האנשים שלכם בוושינגטון

[הגר שיזף]

לוביסטים. בלוגרים. נהוג לחשוב כי הראשונים משוטטים להם במסדרונות הפרלמנטים – דוחפים נייר עמד לפה, מנהלים שיחה קצרה שם והאחרים מתבצרים במחשב הנייד שלהם וכותבים את אשר על לבם או בראשם – מי על חדשות חוץ, מי על חייו הפרטיים.

אבל האמת היא שהדברים פועלים ברחבי העולם – ובושינגטון בפרט –באופן שונה לחלוטין והגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים.

טום סקווטרי, עיתונאי ובלוגר ב"הפינגטון פוסט" מרבה לכתוב אודות האירועים בבחריין. הוא סבור כי המפגינים והאופוזיציה הם האשמים העיקריים באלימות בנסיכות הקטנה. באחת מכתבותיו כתב סקווטרי אודות נערה בשם זאהרה ש"הותקפה על ידי מפגינים באמצעות מוט ברזל" ועל עלי, מפגין בחרייני ש"נפגע ממכונית משטרה". בעוד שמשפחתו של עלי טוענת כי הוא "נדרס בכוונת תחילה" על ידי שוטרים, סקוויטרי כתב כי  סביר יותר ש"מכונית המשטרה יצאה מכלל שליטה לאחר שהחליקה על שמן שהמפגינים שפכו על הכביש".

סקוויטרי מצהיר בפוסטים שלו כי הוא "עובד עם הממשלה הבחרינית על מודעות תקשורתית וחופש העיתונות". מדובר בהגדרה משונה עבור מישהו שעובד ב"קורביס תקשורת", חברה שממוקמת בוושינגטון ומופקדת על קידום ולובי של הממשלה הבחריינית.

באופן דומה, פורסם ב-30 בנובמבר מאמר דעה בוושינגטון טיימס תחת  הכותרת "בחריין, בת ברית חיונית לארה"ב: תמיכה במפגינים תהיה בגידה בידידים ותזיק לביטחון האמריקאי". המאמר נכתב על ידי סגן האדמירל בדימוס צ'רלס מור. מור היה בעברו מפקד הצי החמישי של חיל הים האמריקאי, הממוקם בבחריין. מור מציין במאמרו כי בין השנים 1998 ל-2002 הייתה לו ההזדמנות לפתח "מערכת יחסים אישית עם הוד מעלתו חמד בן עיסא אל חליפה, מלך בחריין". כיום עובד מור ב"לוקהיד מרטין", חברת נשק שמכרה לממשלת בחריין ציוד בעשרות מיליוני דולרים.

ככל הנראה, מאמרו האחרון של מור הוא מעין "טובה" שעשתה לוקהיד עבור לקוח טוב – ממשלת בחריין. מאמר הדעה של מור הועבר לוושינגטון טיימס על ידי חברת "סאינטאס", הרשומה בארה"ב כסוכנות העובדת עבור ממשלת בחריין. עם זאת, קוראיו של הוושינגטון טיימס לא יודעו על תפקידה של חברת היח"צ ורבים מהם כנראה קראו את המאמר מתוך אמונה שמדובר במאמר דעה עצמאי של מפקד חיל ים לשעבר.

שני המקרים האלה מציגים טרנד, כבר לא כל כך חדש, בעולם הלובי ובאופן בו מדינות משפיעות על מקבלי החלטות. בארה"ב ובריטניה כאחד, החוקים בנוגע ללובי רופפים והחוקים לגבי לובי מהזן החדש  – לא קיימים.

"הלובי הישיר מת. הקונגרס מלא [בלוביסטים] עד כדי כך שפגישות שם הפכו לחסרות תועלת. עכשיו הכל סובב סביב עיצוב דעת קהל. לכן הרבה חברות לובי משלבות, ועושות הרבה עבודת יחסי ציבור מהצד", אמר לוביסט בוושינגטון לאתר ה"סלון".

שיטות לובי אלה אינן מוגבלות רק לבחריין, כמובן. מנהיג לוב לשעבר, מועמר קדאפי, גייס בזמנו אנשי אקדמיה משפיעים ובעלי תפקידים לשעבר לתמיכה בשלטונו דרך חברת הייעוץ "מוניטור גרופ" מקיימברידג', מסצ'וסטס. על פי השמועות, "מוניטור גרופ" קיבלה מממשלת קדאפי 250 אלף דולרים בחודש כדי לקדם את תדמיתו של הרודן בארה"ב. בין האנשים שהחברה גייסה למען קדאפי ניתן למצוא היסטוריונים, מומחים למזרח התיכון ואקדמיים נוספים. על פי פרסומים, מטרתה העיקרית של החברה הייתה להפוך את תדמיתו של קדאפי מדיקטטור ל"הוגה מקורי" בשאלות הקשורות לפילוסופיה ופוליטיקה. עלות השירות הייתה 3 מיליון דולרים בשנה.

בחודש מרץ האחרון, עם התפתחות תנועת המחאה בלוב, פורסם לראשונה על מבוכתה של מוניטור גרופ בניסיון להסביר לכלי התקשורת האמריקאים את פשר חוזיה בני מיליוני הדולרים עם הממשלה הלובית.

