מצרים | האולטראס – כדורגל ומחאה, אז ועכשיו

[הגר שיזף]

בשנה וחצי האחרונות, הכול קרה במצרים בהילוך מהיר. תהליכים שהבשילו מזה זמן רב הובילו להתקוממות-מהפכה-בחירות ועוד מעט אף – בחירות לנשיאות. בין הכוחות הרבים שנמצאו בכיכר תחריר בזמן המהפכה ולאחריה, ניצבו אוהדי הכדורגל – האולטראס – כקבוצת מפגינים ייחודית ועצמתית שזכתה להערכה רבה בקרב הציבור המצרי בעקבות ארגונם ומסירותם למלחמה נגד המשטר.

ב-1 בפברואר 2012, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". התקרית הייתה לנקודת שבר נוספת ביחסי השלטון ואוהדי הכדורגל והשפעותיה הכאובות על הכדורגל המצרי כמו גם על המחאה העממית מורגשים גם חודשיים לאחר מכן.

היחסים הטעונים בין אוהדי האולטרס, משרד הפנים, המשטרה והצבא אינם דבר חדש – למעשה, שורשיו נטועים לחלוטין בטיב יחסיהם של האוהדים ושלטון מובארכ. אך דבר זה לא ייחודי לאוהדי הכדורגל המצריים בלבד.

—–

"אנחנו רוצים את הראש שלך, טנטאווי, יא בוגד, יכולת לחקוק את שמך בהיסטוריה, אך היית שחצן והאמנת שמצרים והעם יצעדו אחורה וישכחו את המהפכה שלהם".

מתוך אחד הפוסטים שפורסמו בדף הפייסבוק של ה"אולטראס של כיכר תחריר".

האולטראס הם האוהדים השרופים של קבוצות הכדורגל ברחבי העולם. לרוב, הם מוצגים כחבורה של נערים חמומי-מוח ומחרחרי מדון שמגיעים אל מגרשי הכדורגל כדי להתפרע, אך אירועים כמו המהפכה המצרית יכולים להציג את הקבוצה הזאת, כאורגניזם אנטי ממסדי ובעל יחסים מעניינים ביותר דווקא עם אובייקט ההערצה שלה – כלומר, הקבוצה.

מקור המונח "אולטראס" מגיע, כפי שניתן לדמיין, מהמילה הלטינית אולטרה – יוצא-דופן. כיום, אין לקבוצות האולטראס קשרים פורמליים עם המועדונים והם משוחררים מהמדיניות ותקשורת של מועדוני הכדורגל. יתר על כן, נראה כי הגדרתם כמסורים דווקא, לא מעידה כי הם מעריצים במובן הקלאסי. מישראל, דרך איטליה ועד מצרים, האולטראס ידועים פעמים רבות כמבקרים החריפים ביותר של הנהלת מועדוני הספורט, בעיקר בכל הנוגע להנהלות המורכבות מאנשים בעלי ממון וקשריהם למשטר.

על אף שאין הסכמה אמיתית לגבי השורשים ההיסטוריים של האולטראס, הטענה הרווחת היא כי התופעה כפי שאנו מכירים אותה כיום החלה עם קבוצת אולטראס שנקשרו לקבוצת אינטר-מילאן במהלך שנות ה-60. אחרים טוענים כי שורשי התופעה מגיעים דווקא מקבוצות האוהדים הברזילאים של שנות ה-40.

קבוצת האולטראס הראשונה בעולם הערבי הוקמה בשנת 1989 בלוב, אך נסגרה כעבור שבועיים על ידי רשויות קדאפי. הקבוצות הבאות הוקמו בטוניסיה, ובשנת 2005 דווח על פעילות של קבוצות אולטראס במרוקו וב-2007 גם באלג'יר.

