ירדן | העם, המלך והרפורמה

 פוסט זה הוא חלקו הראשון של פוסט על ירדן בשני חלקים, בניסיון לעשות קצת סדר במתרחש בממלכה השכנה. בפרק הראשון – רקע על האביב הירדני והמתחים בין האזרחים הפלסטינים-ירדנים והירדנים ובפרק השני – כלכלה, דמוקרטיזציה והרפורמות [את הפרק השני ניתן לקרוא כאן].

משתתף בהפגנה של נאמני המלך מנשק את תמונתם של בני משפחת המלוכה.

[הגר שיזף]

ביוני 2010 פירסם האיחוד האירופי דו"ח  "התקדמות מדינית של שכנות האיחוד האירופי" (ENP country progress report)  ובו רשמים חיובים ביותר על ירדן ומילות  הלל על ההתקדמותה המתמדת  לקראת רפורמה פוליטית ושקיפות מדינית. בהזדמנות אחרת, אמר פטריק רנולט, שגריר האיחוד האירופי בירדן,  ש"ירדן צועדת בכיוון הנכון" וקונדוליזה רייס הוסיפה ש"ירדן פוסעת בצעדי ענק לקראת אבולוציה פוליטית". במהלך ארוחה פרטית שסעד ברק אובמה, אז מתמודד לנשיאות ארה"ב, עם מלך ירדן, הוא התרשם באופן כה עמוק מהמלך הצעיר והרפורמיסט עד שאמר לו: "הוד מעלתך, אנחנו צריכים לשבט אותך!".

אך המציאות בירדן חושפת תמונה שונה לחלוטין. ירדן, שנשלטת על ידי בית המלוכה ההאשמי, נמצאת בתהליך דמוקרטיזציה מתמיד – "תהליך לשום מקום". בעוד שניתן לראות התקדמותחשובה ברמת החירות של אזרחי ירדן מאז שנת 1989, אז בוטל חוק החירום שהיה בתוקף במדינה עד אז, ירדן של היום היא מדינה בעלת פרלמנט שממונה על ידי המלך, היסטוריה של בחירות שהגינותם מוטלת בספק, שירותים חשאיים בעלי פעילות ענפה ועד לפברואר 2011 – מדינה בה קיימים איסורים מחמירים לגבי הפגנות ומחאה.

"האביב הערבי", כמו שהתקשורת אוהבת לקרוא לו, הגיע לירדן. את הסיקור התקשורתי הלוקה בחסר ניתן לזקוף לחובת העובדה שההפגנות בממלכה היו קטנות בהרבה ממפגני הכוח האדירים שנראו ברחבי המזה"ת, אך סיבה נוספת היא גם עצם היותה של ירדן בבת ברית חשובה ביותר של המערב, שמנסה לצבוע את המתרחש בה בצבעים חיוביים יותר מן הראוי. כך או כך, ירדן חוותה, ועודנה חווה  התעוררות של תנועות מחאה עממיות במרכז המדינה ובפריפריה שלה. אופיה של המחאה הירדנית זיכה אותה בשם "התעוררות נוסח מרוקו", משום הדמיון בין שתי המדינות בעצם קריאתן של תנועות המחאה לשינויים יותר מבניים-פנימיים ופחות מהפכניים מוחלטים. בזמן שבמצרים ובמדינות נוספות צעקו "א-שעב יוריד אסקאט א-נזאם" (העם רוצה במפלת המשטר), בכיכר המרכזית של עמאן שלטה דווקא הסיסמה  "אצלאח אנ-נז'אם" (להעביר את הרפורמה).

האביב הירדני

עוד ב-25 בינואר, יומה הראשון של המהפכה המצרית, החלו להשמע בירדן קולות שקראו להמונים לצאת לרחובות. ההפגנות בעמאן, שהחלו כמפגן תמיכה בעם השכן, הלכו וגדלו (על אף שנותרו קטנות באופן יחסי לשאר המדינות הגועשות במזרח התיכון), ובשיאן הגיעו לכדי הפגנה של 10 אלפים מפגינים למען רפורמות ונגד יוקר מחירי המזון ברחובות עמאן ב-25 בפברואר. נראה היה שמלך ירדן, עבדאללה השני, למד דבר או שניים מהמפכות שמתחוללות סביבו. זמן קצר לאחר תחילת ההפגנות החליט עבדאללה, באקט של פיוס, להסיר את המגבלות נגד הפגנות ואסיפות ציבוריות.

