ארה"ב | משאל העם של אובמה והדמוקרטים

פוסט ראשון על בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית, שיתקיימו ב-2 בנובמבר 2010.

ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים מטעם הדמוקרטים

בחירות אמצע הקדנציה (midterm elections) בדרך כלל נתפסות כעניין אמריקאי פנימי, שאינו קשור למדיניות החוץ של הבית הלבן, ובמלים אחרות, לישראל. אלא שלנוכח האקטיביות שמפגין הנשיא אובמה והשפעתו המטלטלת על הצירים שבין ישראל, הממשל, הקהילה היהודית והעולם הערבי, יש מי שתולים תקוות במהפך רפובליקני בגבעת הקפיטול שיחזיר אותנו לימי ג'ורג' W בוש, אם לא בפועל אז לפחות ברוח. בסוף השבוע האחרון דיווח אלוף בן בהארץ שאגף שלם בסביבת ראש הממשלה נתניהו, בראשות היועץ המדיני רון דרמר, מאמין שהרפובליקנים ייקחו את בית הנבחרים "וזה ישים קץ לפנטזיות וללחצים של אובמה בעניין הפלסטיני". ככה שבחמישה וחצי החודשים שנותרו עד לבחירות, צפויים כלי התקשורת בארץ להפריח שמות של סנטורים מארקנסו ומקנטאקי כאילו הם היו מתמודדים על ראשות עיריית בת ים.

כאן ב"קו חוץ" אנחנו אוהבים פוליטיקה עולמית גם כשאין לה השפעה ישירה על הבורסה בתל אביב או על מצב רוחו של פואד, והבחירות בנובמבר הן הזדמנות מצוינת להתמקד בצדדים המעט יותר נסתרים של הדמוקרטיה האמריקאית. בחודשים הקרובים נעלה פה כמה פוסטים עם ניתוחים, קישורים ופרשנויות על המירוצים לסנאט ולבית הנבחרים, ואם יהיה זמן וחשק, אולי נתעסק גם בכמה ממושלי המדינות. כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון בתגובות.

הפוסט הזה יוקדש למעט דברי רקע והסברים על בחירות אמצע הקדנציה (מקווה שזה לא ישעמם מדי). כשיסתיימו מירוצי הפריימריז והבחירות יתקרבו מעט, נדבר יותר בהרחבה על מאבקי המפתח בכמה מהמדינות.

מפת המירוצים לסנאט. מדינות בהן יש סנטור מכהן רפובליקני שעומד לבחירה צבועות באדום, ומדינות בהן דמוקרטי בכחול. בניו יורק עומדים שני הסנאטורים לבחירה בעקבות פרישתה של הילארי קלינטון מהסנאט (מקור לתרשים: וויקיפדיה)

בארצות הברית נערכות יותר בחירות, ונבחרים יותר בעלי תפקידים, מבכל מקום אחר בעולם. בחירות מתרחשות כל שנתיים, כך שאם תסעו בדרכים הצדדיות באמריקה בחודשי הסתיו של שנים זוגיות, תראו שלטי קמפיין לא רק לסנאטורים או למועמדים לנשיאות, אלא גם לתפקידי השריף או התובע המחוזי. בנוסף, מדי פעם יש בחירות מיוחדות לתפקידים שהתפנו בשל מוות, פרישה או קידום של נושאיהם.

435 חברי בית הנבחרים נשלחים לוושינגטון לקדנציה בת שנתיים בלבד; 100 חברי הסנאט נבחרים לשש שנים. אזורי הבחירה לבית הנבחרים מחולקים בין המדינות פחות או יותר באופן פרופורציונלי לאוכלוסיה (המעקב אחרי השינויים במספר הנציגים מאזורים שונים מלמד הרבה על התהליכים הדמוגרפיים שמתחוללים באמריקה); לסנאט יש שני נציגים מכל מדינה, מה שמוביל לייצוג יתר של המדינות הפחות מאוכלסות בהליכי החקיקה.

