קונגו | הנשיא שלא נבחר. שוב.
טפסי הצבעה שרופים, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
פוסט אורח על מדינה עליה לא יוצא לנו לכתוב מספיק – הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אם אתם\ן מעוניינים\ות לכתוב אצלנו בעתיד על נושאי חוץ – פנו אלינו ב- kavhutz@gmail.com.
עדכון: ביום חמישי הקרוב יערכו חברי הקהילה הקונגולזית בישראל הפגנה במחאה על תוצאות הבחירות בקונגו ושתיקת העולם אל מול האלימות והדיכוי המתמשכים במדינתם. ההפגנה תערך ב-9 בבוקר מול השגרירות האמריקאית בתל אביב, רח' הירקון 71.
[יעל אבן-אור]
זה מספר שבועות שחברי הקהילה הקונגולזית ברחבי העולם מקיימים הפגנות במחאה על תוצאות הבחירות שנערכו ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בהן ניצח ג'וזף קאבילה ונבחר לכהן בשלישית כנשיא המדינה. דיווחים רבים מספרים כי מערכת הבחירות, שהייתה הראשונה בקונגו שאורגנה במלואה על ידי רשויות המדינה ולא על ידי הקהילה הבינלאומית, הייתה נגועה בשחיתויות והפרות סדר.
"אנחנו מבקשים מתושבי מדינות המערב לעזור לנו להעביר את המסר של העם שלנו בקונגו, כי שם אי אפשר לעשות זאת", אומר אוסקר אוליבייר, מראשי הקהילה הקונגולזית בישראל, המונה כ-300 מבקשי מקלט. בטורונטו חסמו קונגולזים כבישים ליד קונסוליית ארצות הברית, בבריסל התפרעו במרכזים מסחריים ובלונדון הפגינו מול אולפני ה-BBC. בישראל, מתכננת הקהילה למחות מול בנייני בורסת היהלומים ברמת גן "כי איתם מתחילה כל הבעיה", מסביר אוליבייר.
לאחר הבחירות חסמה ממשלת קונגו את שידוריה של תחנת הרדיו הצרפתית RFI משום שלדבריה, היא "לא מעריכה כלל" את האופן בו סיקרה התחנה את מערכת הבחירות. השתקת תחנת הרדיו הבינלאומית עוררה את זעמה של ארצות הברית ודוברת מחלקת המדינה האמריקאית, ויקטוריה נוילנד, פרסמה הודעת גינוי להחלטה. מלבדה, נראה כי המשבר הנוכחי המתחולל במדינה, שכבר ידעה מלחמות אזרחים עקובות מדם, מטריד את הדיפלומטיה והתקשורת העולמית מעט מאוד.
הפגנה של הקהילה הקונגולזית בלונדון נגד קאבילה. כ-140 מפגינים נעצרו.
"רבים לא רוצים ללכלך את ידיהם", אומרת פרופסור גליה צבר, ראש התוכנית ללימודי אפריקה באוניברסיטת תל אביב. "קונגו היא אחת המדינות העשירות ביותר במחצבים והאינטרסים הכלכליים הבינלאומיים בה ענפים ומגוונים. נדמה כי האינטרסים הם אלה המונעים מהתקשורת העולמית לסקר את שקורה שם". המדינה הענקית, העשירה ביהלומים, בנחושת ובמינרל "קולטן" – החיוני לייצור טלפונים סלולריים, מכניסה מיליוני דולרים לחשבונות בנקים פרטיים ומדינתיים. "לאלה העומדים מאחוריהם אינטרס להשתיק את מעשי השחיתות ולשמר את אווירת הפחד במדינה", הוסיפה פרופסור צבר.
על פי תוצאות הבחירות הרשמיות לנשיאות, גבר קאבילה, בן 40, עם %49 מהקולות על יריבו אטיין צ'יסקדי, מנהיג מפלגת האופוזיציה "האיחוד עבור דמוקרטיה וקדמה חברתית" (UDPS), שגרף %32 מן הקולות. צ'יסקדי בן ה-79 ותומכיו מסרבים להכיר בתוצאות, אשר הוכרזו כפסולות על ידי משקיפים בינלאומיים ועל ידי אלפי משקיפים מהכנסיה הקונגולזית (כ-%80 מתושבי קונגו הם נוצרים). האותנטיות של התוצאות מוטלת בספק, בין היתר בעקבות "היעלמותם" של פתקי הצבעה שנאספו ביותר מ-3,000 קלפיות שונות. בית המשפט העליון של קונגו אמנם אשר את תוצאותיהן של הבחירות, אולם תומכיו של צ'יסקדי, שכוחות צבא רבים מונעים ממנו לצאת את ביתו והפכו אותו לאסיר למעשה, מספרים כי קאבילה דאג להחליף את כל חברי בית המשפט בנציגים מטעמו שלושה שבועות לפני יום הבחירות שהתקיים ב-28 בנובמבר.
על אף שעברו כבר למעלה משלושה חודשים, תוצאותיהן המלאות של הבחירות עבור בית הנבחרים פורסמו רק ביום חמישי האחרון. במהלך הבחירות האחרונות שמו תושבי המדינה שני פתקים בקלפי – אחד לנשיאות והשני עבור נציגי המפלגות, שעתידים למלא את 500 המושבים בבית המחוקקים התחתון של הפרלמנט הקונגולזי. עד כה טענה ועדת הבחירות כי היא אינה יכולה להתמודד עם ספירת הקולות, בגלל כשלים ארגוניים, הפרות סדר ובלבול, וכי היא זקוקה לעזרה בינלאומית. עם זאת, הועדה לא נתנה מענה לשאלה כיצד ייתכן תוצאות הבחירות לנשיאות היו "כשרות" דיין ואילו לבית הנבחרים – לא. לפי התוצאות שפורסמו – מפלגתו של קאבילה, "מפלגת העם עבור בנייה מחדש ודמוקרטיה" (ה- PPRD), זכתה ב-63 מושבים ומפלגתו של צ'יסקדי ב-41.
ארגון זכויות האדם הבינלאומי Human Rights Watch דיווח כי מאז הבחירות הרגו כוחות הביטחון עשרות ממתנגדיו של קאבילה וביצעו מעצרים נרחבים במשתתפים בפעולות המחאה נגדו, שכללו גם טקס השבעה מחתרתי של צ'יסקדי. מקרי האלימות וההרג מושתקים, אך דיווחים מקוטעים מלמדים על נוכחות מאסיבית של שוטרים ונגמ"שים בבירה קינשאסה ועל אווירה גואה של פחד וחשש ממלחמה נוספת. "כבר אי אפשר להפגין בקונגו, אלו שניסו להפגין – המשטרה הרגה אותם", מספר אוליבייר, שביקש מקלט בישראל לאחר שנדקר בחזה ברחוב בקינשאסה בשל פעילותו באגודת הסטודנטים המקומית. "לכן אנחנו, שנמצאים במדינות בהם יש לנו זכות להפגין באופן דמוקרטי, מנסים בכל כוחנו להעלות את המודעות למה שקורה שם. ביפן יש ארבעה קונגולזים בלבד ואפילו הם ארגנו הפגנה בטוקיו, מול שגרירות צרפת, שידועה בשיתוף הפעולה הבעייתי שלה עם קאבילה".
הפגנה של חברי הקהילה הקונגולזית בבלגיה. הכיתוב על השלט קורא: "קאבילה! אתה לא ראוי להיות נשיא קונגו"
קאבילה וצ'יסקדי
ג'וזף קאבילה ירש את השלטון מאביו, לורן, בשנת 2001, לאחר שזה נרצח בעיצומה של מלחמת אזרחים שהשתוללה במדינה במשך חמש שנים וגבתה את חייהם של למעלה מחמישה מיליוני בני אדם. קאבילה הצליח להכריע את מלחמת קונגו השנייה בשנת 2003 וקיים בחירות לראשונה בשנת 2006. כיום,חמש שנים לאחר שעלה לשלטון, ערך קאבילה את הבחירות הדמוקרטיות, כביכול, והעצמאיות הראשונות בקונגו מאז הכרזת עצמאותה.
קאבילה מייצג את השכבה הדקה של בעלי ההון בקונגו. הוא שומר על שלטונו רבות בזכות קרבתו לאליטה הצבאית, האזרחית ולגופים שלטוניים ומסחריים בעולם המערבי. " כל מיני מדינות חתמו איתו חוזים לרכישת יהלומים ולכן הן לא רוצות שהוא יסולק", אומר אוליבייר. לעומתו צ'יסקדי, שהכריז ביום שישי הקודם על שביתת מחאה כללית אשר הביאה לסגירתם של בתי ספר וחנויות בכמה ערים במדינה, מזוהה על ידי תומכיו כאיש משכיל, בעל דוקטורט במשפטים, וכסוציאליסט. הדעה הרווחת במדינה גורסת כי עקרונותיו של צ'יסקדי ימנעו ממנו לתת יד לשחיתות שמייצגת את שלטונו של קאבילה.
בדומה לרוב המכריע של הפוליטיקאים במדינה, גם צ'יסקדי נטל חלק בממשל מבוטו, הידוע כאחד מהשליטים האכזריים והמושחתים ביותר שידעה אפריקה. אולם ב-1980 נשלח צ'יסקדי לכלא לאחר שהביע ביקורת גלויה נגד משטרו של מבוטו ומאז נכלא מספר פעמים הן על ידו והן על ידי לורן קאבילה, אביו של ג'וזף קאבילה.
ב-1982, הקים צ'יסקדי את מפלגת "האיחוד עבור דמוקרטיה וקדמה חברתית", שהייתה מפלגת האופוזיציה הראשונה במדינה, אבל בבחירות ב-2006, כאשר ניתנה לה ההזדמנות הראשונה להתמודד, מפלגתו החרימה את הבחירות בטענה שהן מושחתות וכי תוצאותיהן נקבעו מראש. ב-2009 הודיע כי בכוונתו להשתתף בבחירות לנשיאות ונראה היה כי החלטתו התקבלה בשמחה ברחובות הבירה של קונגו. צ'יסקדי זכה לפופולריות במערכת הבחירות, שהייתה בתחילה חופשית יחסית, וככל הנראה גם זכה לתמיכתן של למעלה מ-80 מפלגות. עם זאת, ראוי לבחון את דמותו של צ'יסקדי בזהירות לאור מהלכים אנטי דמוקרטיים שביצע בעבר, החל מפעילותו תחת מבוטו והשתתפותו במהפכה שהביאה למותו של ראש הממשלה הראשון של קונגו, פטריס לומבבה.
קיומן של הבחירות במתכונת החדשה התאפשר בזכות חוקה שנכנסה לתוקפה בשנת 2006 , לאחר תקופת מעבר בין שתי חוקות. החוקה החדשה קבעה את סמכויותיהם של שני בתי מחוקקים שמרכיבים את הפרלמנט במדינה – הסנאט ובית הנבחרים. בנוסף, קבעה החוקה כי אם אף מועמד לא יזכה ביותר מ-50% מהקולות האזרחים בבחירות, אזי ייערך סיבוב שני. קאבילה, כאמור, זכה ב-49% מהקולות. אולם בינואר אשתקד הודיעו קאבילה וממשלתו כי יערכו שינויים בחוקה שיבטיחו כי לא יתקיים סיבוב כזה, לטענתם, בעקבות פרץ האלימות שהתרחש בבירה בסיבוב השני בבחירות הקודמות. אירועי הבחירות ב-2006, בהן נבחרו נציגי הבית התחתון (הבחירות לסנאט נערכו במחוזות בשנת 2007), כללו פעולות דיכוי אכזריות שנקט קאבילה בתגובה לניסיונות הפיכה של תומכי המועמד המפסיד, ז'אן פייר במבה.
האם קיימת אופוזיציה אמיתית?
בקונגו קיימות מפלגות רבות. במרץ 2006 היו רשומות במשרד הפנים 278 מפלגות פוליטיות וכיום נראה שפועלות למעלה מ-400. בבחירות הנוכחיות לנשיאות התמודדו 11 מועמדים מ-7 מפלגות שונות (השאר רצו באופן עצמאי) אך אוליבייר טוען שמדובר באשליה: "המפלגות הן מפלגות בובות, אשר מקבלות כסף מקאבילה כדי להתמודד בבחירות כמפלגות וכמועמדים עצמאיים אבל אז הן מעבירות את קולותיהן בדרך זו או אחרת לקאבילה". לראיה, לאחר פרסום תוצאות הבחירות החלקיות לבית התחתון, קאבילה הכריז כי הוא יוכל להשיג רוב קבוע בבית הנבחרים (כלומר את תמיכתם של לפחות 250 חברים – שיבטיחו לו שיוכל להעביר כל חוק בו יחפוץ) למרות שהוא מורכב מנציגים של כ-100 מפלגות שונות ונציגים עצמאיים רבים.
נשיא קונגו, ג'וזף קאבילה, מצביע.
"יש דרכים רבות בהן ניתן לקנות נאמנות", אומר ד"ר סימון הארטמן, חוקר היסטוריה כלכלית של קונגו במכון האוסטרי לפיתוח בינלאומי בווינה. "לא במונחים של כסף אלא גם של כוח, של גישה לאדמה למשל, יש הרבה הטבות שאפשר להעניק במדינה כזאת, שהיא כל כך עשירה במשאבים".
