשים, וגרמו לכך שמאות אלפי אנשים במדינה זקוקים לסיוע דחוף.

דוגמאות לכך ניתן למצוא במרידות נגד הממשלה המרכזית ובעימותים העקובים מדם המתרחשים בעיקר במחוז ג'ונגליי, (אך גם באזורים ווארפ ו-יוניטי) בין בני השבטים לו נואר ומורלה. בחודש ינואר נמלטו מאזור זה 100 אלף בני אדם וארגוני הסיוע הודיעו כי עתה ישנם 140,000 אנשים באיזור אשר זקוקים לסיוע במזון. מקורם של רבים מהסכסוכים בין השבטים הוא במלחמה על המשאבים –  העוני הקיצוני במדינה גרם לכך שסכסוכים פנימיים רבים יתלקחו סביב המשאבים הבסיסיים ביותר, כמו מים ואדמות מרעה.

חגיגות העצמאות של דרום סודאן בבירה, ג'ובה. יולי 2011.

לאחרונה, נשמעות טענות רבות בנוגע לשחיתותה של הממשלה החדשה, בעיקר במתן יחס מועדף לבני הקבוצה האתנית דינקה, אליה משתייך הנשיא.

"מצד אחד אנשי הממשל יושבים בג'ובה בתוך שטחים גדולים עם חומות ומצד שני, כל שאר [תושבי] העיר נמצאים בבתי בוץ ואנשים רביםנמצאים ברחובות כל הזמן " מספר מזניק.

במדינה פועלות כיום מיליציות חמושות וחזקות נגד הממשלה המרכזית והשחיתות. לאחר שהפסיד בבחירות לתפקיד המושל במחוז ג'ונגליי במרץ 2011 , הנהיג הגנרל ג'ורג' את'ור דאנג, שהיה חבר ה-SPLA ,  מיליציה שהתעמתה עם כוחות ה- SPLA. באחרונה, התחדשו העימותים הקטלניים בין כוחותיו של את'ור ובין כוחות ה-SPLA  באזור המזרחי של ג'ונגליי. את'ור הצדיק את מעשיו כתגובה להתנהגותה של הנהגת ה- SPLA  והאשים אותה בביצוע פשעים נגד האנושות, בעיקר נגד מתנגדיה. בסוף דצמבר הודיעה ממשלת סודן כי את'ור נהרג, אולם עדיין לא ידוע אם אכן כך קרה.

סין – מושיעה או מנצלת?

אחת השחקניות הפעילות ביותר בזירה הבינלאומית בכל הקשור ליחסי דרום סודאן-סודאן היא סין. כמשקיעה הגדולה ביותר בתעשיית הנפט בשתי המדינות, סין מעודדת אותן בנחישות לפעול לסיום המשבר ביניהן.

עד כה, טענה סין כי היא נוקטת במדיניות "אי התערבות" בכל הנוגע לסכסוך באזור. אולם, מאז משאל העם בדרום סודאן נשמעים יותר ויותר קולות בסין הקוראים לה לחרוג מעקרונותיה, בין השאר משום שאזרחי סין  חשו על בשרם את השלכותיו של הסכסוך כאשר רק בסוף ינואר נחטפו בסודאן 29 עובדים סינים שהוחזקו כבני ערובה במשך 11 יום על ידי אנשי הפלג הצפוני של ה-SPLA, שמורדים בשלטון המרכזי .

האם השותפה העסקית הגדולה ביותר של המדינות, אשר מייבאת יותר מ-60 אחוז מהנפט שלה מסודאן, תצא מעורה? וגם אם כן – האם ההתערבות תעשה באופן שאכן יתרום לסיום הסכסוך?

בסיטואציה הנוכחית, מבט אופטימי דווקא לכיוונה של סין הוא דבר מפתיע, בעיקר לאור העובדה שארגוני זכויות אדם תולים זה זמן רב חלק  גדול מהאשמה לעימותים בסודאן – ובעיקר בדארפור – במערכת היחסים הכלכלית של סין עם סודאן. טענה רווחת היא שהכסף שמשקיעה סין בסודאן וממשלתה מוזרם בסופו של דבר למיליציות של דארפור. בנוסף, מספר דיווחים עמדו על כך שסין סיפקה לסודאן נשק ואימונים בתמורה לנפט.

—

אינטרסים חיצוניים ופנימיים, כמו גם סכסוכים ארוכי שנים מרכיבים את המציאות היום-יומית בדרום סודאן של תחילת שנת 2012.  מאחורי החלטתו של שר הפנים הישראלי, אלי ישי, עמדה הערכת משרד החוץ הישראלי כי המצב במדינה החדשה מאפשר את חזרתם של אזרחי דרום סודאן למדינתם ללא סיכון לחייהם, אולם מבט על המתרחש בשתי המדינות בחודשים האחרונים מגלה כי פני הדברים שונים לחלוטין.