על מנת להבטיח את המשך הידוק היחסים בין לוב וארה"ב (שהחלו בתקופת ג'ורג' ו. בוש – עם קבלת האחריות של לוב על הפצצת טיסת פאן אמריקן בשנת 1988), הקימו אוקסידנטל, קונוקו פיליפס, אקסון מוביל, מרתון נפט, שברון וחברות נפט נוספות את אגודת USLBA. משימתה של האגודה היא "לחנך את הציבור בנוגע לחשיבות הסחר וההשקעות בין ארה"ב ולוב, ולסייע בדיאלוג הדיפלומטי והמסחרי בין שתי המדינות". לפחות שבעה מתוך שמונת המנהלים של החברה היו רשומים כלוביסטים של חברות הנפט. האגודה הוציאה מעל למיליון דולרים בין שנת 2006 לשנת 2009.

דיוויד גולדווין, שעבד במחלקת האנרגיה תחת ביל קלינטון ולאחר מכן ניהל חברת יעוץ שסיפקה שירותי "מודיעין עסקי ופוליטי" לחברות נפט, נשכר כדי לעמוד בראש ה-USLBA.

בשנת 2008 דרש קדאפי כי חברות הנפט האמריקאיות יעזרו ללוב להתחמק מחוק חדש שקבע שקורבנות מתקפות טרור יוכלו להפקיע נכסים של מדינות שנמצאו אחראיות לטרור. אגודת ה-USLBA שמחה להחלץ לעזרתה של לוב.

על פי מסמכים של מחלקת המדינה האמריקאית שפורסמו בויקיליקס בשנה שעברה, חברות הנפט השקיעו 75.8 מיליון דולרים במאמצי הלובי שמטרתם הייתה פטירת לוב מעולו של החוק.

במהרה, שיגרו מזכירת המדינה האמריקאית דאז, קונדוליסיה רייס, ועוד שלושה חברי קבינט מכתבים הקוראים לחברי הקונגרס לחוס על לוב משום שלחוק כזה "יהיה אפקט מזעזע על השקעות של מיליארדי דולרים של חברות אמריקאיות בתעשיית הנפט הלובית". הרשות ניתנה ולוב לא נכללה תחת המדינות המוגדרות בחוק.

נחזור שוב לבחריין, או אם נדייק – לוושינגטון, שם מתפקדת חברת "קורוויס" כמנהלת יחסי הציבור והלובי של בחריין, סעודיה וגם גינאה המשוונית. על אף שקורוויס מוגדרת כחברת לובי, רוב תפקודה הוא הלכה למעשה כחברת יחסי ציבור. לדוגמא, אחרי שכוחות הבטחון הבחריינים פשטו על משרדי "רופאים ללא גבולות", שהעניקו סיוע למפגינים, החברה הפיצה הצהרה על פיה לארגון זכויות האדם לא היה אישור לפעול במדינה ולכן, הפשיטה היא למעשה אשמתם.

טענה מעניינת בהקשר זה היא כי הפצתן של הודעות כאלה אינן מכוונות דווקא לשינוי דעת קהל, אלה לצורכי "אינדוקס" בגוגל ומנועי חיפוש אחרים. זרם מתמיד של הודעות לתקשורת גורם לדחיקתן של חדשות ממקורות אחרים לתחתית מנועי החיפוש ועל אף שבחריין מגיעה מעט מאוד לכותרות – חשוב לממלכה שכאשר היא כן מגיעה, זה יהיה מהסיבות הנכונות. בעולם בו המידע נאגר ומדורג באופן כמעט בלעדי על ידי גוגל, ידיעת סודות ה"אינדוקס" והכלים האינטרנטים יכולה לקבוע לאיזה מין סוג של מידע אנשים יחשפו או לא.

לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון ה"אינדיפנדנט" הבריטי כתבה אודות תרגיל-עקיצה במהלכו התחזו מספר עיתונאים למשקיעים אירופים תחת השם "קבוצת אזימוב". המתחזים טענו כי הם בעלי קשרים אדוקים לממשלת אוזבקיסטן ובעלי אינטרסים בתעשיית הכותנה. תעשיית הכותנה באוזבקיסטן ידועה כמושחתת במיוחד . במסגרת התחקיר, פנו המתחזים לחברת "בל פוטינגר", שהנה אחת מחברות יחסי הציבור הגדולות ביותר בבריטניה שמייצגת בין השאר גם את בלארוס וסרי לנקה. על פי הדיווח, החברה הציעה למשקיעים-המתחזים מתודות לדחיקתן של ידיעות על הפרות זכויות אדם מהעמודים הראשונים של גוגל , יצירת בלוגים שיראו כמו בלוגים עצמאיים אך למעשה יתופעלו על ידי החברה, השכרת אקדמיים שיתמכו במדינה ואף טיפול בערכי ויקיפדיה בעיתיים.

"נגיע לנקודה בה כל פעם שמישהו מקליד 'עבדות ילדים באוזבקיסטן' או 'הפרות זכויות אדם באוזבקיסטן', התוצאות הראשונות יספרו איזה דברים אתם עושים כדי להתמודד עם הבעיה, איך לשפר את המצב, לא רק הקולות הביקורתיים שאומרים כמה זה נורא", אמר אחד הלוביסטים שניסה למכור ל"אזימוב גרופ" את שירותיו.

 [חלקים גדולים מהפוסט הובאו מתוך מספר כתבות באתר ה"סלון"]

לוב | המורדים, המפסידים והמרוויחים

פוסט שני ואחרון לעת עתה על המהפכה הלובית. לפוסט הקודם: "לוב|התקוממות עממית, מלחמת אזרחים או פלישה מבחוץ?", לחצו כאן.

[דניאל ארגו]

מי הם המורדים?

מטבע הדברים לא ניתן להקיף כאן את מלוא המידע על כל חברי הנהגת המורדים, אבל אני מאמין שהדוגמאות שבחרתי מציירות את התמונה הכללית.