בכל שנתיים עומדים 435 חברי בית הנבחרים לבחירה מחודשת, וכך גם שליש מהסנאט (כך שיוצא שבכל שש שנים נבחר הסנאט כולו מחדש). השנה יעמדו באופן חריג 36 חברי סנאט לבחירה, בגלל פינוי המושבים של ג'ו ביידן ושל הילארי קלינטון.

***

הבחירות האלו יהיו בראש ובראשונה, על ברק אובמה. גורמים מקומיים רבים משפיעים על המועמדים במדינות השונות, אבל מהלכי החקיקה הדרמטיים שמוביל הנשיא, והאווירה העוינת לוושינגטון בעקבות המשבר הכלכלי, מעלים את העניינים הלאומיים לראש סדר היום. תנועת מסיבות התה והימין האמריקאי ימשיכו להשתמש ברפורמת הבריאות כקלף מפתח. כפי שהסברנו בעבר, הרפובליקנים יודעים שהם לא יוכלו לבטל את הרפורמה עצמה, אולם מדובר עדיין בסמל שיכול להביא המונים לקלפי. הרבה מהתוצאות תלויות במצב הכלכלי, או יותר נכון, בתחושת הפחד, או לחילופין האופטימיות, של הציבור. אין זה מפתיע שהכותרות על התאוששות בשוק העבודה הובילו להתייצבות בתמיכה בנשיא, ואפילו להתחזקות מסוימת שלו, כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

שביעות רצון מאובמה מתחילת הקדנציה. בשחור: מרוצים; באדום: לא מרוצים

במדינות הדרומיות הופכת ההגירה לסוגיה משמעותית, בעקבות החקיקה הנוקשית באריזונה שמגדילה את סמכויות החיפוש, התשאול והמעצר של השוטרים (באמריקה יש עניין מוזר כזה לפיו המשטרה צריכה "עילה סבירה" בשביל סתם לתפוס אנשים ברחוב). הלך הרוח הציבורי, שהיה נגד חוקי אריזונה, מתחיל להשתנות, ויותר ויותר רפובליקנים חושבים שהמפלגה צריכה לתמוך בצעדים נוקשים נגד המהגרים; אבל זה עלול להיות תרגיל מסוכן: ההיספנים הם הקבוצה הדמוגרפית שגדלה במהירות הרבה ביותר, וגם ככה הם נוטים לכיוון הדמוקרטים.

האתגר של הדמוקרטים יהיה להביא את אותם בני מיעוטים, ואת הצעירים, שהעלו את אובמה לשלטון להצביע גם הפעם. אבל הרבה יהיה תלוי גם בצד שמנגד: אולי הנקודה המעניינת ביותר בבחירות תהיה היחס בין המפלגה הרפובליקנית לתנועת מסיבות התה (על שורשיה האידיאולוגיים ומשמעותה של התנועה כתבנו כאן).

במדינת יוטה הדהימו החודש אנשי התה כשהובילו להדחה של סנאטור מכהן, רוברט בנט, בפריימריז – אירוע חסר תקדים – ולהתמודדות בין שני מועמדים שמרנים הרבה יותר. למקרה הזה משמעות סמלית יותר מאשר פוליטית: מכיוון שמדובר ביוטה, מדינה של מורמונים חובבי נשק, גם אם המועמד הרפובליקני יהיה הסוס של קליגולה הוא צפוי לדהור לוושינגטון. אבל אם מסיבות התה יפצלו את קולות הרפובליקנים במדינות תחרותיות יותר, הם עלולים להוביל את הבחירות על מגש לידי הדמוקרטים. מצד שני, ההתלהבות של המחנה הימני, והשנאה לאובמה, עוד יכולים להביא לנצחונות של השמרנים במקומות המפתיעים ביותר, כפי שהוכיח בחירתם של תושבי מסצ'וסטס הליברליים לשלוח דווקא את סקוט בראון השמרן לסנאט בינואר האחרון.

