קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

מצרים | האולטראס – כדורגל ומחאה, אז ועכשיו

with 6 comments

[הגר שיזף]

בשנה וחצי האחרונות, הכול קרה במצרים בהילוך מהיר. תהליכים שהבשילו מזה זמן רב הובילו להתקוממות-מהפכה-בחירות ועוד מעט אף – בחירות לנשיאות. בין הכוחות הרבים שנמצאו בכיכר תחריר בזמן המהפכה ולאחריה, ניצבו אוהדי הכדורגל – האולטראס – כקבוצת מפגינים ייחודית ועצמתית שזכתה להערכה רבה בקרב הציבור המצרי בעקבות ארגונם ומסירותם למלחמה נגד המשטר.

ב-1 בפברואר 2012, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". התקרית הייתה לנקודת שבר נוספת ביחסי השלטון ואוהדי הכדורגל והשפעותיה הכאובות על הכדורגל המצרי כמו גם על המחאה העממית מורגשים גם חודשיים לאחר מכן.

היחסים הטעונים בין אוהדי האולטרס, משרד הפנים, המשטרה והצבא אינם דבר חדש – למעשה, שורשיו נטועים לחלוטין בטיב יחסיהם של האוהדים ושלטון מובארכ. אך דבר זה לא ייחודי לאוהדי הכדורגל המצריים בלבד.

—–

"אנחנו רוצים את הראש שלך, טנטאווי, יא בוגד, יכולת לחקוק את שמך בהיסטוריה, אך היית שחצן והאמנת שמצרים והעם יצעדו אחורה וישכחו את המהפכה שלהם".

מתוך אחד הפוסטים שפורסמו בדף הפייסבוק של ה"אולטראס של כיכר תחריר".

האולטראס הם האוהדים השרופים של קבוצות הכדורגל ברחבי העולם. לרוב, הם מוצגים כחבורה של נערים חמומי-מוח ומחרחרי מדון שמגיעים אל מגרשי הכדורגל כדי להתפרע, אך אירועים כמו המהפכה המצרית יכולים להציג את הקבוצה הזאת, כאורגניזם אנטי ממסדי ובעל יחסים מעניינים ביותר דווקא עם אובייקט ההערצה שלה – כלומר, הקבוצה.

מקור המונח "אולטראס" מגיע, כפי שניתן לדמיין, מהמילה הלטינית אולטרה – יוצא-דופן. כיום, אין לקבוצות האולטראס קשרים פורמליים עם המועדונים והם משוחררים מהמדיניות ותקשורת של מועדוני הכדורגל. יתר על כן, נראה כי הגדרתם כמסורים דווקא, לא מעידה כי הם מעריצים במובן הקלאסי. מישראל, דרך איטליה ועד מצרים, האולטראס ידועים פעמים רבות כמבקרים החריפים ביותר של הנהלת מועדוני הספורט, בעיקר בכל הנוגע להנהלות המורכבות מאנשים בעלי ממון וקשריהם למשטר.

על אף שאין הסכמה אמיתית לגבי השורשים ההיסטוריים של האולטראס, הטענה הרווחת היא כי התופעה כפי שאנו מכירים אותה כיום החלה עם קבוצת אולטראס שנקשרו לקבוצת אינטר-מילאן במהלך שנות ה-60. אחרים טוענים כי שורשי התופעה מגיעים דווקא מקבוצות האוהדים הברזילאים של שנות ה-40.

קבוצת האולטראס הראשונה בעולם הערבי הוקמה בשנת 1989 בלוב, אך נסגרה כעבור שבועיים על ידי רשויות קדאפי. הקבוצות הבאות הוקמו בטוניסיה, ובשנת 2005 דווח על פעילות של קבוצות אולטראס במרוקו וב-2007 גם באלג'יר.

במהלך שנות ה-80 וה-90, היו רוב אוהדי הכדורגל במצרים אוהדים בלתי-מחויבים, אך לקראת סוף שנות ה-90 הפך הכדורגל לספורט פופולארי יותר במצרים, בה בעת עם הפיכתו לתחום בעל כדאיות-כלכלית רבה. סביב תקופה זו בדיוק התחילו לפרוח קבוצות האולטראס גם במצרים, הראשונה מביניהן הייתה האולטראס של קבוצת הכדורגל מקהיר, אל אהלי.

כוח אנטי קולוניאליסטי, כוח אנטי ממסדי

 מועדון הכדורגל אל אהלי, שמשמעות שמו הוא "הלאומי", הוקם כמקום מפגש למצרים-בלבד שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי של בריטניה במצרים. עד ליום זה, לובשים שחקני הקבוצה מדים אדומים, כצבעו של הדגל במצרים שלפני ימי הקולוניאליזם.  מועדון הכדורגל הגדול השני במצרים, אל זמאלק, היה המועדון של פקידי השלטון הבריטי, קציני הצבא והמעמד הגבוה של קהיר. מיותר לציין, כי ההתכתשות הפוליטית של שני המועדונים לא נרגעה גם לאחר שמצרים נהייתה מדינה עצמאית.

השנאה בין שני מועדוני הכדורגל של קהיר כה חזקה, עד שבמשך שנים התעקשה הממשלה כי המשחקים בין שתי הקבוצות יתקיימו במגרשים ניטרליים ובסיועו של שופט זר.

האולטראס של קבוצת אל אהלי במהלך משחק כדורגל

אך אויביהם המרים ביותר של שתי הקבוצות הנצות מגיעים מהדרגים הגבוהים ביותר – מובארכ, טנטאווי, ראש התאחדות הכדורגל ומשרד הפנים. במהלך השנים, מספרים האולטראס כי סבלו מאלימות מחפירה מצדם של שוטרים ונציגי ממשל אחרים, שככל הנראה נטפלו אל חברי הקבוצות גם כשלא היו מקרי אלימות להיאחז בהם.

ב"ספר האולטראס", שיצא בערבית בחודש דצמבר  2011, אומר מחבר הספר, מוחמד גמאל באשר, כי במהלך שלוש השנים שקדמו למהפכה הידקו כוחות הביטחון את אחיזתם באצטדיונים. הוא מתאר מעצרים רבים של חברי האולטראס בערבים שקדמו למשחקים גדולים. במקרה מפורסם אחד, רדפו כוחות הביטחון המצרים אחר חברי האולטראס של "האבירים הלבנים", הקשורים למועדון של זמאלק, לאחר שאלה קיימו הפגנה לציון האינתיפאדה הפלסטינית.

"נלחמנו על זכויותינו באצטדיונים במשך שנים. זה הכין אותנו ליום הזה ממש. אמרנו לאנשינו שזהו מבחן הלקמוס שלנו. כישלון איננו אפשרי", אמר אחמד פונדו, אחד ממנהיגי "האבירים הלבנים", עם פרוץ המהפכה המצרית.

באירופה, האולטראס ויחסם כלפי השלטון והמשטרה דומה מאוד. לדוגמא, אוהדי האולטראס ברומא החריפו עם השנים את מאבקם נגד המדינה והמשטרה. בשנת 2005, הציבו האולטראס באצטדיונים פוסטרים שקראו: "לא לאמריקאים על אדמותינו! אנחנו נגד נאט"ו", וגם "אנחנו נגד השתתפותם של חיילים איטלקים בעיראק, אנחנו לא רוצים לבזבז דם איטלקי על מלחמות אמריקאיות". גם בישראל ראינו מספר דוגמאות בהן האולטראס לקחו חלק בפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות – אם באקטים שנויים במחלוקת נגד רון חולדאי, במחאה בקיץ האחרון או במקרים אחרים.

המהפכה

במהלך שנת 2011 מצאו את עצמן קבוצות האולטראס המצריות כשהן נלחמות באותו הצד וקוראות בתחילה להפלתו של מובארכ ולאחר מכן להפלת המועצה הצבאית העליונה וטנטאווי.

רבים טוענים כי היו אלה האולטראס ההפגנות שעמדו בראש הארגון הלוגיסטי של ההפגנות במצרים, מתוקף הניסיון שנרכש להם משום התקלויותיהם הרבות עם כוחות הביטחון עוד קודם לכן.

"ההמונים אולי הגיעו [לתחריר] בתגובה לקריאות בפייסבוק אך כאשר הגיעו לשם, לא היו להם שום יכולת ארגונית או כל ניסיון", כתב ג'יימס דורסי, בעל הבלוג הנהדר, "The Turbulent World of Middle East Soccer". "עם זאת, היו שתי קבוצות שכן היו בעלות ניסיון – האחים המוסלמים ואוהדי הכדורגל. [האולטראס] נלחמו בקרבות, הבינו איזה ארגון ולוגיסטיקה נדרשים וכיצד ללחום ברחובות עם המשטרה", הוא הוסיף.

סרטון אחד שהועלה לאתר יוטיוב ממקור בלתי ידוע ב-22 בינואר, ניסה להרגיע את המפגינים שהתכוונו להגיע לכיכר וטען כי אינם צריכים לפחד מהמשטרה, משום שהאולטראס, בעלי הניסיון בכל הנוגע לחיכוכים עם המשטרה, יגנו עליהם.

אל ההפגנות הצטרפו האולטראס כאינדיבידואלים ולא כקבוצה. בהצהרה שפורסמה בדף הפייסבוק של קבוצת ה"אולטראס של אהלי", נכתב כי "החלטנו שלא נשתתף בהפגנות באופן רשמי כקבוצה, כי זה מנוגד לאמונות שלנו. בדומה לכך שאנחנו מאמינים שאי אפשר להכריח חבר בקבוצה להשתתף באירוע פוליטי, כך לא ניתן לשלול מאזרח את זכותו להשתתף בדבר בו הוא או היא מאמינה ולהצטרף להפגנות בתחריר".

למרות זאת, התגבשו האולטראס במהרה ככוח מוכר וגדול בקרב המפגינים והסיפורים עומדים על כך שחברי האולטראס עמדו בראש המפגינים במהלך "קרב הגמלים" ואירועים משמעותיים נוספים במהלך ההתקוממות.

מורכבותו של היחס בין שחקני הקבוצות ואוהדיהם באה לידי ביטוי גם במהלך המהפכה. בעוד שחברי האולטראס לקחו חלק בהפגנות ואף הצעידו אותן קדימה, שחקני הכדורגל עצמם סרבו בתחילה להביע תמיכה במהפכה. הדבר מאיר באור ברור את הטענה כי אוהדי האולטראס רואים בעצמם בלבד את התומכים האמיתיים של ערכי מועדון הכדורגל בו הם חברים. בין חברי האולטראס המצרים אף נשמעה לא פעם הטענה כי שחקני הכדורגל מוכרים את כישרונותיהם תמורת כסף, בעוד שהנהלת המועדונים היא חבורה של פקידים מושחתים, שמונו על ידי מובארכ.

האולטראס של קבוצת אל-אהלי החליטו לעשות מעשה. במשחק בין קבוצת אל-אהלי וקבוצת חרס אל-חודוד שהתקיים בימיה הראשונים של ההתקוממות, הגיעו האוהדים עם באנר ענק ועליו מסר לשחקנים: "באנו אחריכם לכל מקום, אך בזמנים הקשים לא מצאנו אתכם". שלט נוסף קרא: "אתם מרוויחים מיליונים, ולא אכפת לכם מהעוני של העם המצרי.