מחמוד גיבריל (Mahmoud Jibril): כיום ראש מועצת המורדים, ולמעשה ראש הממשלה בפועל של הממשלה הזמנית.

טכנוקרט לובי שלמד בארה"ב (אוניברסטית פיצבורג). בשנים האחרונות למשטר קדאפי היה בין הבולטים באגף הרפורמה הלובי והוביל בתפקידו כראש הסוכנות לפיתוח הלובית את תהליכי ההפרטה במשק תוך שמירה הדוקה על קשרים עם נציגים דיפלומטיים וכלכליים של ארה"ב. בשנים האחרונות איים מספר פעמים להתפטר מתפקידו בשל חוסר שביעות רצונו מהתקדמות הרפורמות הכלכליות.

מסמכי ויקיליקס עוזרים לצייר את דמותו ואת דעותיו: במפגשים הרבים שהתקיימו בין גיבריל לנציגים אמריקאיים בשנים האחרונות צויין ש"הוא מבין היטב את האינטרסים של ארה"ב באזור", ובאחת הפעמים פרס גיבריל את משנתו הכלכלית-פוליטית וטען כי ארה"ב פיספסה הזדמנות פז עם התמוטטות ברה"מ להשתלט על המזרח התיכון דרך ה"כוח הרך" של הקפיטליזם.

לגיבריל היה חלק מרכזי גם בקשרי החוץ של המורדים, וחלק מכריע בנסיון להשפיע על כוחות נאט"ו לתקוף בלוב.

מוסטפה חליל:  נשיא מועצת המורדים. שר המשפטים במשטר קדאפי בשנים 2007-2011 ובעברו שופט שנחשב למתנגד משטר. היה בין הבולטים מאנשי משטרו של קדאפי שדחפו לרפורמות כלכליות וחברתיות. איים להתפטר מספר פעמים, האחרונה שבהן בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית של לוב בינואר 2010 בשל חוסר שביעות רצונו מקצב התקדמות הרפורמות.

עבדל פתח יוניס:  מפקד צבא המורדים (עד למותו בסוף יולי השנה). היה שר הפנים בממשלת קדאפיי ואחראי על המשטרה בתחילת ההפגנות. כשפרצו ההפגנות בבנגזי ב-17 בפברואר היה בביקור בעיר והוביל כוח של חיילים ושוטרים לכיוון תחנת המשטרה בעיר. ברגע שהגיעו למקום ערק יחד עם הכוח שלו והצטרף למורדים.

ב-29 ביולי 2011 הוחזר מהחזית ליד ברגה, וכשהגיע לבנגזי נרצח בניבות לא ברורות. בהמשך פרסמה מועצת המורדים כי הוא נרצח על ידי חייליה.

היפטאר קליפה Khalifa Hiftar: כיום מפקד צבא המורדים שהחליף את פתח יונס. בעברו קולונל בצבא הלובי שערק לארה"ב, והתגורר מאז תחילת שנות ה-80 בוירגיניה ארה"ב. חזר ללוב ב-14 למרץ 2011. נחשב ליריב הגדול של עבדל יונס מפקד צבא המורדים, שנרצח בסוף יולי 2011, רגע לפני המתקפה הגדולה האחרונה של המורדים. חליפה הודה בעבר שהוא היה בקשר במשך שנים עם הCIA.

מפאת קוצר היריעה, מובא פה רק במספר קטן של דמויות מובילות: הנשיא, ראש הממשלה ומפקדי הצבא. מטבע הדברים, בגוף הנהגת המורדים ישנם נציגים נוספים לכוחות הפוליטיים השונים שמרכיבים את המורדים: נציגים של בני משפחת המלוכה הלובית כמו אחמד אל זובאייר, מספר קטן של נציגים הקשורים לקבוצות של האסלאם הפוליטי ונציגים של מספר שבטים. אבל ברור שברמת ההנהגה, בניגוד לאנשי השטח, ההגמוניה היא פרו-מערבית ופרו-קפיטליסטית ומובלת על ידי אנשים שעמדו בראש אגף הרפורמה בשנים האחרונות למשטר קדאפי. (דוגמאות נוספות הם עלי איסאווי שר החוץ של ממשלת המורדים שהיה שר המסחר בממשלת קדאפי ואחד האחראיים על פיתוח השקעות זרות בלוב).

רשימה מלאה של אנשי ההנהגה.

בין פעילי השטח והלוחמים של המורדים, בלטו שלוש קבוצות מרכזיות:

1. פעילים איסלמיים ממזרח לוב: מזרח לוב הפכה בשנים האחרונות לאזור עם השפעה חזקה של אירגונים אסלמיים בין לאומיים. כך למשל כבר בשנת 2006 הובילה העיר הקטנה, דרנה, במזרח לוב בראש רשימת המקומות מהם נשלחו מחבלים מתאבדים לעירק.. המצב הכלכלי המחמיר בשנים האחרונות הוביל להמשך התחזקות האסלם הפוליטי במזרח לוב, ורוב המפגינים בימים הראשונים בבנגזי היו אנשי הקבוצות הללו. בזמן המלחמה עצמה, איישו לוחמים שנלחמו לצד הטליבן באפגניסטן שורה של עמדות בכירות בצבא המורדים (מפקדי אזורים כמו דרנה ובנגזי, ומפקדי כמה מהבריגדות הלוחמות). בהנהגה הפוליטית לעומת זאת תפקידם היה משני, אולי בשל רצון שלא לעורר התנגדות במערב.
2. אנשי שבטים שקופחו על ידי קדאפי: במשך כל תקופת שלטונו עסק קדאפי בהפרד ומשול בין השבטים השונים של לוב, מימן אחדים מהם ומנע כסף מאחרים. רוב הכסף של המשטר הוזרם לשבטים במערב ובדרומה של לוב, מותיר אזורים כמו מזרח לוב והשבטים בהרי נפוסה שעזרו להכריע את המערכה על טריפולי באמצעות נשק צרפתי.
3. כוחות פרו דמוקרטיים: הקבוצה הקטנה יותר מספרית והמאורגנת פחות מכולם. מתבססת על שכבה דקה של סטודנטים וצעירים עירוניים בבנגזי, מיסרטה וטריפולי. 