האופוזיציה היחידה לקאבילה, שגם השפעתה מוטלת בספק רב בימים אלו, היא ככל הנראה זו של צ'יסקדי ושל ויטל קאמרה. עם 8% מהקולות, לפי התוצאות הרשמיות, קאמרה, שכיהן בעבר כיו"ר בית הנבחרים, הגיע למקום השלישי בבחירות לנשיאות. הוא השתייך בעבר למפלגתו של צ'יסקדי, אולם לאחר מכן ערק למפלגתו של קאבילה ואף הוביל את קמפיין הבחירות שלו ב-2006. בדצמבר 2010 הוא הודיע על פרישתו ממפלגתו של קאבילה, התמודדותו לנשיאות קונגו בשנת 2011, והקמתה של מפלגה חדשה, שהקמתה הרשמית אמורה להתפרסם בחודש הקרוב.
הקונפליקטים של קונגו
הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (שנקראה זאיר עד לשנת 1997, ולפני כן "קונגו הבלגית"), קיבלה באחרונה את הדירוג הנמוך ביותר מבין 187 מדינות במדד הפיתוח האנושי של האו"ם. המדינה השנייה בגודלה באפריקה (אחרי אלג'יריה) סובלת מהיעדר חמור של תשתיות ומנגנונים מדינתיים. מזרח המדינה שופע מורדים ואלימות. בחודש שעבר בלבד נרצחו כ-70 אזרחי קונגו ומורדים רואנדים.
ד"ר הארטמן מספר כי מאז שנוצרו גבולותיה של קונגו אף נשיא לא הצליח לשלוט, הלכה למעשה, בכל המדינה. "בתקשורת מכנים אותו 'הקונפליקט של קונגו' אבל למעשה מדובר בקונפליקטים של קונגו, יש הרבה מאוד גורמים לעימותים, במיוחד לאלו המשתוללים במזרח המדינה, וקשה מאוד להצביע על סיבה אחת מרכזית או למפות אותם". המשאבים, לדבריו, אינם הגורם המרכזי למשבר המתמשך בקונגו אבל הם בהחלט מהווים את הדלק שלו – באמצעותו מגיע למדינה נשק רב אשר מאפשר לשליטים לשמור על כוחם.
לטענתו של הארטמן, גם אם המשאבים והסחורות שעברו ידיים השתנו במהלך השנים (עבדים, שנהב, גומי, נחושת, יהלומים, קולטן) מבני התלות ודפוסי הניצול נשארו דומים מזמני מסחר העבדים הטרנס אטלנטי שראשיתו במאה ה-16 ועד היום.
"תמיד היו סוכנים בין לאומיים שהיו מעוניינים במשאבים של אפריקה ותמיד היו סוכנים אפריקאים שרצו גישה לשווקים בינלאומיים ולנשק באמצעותו יכלו להשיג כוח. הגורמים שמביאים את השליטים האפריקאים לשתף פעולה הם מגוונים ומשתנים אבל לא תמיד מדובר ברצון להתעשר, פעמים רבות הדבר נובע מהצורך לשלוט באמצעות נשק, אימון ובעזרת בעלות ברית חזקות בחברות שהן מאוד שסועות ורוויות מלחמות", מסביר ד"ר הארטמן.
ישראל לקחה ולוקחת חלק פעיל במערכת שמטפחת את חוסר היציבות ואת השחיתות שלטונית שמייצרת ניצול דורסני ומתמשך של תושבי המדינה ושל משאביה. "כבר בימי מבוטו, נציגים ישראלים סייעו לאמן ולחמש את סיירות העלית שלו. גם במסחר בקונגו בחשו ישראלים אז והיום וכולם יודעים שמרבית העסקאות נחתמות שם בדרכים לא נקיות", אמרה פרופסור צבר. לדידו של אוליבייר, כשמדברים בישראל על בעיית הפליטים עליה מתרעמים רבים מהאזרחים, כדאי לתת את הדעת גם על שיתופי הפעולה הללו. "אנשים פה מתלוננים על נוכחותם של הפליטים אבל הם לא שואלים את החברים שלהם מה הם עושים באפריקה כשהם נוסעים לשם. המערב מספק לדיקטטורות את הנשק שבגללו רבים מאתנו נאלצים לברוח ולבקש מקלט – במדינות מערביות".
מצרים | הקשר בין הצבא והכלכלה
מצרים חולפים ליד גרפיטי עם תמונתו של טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה. AP.
[הגר שיזף]
אמש, צעדו אלפי מפגינים אל עבר הפרלמנט המצרי ודרשו את העברת השלטון מידי הצבא לידיים אזרחיות. בתגובה, הודיעה הוועדה המייעצת לצבא, כי היא תמליץ על קיום הבחירות לנשיאות והעברת השלטון באמצע מאי ולא בתחילת יוני, כמתוכנן. תגובת המועצה הצבאית העליונה להצעה טרם פורסמה אך לא נראה כי הקדמת הבחירות לנשיאות בשבועות אחדים הותירה רושם רב בקרב המפגינים.
בפוסט הקודם (ראו, "וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון") ניסיתי להתחיל ולהסביר מדוע בעצם המהפכנים המצרים עדיין זועמים. בפוסט הזה, שפורסם במקור ככתבה במוסף העסקים של מעריב, אעמוד על הקשר בין הצבא לכלכלת מצרים וכיצד הדבר תורם לכעס הציבורי על טנטאווי ושותפיו.
צבא בלי עם: הצבא המצרי וכלכלת מצרים
אחת הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה.
האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח כגון מכירה וקנייה של נדל"ן בשם הממשלה, שירותי ניקיון ביתיים, ניהול קפיטריות, ניהול תחנות דלק, ניהול משקים וייצור מזון וכיסויים לשולחנות פלסטיק. אף על פי שכל המידע המובא לעיל מוצג באתרי האינטרנט של החברות ושל בתי החרושת המדוברים, הצבא דורש להוציא מחוץ לחוק של כל אזכור פומבי של פעילויות אלה.
חלקים נכבדים מתקציבו של הצבא המצרי קשורים לרכישה ולייצור של נשק ושל אמצעי ביטחון. אך דווקא רוב המידע הזה חשוף לציבור המצרי משום שארה"ב, שותפתה העיקרית של מצרים בייצור ובסחר בנשק, מחויבת על-פי חוק לחשוף את פרטי העיסקאות שלה עם מצרים.
פול סוליוון, מומחה למצרים ופרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מעריך כי תקציב הצבא המצרי עומד על 7-3 מיליארד דולר. להערכתו, כ-1.3 מיליארד דולר מגיעים מסיוע צבאי של ארה"ב, מיליארד דולר מסעודיה ועוד 700 מיליון דולר מתורמים. הצבא משלם משכורות ל-350 אלף חיילים בשירות, נוסף לתשלומי הפנסיה ולתשלומים למועסקיו בשלל אחזקותיו הכלכליות.
בחלקים אחרים בתקציב הצבא שומר בקנאות על סודיות, אך קשה לומר שמדובר בסודות הקשורים לענייני ביטחון לאומי. הנתונים החסויים כוללים מידע על אודות הרווחים העצומים שלצבא יש הודות לייצורם של מוצרים ושל סחורות נטולות הקשר ביטחוני: כמה שקיות פסטה או בקבוקי מים מתוצרת הצבא נמכרו? כמה בתים ניקתה חברת קווין? חלקים אלה בתקציב הצבאי נותרים מחוץ לעין הציבור ומחוץ לפיקוח פרלמנטרי. חשיפת מידע זה נחשבת לחשיפת "סודות הקשורים לביטחון לאומי" ויכולה להביא להעמדה לדין.
מקומו המשמעותי של הצבא בכלכלה המצרית קשור ישירות להסכם השלום עם ישראל. הסכם השלום גרם לשחרורם הפתאומי של המוני קציני צבא ולאבטלה. בעקבות לחץ של בכירי צבא הקימה המשלה המצרית גוף כלכלי הנקרא "הארגון לפרויקטי שירות לאומי". הגוף הכלכלי החדש הקים מיזמים כלכליים חדשים שאנשי צבא לשעבר ניהלו.
אותם המוסדות הכלכליים נהנו מפטור ממסים ומחוסר חובת דיווח לממשלה. במסגרת תהליכי הליברליזציה וההפרטה המסיביים בימי מובארק, ובפרט בין השנים 2011-2004, אחזקותיו של הצבא נותרו מחוץ למכרזים.
התנהלותו הכלכלית של צבא מצרים ידועה כנגועה בשחיתות. לדוגמה, מושל מחוז לוקסור לשעבר, הגנרל סמיר פאראג, מכר לאיש עסקים קרקע שיועדה לבניית אצטדיון למשחקים האולימפיים במחיר מגוחך. למעשה, הקרקע נמכרה לאחר שמיליוני לירות מצריות כבר הושקעו בפרויקט האצטדיון והדבר גרם להפסדים כלכליים עצומים וסערה ציבורית.
הצבא המצרי, אם כן, לא חף מאינטרסים כלכליים במצרים. טנטאווי, לשעבר שר ההגנה ויד ימינו של מובארק, לא זוכה לפופולריות רבה. מצבו של טנטאווי החריף לאחר פרסומו של מסמך העקרונות לייסוד החוקה בנובמבר האחרון, שכלל סעיף שקבע כי תקציב הצבא המצרי יישאר חסוי. המסמך המדובר עורר את גל ההפגנות המחודש בחודש נובמבר האחרון וזכה להתנגדות מכל עבר, אך הצבא מעולם לא הודיע רשמית על ביטולו.
המצרים מקווים כי בחירתו של הפרלמנט החדש, שניתנו לו זכויות חקיקה, תגרום לריסון הצבא. "אנחנו מכבדים ומעריכים את הצבא, אך המועצה הצבאית העליונה צריכה לשאת באחריות על כל הטעויות שעשתה", אמר מוחמד בדיע, יו"ר מפלגת האחים המוסלמים השולטת בפרלמנט המצרי הנבחר. "אף אחד לא פטור ממתן דין וחשבון לעם".
[הכתבה פורסמה במקור במוסף העסקים של מעריב. ניתן למצוא אותה ממש פה]
מצרים | וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון
מפגין מצרי בהפגנה בתחריר במהלך סוף השבוע.
[הגר שיזף]
"אל תפחדו לומר זאת בקול רם: המועצה הצבאית צריכה ללכת!"
ה-25 בינואר 2011, היום בו החלו ההפגנות שהובילו למהפכה המצרית, היה יום שבתון ברחבי מצרים שהוקדש לציון יום ההוקרה לכוחות המשטרה. שנה לאחר מכן, כמעט אף אחד כבר לא זוכר מה התאריך סימל בעבר משום שאותו יום גשום וגורלי היווה את ההתחלה של תהליך פוליטי בעל חשיבות לאומית ועולמית שסביר להניח שיזכר לעד.
ה-25 בינואר 2012 היה, אף הוא, יום חג לאומי במצרים. על אף השינוי בסיבה למסיבה, גם השנה אלפים הגיעו לכיכר תחריר ביום גשום במטרה למחות על עוולות השלטון.
למה הם עדיין כועסים?
כמעט שנה לאחר מפלת מובארכ, הגוף השולט אשר החליט כי ה-25 בינואר יהיה יום חג לאומי איננו גוף נבחר או אזרחי, כי אם המועצה הצבאית העליונה. על פי הדיווחים, יום חג לאומי נוסף יתקיים ב-10 בפברואר לציון היום בו המועצה הצבאית העליונה הוציאה את הקומיוניקט הציבורי הראשון שלה.
בחודש אוגוסט האחרון הודתה המועצה הצבאית העליונה כי כ-12 אלף אזרחים ברחבי המדינה נשפטו בבתי דין צבאיים במשפטים בלתי-הוגנים במהלך השנה האחרונה. לפחות 13 מתוכם נידונו להוצאה להורג.
קמפין ציבורי בשם "קזאבון", שמשמעותו בערבית היא – "שקרנים", הושק לאחרונה במטרה לחשוף את ההפרות המתמשכות של הצבא כנגד מפגינים ולהציע נרטיב אחר לסיפור המהפכה המצרית. היוזמה מציעה לפעילים להוריד סרטונים של אלימות צבאית כנגד מפגינים וקוראת להפצתם. בעזרת מקרנים וחומר צילום רב, הפעילים מראים בערים השונות תמונות של חיילים מכים, מענים, יורים ודורסים מפגינים – תמונות שלא זוכות להופיע בערוצים הציבוריים.
המחוות של טנטאווי – וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון
הזעם הציבורי נגד המועצה הצבאית לא הותיר הרבה מקום לדימיון. על אף החגיגות המתוכננות, היה ברור שטנטאווי, העומד בראש המועצה הצבאית העליונה, צריך להערך לחצים מכל עבר. גם לו היה ברור כי עליו לרפד את המכה עם מספר מחוות גרנדיוזיות.
ביום רביעי האחרון, חנן טנטאווי כ-3,000 אסירים לכבוד יום השנה למהפכה. ביניהם, שוחרר גם הבלוגר והפעיל הפרו-דמוקרטי מייקל נביל, שהיה בכלא קרוב לשנה ושחרורו עורר הד רב [עוד על שחרורו של מייקל נביל, תוכלו לקרוא בפוסט המצויין של חגי מטר על הנושא,לחצו כאן].
בצעד מפייס נוסף, הודיע טנטאווי ביום רביעי כי יסיר את חוק החירום החל במצרים מאז שנת 1981. אך להסרה יש הסגות: חוק החירום יוסר, חוץ מאשר "במקרי בריונות". אמירה זו בעייתית ממספר סיבות. ראשית, יש לציין כי אף אחד לא יודע בדיוק מהם אותם "מקרי בריונות" מדוברים. שנית, למושג הבריונות יש משמעות מיוחדת בקרב קהילת הפעילים המצריים, משום שבשנה האחרונה עיתוני מצרים הוצפו בדיווחים על "בריונים" המפגינים נגד המועצה הצבאית העליונה ומנגד – "בריונים" אנונימים שנעשה בהם שימוש, ככל הנראה, על ידי מובארכ (ומאוחר יותר – על ידי הצבא) כדי להתסיס מפגינים ולעורר פילוג.