פוסט-מובארכ

"בתחילה לא התערבנו כאשר המשפחות של האנשים שנהרגו במהלך ההתקוממות חזרו לתחריר [אחרי נפילת מובארכ, במחאה על השלטון הצבאי]. האלימות המשטרתית שינתה את דעתנו. חווינו זאת בעצמנו קודם לכן. יש לנו אפס סבלנות לזה", אמר אבו עלא, חבר באולטראס של אל אהלי.

בתקופה שלאחר נפילתו של מובארכ, מרב ביקורתם של חברי האולטראס כלפי המועצה הצבאית העליונה הייתה זהה לזו של שאר קבוצות הפעילים הפרו-דמוקרטיות. בהפגנות המפורסמות ביותר מאז המהפכה – שזכו לשם "הקרב ברחוב מוחמד מחמוד", עמדו שוב האולטראס בראש הטור.

קריקטורה המציגה את טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה (השולטת כיום במצרים), כאשם בהתפרעויות במגרשי הכדורגל וכאדם השולט בהתאחדות הכדורגל של מצרים.

בחודשים שלאחר המהפכה, נראה היה כי כל מקום במצרים – מקום עבודה, בית ספר, ארגון – עושים מהפכות קטנות. משטרו ארוך-השנים של מובארכ לא התבטא רק בדרגים הגבוהים ביותר, כי אם ירד עד לכמעט כל התארגנות ממשלתית. על כן, תהליכים של סילוק נציגי המשטר הישן מאיגודי העובדים, מקומות העבודה וגם ההתאחדויות המקצועיות הן דבר שהחל ונמשך עד ליום הזה.

כזה הוא גם סיפור מאבקם של האולטראס נגד התאחדות הכדורגל. כאמור, האולטראס מאשימים את התאחדות הכדורגל המצרית כי היא מורכבת מפקידים שמונו על ידי מובארכ, אותם הם מאשימים בשחיתות ו"מכירת" משחקים.

בהצהרה שפרסמה ההתאחדות בסוף שנת 2011, היא אמרה כי תטפל ביד קשה באי-הסדרים שגורמים להם אוהדי האולטראס במשחקים. בתגובה לכך פרסמו האוהדים באחד מדפי הפייסבוק אזהרה להתאחדות: "לכל מי שחושב שהוא יכול להפוך את האצטדיונים לבתי כלא שיהיו תחת שליטתו – דעו לכם, האצטדיונים שייכים לנו".

ה"טבח" בפורט סעיד וההפגנות מול הפרלמנט

ב-1 בפברואר 2012, כשנה לאחר נפילתו של מובארכ, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". [לצפייה באחד ממאות סרטוני הוידאו שמתעדים את האסון, לחצו כאן]

לאחר התקרית, אמר איש ביטחון לעיתון "אל מסרי אל יום" כי אוהדי קבוצת הבית, מסרי, נהרו אל תוך המגרש לאחר שקבוצתם ניצחה בצורה נדירה את קבוצת אהלי, הקבוצה המובילה בליגת הכדורגל המצרית. בתגובה לעלבונות שהטיחו בהם קודם לכן אוהדי האולטראס של אהלי, התפרצו אל המגרש אוהדי מסרי עם ניצחונם, וזרקו אבנים ובקבוקים אל עבר הקבוצה היריבה.

פורט סעיד, ה-1 בפברואר 2012.

החידה האמיתית של אותו היום טמונה בנוכחותם המעטה עד אפסית של כוחות הביטחון.

בימים שלאחר משחק הדמים, הקיפו אוהדי הקבוצות את משרד הפנים וגם הגיעו לתחריר כשטענה אחת בפיהם – לא מדובר בצירוף מקרים.

"מה שקרה לא יכול להיות צירוף מקרים. הטבח קרה רק יום אחד אחרי ששר הפנים עמד בפני הפרלמנט וניסה לשכנע אותנו בחשיבות של השארת חוק החירום על כנו", אמר זיאד אל אלאימי, חבר פרלמנט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראיון לטלוויזיה.

בסוף חודש פברואר האחרון, בעקבות אירועי פורט סעיד, פיזר ראש ממשלת המצרים את הוועד של התאחדות הכדורגל וזימן אותם לשימוע בנוגע לאלימות המצויה במגרשים. התובע הכללי של מצרים העמיד לאחרונה לדין 75 אנשים, כולל 9 פקידי ממשלה, בקשר לאירוע. עיתון אל-אהרם דיווח כי וועדת החקירה טענה כי רוב הראיות שהיו באצטדיון בפורט סעיד "נעלמו".

לאחר האסון, הושהו כל פעילויות הכדורגל במדינה. בסוף חודש מרץ, הודיעה התאחדות הכדורגל המצרית כי קבוצת אל-אהלי תידרש לשחק ארבעה משחקים מאחורי דלתיים סגורות, וכי מאמן הקבוצה והקפטן יושעו. בה בעת, הודיעה ההתאחדות כי פעילותה של קבוצת אל-מסרי תושהה עד לסוף עונת 2012-2013.

ביום שישי, ה-23 במרץ, עם ההודעה על איסור פעילותה של קבוצת אל-מסרי, עימותי הכדורגל חזרו לרחובות. בעיר פורט סעיד, מחו האוהדים על החלטת הממשלה במהלך סוף השבוע. 100 מפגינים נפצעו ואדם אחד נהרג כתוצאה מדיכוי המשטרה את ההפגנות.

המהומות של פורט סעיד הציתו הפגנות בקהיר, שם החלו אוהדי מועדון הכדורגל אל-אהלי לקיים הפגנות מול בניין הפרלמנט ב-25 במרץ.

המפגינים הציבו כ-50 אוהלים מול הפרלמנט ונותרו שם עד השבוע שעבר, אז החליטו להתפנות מהמקום משום לחץ הרשויות ותשישות הפעילים. עם זאת, הבהירו האולטראס בהודעה, כי במידה והמשפט של האשמים בפרשה לא יתנהל בשקיפות – הם יחזרו אל הרחובות.

השוביניזם של האולטראס

לא ניתן לסיים את הפוסט הזה בלי להציג את אחת הסוגיות הבעיתיות ביותר בהתנהלותם (ואולי אף) מהותם. לאורך השנה האחרונה, תדמיתם של האולטראס הרקיעה שחקים כמובילי המהפכה, אך ספגה גם מכות קשות לקראת תחילת 2012, אז רבים מהציבור המצרי החלו לראות בהם שוב "עושי צרות". כל אותה העת, פעילי שמאל רבים ותנועות פמיניסטיות מצריות המשיכו לתמוך באוהדי הכדורגל ובדרישותיהם. הדבר השתנה כ-5 ימים לאחר שהחלו ההפגנות מול בניין הפרלמנט בקהיר, אז הפיקו האולטראס מסמך שגולל את חוקיה המיוחדים של מחאתם.

מסמך החוקים של הפגנת האולטראס מול הפרלמנט

לאחר שלאורך מספר ימים הגיעו פעילות להביע תמיכה עם מטרתם של האוהדים, החליטו האולטראס לתלות באנר, שאמר כי על אף שהקבוצה מכבדת את חירות הפרט, היא גם מכבדת את ערכיה ומסורתה של החברה המצרית. המשמעות בפועל: פעילות לא הורשו להישאר במקום לאחר השעה 10 בלילה. האולטראס הצדיקו את חוקיהם באומרם כי הם למדו מהפגנות העבר ועל כן הם אינם מעוניינים "לקחת אחריות" על שיקרה לנשים שיוותרו בשטח ההפגנה לאחר השעה הנקובה.

בתגובה, פרסמה האגודה הפמיניסטית המצרית הצהרה, בה נאמר כי על אף תמיכתן באולטראס, הן מגנות את החלטתם למנוע מנשים את חופש המחאה.

"מי שנושא את לפיד החירות כנגד כוחות דכאניים, צריך לכבד את החירות בעצמו", נאמר בהצהרה, שפורסמה בעיתון "אל מסרי אל יום". "אנחנו לא יכולות לבקר את האיסלאמיסטים על כך שהם מונעים מנשים מלהשתתף בהפגנות, כאשר הכוחות המהפכניים עושים ממש את אותו הדבר".

Written by hshezaf

אפריל 17, 2012 at 8:50 am

פורסם בכללי, מצרים

Tagged with ,

ערב הסעודית | להלחם במפגינים באגרוף ברזל

with 2 comments

[הגר שיזף]

ביום שלישי האחרון נערכה  הפגנה בקמפוס לנשים של אוניברסיטת "המלך חאלד" שבעיירה אבהא, ערב הסעודית. המפגינות מחו נגד התדרדרות התנאים והשירותים הבסיסיים בקמפוס שלהן וקראו לפיטוריו של נשיא האוניברסיטה,עבדאללה אל-ראשיד, שמואשם בשחיתות מתמשכת.

בהפגנה השתתפו כ-8,000 תלמידות, ומקורות מדווחים כי עד כה, נפצעו לפחות 53 מפגינות כתוצאה מאלימות כוחות הביטחון שהסתערו אל תוך הקמפוס ודיכאו את ההפגנה באמצעות זרנוקי מים ואלות. בתגובה, המפגינות החלו לזרוק בקבוקי מים אל עבר כוחות הביטחון.

הבלוגר הסעודי ואיל עבדאללה, דיווח כי אחותו, שלומדת באותה האוניברסיטה, סיפרה כי למחרת נאסר על התלמידות להכניס בקבוקי מים אל שטח הקמפוס. לקראת הצהריים, עצר אחד מאנשי האבטחה של האוניברסיטה את אחת התלמידות, משך אותה בשערותיה והאשים אותה בנקיטת אלימות נגד איש ביטחון. מקרה זה עורר את ההפגנה בשנית, ולאחר שעה קלה הגיעו כוחות ביטחון בלבוש-אזרחי אל תוך הקמפוס ודיכאו את ההפגנה בצורה אלימה.

"ביום רביעי… כוחות הביטחון הגיעו אל הקמפוס עם מקלות, ואיימו על תלמידות על ידי דחיפתן אל כיסאות ושולחנות", סיפרו תלמידות לרויטרס.

במחאה על האלימות, הודיעו התלמידות ביום שישי כי הן מתכוונות להחרים את שיעורי האוניברסיטה.

ההפגנה באוניבריטה המלך חאלד

בעקבות ההפגנות בקמפוס לנשים, אמש (שבת) קיימו סטודנטים הפגנה בקמפוס לגברים של האוניברסיטה, בקריאה להתפטרותו המיידית של נשיא האוניברסיטה.

הנסיך פייסל בן-חאלד, מושל מחוז עסיר בו ממוקמת האוניברסיטה, אמר ביום שישי כי הממשל לא יסבול עוד הפגנות. "המדינה לא תתייחס בסובלנות כלפי כל נסיון לפגוע בכוחות הבטחון שלה, תחת כל נסיבות שהן", דיווחה סוכנות הידיעות הסעודית. על פי הדיווחים, הנסיך הוסיף ואמר כי בסעודיה אין כל מקום להפגנות ומחאות.

על אף זאת, דיווחים בטוויטר העידו כי ההפגנה אמש הסתיימה ללא פצועים ולאחר שסגן נשיא המושל המחוזי הבטיח לתלמידים כי 20 נציגים יפגשו היום, יום ראשון, עם מושל המחוז.

