אפגניסטן | בית קברות לאימפריות

[כתבה שנייה בסדרת אפגניסטן-פקיסטן. הקישו כאן לחלק השלישי – הזוית האמריקאית.]

בשבוע שעבר נפל דבר באפגניסטן: אחרי חודשים בהם האשימוהו בשחיתות, דחפו אותו לקיים בחירות חוזרות, רמזו כי ראוי שלא יטרח לקיים בחירות כלל ויתפטר מיד — החביאו מנהיגי המערב את האלות והאגרופנים, יישרו את העניבות, ובירכו את חאמיד קרזאי על היבחרו לכהונה של 5 שנים נוספות כנשיא אפגניסטן.

בסיבוב הבחירות הראשון, שנערך באוגוסט, נפסלו כמעט 1,500,000 קולות מתוך כ5 מיליון מצביעים (וזה מתוך 28 מיליון תושבים). מהסיבוב השני, אשר היה אמור להיערך ב7 בנובמבר, פרש יריבו של קרזאי, עבדאללה עבדאללה, לאחר שהכריז על חוסר אמונו בהגינות ההליכים. זהו נצחון מר למדי לקרזאי – שלמרות עימותיו הרבים עם המערב, תלוי עדיין לחלוטין בחיילי הקואליציה של נאט"ו וארה"ב לעוד כמה שנים טובות; וזאת תבוסה מרירה, אם לא מרה, לארה"ב ובעלות בריתה, אשר מוצאות את עצמן נלחמות במשטר שלא רק חסר לגיטימציה מבית, אלא כזה שאפילו הן עצמן ערערו זה מכבר על חוקיותו. עוד נשוב לסוגיית הבחירות האחרונות, אבל ראוי כעת ללכת אחורה מעט בזמן ולסבר את האוזן בנוגע למה היא בעצם, אפגניסטן, מי האנשים שגרים בה, מה הם עסקי המערב בה כיום, ומה שורשיהם ההיסטוריים. יצויין כי פוסט זה הינו תמצות קצר ביותר של היסטוריה מורכבת, וכל פסקה בו ניתנת לפיתוח לכדי ספר או עבודת דוקטורט; אם יש שאלות ספציפיות או בקשות לפירוט וקישורים למידע נוסף – כפתור התגובות לרשותכם.

נתחיל בגיאוגרפיה. אפגינסטן המודרנית נעולה בין פקיסטן, איראן, סין, ושורת רפובליקות שהיו עד לא מזמן אזורי הספר של ברית המועצות – טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. תנאי השטח והאקלים האפגניים מגוונים עד לכדי קיצוניות – מהרים שפסגת הגבוה שבהם מתנשאת ללמעלה מ7,000 מטר מעל פני הים, ועד למדבריות, שבחלקן נחשבות לאזורים היבשים ביותר על כדור הארץ. המדינה חצוייה על ידי רכס הרים אימתני – ההינדו-קוש, מזג האוויר בה הפכפך, ואזורים מיושבים רבים סובלים ממחסור במים; כבונוס, אפגינסטן סובלת גם  מרעידות אדמה תכופות בעוצמות משתנות.

מבחינה גיאופוליטית, המדינה ממוקמת על אחד מהצמתים האסטרטגים החשובים בעולם – בין צפון אסיה (במשך מאות שנים -רוסיה, אימפריה), דרום אסיה (במשך תקופה ארוכה -הודו, מלאה במשאבים ונשלטת בחדווה על ידי אימפריה אחרת, בריטניה; כיום פקיסטן) והמזרח התיכון (על כל המשתמע מכך). עובדה זו הביאה לתחרות מתמדת לאורך מאות שנים בין האימפריות השונות; במאתיים השנים האחרונות, עד לשנות ה-90, אפגניסטן הייתה לזירת מלחמה דיפלומטית וכלכלית בין רוסיה לבריטניה, ומאוחר יותר בין ברה"מ לארה"ב. 200 השנים הללו נודעו בתור "המשחק הגדול", שהכלים העיקריים בו היו ריגול, שוחד , מניפולציה של מנהיגים מקומיים ולעיתים רחוקות ניסיונות כיבוש. המטרות במשחק היו ברורות למדי – רוסיה שאפה לפלס דרכי גישה להודו (אשר השתרעה באותה תקופה גם על מה שמוכר כיום כפקיסטן); בריטניה, שחמסה את הודו לעצמה, ביקשה למנוע זאת. בריטניה כבשה את אפגניסטן שלוש פעמים, כאשר בכל פעם היא נאלצה לסגת אחרי תקופה קצרה יחסית; הטראומטית ביותר הייתה הראשונה, בה איבדה את כל 46,000 החיילים שלה למעט אחד. בין לבין, רוסיה ובריטניה הסכימו על תוכנית חלוקה אשר כשלה להתחשב בפיזור האוכלוסיה בשטח, ומאז ועד היום, מאמצים מקומיים בעידוד בינלאומי התמקדו בליצור בתחומי גבולותיה החדשים של אפגניסטן מדינת לאום כלל- אפגנית.