***

אז מה הסיכויים שהרפובליקנים ישתלטו על וושינגטון? ובכן, ככה-ככה. סביר להניח שאחוזי ההצבעה הנמוכים ישחקו לטובת הרפובליקנים, כי התומכים של אובמה עלולים להישאר בבית, ומאידך אלו שכועסים עליו יגיעו לקלפי גם אם יירד שלג באותו יום.

הפער לטובת הדמוקרטים בשני הבתים הוא גדול, אבל לא בלתי עביר. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים ברוב של 257-178, כלומר- הרפובליקנים צריכים ש-40 מושבים יחליפו ידיים בשביל לזכות ברוב. זה נשמע די הרבה, אבל מכיוון שכל הבית עומד לבחירה, מדובר בתוצאה אפשרית בהחלט. גורו הסקרים נייט סילבר כתב בבלוג שלו שגם אם חמישים, שישים ואפילו שבעים מושבים יעברו לצד הרפובליקני הוא לא יהיה המום. סילבר, אגב, תומך בדמוקרטים.

מקובל בארצות הברית להתייחס לבחירות אמצע הקדנציה כ"משאל העם של הנשיא", אבל האמת היא שבעשורים האחרונים, נשיא בקדנציה ראשונה בדרך כלל סופג הפסדים בבחירות האלו. ניקסון הפסיד 12 מושבים בשנת 1970, קארטר הפסיד 15 ב-1978, רייגן לא פחות מ-26 מושבים, בוש האבא שמונה, והדוגמה המובהקת ביותר למהפכת אמצע הקדנציה היתה כשהרפובליקנים העבירו לרשותם לא פחות מ-54 מושבים ב-1994, שנתיים אחרי שביל קלינטון נבחר לנשיאות. הממוצע של ההפסד למפלגה השולטת עומד על 28 מושבים, ובאקלים הפוליטי הנוכחי בוושינגטון, כל תוצאה שתשאיר את בית הנבחרים בידי הדמוקרטים תיחשב להישג מבחינתם.

בסנאט המשוכה מעט גבוהה יותר עבור הרפובליקנים. אמנם שם הדמוקרטים נהנים מרוב צנום בהרבה (57 דמוקרטים, 41 רפובליקנים ושני עצמאים שמתואמים עם הדמוקרטים), אבל מכיוון שרק 36 מושבים עומדים לבחירה, הרפובליקנים צריכים למעשה לנצח בתוצאה 28-8 כדי לשלוט בבית העליון, ונכון לעכשיו זה נראה כמו רף גבוה להחריד, בהתחשב במקומות שבהן ייערכו חלק מהבחירות. הרוב הדמוקרטי צפוי אם כן להצטמצם, אבל לא להיעלם כליל.

***

בניגוד לאמריקנולוגים שמקיפים את ראש הממשלה שלנו, אני לא סבור שניצחון של הרפובליקנים בנובמבר יביא לסופן את צרותיו הפוליטיות של נתניהו ויטיס את ברק אובמה לזרועותיו של שלדון אלדסון; מדיניות החוץ האמריקאית נקבעת ומעוצבת בבית הלבן, במחלקת המדינה ובפנטגון יותר מאשר בגבעת הקפיטול. אבל לבחירות אמצע הקדנציה יש עדיין משמעות עצומה, הן במישור הסמלי והן במישור המעשי, והן יכולות לשנות לחלוטין את אופיו של הממשל. הדוגמה הבולטת היא כמובן ביל קלינטון, שנבחר כמועמד ליברלי אבל נאלץ לחתוך למרכז אחרי התבוסה שספגו הדמוקרטים ב-1994. אובמה, שאיכלס את הצוות שלו בוותיקי ממשל קלינטון, זוכר את זה, וכך גם הרפובליקנים.

נועם שיזף