במאמר מעניין מעיר מארק לינץ', עורך ערוץ המזרח התיכון של מגזין "פורין פוליסי", כי טנטאווי לא יכול היה לבטל חוק החירום, משום שהפרלמנט המצרי מחוייב לתקנו. חוק החירום אושר לפני שנתיים וחצי באמצעות חותמת גומי של הפרלמנט המצרי תחת שלטון מובארכ. במעמד האישור, נקבע כי החוק יחול למשך 3 שנים. אם כך, טוען לינץ', החוק ימשיך להיות בתוקף עד לחודש יוני 2012. יהיה זה הנשיא הראשון שיבחר פוסט-המהפכה שיצטרך להתמודד עם שאלת ביטול חוק החירום לחלוטין.
אך זה לא עזר, במהלך סוף השבוע נצפו אלפי אנשים בכיכר תחריר. החגיגה שהמועצה הצבאית העליונה תכננה – על שלל במותיה וטקסיה – נבלעה בידי המפגינים שקראו לניסוח חוקה ללא פיקוח הצבא והעברת השלטון לידים אזרחיות לפני יוני 2012, שהנו התאריך בה התחייבה המועצה שתקיים בחירות לנשיאות.
אמש דווח בעיתון "אל אהרם" כי המועצה הצבאית העליונה ביקשה מהוועדה המייעצת, גוף אזרחי מייעץ אשר מונה על ידי המועצה הצבאית העליונה (ולא זוכה ליותר מדי לגיטימציה ציבורית, יש לומר), לשקול את העברת השלטון לידיים אזרחיות במועד מוקדם יותר.
הוועדה המייעצת צפוייה להגיש את הצעתה בתוך 72 שעות. על פי הדיווח, המועצה הצבאית ביקשה זאת מהוועדה ביום שבת בעקבות ההפגנות המאסיביות בתחריר ושאר מצרים בסוף השבוע.
סמח אשור, העומד בראש הוועדה המייעצת ומנהיג המפלגה הנאסריסטית, הציע כי המועצה הצבאית תעביר את השלטון לפני חודש יוני, לאחר שיתקיים משאל עם במטרה להעניק לפרלמנט זכות למנות אספה מכוננת שכתוב את החוקה החדשה – מבלי לחכות לתוצאות הבחירות של הבית העליון של הפרלמנט המצרי, שהחלו רק אמש.
בנוסף, הודיעה המועצה הצבאית כי מעתה, תהיה הרשות המחוקקת אחראית על חקירת מקרי האלימות האחרונים בין הפעילים המהפכניים וכוחות הביטחון.
שתי חדשות אלה מרעישות במיוחד עבור המהפכנים המצריים, משום שמדובר בשתי הדרישות המרכזיות איתן הגיעו לתחריר בסוף השבוע. עם זאת, נראה שאף אחד לא שש לקראת הבטחותיה של המועצה הצבאית העליונה.
מספר קבוצות מהפכניות קראו למצרים לצאת לרחובות מחר, יום שלישי, להפגנות שמכונות בפיהם "יום שלישי של נחישות". קבוצת "ה-6 באפריל" אף הודיעה ב-25 בינואר כי חבריה מתכננים לפתוח בהפגנה ללא תאריך סיום, עד שהמועצה הצבאית תמסור את השלטון.
בהמשך השבוע נפרסם עוד פוסט על הסיבות להמשך הזעם הציבורי על המועצה הצבעית. סטיי טיונד.
[חומר קריאה נוסף על המועצה הצבאית העליונה ניתן לקרוא בפוסט "היסטוריה קצרה של אי צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות"]
האנשים שלכם בוושינגטון
[הגר שיזף]
לוביסטים. בלוגרים. נהוג לחשוב כי הראשונים משוטטים להם במסדרונות הפרלמנטים – דוחפים נייר עמד לפה, מנהלים שיחה קצרה שם והאחרים מתבצרים במחשב הנייד שלהם וכותבים את אשר על לבם או בראשם – מי על חדשות חוץ, מי על חייו הפרטיים.
אבל האמת היא שהדברים פועלים ברחבי העולם – ובושינגטון בפרט –באופן שונה לחלוטין והגבולות בין השניים הולכים ומטשטשים.
טום סקווטרי, עיתונאי ובלוגר ב"הפינגטון פוסט" מרבה לכתוב אודות האירועים בבחריין. הוא סבור כי המפגינים והאופוזיציה הם האשמים העיקריים באלימות בנסיכות הקטנה. באחת מכתבותיו כתב סקווטרי אודות נערה בשם זאהרה ש"הותקפה על ידי מפגינים באמצעות מוט ברזל" ועל עלי, מפגין בחרייני ש"נפגע ממכונית משטרה". בעוד שמשפחתו של עלי טוענת כי הוא "נדרס בכוונת תחילה" על ידי שוטרים, סקוויטרי כתב כי סביר יותר ש"מכונית המשטרה יצאה מכלל שליטה לאחר שהחליקה על שמן שהמפגינים שפכו על הכביש".
סקוויטרי מצהיר בפוסטים שלו כי הוא "עובד עם הממשלה הבחרינית על מודעות תקשורתית וחופש העיתונות". מדובר בהגדרה משונה עבור מישהו שעובד ב"קורביס תקשורת", חברה שממוקמת בוושינגטון ומופקדת על קידום ולובי של הממשלה הבחריינית.
באופן דומה, פורסם ב-30 בנובמבר מאמר דעה בוושינגטון טיימס תחת הכותרת "בחריין, בת ברית חיונית לארה"ב: תמיכה במפגינים תהיה בגידה בידידים ותזיק לביטחון האמריקאי". המאמר נכתב על ידי סגן האדמירל בדימוס צ'רלס מור. מור היה בעברו מפקד הצי החמישי של חיל הים האמריקאי, הממוקם בבחריין. מור מציין במאמרו כי בין השנים 1998 ל-2002 הייתה לו ההזדמנות לפתח "מערכת יחסים אישית עם הוד מעלתו חמד בן עיסא אל חליפה, מלך בחריין". כיום עובד מור ב"לוקהיד מרטין", חברת נשק שמכרה לממשלת בחריין ציוד בעשרות מיליוני דולרים.
ככל הנראה, מאמרו האחרון של מור הוא מעין "טובה" שעשתה לוקהיד עבור לקוח טוב – ממשלת בחריין. מאמר הדעה של מור הועבר לוושינגטון טיימס על ידי חברת "סאינטאס", הרשומה בארה"ב כסוכנות העובדת עבור ממשלת בחריין. עם זאת, קוראיו של הוושינגטון טיימס לא יודעו על תפקידה של חברת היח"צ ורבים מהם כנראה קראו את המאמר מתוך אמונה שמדובר במאמר דעה עצמאי של מפקד חיל ים לשעבר.
שני המקרים האלה מציגים טרנד, כבר לא כל כך חדש, בעולם הלובי ובאופן בו מדינות משפיעות על מקבלי החלטות. בארה"ב ובריטניה כאחד, החוקים בנוגע ללובי רופפים והחוקים לגבי לובי מהזן החדש – לא קיימים.
"הלובי הישיר מת. הקונגרס מלא [בלוביסטים] עד כדי כך שפגישות שם הפכו לחסרות תועלת. עכשיו הכל סובב סביב עיצוב דעת קהל. לכן הרבה חברות לובי משלבות, ועושות הרבה עבודת יחסי ציבור מהצד", אמר לוביסט בוושינגטון לאתר ה"סלון".
שיטות לובי אלה אינן מוגבלות רק לבחריין, כמובן. מנהיג לוב לשעבר, מועמר קדאפי, גייס בזמנו אנשי אקדמיה משפיעים ובעלי תפקידים לשעבר לתמיכה בשלטונו דרך חברת הייעוץ "מוניטור גרופ" מקיימברידג', מסצ'וסטס. על פי השמועות, "מוניטור גרופ" קיבלה מממשלת קדאפי 250 אלף דולרים בחודש כדי לקדם את תדמיתו של הרודן בארה"ב. בין האנשים שהחברה גייסה למען קדאפי ניתן למצוא היסטוריונים, מומחים למזרח התיכון ואקדמיים נוספים. על פי פרסומים, מטרתה העיקרית של החברה הייתה להפוך את תדמיתו של קדאפי מדיקטטור ל"הוגה מקורי" בשאלות הקשורות לפילוסופיה ופוליטיקה. עלות השירות הייתה 3 מיליון דולרים בשנה.
בחודש מרץ האחרון, עם התפתחות תנועת המחאה בלוב, פורסם לראשונה על מבוכתה של מוניטור גרופ בניסיון להסביר לכלי התקשורת האמריקאים את פשר חוזיה בני מיליוני הדולרים עם הממשלה הלובית.
על מנת להבטיח את המשך הידוק היחסים בין לוב וארה"ב (שהחלו בתקופת ג'ורג' ו. בוש – עם קבלת האחריות של לוב על הפצצת טיסת פאן אמריקן בשנת 1988), הקימו אוקסידנטל, קונוקו פיליפס, אקסון מוביל, מרתון נפט, שברון וחברות נפט נוספות את אגודת USLBA. משימתה של האגודה היא "לחנך את הציבור בנוגע לחשיבות הסחר וההשקעות בין ארה"ב ולוב, ולסייע בדיאלוג הדיפלומטי והמסחרי בין שתי המדינות". לפחות שבעה מתוך שמונת המנהלים של החברה היו רשומים כלוביסטים של חברות הנפט. האגודה הוציאה מעל למיליון דולרים בין שנת 2006 לשנת 2009.
דיוויד גולדווין, שעבד במחלקת האנרגיה תחת ביל קלינטון ולאחר מכן ניהל חברת יעוץ שסיפקה שירותי "מודיעין עסקי ופוליטי" לחברות נפט, נשכר כדי לעמוד בראש ה-USLBA.
בשנת 2008 דרש קדאפי כי חברות הנפט האמריקאיות יעזרו ללוב להתחמק מחוק חדש שקבע שקורבנות מתקפות טרור יוכלו להפקיע נכסים של מדינות שנמצאו אחראיות לטרור. אגודת ה-USLBA שמחה להחלץ לעזרתה של לוב.
על פי מסמכים של מחלקת המדינה האמריקאית שפורסמו בויקיליקס בשנה שעברה, חברות הנפט השקיעו 75.8 מיליון דולרים במאמצי הלובי שמטרתם הייתה פטירת לוב מעולו של החוק.
במהרה, שיגרו מזכירת המדינה האמריקאית דאז, קונדוליסיה רייס, ועוד שלושה חברי קבינט מכתבים הקוראים לחברי הקונגרס לחוס על לוב משום שלחוק כזה "יהיה אפקט מזעזע על השקעות של מיליארדי דולרים של חברות אמריקאיות בתעשיית הנפט הלובית". הרשות ניתנה ולוב לא נכללה תחת המדינות המוגדרות בחוק.
נחזור שוב לבחריין, או אם נדייק – לוושינגטון, שם מתפקדת חברת "קורוויס" כמנהלת יחסי הציבור והלובי של בחריין, סעודיה וגם גינאה המשוונית. על אף שקורוויס מוגדרת כחברת לובי, רוב תפקודה הוא הלכה למעשה כחברת יחסי ציבור. לדוגמא, אחרי שכוחות הבטחון הבחריינים פשטו על משרדי "רופאים ללא גבולות", שהעניקו סיוע למפגינים, החברה הפיצה הצהרה על פיה לארגון זכויות האדם לא היה אישור לפעול במדינה ולכן, הפשיטה היא למעשה אשמתם.
טענה מעניינת בהקשר זה היא כי הפצתן של הודעות כאלה אינן מכוונות דווקא לשינוי דעת קהל, אלה לצורכי "אינדוקס" בגוגל ומנועי חיפוש אחרים. זרם מתמיד של הודעות לתקשורת גורם לדחיקתן של חדשות ממקורות אחרים לתחתית מנועי החיפוש ועל אף שבחריין מגיעה מעט מאוד לכותרות – חשוב לממלכה שכאשר היא כן מגיעה, זה יהיה מהסיבות הנכונות. בעולם בו המידע נאגר ומדורג באופן כמעט בלעדי על ידי גוגל, ידיעת סודות ה"אינדוקס" והכלים האינטרנטים יכולה לקבוע לאיזה מין סוג של מידע אנשים יחשפו או לא.
לפני מספר שבועות פורסמה בעיתון ה"אינדיפנדנט" הבריטי כתבה אודות תרגיל-עקיצה במהלכו התחזו מספר עיתונאים למשקיעים אירופים תחת השם "קבוצת אזימוב". המתחזים טענו כי הם בעלי קשרים אדוקים לממשלת אוזבקיסטן ובעלי אינטרסים בתעשיית הכותנה. תעשיית הכותנה באוזבקיסטן ידועה כמושחתת במיוחד . במסגרת התחקיר, פנו המתחזים לחברת "בל פוטינגר", שהנה אחת מחברות יחסי הציבור הגדולות ביותר בבריטניה שמייצגת בין השאר גם את בלארוס וסרי לנקה. על פי הדיווח, החברה הציעה למשקיעים-המתחזים מתודות לדחיקתן של ידיעות על הפרות זכויות אדם מהעמודים הראשונים של גוגל , יצירת בלוגים שיראו כמו בלוגים עצמאיים אך למעשה יתופעלו על ידי החברה, השכרת אקדמיים שיתמכו במדינה ואף טיפול בערכי ויקיפדיה בעיתיים.