מורדים בעיר א-זאוויה, 40 ק"מ מטריפולי.

שלב 4: משטר קדאפי מתמוטט

28.7.2011  התחילה מתקפה מחודשת של המורדים במערב המדינה. אנשי שבטים באזור שקיבלו נשק מהצרפתים וכסף ממועצת המורדים התחילו במתקפה לכיוון טריפולי.

14.8.2011  הבירה טריפולי הוקפה על ידי כוחות המתקדמים מדרום וממערב, בסיוע צמוד של מסוקי ומטוסי נאט"ו.

20.8.2011  במקביל להתקדמות כוחות המורדים, יחידות צבא בטריפולי ערקו ותפסו חלקים מהעיר. לדברי מחמוד שמאם, שר המידע של המורדים, קיימו המורדים קשר הדוק במשך כמה חודשים עם כמה קצינים בכירים בטריפולי, ואלו ערקו ברגע שכוחות המורדים התקרבו לעיר.

23.8.2011  המורדים כבשו את מתחם באב אל עזזיה בלב טריפולי בו שכנה המפקדה של קדאפי.

מי הרוויח מהאירועים בלוב?

לפני המלחמה, הייתה לוב אחראית על יצוא 2% מהנפט העולמי, שהם כ-1.6 מיליון חביות נפט (הנפט הלובי באיכות גבוהה יחסית ולכן מבוקש מאוד) או במילים אחרות, כ- 46 מיליארד דולר בשנה – וזה עוד לפני שהזכרנו את שאר מחצבי הטבע של לוב. למעשה, מבין כל המדינות ביבשת אפריקה, כלכלתה של לוב הייתה הייתה העשירה ביותר.

עד שנת 2004 שותפות הסחר המרכזיות של לוב היו בעיקר איטליה, סין ורוסיה, אך כניסתן של חברות צרפתיות, קנדיות, בריטיות ואמריקיאיות בשנים האחרונות, שינתה במעט את יחסי הכוחות.

כשפרצה מלחמת האזרחים בלוב שותק חלק גדול ממשק האנרגיה הלובי. החל ממרץ, לא הצליחה חברת הנפט הלאומית הלובית NOC לייצא נפט וגז בשל המצור הימי שהוטל על לוב על ידי כוחות נאט"ו ובשל איסור הסחר עם לוב.

המדינה שניהלה עבור המורדים את עינייני הכספים הייתה קטאר. קטאר, המדינה הערבית שתמכה במורדים בגלוי לכל אורך הדרך הגדילה לעשות וסחרה בשם המורדים בנפט במזרח לוב, על מנת לאפשר לחברות בינלאומיות גישה נוחה לתשתית פיננסית בטוחה. אין ספק ש-1.4 מיליארד דולר בחודש, סכום המבוסס על יצוא הנפט משטחי המורדים, הם סכום שקשה לסרב לו בשעת מלחמה. המורדים קיבלו מקטאר גם סיוע בנשק וציוד צבאי החל ממרץ 2011, ומטוסי חיל האוויר הקאטרי אף השתתפו בתקיפות בלוב בשלב מאוחר יותר. כאשר נשאלו בכירים קטאריים על מהות המשלוחים, תשובתם הייתה שהאמיר של קטאר מודאג עמוקות מהפרות זכויות האדם בלוב, ושהנשק נועד לסייע לאזרחים להתגונן מפניהם.

לכן, לא פלא שדגל קטאר התנופף לצד דגל המורדים על החווילה ההרוסה של קדאפי ב-23 באוגוסט 2011.

החברה שניצלה בצורה המיטבית את האופציות החדשות לסחר בנפט הייתה חברה בינלאומית מסתורית בשם VITOL. מדובר בחברה בעלת עבר מפוקפק –  עוד בשנות ה-90 הסתבכה החברה בסחר בנפט עם פושעי מלחמה סרבים ובשנת 2007 הורשעה בשל סחר עם סאדם חוסיין בזמן האמברגו על עיראק, VITOL צמחה במהירות מפתיעה בשנים האחרונות והפכה לאחת מחברות האנרגיה הגדולות בעולם. משרדי החברה נמצאים באירופה ולאחרונה גם בארה"ב והבעלים שלה הם 330 שותפים-משקיעים (עליה של קרוב ל100% בשנה האחרונה).

VITOL שלחה מכליות כבר במהלך מרץ 2011 לבנגזי, בניגוד לאמברגו. בעסקה הראשונה, רכשה החברה נפט בשווי 129 מיליון דולר. הכסף, כאמור, עבר דרך קטאר. (פרטים נוספים על כלכלת המורדים)

ומי עוד אמור להרוויח משינוי המצב בלוב? אחד המנהלים של AGOCO לא הותיר הרבה סימני שאלה. בראיון לרויטרס, הוא אמר: "אנחנו מעדיפים לעבוד כעת עם צרפת בריטניה ואיטליה ולא עם רוסיה וסין….קטאר שלא הייתה שותפה בשוק הלובי תכנס כשחקן משמעותי". האמירות הללו גרמו כמובן לעליה חדה במניות של החברות הרלוונטיות שהגדולה שבהנן היא TOTF.PA הצרפתית.