אלא ששאיפה זו מתעלמת מהעובדה כי אפגינסטן מורכבת משורה שלמה של שבטים, או, אם תרצו, לאומים, אשר כל אחד מהם מתחלק לתתי שבטים, למשפחות, לארגונים פוליטיים, וכך הלאה. להלן רשימה חלקית של הלאומים החיים באפגניסטן- לפי מחקר משותף לבי-בי-סי, איי-בי-סי והערוץ הגרמני איי-אר-די (מרשם אוכלוסין רשמי לא נערך במדינה מאז שנות ה60):

41% – פשטונים

38% – טג'יקים

10% – חזארים

6% – אוזבקים

2% – טורקמנים

1% – נוריסטנים

1% – בלוצ'ים

1% – פשאי

וכאן מגיע המלכוד הגיאופליטי החשוב ביותר בעניין תפקידה של אפגניסטן במבנה האזורי – רוב האוכלוסיות הללו אינן מוגבלות לאפגניסטן, אלא ממשיכות אל שכנותיה, שכתוצאה מושפעות ישירות מעימותים פנים אפגניים ומשפיעות על העימותים בעצמן. במפה הזאת כדאי לעיין בדקדקנות:

חלק ניכר מההיסטוריה של אפגניסטן מסוף המאה ה19 ועד ימינו הוקדש לניסיון לאחד את תושביה סביב רעיון לאומי עד לאומני, ולווסת או לנצל את זליגות האוכלוסיות בין אפגניסטן לשכנותיה. כך, המלך עבדול רחמאן ("אמיר הברזל") הקים מערכות כלל ארציות וניסה לערער את הרצף הגיאוגרפי של שבטים שונים, במיוחד הפשטונים – אותם ניסה לשכנע להגר, במעין הסדר פינוי-פיצוי, מדרום המדינה לצפונה (כפי שניתן לראות במפת הלאומים). הניסיונות לא צלחו, ומיקומיהן של קבוצות אוכלוסיה שונות נשארו כפי שהיו.

במהלך המאה ה20 רוסיה (ומאוחר יותר ברה"מ) וארה"ב התחרו ביניהן במתן "סיוע" לאפגניסטן. לאחר כמעט 250 שנות שלטון מלוכני, הופל ב1973 מלכה האחרון של אפגניסטן במהפך פנימי על ידי גיסו, סרדאר דאוד, אשר הקים רפובליקה נשיאותית; כלאומן חילוני, דאוד התקיף את התנועות הפונדמנטליסטיות והבריח אותן אל מעבר לגבול, לפקיסטן – ובכך הפר את מאזן הכוחות במדינה לטובת המפלגות הקומוניסטיות והפרו-סובייטיות; בינתיים, סוכנויות המודיעין של פקיסטן החלו לאמן ולחמש את הגולים. ב1978 קצינים קומוניסטים הפילו את דאוד, ושתי המפלגות הקומוניסטיות פתחו במאבק דמים על השלטון. ב1978 ברה"מ נכנסה לאפגניסטן.

ישנם הבדלים פוליטיים ונסיבתיים רבים בין שתי הפלישות, אבל, כפי שכתב בחודש שעבר עורך החוץ של הגרדיאן, פיטר באומונט, נדמה שלפחות חלק מהבעיות בהן נתקלו הסובייטים והאמריקאים היו דומות. בדומה לאמריקאים, הסובייטים לא תכננו לכבוש את אפגניסטן; מטרתם המוצהרת הייתה להעניק תמיכה מכרעת לאחד המחנות במלחמת האזרחים במדינה, לייצבה, לבנות צבא, מוסדות ואמינות (עבור מי?), ולעזוב. וכמו קודמיהם, הסובייטים מצאו עצמם מגבירים ומתגברים את כוחותיהם על הקרקע, עד שבסופו של דבר החזיקו במדינה צבא קבע של למעלה מ100,000 חיילים; וכמעט כמו האמריקאים, הסובייטים ניסו לכפות מבחוץ על האפגנים מבנה חברתי חילוני-ריכוזי, מבלי להתחשב, לרוב, במבנה החברתי שהשתרש שם ושרד אינספור פלישות.

האמריקאים החלו להזרים ביליוני דולרים למתנגדי הסובייטים- בין השאר ע"י אספקת נשק סובייטי ישן שישראל נטלה ממצרים בששת הימים ויום הכיפורים (לא מומלץ: הסרט "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" עם משפטים כמו 'רק אתה יכול לעזור לנו להוציא את הנשק מישראל – רק לך יש קשר טוב כל כך עם יו"ר הכנסת.') ההיבט הפחות ידוע הוא שכל הכסף והציוד הזה זרמו דרך פקיסטן ושסוכנות המודיעין הפקיסטנית, האיי-אס-איי, קיבלה מונופול על הפצת הכסף והציוד, והחליטה לתעדף את המפלגות והפלגים התיאוקרטים הקיצוניים ביותר; כך, למשל, היא אסרה על מקבלי הציוד לקרוא למאבק אפגני לאומי, אלא רק להתייחס אליו בתור מלחמת קודש, ג'יהאד.