"נגיע לנקודה בה כל פעם שמישהו מקליד 'עבדות ילדים באוזבקיסטן' או 'הפרות זכויות אדם באוזבקיסטן', התוצאות הראשונות יספרו איזה דברים אתם עושים כדי להתמודד עם הבעיה, איך לשפר את המצב, לא רק הקולות הביקורתיים שאומרים כמה זה נורא", אמר אחד הלוביסטים שניסה למכור ל"אזימוב גרופ" את שירותיו.
[חלקים גדולים מהפוסט הובאו מתוך מספר כתבות באתר ה"סלון"]
סוריה | התמונה השלמה: חלק ב
חיילי צבא סוריה החופשי
[חגי מטר]
בחלק הראשון של הסקירה הזו [לקישור] טענתי שהעיסוק בסוריה בכלי התקשורת, הן המערביים והן האחרים, סובל ממחסור חמור באינפורמציה, ונוטה לייצוג מאוד מוטה אידיאולוגית. בקווים גסים ניתן לומר שהסיקור המקובל הוא או לטובת "המתקוממים נגד הרודן האכזר", או לטובת "המדינה האנטי-אימפריאסליטית שמתגוננת מפני תככי האיסלאם וארה"ב". בהמשך הצגתי מספר נתונים שמשקפים את מצבה הפוליטי-כלכלי של סוריה כיום, תשעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות שהפכה למלחמת אזרחים. בחלק זה, השני והאחרון, אנסה להציג הן את מחנה אסד, והן את המחנות הרבים (והעוינים זה לזה לעתים) שניצבים מולו.
הצד של אסד
וזה מה שמביא אותנו לבחינת הצד הפחות מוכר לקוראת החדשות הישראלית, העוקבת אחרי ההתפתחויות בסוריה – הצד של אסד. עמדתו של בשאר, הדיקטטור השני לבית אסד, הוצגה למערב בראיון אחד שהעניק לברברה וולטרס מערוץ ABC האמריקאי. בראיון קצר זה טען אסד שהדיווחים על הרג מפגינים לא אלימים הם ברובם לא אמינים (לרבות דיווחי האו"ם), ושאם אזרחים נהרגו הרי שזה בטעות, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של שלטונו. אסד חוזר פעם אחר פעם על הטענה שההתקפה של משטרו אינה התקוממות עממית, אלא תוצאה של מזימה משולבת של כוחות איסלמיסטיים קיצוניים ושל ארה"ב וישראל. בראיון הוא מדגיש שאין לו כוונה להשאר בשלטון אם העם לא רוצה בו, ושאם יתבקש לעזוב על ידי העם – אז אכן יפרוש. המשפט הזכור ביותר מהראיון היה זה בו קבע אסד שאף שליט לא יהרוג את האזרחים שלו – אלא אם הוא אדם מטורף.
אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות של אסד, וכמובן שאפשר לפסול חלק מהן – בעיקר בכל הנוגע להכחשות על הרג אזרחים – אבל לא את כולן. החשובה ביותר לענייננו היא שאלת התמיכה העממית במשטר, ותמיכה כזו בפירוש קיימת ונמשכת גם כעת. ההפגנות הגדולות נגד השלטון כמעט ולא הגיעו לדמשק וחאלב, שתי הערים החשובות ביותר בסוריה, שמהוות בית לכחמישית מאזרחי המדינה. בשתי הערים היו מספר הפגנות אנטי-שלטויות קטנות, אבל בעיקר היו הפגנות רבות וענקיות בעד השלטון. בשתי הערים האלה, ואחרות, ממשיכים מאות אלפי אזרחים לצאת לעצרות ענק בעד אסד ג'וניור. מדובר בקנה מידה כל כך גדול, שקשה להאמין שהוא נובע אך ורק מכפייה.
ויש סיבות לתמיכה במשטר. קודם כל – ישנם המיעוטים. אחת מסיסמאות האחים המוסלמים בהפגנות נגד המשטר היא "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים – שמהווים כרבע מאוכלוסיית דמשק, ושל הדרוזים (הכורדים, לעומת זאת, כנראה מצדדים ברובם באופוזיציה, כפי שנראה להלן).
בנוסף למיעוטים נהנה אסד מתמיכה של רבים מעובדי המגזר הציבורי הענק, וכן של המעמד הבינוני-גבוה או הבורגני הסוני-חילוני, שנהנה מיחס טוב מצד השלטון ומהזדמנויות כלכליות שרק הלכו והתרבו (גם אם בקצב איטי למדי) בעשרים השנים האחרונות של הליברליזציה החלקית בכלכלה הסורית. הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה, שעם השנים פנתה לאחים המוסלמים. חוליה זו עשויה להוכיח את עצמה כחוליה החלשה בשרשרת המגן של השלטון אם הסנקציות יימשכו והפגיעות בכלכלה שתוארו לעיל יימשכו.
הפגנת תמיכה במשטר, לטקיה
לסיכום, אסד נהנה מתמיכה של מגזרים בלתי מבוטלים בחברה הסורית, ממגוון של סיבות ואינטרסים שונים אך משלימים. המורשת החילונית והאנטי-אימפריאסליטית של המשטר מקנה לו גם נקודות זכות בקרב חוגים שמאליים ובקרב לאומנים ערבים. נקודות זכות אלה נשמרות בין היתר מכיוון שהפרדת הדת מהמדינה בסוריה הצליחה להגביל עד מאוד את יכולתם של האחים המוסלמים להשיג אחיזה פוליטית משמעותית כמו במדינות אחרות באזור, ולמרות ניסיונות התקרבות מצד המשטר למערב לאחר נפילת ברה"מ. סימונה של סוריה כחלק מ"ציר הרשע" על ידי ג'ורג' בוש ג'וניור דחק את אסד ג'וניור עמוק לתוך החזית האנטי-אמריקאית לצד איראן, חמאס וחיזבאללה.
הצדדים של האופוזיציה
כמובן, כל האמור לעיל לא מפחית כלל וכלל מכמה דברים בסיסיים ורעים מאוד שיש להגיד על משטר אסד. כידוע, מדובר במשטר דיקטטורי בן כארבעים שנה, ללא בחירות וללא חופש פוליטי (למרות הבטחות לרפורמות שנשמעו בסוריה עם עלייתו של בשאר לשלטון, ושוב ב-2005, ושוב בתחילת ההפגנות). כמו כן, העדויות הרבות עד מאוד שמגיעות מסוריה אכן מצביעות על דיכוי ברוטאלי ואכזרי ביותר של המחאה מתחילתה, גם בשלבים שהייתה ברובה המכריע לא חמושה. מעבר לירי המסיבי על הפגנות, המשטר עצר עשרות אלפי אזרחים, אנשים מועלמים מבתיהם, ולפעמים גופות מושלכות ברחובות או מוחזרות למשפחות כשעליהן סימנים לאלימות קשה, עינויים וסירוס.
מול המשטר מתייצב מערך גדול, סבוך ומורכב מאוד של כוחות שונים ומשונים. האופוזיציה שהייתה עד לאחרונה הדומיננטית ביותר – ובו זמנית נותרה המסתורית ביותר – היא המפגינים ברחובות. עשרות ומאות אלפי אזרחים שיוצאים כבר תשעה חודשים להפגנות נגד המשטר, למרות הדיכוי הרצחני, ודורשים דמוקרטיה ואת הפלת המשטר. המפגינים מאורגנים בוועדות עממיות, שמתואמות זו עם זו ברשת ארצית של ועדות. עם זאת, מכל גופי המחאה, הכי קשה להבין מי הם בדיוק המפגינים, מה הרקע שלהם, מה דרישותיהם מעבר להפלת המשטר, ומה עמדתם כלפי שאר גופי האופוזיציה. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהמון מרובה רגליים, קולות ודעות.
הגורם השני בשטח, שפעיל מתחילת המחאה, הוא אוסף מפוזר של מיליציות, ככל הנראה עם אוריינטציה של האחים המוסלמים. כאמור, בניגוד לתנועות-האחיות שלה במדינות אחרות באזור, בסוריה האחים המוסלמים כנראה חלשה יחסית, אבל חזקה מספיק בשביל לארגן מערך מיליציות לוחמות שכאלה. פעילות המיליציות כוללת חיסולים של בכירים במפלגת הבעת' ומלחמת ביצורים בתוך מספר ערים. כשאסד פתח במסע הדיכוי ודיבר על כנופיות וטרוריסטים – עליהם הוא דיבר.
בחודשים האחרונים עלה וצף גורם נוסף בשטח, הוא "הצבא הסורי החופשי". הצבא, שמורכב בעיקר מחיילים וקצינים סונים שערקו מהצבא הממוסד, אך גם משכירי חרב, מונה כיום למעלה מ-15 אלף חיילים, והוא הגוף המאורגן ביותר שפועל מטעם האופוזיציה. לצבא החופשי יש מספר בסיסים בטורקיה, שם על פי דיווחים רבים הוא מחומש ומאומן על ידי כוחות משותפים של צרפתים ואנגלים. הצבא התחיל את דרכו כ"מאבטח" של הפגנות, אבל די מהר התחיל להיות אקטיבי יותר, והוא אחראי לשורה ארוכה של מתקפות על מחנות ושיירות של צבא סוריה. ה"צבא החופשי" קורא למדינות העולם לסייע לו בהקמת "רצועה חופשית" בצפון סוריה שממנה יוכל לפעול. רבים משווים בין הקריאה לייסוד "רצועה" שכזו לבין תחילת המעורבות הבינלאומית בלוב, שתוארה כאכיפה של "אזור ללא טיסה".
עם זאת, אף אחד משלושת הגופים האלה, הפועלים בשטח, לא מסתמן כחלופה ריאלית לשלטון הקיים. מי שכן מסומנים כיורשי השלטון, לפחות על ידי ממשלות וכלי התקשורת המערביים, הם אנשי ה-SNC, "הוועדה הסורית הלאומית". במערב מוצגת "הוועדה" כנציגות אותנטית של מפלגות האופוזיציה הסוריות הגולות, שמושבן באנקרה, ושמורכבות מאיחוד אקלקטי של האחים המוסלמים, מפלגות שמאל, כורדים ואחרים. בראש הוועדה יושב בורהאן ע'ליון, הד"ר למדעי המדינה מהסורבון, שחי כבר עשרות שנים בפריז. בנאום מרכזי שנשא אל האומה הסורית בעיד אל-אדחא האחרון דיבר ע'ליון ארוכות על דמוקרטיה, שוויון, אחווה בין כל הסורים ממוצאים שונים, וכן הלאה. עם זאת, ע'ליון לא דיבר על מדיניות קונקרטית בשום תחום פוליטי או כלכלי, למעט האמירה שסוריה החופשית "תזכור לטובה" את תומכיה (כלומר – המערב), ותפרוש מציר אירן-חיזבאללה-חמאס.
הפגנה נגד המשטר, בניאס
הביקורת ה"מזרחית" על הוועדה מכנה אותה "כנופיית אנקרה", וטוענת שמדובר באנשים שאין להם שום קשר לסוריה של היום. חצים רבים מכוונים לעבר ע'ליון, שמוצג כמי שמעולם לא היה דמות פוליטית בסוריה ושאיש במדינה לא מכיר אותו ואין סיבה לסמוך עליו. העובדה שהוועדה כבר הוכרה על ידי ממשלת ארה"ב בתור מועמדת להחלפת השלטון, ועל ידי ממשלות רבות במערב (כמו צרפת וספרד) כ"פרטנר למשא ומתן על עתיד סוריה", כמו גם יחסה האוהד של הוועדה למערב והעובדה שהוועדה לא שוללת התערבות בינלאומית – כל אלה נתפסות בביקורת ה"מזרחית" כסימן לכך שמדובר במשת"פים של הכוחות האימפריאליסטים, שרק מחכים להרחיב את השפעתם במזרח התיכון לאחת המדינות האחרונות שנותרו באופוזיציה להם.
מול קואליציית הארגונים של ה-SNC ניצבת קואליציה אחרת, שבסיסה בדמשק, שנקראת ה-NCC, או "ועדת התיאום הלאומית לשינוי דמוקרטי". ועדה זו מורכבת כולה ממפלגות שמאל ומפלגות כורדיות שעדיין פעילות בתוך סוריה עצמה (ולכן מסומנת, בביקורת ה"מערבית", כמקורבת מדי למשטר, וכשריד לשותפות של מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מסוימות עם מפלגת הבעת'). גם ועדת התיאום שואפת למעבר לדמוקרטיה ולסיום השלטון הדיקטטורי של אסד, אלא שלשיטתה יש לעשות זאת מתוך הפגנות לא אלימות, לחץ על המשטר להגיע להסכמים, ובשום פנים ואופן ללא התערבות צבאית חיצונית. שלא במפתיע, אופוזיציה זו לא זוכה להכרה מצד אף מדינה. בימים אלה ממש מנסים נציגים של ה-SNC ושל ה-NCC להגיע להבנות ולהקמת חזית משותפת במרתון של שיחות שמתקיימות בקהיר. מעניין לחכות ולראות אם שני הצדדים השונים יצליחו להתאחד למען המטרה המשותפת שלהם.
קצוות פתוחים
כפי שראינו, סוריה של היום היא מוקד לבחישה בינלאומית. רק הדברים הידועים על מעורבות צרפת, אנגליה, ארה"ב ואירן צריכים להדאיג, ואם נביא בחשבון את כל מה שלא ידוע לנו – אז ודאי שעוד יותר. אבל סוריה לא רק מושפעת מדברים שקורים סביבה, היא גם משפיעה עליהם. כך למשל רבים חוששים שנפילת המשטר תוביל למלחמות בין מוסלמים לנוצרים ובין סונים לשיעים שיציתו מחדש מלחמות אזרחים הן בלבנון והן בעיראק.