לאחר נפילתם של מובארכ ובן עלי בתחילת שנת 2011 ופרוץ המחאה בלוב, בחריין, סוריה ותימן, רבים נשאו מבטם אל עבר סעודיה. ההפגנות שהחלו ביום שלישי האחרון מהוות חזית חדשה בהתעוררות של מחאה כלכלית-פמיניסטית-פוליטית שאכן מתרחשת בסעודיה בשנה האחרונה, אך מושתקת באופן כמעט מוחלט על ידי משפחת המלוכה הסעודית ורק טיפין-טיפין ממנה זולגים אל התקשורת העולמית.

אם לשפוט על פי נתוני תעשיית הנפט – סעודיה היא אחת המדינות העשירות בעולם. העיתונות הכלכלית תספר שמדובר בכלכלה הצומחת במהירות רבה.

עבדאללה מלך סעודיה, לא נוהג לפרסם נתונים בנוגע לעוני של אזרחי מדינתו. הנתונים האחרונים, שפורסמו לפני 3 שנים, העריכו כי ישנן קרוב ל-670 אלף משפחות עניות (הגדרה מעט עמומה, יש לציין) ברחבי המדינה, המונה 27 מיליון אזרחים. לטענתו של איש העסקים הסעודי, טורקי פייסל אל רשיד, נתון זה יכול להתרגם ל-3 מיליון אנשים עניים ברחבי סעודיה, רובם מהאזורים הכפריים.

בסוף חודש פברואר 2011, ולאחר שהרגיש שהאדמה עשויה לרעוד מתחת לרגליו, החליט המלך עבדאללה לחלק קצת מעושרו והעניק לתושבי ערב הסעודית 37 מיליארד דולרים בצורת מענקים או הלוואות.

ב-11 במרץ 2011, תוכננו הפגנות "יום הזעם" בבירת סעודיה, ריאד. לקראת אותו היום, הגיעו דיווחים רבים על הודעות אנונימיות שנשלחו לסעודים בנוגע לקנסות, אובדן אזרחות וגירוש מהמדינה באם ישתתפו בהפגנות.

באותו היום, צוות של רשת ה-בי.בי.סי הבריטית הובל על ידי גרומים ממשלתיים אל מרכז הבירה, כדי להראות לכלי התקשורת את שביעות רצונם של ההמונים, והעדרם מההפגנה המתוכננת [לצפייה בכתבה של הבי.בי.סי, לחצו כאן]. ואכן, ההצגה באותו היום הייתה מאכזבת למדי, אם משום הטלת האימה, אם משום העובדה שהמשטרה כיתרה את העיר באותו היום ואם משום שההמונים פשוט לא רצו לצאת לרחוב. אך פתאום, להפתעתם של העיתונאים וגורמי הממשלה כאחד, ניגש חאלד אל-גוהני, מורה ואב לחמישה, אל עבר הפמלייה ואמר: "אנחנו לא שייכים למשפחת המלוכה! יש לנו זכות להשמיע את קולנו.. אם תדברו, יכלאו אתכם אחרי חמש דקות!" לשאלתו של כתב ה-בי.בי.סי בנוגע למה שעתיד לקרות לו, הוא השיב "אני אלך לבית הכלא עם חיוך גדול – משום שאני כבר עכשיו בבית כלא!". אל-ג'והני נעצר למחרת והוא נמצא במאסר מאז חודש מרץ 2011.

תמונה שפורסמה בדף הפייסבוק למען שחרור של חאלד אל ג'והני, שעצור מאז חודש מרץ שעבר. מתחת לתמונתו כתוב: איפה חאלד?

בחודש נובמבר האחרון, הועלה אל יו-טיוב פרק בתוכנית בשם "עבדו עלינו" שעסק בעוני בערב הסעודית [לצפייה בפרק עם תרגום לאנגלית, לחצו כאן]. הפרק התחיל בסדרת שוטים של צעירים, ככל הנראה ממעמד סוציו אקונומי גבוה, שאומרים שהם "בסדר" ומיד לאחר מכן סדרת צילומים של צעירים מחלק אחר ועני של העיר, שאומרים שהם ממש לא "בסדר". הפרק ממשיך ומראה את אחת השכונות העניות של רידא ותנאי החיים שם. זמן קצר לאחר העלאת הסרטון, נעצר יוצר הסדרה, פיראס בקנא למשך שבועיים. מעצרו עורר הד רב בעולם וגרר קמפיין אינטרנטי שצבר תאוצה בסעודיה ומחוצה לה, וככל הנראה האיץ את שחרורו.

המאבק הפמיניסטי

ההפגנות של יום שלישי האחרון החלו בקמפוס לנשים בלבד, ולא במקרה. אחד הכוחות המהפכנים ביותר שנראו בסעודיה בשנה האחרונה הגיע מתוך מאבקים פמיניסטים שהתנהלו ועודם מתנהלים במדינה.

סעודיה היא המדינה היחידה בעולם בה אסור לנשים לנהוג. בנוסף, נשים סעודיות מנועות מלהיכנס למבני ממשל והן גם אינן יכולות לצאתאל מחוץ למדינה ללא אישור האפוטרופוס שלה.

המאבק הסעודי שזכה לתהודה הרחבה ביותר במהלך השנה היה הקמפיין נגד האיסור על נהיגתן של נשים. בעקבותיו, מספר מכובדח של מנהיגים דתיים הודיעו באופן ציבורי על תמיכתם בהסרת האיסור. מיותר לציין שיוזמות הקמפיין לא נותרו ללא עונש: מנאל אל-שריף ריצתה 10 ימי מאסר, שימה ג'סטניה נידנה לעשר הצלפות ומדיחה אל-אג'רוש פוטרה מעבודתה.

השלב הבא בקמפיין החל בתחילת חודש פברואר האחרון, אז הגישה מנאל אל-שריף תביעה נגד ממשלת סעודיה, על כך שזו מסרבת להנפיק לה רשיון נהיגה ואוסרת עליה לנהוג. עורך דינה של מנאל סיפר לאתר אל-חיאת כי בית המשפט הסכים לעיין בתיק התביעה.

תמונת סטילס מתוך הסרטון בו מנאל אל-שריף צילמה את עצמה נוהגת כאקט של התנגדות לאיסור על נהיגה של נשים.

במאמר שכתבה לגרדיאן לציון יום האישה הבינלאומי, מספר אימאן אל נפג'ן, כותבת הבלוג Saudiwoman’s blog, על עוד מספר מאבקים והצלחות של נשות סעודיה בשנה האחרונה. בין השאר, סיפרה אל נפג'ן על הודעת המלך בחודש ספטמבר האחרון כי נשים יורשו לקחת חלק בבחירות עירוניות ועל כך שאוניברסיטאות גדולות ברחבי המדינה הודיעו על כוונתן לפתוח פקולטות לנשים בתחומי המשפט וההנדסה.

אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר עליהן מספר אל נפג'ן במאמרה היא על הקמפיין שהנהיגה רים אסאד. בשנת 2009, החלה רים אסאד בקמפיין אשר קרא להסרת האיסור על העסקתן של נשים בחנויות לבגדי נשים והלבשה תחתונה. במסגרת הקמפיין, העירה אסאד על האבסורד שבהעסקת גברים-בלבד בחנויות של נשים ועל אי הנוחות שהדבר גורם ללקוחות. הקמפיין המוצלח נשא פרות ובחודש ינואר האחרון נחקק חוק שקבע כי כעת נשים יוכלו לעבוד בחנויות של הלבשה תחתונה ולא תכפה עליהן נוכחות גברית בסביבה זו.

הגזרה המזרחית – ההשתקה של מחוז קטיף

אך אין ספק שהגזרה ה"לוהטת" ביותר היא הגזרה המזרחית של הממלכה: אחד האזורים שמדיר שינה מעיניה של משפחת המלוכה הסונית ברידא הוא מחוז קטיף. מדובר במחוז ממנו נשאבים 90 אחוזים מתפוקת הנפט של סעודיה, ורוב אוכלוסיותיו היא שיעית. אם זה לא מספיק, המחוז קרוב להחריד לבחריין, ממלכה קטנה במפרץ הפרסי שם גועשת מחאה מאז חודש פברואר של השנה שעברה, שמסריה העיקריים הם שוויון זכויות לרוב השיעי הנשלט בידי מיעוט סוני. יחסיו הפוריים של בית המלוכה הסעודי עם בית המלוכה הבחרייני , לא הפכה אותו לפופולרי במיוחד בקרב אזרחיה השיעים של סעודיה.

"לתושבי קטיף יש יותר במשותף עם בחריין מאשר עם כל מקום אחר בסעודיה", אמר תושב קטיף לגלובל מייל.

לוויה של מפגין שנהרג במחוז קטיף

אוכלוסיות שיעיות בסעודיה סובלות מאפליה נרחבת: הם מנועים מלקיים שיעורי דת שיעים בבתי הספר, טקסים דתיים בציבור ולעבוד בדרגים הגבוהים של הממשלה ומערכת המשפט הסעודית.

עם הגעתם של כוחות סעודים אל בחריין בחודש מרץ הקודם, לאחר שהוזמנו בידי מלך בחריין לשם סיוע בדיכוי הפגנות,החלו תושבי קטיף מפגינים למען יציאתם של הכוחות הסעודים מהמדינה. הפגנות אלה דוכאו וידיעות עליהן הושתקו. האופן בו דוכאו ההפגנות גרם לכך ששנאתם של המפגינים נתונה במיוחד לנסיך נאיף בן עבד אל-עזיז, שר הפנים ויורש העצר הסעודי שנודע באכזריותו כלפי מתנגדי משטר.

ב-13 בפברואר נערכה במחוז לוויה לזוהיר אל-סעיד,  מפגין שנהרג כמה ימים קודם לכן. בלוויה נכחו עשרות אלפי אנשים שקראו "לא סונה, לא שיעה, אחדות איסלמית! אנחנו לא מפחדים, נאיף! אתה הטרוריסט, אתה העבריין, אתה הקצב, יא נאיף!"

"יש לנו עדויות ליחסים בין המפגינים לבין גופים זרים", אמר דובר משרד הפנים בעקבות מעצרם של 23 תושבי-קטיף בחודש ינואר האחרון, באשמת הסתה למהומות. ה"גוף הזר" הוא איראן, מדינה ששמה נקשר למפגינים על ידי השלטונות גם בבחריין. מספר ימים לאחר מכן, פרסמה סוכנות הידיעות הסעודית כי גורם במשרד הפנים אמר ש"המעשים המבוצעים על ידי מיעוט קטן הם ה'טרוריזם החדש'" המקור הוסיף כי, בהתאם לכך, "לממשלה יש את הזכות להתמודד עם המפגינים כפי שעשתה עם אל-קעידה".

ולמקרה שזה לא ברור מספיק, דובר משרד הפנים מבהיר כי כוחות הביטחון של סעודיה מתכוונים, חד וחלק, "להלחם במפגינים באגרוף ברזל".


Written by hshezaf

מרץ 11, 2012 at 9:03 am

פורסם בכללי

Tagged with

דרום סודאן | 8 חודשים אחרי

with 7 comments

קריקטורה שהופצה עם הכרזת העצמאות של דרום סודאן. מימין: נשיא דרום-סודאן, סאלווה קיר מאיארדיט, משמאל: נשיא סודאן, עומר אל-באשיר.