הסובייטים עזבו את אפגניסטן מובסים-כמעט ב1989, ולמרות זאת מותירים מאחוריהם ממשלת-בובות וצבא אפגני. כשברה"מ התמוטטה ב1991, האמריקאים עזבו את אפגינסטן גם הם, במידה רבה כפי שיעזבו את עיראק לאחר הניצחון ב1993. לא נעשה ניסיון לייצב את המדינה כלכלית או פוליטית, ומלחמת האזרחים התפרצה שוב במלוא העוז. כאן עולים לבמה הטליבאן.

הטליבאן היה מיליציה קטנה, תיאוקרטית, פשטונית, מורכבת מוותיקי ההתנגדות לסובייטים שרצו לייצב את המדינה – יציבות שלהבנתם יכלה להתקיים רק במסגרת מדינת שריעה (הלכה איסלאמית). מטרתם הראשונה הייתה להשתיק את מלחמת האזרחים ולכנס מועצה שבטית עליונה (הלויה ג'ירגה)  עד מהרה הם אומצו על ידי האיי-אס-איי, שבשלב מסוים אף ניהל את הטליבאן הלכה למעשה – חמיד קרזאי, הנשיא הנוכחי, סיפר שכאשר שקל לקבל את הזמנת הטליבאן להפוך לשגרירם באו"ם, הוא זומן לתדרוך במטה המודיעין בפקיסטן. מאוחר יותר הצטרפו הסעודים ואיחוד האמירויות הערביות; הטאליבן זנח אט-אט את רעיון חלוקת הכוח, והקים אוטוקרטיה דתית מוחלטת, כשהוא נשען על הסופנסורים החיצוניים, ולימים על איש עסקים ואידאולוג בשם אוסאמה בין-לאדן, למידע על העולם החיצוני. סיפור החיבור בין אל-קאעידה לטליבאן נותיר למקום אחר, וכאן נזכיר רק אולי הבדל משמעותי חשוב בין שתי התנועות – הטליבאן הינו התארגנות מיליטנטית מקומית, עם תחומי עניין מקומיים בעיקר, הנתמך על ידי מוסדות הביטחון והמודיעין בפקיסטן; אל-קעידה הינו ארגון זר ובינלאומי, מכוון-חוץ, שקשר קשרים הדוקים עם הטליבאן.

לאחר פיגועי ה11 בספטמבר, האמריקאים הודיעו לפקיסטן באופן חד משמעי שעליה לנתק כל קשר עם הטליבאן ולהעמיד את ארצם לשירות המתקפה הצפויה על אפגניסטן- כולל שימוש פתוח בכל הבסיסים הצבאיים ובמרחב האווירי, ולמנוע הברחות נשק לאל-קאעידה. פקיסטן מיהרה להסכים לדרישות, לפחות על הנייר, בין השאר כי ארה"ב איימה במפורש שפקיסטן תותקף במקרה של סירוב; בנוסף נוצר בה החשש כי הודו תספק לאמריקאים את כל הדרוש להם במקומה; על העימות בין הודו לפקיסטן נרחיב בפוסט על פקיסטן, אבל מספיק לומר שששתי המדינות הן ה-אויבות הקיומיות זו של זו.

אבל גם אם האינטרס המיידי של פקיסטן היה להיענות לכל דרישה אמריקאית, הרי שבטווח הארוך היא עדיין העדיפה (ומעדיפה כיום) אפגינסטן טליבאנית; כך, הוצבו מחסומים בדרך לאפגניסטן, אך משאיות נשק לא נבדקו בהן כלל; יועצים פקיסטנים המשיכו ללוות את הטליבאן באופן גלוי, עד כדי כך שבאחד הקרבות מול בעלי הברית האמריקאים פקיסטן דרשה – וקיבלה – מארה"ב אישור לחלץ את יועציה משדה הקרב; במקום שני מטוסים יצאו חמישה, וכיום יש הסוברים שלפחות חלק ממנהיגי הטליבאן נמלטו כך לתוך פקיסטן.

ארה"ב, מצידה, סיפקה תמיכה בלתי מסויגת לברית הצפונית- איגוד של כל המפלגות האנטי-טליבאניות באפגניסטן; האמריקאים התעלמו מכך שבברית כמעט ולא היו פשטונים, ושמדיניותה התמקדה במלחמה שבטית לא פחות מזו האידיאולוגית.  התמיכה הבלתי מסויגת כללה עצימת עין מול הפרות קשות של זכויות אדם – כולל שוד, רצח, ואונס  – ומקרים רבים של טבח שבויים, כגון הטבח בדאשט-אי-ליילי, בו נורו ונחנקו למוות במשאיות כמה אלפי שבויי מלחמה. עצימת העין הזו, אשר ממשיכה במידה רבה כיום, תורמת להתגייסות התושבים, במיוחד פשטונים, לטובת הטליבאן.

