ירדן | התהליך הדמוקרטי

[הגר שיזף]

בהמשך לפוסט הקודם, בו דיברנו על תנועת המחאה  והמתחים בין הירדנים והפלסטינים, הפוסט הנוכחי יעסוק בכלכלה הירדנית, השחיתות, הרפורמות החדשות והתעוררות חדשה ומפתיעה בדרום המדינה.

על אף שרוב הפרשנים מדגישים את הדרישות האזרחיות-פוליטיות של ההפגנות האחרונות, חשוב לציין שירדן, בדומה למדינות רבות, עברה תהליך כלכלי של ליברליזציה מהירה בשנים האחרונות שפגע באזרחים רבים ויש לו חלק משמעותי בתחילתן של ההפגנות הנוכחיות.

ירדן היא מדינה בעלת משאבים כלכליים מוגבלים למדי אשר הייתה תלוייה, מאז ומתמיד, בייבוא של מוצרי מזון ממדינות אחרות.

מאפיין חשוב נוסף של הכלכלה הירדנית הוא תלותה הרבה בסיוע ממדינות זרות, בעיקר מדינות המפרץ וארה"ב, וחלקו הקטן יחסית של המיסוי בתקציב הלאומי: בין השנים 1952 ו-1966, תמיכה כלכלית ממדינות זרות הגיעה לכדי 30 אחוז מכלל ההכנסות של הממשלה והיוותה בין חמישית לשליש מהתל"ג. לאחר מלחמת ששת הימים הוגבר הסיוע של מדינות ערב לירדן ובין השנים 1967-72 עמד כלל הסיוע על סך של 58 אחוזים מהכנסות המדינה.

 המלחמה גם היא היוותה נקודה חשובה ביותר על ציר "התהליך הדמוקרטי" של ירדן, משום שבעקבותיה קבע המלך חוסיין חוק חירום במדינה, שהגביל את הזכויות האזרחיות, פיזר את הפרלמנט הירדני והשהה את החוקה. בנוסף, חוק החירום אפשר לרשויות לעצור אזרחים ללא משפט, לערוך צנזורה בעיתונות, לאסור על הקמת מפלגות ולהגביל את חופש ההתארגנות.

תחילת שנות ה-70 ופריחתן של כלכלות הנפט במפרץ הפרסי הביאו עמן גם פיתוח לכלכלתה של ירדן, שצמיחתה הריאלית בין 1973 ל-1974 עלתה בכ-10 אחוזים בשנה (נתוני צמיחה דומים ניתן למצוא במדינות כמו טיוואן, סינגפור ודרום-קוריאה). בעוד שניתן לזקוף חלק מצמיחתה של ירדן מאמצע-סוף  שנות ה-70 לפיתוח סקטור השירותים באותם השנים, את מרביתה יש לייחס לתמיכה הרבה שהגיעה ממדינות הנפט במפרץ ולעובדה שהן איפשרו לאזרחים ירדנים לעבוד בשטחן. תמיכתן הכלכלית המסיבית של מדינות המפרץ הפרסי, ובראשן ערב הסעודית, החלה בעקבות הקווים המנחים עליהם הסכימו מדינות ערב בפסגת בגדאד שנערכה בשנת 1978, בעקבות תחילת ההליכים הדיפלומטיים בין ישראל ומצרים. אחד מהקווים המנחים עליהם הסכימו המדינות שלקחו חלק בפסגה לספק תמיכה ל"מדינות החזית" הנותרות. על פי הסיפור, מדינות ערב היו מודאגות במיוחד מירדן, אשר הביעה התעניינות ביוזמותיו הדיפלומטיות של סעדאת, נשיא מצרים דאז. כדי למנוע "עריקה" של מדינות ערביות נוספות מהליגה הערבית, החליטו המדינות החברות להעניק סיוע כלכלי נרחב לירדן, שיקשה עליה לפעול נגד הקונצנזוס של המדינות החברות.