דוגמא אחרת קרובה יותר אלינו הביתה. מתחילת האירועים מסרב ארגון החמאס לתמוך במשטר אסד. היחסים בין הצדדים הידרדרו מאוד בחודש האחרון, כשחמאס כבר פינה את כל כוחותיו מסוריה, ואסד סירב להפגש עם ח'אלד משעל, שניסה להפעיל על המשטר לחץ יחד עם חיזבאללה לטובת רפורמות ופתרון של שלום. נפילתו של המשטר הסורי, לצד עליית האחים המוסלמים במצרים, משנים את מערך הכוחות בתוך הפוליטיקה הפלסטינית, ונחשבים לאחד הגורמים החשובים שמשפיעים על הצהרות חמאס לאחרונה על מעבר למאבק לא חמוש, קבלת עקרון שתי מדינות בגבולות 67', אימוץ הסכמים שנחתמו עם ישראל, וכניסה אפשרית לתוך אש"ף. אגב, לפי דיווחים שונים בתוך מחנות הפליטים בסוריה ישנה מתיחות קשה בין ההנהגה הוותיקה של החזית העממית, שתומכת במשטר אסד, לבין הדור הצעיר שתומך באופוזיציה.
בסופו של יום, המצב בסוריה משאיר יותר שאלות פתוחות מתשובות. מבט ביקורתי מתל אביב על הסיקור מכל הצדדים לא מצליח לפצח את מידת התמיכה ממנה נהנה המשטר, ואת האופי האקלקטי עד מאוד של האופוזיציה (אינטלקטואלים גולים, אחים מוסלמים, אנשי צבא, שכירי חרב, מפלגות שמאל וכורדים עם נטיות שונות, תומכי מערב והתערבות בינלאומית ומתנגדים נחרצים, וכו') – אם כי אין ספק שמדובר במשטר דיקטטורי ואכזר שדינו ליפול.
כמו שכתבתי בסוף הסדרה הקודמת, קשה לדמיין איך בדיוק יכול בכלל משטר אסד ליפול ללא התערבות צבאית, ונראה שהתערבות ישירה כזאת מצד ארה"ב, אנגליה וצרפת לא עומדת על הפרק כרגע אחרי שלל ההסתבכויות הצבאיות של חברות נאט"ו המובילות, ולקראת הבחירות בארה"ב. טורקיה עשויה להיות חיל חלוץ של הברית הצפון אטלנטית בלחימה בסוריה, אם כי ספק אם תבחר לצאת לקרב לבדה. מצד שני, יתכן שהפוטנציאל של חיזוק מעמדה כמעצמה אזורית והנגישות לאוצרות הטבע הסוריים ימשכו אותה פנימה.
גם אם המשטר ייפול לא ברור איזה חלופה תוכל לבוא במקומו. בחברה כל כך שסועה, כל כך מורכבת, ללא מסורת דמוקרטית, ועם אחיזה איתנה של העלאווים והאליטה הסונית-עירונית המקורבת אליהם בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה – איך תוכל לתפקד מדינה חדשה וחופשית? האם ע'ליון יוצנח כנשיא זמני על ידי מדינות המערב, ואם כן – איך יתקבל על ידי הסורים? איך מתחילים מדינה מאפס, ואיך מגנים עליה מאינטרסים זרים שימהרו לשלוח ידיים?
בינתיים, הלחימה נמשכת, הגופות מצטברות, והדם זורם. הסוף, כך נראה, עדיין רחוק.
——
לפרק הראשון בסדרה "סוריה: הסיפור המלא", לחצו כאן.
סוריה | התמונה השלמה: חלק א
[חגי מטר]
רוב הסיקור של מלחמת האזרחים בסוריה אליו אנו נחשפים מעוצב בצל שתי הנחות מוצא של כלי התקשורת המערביים: "אסד הוא דיקטטור שטובח בבני עמו", ו"ימי השלטון ספורים". אבל מה באמת קורה בסוריה מאחורי הסיסמאות? חזרה לסדרת הכתבות על השכנה השסועה מצפון.
נתחיל מהסוף: גם אחרי מאמצים רבים, נראה בלתי אפשרי להגיע ל"תמונה השלמה" של המצב בסוריה. קשה מאוד להבין מי נגד מי ולמה במלחמת האזרחים ובהפגנות שמטלטלות את סוריה כבר תשעה חודשים. קשה להבין עד כמה המשטר מצליח לשמור על יציבות, ולמה, או מה החלופות האפשריות למשטר הקיים.
מה שכן ברור, הוא שהמאבק הפנים-סורי משקף, מהדד ומעצב סכסוכים אזוריים וגלובאליים בקנה מידה גדול, וכוחות גדולים וחזקים ממזרח וממערב בוחשים בקלחת המלחמה. ביטוי אחד למצב זה נמצא בדיווחי התקשורת ובפרסומים של בלוגרים ואקדמיים בנושא סוריה. אלה המזוהים עם המערב מתגייסים באופן עקבי וברור לצד האופוזיציה, מציגים את אסד כרודן שטובח בבני עמו ושדינו כדין קדאפי ושות'. מנגד, דיווחים עם אוריינטציה שאכנה מטעמי נוחות "מזרחית" – שמאפייניה בעיקר התנגדות להגמוניה האמריקאית במזרח התיכון ובעולם כולו – מציירים תמונה אחרת, מנסים להציג את המשטר באור חיובי יותר, ובעיקר מדגישים את הצדדים השליליים באופוזיציה הסורית. התקשיתי מאוד למצוא מקורות "מאוזנים" שמנסים לשרטט את המצב בצורה מורכבת יותר ולהציג עמדות של שני הצדדים. בלי יותר מדי יומרות, אולי זה מה שאני מנסה לעשות כאן.
הסקירה להלן מהווה סוג של המשך מאוחר לסדרת הכתבות על סוריה שפרסמתי כאן לפני חצי שנה. לינקים לפרקים הקודמים ניתן למצוא בתחתית העמוד.
אז מה קורה בסוריה?
נפתח בסקירה קצרה של עובדות רלוונטיות. מספר ההרוגים מאז פרוץ ההפגנות ב-15 למרץ בשנה המסתיימת הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים. מקורות אמינים למדי מצביעים על כך שמדובר על סביבות ה-5,000, אם כי לא ברור אם המספר הזה כולל כ-1,300 חיילים, קצינים וחברי מפלגת הבעת' שנהרגו על ידי המתקוממים. בין אם כן ובין אם לא, היחס הזה צריך לעמוד לנגד עינינו. בשבוע שעבר אף נחצה קו חדש בדברי ימי מלחמת האזרחים הזו, כשמכונית ממולכדת התפוצצה בדמשק והרגה עשרות אזרחים. טרם הובהר מי הניח את הפצצה במכונית, אך ככל הנראה מדובר באחד מארגוני ההתנגדות לאסד. נוסף להרוגים סובלים שני הצדדים יחדיו מעשרות אלפי פציעות, ולמעלה משלושים אלף פליטים מוכרים לגורמים בינלאומיים חצו את גבולות המדינה, בעיקר לטורקיה, ומעט לירדן. ההערכה היא שמספר גדול עוד יותר של פליטים לא מוכרים ועקורים פנימיים מסתובבים ללא בית כיום.
גופותיהם של מוסלמים-סונים שנהרגו בעיר חולה בתחילת נובמבר, ככל הנראה כתוצאה מירי של כוחות הביטחון הסורים.
בחזית הבינלאומית הלחץ על סוריה הולך וגובר. מדינות רבות הצטרפו לסנקציות נגד משטר אסד, הליגה הערבית השעתה את חברותה של סוריה (ופקחים מטעמה נכנסו למדינה השבוע), וטורקיה שבה ומאיימת שלא תהסס לפתוח במלחמה נגד שכנתה מדרום אם הפגיעה באזרחים תמשך ותהפוך ל"סיכון לשלום האזור". מנגד, רוסיה וסין ממשיכות לעמוד לצד סוריה, והסנקציות כמעט ולא משפיעות על הסחר האזורי של משטר אסד, שכן לבנון, אירן ועיראק ממשיכות לנהל עמו עסקים, וכך גם ירדן – בהיקף מצומצם. אירן היא כנראה התומכת הגדולה ביותר של משטר אסד, ממשיכה לממן ולחמש אותו, ומפעילה את השפעתה הרבה על ממשלת עיראק כדי שגם זו תשמור על יחסים טובים עם הרודן.
אבל הסנקציות כן מצליחות להשפיע. בחודשים האחרונים ידעה סוריה צניחת השקעות בינלאומיות בהיקף של 50%, השוק האירופי הפסיק לקנות נפט מהמשטר וצמצם את ההכנסות מתחום זה בכשליש, אזרחים פרטיים משכו חמישית מכלל החסכונות בבנקים, התיירות סובלת ממלונות עזובים ומסעדות ריקות, הלירה הסורית צונחת, וכל הגורמים האלה גרמו לפיטורים המוניים, ולזינוק באחוז האבטלה הרשמי מ-12% ל-22%, כשהמספרים הלא רשמיים כנראה גבוהים יותר. עם זאת יש לציין שסוריה היא שחקן חדש יחסית בשווקים הבינלאומיים. בנקים פרטיים נפתחו רק בשנת 2005, הבורסה נפתחה רק ב-2009, ואינטרנט מהיר הושק במדינה רק בינואר השנה. מגזר ציבורי גדול ושליטה חזקה של המדינה ברוב ענפי הכלכלה מבטיחה לאסד מידה של יציבות שלא היה יכול ליהנות ממנה אם כלכלתו הייתה תלויה לגמרי בשווקים ה"חופשיים" הבינלאומיים.
לאיש אין יותר ספק שסוריה נמצאת במלחמת אזרחים. בניגוד להערכות של שר הביטחון אהוד ברק, ההתרשמות שלי היא שההכרעה עדיין לא נראית באופק, וגם לא ברור איזה אופי תלבש לכשתבוא. בניגוד למה שנהוג להאמין, משטר אסד נהנה מתמיכה רבה, והאופוזיציה מחולקת למחנות שונים ולפעמים אף עוינים זה לזה. בפרק הבא אסקור הן את המחנה של אסד והן את המחנות הרבים שעומדים מולו, ואסכם בשאלות שנותרו פתוחות.
*הפוסט פורסם תחילה ב"מייסיי"
——-
כאמור, סקירה זו היא המשך של סדרה בת חמישה פרקים שפורסמה פה על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של סוריה מהעת העתיקה ועד ימינו. אלה פרקיה:
פרק א' – העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית.
פרק ב' – סוריה בין המנדט הצרפתי לקע"ם.
פרק ג' – שנות השישים הסוערות.
פרק ד' – שלטונו של חאפז אל-אסד.
פרק ה' –בשאר אל-אסד: עלייתו ונפילתו?
מצרים | הפרלמנט, הצבא ורצון העם
[הגר שיזף]
מצרים ידעה עוד סופשבוע של אלימות. הפעם, מדובר היה בפיזור אלים של הפגנה שמתקיימת מזה מספר שבועות מול בניין הקבינט המצרי: נכון לעכשיו, מניין ההרוגים עומד על 9 ומניין הפצועים נע בין 350 ל-500, תלוי את מי שואלים. על פי דיווחי המפגינים, האלימות החלה לאחר שמפגין בשם עבודי אברהים נעצר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי בידי המשטרה. עם חזרתו של אברהים אל שטח ההפגנה הוא סיפר כי סבל מאלימות ואף חושמל בעודו במעצר. זמן קצר לאחר מכן החלה אלימות בין שני הצדדים ובמהרה המשטרה הצבאית החלה במאמצי פיזור אלימים של אותה ההפגנה.
האלימות נמשכה גם ביום שבת, אז הסתערו כוחות משטרה אל כיכר תחריר עם אלות, הכו מפגיננים שהגיעו למקום במחאה על האלימות של יום שישי ושרפו אוהלים שהיו בכיכר. מאוחר יותר, דווח כי רופאים שהקימו בית חולים-שדה במקום הותקפו אף הם. דיווחים נוספים חשפו כי כוחות צבאיים התפרצו גם למשרדי מפלגת אל-עדל ועצרו מספר חברי מפלגה שלקחו חלק בהפגנות שמול בניין הקבינט. בה בעת, נערכו שתי לוויות לזכר הרוגים ממתקפת כוחות הביטחון על ההפגנה שמול בניין הקבינט – לוויתו של שיח אמד אפאט ולוויתו של סטודנט הרפואה עלא עבדל אל-האדי. שתי הלוויות הפכו לצעדות מחאה נגד שלטון המועצה הצבאית העליונה והתנקזו, בסופו של דבר, אל כיכר תחריר.
במסיבת עיתונאים שערך ביום שבת, הכחיש ראש הממשלה המצרי, כמאל אל-גנזורי, כי ננקטה כל אלימות כנגד המפגינים ואף הוסיף כי הצבא לא השתמש בנשק חם לפיזור וההפגנה. כל זאת, בניגוד מוחלט לתמונות שהופצו באינטרנט והראו שימוש מפורש באלימות מופרזת ואף שימוש בנשק. בנוסף על כך, ציין ראש הממשלה כי הכוחות המפגינים הנם "אנטי מהפכניים" ושהם מוסתים על ידי "כוחות זרים".