במהלך שנות ה-80 וה-90, היו רוב אוהדי הכדורגל במצרים אוהדים בלתי-מחויבים, אך לקראת סוף שנות ה-90 הפך הכדורגל לספורט פופולארי יותר במצרים, בה בעת עם הפיכתו לתחום בעל כדאיות-כלכלית רבה. סביב תקופה זו בדיוק התחילו לפרוח קבוצות האולטראס גם במצרים, הראשונה מביניהן הייתה האולטראס של קבוצת הכדורגל מקהיר, אל אהלי.

כוח אנטי קולוניאליסטי, כוח אנטי ממסדי

 מועדון הכדורגל אל אהלי, שמשמעות שמו הוא "הלאומי", הוקם כמקום מפגש למצרים-בלבד שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי של בריטניה במצרים. עד ליום זה, לובשים שחקני הקבוצה מדים אדומים, כצבעו של הדגל במצרים שלפני ימי הקולוניאליזם.  מועדון הכדורגל הגדול השני במצרים, אל זמאלק, היה המועדון של פקידי השלטון הבריטי, קציני הצבא והמעמד הגבוה של קהיר. מיותר לציין, כי ההתכתשות הפוליטית של שני המועדונים לא נרגעה גם לאחר שמצרים נהייתה מדינה עצמאית.

השנאה בין שני מועדוני הכדורגל של קהיר כה חזקה, עד שבמשך שנים התעקשה הממשלה כי המשחקים בין שתי הקבוצות יתקיימו במגרשים ניטרליים ובסיועו של שופט זר.

האולטראס של קבוצת אל אהלי במהלך משחק כדורגל

אך אויביהם המרים ביותר של שתי הקבוצות הנצות מגיעים מהדרגים הגבוהים ביותר – מובארכ, טנטאווי, ראש התאחדות הכדורגל ומשרד הפנים. במהלך השנים, מספרים האולטראס כי סבלו מאלימות מחפירה מצדם של שוטרים ונציגי ממשל אחרים, שככל הנראה נטפלו אל חברי הקבוצות גם כשלא היו מקרי אלימות להיאחז בהם.

ב"ספר האולטראס", שיצא בערבית בחודש דצמבר  2011, אומר מחבר הספר, מוחמד גמאל באשר, כי במהלך שלוש השנים שקדמו למהפכה הידקו כוחות הביטחון את אחיזתם באצטדיונים. הוא מתאר מעצרים רבים של חברי האולטראס בערבים שקדמו למשחקים גדולים. במקרה מפורסם אחד, רדפו כוחות הביטחון המצרים אחר חברי האולטראס של "האבירים הלבנים", הקשורים למועדון של זמאלק, לאחר שאלה קיימו הפגנה לציון האינתיפאדה הפלסטינית.

"נלחמנו על זכויותינו באצטדיונים במשך שנים. זה הכין אותנו ליום הזה ממש. אמרנו לאנשינו שזהו מבחן הלקמוס שלנו. כישלון איננו אפשרי", אמר אחמד פונדו, אחד ממנהיגי "האבירים הלבנים", עם פרוץ המהפכה המצרית.

באירופה, האולטראס ויחסם כלפי השלטון והמשטרה דומה מאוד. לדוגמא, אוהדי האולטראס ברומא החריפו עם השנים את מאבקם נגד המדינה והמשטרה. בשנת 2005, הציבו האולטראס באצטדיונים פוסטרים שקראו: "לא לאמריקאים על אדמותינו! אנחנו נגד נאט"ו", וגם "אנחנו נגד השתתפותם של חיילים איטלקים בעיראק, אנחנו לא רוצים לבזבז דם איטלקי על מלחמות אמריקאיות". גם בישראל ראינו מספר דוגמאות בהן האולטראס לקחו חלק בפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות – אם באקטים שנויים במחלוקת נגד רון חולדאי, במחאה בקיץ האחרון או במקרים אחרים.

המהפכה

במהלך שנת 2011 מצאו את עצמן קבוצות האולטראס המצריות כשהן נלחמות באותו הצד וקוראות בתחילה להפלתו של מובארכ ולאחר מכן להפלת המועצה הצבאית העליונה וטנטאווי.