בשנת 1983 עבדו כ-350 אלף ירדנים, שהיוו באותן השנים כ- 40 אחוזים מכלל כוח העבודה, במדינות זרות ובמיוחד במפרץ. תודות לכסף שזרם לקופת המדינה, בנתה ירדן מערכת חינוך ותשתיות ושיפרה את מנגנוני הרווחה בכלל ושירותי הבריאות בפרט. במקביל, פותח הסקטור הציבורי והתעסוקה בו, עד כדי כך שהשנת 1986 כמחצית מכוח העבודה הירדני הועסק על ידי המדינה.

תחילת תהליך הדמוקרטיזיציה הירדני של שנות ה-80 קשור קשר הדוק להתדרדרות הכלכליות שהיא ידעה אז. התמוטטותם של שווקי הנפט במדינות המפרץ בתחילת שנות ה-80 והירידה החדה במחירי הנפט הובילה לירידה בסיוע ממדינות ערב ובמיעוט הזדמנויות-תעסוקה עבור ירדנים במפרץ. בסוף שנות ה-80 המשבר החריף, עד שבשנת 1988 הדינאר הירדני חווה ירידה חדה כנגד הדולר ואיבד כ-45 אחוזים משוויו. נתונים רשמיים מאותה התקופה מצביעים על 12 אחוזי אבטלה. בתגובה למשבר החריף, הציגה קרן המטבע העולמית חבילת סיוע לירדן, בתנאי שהממשלה תאמץ תוכנית צנע בת חמש שנים. ראש הממשלה באותה התקופה, זיד רפאעי (שהנו גם אביו של ראש ממשלת ירדן שפוטר לאחרונה, סמיר רפאעי) החל לפעול כדי להטמיע את השינויים הכלכליים שהכתיבה קרן המטבע העולמית והעלה את מחירן של סחורות רבות, ביניהן גם גז לבישול ודלק.

כבר בשנת 1984, בעקבות התעוררויות אזרחיות שונות שנבעו מהגזרות הכלכליות, המלך הקים פרלמנט חדש, לראשונה מאז פוזר הפרלמנט ב-1974. אבל הבלאגן האמיתי התחיל בשנת 1989, אז החלו מהומות ספונטניות בעיר מעאן שבדרום ירדן. התושבים שלקחו חלק בהפגנות מחו נגד עלייתם של מחירי המוצרים הבסיסיים ותוכנית הצנע מבית היוצר של קרן המטבע. ההפגנות התפשטו במהרה גם לאל-טפילה (183 ק"מ דרום לעמאן), אל-כרכ (140 ק"מ דרום לעמאן) ואל-סלט (30 ק"מ מצפון לעמאן). המיוחד והמפתיע בהפגנות האלה היה העובדה שהן החלו דווקא בדרום המרוחק יחסית של ירדן, שבאופן מסורתי נחשב לאזור בעל תמיכה גדולה במלך והשושלת ההאשמית. המסמך שליווה את ההפגנות האלה נכתב על ידי מנהיגי הקהילה של אל-כרכ. המסמך קרא לפיטוריו של זייד אל ריפאעי (אביו של סמיר ריפאעי), ראש ממשלת ירדן דאז, תיקון חוק הבחירות כדי שיתאם לעקרונות הדמוקרטיה וייצוג פלורליסטי, טיפול בשחיתות השלטונית, העצמת חופש העיתונות ופיתוח תוכנית כלכלית לאומית שתטפל במעמד הנמוך. דרישות אלו אומצו על ידי ערים וכפרים נוספים, ביניהם גם כאלה שלא לקחו חלק בהפגנות, וחלקם אף הגדילו והוסיפו דרישה לסופו של חוק החירום. על אף הדרישות מרחיקות הלכת, חשוב לציין כי ההפגנות לא כללו ביקורת נגד בית המלוכה וזעמם של ההמונים כוון כלפי הממשלה. בהתאם, המלך חוסיין פיזר את הפרלמנט ביולי 1988.  לאחר מכן, שככו ההפגנות .