[יעל אבן אור]

לפני כשמונה חודשים חגגו חברי קהילת הפליטים הדרום-סודאנים בישראל את הקמתה של המדינה הצעירה בעולם, הלוא היא דרום סודאן. בסוף חודש ינואר פרסמה רשות האוכלוסין וההגירה הישראלית הודעה שקבעה כי בעקבות ההכרזה על עצמאותה של דרום סודאן ובהחלטת שר הפנים, על הפליטים הדרום-סודאנים השוהים בישראל לעזוב את המדינה תוך חודשיים ולא – יינקטו נגדם אמצעים משפטיים. החלטה זו ביטלה למעשה את ההגנה הקבוצתית לה זכו פליטים מדרום סודאן ובעקבותיה יאלצו 700 חברי הקהילה בישראל לחזור אל דרום סודאן, על אף חוסר הבטיחות הרב שעדיין שורר במדינה. משום כך, מובא בפניכם סיכום של ההתרחשויות האחרונות בדרום-סודאן, בנסיון לשפוך אור על המצב במדינה. לצערי הרב, זהו סיכום עצוב.

—-

מוקדם יותר החודש חתמו סודאן ודרום סודאן על הסכם ביטחוני. על פי ההסכם, מתחייבות  שתי המדינות להימנע מכל התקפה בעתיד הקרוב במטרה להביא ליציבות באזור. חמישה ימים לאחר מכן תקפו מטוסים סודאניים באזור ג'או, השוכן בגבול בין שתי המדינות  (התוואי של הגבול בין שתי המדינות עדיין נתון למחלוקת), ופצעו ארבעה חיילים דרום סודאנים. זו איננה הפעם הראשונה בחודשים האחרונים שסודאן מפציצה את אזור הגבול;  הפצצות דומות ועימותים נוספים הפכו 100,000 אנשים מאזור זה לפליטים בחודשים האחרונים.

בתחילת חודש פברואר, התבטא עומר אל באשיר, נשיא סודאן באופן חסר תקדים בראיון טלוויזיוני ואמר כי המתחים בין המדינות עלולים אף להוביל למלחמה.

"אני מעוניין בשלום", אמר באשיר, "אך אנחנו נלך למלחמה אם נהיה חייבים…היא תפגע בהם לפני שתפגע בנו".

טרם הפיצול של שתי המדינות, הייתה סודאן המדינה הגדולה ביותר באפריקה, ואוכלוסייתה עמדה על כ-44 מיליון בני אדם. כ-8.5 מיליון מהם הפכו ביולי האחרון לאזרחי דרום-סודאן, שבקיץ האחרון הוכרזה כמדינה העצמאית הצעירה ביותר בעולם. אזרחי דרום-סודאן זכו לעצמאות בתום עשרות שנים של מלחמות, בהן נהרגו למעלה משני מיליון בני אדם וכארבעה מיליון נעקרו מבתיהם. ההחלטה לניתוק מהצפון התקבלה באמצעות משאל עם שנערך בדרום לפני כשנה, בו הצביעו 99.7% מתושביו, רובם נוצרים, בעד היפרדות מהצפון הערבי-מוסלמי ברובו. משאל העם היה תולדה של "הסכם השלום המקיף" שנחתם על ידי נציגי צבא השחרור העממי של סודאן (ה-SPLA) מהדרום וממשלתו של עומר אל-באשיר בשנת 2005, לאחר שנתיים של משא ומתן. יש לציין, כי מאז שנחתם הסכם השלום ב-2005 תפקדו לכאורה שתי המדינות בנפרד, עוד טרם הוכרזה עצמאותה של דרום סודאן באופן רשמי.

מפת סודאן, דרום סודאן וסביבתה. האיזור המודגש הוא דרום סודאן והאזור המפוספס הוא אביי.

ההסכם קבע תקופת מעבר בת שש שנים שהחלה בשנת 2005, שבסיומה ייערך משאל עם בקרב תושבי הדרום בו יצביעו על גורלם, וכך היה. אולם, פרטי אותו ההסכם היו רחוקים מלהיות מושלמים.

"עקב האכילס של ההסכם היא שהוא לא קבע את עתידו של חבל אביי", מספרת ד"ר אירית בק, חוקרת תרבות אפריקה באוניברסיטת תל אביב והאוניברסיטה הפתוחה.

אביי הוא חבל ארץ הנמצא בגבול בין שתי המדינות בו שוכנים רוב מרבצי הנפט של כלל הטריטוריה של סודאן לפני הפיצול. על פי התוכניות, היה אמור להתקיים במחוז משאל עם נפרד, בו יכריעו תושביו לאיזו מדינה ברצונם להשתייך. אולם, התוכניות התפוגגו וכתוצאה מהמתיחות הרבה, סובל המחוז מהתלקחויות תדירות מאז מאי 2011, כאשר נכנסו אליו כוחות צבא הצפון, והבריחו באלימות אלפי תושבים מבתיהם. על פי דיווחים של נציבות האו"ם לענייני פליטים וארגונים הומניטאריים נוספים, בעקבות האירועים באביי הפכו 20 אלף מתושבי המחוז לפליטים.

מלחמות אזרחים על פני 5 עשורים

מלחמת האזרחים הראשונה בסודאן החלה ב-1955 ותמה ב-1972 בעקבות הסכם השלום עליו חתם הנשיא דאז, ג'עפר נומיירי, ובו נקבעה מידה מסוימת של אוטונומיה לדרום סודאן. ואולם, בשנת 1983, כשהחליט נומיירי להחיל במדינה את חוקי השריעה (ההלכה האסלאמית), פרצה המלחמה בשנית והייתה למלחמת האזרחים הארוכה בהיסטוריה של אפריקה. המלחמה הסתיימה באופן רשמי בשנת 2005.

עם תחילת ההתקוממות בדרום, נשלח לשם ג'ון גראנג, שהיה אז קולונל בצבא הסודאני, להרגיע את הרוחות. במהרה עבר גראנג להלחם לצדם של המורדים והקים את צבא השחרור העממי של סודאן (ה-SPLA). סאלווה קיר מאיארדיט החליף את גראנג  כמנהיג הצבא הדרומי לאחר שהלה נהרג בתאונת מסוק מסתורית ב-2005. כיום, משמש מאיארדיט כנשיא הדרום .

נשיא דרום סודאן, סאלווה קיר מאיארדיט.

"אפשר להניח כי דרום סודאן עשויה לצאת למלחמה בקלות, כיוון שמדובר במדינה שהתפתחה בה חברה מאוד מיליטריסטית" מסבירה ד"ר בק. "האנשים החזקים שבה – צמחו מתוך המלחמה ושימשו בתפקידים צבאיים. כמובן שסכסוך שכזה יגביר עוד יותר את המילטריזציה שכבר קיימת בחברה".

בעשור האחרון, הנפט הוא מקור ההכנסה המרכזי של שתי הממשלות הסודאניות. רוב מרבציו של "הזהב השחור" במדינה שוכנים במחוז אביי ולכן, מסרבים שני הצדדים להרפות מאחיזתם בו: בעוד שהדרום מחזיק במרבית מאגרי הנפט, מרבית התשתיות, כמו גם הגישה לים, נמצאות בצפון. בשבועות האחרונים גברה המתיחות סביב שאלת גובה התשלום שצריכה דרום סודאן לשלם לסודאן עבור ייצוא הנפט המופק בשטחה. סודאן הודיעה שתעלה את המחיר באופן משמעותי, ובתגובה הודיעה ממשלת הדרום כי היא משהה את תהליכי הפקת הנפט. ניסיונות הגישור האחרונים בין המדינות, שנערכו באתיופיה, עלו על שרטון. "האיומים משני הצדדים מראים כי פניהם לא ממש מועדות לשלום", אומרת ד"ר בק. היא מזכירה גם כי התקלחות של מלחמה כוללת תהיה הרסנית עבור שתי המדינות, אך קטלנית במיוחד עבור המדינה החדשה והענייה שבדרום, משום שתשתיותיה עדיין רעועות  וקופתה כמעט ריקה .

דרום סודאן, חצי שנה אחרי

דרום סודאן מוגדרת כיום כאחת המדינות העניות בעולם, ומחצית מאוכלוסייתה מקבלת מזון מארגוני סיוע. אדו מזניק, ישראלי שביקר בחודש שעבר בדרום סודאן יחד עם קבוצת חקלאים שהוזמנה לבצע סקר שטחים על ידי משפחתו של ג'ון גראנג', מספר על מדינה מחוסרת תשתיות כמעט לחלוטין.

"ישנו בג'ובה כי זו העיר הכי מפותחת במדינה[…] אין תשתיות חשמל במדינה, הכול עובד על גנראטורים ובגלל שאין חשמל אין גם משאבות ומים זורמים. זו מדינה עם כמויות מים אדירות בזכות הנילוס שחוצה אותה, אבל בגלל שאין חשמל קשה להשתמש בהם…"

מאז משאל העם חזרו למדינה פליטים רבים. סיוע  ומשאבים רבים מופנים לטובת אותם 364,166 הפליטים שחזרו למדינה מסוף שנת 2010 ועד היום. על פי ההערכות, צפויים להגיע אל דרום סודאן עוד כחצי מיליון פליטים מצפון סודאן בלבד .

על אף שניתן לומר כי ישנם אזורים מועדים לפורענות יותר מאחרים במדינה, ארגוני הסיוע מדווחים כי אין קשיים הומאניטאריים שייחודיים לחלוטין לאזורים מסוימים. הארגונים מוסיפים כי כיום, אין במדינה אפילו שטח אחד בטוח ומתפקד שהתושבים בו אינם זקוקים לסיוע. על פי תחזיות האו"ם, צפויה לחול החמרה במצב בשנת 2012 בכל רחבי המדינה.

המצב הקשה השורר כיום בדרום סודאן איננו תוצאה בלעדית של הסכסוך עם הצפון אלא גם של מאבקים פנימיים המתרחשים בחודשים האחרונים בעיקר בצפון ומזרח המדינה. מאז דצמבר, הביאו אותם המאבקים למותם של מאות אזרחים, בעיקר ילדים ונשים, וגרמו לכך שמאות אלפי אנשים במדינה זקוקים לסיוע דחוף.

דוגמאות לכך ניתן למצוא במרידות נגד הממשלה המרכזית ובעימותים העקובים מדם המתרחשים בעיקר במחוז ג'ונגליי, (אך גם באזורים ווארפ ו-יוניטי) בין בני השבטים לו נואר ומורלה. בחודש ינואר נמלטו מאזור זה 100 אלף בני אדם וארגוני הסיוע הודיעו כי עתה ישנם 140,000 אנשים באיזור אשר זקוקים לסיוע במזון. מקורם של רבים מהסכסוכים בין השבטים הוא במלחמה על המשאבים –  העוני הקיצוני במדינה גרם לכך שסכסוכים פנימיים רבים יתלקחו סביב המשאבים הבסיסיים ביותר, כמו מים ואדמות מרעה.

חגיגות העצמאות של דרום סודאן בבירה, ג'ובה. יולי 2011.

לאחרונה, נשמעות טענות רבות בנוגע לשחיתותה של הממשלה החדשה, בעיקר במתן יחס מועדף לבני הקבוצה האתנית דינקה, אליה משתייך הנשיא.

"מצד אחד אנשי הממשל יושבים בג'ובה בתוך שטחים גדולים עם חומות ומצד שני, כל שאר [תושבי] העיר נמצאים בבתי בוץ ואנשים רביםנמצאים ברחובות כל הזמן " מספר מזניק.