ההפגנות מול בניין הקבינט החלו ביום בו מונה גנזורי לראשות ממשלת מצרים, לאחר התפטרותו של עסאם שארף בצל האלימות של כוחות הביטחון כלפי המפגינים שהציפו את כיכר תחריר בסוף חודש נובמבר האחרון. עם תחילתן של הבחירות לפרלמנט המצרי נרגעו אומנם הרוחות והמונים הגיעו אל הקלפיות, אך מספר מפגינים המשיכו להתאסף מול בניין הקבינט במחאה על מינויו של גנזורי, שנתפש כחלק מהמשטר של מובארכ, והמשך השלטון הצבאי. לאחרונה אמר דובר המפגינים מול בניין הקבינט, מוחלמד אל סאנאדילי, כי המפגינים מתכוונים להמשיך ולהפגין עד שהמועצה הצבאית העליונה תרד מהשלטון ובמקומה תוקם ממשלת מעבר; בינתיים, קיימו המפגינים הפגנות יומיות מול בניין הקבינט ואף חסמו את כניסתו של גנזורי אל משרדו. אך גנזורי איננו הדמות הבעיתית היחידה בממשלה החדשה. הקבינט החדש, שמונה על חורבותיו של הקבינט שהתפטר במחאה על אירועים האלימים של חודש נובמבר, מורכב משלל דמויות שנויות במחלוקת: שר הפנים החדש, מוחמד יוסף איברהים , ששימש ראש מינהל הביטחון של גיזה תחת שלטון מובארכ וזכה לביקורת רבה בעקבות פיזור אלים של הפגנה של פליטים סודאנים שגבתה את חייהם של 27 מפגינים (מה שנודע לימים כ"טבח מוסטאפה מחמוד"); שר המשפטים החדש, עדל עבד אל חמיד, אשר כיהן כראש בית המשפט לערעורים תחת שלטונו של מובארכ ושר המידע, אחמד אניס, שמינויו לתפקיד נדחה בידי התנועה לתקשורת חופשית, שטענה כי הוא היה מעורב בעבר ב"שחיתות והשחתת תעשיית התקשורות המקומית".
בנוסף, החליטה המועצה הצבאית בסוף נובמבר על הקמתה של וועדה מייעצת לצבא שמייצגת,כביכול, זרמים פוליטיים שונים ומגוונים ומשימתה היא לייעץ לצבא בנושאים פנים-מצריים. במציאות, כוחות פוליטיים רבים, וביניהם גם האחים המוסלמים, החליטו כי הם מחרימים את הוועדה המייעצת, בטענה שהיא מהווה חותמת גומי בניסיון לרכך את המפגינים שקראו להעברת השלטון לידיים אזרחיות. הגדרות תפקידה של הוועדה הן לשמש גוף אזרחי מייעץ למועצה הצבאית העליונה ולפרלמנט הנכנס. אך תחום אחריותה השנוי במחלוקת ביותר שבידי הוועדה הוא פיתוח החוקה החדשה – דבר שהיה אמור להיות באחריות הפרלמנט. תפקידה של הוועדה המייעצת יסתיים רק לאחר הבחירות לנשיאות מצרים. חשוב לציין כי לוועדה אין כל סמכות חקיקתית והיא מהווה אך ורק גוף ייעוץ למועצה. בעקבות אירועי סוף השבוע, הודיעה הוועדה כי היא משעה את פעילותה במחאה על האלימות ועד שתערך שהאלימות תסתיים, הצבא יתנצל על האלימות ואף ייקם וועדת חקירה עצמאית.בנוסף, שמונה מתוך 30 חברי הוועדה התפטרו במחאה על האלימות.
הפרלמנט, הצבא, הוועדה והחוקה. או: מהו כוחו של הפרלמנט הזה, בעצם?
שלל הגופים, הדמוקרטיים והחצי דמוקרטיים, שמופקדים כעת על תקופת המעבר של מצרים ואחראים במידה כזאת או אחרת על כתיבת החוקה, יוצרים תחושת אנדרלמוסיה ובלבול בנוגע למבנה השלטוני במצרים. על מנת להתחיל ולהבין את הרגישויות השונות של המבנה השלטוני, חשוב להביט ב"הצהרה החוקתית" שאושרה במשאל עם שנוי במחלוקת בחודש מרץ האחרון. במאמרו המרתק "Landmines in Egypt’s constitutional roadmap" מסביר נייתן בראון כיצד קיימות במסמך זה, שנוסח במידה רבה על ידי המועצה הצבאית העליונה, שתי בעיות אקוטיות שמעניקות מסגרת רגישה במיוחד ביחסי המועצה הצבאית העליונה והפרלמנט ויחסי המועצה הצבאית העליונה-הנשיא-והחוקה.
ראש ממשלת מצרים, כמאל אל גנזורי (משמאל) וראש המועצה הצבאית העליונה, מוחמד חוסיין טנטאווי
הבעיה הראשונה שיש להבחין בה היא שכוחותיו של הפרלמנט המצרי, כפי שהם מנוסחים במסמך ההצהרה החוקתית, מעורפלים ביותר. בעוד שלפרלמנט אכן יש כוח מחוקק, המועצה הצבאית רשאית להפיק צווים ביצועיים. בנוסף, לא ברור האם לפרלמנט יש סמכות מול הקבינט (שנכון לעכשיו – איננו גוף נבחר). רק בשבועות האחרונים, במידה רבה בשל הקמתה של הוועדה המייעצת לצבא, הבינו הכוחות הפוליטיים במצרים כי כוחות החקיקה של הפרלמנט חלשים יחסית ויכולותו לפקח על המועצה הצבאית מוגבלת.
הבעיה השנייה שמוצגת על ידי המסמך קשורה לתזמונן של הבחירות לנשיאות. ההצהרה החוקתית כוללת בתוכה סעיפים הקובעים כי זכויות היתר והשליטה של המועצה הצבאית העליונה ימשכו עד סיומן של הבחירות הנשיאותיות והפרלמנטריות. בעוד שהיא כוללת סעיף אשר דן באופן בחירתו של הנשיא, דבר המרמז כי הנשיא יבחר בטרם תכתב חוקה חדשה, היא לא מצהירה זאת במפורש.
חוסר הבהירות אודות מקומה ותפקידה של המועצה הצבאית בכתיבת החוקה, לצד חוסר הבהירות בנוגע ללוח הזמנים בבחירות הנשיאותיות, איננו מפתיע. יש יסוד סביר להניח כי הצבא הבין שאם הבחירות לנשיאות יערכו טרם ניסוח החוקה, המסמך הסופי לא יכלול מספר סעיפים שהצבא מקדם, אשר מעניקים לו בעצם אוטונומיה ופטור מפיקוח פרלמנטארי או נשיאותי בכל הנוגע לנושאים ביטחוניים.
התפתלותה של המועצה הצבאית העליונה בניסיון להבטיח את כוחה בניסוח החוקה הייתה, במידה רבה, אחד הגורמים המרכזים לתחייתן של ההפגנות של סוף נובמבר. ניסיונו הפרובוקטיבי ביותר של הצבא בנושא היה ניסוחו של "מסמך עקרונות" שהופץ במהלך נובמבר (בטעות, ככל הנראה). בין הסעיפים השנויים במחלוקת שכלל המסמך ניתן למצוא את סעיף מספר 9, שקבע כי תקציב הצבא יהיה חסוי, סעיף מספר 2 להעניק לצבא זכות להתנגד לסעיפים חוקתיים בעת ניסוח החוקה וסעיף מספר 3, שקבע שבהינתן מצב בו ניסוח החוקה יכשל תוך פרק זמן של שישה חודשים, הצבא יוכל למנות גוף חדש במקומו.
ההתרעמות הציבורית האדירה נוכח אותו מסמך עקרונות הובילה להתחייבות הצבא לערוך את הבחירות הנשיאותיות עד לחודש יוני 2012. עם זאת, לא ברור כי הבחירות אכן יערכו טרם ניסוחה של החוקה. בנוסף, לא ברור עד יום זה מה יעלה בגורלו של אותו מסמך עקרונות. לוח הזמנים החדש וקביעתן של הבחירות הפרלמנטאריות לתאריך שלא יאוחר מחודש יוני הקרוב, מעלה מספר חששות בנוגעה לכוונתה של המועצה הצבאית העליונה להאיץ את תהליך כתיבת החוקה בכדי להמנע מוויתור על כוחה בניסוחו.
דאגה זו לובתה בעקבות הצהרתו של הג'נרל מייגור מוחתאר אל-מולה, שאמר בפני עיתונאים זרים כי המועצה הצבאית העליונה והוועדה המייעצת – ולא הפרלמנט – יבחרו את הגוף אשר יכתוב את החוקה משום שלטענתו, פרלמנט זה אינו מייצג את רצון העם המצרי. לטענתו של אל-מולה, "בעתיד לפרלמנט תהיה יכולת לעשות כרצונו. אבל ברגע זה, בהתחשב בחוסר היציבות במדינה, הפרלמנט איננו מייצג את רצונו של העם המצרי".
אל שלל הבעיות האלה נוספת העובדה כי מצרים עודנה נמצאת תחת חוק חירום שנותר בתוקף עוד מימי מובארכ. בעוד שהצבא הבטיח כי יסיר את חוק החירום עם סיום ההפגנות בפברואר 2011, הוא הודיע מאז כי החוק יהיה בתוקף עד חודש יוני 2012.
בינתיים, הבחירות לפרלמנט המצרי נמשכות. בתחילת חודש ינואר יערך הסבב השלישי של הבחירות לבית הנבחרים התחתון של הפרלמנט המצרי וב-29 בינואר יערכו הבחירות גם לבית העליון. וכך, בעוד שהמועצה הצבאית העליונה מתגאה בשיעור ההצבעה הגבוה , מתחיל להתעורר ספק ממשי בנוגע לכוחו של הגוף הראשון שיבחר בצורה דמוקרטית במצרים שלאחר המהפכה.
מצרים | מי אתם, סלפיסטים?
[הגר שיזף]
אמש נפתח הסיבוב השני של הבחירות הפרלמנטאריות במצרים, אמצע הדרך במערכת הבחירות הארוכה לבית התחתון של הפרלמנט המצרי. במסגרת הסבב השני יצביעו התושבים במחוזות גיזה, בני סוויף, סוהאג, אסוואן, מנופייה, שאראקייה, בחריה, איסמעיליה וסואץ. תושביהם של תשעת המחוזות הנותרים (ביניהם גם שני המחוזות של סיני) יצביעו ב-3 בינואר. שיטת הבחירות זכתה לביקורת רבה זה מכבר, בעיקר משום מורכבותה: מצביעים מתבקשים להצביע בשלוש קטגוריות – קול אחד עבור מפלגה ושני קולות עבור מועמדים עצמאיים.
הסבב הראשון של הבחירות נפתח בצל הפגנות הענק שהתקיימו ברחבי מצרים בסוף שבוע שקדם להן ולרגע היה נדמה שלמועצה הצבאית לא יהיה לאן להימלט והבחירות ידחו. עם זאת, ביום הבחירות הגיעו המוני אזרחים מצרים להצביע והדיון על החרמת הבחירות נשאר, ככל הנראה, בעיקר בין כתלי הטוויטר ולא זכה לייצוג משמעותי במציאות.
על אף שטרם הסתיים החלק השני של הבחירות והחלק השלישי טרם החל, ניתן כבר להסיק מספר דברים לגבי אופן ההצבעה ואופיו של הפרלמנט הבא. ההפתעה הגדולה של הבחירות עד כה הייתה כמובן, עלייתם של הסלפיסטים. בעוד שקואליציה של מפלגות חילוניות זכתה ב-15 אחוזים מהקולות ברחבי מצרים, בחלקים נרחבים של המדינה התחרות האמיתית הייתה בין שתי המפלגות האיסלאמיות – הסלפיסטים והאחים המוסלמים. רבות דובר על כוחם של האחים המוסלמים, ככל הנראה המפלגה המאורגנת ביותר במצרים שאחרי מובארכ, אשר זכתה בכ-40 אחוזים מכלל הקולות בסיבוב הראשון. בעוד שהצלחתם של האחים המוסלמים הייתה צפויה, הצלחתם של הסלפיסטים הייתה, כאמור, מפתיעה.
מי אתם, סלפיסטים?
דם רב כבר הוקז על ניסיונות לנתח את עלייתם של הסלפיסטים, תוך ניסיון מוצהר לנסות ולהבין האם העובדה שהם והאחים המוסלמים מהווים, על פי ההערכות הראשוניות, רוב בפרלמנט המצרי, יכולה להוות אינדיקציה להפיכתה של מצרים ל"איראן הבאה". אך מבט על מעט יותר מדוקדק על הסלפיסטים חושף מפלגה בלתי אחידה שיותר מכל – לא ברור אם יש אחדות או הסכמה בין חבריה על האופן בו הם עצמם רואים את עתיד מצרים.
הסלפיסטים הנם קבוצה של מוסלמים אדוקים ומפלגתם, מפלגת "אל נור", נחשבת על ידי רבים כמפלגה הדתית הקיצונית ביותר שקיימת במצרים כיום. על אף ש"אל נור" היא מפלגה חדשה, שנרשמה רק לאחר נפילתו של מובארכ, הסלפיסטים עוסקים בבניית תשתית של סעד חברתי באזורי הכפר במצרים מזה שנים רבות. בדומה לסלפיסטים, גם יתרונם הגדול של האחים המוסלמים בבחירות מיוחס להם בזכות נוכחותם באיזורים הכפריים של מצרים וסיועם לשכבות המוחלשות, אך חברי מפלגת האחים המוסלמים הם רובם בני המעמד הבינוני, בעוד שהסלפיסטים נוהגים לכנות עצמם "קול הרוב הדומם", כלומר, קולן של השכבות המוחלשות.