נוסף על שלל ההסתבכויות הפוליטיות, לארה"ב לא הייתה תוכנית לייצוב אפגניסטן לאחר המלחמה; למעשה, ממשל בוש ראה את אפגניסטן כספתח לתוכנית מרכזית וחשובה בהרבה -הפלישה לעיראק. מלאכת השיקום הושארה לאו"ם, לבעלות הברית ולארגוני הסיוע, כאשר ארה"ב מנהלת את הלחימה במדינה בעדיפות נמוכה ומבלי להתייעץ במשקמים.

ולבסוף, גם תוך שהם מנסים ליצור ממשלה ייצוגית-ריכוזית בקאבול, האמריקאים תמכו באופן בלתי מסויג בשרי המלחמה – מנהיגי מיליציות שבטיות ואזורית – השולטים, הלכה למעשה, גם כיום במרבית אפגניסטן; כך, למשל, איסמאיל חאן, שהשתלט על העיר החשובה חראט (בגבול עם איראן), נטל לעצמו את סמכויות המכס באזור – וגלגל כמיליארד דולר בשנה, כשכמעט כלום מזה לא הגיע לממשלה המרכזית; בזמן ששרי מלחמה התגלגלו ברכבי שרד מצוידים במשגרי טילים וכיבסו חלק מהכסף בבנייה של גורדי שחקים בקאבול, לממשלה בקושי יש כסף להחזיק את עצמה, שלא לדבר על להעניק שירותים לאוכלוסייה; קאבול קיבלה אספקת חשמל סדירה רק ב2009.

אפגניסטן כיום

הממשלה הריכוזית בראשות קרזאי שולטת בקושי בבירה קאבול. הטליבאן עושים ברוב המחוזות האחרים כבשלהם. גם הממשלה עצמה מורכבת, למעשה, מנציגי שבטים וארגונים חמושים, או, בפשטות- שרי-מלחמה (warlords). קרזאי, שהוצנח לנשיאות על ידי האמריקאים שראו בו מנהיג פשטוני אשר מוכן להלחם בטליבאן, זקוק נואשות לאמריקאים לעוד כמה שנים טובות, עד שהצבא האפגני יקום על הרגליים; מפקד הכוחות האמריקאים סטנלי מק'קריסטל (עליו ייכתב בהרחבה בפוסט של נועם על מדיניות ארה"ב באפגניסטן) מעוניין להקים צבא של כמעט רבע מיליון חיילים תוך שנתיים. דוח"ות של ארגוני סיוע בינלאומיים וכמה דוחות ממשלתיים שהודלפו השבוע בניו יורק טיימס כמה דו"חות פנימיים מהפנטגון והקונגרס, המציירים תמונה עגומה:

• 25% מהחיילים האפגנים עורקים או מתפטרים מדי שנה
• מרבית החיילים מתגוררים באוהלים או בבניינים שכמעט אינם ראויים למגורי אדם
• אין מספיק צוותים אמריקאים לאימון החיילים
• רק 10% מהצבא האפגני מסוגל לפעול בלא ליווי אמריקאי צמוד
• מבחינת שחיתות, קרובי משפחתו של קרזאי הואשמו בניצול מעמדם לטובת מקורבים; המשטרה פתוחה להצעות עסקיות ולבכירים רבים בממשלה יש עניין בסחר הסמים שפרח מאז הפלישה האמריקאית.
• תוחלת החיים כרגע באפגניסטן עומדת על 44 שנים לגברים, והמחוזות ההרריים שבה מובילים בעולם מבחינת תמותת אמהות בלידה. 70% מהאפגנים לא יודעים קרוא וכתוב
• רק 30% מאפגניסטן טובה לחקלאות, אבל 80% מהאוכלוסיה מתקיימים ממנה.
• תעשיית האופיום (המשמש להכנת הרואין) היא שוב הרווחית ביותר במדינה, ופוגעת נואשות במאמצי השיקום. את הפרג המכיל אותו קל מאוד לגדל, הוא רווחי פי כמה מכל יבול חקלאי אחר (אז אין תמריץ כלכלי להחליף סחורה), והאופיום עצמו קל ובטוח לאחסון לעד מספר שנים; השמדה של יבולים רק מעלה את המחירים והופכת את גידול הפרג לאטרקטיבי יותר. אמנם בשנה האחרונה ייצור האופיום צנח ב20%, אפגינסטן עדיין מייצרת 93% מהאופיום בעולם.