במדינה פועלות כיום מיליציות חמושות וחזקות נגד הממשלה המרכזית והשחיתות. לאחר שהפסיד בבחירות לתפקיד המושל במחוז ג'ונגליי במרץ 2011 , הנהיג הגנרל ג'ורג' את'ור דאנג, שהיה חבר ה-SPLA ,  מיליציה שהתעמתה עם כוחות ה- SPLA. באחרונה, התחדשו העימותים הקטלניים בין כוחותיו של את'ור ובין כוחות ה-SPLA  באזור המזרחי של ג'ונגליי. את'ור הצדיק את מעשיו כתגובה להתנהגותה של הנהגת ה- SPLA  והאשים אותה בביצוע פשעים נגד האנושות, בעיקר נגד מתנגדיה. בסוף דצמבר הודיעה ממשלת סודן כי את'ור נהרג, אולם עדיין לא ידוע אם אכן כך קרה.

סין – מושיעה או מנצלת?

אחת השחקניות הפעילות ביותר בזירה הבינלאומית בכל הקשור ליחסי דרום סודאן-סודאן היא סין. כמשקיעה הגדולה ביותר בתעשיית הנפט בשתי המדינות, סין מעודדת אותן בנחישות לפעול לסיום המשבר ביניהן.

עד כה, טענה סין כי היא נוקטת במדיניות "אי התערבות" בכל הנוגע לסכסוך באזור. אולם, מאז משאל העם בדרום סודאן נשמעים יותר ויותר קולות בסין הקוראים לה לחרוג מעקרונותיה, בין השאר משום שאזרחי סין  חשו על בשרם את השלכותיו של הסכסוך כאשר רק בסוף ינואר נחטפו בסודאן 29 עובדים סינים שהוחזקו כבני ערובה במשך 11 יום על ידי אנשי הפלג הצפוני של ה-SPLA, שמורדים בשלטון המרכזי .

האם השותפה העסקית הגדולה ביותר של המדינות, אשר מייבאת יותר מ-60 אחוז מהנפט שלה מסודאן, תצא מעורה? וגם אם כן – האם ההתערבות תעשה באופן שאכן יתרום לסיום הסכסוך?

בסיטואציה הנוכחית, מבט אופטימי דווקא לכיוונה של סין הוא דבר מפתיע, בעיקר לאור העובדה שארגוני זכויות אדם תולים זה זמן רב חלק  גדול מהאשמה לעימותים בסודאן – ובעיקר בדארפור – במערכת היחסים הכלכלית של סין עם סודאן. טענה רווחת היא שהכסף שמשקיעה סין בסודאן וממשלתה מוזרם בסופו של דבר למיליציות של דארפור. בנוסף, מספר דיווחים עמדו על כך שסין סיפקה לסודאן נשק ואימונים בתמורה לנפט.

אינטרסים חיצוניים ופנימיים, כמו גם סכסוכים ארוכי שנים מרכיבים את המציאות היום-יומית בדרום סודאן של תחילת שנת 2012.  מאחורי החלטתו של שר הפנים הישראלי, אלי ישי, עמדה הערכת משרד החוץ הישראלי כי המצב במדינה החדשה מאפשר את חזרתם של אזרחי דרום סודאן למדינתם ללא סיכון לחייהם, אולם מבט על המתרחש בשתי המדינות בחודשים האחרונים מגלה כי פני הדברים שונים לחלוטין.  

Written by hshezaf

פברואר 28, 2012 at 2:59 pm

פורסם בכללי

קונגו | הנשיא שלא נבחר. שוב.

with 6 comments

טפסי הצבעה שרופים, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

פוסט אורח על מדינה עליה לא יוצא לנו לכתוב מספיק – הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אם אתם\ן מעוניינים\ות לכתוב אצלנו בעתיד על נושאי חוץ – פנו אלינו ב- kavhutz@gmail.com.

עדכון: ביום חמישי הקרוב יערכו חברי הקהילה הקונגולזית בישראל הפגנה  במחאה על תוצאות הבחירות בקונגו ושתיקת העולם אל מול האלימות והדיכוי המתמשכים במדינתם. ההפגנה תערך ב-9 בבוקר מול השגרירות האמריקאית בתל אביב, רח' הירקון 71. 

[יעל אבן-אור]

זה מספר שבועות שחברי הקהילה הקונגולזית ברחבי העולם מקיימים הפגנות במחאה על תוצאות הבחירות שנערכו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בהן ניצח ג'וזף קאבילה ונבחר לכהן בשלישית כנשיא המדינה. דיווחים רבים מספרים כי מערכת הבחירות, שהייתה הראשונה בקונגו שאורגנה במלואה על ידי רשויות המדינה ולא על ידי הקהילה הבינלאומית, הייתה נגועה בשחיתויות והפרות סדר.

 "אנחנו מבקשים מתושבי מדינות המערב לעזור לנו להעביר את המסר של העם שלנו בקונגו, כי שם אי אפשר לעשות זאת", אומר אוסקר אוליבייר, מראשי הקהילה הקונגולזית בישראל, המונה כ-300 מבקשי מקלט. בטורונטו חסמו קונגולזים כבישים ליד קונסוליית ארצות הברית, בבריסל התפרעו במרכזים מסחריים ובלונדון הפגינו מול אולפני ה-BBC. בישראל, מתכננת הקהילה למחות מול בנייני בורסת היהלומים ברמת גן "כי איתם מתחילה כל הבעיה", מסביר אוליבייר.

לאחר הבחירות חסמה ממשלת קונגו את שידוריה של תחנת הרדיו הצרפתית RFI  משום שלדבריה, היא "לא מעריכה כלל" את האופן בו סיקרה התחנה את מערכת הבחירות. השתקת תחנת הרדיו הבינלאומית עוררה את זעמה של ארצות הברית ודוברת מחלקת המדינה האמריקאית, ויקטוריה נוילנד, פרסמה הודעת גינוי להחלטה. מלבדה, נראה כי המשבר הנוכחי המתחולל במדינה, שכבר ידעה מלחמות אזרחים עקובות מדם, מטריד את הדיפלומטיה והתקשורת העולמית מעט מאוד.

הפגנה של הקהילה הקונגולזית בלונדון נגד קאבילה. כ-140 מפגינים נעצרו.

"רבים לא רוצים ללכלך את ידיהם", אומרת פרופסור גליה צבר, ראש התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב. "קונגו היא אחת המדינות העשירות ביותר  במחצבים והאינטרסים הכלכליים הבינלאומיים בה ענפים ומגוונים. נדמה כי האינטרסים הם אלה המונעים מהתקשורת העולמית לסקר את שקורה שם". המדינה הענקית, העשירה ביהלומים, בנחושת ובמינרל "קולטן" – החיוני לייצור טלפונים סלולריים, מכניסה מיליוני דולרים לחשבונות בנקים פרטיים ומדינתיים. "לאלה העומדים מאחוריהם אינטרס להשתיק את מעשי השחיתות ולשמר את אווירת הפחד במדינה", הוסיפה פרופסור צבר.

על פי תוצאות הבחירות הרשמיות לנשיאות, גבר קאבילה, בן 40, עם %49 מהקולות על יריבו אטיין צ'יסקדי, מנהיג מפלגת האופוזיציה "האיחוד עבור דמוקרטיה וקדמה חברתית" (UDPS), שגרף %32 מן הקולות. צ'יסקדי בן ה-79 ותומכיו מסרבים להכיר בתוצאות, אשר הוכרזו כפסולות על ידי משקיפים בינלאומיים ועל ידי אלפי משקיפים מהכנסיה הקונגולזית (כ-%80 מתושבי קונגו הם נוצרים). האותנטיות של התוצאות מוטלת בספק, בין היתר בעקבות "היעלמותם" של פתקי הצבעה שנאספו ביותר מ-3,000 קלפיות שונות. בית המשפט העליון של קונגו אמנם אשר את תוצאותיהן של הבחירות, אולם תומכיו של צ'יסקדי, שכוחות צבא רבים מונעים ממנו לצאת את ביתו והפכו אותו לאסיר למעשה, מספרים כי קאבילה דאג להחליף את כל חברי בית המשפט בנציגים מטעמו שלושה שבועות לפני יום הבחירות שהתקיים ב-28 בנובמבר.

על אף שעברו כבר למעלה משלושה חודשים, תוצאותיהן המלאות של הבחירות עבור בית הנבחרים פורסמו רק ביום חמישי האחרון. במהלך הבחירות האחרונות שמו תושבי המדינה שני פתקים בקלפי – אחד לנשיאות והשני עבור נציגי המפלגות, שעתידים למלא את 500 המושבים בבית המחוקקים התחתון של הפרלמנט הקונגולזי. עד כה טענה ועדת הבחירות כי היא אינה יכולה להתמודד עם ספירת הקולות, בגלל כשלים ארגוניים, הפרות סדר ובלבול, וכי היא זקוקה לעזרה בינלאומית. עם זאת, הועדה לא נתנה מענה לשאלה כיצד ייתכן תוצאות הבחירות לנשיאות היו "כשרות" דיין ואילו לבית הנבחרים –  לא. לפי התוצאות שפורסמו – מפלגתו של קאבילה, "מפלגת העם עבור בנייה מחדש ודמוקרטיה" (ה- PPRD), זכתה ב-63 מושבים ומפלגתו של צ'יסקדי ב-41.

ארגון זכויות האדם הבינלאומי Human Rights Watch דיווח כי מאז הבחירות הרגו כוחות הביטחון עשרות ממתנגדיו של קאבילה וביצעו מעצרים נרחבים במשתתפים בפעולות המחאה נגדו, שכללו גם טקס השבעה מחתרתי של צ'יסקדי. מקרי האלימות וההרג מושתקים, אך דיווחים מקוטעים מלמדים על נוכחות מאסיבית של שוטרים ונגמ"שים בבירה קינשאסה ועל אווירה גואה של פחד וחשש ממלחמה נוספת. "כבר אי אפשר להפגין בקונגו, אלו שניסו להפגין – המשטרה הרגה אותם", מספר אוליבייר, שביקש מקלט בישראל לאחר שנדקר בחזה ברחוב בקינשאסה בשל פעילותו באגודת הסטודנטים המקומית. "לכן אנחנו, שנמצאים במדינות בהם יש לנו זכות להפגין באופן דמוקרטי, מנסים בכל כוחנו להעלות את המודעות למה שקורה שם. ביפן יש ארבעה קונגולזים בלבד ואפילו הם ארגנו הפגנה בטוקיו, מול שגרירות צרפת, שידועה בשיתוף הפעולה הבעייתי שלה עם קאבילה".

הפגנה של חברי הקהילה הקונגולזית בבלגיה. הכיתוב על השלט קורא: "קאבילה! אתה לא ראוי להיות נשיא קונגו"

קאבילה וצ'יסקדי

ג'וזף קאבילה ירש את השלטון מאביו, לורן, בשנת 2001, לאחר שזה נרצח בעיצומה של מלחמת אזרחים שהשתוללה במדינה במשך חמש שנים וגבתה את חייהם של למעלה מחמישה מיליוני בני אדם. קאבילה הצליח להכריע את מלחמת קונגו השנייה בשנת 2003 וקיים בחירות לראשונה בשנת 2006. כיום,חמש שנים לאחר שעלה  לשלטון, ערך קאבילה את הבחירות הדמוקרטיות, כביכול, והעצמאיות הראשונות בקונגו מאז הכרזת עצמאותה.

