קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

ארה"ב | ביטוח הבריאות: אובמה מנצח (בנקודות, לא בנוק אאוט)

with 20 comments

שנה אחרי השבעתו לנשיא ארצות הברית, עומד ברק אובמה לרשום ניצחון פוליטי ביעד המרכזי שהבטיח לציבור האמריקאי לפני הבחירות: רפורמת בריאות כוללת, שתוזיל את עלות הביטוח למעמד הבינוני ושתרחיב משמעותית את מעגל המבוטחים. בסוף השבוע האחרון לפני חופשת חג המולד, הצליחו הדמוקרטים בסנאט להגיע לפשרה שתביא את כל שישים הסנאטורים מטעמם לתמוך בתוכנית הרפורמה של הארי ריד, ראש הסיעה.

בעזרת הרוב המיוחס (שישים מתוך מאה), יוכל ריד לעצור את הפיליבאסטר – האמצעי האחרון שעמד לרשות הרפובליקנים במאבק ברפורמה – ולהביא להצבעה בה מובטח כי ההצעה תעבור. עדכון: הדמוקרטים אכן עצרו את הפיליבסטר ביום ראשון בלילה. אחר כך, כדי שהחקיקה תושלם, יתקיים בשבועות הקרובים משא ומתן מורכב בין בית הנבחרים לסנאט על מנת לאחד את החוקים שעברו בכל אחד מהם לנוסח סופי. גם כאן בטח יהיו עוד הרבה בחישות פוליטיות וכיפופי ידיים, אבל סביר להניח שבתוך זמן לא רב, בין שבועות לחודשים אחדים, יחתום הנשיא על החוק בטקס שבוודאי יעוצב כאחד מרגעי השיא של הקדנציה.

כדי להגיע לרגע הזה, הנשיא ואנשיו נאלצו לוותר דווקא בכמה מהנקודות היקרות ללבו של האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית – שממנו אובמה עצמו הגיע. התוכנית שעברה בסנאט אינה כוללת את "אופציה ציבורית" לביטוח, ואין בה כיסוי ישיר להפלות. כמות המבוטחים החדשים תעמוד על בסביבות 30 מיליון, ולא מעל ל-40 מיליון, כמו שהבית הלבן רצה. בנוסף, הליך החקיקה המתיש, שנמשך כמעט שנה שלמה, עלה לנשיא בצניחה בסקרים – כעת רוב הציבור מתנגד לרפורמה – מנע ממנו לרשום הישגים אחרים, והוביל להקמתה של תנועת המחאה העממית-ימנית של "מסיבות התה", שהעתיד שלה הוא אחת השאלות הפוליטיות המרתקות ביותר באמריקה, עבור רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.

ובכל זאת, זה היה שווה. אובמה עתיד לרשום על שמו את המהפכה הסוציאלית החשובה ביותר מאז "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון. תאהבו או תשנאו את הנשיא, את הסגנון שלו, את מה שהוא מייצג, את הדשדוש וההחלטות בעניינים הבינלאומיים (אולימפיאדה בשיקגו?), אבל ברק אובמה עומד לקיים את ההבטחה המרכזית שלו לבוחרים, ועוד בחצי הראשון של הקדנציה הראשונה שלו. כמה פוליטיקאים עוד יכולים להתגאות בהישג שכזה?

זה הפוסט השלישי שלנו על הרפורמה בבריאות. על הרקע לרפורמה כתבנו כאן; על הניצחון הדמוקרטי בבית הנבחרים תוכלו לקרוא כאן. במאמר הזה נרחיב על הליך החקיקה בסנאט, ועל תנועת ההתנגדות החזקה לחקיקה ולממשל אובמה בכלל.

למה הכל הולך קשה בבית הלורדים האמריקאי

כשממשל אובמה ניגש לחקיקת רפורמת הבריאות, עמדו לנגד עיניו הכשלונות הדמוקרטיים הקודמים בנושא, ובמיוחד ההתרסקות של ממשל קלינטון. בהתאם לכך, ההחלטה הראשונה שהבית הלבן קיבל היתה ללכת בכיוון הפוך מהקלינטונים: בשנות התשעים הבית הלבן הניח יוזמה בפני בית הנבחרים והסנאט, ודרש מהם לאשרה; אובמה החליט שהיוזמה צריכה לבוא מלמטה – כלומר, מנהיגי הרוב הדמוקרטי בשני הבתים, ננסי פלוסי בבית הנבחרים והארי ריד בסנאט, הם אלו שיעצבו את החקיקה וינהלו את הקרבות הפוליטיים, ואילו הנשיא ייכנס לתמונה רק ברגעי משבר (כמו בשיחות העידוד שהוא ערך לדמוקרטים לפני רגע ההכרעה בבית הנבחרים ובסנאט).