נקודת הציון החשובה הבאה במחאה הייתה ב-24 במרץ, אז קיימה תנועת המחאה "צעירי ה-24 במרץ", עד אז תנועה אינטרנטית בעיקרה, הפגנה בה לקחו חלק בין 500 אלף מפגינים בכיכר הגדולה של עמאן. מול הפגנתם של הצעירים התקיימה הפגנת נגד של "נאמני המלך" שטענו שהשבאב הם תנועה אנטי-מלוכנית שכל מטרתה היא הפלת המלך.

למרבה הצער אולי, ניתן להסיק מהדיווחים, שטענותיהם של נאמני המלך רחוקות מאוד מהמציאות. הבלוגר הירדני נאסים טארוואנה (שכותב את הבלוג המעולה  "Black Iris") , שנכח בהפגנה דיווח שהדרישות העיקריות של המפגינים תאמו באופן מפליא למדי להבטחות-עבר של המלך. טארוואנה סיפר שבראש רשימת הדרישות של המפגינים עמדה הדרישה לכינונה של ממשלה נבחרת שתתפקד תחת משטר של מונרכיה חוקתית בה המלך הוא הריבון העליון – דבר שהמלך עצמו הציע בעבר. בהמשך הרשימה ניתן היה גם למצוא דרישה להפסקת התעמרותם של סוכני המודיעין הירדני (ה"מוחאבראת") באזרחים.זה שנים רבות נחשבת ירדן לאחת מהמדינות היציבות במזרח התיכון ובת-ברית חשובה של ארה"ב. בהתאם, אל מול כל התעוררות אזרחית שהייתה עד כה הצליח המלך הירדני להשקיט את הרוחות על ידי הבטחת אי-אלו רפורמות ששומרות על האיזון בין שימור הכוח האמיתי בבית המלוכה ובין שחרור הרסן בתחומים אחרים. בתגובה להפגנות, פיזר המלך את הקבינט ופיטר את ראש הממשלה, סמיר רפאעי, וב-14 באוגוסט אף חשף שורה של רפורמות חדשות שמתכתבות עם דרישות המפגינים בדרך זו או אחרת. מבט על ההיסטוריה הירדנית יכול לרמוז לנו כי שימוש בממשלת הבובות כ"בולם זעזועים" אליו מופנה זעם ההמון ומתן אשלייה של "תהליך דמוקרטי מתמיד" שהנו למעשה תהליך דמוקרטי שלא נגמר, היא טקטיקה רווחת שהוכיחה את עצמה כיעילה ביותר עבור בית המלוכה לאורך השנים.

הפגנת תמיכה במצרים. על השלט משמאל כתוב: "מצרים, ירדן איתכם".

 פלסטינים וירדנים

הקמת מדינת ישראל והפליטות הפלסטינית הנם שני גורמים חשובים ביותר להבנת המרקם הדמוגרפי וחברתי של ירדן, שאוכלוסייתה כמעט והוכפלה בעקבות זרם הפליטים הפלסטינים שנכנסו לשטחה בשנותיה הראשונות.

עם סיומו של המנדט הבריטי בפלסטין וכתוצאה מהמלחמה שהתחוללה בין ישראל ומדינות ערב בשנת 1948 (מלחמת השחרור), ירדן השתלטה על הגדה המערבית ומזרח ירושלים. מתוך 700 אלף פלסטינים שברחו או גורשו מבתיהם בשנת 1948, כשליש עד חצי ברחו אל הגדה המערבית וכ70 אלף ברחו אל ירדן; ירדן העניקה לפלסטינים תושביהגדה המערבית ומזרח ירושלים אזרחות ירדנית מלאה. באותן השנים, עמדה האוכלוסיה בירדן על מספר של בין 300 אלף ו-440 אלף תושבים. בעקבות מלחמת 1967 (ששת הימים) וכיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים בידי ישראל, ברחו כ-217 אלף פלסטינים מהאיזור אל ירדן.. אזרחותם הירדנית של הפלסטינים שנותרו בגדה המערבית נשללה מהם בעקבות האינתיפאדה הראשונה, אז הודיע המלך חוסיין כי הוא מוותר על כל תביעה על שטחים בגדה המערבית.

המלך עבדאללה הראשון, אביו של חוסיין, נרצח בידי פלסטיני בשנת 1951. בשנת 1970 פלסטינית ניסתה חוליה פלסטינית לחסל את המלך חוסיין, במאורע שהוביל לנקודת רתיחה ביחסי הפלסטינים והירדנים ב"ספטמבר השחור". במסגרת האירועים האלימים תקף הצבא הירדני את מחנות הפליטים הפלסטינים ואת אש"ף. בעקבות האירועים, הועצמה ההעדפה לירדנים הלא-פלסטינים (רובם ממוצא בדואי ונקראים גם Transjordanian)  במערכת הביטחון והשלטון הירדנית ודחיקתם של הפלסטינים מהן. בו בזמן, החל לשוב אל ירדן זרם של פלסטינים בעלי אזרחות ירדנית (רובם מהגדה המערבית,במקור) שעברו אל כוויית בשנות ה-50. הפלסטינים ששבו ממדינות המפרץ היו עשירים יחסית לשאר תושבי ירדן. המעמד החדש, של פלסטינים אזרחי ירדן שצברו כוח עסקי וכלכלי רב – הפך לאחד מעמודי התווך של התמיכה בשלטון המלוכה.