מי הפסיד מהאירועים בלוב?

רוסיה וסין הן המדינות שללא ספק יפגעו הכי קשה מהשינוי הפוליטי בלוב. נשיא המועצה לסחר רוסי-לובי תיאר בראיון לרויטרס את המצב הצורה הבוטה ביותר "איבדנו את לוב לחלוטין, החברות שלנו לא מורשות לפעול שם יותר. היום נאט"ו הוא בעל הבית והוא יקבע מי ירוויח ומי לא".

אלא שהרווח וההפסד לא מסתכמים רק במשק הלובי. קריסתו של משטר קדאפי שהיה מעורב בכמעט כל הזדמנות עסקית באפריקה, לרוב תוך שיתוף פעולה עם סין, פותחת פתח למרוץ כלכלי חדש ביבשת עם נקודת זינוק נוחה בהרבה עבור האירופאים והאמריקאים. אבל זה כבר סיפור אחר.

התקשורת

בעולם היום קשה שלא להתייחס לתפקיד של התקשורת בעיצוב דעת הקהל העולמית.

ההפיכה הלובית קיבלה יחסי ציבור מעולים מתחילתה. הדיווחים בתקשורת היו אחידים באהדתם למורדים, וקולה של הממשלה הלובית כמעט ולא נשמע. הרשת שבלטה בפריסתה הרחבה בשטח ובאהדה לא מוסתרת למורדים מתחילת המלחמה הייתה אל ג'זירה. האהדה הייתה דו צדדית: המורדים שיתפו פעולה כל הזמן עם כתבי הרשת, והשיא היה בקריאה לגדוד של המורדים על שם צלם של אל ג'זירה (עלי חסן אל גבאר) שנהרג בקרבות ליד בנגזי.

אל ג'זירה שייכת כזכור לממשלת קטאר, בעלת אינטרס מהותי במתרחש בלוב.

——-

נראה שהתשובה לשאלה: מה התרחש בלוב – התקוממות עממית, מלחמת אזרחים או פלישה מבחוץ? – היא: כל התשובות נכונות. מה שהחל בחודש פברואר 2011 בלוב התאפשר משום מפגש – אינטרסים של קבוצות שונות, ובעלות אינטרסים שונים בד"כ, ששילבו כוחות בנקודה מסויימת בזמן. וספק אם יוכלו לעשות זאת שוב.

על סמך המידע שהצגתי נראה כי תסיסה חברתית ארוכת שנים על רקע כלכלי הבשילה בפברואר במזרח לוב בעקבות הארועים בתוניס ומצרים, וגלי המעצרים בבנזי בינואר. מי שהובילו את ההפגנות בהתחלה היו ברובם פעילים של תנועות שקשורות לאסלם הפוליטי.

ההפגנות נוצלו כשעת כושר לנסיון הפיכה שתוכנן כבר קודם על ידי האגף הרפורמי במשטר קדאפי בתמיכת מדינות המערב, שחששו משינוי כיוון של קדאפי ונסיגתו מהרפורמות של השנים האחרונות. כך הפכו תוך שעות בודדות הפגנות לא אלימות להתנגשויות חמושות, שהביאו את המורדים לסיפו של ניצחון בסוף פברואר.

כשבמהלך מרץ התאוששה הממשלה והייתה קרובה להביס את המורדים, הטילו בעלי בריתם את כל כובד משקלם על מנת לסייע למורדים. קטאר דרך אל ג'זירה, צרפת ובריטניה דרך ההכרה במורדים ובהמשך במהלך צבאי שחרג מהמנדט שניתן לו. כל אלו וידאו כי הצד בו הם תמכו ינצח במלחמה. כעת הם גם יהיו שם על מנת לקטוף את פירות הנצחון.

ומי שישאר מאחור עלולים להיות אזרחי לוב החדשה. הנהגת המורדים תתמיד ותעמיק בוודאי את הרפורמות הכלכליות ותשלים את הפרטת המשק הלובי לקול מחיאות הכפיים של המערב. קשה להאמין שהדבר יטיב עם רמת החיים של תושב לובי ממוצע, במיוחד כשבנוסף להוצאות הרגילות יצטרכו המורדים לשקם את התשתיות ההרוסות במדינה.

הסוכרייה שתנתן לאזרחי לוב תהיה חוקה חדשה ובחירות חופשיות יותר מאלו של זמן קדאפי. אלא שכולנו יודעים עד כמה במערכת שבה אין שום מסורת של איזונים (מעולם לא התקיימו בחירות בלוב), המשמעות של הצבעה היא בהרבה מקרים חסרת השפעה אמיתית על המתרחש.

מאחר וממשלת לוב החדשה מחוייבת לדרך כלכלית ברורה, היא תגיע תוך זמן לא ארוך, לעימות מול השכבות העניות והארגונים האסלמיים שלחמו למענה. לא יהיה זה מפתיע אם בהדרגה, תחת הלחץ מלמטה, תחזור האליטה החדשה של לוב לשיטות המשטר של קדאפי.