השיטה הזו עלתה בחודשים ארוכים של כיפופי ידיים פוליטיים מורטי עצבים, כשבזה אחרי זה הופכים סנאטורים וחברי קונגרס דמוקרטים למוקד לחיזורים ולהבטחות פוליטיות בתמורה לתמיכתם בחוק. כמובן, כל אחד מאותם פוליטיקאים ניסה להאריך את 15 דקות התהילה שלו כמה שאפשר ולמצות את הרווחים הפוליטיים עבורו ועבור בוחריו – בדרך כלל על ידי הוצאת עוד סעיף "בעייתי" מהרפורמה, שעברה כך דילול איברים רציני במהלך השנה האחרונה. הנשיא נתפס כמרוחק וכמי שאינו מתעמק בסוגיה הבוערת שעל הפרק, ומעמדו הציבורי נשחק.

אלא שרבים מהקשיים הללו היו במידה רבה בלתי נמנעים. כפי שכתבנו בעבר, השיטה האמריקאית מקשה מאוד על מהפכות. זה סוד יציבותה של הדמוקרטיה האמריקאית – ששרדה אפילו מלחמת אזרחים – אבל זה גם מקור לקשיים כשהשינויים האלו נדרשים. במקרה של רפורמת הבריאות, הצרה הגיעה מכיוונם של "הדמוקרטים של מקיין", כלומר, נציגים דמוקרטיים לקונגרס שבאו ממחוזות וממדינות בהם זכה ג'ון מקיין לרוב בבחירות ב-2008. קהל המצביעים השמרן של הדמוקרטים האלו היה, ועדיין צפוי, להעניש אותם על תמיכתם ברפורמה, ומכאן הצורך שלהם להציב לה סייגים.

בבית הנבחרים עוד היה אפשר להתגבר על המכשול הזה בקלות יחסית, אבל בסנאט מספיק היה דמוקרט אחד כדי לעצור את הרפורמה כולה. הסיבה לכך נעוצה בשיטת הדיונים בבית העליון של ארצות הברית: החלטות מתקבלות ברוב פשוט, אבל המסורת קובעת כי ללא רוב מיוחס של שישים סנאטורים לא ניתן לעצור את הדיון ולהגיע להצבעה. כל עוד זה לא קורה, הרפובליקנים יכלו להמשיך בפיליבסטר – מריחת הדיון עד לבחירות הבאות.

הסנאט: 40 רפובליקנים, 58 דמוקרטים, 2 עצמאים-דמוקרטים

הדמוקרטים מחזיקים בסנאט ברוב מדויק של שישים סנאטורים מול ארבעים רפובליקנים (למעשה, יש 58 דמוקרטים ושני עצמאים הפועלים בתיאום עימם. הרוב הזה הושג בין השאר בעקבות נס פוליטי שאירע להם בבחירות האחרונות: הניצחון של הקומיקאי אל פראנקן על נורם קולמן במינסוטה בהפרש זעום של 312 קולות, מתוך קרוב לחמישה מיליון). כדי להצביע על רפורמת הבריאות, הדמוקרטים זקוקים לכל אחד מהקולות האלו, ביניהם אנשים כמו ג'ו ליברמן, שתמך במקיין בבחירות האחרונות, או הדמוקרט השמרן בן נלסון מנברסקה. ובניגוד לבית הנבחרים, הסנאטורים עומדים לבחירה רק כל שש שנים, הם נהנים מפרופיל ציבורי גבוה וממעמד איתן יחסית, וקשה מאוד לאיים עליהם או לכופף אותם כדי שיצביעו עם המפלגה.