המלך עבדאללה הראשון, ולאחר מכן גם המלך חוסיין, התייחסו אל האוכלוסיה הירדנית ה"אותנטית" ) כבני ברית מועדפים ובשנים הראשונות פעלו על מנת לחזק את הקשרים עמם על ידי גיוסם לתפקידי מפתח במנגנוני השלטון. על אף שלא כל השבטים הטרנס-ירדנים זכו ליחס מועדף שכזה, תפקידי מפתח בצבא ובשירות הציבורי היו מאוישים ברובם בירדנים מהגדה המזרחית.

סוף שנות ה-80 הביאו עמן, כפי שעוד נזכיר, ליברליזציה כלכלית מואצת. הצעדים האלה היטיבו עם האוכלוסייה הפלסטינית שהועסקה בעיקר בסקטור הפרטי, אך מטבע הדברים פגעה באוכלוסיה הירדנית שאינה פלסטינית והעמיקה את הקרע החברתי. בעקבות מלחמת המפרץ בשנת 1991, הגיע לירדן זרם נוסף של פלסטינים בעלי אזרחות ירדנית שעבדו בכוויית עד אז. כ-200 אלף ירדנים, רובם פלסטינים, שבו למדינה והיוו נטל על שוק העבודה, שנפגעה רבות גם בגלל המלחמה.

שאלת יחסיה של ירדן עם ישראל היא גורם בעייתי נוסף במרקם החברתי הפלסטיני-ירדני ובראשה, שאלת הכיבוש והפתרון הפלסטיני. בהקשר הזה, נפוצה השמועה כי במהלך ראיון של הוול סטריט ג'ורנל עם המלך עבדאללה השני, אמר המלך שירדן לא תוכל לקבל לשטחה את אוכלוסיית הגדה המערבית ולו רק בגלל ש"פשוט אין לנו מספיק מים כדי לעשות זאת". הערה זו הייתה רגישה מדי מכדי להיכנס לראיון שפורסם בסופו של דבר, אך היא מדגימה בצורה טובה את המורכבות בשיח הירדני על הנושא.

במאי 2010 פרסמו גמלאי שירות הביטחון הירדני מכתב פומבי למלך ירדן, בו ביקרו את מדיניותו הנאו-ליברלית של המלך לצד המינויים הפוליטים של פלסטינים לעמדות מפתח, תוך רמיזה כי למלכה ראניה יש יד במינויים אלה. גמלאי הצבא, שכתבו את המכתב, נחשבו עד אז לאחד מעמודי התמיכה המרכזיים של שלטונו של עבדאללה השני, ועל כן פרסומו של המכתב היה בגדר הפתעה. רשימת הדרישות שהוצגו בסוף המכתב כללו עיגון חוקתי של ההתנתקות מהגדה המערבית ושלילת אזרחותם של כלל הפלסטינים במדינה באופן מיידי או לאחר שישובו לבתיהם. בנוסף, כלל המכתב קריאה להחלת רפורמות פוליטיות, התמודדות עם שחיתות והענקת מרחב פעולה רב יותר לממשלה ולפרלמנט.

הקרע החברתי בין הפלסטינים והירדנים שימש את השלטון כדי להחליש את תנועת "צעירי 24 במרץ" שהואשמה בהיותה אנטי-מלוכנית ופלסטינית בעיקרה.

"על אף שצופה נלהב יכול היה להבחין בקיומם של מחנות אלה תמיד, הם נמצאים במלוא פריחתם בימים אלה כתוצאה מהאביב הערבי. אנחנו עדים לעלייה ברמת הסנטימנט האנטי-פלסטיני, בעיקר מהירדנים מהגדה המזרחית", כתב הבלוגר נאסים טארוואנה. "רק שעכשיו אנחנו קוראים להם 'רפורמיסטים' נגד 'נאמנים' ".

[לקריאת חלקו השני של הפוסט – "ירדן: התהליך הדמוקרטי" – לחצו כאן]

[בנוסף, אתם מוזמנים לקרוא פוסט מצויין שחגי מטר פירסם בעקבות ביקורו בירדן]