רבים טוענים כי היו אלה האולטראס ההפגנות שעמדו בראש הארגון הלוגיסטי של ההפגנות במצרים, מתוקף הניסיון שנרכש להם משום התקלויותיהם הרבות עם כוחות הביטחון עוד קודם לכן.

"ההמונים אולי הגיעו [לתחריר] בתגובה לקריאות בפייסבוק אך כאשר הגיעו לשם, לא היו להם שום יכולת ארגונית או כל ניסיון", כתב ג'יימס דורסי, בעל הבלוג הנהדר, "The Turbulent World of Middle East Soccer". "עם זאת, היו שתי קבוצות שכן היו בעלות ניסיון – האחים המוסלמים ואוהדי הכדורגל. [האולטראס] נלחמו בקרבות, הבינו איזה ארגון ולוגיסטיקה נדרשים וכיצד ללחום ברחובות עם המשטרה", הוא הוסיף.

סרטון אחד שהועלה לאתר יוטיוב ממקור בלתי ידוע ב-22 בינואר, ניסה להרגיע את המפגינים שהתכוונו להגיע לכיכר וטען כי אינם צריכים לפחד מהמשטרה, משום שהאולטראס, בעלי הניסיון בכל הנוגע לחיכוכים עם המשטרה, יגנו עליהם.

אל ההפגנות הצטרפו האולטראס כאינדיבידואלים ולא כקבוצה. בהצהרה שפורסמה בדף הפייסבוק של קבוצת ה"אולטראס של אהלי", נכתב כי "החלטנו שלא נשתתף בהפגנות באופן רשמי כקבוצה, כי זה מנוגד לאמונות שלנו. בדומה לכך שאנחנו מאמינים שאי אפשר להכריח חבר בקבוצה להשתתף באירוע פוליטי, כך לא ניתן לשלול מאזרח את זכותו להשתתף בדבר בו הוא או היא מאמינה ולהצטרף להפגנות בתחריר".

למרות זאת, התגבשו האולטראס במהרה ככוח מוכר וגדול בקרב המפגינים והסיפורים עומדים על כך שחברי האולטראס עמדו בראש המפגינים במהלך "קרב הגמלים" ואירועים משמעותיים נוספים במהלך ההתקוממות.

מורכבותו של היחס בין שחקני הקבוצות ואוהדיהם באה לידי ביטוי גם במהלך המהפכה. בעוד שחברי האולטראס לקחו חלק בהפגנות ואף הצעידו אותן קדימה, שחקני הכדורגל עצמם סרבו בתחילה להביע תמיכה במהפכה. הדבר מאיר באור ברור את הטענה כי אוהדי האולטראס רואים בעצמם בלבד את התומכים האמיתיים של ערכי מועדון הכדורגל בו הם חברים. בין חברי האולטראס המצרים אף נשמעה לא פעם הטענה כי שחקני הכדורגל מוכרים את כישרונותיהם תמורת כסף, בעוד שהנהלת המועדונים היא חבורה של פקידים מושחתים, שמונו על ידי מובארכ.

האולטראס של קבוצת אל-אהלי החליטו לעשות מעשה. במשחק בין קבוצת אל-אהלי וקבוצת חרס אל-חודוד שהתקיים בימיה הראשונים של ההתקוממות, הגיעו האוהדים עם באנר ענק ועליו מסר לשחקנים: "באנו אחריכם לכל מקום, אך בזמנים הקשים לא מצאנו אתכם". שלט נוסף קרא: "אתם מרוויחים מיליונים, ולא אכפת לכם מהעוני של העם המצרי.

פוסט-מובארכ

"בתחילה לא התערבנו כאשר המשפחות של האנשים שנהרגו במהלך ההתקוממות חזרו לתחריר [אחרי נפילת מובארכ, במחאה על השלטון הצבאי]. האלימות המשטרתית שינתה את דעתנו. חווינו זאת בעצמנו קודם לכן. יש לנו אפס סבלנות לזה", אמר אבו עלא, חבר באולטראס של אל אהלי.