בעניין האופיום, ראוי לצטט בהרחבה מהספר המצוין של אחמד ראשיד (קישור בסוף הפוסט):

בקיץ 1997, אבדול ראשיד, ראש הרשות של הטליבן למלחמה-לכאורה בסמים, הסביר לי בסבלנות את תפקידו הייחודי – מניעה מחקלאים לגדל חשיש ועידודם לגדל פרג, אע"פ שהקוראן אוסר על מוסלמים ליטול חומרים משכרים. ראשיד מיצה את הפילוסופיה שלו כך: 'האופיום מותר בגלל שהוא נצרך על ידי הכופרים במערב, ואילו החשיש אסור כי הוא נצרך על ידי אפגנים ומוסלמים.' אבל היה לו גם הסבר מעשי יותר: "אם אנחנו נטיל איסור על גידול הפרג, תהיה התקוממות נגד הטליבן.' […] ב2001, הטליבן אסר לפתע על גידול הפרג, והתפוקה צנחה מלמעלה מ3,000 טון ב2000 ל185 טון ב2001… מאוחר יותר, התברר שהאיסור נבע מתפוקת-יתר וירידה במחירי האופיום הגולמי, שהתמוטטו מ$650 ל$30 לקילוגרם. האיסור הזניק את המחיר של יתרת האופיום ל$650 לקילוגרם, אבל גם רושש לא מעט חקלאים שנותרו עם חובות כבדים לסוחרי סמים ויצרני הרואין… האיסור גרם לתחושת מרמור כבדה נגד הטליבן ערב ה11 בספטמבר והמלחמה, וחיזק משמעותית את האופוזיציה. התמוטטות הטליבן התרחשה בדיוק בעונת הזריעה, והחקלאים חזרו לגדל אופיום כדי להחזיר חובות. […] ב2003, פועלים שסחטו אופיום גולמי מפרחי הפרג הרוויחו פי 10 משכר הממוצע, ותעשיית האופיום הגולמי גלגלה 2.8 מיליארד דולר בשנה, שווה ערך ל60% מהיקף הכלכלה החוקית (4.5 מיליארד דולר בשנה)

חוק האנסים

עניין נפרד וחמור במיוחד באפגניסטן הוא מצב זכויות הנשים במדינה, תחום שההיסטוריה שלו נכתבה בדם. הטליבן שילבו בין פרשנות סלקטיבית של הקוד השבטי הפשטוני, אידאולוגיה מוסלמית דאובנדית והשפעות סעודיות ווהביות (הערת שוליים – הדאובנדים רואים בשיעים כופרים מוסלמים, ואיראן השתתפה במאמץ המלחמתי נגד הטליבן; שמישהו יספר את זה לליברמן). כשעלו לשלטון הם אסרו על נשים לעבוד, ללמוד (מהיסודי ועד האוניברסיטה), והקפידו על קוד לבוש נוקשה. השלטון הנוכחי, של קרזאי וקואליציית שרי המלחמה שלו, פתח את בתי הספר שוב בפני נשים ואף תמך במאמצים בינלאומיים להקים כיתות לימוד בכפרים מרוחקים. אבל המשטר גם מחשיב את הנשים לנכס פוליטי לסחור בו תמורת תמיכה באזורי הספר השמרניים. בחוק שכמעט וחוקק באפריל הנשים היו מחויבות לשכב עם בעליהן כל 4 ימים לפחות. לאחר לחץ בינלאומי לא מבוטל, קרזאי שינה את החוק, והעביר אותו בשקט דרך הפרלמנט. במתכונת הנוכחית, החוק האפגני קובע ש:

• מותר לבעל למנוע מן האשה מזון אם היא מונעת ממנו מין
• כל סוג של מין מחוץ לנישואין הוא לא חוקי. כלומר, אם אשה מתלוננת על אונס היא תכלא ותצטרך להוכיח שהמין לא היה מרצון; בזמן שהיא בכלא, יש סבירות גבוהה שהיא עצמה תותקף מינית על ידי הסוהרים
• אישה לא יכולה לצאת ללימודים או עבודה בלי רשותו של אביה או בעלה
• אבות וסבות מקבלים עדיפות אוטמטית בחוק בשאלות משמורת על ילדיה של האשה.

כמובן, שאם הכוחות האמריקאים ייסוגו, סביר להניח שמצב הנשים יתדרד אפילו יותר – והשאלה לגבי עתידן באפגניסטן בכל תסריט אפשרי נותרת פתוחה.

על הרקע הזה התרחשה שערוריית הבחירות לנשיאות. עוד לפני שמגיעים לאינטרסים בבחירות ולאפשרות הזיופים, מומלץ לקרוא כאן דיווח מרתק על כמה קשה פיזית לקיים בחירות בחלק מהאזורים באפגניסטן – כך, באחד הכפרים שני צעירים נדרשים ללכת 4 ימים עד לדרך הקרובה, ולנסוע עוד יומיים לעיירה הקרובה, רק כדי לקבל את חומרי הבחירות. מלבד הקשיים הטופגרפיים והמערכתיים, רבים מן המועמדים היו שרי-מלחמה, שרשמו את המיליציות שלהם כ"חברות אבטחה פרטיות". לבסוף נותרו שני מועמדים, קרזאי ושר החוץ לשעבר של הברית הצפונית, עבדאללה עבדאללה. קרזאי לא היסס לנצל את תפקידו לקמפיין; למשל, 70% משידורי החדשות באפגניסטן הוקדשו לסיקור של הנשיא. ביום הבחירות עצמו, נרשמו באפגניסטן 400 מתקפות, בהם נהרג מספר לא ידוע של בני אדם; במטרות היו קלפיות, מצביעים, וחיילים. כך, העיר השניה בגודלה, קנדהאר, הופצצה בעשרות פצצות מרגמה וטילים ביום הבחירות; עיירה אחרת נכבשה לחלוטין ומפקד המשטרה בה הוצא להורג. בסופו של דבר, רק 30% מהבוחרים הצביעו. מתוך אלה, 49% הצביעו לכאורה לקרזאי ו-30% הצביעו לכאורה לעבדאללה.  בשבוע שעבר, לאחר שלא השתכנע שכלל הבעיות הללו הן ברות תיקון, עבדאללה פרש מהמירוץ סופית.