"הם חושבים שהם ורק הם מייצגים אותנו ומדברים בשמנו. הם לא נמצאים ברחובות שלנו, הם לא גרים בכפרים שלנו, הם לא מתהלכים בכפרים הקטנים שלנו,הם לא לובשים את הבגדים שלנו, לא אוכלים את הלחם שלנו, לא שותים את המים המזוהמים שלנו, לא חיים בביוב שאנחנו חיים בו ולא חווים את חיי האומללות והקושי של האנשים", אמר שייח שעבאן דארוויש, חבר מפלגת אל-נור, במהלך נאום בחירות באחד הכפרים (הציטוט לקוח מתוך הכתבה המעולה של דיוויד ד. קיקפטריק בניו יורק טיימס). לאור ציטוט זה הופכת עלייתם של הסלפים למפתיעה פחות. כזכור, חלק מרכזי מדרישות המחאה בתחריר היו דרישות חברתיות-כלכליות וחלק נאה מהמפגינים היו גם פועלים, חקלאים ואנשים משכבות מוחלשות. אולם, לאחר המהפכה נדמה היה שעובדה זו נשתכחה מלבם של מקבלי ההחלטות וכל הבטחה לשיפור חייהם של התושבים שבכפרים נמוגה. יציאתם של הסלפיסטים נגד האליטה המצרית ושימת הדגש על היותם חלק מהעם, מהווה חלק חיוני מהצלחתם בבחירות. בעוד שהאחים המוסלמים מרבים להזכיר את פועלם למען עניים (והוא איננו מבוטל, כמובן), מדובר במפלגה אשר נשלטת על ידי אנשי המעמד הבינוני שלא נוהגים לדבר על עצמם כחלק אינהרנטי מהקהילות שלמענן הם נלחמים.
אבו אל מאטי, מועמד מטעם מפלגת אל-נור, בקהיר.
בהתאם, מצביעים רבים של מפלגת אל נור העידו כי הם סומכים על השייחים החברים בה שיבינו את הצרכים של קהילותיהם מתוך עבודתם רבת השנים למען הקהילות הנזקקות במצרים. "הם פועלים למען הקהילות, אז זה הגיוני שכשהם יהיו בפרלמנט הם יעשו אפילו יותר ", אמר יחיא אל-סעיד, מורה מפורט סעיד שהצביע לסלפיסטים.
עלייתם של הסלפיסטים הפתיעה והרגיזה גם את האחים המוסלמים, שמיהרו להאשים אותם בשיתוף פעולה עם מובארכ. טענתם זו נתמכת בעובדה שתחת שלטונו של מובארכ ניתנה לסלפיסטים, שלא היו אז תנועה פוליטית, יד חופשית לפעול בעוד שחברי האחים המוסלמים נרדפו וריצו תקופות מאסר בכלא. בנוסף, האחים המוסלמים דאגו להזכיר כי עם תחילתן של ההפגנות נגד מובארכ, הסלפיסטים קראו לתומכיהם להימנע מהצטרפות אליהן. בתגובה טענו הסלפיסטים כי גם רבים מהם ריצו תקופות מאסר תחת שלטונו של מובארכ.
אך הדבר המעניין והמבלבל באמת בסלפיסטים, טמון בכך שנראה שמפלגת "אל נור" היא קואליציה לא מאוד מגובשת של שייחים, ולא ממש מפלגה מאורגנת. בעוד שקיימת בין חבריה הסכמה כי יש לקדם את החוק איסלאמי, ראיונותיהם של חברי המפלגה לתקשורת מציגים תמונה בלתי-אחידה לגבי משמעות הדבר. לאחרונה כינס ראש מפלגת אל נור, עמאד אל-דין עבד -אל-ע'פור, מספר עיתונאים בניסיון להסביר את עמדת המפלגה בנוגע לעתידה של מצרים. ככל הנראה, מטרתו העיקרית של הכינוס הייתה להרגיע את הרוחות ושלל הספקולציות לגבי גישתם של הסלפיסטים בנוגע לאופיה הדמוקרטי של מצרים וזאת לאחר שלאחרונה הצהירה המפלגה כי היא תומכת בהיותה של מצרים מדינה "אזרחית". בדבריו, הסביר ע'פור כי משמעותה של מדינה "אזרחית" איננה מדינה "חילונית": "אנחנו מתכוונים למדינה שמבוססת על דמוקרטיה, חוק וזכויות אדם", הוא אמר. "אנחנו לא מעוניינים במדינה דתית, אבל אנחנו גם לא רוצים אומה שמנותקת מהדת. משום כך אנחנו נחושים להותיר במקומו את הסעיף השני בחוקה [הקובע כי איסלאם היא דת המדינה במצרים]".
בתגובה לאמירות של חלק מחברי המפלגה, על פיהם יפעלו הסלפיסטים כדי לכפות הפרדה בין גברים ונשים באוניברסיטה, או יאסרו על מכירת אלכוהול לתיירים, הבהיר עבד-אל-ע'פור כי "אנחנו רק מפלגה. אנחנו לא נכפה, לדוגמא, שינויים חברתיים על ידי הוצאתם מחוץ לחוק של מסורות או מנהגים שנראים לנו בלתי הולמים. אנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לעשות או לא לעשות משהו – זה יעמוד בניגוד לאמונותינו". ובתגובה להאשמות על פיהן המפלגה הוסיפה נשים לרשימתה אך ורק כדי לעמוד במכסות שנקבעו על פי החוק, אמר ע'פור כי "לנשים יש זכות להתמודד בבחירות, ואנחנו מאמינים בזה. על פי האיסלאם, אם להיות כנים, עדיף שאישה לא תשמש כנשיאה. אך מכיוון שהחוקה המצרית מתירה לנשים להתמודד לנשיאות, אנחנו מכבדים זאת".
חוסר האחידות בין דבריו של ע'פור להצהרות קודמות של חברי המפלגה משאירה מקום רב לספק לגבי מחויבותה של המפלגה להצהרות של חבריה או באשר להסכמה אמיתית בין גורמים שונים במפלגה בנוגע לנקודות קריטיות רבות.
כל זאת, כמובן, לא הוריד את לחצם של פעילים ופוליטיקאים מצריים, שמקווים שסבב הבחירות השני יביא עמו עלייה במספר התומכים במפלגות ליברליות.
בחריין | היום שאחרי דו"ח בסיוני
מפגינות נושאות שלטים עם הכיתוב "אם מחיר החירות הוא דמנו, תהרגו אותנו" ו"רוחם של המרטירים חיה, מוות לכל המדכאים והדיקטטורים"
[אליזבט צורקוב]
ביום רביעי פרסמה ועדת החקירה העצמאית של בחרין (pdf) את מסקנות חקירתה בנוגע להפרות זכויות האדם המתרחשות בבחריין, מאז החלה בה ההתקוממות העממית ב-14 בפברואר 2011 (למידע נוסף על המחאה בבחריין, לחצו כאן). 47 אזרחים בחרינים נהרגו על ידי כוחות המשטר מאז, האחרון שבהם ב-24 בנובמבר, אלפים נעצרו ועונו. ועדת החקירה, אשר מונתה על ידי המלך חאמד בן עיסא אל חליפה בשלהי יוני 2011 ( רבות בשל לחץ אמריקני), מנתה אישים מובילים בתחום המשפט הבינלאומי, ובראשה עמד המשפטן המצרי פרופסור בסיוני. הביקורת שהדוח הטיח במשטר הבחרייני הוא חסר תקדים במונחים של מדינות המפרץ אשר מקיימות מודל של מדינת קצבה "מהעריסה ועד הקבר", שמשמעה סיפוק כל צרכיהם הכלכליים של האזרחים בתמורה לשלילת זכויות אדם ואזרח רבות.
דוח הועדה קבע כי כוחות הביטחון "עשו שימוש בכוח לא נחוץ ומוגזם" וכי העובדה שהפרות זכויות האדם התקיימו "בדפוס שיטתי מעיד על כך שזוהי הדרך בה הכוחות אומנו וצופו להתנהג". לפיכך, ראשי מנגנוני הביטחון ומשרד הפנים חייבים היו לדעת על הפרות זכויות האדם. עם זאת, הדוח אינו מצביע על גורמים במשפחת המלוכה או בממשלה (למעט שר הפנים) כמודעים לפשעים שהתרחשו או כאחראים להם.
העדר ממצא זה לא הפתיעה את ואלה, סטודנטית בחריינית למשפטים, אשר לקחה חלק בהפגנות. בראיון שערכתי עמה, אמרה ואלה כי "משום שהמלך מינה את הוועדה בלחץ אמריקני, ושניהם אינם מעוניינים בהפלת השלטון, ברור שהמסקנות של הוועדה לא התייחסו אליהם [משפחת המלוכה]. לא ניתן לבקר את משפחת המלוכה, היא מחוץ לתחום".
הפעיל הליברלי "עלי" [שם בדוי] אמר בשיחתנו כי "לא ניתן לומר שרק הדרגים הנמוכים אחראים למה שהתרחש. אם הממשלה לא הייתה מודעת למתרחש, למרות שלל העדויות של הפרות זכויות האדם, זוהי לא רק מנהיגות גרועה אלא גם רשלנות פושעת."
מעבר לכך, הדוח קבע כי מרבית העצורים במהלך ההפגנות (יותר מאלפיים) עונו ב"אופן שיטתי" וכי חמישה מפגינים נרצחו בעינויים בעת שהיו בחזקת כוחות הביטחון. כמו כן, הדוח קבע כי על פי החוק הבחרייני והאמנות הבינלאומיות עליהן חתמה בחריין, למפגינים יש את הזכות למחות נגד השלטון ואף לשבות. במציאות, כמובן, פוטרו , אלפי עובדים שיעים לאחר שקיימו שביתות מחאה.
הדוח המליץ על שילובם של שיעים בחריינים בכוחות הביטחון. המלצה זו חשובה במיוחד משום שכרגע, כוחות הביטחון הבחריינים מורכבים כמעט אך ורק ממוסלמים סונים, אשר חלקם "מיובאים" מארצות ערב ומדרום אסיה. בתגובה למסקנה זו, אמרה ואלה כי סביר להניח המשטר ישתדל שלא ליישם המלצה זו , משום שמשפחת המלוכה יודעת כי "צבא לאומי [כלומר, לא של סונים זרים הנאמנים למשטר ששכר אותם – א.צ.] לא יירה על מפגינים אם יורו לו לעשות זאת."
כחלק מהמנדט של הוועדה, היה עליה לבדוק את התערבותם של "גורמים זרים" ב"הסתה" להפגנות. החל מהימים הראשונים של ההפגנות, ראשי המשטר הבחרייני, הממשלה, מועצת השורא, הפרלמנט והתקשורת הלאומית טענו כי איראן השיעית עומדת מאחורי ההפגנות, וזאת משום שדרישתם המרכזית של המפגינים הייתה הענקת שיוויון זכויות לרוב הרוב השיעי המדוכא והמופלה לרעה בכל תחומי החיים בבחריין. הדוח קבע באופן חד משמעי כי לקביעה זו אין ביסוס עובדתי.
בראיון, הסביר עלי כי "בני אדם לא יסכנו את חייהם כדי לעבור מדיקטטורה אחת [מונרכיה סונית -א.צ.] לאחרת [רפובליקה אסלאמית – א.צ.]. לבחריינים יש את היתרון של רטרוספקטיבה – הם ראו את מה שקרה בלבנון ומלבד זאת, אין להם שום עניין במעורבות איראנית. ההצהרה של ועדת בסיוני הביכה את המשטר לחלוטין." בתגובה לממצא זה של הוועדה, סוכנות הידיעות של המשטר הצהירה כי בידי הממשלה עדויות למעורבות איראנית בהפגנות, אך היא בחרה שלא לחשוף אותן בפני ועדת החקירה. ואלה הסבירה כי "איראן כי היא השעיר לעזאזל של המשטר. הם לא יכולים להפסיק לחלוטין להאשים אותם, למרות האמירה של ועדת בסיוני, כי אין להם מישהו אחר להאשים."
היבט מרכזי שאליו לא התייחסה הוועדה היא ההסתה חסרת התקדים נגד המפגינים מצד התקשורת הלאומית, אשר מזוהה עם הפלג הקיצוני במשפחת המלוכה, קרי, עם ראש הממשלה. כפי שתיאר זאת עלי, מדובר היה ב"התקפה תקשורתית בלתי פוסקת על אזרחים בחריינים שהלכו להפגין למען ארצם." כחלק מהטרמינולוגיה של תיאור המפגינים ופינויים בכוח, התקשורת השתמשה בדימויים של מקקים ובעלי חיים ש"טוהרו" מהמרחב הציבורי וכינתה מפלגות פוליטיות שיעיות כ"חזבאללה הבחריינית". בנוסף, טענה התקשורת כי מסגדים שיעים שנהרסו על ידי המשטר היו מקומות מפגש של טרוריסטים. מאז פורסם הדוח, אותם כלי התקשורת דיווחו באופן סלקטיבי ביותר על מסקנות הדוח, תוך התעלמות מהקביעות הקשות ביותר שלו.
השאלה שמעסיקה כרגע אנשים רבים בבחריין היא האם הדוח ייושם. אחת מהמלצות הדוח הייתה להקים ועדה שתייצג את כל פלגי העם, אשר תבטיח את יישום המלצות הדוח. כדי להבין את הפוליטיקה הבחריינית, חשוב להבין כי ניתן לחלק את משפחת המלוכה הבחריינית, אל חליפה, לשני פלגים – המתונים, עימם נמנים המלך ויורש העצר, והקיצונים, אשר בראשם עומד ראש הממשלה, אשר נמצא בתפקידו כבר 41 שנים (יותר מכל ראש ממשלה אחר בעולם), ותומכים בו גם בני משפחה אחרים דוגמת שר ההגנה והבירוקרטיה. מעבר לכך, משפחות הסוחרים הגדולות בבחריין, אשר נשענות על תקציבים ממשלתיים (בדומה למדינות קצבה אחרות) קשורות במערכת פטרונות עם ראש הממשלה, אשר מחליט מי מקבל אלו מכרזים ממשלתיים.