מלחמת המפרץ בתחילת שנות ה-90 הובילה לחוסר יציבות כלכלי נוסף בירדן, בעיקר עקב הפגיעה בתזרים הסיוע הבינלאומי מארה"ב, שהשהתה את תמיכתה הכלכלית בירדן עקב תמיכתה המוצהרת של ירדן בעיראק. המצב הכלכלי במדינה החל להתייצב רק בסוף שנות ה-90 – הפעם, יציבותה של המדינה הושגה בעיקר כתוצאה מכניסה מאסיבית של כוח עבודה זר לשוק המקומי וסיוע ממדינות זרות. תחילת שנות האלפיים הביאו עמן משבר נוסף וחוב מדיני גבוה, ממנו יצאה המדינה בעקבות השקעות פרטיות מרחבי העולם והגירה של מהגרים עשירים יותר – עיראקים, בעיקר – אל תוך המדינה. עם זאת, הגידול וההתאוששות לא הביאו עמם פתרונות לאבטלה של אזרחי המדינה: על פי הסטטיסטיקה כ-98 אחוזים מהחברות הפרטיות בירדן מעסיקות בין 5 ל-19 עובדים בסה"כ. ניסיונות הממשלה להתגבר על מצוקת האבטלה התבטאו בעיקר בהרחבת הייצוא על ידי הקמת אזורים לסחר חופשי. שלא במפתיע, אסטרטגיה זו התבררה כבלתי מוצלחת משום שמקומות העבודה החדשים הציעו משכורות נמוכות ותנאים גרועים שמשכו בעיקר מהגרים ולא אזרחים ירדנים.

כיום, עומד מספר המובטלים בירדן על כ-300 אלף או כ-12 עד 15 אחוזים מהאוכלוסיה. יותר משני שליש מהמובטלים הם מתחת לגיל 40 ויותר מחצי מהם בעלי תארים אקדמיים.

הפגנה נגד יוקר המחייה בירדן, 21 בינואר 2011.

השחיתות הפושה בשלטון הירדני היוותה אף היא גורם נוסף וחשוב  בצמיחתה של תנועת המחאה הנוכחית. בין פרשות השחיתות המפורסמות ביותר במדינה ניתן למצוא את פרשת חליד שאשין, איש עסקים עשיר שריצה שלוש שנות מאסר בכלא ולמרות זאת, הורשה לטוס אל מחוץ למדינה כדי לקבל טיפול רפואי בפברואר האחרון. מקרה נוסף שעדיין מעורר הדים במדינה הוא פרשת שחיתות שזכתה לשם "קזינו גייט" בה מעורב, לכאורה, ראש ממשלת ירדן הנוכחי, מערוף אל באחית, שמונה  (על ידי המלך) רק לאחרונה לתפקיד.

זרז נוסף לתחייתה של התנועה הייתה מערכת הבחירות השערורייתית שהתקיימה במדינה בנובמבר 2010 . לאחר שבבחירות שקדמו להן, בשנת 2007, רשמה מפלגתם של האחים המוסלמים, או בשמה בירדן, "חזית הפעולה האסלאמית", ירידה מ-17 ל-6 מנדטים. המפלגה מיהרה להכריז על תוצאות הבחירות כמזויפות ומתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות השלטונית בירדן. בעקבות הביקורת החריפה על מערכת הבחירות של 2007, פיזר המלך את הפרלמנט בנובמבר 2009  בפתאומיות, בטענה הפשוטה כי הוא אינו עונה על רצון העם. באותה העת התפטר גם ראש ממשלת ירדן דאז, נאדר א-דהבי, שהוחלף לאחר מכן בסמיר אל-רפאעי. על אף שהחוק הירדני גורס כי מרגע פיזור הפרלמנט יש להודיע על תאריך בחירות חדש בתוך ארבעה חודשים, המלך דחה את הבחירות עד לנובמבר 2010.

ועדה שמינה בית המלוכה המליצה על תיקונים לחוק הבחירות הירדני, שזכו לביקורת רבה. על אף שהרפורמה לחוק חיזקה את הקף הייצוג הנשי בפרלמנט, היא לא התמודדה עם בעיות היסוד של הדמוקרטיה הירדנית, ובעיקרן עם העובדה שהממשלה הירדנית איננה נבחרת מתוך הפרלמנט עצמו, אלא ממונה על ידי המלך ושחלוקת אזורי הבחירה איננה שוויונית.  באותה השנה, בחרו מספר מפלגות, להחרים את הבחירות, הבולטת ביניהן הייתה מפלגת האחים המוסלמים. סקרים שלאחר הבחירות חשבו כי אחוז ההצבעה באותה השנה לא עלה על 30 אחוזים.