עתה שקרזאי הוכרז כמנצח, המטרה המרכזית שלו אמורה להיות לבנות צבא אפגני מרכזי-לאומי חזק ומיומן, כדי שארה"ב תוכל לצאת מהמדינה ולהשאיר מאחוריה מרכז-אסיה יציבה מספיק; הוא כבר הודיע שיעשה זאת תוך שיחה עם אלמנטים מתונים יותר בטליבן. בהתחשב במצב בשטח כיום, בחוסר הסובלנות הגובר מצד האפגנים כלפי החיילים הזרים (אחד הטיעונים המרכזיים נגד תוספת החיילים הוא שהיא תהפוך את האמריקאיים לכובשים זרים בעיני רוב מכריע של האפגנים), ובמצב המתדרדר בפקיסטן – עליו נדבר בפרק אחרי-הבא – השאיפה נראית כמו מדע בדיוני.

כפי שאמרנו בתחילת הפוסט, על כל פסקה כאן אפשר לכתוב ספר או דוקטורט. את זה אנחנו לא יכולים להבטיח, אבל אם אתם רוצים לשמוע יותר בהרחבה על נושא או גורם מסוים, או אם משהו למעלה לא ברור או לא מסתדר – רק תגידו.

[דימי ריידר]

מקורות והמלצות:

ספרים (שימו לב שאין דמי משלוח לישראל):

The Great Game: On Secret Service in High Asia / Peter Hopkirk

Descent into Chaos: The U.S. and the disaster in Pakistan, Afghanistan and Central Asia / Ahmed Rashid

Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan and Bin Laden / Steve Coll (תודה לישי)

מאמרים:

Afghanistan is the new Afganistan / Artemy Kalinovsky, Foreign Policy

A case for humility in Afghanistan / Steve Coll, Foreign Policy

דוח"ות

Afghanistan Opium Survey 2009 – United Nations Office on Drugs and Crime

אפגניסטן, פקיסטן, אפפ"ק: ספיישל קו חוץ

רק ביום רביעי האחרון, בקאבול בירת אפגניסטן נרצחו 6 עובדי או"ם בהוסטל בו ישנו, ובפקיסטן נטבחו לפחות 90 בני אדם בפיגוע התאבדות ֿבשוק בעיר פשוואר. זהו הפיגוע השמיני בפקיסטן בתוך חודש; הוא מביא את סך ההרוגים באוקטובר ללמעלה מ240. וזה רק חלק מהתמונה: אזורים שלמים בפקיסטן, חלקם קרובים להחריד לבירה, עברו זה מכבר לידי קבוצות חמושות שהתקשורת המערבית מכנה, בהכללה, הטליבן. היציבות במדינה המורכבת והחשובה הזאת, על 157 מיליון תושביה ועשרות טיליה הגרעיניים, מתדררת מיום ליום. באפגינסטן, בינתיים, מתכוננים לסיבוב שני בבחירות לנשיאות, לאחר שכמיליון וחצי קולות נפסלו. האמריקאים, שהעלו את הנשיא המכהן (והנבחר-מחדש, לכאורה) קרזאי לשלטון ולאחרונה התחילו לרמוז עבותות שהיו מעדיפים שהוא יפרוש, יכולים רק לכסוס ציפורניים כשהוא משאיר אותם מאחור תמרון אחרי תמרון.

בין התלבטויות לגבי מה לעשות עם קרזאי, האם להוסיף חיילים, וכיצד לייצב את פקיסטן (או לפחות לאבטח את הטילים הגרעיניים שלה), האמריקאים שחררו מושג לסלנג הפוליטי האמריקאי – אפפא"ק, אפגינסטן-פקיסטן (AFPAK). הרציונל שהוא מבטא פשוט: המלחמה באפגניסטן דחפה את מרבית ההתנגדות לאמריקאים, גם אל קאעידה וגם הטליבן, אל אזורי הגבול של פקיסטן (לפי הערכות הצבא האמריקאי, פחות מ100 חמושי אל-קעאדה נמצאים באפגניסטן).  לכן, אומרים חסידי האפפא"ק, יש להרחיב את המלחמה לפקיסטן, גם ולחזק את צבאה ואת המשטר המרכזי באיסלמבד.