במהלך הראיון, ציין עלי באוזני כי חברי הפלג המתון לא יפסידו באופן משמעותי מיישום ההמלצות של הדוח, למרות היקפן החריג (שכולל גם קריאה לשינויים של סעיפים רבים בחוקת בחריין), משום שהמלך לא יודח מתפקידו ויורש העצר יירש את מקומו בבוא היום. לעומת זאת, הפלג הקיצוני יפגע מכל רפורמה אשר תקטין את השליטה המוחלטת של משפחת המלוכה והסונים על זרועות השלטון. הפלג הקיצוני נתמך על ידי סעודיה, אשר חלק מכוחותיה, אשר פלשו לבחריין ב"הזמנת" המשטר הבחרייני בחודש מרס האחרון, עדיין נמצאים במדינה.
"המלך מעוניין ברפורמה וביציבות, אך אין לו את הכוח. הכוח הוא בידי סעודיה", אמרה ואלה. עלי, לעומת זאת, טוען כי, "הדוח נותן תחמושת רבה בידי אלו שתומכים ברפורמה בצמרת המשטר", עם זאת, לטענתו, ראש הממשלה, דודו של המלך, הוא זה שבאמת נמצא בראש המערכת השלטונית כיום. הוא מספר כי בתקופה שבה הצבא הבחרייני התפרס ברחובות מנאמה, בירת בחריין, על מנת לדכא את ההפגנות, נתלו דווקא פוסטרים ענקיים של ראש הממשלה בחוצות העיר, ולא של המלך, "לכולם היה ברור מי הוא השולט", אמר עלי.
אך השאלה האמיתית היא, כמו תמיד, כמה לחץ תפעיל ארה"ב על משפחת המלוכה ליישם את המלצות הדו"ח. ארצות הברית מעוניינת ביציבות משטר אל חליפה, הנוקט במדיניות פרו-מערבית ומשכן בסיס ימי של צבא ארצות הברית על שטחו, אך בראיית הממשל, יציבות זו לא יכולה להיות מושגת ללא רפורמות נחוצות אשר יכלילו את הרוב השיעי במערכת השלטון.ללא תמיכה אמריקנית בצד הרפורמיסטי-יותר של השלטון הבחרייני, השליטה בחריין תיוותר בידי האגף המסרב לבצע כל ויתור משמעותי לאופוזיציה.
[למידע נוסף על תנועת המחאה בבחריין, ניתן לקרוא את הפוסט "בחריין : היסטוריה של מחאה"]
מצרים | עוד רגע בחירות, או שאולי לא
הפגנה מחוץ לקבינט המצרי במחאה על מינוי של גנזורי לראשות הממשלה, יום שישי.
[הגר שיזף]
אמש דיווח עיתון אל אהרם כי עבדאל מועז איברהים, ראש וועדת הבחירות העליונה של מצרים, חשף שהמועצה הצבאית העליונה שוקלת לדחות בקהיר ובאלכסנדריה את הסיבוב הראשון של הבחירות לפרלמנט המצרי. נכון לעכשיו, מדובר בדיווח ראשוני ויחיד על כוונתה של המועצה לדחות את הבחירות שמתוכננות ליום שני הקרוב. על פי הדיווח, גם אם ידחו הבחירות באלכסנדריה וקהיר, בשאר הערים יתקיימו הבחירות בתאריך המתוכנן.
קשה לחשוב שמישהו במצרים מאמין היום, אחרי כמעט שבוע וחצי של אלימות ברחובות אלכסנדריה וקהיר, שעדיין ראוי שהבחירות יתקיימו כמתוכנן.
יש לזכור, שעוד לפני התחדשותן של הפגנות הענק, רבים הביעו התנגדות נחרצת לקיומן של הבחירות בתאריך המתוכנן, בעיקר משום חוסר ההערכות הלוגיסטית וכישלון המועצה הצבאית בהקמת תשתית דמוקרטית. המערכת האלקטוריאלית שהוצגה על ידי המועצה הצבאית העליונה עברה לפחות שני שכתובים בעקבות בקשותיהן של קבוצות פוליטיות שתוצאותיהם היו מערכת אלקטוריאלית סבוכה ומבלבלת. על אחת כמה וכמה, עד לפני 10 ימים היה בלתי אפשרי להשיג במצרים רשימה מסודרת של כלל המועמדים לבחירות.
ניתן להסביר את התעקשותה של המועצה הצבאית העליונה בנוגע להשארת התאריך על כנו באמונה כי קיים במצרים רוב שקט של אזרחים שאינם מעוניינים בדחיית הבחירות.
במאמר “On The Fast Track To An Electoral Train Wreck” באתר ג'דלייה, מסביר אשרף חליל, כי יכול מאוד להיות שהצבא צודק בהנחה זו; מצרים רבים מודאגים מאוד מחוסר היציבות שמאפיינת את מצרים שלאחר המהפכה ועל כן הם מצודדים בכל תוכנית אשר מבטיחה חזרה מהירה למצב נורמאלי. עוד מוסיף חליל כי רבים וודאי מצאו את הבטחתה האחרונה של המועצה הצבאית – להקדים את הבחירות הנשיאותיות ליוני 2012 – כמניחת דעת.
בין אם חליל צודק או לא, 41 ההרוגים והפצועים הרבים מהשבוע וחצי האחרונים מותירים את הלגיטימיות של הבחירות הקרובות בסימן שאלה גדול. העובדה שטרם החלו להגיע ידיעות על תנועה שקוראת באופן מפורש להחרמת הבחירות מפליאה, אך נדמה שאולי ניתן להסביר זאת בניתוק המוחשי שקיים בין המתרחש בכיכר ובין המפלגות.
על פי דיווח של עיתון "אל מסרי אל יום", נוכחות מפלגתית איננה מתקבלת בברכה בתחריר בימים אלה. במקום זאת, הוצב באנר גדול מעל הכניסה לכיכר שמצהיר "קיים איסור מוחלט על הנפת שלטים אשר שייכים לכל כוח פוליטי או מפלגתי, יש בכיכר מיקרופון אחד בלבד והשימוש באחרים – אסור בתכלית. קול אחד, מאבק אחד, כולנו נלחמים ביחד תחת הסלוגן 'ריבונות עבור העם המצרי' ".
מפלגות רבות ספגו אש מההמונים עקב תמיכתם האנמית במטרות המפגינים, שהתבטאה בעיקר בפרסום הצהרות תמיכה. לדוגמא, מפלגת אל- עדאל, שיוסדה דווקא על ידי צעירים לאחר המהפכה, פירסמה הודעה על פיה מטרת נוכחותה בכיכר היא גינוי האלימות שננקט כלפי המפגינים ולא משום תמיכתה של המפלגה בדרישות שעולות מהכיכר.
"אנחנו נקבל את הזכויות שלנו פה, לא בבחירות. איבדנו כל אמון במפלגות הפוליטיות", אמר המפגין עדאל סאיף לעיתון אל מסרי אל יום.
אך המפלגה שספגה את מירב הביקורת מאז תחילת האירועים האלימים הייתה המפלגה של תנועת האחים המוסלמים שנסוגה מהכיכר באופן רשמי ביום שישי שעבר. בניסיון להסביר את העדרותם, אמר דובר התנועה כי האחים המוסלמים חשים שחלק מהמפלגות מנסות לגרום לעימותים שיכשילו את מערכת הבחירות.
בניסיון לפייס מעט את המפגינים לקראת הבחירות, הציגה המועצה הצבאית באמצע השבוע שעבר חוק אשר אמור לאסור על חברי מפלגתו של מובארכ (ה-NDP) להתמודד בבחירות הקרובות בפרט ולמשרות ציבוריות בכלל. עם זאת, החוק החדש אושר מעט מאוחר מדי ומסתבר שהוא לא באמת יכול למנוע מחברי מפלגתו של מובארכ להתמודד בבחירות. עו"ד אחמד פאווזי הסביר לעיתון אל אהרם שהחוק החדש קובע כי ניתן לאסור השתתפות של חברי מפלגתו של מובארכ בבחירות אך ורק אם הם הואשמו והועמדו לדין בבית משפט פלילי. משום שהחוק אושר רק ימים ספורים לפני תחילת הבחירות, הוא למעשה לא יוכל להשפיע על רשימת המועמדים.
"אם אחד המועמדים היה חלק מהמשטר הישן, הוא עדיין יכול לזכות בבחירות", הסביר פאווזי. "אם מועמד כזה יזכה, מישהו יצטרך ללכת לבית משפט פלילי ולהגיש נגדו תביעה. רק אם הוא יועמד לדין וימצא אשם הוא לא יורשה לקחת חלק בחיים הפוליטיים".
העובדה שהחוק החדש לא יוכל לסייע במניעת התמודדותם של שיירי המשטר הקודם מחזקת אף יותר את התחושה שהבחירות הקרובות, אם יתקיימו, לא יביאו עמן דם חדש אל תוך המערכת הפוליטית. מבט על גורלן של המפלגות הצעירות שהוקמו לאחר המהפכה חושף תמונת מצב עגומה למדי: מאז המהפכה, מפלגות צעירות רבות נאבקו על קיומן. חלקן אפילו לא היו מסוגלות לאסוף חתימות של חמשת אלפים חברים על מנת להרשם כחוק כמפלגה. על פי המאמר " Egypt's Intense Election Eve" שפורסם ב-Middle East Research and Information Project, בעוד פעילים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלך המהפכה פרשו ממפלגות מרכזיות כמו "החזית הדמוקרטית" או ה"תגמע", רוב המפלגות הקטנות לא הצליחו לתפוס מקום להכות שורשיםץ "רוב הצעירים היו מתוסכלים בתוך המפלגות הישנות שלהם משום שהחברים המבוגרים ראו במהפכה הזדמנות להגיע לאור הזרקורים", אמר שאדי ראזילי חרב, פעיל מרכזי שעזב את החזית הדמוקרטית והקים את "מפלגת המודעות". בעוד שמפלגתו של חרב לא קיבלה נרשמה כמפלגה כחוק עד לחודש ספטמבר, היא יזמה מספר פרויקטים של פיתוח בכפרים באיזורים מרוחקים יחסית. "אנחנו ערוכים לבחירות בעוד 10 שנים", אמר חרב. "אנחנו רוצים רוב תוך 10 שנים וייצוג חזק תוך 5 שנים". למרבה הצער, דבריו של חרב מייצגים נאמנה את המצב עבור מפלגות קטנות רבות שלא הספיקו לבנות בסיס איתן במצרים, ובעוד שאיש לא מצפה שהבחירות ידחו בעשר שנים, חוסר ההערכות משאיר מקום רב מדי למפלגות ודמויות פוליטיות שהיו מרכזיות עוד לפני המהפכה, ביניהן גם חברי מפלגתו של מובארכ.
ויש מי שכבר החליט שהבחירות, המועצה הצבאית וראש הממשלה החדש, כאמל אל גנזורי, אינם רלוונטים. ביום שישי, במהלך ההפגנה הגדולה שנערכה בתחריר, נאספו נציגים של מספר תנועות מהפכניות והודיעו בפני אלפי מפגינים את שמותיהם של 5 האנשים שהם דורשים שייסדו את ממשלת ההצלה הלאומית. כזכור, דרישתם המרכזית של המפגינים בתחריר היא מעבר לשלטון אזרחי באופן מיידי. הודעתן של התנועות המהפכניות הגיעה על רקע דחייה מוחלטת של מינויו של גנזורי, שבעברו נחשב לראש ממשלה אופוזיציונרי יחסית תחת שלטון מובארכ, לראש הממשלה החדש. נציגי התנועות הודיעו על תמיכתם במוחמד אל בראדעי, חמדין סאסחי (ראש המפלגה הנסריסטית "מפלגת קאראמה" ועבד אל-מנעם אבו אל-פתוח, שהיה חבר בפרלמנט הקודם. בנוסף, הנציגים ציינו את שמותיהם של אחמד אל-נגר, עיתונאי אל אהרם והשופט אשראף בארודי, כמועמדים עליהם הסכימו כל התנועות בקונצזנזוס.
בתגובה לדרישותיהם של המפגינים, אמר אמש גנזורי כי הוא מוכן לייסד גוף מייעץ לממשלת המעבר בראשותו, אשר יכלול, בין השאר, את מוחמד אל בראדעי. עם זאת,תנועת ה-6 באפריל וקואליצית הנוער המהפכני הצהירו שתיהן כי הן מסרבות להפגש עם גנזורי ושהן יסכימו להתפשר אך ורק על ממשלת הצלה לאומית שתקבל את מלוא סמכות השליטה, בהסתמך על הצהרה חוקתית.
החדשות האחרונות מאל ג'זירה הן שמוחמד אל בראדעי הצהיר כי הוא מוכן לוותר על התמודדותו לנשיאות, במידה ואכן ינתנו לו מלוא הסמכויות.לא ברור כיצד הצעה זו תשפיע על גנזורי, שעל פי הדיווחים מונה לתפקיד אך ורק לאחר שאל בראדעי סרב להתמנות לראשות הממשלה בידי המועצה הצבאית העליונה.
נראה ש-24 השעות הבאות עשויות להיות הקריטיות ביותר לגורלן של הבחירות שאמורות להתחיל מחר וסביר להניח שחלק מהשאלות יענו רק לקראת הערב. בכל אופן, גם אם הבחירות יתקיימו כמתוכנן, גורלן טרם נחרץ ויהיה מעניין במיוחד לראות בדיעבד כיצד והאם הצביעו ההמונים שבתחריר.
קו חוץ 