הסיפור של לוב ב-2011 אינו ייחודי בהיסטוריה של המאה ה-20. איראן בשנות ה-50, צ'ילה בשנות ה-70, ניקרגואה בשנות ה-80, כולן דוגמאות בהם שילוב של תסיסה פנימית וכוחות חיצוניים הפילו משטר אחד והעלו משטר אחר, נוח יותר עבור המערב. יחד עם זאת, כלי התקשורת והרשתות החברתיות מוסיפים מימד נוסף, של המאה ה-21, להרפתקאות מדיניות וצבאיות. שנים רבות עוד יעברו עד שנגיע לפענוחם של ארועי האביב הערבי של 2011, שנה בה התערבבו אינטרסים ודרכי פעולה ישנות עם מהפכות עממיות שמהירות פעולתן והשפעתן הוכפלו עשרות מונים. עבור אלו שרוצים לקחת חלק ולהבין את המתרחש ולעצבו, הבנה עמוקה יותר של הארועים האחרונים במזרח התיכון תהווה כלי ראשון במעלה.

[לחלק הראשון של סדרת הפוסטים על לוב, לחצו כאן]

לוב | התקוממות עממית, מלחמת אזרחים או פלישה מבחוץ?

גרפיטי ברחובות טריפולי

פוסט ראשון מתוך שני פוסטים אשר בוחנים את השתלשלות העניינים ואופיים של האירועים בלוב.

[דניאל ארגו]

מטבע הדברים, לוב נמצאה במרכז החדשות בעולם בחודשים האחרונים. מה שסומן כמהפכה האחרונה -בינתיים, באביב הערבי היא סיפור נוסף שקשה שלא לאהוד. עריץ "משוגע", צעירים שרוצים חופש ומתים למענו, שידורים חיים מעיר בירה בלהבות ומטוסי נאט"ו בתפקיד העזרה השמימית – כולם רכיבים מצויינים לדרמה מודרנית. אלא שבין הכותרות ורעש הרקע של הפרשנים קשה שלא להתרשם שהסיפור המלא חומק מאיתנו.

זהו ניסיון ראשוני לשרטט כמה קווים רציפים של מה שהתרחש בלוב השנה, ולתת מענה חלקי לשאלה שבכותרת. אין ספק שבעתיד הקרוב והרחוק יפורסמו דברים נוספים על הפרשה המרתקת הזאת, ופרטים חדשים שיחשפו ימלאו חלקים מהתמונה.

לוב במאה ה-20

1911-1943 מושבה איטלקית.

1943-1951 תחת שליטה אנגלית וצרפתית, עם אוטונומיה חלקית תחת המלך אידריס.

1951-1969 ב-1951 הכריזה לוב על עצמאות בתמיכת האו"ם, ועד 1969 הייתה מונרכיה קונסטיטוציונית תחת המלך אידריס הראשון.

1969-2011 ב-1 לספטמבר 1969 הובילה קבוצה של קציני צבא הפיכה נגד המלוכה הלובית ותפסה את השלטון. המוביל בקבוצה הזאת היה מועמר קדאפי, אז בן 27.

שנותיו האחרונות של שלטון קדאפי

את הסיפור הלובי יש להתחיל ולספר מנקודת מוצא של מספר שנים לפני פרוץ הארועים האחרונים. השנים האחרונות של שלטון קדאפי התאפיינו בשינויים מהירים של החברה, מדיניות החוץ והכלכלה הלובית. החל מ-2003, כשהחליט קדאפי לוותר באופן פומבי על תוכניתו לנשק להשמדה המונית ולשלם פיצויים למשפחות של הרוגי אסון לוקרבי, התרחש תהליך הדרגתי של הידוק היחסים בין לוב למדינות המערב. נקודת הציון החשובה ביותר בתקופת זמן זו הייתה שנת 2004, אז הסירה ארה"ב הסירה את הסנקציות על לוב ואף הקימה שגרירות אמריקאית בטריפולי. בה בעת, הידקה לוב את יחסיה הדיפלומטיים עם האיחוד האירופי.

אך השינויים במדיניות החוץ הלובית היו רק קצה הקרחון: משנת  2005 ואילך, החלה לוב בתהליך מואץ של הפרטה ופתיחת המשק הלובי למעורבות בינלאומית. חברות אירופאיות ואמריקאיות הוזמנו להשקיע במשק הלובי וההשקעות הזרות בלוב זינקו ב100% תוך 4 שנים. בועידה של נציגי האיחוד האירופי וממשלת לוב באוקטובר 2010 התחייב האיחוד להעביר 60 מיליון אירו ללוב בתמורה להמשך הרפורמות הכלכליות ולשיתוף פעולה לובי במלחמה נגד ההגירה האפריקאית לאירופה.

 שיא משעשע ביחסים בין לוב לקרן המטבע הבינלאומית נרשם ב-15 בפברואר 2011, יום פרוץ ההפגנות בלוב. באותו היום פרסמה מועצת המנהלים של קרן המטבע הערכה אופטימית במיוחד של מצב המשק הלובי, וקראה לממשלה להמשיך בתהליכי ההפרטה וקיצוץ הוצאות הממשלה.

במקביל לשינויים הכלכליים, מונתה בלוב ממשלה חדשה ובה נציגים רבים מתוך המגזר ואף אנשים שנודעו כמתנגדי משטר, דוגמת שר המשפטים מוסטפה חליל. השינויים הללו הובילו ליצירתו של אגף תומך – רפורמות ובעל אוריינטציה פרו-מערבית בממשל הלובי.

ברלוסקוני (רה"מ איטליה) סרקוזי (נשיא צרפת), מדבדב (רה"מ רוסיה), אובמה (נשיא ארה"ב), באן קי מון (מזכ"ל האו"ם) וקדאפי.