בתקופה שלאחר נפילתו של מובארכ, מרב ביקורתם של חברי האולטראס כלפי המועצה הצבאית העליונה הייתה זהה לזו של שאר קבוצות הפעילים הפרו-דמוקרטיות. בהפגנות המפורסמות ביותר מאז המהפכה – שזכו לשם "הקרב ברחוב מוחמד מחמוד", עמדו שוב האולטראס בראש הטור.

קריקטורה המציגה את טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה (השולטת כיום במצרים), כאשם בהתפרעויות במגרשי הכדורגל וכאדם השולט בהתאחדות הכדורגל של מצרים.

בחודשים שלאחר המהפכה, נראה היה כי כל מקום במצרים – מקום עבודה, בית ספר, ארגון – עושים מהפכות קטנות. משטרו ארוך-השנים של מובארכ לא התבטא רק בדרגים הגבוהים ביותר, כי אם ירד עד לכמעט כל התארגנות ממשלתית. על כן, תהליכים של סילוק נציגי המשטר הישן מאיגודי העובדים, מקומות העבודה וגם ההתאחדויות המקצועיות הן דבר שהחל ונמשך עד ליום הזה.

כזה הוא גם סיפור מאבקם של האולטראס נגד התאחדות הכדורגל. כאמור, האולטראס מאשימים את התאחדות הכדורגל המצרית כי היא מורכבת מפקידים שמונו על ידי מובארכ, אותם הם מאשימים בשחיתות ו"מכירת" משחקים.

בהצהרה שפרסמה ההתאחדות בסוף שנת 2011, היא אמרה כי תטפל ביד קשה באי-הסדרים שגורמים להם אוהדי האולטראס במשחקים. בתגובה לכך פרסמו האוהדים באחד מדפי הפייסבוק אזהרה להתאחדות: "לכל מי שחושב שהוא יכול להפוך את האצטדיונים לבתי כלא שיהיו תחת שליטתו – דעו לכם, האצטדיונים שייכים לנו".

ה"טבח" בפורט סעיד וההפגנות מול הפרלמנט

ב-1 בפברואר 2012, כשנה לאחר נפילתו של מובארכ, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". [לצפייה באחד ממאות סרטוני הוידאו שמתעדים את האסון, לחצו כאן]

לאחר התקרית, אמר איש ביטחון לעיתון "אל מסרי אל יום" כי אוהדי קבוצת הבית, מסרי, נהרו אל תוך המגרש לאחר שקבוצתם ניצחה בצורה נדירה את קבוצת אהלי, הקבוצה המובילה בליגת הכדורגל המצרית. בתגובה לעלבונות שהטיחו בהם קודם לכן אוהדי האולטראס של אהלי, התפרצו אל המגרש אוהדי מסרי עם ניצחונם, וזרקו אבנים ובקבוקים אל עבר הקבוצה היריבה.

פורט סעיד, ה-1 בפברואר 2012.

החידה האמיתית של אותו היום טמונה בנוכחותם המעטה עד אפסית של כוחות הביטחון.

בימים שלאחר משחק הדמים, הקיפו אוהדי הקבוצות את משרד הפנים וגם הגיעו לתחריר כשטענה אחת בפיהם – לא מדובר בצירוף מקרים.

"מה שקרה לא יכול להיות צירוף מקרים. הטבח קרה רק יום אחד אחרי ששר הפנים עמד בפני הפרלמנט וניסה לשכנע אותנו בחשיבות של השארת חוק החירום על כנו", אמר זיאד אל אלאימי, חבר פרלמנט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראיון לטלוויזיה.

בסוף חודש פברואר האחרון, בעקבות אירועי פורט סעיד, פיזר ראש ממשלת המצרים את הוועד של התאחדות הכדורגל וזימן אותם לשימוע בנוגע לאלימות המצויה במגרשים. התובע הכללי של מצרים העמיד לאחרונה לדין 75 אנשים, כולל 9 פקידי ממשלה, בקשר לאירוע. עיתון אל-אהרם דיווח כי וועדת החקירה טענה כי רוב הראיות שהיו באצטדיון בפורט סעיד "נעלמו".