קאבילה מייצג את השכבה הדקה של בעלי ההון בקונגו. הוא שומר על שלטונו רבות בזכות קרבתו לאליטה הצבאית, האזרחית ולגופים שלטוניים ומסחריים בעולם המערבי. " כל מיני מדינות חתמו איתו חוזים לרכישת יהלומים ולכן הן לא רוצות שהוא יסולק", אומר אוליבייר. לעומתו צ'יסקדי, שהכריז ביום שישי הקודם על שביתת מחאה כללית אשר הביאה לסגירתם של בתי ספר וחנויות בכמה ערים במדינה, מזוהה על ידי תומכיו כאיש משכיל, בעל דוקטורט במשפטים, וכסוציאליסט. הדעה הרווחת במדינה גורסת כי עקרונותיו של צ'יסקדי ימנעו ממנו לתת יד לשחיתות שמייצגת את שלטונו של קאבילה.

 בדומה לרוב המכריע של הפוליטיקאים במדינה, גם צ'יסקדי  נטל חלק בממשל מבוטו, הידוע כאחד מהשליטים האכזריים והמושחתים ביותר שידעה  אפריקה.  אולם ב-1980 נשלח צ'יסקדי לכלא לאחר שהביע ביקורת גלויה נגד משטרו של מבוטו ומאז נכלא מספר פעמים הן על ידו והן על ידי לורן קאבילה, אביו של ג'וזף קאבילה.

ב-1982, הקים צ'יסקדי את מפלגת "האיחוד עבור דמוקרטיה וקדמה חברתית", שהייתה מפלגת האופוזיציה הראשונה במדינה, אבל בבחירות ב-2006, כאשר ניתנה לה ההזדמנות הראשונה להתמודד, מפלגתו החרימה את הבחירות בטענה שהן מושחתות וכי תוצאותיהן נקבעו מראש. ב-2009 הודיע כי בכוונתו להשתתף בבחירות לנשיאות ונראה היה כי החלטתו התקבלה בשמחה ברחובות הבירה של קונגו. צ'יסקדי זכה לפופולריות במערכת הבחירות, שהייתה בתחילה חופשית יחסית, וככל הנראה גם זכה לתמיכתן של למעלה מ-80 מפלגות. עם זאת, ראוי לבחון את דמותו של צ'יסקדי בזהירות לאור מהלכים אנטי דמוקרטיים שביצע בעבר, החל מפעילותו תחת מבוטו והשתתפותו במהפכה שהביאה למותו של ראש הממשלה הראשון של קונגו, פטריס לומבבה.

קיומן של הבחירות במתכונת החדשה התאפשר בזכות חוקה שנכנסה לתוקפה בשנת 2006 , לאחר תקופת מעבר בין שתי חוקות. החוקה החדשה קבעה את סמכויותיהם של שני בתי מחוקקים שמרכיבים את הפרלמנט במדינה – הסנאט ובית הנבחרים. בנוסף, קבעה החוקה כי אם אף מועמד לא יזכה ביותר מ-50% מהקולות האזרחים בבחירות, אזי ייערך סיבוב שני. קאבילה, כאמור, זכה ב-49% מהקולות. אולם בינואר אשתקד הודיעו קאבילה וממשלתו כי יערכו שינויים בחוקה שיבטיחו כי לא יתקיים סיבוב כזה, לטענתם, בעקבות פרץ האלימות שהתרחש בבירה בסיבוב השני בבחירות הקודמות. אירועי הבחירות ב-2006, בהן נבחרו נציגי הבית התחתון (הבחירות לסנאט נערכו במחוזות בשנת 2007), כללו פעולות דיכוי אכזריות שנקט קאבילה בתגובה לניסיונות הפיכה של תומכי המועמד המפסיד, ז'אן פייר במבה.

האם קיימת אופוזיציה אמיתית?

בקונגו קיימות מפלגות רבות. במרץ 2006 היו רשומות במשרד הפנים 278 מפלגות פוליטיות וכיום נראה שפועלות למעלה מ-400. בבחירות הנוכחיות לנשיאות התמודדו 11 מועמדים מ-7 מפלגות שונות (השאר רצו באופן עצמאי) אך אוליבייר טוען שמדובר באשליה: "המפלגות הן מפלגות בובות, אשר מקבלות כסף מקאבילה כדי להתמודד בבחירות כמפלגות וכמועמדים עצמאיים אבל אז הן מעבירות את קולותיהן בדרך זו או אחרת לקאבילה". לראיה, לאחר פרסום תוצאות הבחירות החלקיות לבית התחתון, קאבילה הכריז כי הוא יוכל להשיג רוב קבוע בבית הנבחרים (כלומר את תמיכתם של לפחות 250 חברים – שיבטיחו לו שיוכל להעביר כל חוק בו יחפוץ) למרות שהוא מורכב מנציגים של כ-100 מפלגות שונות ונציגים עצמאיים רבים.

נשיא קונגו, ג'וזף קאבילה, מצביע.

"יש דרכים רבות בהן ניתן לקנות נאמנות", אומר ד"ר סימון הארטמן, חוקר היסטוריה כלכלית של קונגו במכון האוסטרי לפיתוח בינלאומי בווינה. "לא במונחים של כסף אלא גם של כוח, של גישה לאדמה למשל, יש הרבה הטבות שאפשר להעניק במדינה כזאת, שהיא כל כך עשירה במשאבים".

האופוזיציה היחידה לקאבילה, שגם השפעתה מוטלת בספק רב בימים אלו, היא ככל הנראה זו של צ'יסקדי ושל ויטל קאמרה. עם 8% מהקולות, לפי התוצאות הרשמיות, קאמרה, שכיהן בעבר כיו"ר בית הנבחרים, הגיע למקום השלישי בבחירות לנשיאות. הוא השתייך בעבר למפלגתו של צ'יסקדי, אולם לאחר מכן ערק למפלגתו של קאבילה ואף הוביל את קמפיין הבחירות שלו ב-2006. בדצמבר 2010 הוא הודיע על פרישתו ממפלגתו של קאבילה, התמודדותו לנשיאות קונגו בשנת 2011, והקמתה של מפלגה חדשה, שהקמתה הרשמית אמורה להתפרסם בחודש הקרוב.

הקונפליקטים של קונגו

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (שנקראה זאיר עד לשנת 1997, ולפני כן "קונגו הבלגית"), קיבלה באחרונה את הדירוג הנמוך ביותר מבין 187 מדינות במדד הפיתוח האנושי של האו"ם. המדינה השנייה בגודלה באפריקה (אחרי אלג'יריה) סובלת מהיעדר חמור של תשתיות ומנגנונים מדינתיים. מזרח המדינה שופע מורדים ואלימות. בחודש שעבר בלבד נרצחו כ-70 אזרחי קונגו ומורדים רואנדים.

ד"ר  הארטמן מספר כי מאז שנוצרו גבולותיה של קונגו אף נשיא לא הצליח לשלוט, הלכה למעשה, בכל המדינה. "בתקשורת מכנים אותו 'הקונפליקט של קונגו' אבל למעשה מדובר בקונפליקטים של קונגו, יש הרבה מאוד גורמים לעימותים, במיוחד לאלו המשתוללים במזרח המדינה, וקשה מאוד להצביע על סיבה אחת מרכזית או למפות אותם". המשאבים, לדבריו, אינם הגורם המרכזי למשבר המתמשך בקונגו אבל הם בהחלט מהווים את הדלק שלו – באמצעותו מגיע למדינה נשק רב אשר מאפשר לשליטים לשמור על כוחם.

לטענתו של הארטמן, גם אם המשאבים והסחורות שעברו ידיים השתנו במהלך השנים (עבדים, שנהב, גומי, נחושת, יהלומים, קולטן) מבני התלות ודפוסי הניצול נשארו דומים מזמני מסחר העבדים הטרנס אטלנטי שראשיתו במאה ה-16 ועד היום.

"תמיד היו סוכנים בין לאומיים שהיו מעוניינים במשאבים של אפריקה ותמיד היו סוכנים אפריקאים שרצו גישה לשווקים בינלאומיים ולנשק באמצעותו יכלו להשיג כוח. הגורמים שמביאים את השליטים האפריקאים לשתף פעולה הם מגוונים ומשתנים אבל לא תמיד מדובר ברצון להתעשר, פעמים רבות הדבר נובע מהצורך לשלוט באמצעות נשק, אימון ובעזרת בעלות ברית חזקות בחברות שהן מאוד שסועות ורוויות מלחמות", מסביר ד"ר הארטמן.

ישראל לקחה ולוקחת חלק פעיל במערכת שמטפחת את חוסר היציבות ואת השחיתות שלטונית שמייצרת ניצול דורסני ומתמשך של תושבי המדינה ושל משאביה. "כבר בימי מבוטו, נציגים ישראלים סייעו לאמן ולחמש את סיירות העלית שלו. גם במסחר בקונגו בחשו ישראלים אז והיום וכולם יודעים שמרבית העסקאות נחתמות שם בדרכים לא נקיות", אמרה פרופסור צבר. לדידו של אוליבייר, כשמדברים בישראל על בעיית הפליטים עליה מתרעמים רבים מהאזרחים, כדאי לתת את הדעת גם על שיתופי הפעולה הללו. "אנשים פה מתלוננים על נוכחותם של הפליטים אבל הם לא שואלים את החברים שלהם מה הם עושים באפריקה כשהם נוסעים לשם. המערב מספק לדיקטטורות את הנשק שבגללו רבים מאתנו נאלצים לברוח ולבקש מקלט – במדינות מערביות".


Written by hshezaf

פברואר 5, 2012 at 1:56 pm

פורסם באפריקה, כללי

Tagged with ,

מצרים | הקשר בין הצבא והכלכלה

leave a comment »

מצרים חולפים ליד גרפיטי עם תמונתו של טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה. AP.

[הגר שיזף]

אמש, צעדו אלפי מפגינים אל עבר הפרלמנט המצרי ודרשו את העברת השלטון מידי הצבא לידיים אזרחיות. בתגובה, הודיעה הוועדה המייעצת לצבא, כי היא תמליץ על קיום הבחירות לנשיאות והעברת השלטון באמצע מאי ולא בתחילת יוני, כמתוכנן. תגובת המועצה הצבאית העליונה להצעה טרם פורסמה אך לא נראה כי הקדמת הבחירות לנשיאות בשבועות אחדים הותירה רושם רב בקרב המפגינים.

בפוסט הקודם (ראו, "וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון") ניסיתי להתחיל ולהסביר מדוע בעצם המהפכנים המצרים עדיין זועמים. בפוסט הזה, שפורסם במקור ככתבה במוסף העסקים של מעריב, אעמוד על הקשר בין הצבא לכלכלת מצרים וכיצד הדבר תורם לכעס הציבורי על טנטאווי ושותפיו.

צבא בלי עם: הצבא המצרי וכלכלת מצרים

אחת הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה.

האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח כגון מכירה וקנייה של נדל"ן בשם הממשלה, שירותי ניקיון ביתיים, ניהול קפיטריות, ניהול תחנות דלק, ניהול משקים וייצור מזון וכיסויים לשולחנות פלסטיק. אף על פי שכל המידע המובא לעיל מוצג באתרי האינטרנט של החברות ושל בתי החרושת המדוברים, הצבא דורש להוציא מחוץ לחוק של כל אזכור פומבי של פעילויות אלה.