עלייתו של האגף שתמך ברפורמות הכלכליות לא עבר ללא התנגדויות, במיוחד לאור העובדה שהמדיניות הכלכלית החדשה גרמה לעליה מהירה במחירים, במיוחד במחירי המזון, התחבורה ושירותי הבריאות במקביל לשחיקה במשכורות. (לדוחות הכלכליים המלאים)

הדבר גרם לתסיסה מתמשכת של האוכלוסיה המקומית שחיזקה את האגף השמרני בתוך הממשל הלובי. דברים אלה נכונים בעיקר לגבי הערים במזרח המדינה. התרוששותן של משפחות רבות באיזור המזרח גרמה גם, בין היתר, לעלייתם של כוחות דתיים-קיצוניים בערים שונות באיזור.

הכנות להפיכה

במהלך החודשים האחרונים של 2010, הלך הקרע בצמרת הממשל הלובי והעמיק. אחד הסימנים המקדימים היה עריקתו של נורי מסמארי, מראשי האגף הרפורמי בממשל, לצרפת באוקטובר 2010. על פי דיווחים בתקשורת האיטלקית והאמריקאית, נסע מסמארי לפריז, שם נפגש עם קציני צבא ומודיעין צרפתיים וחיבר בינם לבין מתנגדי משטר בבנגאזי. בנובמבר 2010, משלחת גדולה של אנשי עסקים צרפתים, שלפי הדיווחים בתקשורת האירופאית, לוו בקציני מודיעין צרפתים, נפגשו בבגנזי עם קולונל גהן עבדאללה, מפקד כוחות המשטרה בבנגזי וקצינים בכירים נוספים.

ממשלת לוב הוציאה בסוף נובמבר 2010 צו מעצר נגד מסמארי, אך ממשלת צרפת סירבה לקיים את הצו, ואף עצרה את שליחו של קדאפי שניסה להפגש עם מסמארי (תיאור הפרשה של מסמארי כאן וכאן).

בדצמבר וינואר החריף הקרע עוד יותר עקב החשש של הממשל הלובי מהשפעת ההפגנות בתוניסיה ובהמשך במצרים. מספר פקידים וקצינים, בהם גהן עבדאללה, נעצרו במהלך ינואר ופברואר בבנגזי בחשד לתכנון נסיון הפיכה. אבל הסתבר שזה היה מאוחר מידי.

המרד מתחיל: הפגנות ספונטניות או הפיכה מתוכננת?

15.2.2011 נערכה הפגנה של כמה מאות קרובי משפחה של אחד העצורים בבנגזי מפוזרת על ידי המשטרה. 24 מפגינים נפצעים.

17.2.2011 הפגנות גדולות מתקיימות בבנגזי ביום השנה החמישי להפגנות 2006. ביום הראשון נהרגו 11 פעילים איסלמים בהפגנות מול הקונסוליה האיטלקית במחאה על קריקטורות של מוחמד. בהפגנות ב-17 בפברואר 2011 נהרגים כ-20 איש, בהם גם 2 שוטרים.

19.2.2011 המורדים חמושים בסיוע טנקים בבנגזי, משתלטים על המעוז האחרון של הממשלה בעיר בסיוע מתאבד שמפוצץ עצמו על שערי מתחם המשטרה. כוח משטרתי מיוחד שמגיע למקום בפיקודו של שר הפנים עבדול פתח יונס עורק מיד ומצטרף להתקפה על המתחם. פתח יונס יודיע למחרת על הקמת מועצת מורדים בראשותו.

20.2.2011 הממשלה, שמבינה שהצבא ערק, שולחת לבנגזי יחידה של 325 שכירי חרב לבנגזי: 50 מהם נהרגים, 236 נלקחים בשבי. ההפגנות מתפשטות לערים נוספות בלוב. בערים במזרח כמעט ואין התנגדות של כוחות הממשלה בעקבות עריקותגדולות של יחידות הצבא והמשטרה.

26.2.2011 למעט טריפולי וסירט, כל ערי החוף בלוב בשליטת המורדים. האו"ם מטיל סנקציות על לוב. הילרי קלינטון קוראת לקדאפי להתפטר.

מורדים בפאתי העיר אג'דביה, מדרום לבנגזי, מרץ 2011.

בתום עשרת הימים הראשונים של האירועים בלוב, דברים רבים נותרו בלתי-ברורים. אין ספק שההפגנות החלו כהד לאי שביעות רצון של תושבי מזרח לוב: חלקם יצאו לרחוב בשל המצב הכלכלי המחמיר, חלקם בשל התנגדות ארוכת שנים למשר האוטוריטרי של קדאפי וחלקם כהמשך התסיסה האיסלמית באזור. הארועים בתוניסיה ובמצרים בוודאי רק עודדו את האנשים לפעולה.

אלא שאל המפגינים הצטרפו במהירות אנשי האגף הרפורמי בממשל הלובי, דוגמת השרים לשעבר מוסטפה חליל ופתח יוניס. אליהם חברו אנשי צבא ומשטרה בולטים במזרח לוב, ומוטטו למעשה באחת את שלטון קדאפי בכל מזרח לוב ובחלקים ממערבה. תוך יומיים מפרוץ ההפגנות הופיעו בשטח לוחמים חמושים, גם בנשק כבד, שסייעו להשתלט במהירות על היחידות המעטות שנותרו נאמנות לקדאפי.

ההסבר שנראה כסביר ביותר הוא שאכן היו הכנות במחנה הרפורמי הלובי לקראת אפשרות של הפיכה נגד קדאפי. משפרצו ההפגנות החליטו אנשים אלא להמר ולהצטרף למפגינים. היום, מרכיבים אותם האנשים את רובה של הממשלה הזמנית בלוב.

הממשלה הלובית משיבה מלחמה

2.3.2011  התקפת נגד ראשונה של כוחות הנאמנים לקדאפי, נהדפת על ידי המורדים. ייקח עוד כמה ימים לפני שכוחות הממשלה יתארגנו ויצליחו להדוף את המורדים ממספר ערים.