לאחר האסון, הושהו כל פעילויות הכדורגל במדינה. בסוף חודש מרץ, הודיעה התאחדות הכדורגל המצרית כי קבוצת אל-אהלי תידרש לשחק ארבעה משחקים מאחורי דלתיים סגורות, וכי מאמן הקבוצה והקפטן יושעו. בה בעת, הודיעה ההתאחדות כי פעילותה של קבוצת אל-מסרי תושהה עד לסוף עונת 2012-2013.

ביום שישי, ה-23 במרץ, עם ההודעה על איסור פעילותה של קבוצת אל-מסרי, עימותי הכדורגל חזרו לרחובות. בעיר פורט סעיד, מחו האוהדים על החלטת הממשלה במהלך סוף השבוע. 100 מפגינים נפצעו ואדם אחד נהרג כתוצאה מדיכוי המשטרה את ההפגנות.

המהומות של פורט סעיד הציתו הפגנות בקהיר, שם החלו אוהדי מועדון הכדורגל אל-אהלי לקיים הפגנות מול בניין הפרלמנט ב-25 במרץ.

המפגינים הציבו כ-50 אוהלים מול הפרלמנט ונותרו שם עד השבוע שעבר, אז החליטו להתפנות מהמקום משום לחץ הרשויות ותשישות הפעילים. עם זאת, הבהירו האולטראס בהודעה, כי במידה והמשפט של האשמים בפרשה לא יתנהל בשקיפות – הם יחזרו אל הרחובות.

השוביניזם של האולטראס

לא ניתן לסיים את הפוסט הזה בלי להציג את אחת הסוגיות הבעיתיות ביותר בהתנהלותם (ואולי אף) מהותם. לאורך השנה האחרונה, תדמיתם של האולטראס הרקיעה שחקים כמובילי המהפכה, אך ספגה גם מכות קשות לקראת תחילת 2012, אז רבים מהציבור המצרי החלו לראות בהם שוב "עושי צרות". כל אותה העת, פעילי שמאל רבים ותנועות פמיניסטיות מצריות המשיכו לתמוך באוהדי הכדורגל ובדרישותיהם. הדבר השתנה כ-5 ימים לאחר שהחלו ההפגנות מול בניין הפרלמנט בקהיר, אז הפיקו האולטראס מסמך שגולל את חוקיה המיוחדים של מחאתם.

מסמך החוקים של הפגנת האולטראס מול הפרלמנט

לאחר שלאורך מספר ימים הגיעו פעילות להביע תמיכה עם מטרתם של האוהדים, החליטו האולטראס לתלות באנר, שאמר כי על אף שהקבוצה מכבדת את חירות הפרט, היא גם מכבדת את ערכיה ומסורתה של החברה המצרית. המשמעות בפועל: פעילות לא הורשו להישאר במקום לאחר השעה 10 בלילה. האולטראס הצדיקו את חוקיהם באומרם כי הם למדו מהפגנות העבר ועל כן הם אינם מעוניינים "לקחת אחריות" על שיקרה לנשים שיוותרו בשטח ההפגנה לאחר השעה הנקובה.

בתגובה, פרסמה האגודה הפמיניסטית המצרית הצהרה, בה נאמר כי על אף תמיכתן באולטראס, הן מגנות את החלטתם למנוע מנשים את חופש המחאה.

"מי שנושא את לפיד החירות כנגד כוחות דכאניים, צריך לכבד את החירות בעצמו", נאמר בהצהרה, שפורסמה בעיתון "אל מסרי אל יום". "אנחנו לא יכולות לבקר את האיסלאמיסטים על כך שהם מונעים מנשים מלהשתתף בהפגנות, כאשר הכוחות המהפכניים עושים ממש את אותו הדבר".