לאורך כל הדיון בסנאט, הרפובליקנים עשו את שלהם ומנעו עריקות של חברים לטובת רפורמת הבריאות (ככל שהפופולריות של הרפורמה צנחה בסקרים, זה היה קל יותר עבורם). ומנגד כמה דמוקרטים, ובראשם ליברמן ונלסון, גילה עקשנות מרשימה במאבקם בתוכנית. ליברמן התנגד ל"אופציה הציבורית" – ביטוח בריאות שהממשלה הפדרלית תספק – הוא ביקש שהרפורמה תכלול רק ביטוחים פרטיים בפיקוח ממשלתי, והיו לו גם הסתייגויות שנגעו לעלות התוכנית. מנהיג הדמוקרטים, הארי ריד, נאלץ להיכנע. יש מעט אנשים שהדמוקרטים מתעבים כמו ליברמן, שתמך במלחמה בעירק, בנשיא בוש ובג'ון מקיין (מקור בבית הלבן טען שבסיום פגישת אובמה-נתניהו, הציע הנשיא לראש הממשלה להתחלף בליברמנים שלהם), אבל הם כבר למדו שאין הרבה דרכים להזיז אותו.

הסנאטור בן נלסון, כצפוי ממי שמייצג מדינה שמרנית כמו נברסקה, תבע מצידו שכספי משלם המסים לא יממנו הפלות. כידוע, ההפלות הן הנושא מספר אחד על האג'נדה של הימין הנוצרי ואולי הסוגיה הקוטבית ביותר בארצות הברית, והוא נוטה לצוץ ולהשפיע בסוגיות רבות – ממינויים לבית המשפט ועד ענייני תקציב. בזמן שסופת השלג התקרבה לוושינגטון, ריד ונלסון ננעלו למשא ומתן מרתוני, שבסיומו נמצאה פשרה מורכבת לסוגיית מימון ההפלות. אין ספק שבנושא הזה, שכמעט הפיל גם את הרפורמה בהצבעה בבית הנבחרים, עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

וכך, כשכולם עצבניים ועייפים, מלאי טינות הדדיות ומבטיחים עוד "לסגור את החשבון" אחד עם השני, יכלו הדמוקרטים בסנאט להכריז ביום שבת בבוקר על ניצחון: רגע לפני חג המולד, השלום הפנימי הושג. רפורמת הבריאות תעבור עד השנה החדשה, ממש כמו שהנשיא אובמה דרש.

אגב, מריטת הנוצות שעברה הרפורמה גרמה לאנשים דווקא מהצד השמאלי של המפה – יו"ר המפלגה הדמוקרטית לשעבר האוורד דין היה הבכיר שבהם – להודיע שכבר עדיף לא להעביר שום רפורמה, מאשר להעביר רפורמה חלקית. לטעמי, הגישה של "הכל או כלום" לא מתאימה למדיניות פנים, שתמיד מחייבת פשרות מורכבות. פול קרוגמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, כתב מאמר תגובה יפה למתנגדים משמאל, שהתפרסם בניו יורק טיימס בסוף השבוע הקריטי של הדיונים על הרפורמה. בין השאר, הוא הזכיר שרפורמות סוציאליות הן תמיד לא מושלמות בשלב הראשון – הביטוח הלאומי האמריקאי, למשל, לא כיסה רבים מהשחורים בתחילת דרכו – אולם עם השנים המחוקקים מסוגלים לסגור את החורים בהן.

יש עוד עניין פרוצדורלי אחד ששווה להתעכב עליו: כפי שציינתי, הצורך ברוב המיוחס של שישים סנטורים הוא מסורת, ולמעשה, קיימת אפשרות חוקית להפסיק את הפיליבסטר גם ברוב רגיל. אז מדוע הדמוקרטים ייגעו את עצמם כל כך ולא עשו בה שימוש? הסיבה לכך היא שלפעמים כללים לא רשמיים חשובים יותר אפילו מהחוק. מעבר לחשש לאבד נשק חשוב ביום שבו יהיה לרפובליקנים רוב (והיום הזה הרי יגיע), הציבור לא רואה בעין יפה החלטות היסטוריות שעוברות תוך שינוי כללי המשחק – וראו המיצובישי של גולדפרב וכו'.

מאידך, למסורת הפיליבסטר יש צד שני, והוא שהנשק הזה נשמר לאופוזיציה למקרים מיוחדים בלבד (אחרת אי אפשר היה להעביר שום חקיקה בסנאט). מאז עליית אובמה לשלטון, היד הרפובליקנית קלה על ההדק, וכבר יש דמוקרטים שאומרים שאת רפורמת הבריאות חשוב אומנם להעביר בדרך הרגילה, אבל אחר כך צריך להבהיר לאופוזיציה שאם הם ימשיכו לשבור את הכלים, הרוב הדמוקרטי ימצא את הדרך להעמיד אותם במקומם.

אבל מה הרפובליקנים יכולים לעשות? כל פעם שהם רואים את אובמה, קופץ להם הפיילין.