6.3.2011  קדאפי מזרים כוחות הנאמנים לו מהמחוזות הדרומיים של המדינה. מתחילה מתקפת נגד של הממשלה לאורך קו החוף.

14.3.2011 כוחות הממשלה מתקדמים במהירות ומחזירים לשליטתם את רוב הערים במערב, ומתחילים להתקדם מזרחה. ארצות הברית, צרפת ואנגליה מזרימות אנשי מודיעין, נשק ויועצים לבנגזי.

16.3.2011 כוחות הממשלה מתקרבים לבנגזי ונערכים מחוץ לעיר, תוך קרבות עזים.

19.3.2011 כוחות הממשלה נכנסים לפרברים של בנגזי.

נראה שמתקפת הנגד המוצלחת של הממשלה הפתיעה את כל העולם. בתחילת מרץ מנהיגי צרפת, איטליה, אנגליה וארצות הברית הכריזו שוב ושוב שימיו של המשטר ספורים. אלא שתוך שבועיים במרץ המצב בלוב השתנה מהקצה לקצה – משטר קדאפי הצליח לגייס כוחות צבא נאמנים מהשבטים בדרום ובמערב המדינה. בטריפולי נערכו הפגנות תמיכה גדולות בקדאפי. כוחות הממשלה התקדמו במהירות לבנגזי. נראה היה שהמורדים במצב נואש – אבל שותפיהם לא התכוונו לוותר.

ב-10 במרץ הייתה צרפת הראשונה שהכירה באופן רשמי במועצת המורדים כמייצגים את העם הלובי. במקביל הופעלו מאמצים אדירים של צרפת ובריטניה ובהמשך של ארה"ב על מנת לרתום את ברית נאט"ו למהלך צבאי לעזרת המורדים.

מעניין לציין בהקשר זה את ההסכם שנחתם בין בריטניה לצרפת בנובמבר 2010. שתי המעצמות האירופאיות חתמו על הסכם שיתוף פעולה מרחיק לכת של חילות האוויר של 2 המדינות ואף קבעו תרגיל צבאי משותף – "סופה דרומית" שמו. התרגיל היה אמור לדמות תקיפות אוויריות על מטרות מדבריות. התאריך לתרגיל העתידי שנקבע היה ה-21 במרץ 2011. (לפרטי ההסכם).

נאמני קדאפי

שלב 3: נאט"ו מצטרפת למלחמה

17.3.2011  מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת החלטה על "no fly zone" בשמי לוב.

19.3.2011  כוחות נאט"ו מתחילים לתקוף את כוחות הממשלה הלובית, שמתחילים בנסיגה מבנגזי מערבה. תוך ימים ספורים חיל האוויר ומערכי ההגנה האווירית של הממשלה הלובית מושמדים. בהמשך ההתקפה תורחב וכוחות השריון של הממשלה ורוב הנשק הכבד של הממשלה מושמד בתקיפות מהאוויר. כבר ביום הראשון נהרגים מאות חיילים לובים, רבים אחרים נפצעים.

4.5.2011    מפקד כוחות נאט"ו מודיע כי הצבא הלובי איבד את רוב יכולת הלחימה שלו. דיווחים מהשטח מדברים על מורל נמוך של חיילים הנאמנים לממשלה, פציעות מרובות, וקושי לתפקד תחת ההתקפות האוויריות של נאט"ו.

החלטת מועצת הביטחון דיברה אומנם על אזור אסור לטיסה, אך במהרה התברר שמדובר במונח מטעה. כוחות צרפתיים תקפו כבר ביום הראשון למלחמה כוחות קרקעיים של צבא לוב, עוצרים אותו בשערי בנגזי. למעשה, חולל הדבר כעבור ימים ספורים משבר דיפלומטי חריף בין ארה"ב לצרפת ואנגליה. בסיומו של המשבר הוציאה ארה"ב את כוחותיה ממעורבות פעילה בלוב, מותירה את צרפת ואנגליה לבצע 85% מהגיחות המבצעיות במלחמה.

בנוסף שלחו הבריטים כוחות מיוחדים, לטענתם מתנדבים בוגרי יחידות קרביות, למשימות קרביות בלוב, משלב מוקדם במלחמה. (וידאו של יחידות בריטיות בשטח לוב)

משלוחי נשק יועצים וציוד צבאי הוזרמו למורדים על ידי הבריטים, הצרפתים והקטארים במשך כל שלבי המלחמה. ספינות מלחמה צרפתיות ובריטיות הטילו מצור ימי על שטחים בשליטת הממשלה.

גם הCIA- לא טמן את ידו בצלחת, למרות ההסתייגות של ארה"ב מפעולה צבאית רחבה. כך למשל לפי פרסום ב wall street journal מחודש מרץ, אנשי הסוכנות פעלו בשטח לוב מזה שבועות ארוכים, יחד עם אנשי מודיעין ממדינות נוספות.

כך, למעשה, הורחב המבצע של "אזור אסור לטיסה" למעורבות צבאית עמוקה ואקטיבית של מספר מדינות לצד המורדים. למעשה משלב זה היה זה רק עניין של זמן עד שהמורדים יצליחו להפיל את המשטר של קדאפי. זה הזמן לנסות ולבחון מי הם האנשים שעמדו ועומדים בראש ההנהגה של המורדים בלוב, שהרי הם זכו לתמיכה כל כך יוצאת דופן מהמערב.

[לפוסט השני בסדרה, לחצו כאן]