התיקונים והרפורמות

ב-14 ביוני 2011, המלך עבדאללה השני הבטיח לעם הירדני רפורמה מרחיקה לכת. חודשיים לאחר מכן,  ב-14 באוגוסט, חשף המלך את אותה רפורמה, שלדבריו היא לא פחות מ"היסטורית". וכוללת מספר תיקונים לחוקה הקיימת. את ההמלצות לתיקונים כתבה ועדה לבחינת החוקה שמונתה על ידי המלך כבר בחודש אפריל האחרון.

בעוד שהמלצותיה של הועדה כללו הקמה של בית משפט חוקתי והורדת גיל המינימום להתמודדות לפרלמנט ל-25, הן נמנעו מלגעת ולשנות את הסטטוס קוו לגבי יחסי המלך והפרלמנט.  על אף שדרישותיה של תנועת המחאה הירדנית לא היו מאוחדות או בהירות במיוחד, עלתה דרישה חד משמעית לשינוי השיטה בה ממונים ראש הממשלה והקבינט: בנוסף לעובדה שלמלך יש היכולת למנות בעצמו את הדרגים הבכירים של השלטון, לפזר את הפרלמנט (כפי שהוא אכן נוהג לעשות לעתים קרובות) או לחוקק חוקים בעצמו, בהעדר פרלמנט. כל הפריווילגיות הללו נותרו ללא שינוי, וקיומן מהווה מכשול שיאתגר כל שינוי דמוקרטי אחר בהליך החקיקה.

עבדאללה השני, מלך ירדן.

בנאום שהמלך נשא בחודש יוני, הבטיח עבדאללה מעבר למלוכה חוקתית עם ממשלה נבחרת ועצמאית, אך התיקונים שהוצגו באוגוסט נמנעים מלאתגר את הנושא הזה בדיוק. בעוד שהתיקונים המוצעים טומנים בחובם שינוי ניכר, הם לא עומדים בהבטחת המלך לממשלה נבחרת. בשונה ממרוקו, בירדן לא יערך משאל עם אודות התיקונים. חוק הבחירות והמפלגות הבעייתיים, תפקידם הפוליטי של כוחות הביטחון והשחיתות הגואה לא זכו להתייחסות מיוחדת בתיקונים, כמו גם פיתוח כלכלי מחוץ לעמאן.

ירדנים רבים ציינו שבשבועות שבין נאום המלך בחודש יוני ובין ההמלצות באוגוסט, עבר השיח הרשמי מדיבור על "מלכיה דסתוריה" (מלוכה חוקתית) אל "אס'לאח דסתורי " (רפורמה חוקתית). השינוי בשיח מדגים את תמרונה של המלוכה שנאחזת במרכזי הכוח תוך ניסיון לשמור על תחושת התקדמות מתמדת.  כך, העירו אחדים, נוצר מצב בו הרפורמות בעלות מאפיין מובהק של ליברליזציה מבוקרת, שמעניקה להמונים תחושה של התקדמות תוך שמירה על הפריווילגיות של בית המלוכה ויכולתו להתוות את הדרך בעתיד.

שאר התיקונים המשמעותיים כוללים הרחבת החירויות האזרחיות דרך איסור גורף על עינויים והצהרה כי כל תקשורת בין אזרחים תחשב לתקשורת חסויה ופרטית שלא ניתן יהיה לעשות בה צנזורה. הצעה נוספת קובעת כי יש להגביל את יכולה של הממשלה לחוקק חוקים זמניים בהעדרו של פרלמנט (כפי שממשלות עשו בעבר) ואחרת הגבילה את גבול היכולת השיפוטית של בית המשפט הביטחוני בענייני בגידה, ריגול וטרור. המלצה חשובה נוספת קובעת כי יש להגביל את יכולתה של הממשלה לפזר את הפרלמנט מבלי שהיא תאלץ להתפטר בעצמה.  מקורות דיווחו שהוועדה דנה גם בהוספת סעיף מגדרי ברשימת הקטגוריות של החוקים האוסרים על אפליה, אך בחרה שלא להוסיף אותו מסיבות דתיות ופוליטיות.