המציאות, כמובן, מורכבת יותר מהסמנטיקה. אם ננסה לצמצם את המי-נגד-מי לפסקה או שתיים, זה ייראה בערך כך: האמריקאים נלחמים בטליבן, ונעזרים לשם כך בצבא וממשלת פקיסטן. יש לאמריקאים גם נשיא בעל-ברית באפגינסטן,קרזאי שמו, שנתפס כמושחת ביותר, ושהבית הלבן היה מעדיף להדיח.  הסי-איי-איי (CIA) משלם את משכורתו של אחיו של אותו נשיא, ומאמן ומממן את סוכנות הבטחון של פקיסטן, האיי-אס-איי (ISI). אבל מזה עשרים שנה,  הפקיסטנים מממנים למעשה את הטליבן;  הם יודעים שביום מן הימים האמריקאים יעזבו, והם מעדיפים לראות בקאבול ממשלה לאומנית-איסלאמית-קיצונית מאשר ממשלה מתונה שתכרות ברית עם הודו ותאגף את פקיסטן מצפון. הצבא הפקיסטני מתחיל לנהל מדיניות חוץ משלו ומסרב לחבילות סיוע מהאמריקאים, ושתי הממשלות – בקאבול ובאיסלמבד – מנהלות מו"מ משלהן עם הטליבן.

הטליבן, לעומת זאת, משתף פעולה עם חלקים מהצבא, אבל גם לא שוכח לתקוף ולהתקיף, צבאית ומילולית, את הממשלה הכופרת (חילונית) בפקיסטן ובאפגניסטן. גם בעלות הברית בעסק: איטליה, למשל, שילמה למיליציות טליבניות כספי פרוטקשן עד ליציאתה  מאפגינסטן  ביולי. האיטלקים מיהרו כל כך לצאת שהם לא סיפרו לצרפתים שהחליפו אותם על העסקה, וצרפת איבדה באפגינסטן 10 חיילים בחודש אוגוסט בלבד. בשבוע האחרון גם איראן הצטרפה לחגיגה, כאשר 11 חיילים משמרות המהפכה נתפסו בתוך פקיסטן; לכאורה, רצו  לבצע או לאסוף מודיעין לקראת פעולת תגמול על פיגוע שהרג 42 בני אדם, כולל בכירים במשמרות, שבוע לפני כן. כאילו זה לא מספיק, קשה להגדיר מהו הטליבן, מי מפקדיו, ואיפה נגמרת קואליציה אד-הוק זליגה בין שבטים וקבוצות חמושות ומתחיל, אם מתחיל בכלל , ארגון-על תיאוקרטי.

בהתחשב בכל הסמטוחה, לא מפתיע שהתקשורת בישראל מסתפקת, רובה ככולה, בדיווחים (מועטים) על התרחשויות מידיות בלבד, מבלי לפרט את התהליכים הפוליטיים והאינטרסים של הצדדים המעורבים; כשיש פרשנות, היא בעיקר השוואתית (ולמרבה הצער, מתמקדת בטענה המשונה-משהו של "לאמריקאים מותר להרוג אזרחים באפגינסטן ופקיסטן במלחמה נגד הטרור, אז למה לנו לא"). בין אם כי המלחמה בעיראק קרובה יותר לבית, או בין אם כי מלכתחילה, בעולם הסטריאוטיפים הישראלי לא מצפים לחדשות טובות מאפגינסטאן, או בין אם כי החדשות המגיעות משם כל כך חדגוניות – פיגועים, התקלויות בין חיילים לחמושים, חטיפות, וחוזר חלילה – עורך חדשות חוץ בגוף תקשורת ישראלית שירצה להקדיש מקום לאפגניסטן יתקשה להסביר לקוראיו מה, בעצם, חדש בחדשות.

אבל אפגינסטן ופקיסטן הן אולי זירת הארועים החשובה ביותר כיום. אין כמעט כוח פוליטי משמעותי בעולם שאין לו אינטרסים פוליטיים וכלכליים בצומת האסטרטגית הזאת בין רוסיה, סין, איראן והודו; ואילו ישראל (וכיו"ב, אנחנו, האזרחים) צריכים להתבונן על המתרחש שם במשנה זהירות – כי גורל מעמדה של ארצות הברית כמעצמה ייחרץ בזירה הזאת, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהווה חלק מהעולם האידאולוגי של רבים מהשחקנים באפגינסטן ופקיסטן, כי יש נשק גרעיני בסיפור (וכן, אנחנו בטווח שלו), וכי אנחנו מעורבים כלכלית בשכנים של אפגינסטן ופקיסטן, עם עסקאות נשק עצומות עם הודו, אוזבקיסטן, ואולי מדינות נוספות.

בשבועיים הקרובים, נעלה כאן בקו חוץ סדרת כתבות על אפגניסטן, פקיסטן ומה שבינהן. המטרה של הספיישל היא להציב בסיס מידע מפורט ומעודכן מספיק, כדי שבעתיד נוכל לסקר ולנתח התפתחויות חשובות מבלי להסתבך בהסברי רקע. הספיישל יתחלק (בלי נדר) לחלקים הבאים: אפגינסטן; הרקע הפוליטי הפנימי בארה"ב למלחמה, אז והיום; פקיסטן ויחסים אמריקאים פקיסטנים; ולסיום, קצת פרשנות ומסקנות.