חלקים נכבדים מתקציבו של הצבא המצרי קשורים לרכישה ולייצור של נשק ושל אמצעי ביטחון. אך דווקא רוב המידע הזה חשוף לציבור המצרי משום שארה"ב, שותפתה העיקרית של מצרים בייצור ובסחר בנשק, מחויבת על-פי חוק לחשוף את פרטי העיסקאות שלה עם מצרים.

פול סוליוון, מומחה למצרים ופרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מעריך כי תקציב הצבא המצרי עומד על 7-3 מיליארד דולר. להערכתו, כ-1.3 מיליארד דולר מגיעים מסיוע צבאי של ארה"ב, מיליארד דולר מסעודיה ועוד 700 מיליון דולר מתורמים. הצבא משלם משכורות ל-350 אלף חיילים בשירות, נוסף לתשלומי הפנסיה ולתשלומים למועסקיו בשלל אחזקותיו הכלכליות.

בחלקים אחרים בתקציב הצבא שומר בקנאות על סודיות, אך קשה לומר שמדובר בסודות הקשורים לענייני ביטחון לאומי. הנתונים החסויים כוללים מידע על אודות הרווחים העצומים שלצבא יש הודות לייצורם של מוצרים ושל סחורות נטולות הקשר ביטחוני: כמה שקיות פסטה או בקבוקי מים מתוצרת הצבא נמכרו? כמה בתים ניקתה חברת קווין? חלקים אלה בתקציב הצבאי נותרים מחוץ לעין הציבור ומחוץ לפיקוח פרלמנטרי. חשיפת מידע זה נחשבת לחשיפת "סודות הקשורים לביטחון לאומי" ויכולה להביא להעמדה לדין.

מקומו המשמעותי של הצבא בכלכלה המצרית קשור ישירות להסכם השלום עם ישראל. הסכם השלום גרם לשחרורם הפתאומי של המוני קציני צבא ולאבטלה. בעקבות לחץ של בכירי צבא הקימה המשלה המצרית גוף כלכלי הנקרא "הארגון לפרויקטי שירות לאומי". הגוף הכלכלי החדש הקים מיזמים כלכליים חדשים שאנשי צבא לשעבר ניהלו.
אותם המוסדות הכלכליים נהנו מפטור ממסים ומחוסר חובת דיווח לממשלה. במסגרת תהליכי הליברליזציה וההפרטה המסיביים בימי מובארק, ובפרט בין השנים 2011-2004, אחזקותיו של הצבא נותרו מחוץ למכרזים.

התנהלותו הכלכלית של צבא מצרים ידועה כנגועה בשחיתות. לדוגמה, מושל מחוז לוקסור לשעבר, הגנרל סמיר פאראג, מכר לאיש עסקים קרקע שיועדה לבניית אצטדיון למשחקים האולימפיים במחיר מגוחך. למעשה, הקרקע נמכרה לאחר שמיליוני לירות מצריות כבר הושקעו בפרויקט האצטדיון והדבר גרם להפסדים כלכליים עצומים וסערה ציבורית.

הצבא המצרי, אם כן, לא חף מאינטרסים כלכליים במצרים. טנטאווי, לשעבר שר ההגנה ויד ימינו של מובארק, לא זוכה לפופולריות רבה. מצבו של טנטאווי החריף לאחר פרסומו של מסמך העקרונות לייסוד החוקה בנובמבר האחרון, שכלל סעיף שקבע כי תקציב הצבא המצרי יישאר חסוי. המסמך המדובר עורר את גל ההפגנות המחודש בחודש נובמבר האחרון וזכה להתנגדות מכל עבר, אך הצבא מעולם לא הודיע רשמית על ביטולו.

המצרים מקווים כי בחירתו של הפרלמנט החדש, שניתנו לו זכויות חקיקה, תגרום לריסון הצבא. "אנחנו מכבדים ומעריכים את הצבא, אך המועצה הצבאית העליונה צריכה לשאת באחריות על כל הטעויות שעשתה", אמר מוחמד בדיע, יו"ר מפלגת האחים המוסלמים השולטת בפרלמנט המצרי הנבחר. "אף אחד לא פטור ממתן דין וחשבון לעם".

[הכתבה פורסמה במקור במוסף העסקים של מעריב. ניתן למצוא אותה ממש פה]

Written by hshezaf

פברואר 1, 2012 at 2:15 pm

פורסם בכללי, מצרים

Tagged with ,

מצרים | וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון

with 2 comments

מפגין מצרי בהפגנה בתחריר במהלך סוף השבוע.

[הגר שיזף]

"אל תפחדו לומר זאת בקול רם: המועצה הצבאית צריכה ללכת!"

ה-25 בינואר 2011, היום בו החלו ההפגנות שהובילו למהפכה המצרית, היה יום שבתון ברחבי מצרים שהוקדש לציון יום ההוקרה לכוחות המשטרה. שנה לאחר מכן, כמעט אף אחד כבר לא זוכר מה התאריך סימל בעבר משום שאותו יום גשום וגורלי היווה את ההתחלה של תהליך פוליטי בעל חשיבות לאומית ועולמית שסביר להניח שיזכר לעד.

ה-25 בינואר 2012 היה, אף הוא, יום חג לאומי במצרים. על אף השינוי בסיבה למסיבה, גם השנה אלפים הגיעו לכיכר תחריר ביום גשום במטרה למחות על עוולות השלטון.

למה הם עדיין כועסים?

כמעט שנה לאחר מפלת מובארכ, הגוף השולט אשר החליט כי ה-25 בינואר יהיה יום חג לאומי איננו גוף נבחר או אזרחי, כי אם המועצה הצבאית העליונה. על פי הדיווחים, יום חג לאומי נוסף יתקיים ב-10 בפברואר לציון היום בו המועצה הצבאית העליונה הוציאה את הקומיוניקט הציבורי הראשון שלה.

בחודש אוגוסט האחרון הודתה המועצה הצבאית העליונה כי כ-12 אלף אזרחים ברחבי המדינה נשפטו בבתי דין צבאיים במשפטים בלתי-הוגנים במהלך השנה האחרונה. לפחות 13 מתוכם נידונו להוצאה להורג.

קמפין ציבורי בשם "קזאבון", שמשמעותו בערבית היא – "שקרנים", הושק לאחרונה במטרה לחשוף את ההפרות המתמשכות של הצבא כנגד מפגינים ולהציע נרטיב אחר לסיפור המהפכה המצרית. היוזמה מציעה לפעילים להוריד סרטונים של אלימות צבאית כנגד מפגינים וקוראת להפצתם. בעזרת מקרנים וחומר צילום רב, הפעילים מראים בערים השונות תמונות של חיילים מכים, מענים, יורים ודורסים מפגינים – תמונות שלא זוכות להופיע בערוצים הציבוריים.

המחוות של טנטאווי – וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון

הזעם הציבורי נגד המועצה הצבאית לא הותיר הרבה מקום לדימיון. על אף החגיגות המתוכננות, היה ברור שטנטאווי, העומד בראש המועצה הצבאית העליונה, צריך להערך לחצים מכל עבר. גם לו היה ברור כי עליו לרפד את המכה עם מספר מחוות גרנדיוזיות.

ביום רביעי האחרון, חנן טנטאווי כ-3,000 אסירים לכבוד יום השנה למהפכה. ביניהם, שוחרר גם הבלוגר והפעיל הפרו-דמוקרטי מייקל נביל, שהיה בכלא קרוב לשנה ושחרורו עורר הד רב [עוד על שחרורו של מייקל נביל, תוכלו לקרוא בפוסט המצויין של חגי מטר על הנושא,לחצו כאן].

בצעד מפייס נוסף, הודיע טנטאווי ביום רביעי כי יסיר את חוק החירום החל במצרים מאז שנת 1981. אך להסרה יש הסגות: חוק החירום יוסר, חוץ מאשר "במקרי בריונות". אמירה זו בעייתית ממספר סיבות. ראשית, יש לציין כי אף אחד לא יודע בדיוק מהם אותם "מקרי בריונות" מדוברים. שנית, למושג הבריונות יש משמעות מיוחדת בקרב קהילת הפעילים המצריים, משום שבשנה האחרונה עיתוני מצרים הוצפו בדיווחים על "בריונים" המפגינים נגד המועצה הצבאית העליונה ומנגד – "בריונים" אנונימים שנעשה בהם שימוש, ככל הנראה, על ידי מובארכ (ומאוחר יותר – על ידי הצבא) כדי להתסיס מפגינים ולעורר פילוג.

במאמר מעניין מעיר מארק לינץ', עורך ערוץ המזרח התיכון של מגזין "פורין פוליסי", כי טנטאווי לא יכול היה לבטל חוק החירום, משום שהפרלמנט המצרי מחוייב לתקנו. חוק החירום אושר לפני שנתיים וחצי באמצעות חותמת גומי של הפרלמנט המצרי תחת שלטון מובארכ. במעמד האישור, נקבע כי החוק יחול למשך 3 שנים. אם כך, טוען לינץ', החוק ימשיך להיות בתוקף עד לחודש יוני 2012. יהיה זה הנשיא הראשון שיבחר פוסט-המהפכה שיצטרך להתמודד עם שאלת ביטול חוק החירום לחלוטין.

אך זה לא עזר, במהלך סוף השבוע נצפו אלפי אנשים בכיכר תחריר. החגיגה שהמועצה הצבאית העליונה תכננה – על שלל במותיה וטקסיה – נבלעה בידי המפגינים שקראו לניסוח חוקה ללא פיקוח הצבא והעברת השלטון לידים אזרחיות לפני יוני 2012, שהנו התאריך בה התחייבה המועצה שתקיים בחירות לנשיאות.

אמש דווח בעיתון "אל אהרם" כי המועצה הצבאית העליונה ביקשה מהוועדה המייעצת, גוף אזרחי מייעץ אשר מונה על ידי המועצה הצבאית העליונה (ולא זוכה ליותר מדי לגיטימציה ציבורית, יש לומר), לשקול את העברת השלטון לידיים אזרחיות במועד מוקדם יותר.

הוועדה המייעצת צפוייה להגיש את הצעתה בתוך 72 שעות. על פי הדיווח, המועצה הצבאית ביקשה זאת מהוועדה ביום שבת בעקבות ההפגנות המאסיביות בתחריר ושאר מצרים בסוף השבוע.

סמח אשור, העומד בראש הוועדה המייעצת ומנהיג המפלגה הנאסריסטית, הציע כי המועצה הצבאית תעביר את השלטון לפני חודש יוני, לאחר שיתקיים משאל עם במטרה להעניק לפרלמנט זכות למנות אספה מכוננת שכתוב את החוקה החדשה – מבלי לחכות לתוצאות הבחירות של הבית העליון של הפרלמנט המצרי, שהחלו רק אמש.

בנוסף, הודיעה המועצה הצבאית כי מעתה, תהיה הרשות המחוקקת אחראית על חקירת מקרי האלימות האחרונים בין הפעילים המהפכניים וכוחות הביטחון.

שתי חדשות אלה מרעישות במיוחד עבור המהפכנים המצריים, משום שמדובר בשתי הדרישות המרכזיות איתן הגיעו לתחריר בסוף השבוע. עם זאת, נראה שאף אחד לא שש לקראת הבטחותיה של המועצה הצבאית העליונה.