התגובות לתיקונים היו מעורבות.  ראש הממשלה, מערוף אל-בח'ית,  שהחליף את רפאעי בפברואר  והקבינט הצהירו מיד כי מדובר בצעדים "היסטוריים", וגם בריטניה וצרפת מיהרו להריע למהלך. חזית הפעולה האיסלאמית, לעומת זאת, קראה לאנשים לשוב לרחובות בעקבות השינויים הבלתי-מספקים ובלוגרים ירדנים הביעו חוסר נחת מהשינויים החלקיים.

בניסיון לברר מה ההמונים חושבים על הרפורמות, פירסם לאחרונה עיתון ה- Jordan Times (שמופץ על ידי ה- Jordan Press Foundation  שנמצאת בבעלות ממשלת ירדן) סקר שערך המרכז ללימודים אסטרטגיים בעמאן, על פיו רוב הירדנים תומכים בתיקוני החוקה. "72 אחוזים מתוך הנשאלים הביעו שביעות רצון מהשינויים". בהמשך, דווח בעיתון כי הסקר מצא ש-62 אחוזים מהנשאלים הסכימו כי יש צורך להקדים את הבחירות לאחר אימוץ חוק בחירות חדש. עם זאת, צוין בעיתון כי לא ברור האם הנשאלים ענו כך מתוך הסכמה מהותית עם החוק החדש או בשל חוסר שביעות רצונם מתפקודו של הפרלמנט.  לפני כחודש, פרסם העיתון תוצאות סקר נוסף, הפעם של מכון "אל קודס" למדעי המדינה, על פיו 56 מהנשאלים הביעו את "חוסר ביטחונם בתפקודם של בעלי תפקידים בכירים בפרלמנט" ו-19 אחוזים אמרו כי הם מאמינים ש"בעלי התפקידים הבכירים משרתים אך ורק את האינטרסים של עצמם".

מהדרום תצא המהפכה

אך יכול להיות שההפתעה הגדולה של האביב הירדני עוד לפנינו: בשבועות האחרונים נשמעים דיווחים על התעוררותה של תנועת מחאה חדשה בדרום ירדן. בדומה להפגנות הגדולות משנת 1989, ההתעוררות הפוליטית המעניינת בדרום ירדן מתרכזת בערים א-טפילה ואל-כרכ. הרקע העיקרי למחאה בערים אלה הוא העוני הגואה בהן. על אף הדיווחים המועטים בתקשורת הזרה והירדנית, ניתן להסיק כי במהלך החודשיים האחרונים נערכו הפגנות שבועיות בערים אלה, בהן לקחו חלק כמה מאות משתתפים שנשאו ככרות לחם וקראו לכתיבתה של חוקה חדשה.

מפגינים באל-כרכ, ירדן. 14 באוגוסט, 2011.

בשונה מתנועת המחאה בעמאן, ערים אלה כוללות בעיקר תושבים ירדנים לא-פלסטינים ושבטיים אשר נחשבים באופן מסורתי כבני בריתו של המלך. בתגובה להפגנות הללו, ביקר המלך עבדאללה בטפילה בחודש יוני האחרון והבטיח לתושבי העיר טיפולי בריאות בחינם, גיוס של אלף מקומיים למשטרה וכוחות הביטחון וגם הודיע על הקמתה של קרן פיתוח חדשה לאיזור. מהלך זה נובע מההבנה הפשוטה של המלך כי אם בני בריתו המסורתיים יהוו חלק מתנועת המחאה, יהיה קשה לנקוט באסטרטגיית ה"הפרד ומשול" בה נהג עד כה.

[הפוסט הזה הוא חלקו השני של הפוסט ירדן|המלך, העם והרפורמה. לקריאת הפוסט הקודם, לחצו כאן.]