ובינתיים, על קצה המזלג – אז מה בעצם קרה באפגינסטן מאז הפלישה האמריקאית והנצחון, לכאורה, על הטליבן? למרות החדגוניות של החדשות משם, המצב באפגינסטאן רחוק מלהיות סטטי. בשנה הראשונה כמות ההרוגים באפגינסטאן רק עלתה מתחילת המלחמה; אם בשנה הראשונה שלה – ויש להזכיר שהמלחמה הוכתרה כ"הצלחה" תוך חודשיים, עם הפלת הממשלה המרכזית של הטאליבן וגירושה אל מחוץ לבירה קאבול – נהרגו 12 חיילי הקואליציה המערבית, הרי בשנת 2009, שטרם נסתיימה, כבר נהרגו 420. כמות האזרחים ההרוגים זינקה גם היא, במיוחד בשנתיים האחרונות; המדינה לא רק שמתקשה לגייס חיילים ושוטרים, אלא שחיילים ושוטרים שכבר גויסו עורקים לטליבן; ולממשל בקאבול בקושי יש שליטה של ממש על הבירה עצמה, ואין כמעט שום שליטה בכלל על מרבית המדינה.

המצב הבטחוני, אם כן, לא השתפר. מה עם תחומים אחרים בהם נשבעו מדינות הקואליציה לטפל – זכויות נשים, חינוך, דמוקרטיה? מצבן של הנשים באפגניסטן התדרדר בשנים האחרונות. הממשל האפגני ה"מתון" מינה שופטים רדיקלים ביותר, ולאחרונה אף אישר חוק המאפשר אונס של אישה על ידי בעלה. מקרי האלימות הביתית, אלה שמצליחים לתעד, זינקו, וכך גם תופעה נוראה – נשים המעלות את עצמן באש. מערכת החינוך מתפקדת בקושי רב – למעלה משני-שליש מהאוכלסיה אינם יודעים קרוא וכתוב. על שאלת הדמוקרטיה נפרט בפוסט שיוקדש לאפגינסטן, אבל לא נסתכן בספוילר אם נגיד שמצבה בכי רע.

פקיסטן היא בת-ברית היסטורית של ארצות הברית, שתמכה בנאמנות גם במשטרים החשוכים ביותר במדינה. שטח המדינהמורכב מאזורים ותתי אזורים עם ממשלות מקומיות; השלטון מורכב מקבוצות יריבות של פוליטיקאים, קבוצות יריבות של אנשי צבא, בעלי בריתות סותרות ומשתלבות עם מנהיגים מקומיים. המלחמה בצפון-מערב המדינה – אזור לא רחוק כלל מהבירה איסלאמאבד, שהטליבן כרגע שולט על חלקים נרחבים ממנו – מייצרת גלים של פליטים ומעמיקה את הקרעים האתניים בפקיסטן. לא רק שכך, אלא שלפקיסטן,כאמור, יש אינטרס לא מבוטל דווקא לשמור על יחסים טובים עם הטליבן, או לפחות חלקים ממנו; מערכת היחסים נטועה עמוק בשנות השמונים, כאשר פקיסטן, יחד עם ארה"ב, הכשירה את מי שיהפכו בעתיד לטליבן כדי שילחמו בסובייטים. בחלק שנוגע לפקיסטן ננסה להסביר ולבאר חלק מיחסי הכוחות והפחדים ששומרים ומאיימים בו זמנית על עצם קימה של פקיסטן כמדינה בעלת שלטון מרכזי.

ומילה אחרונה על אפפ"ק. יותר ויותר קולות – כולל סגן הנשיא ג'ו ביידן – קוראים לאובמה שלא להענות לדרישת הגנרלים להגדיל את הכוח באפגינסטן, אלא להעניק תשומת לב רבה יותר לפקיסטן. אבל עצם החיבור בין שתי החזיתות מעורר לא מעט בעיות עבור האמריקאים. אמנם ראשי התיבות מאפשרים לארה"ב להפר את הריבונות של פקיסטן מבלי שהציבור בארה"ב יחשוד שמתחילה מלחמה חדשה, אבל בשטח הפלישות האמריקאיות כבר מעלות את חימתם של האזרחים המקומיים – שמאות מהם נהרגו מפגיעות מזל"טים וכלי לחימה אחרים רק בכהונתו של אובמה – ושל הצבא הפקיסטני, שכאמור סירב לחבילות סיוע אמריקאיות. וגם בטווח הרחוק, החיבור זה מחבל במטרת-העל שלהם – לעזוב את כשהם משאירים מאחוריהם שתי מדינות לאומיות, חזקות, יציבות וידידותיות לאינטרסים האמריקאים באזור.

דימי ריידר

חלק ב' – אפגניסטן

חלק ג' – ארה"ב באפגניסטן-פקיסטן