מספר קבוצות מהפכניות קראו למצרים לצאת לרחובות מחר, יום שלישי, להפגנות שמכונות בפיהם "יום שלישי של נחישות". קבוצת "ה-6 באפריל" אף הודיעה ב-25 בינואר כי חבריה מתכננים לפתוח בהפגנה ללא תאריך סיום, עד שהמועצה הצבאית תמסור את השלטון.

בהמשך השבוע נפרסם עוד פוסט על הסיבות להמשך הזעם הציבורי על המועצה הצבעית. סטיי טיונד.

[חומר קריאה נוסף על המועצה הצבאית העליונה ניתן לקרוא בפוסט "היסטוריה קצרה של אי צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות"]

Written by hshezaf

ינואר 30, 2012 at 2:09 pm

פורסם בכללי, מצרים

Tagged with ,

האנשים שלכם בוושינגטון

with 4 comments

[הגר שיזף]

לוביסטים. בלוגרים. נהוג לחשוב כי הראשונים משוטטים להם במסדרונות הפרלמנטים – דוחפים נייר עמד לפה, מנהלים שיחה קצרה שם והאחרים מתבצרים במחשב הנייד שלהם וכותבים את אשר על לבם או בראשם – מי על חדשות חוץ, מי על חייו הפרטיים.

אבל האמת היא שהדברים פועלים ברחבי העולם – ובושינגטון בפרט –באופן שונה לחלוטין והגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים.

טום סקווטרי, עיתונאי ובלוגר ב"הפינגטון פוסט" מרבה לכתוב אודות האירועים בבחריין. הוא סבור כי המפגינים והאופוזיציה הם האשמים העיקריים באלימות בנסיכות הקטנה. באחת מכתבותיו כתב סקווטרי אודות נערה בשם זאהרה ש"הותקפה על ידי מפגינים באמצעות מוט ברזל" ועל עלי, מפגין בחרייני ש"נפגע ממכונית משטרה". בעוד שמשפחתו של עלי טוענת כי הוא "נדרס בכוונת תחילה" על ידי שוטרים, סקוויטרי כתב כי  סביר יותר ש"מכונית המשטרה יצאה מכלל שליטה לאחר שהחליקה על שמן שהמפגינים שפכו על הכביש".

סקוויטרי מצהיר בפוסטים שלו כי הוא "עובד עם הממשלה הבחרינית על מודעות תקשורתית וחופש העיתונות". מדובר בהגדרה משונה עבור מישהו שעובד ב"קורביס תקשורת", חברה שממוקמת בוושינגטון ומופקדת על קידום ולובי של הממשלה הבחריינית.

באופן דומה, פורסם ב-30 בנובמבר מאמר דעה בוושינגטון טיימס תחת  הכותרת "בחריין, בת ברית חיונית לארה"ב: תמיכה במפגינים תהיה בגידה בידידים ותזיק לביטחון האמריקאי". המאמר נכתב על ידי סגן האדמירל בדימוס צ'רלס מור. מור היה בעברו מפקד הצי החמישי של חיל הים האמריקאי, הממוקם בבחריין. מור מציין במאמרו כי בין השנים 1998 ל-2002 הייתה לו ההזדמנות לפתח "מערכת יחסים אישית עם הוד מעלתו חמד בן עיסא אל חליפה, מלך בחריין". כיום עובד מור ב"לוקהיד מרטין", חברת נשק שמכרה לממשלת בחריין ציוד בעשרות מיליוני דולרים.

ככל הנראה, מאמרו האחרון של מור הוא מעין "טובה" שעשתה לוקהיד עבור לקוח טוב – ממשלת בחריין. מאמר הדעה של מור הועבר לוושינגטון טיימס על ידי חברת "סאינטאס", הרשומה בארה"ב כסוכנות העובדת עבור ממשלת בחריין. עם זאת, קוראיו של הוושינגטון טיימס לא יודעו על תפקידה של חברת היח"צ ורבים מהם כנראה קראו את המאמר מתוך אמונה שמדובר במאמר דעה עצמאי של מפקד חיל ים לשעבר.

שני המקרים האלה מציגים טרנד, כבר לא כל כך חדש, בעולם הלובי ובאופן בו מדינות משפיעות על מקבלי החלטות. בארה"ב ובריטניה כאחד, החוקים בנוגע ללובי רופפים והחוקים לגבי לובי מהזן החדש  – לא קיימים.

"הלובי הישיר מת. הקונגרס מלא [בלוביסטים] עד כדי כך שפגישות שם הפכו לחסרות תועלת. עכשיו הכל סובב סביב עיצוב דעת קהל. לכן הרבה חברות לובי משלבות, ועושות הרבה עבודת יחסי ציבור מהצד", אמר לוביסט בוושינגטון לאתר ה"סלון".

שיטות לובי אלה אינן מוגבלות רק לבחריין, כמובן. מנהיג לוב לשעבר, מועמר קדאפי, גייס בזמנו אנשי אקדמיה משפיעים ובעלי תפקידים לשעבר לתמיכה בשלטונו דרך חברת הייעוץ "מוניטור גרופ" מקיימברידג', מסצ'וסטס. על פי השמועות, "מוניטור גרופ" קיבלה מממשלת קדאפי 250 אלף דולרים בחודש כדי לקדם את תדמיתו של הרודן בארה"ב. בין האנשים שהחברה גייסה למען קדאפי ניתן למצוא היסטוריונים, מומחים למזרח התיכון ואקדמיים נוספים. על פי פרסומים, מטרתה העיקרית של החברה הייתה להפוך את תדמיתו של קדאפי מדיקטטור ל"הוגה מקורי" בשאלות הקשורות לפילוסופיה ופוליטיקה. עלות השירות הייתה 3 מיליון דולרים בשנה.

בחודש מרץ האחרון, עם התפתחות תנועת המחאה בלוב, פורסם לראשונה על מבוכתה של מוניטור גרופ בניסיון להסביר לכלי התקשורת האמריקאים את פשר חוזיה בני מיליוני הדולרים עם הממשלה הלובית.

על מנת להבטיח את המשך הידוק היחסים בין לוב וארה"ב (שהחלו בתקופת ג'ורג' ו. בוש – עם קבלת האחריות של לוב על הפצצת טיסת פאן אמריקן בשנת 1988), הקימו אוקסידנטל, קונוקו פיליפס, אקסון מוביל, מרתון נפט, שברון וחברות נפט נוספות את אגודת USLBA. משימתה של האגודה היא "לחנך את הציבור בנוגע לחשיבות הסחר וההשקעות בין ארה"ב ולוב, ולסייע בדיאלוג הדיפלומטי והמסחרי בין שתי המדינות". לפחות שבעה מתוך שמונת המנהלים של החברה היו רשומים כלוביסטים של חברות הנפט. האגודה הוציאה מעל למיליון דולרים בין שנת 2006 לשנת 2009.

דיוויד גולדווין, שעבד במחלקת האנרגיה תחת ביל קלינטון ולאחר מכן ניהל חברת יעוץ שסיפקה שירותי "מודיעין עסקי ופוליטי" לחברות נפט, נשכר כדי לעמוד בראש ה-USLBA.

בשנת 2008 דרש קדאפי כי חברות הנפט האמריקאיות יעזרו ללוב להתחמק מחוק חדש שקבע שקורבנות מתקפות טרור יוכלו להפקיע נכסים של מדינות שנמצאו אחראיות לטרור. אגודת ה-USLBA שמחה להחלץ לעזרתה של לוב.

על פי מסמכים של מחלקת המדינה האמריקאית שפורסמו בויקיליקס בשנה שעברה, חברות הנפט השקיעו 75.8 מיליון דולרים במאמצי הלובי שמטרתם הייתה פטירת לוב מעולו של החוק.

במהרה, שיגרו מזכירת המדינה האמריקאית דאז, קונדוליסיה רייס, ועוד שלושה חברי קבינט מכתבים הקוראים לחברי הקונגרס לחוס על לוב משום שלחוק כזה "יהיה אפקט מזעזע על השקעות של מיליארדי דולרים של חברות אמריקאיות בתעשיית הנפט הלובית". הרשות ניתנה ולוב לא נכללה תחת המדינות המוגדרות בחוק.

נחזור שוב לבחריין, או אם נדייק – לוושינגטון, שם מתפקדת חברת "קורוויס" כמנהלת יחסי הציבור והלובי של בחריין, סעודיה וגם גינאה המשוונית. על אף שקורוויס מוגדרת כחברת לובי, רוב תפקודה הוא הלכה למעשה כחברת יחסי ציבור. לדוגמא, אחרי שכוחות הבטחון הבחריינים פשטו על משרדי "רופאים ללא גבולות", שהעניקו סיוע למפגינים, החברה הפיצה הצהרה על פיה לארגון זכויות האדם לא היה אישור לפעול במדינה ולכן, הפשיטה היא למעשה אשמתם.

טענה מעניינת בהקשר זה היא כי הפצתן של הודעות כאלה אינן מכוונות דווקא לשינוי דעת קהל, אלה לצורכי "אינדוקס" בגוגל ומנועי חיפוש אחרים. זרם מתמיד של הודעות לתקשורת גורם לדחיקתן של חדשות ממקורות אחרים לתחתית מנועי החיפוש ועל אף שבחריין מגיעה מעט מאוד לכותרות – חשוב לממלכה שכאשר היא כן מגיעה, זה יהיה מהסיבות הנכונות. בעולם בו המידע נאגר ומדורג באופן כמעט בלעדי על ידי גוגל, ידיעת סודות ה"אינדוקס" והכלים האינטרנטים יכולה לקבוע לאיזה מין סוג של מידע אנשים יחשפו או לא.

לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון ה"אינדיפנדנט" הבריטי כתבה אודות תרגיל-עקיצה במהלכו התחזו מספר עיתונאים למשקיעים אירופים תחת השם "קבוצת אזימוב". המתחזים טענו כי הם בעלי קשרים אדוקים לממשלת אוזבקיסטן ובעלי אינטרסים בתעשיית הכותנה. תעשיית הכותנה באוזבקיסטן ידועה כמושחתת במיוחד . במסגרת התחקיר, פנו המתחזים לחברת "בל פוטינגר", שהנה אחת מחברות יחסי הציבור הגדולות ביותר בבריטניה שמייצגת בין השאר גם את בלארוס וסרי לנקה. על פי הדיווח, החברה הציעה למשקיעים-המתחזים מתודות לדחיקתן של ידיעות על הפרות זכויות אדם מהעמודים הראשונים של גוגל , יצירת בלוגים שיראו כמו בלוגים עצמאיים אך למעשה יתופעלו על ידי החברה, השכרת אקדמיים שיתמכו במדינה ואף טיפול בערכי ויקיפדיה בעיתיים.

"נגיע לנקודה בה כל פעם שמישהו מקליד 'עבדות ילדים באוזבקיסטן' או 'הפרות זכויות אדם באוזבקיסטן', התוצאות הראשונות יספרו איזה דברים אתם עושים כדי להתמודד עם הבעיה, איך לשפר את המצב, לא רק הקולות הביקורתיים שאומרים כמה זה נורא", אמר אחד הלוביסטים שניסה למכור ל"אזימוב גרופ" את שירותיו.

 [חלקים גדולים מהפוסט הובאו מתוך מספר כתבות באתר ה"סלון"]

Written by hshezaf

ינואר 22, 2012 at 11:00 am

פורסם בבחריין, כללי, לוב

Tagged with ,