מסיבות התה: הקרב המאסף של הימין הדתי או מאבק על הערכים האמריקאיים?

הכישלון של הרפובליקנים לעצור את רפורמת הבריאות מובן ואפילו מעט צפוי בהתחשב ביחסי הכוחות בבית הנבחרים ובסנאט. מה שפחות היה צפוי זו האופוזיציה העממית שתקום כנגד מדיניות הפנים של ממשל אובמה. תנועת "מסיבות התה" – שנראתה כמו אפיזודה סהרורית בהתחלה – הופכת בהדרגה לכח משמעותי, והשפעתה על המערכת הפוליטית לקראת הבחירות ב-2010 וב-2012 היא אחת החידות הגדולות בארצות הברית כרגע.

השם "מסיבות התה" מתייחס כמובן ל"מסיבת התה של בוסטון", המחאה המפורסמת כנגד השלטון הבריטי ב-1773, במהלכה הושלך מטען התה של שלוש אוניות לים, תחת הסיסמה "אין מסים ללא ייצוג" (המסיבות הנוכחיות, כך נראה, שמרו רק על החלק הראשון של המשפט). זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה אירוע לאומי מנוכס על ידי קבוצה פוליטית שולית יחסית; אפשר לחשוב בהקשר הזה את האופן שבו הימין הקיצוני בצרפת השתלט על דמותה של ז'אן דארק, ויש גם דוגמאות אחרות.

מסיבות התה של החודשים האחרונים – הראשונות שבהן נערכו בחודש אפריל – הן סדרת הפגנות קטנות עד בינוניות בכל רחבי ארצות הברית, שבאופן רשמי קראו להקטנת המעורבות של הממשלה הפדרלית בכלכלה ובחיי האזרחים, והימנעות מהגדלת התקציב והחוב הלאומי. בפועל, המסיבות הפכו לכינוסים של השוליים הימניים של הפוליטיקה האמריקאית, בהן קהל לבן מהמעמד הבינוני-נמוך השווה את תוכנית התמריצים הכלכליים למדיניות סטליניסטית ואת ביטוח הבריאות לנאציזם, לא פחות. בלינק הזה אפשר לראות כמה מהשלטים היותר קיצוניים שהונפו במסיבות התה.

בקהל שהתכנס בערי השדה ברחבי ארצות הברית, אבל גם בוושינגטון ובשיקגו, היה ייצוג מכובד לשונאי אובמה, חובבי נשק ומתנגדי הפלות, וזה לא לקח זמן עד שפוליטיקאים מהימין הרפובליקאי לקחו עליהן טרמפ. בין תומכי מסיבות התה הבולטים: שדר פוקס גלן בק, המועמדת לסגנות הנשיאות שרה פיילין והמלך של תוכניות הרדיו, ראש לימבו. על האופן שבו לימבו – דמות קיצונית ושנויה במחלוקת – השתלט על המפלגה הרפובליקנית ראוי לכתוב פוסט נפרד, אבל בינתיים מספיק לומר שסקר ואניטי פייר/60 דקות האחרון מצא שכ-30 אחוז מהאמריקאים רואים בו את הדמות הימנית המשפיעה ביותר, הרבה לפני כל המתחרים האחרים. פוליטיקאית בולטת נוספת שחברה לימין הסהרורי היא חברת בית הנבחרים מישל באקנן ממינסוטה, שהביעה תמיכה בתנועת ה-birthers, אותם חובבי קונספירציה שטוענים שאובמה נולד מחוץ לארצות הברית ושתעודת הזהות הלידה שלו זויפה כדי שיוכל להפוך לנשיא.

כאמור, קל לראות במסיבות התה אפיזודה מטורללת וחסרת חשיבות, אולם יש להבין שהמחאה הזאת היא ביטוי לאחד הזרמים החשובים והיחודיים בתרבות האמריקאית: הליברטניזם. באופן כללי ביותר, הליברטניזם הוא תפיסה המאמינה בזכויות אזרח מקסימליות ובמעורבות ממשלתית קטנה ככל האפשר בחיי האזרח. תחת הדגל הזה מתכנסות הרבה מאוד אמונות, כשאת הזרם המרכזי של הליברטניים בארצות הברית מאפיינת, בין השאר, אמונה באידיאולוגיית שוק חופשי קיצונית.

עבור ישראלים, התופסים את הפוליטיקה כמערכת דואלית (ימין או שמאל), קשה מעט למקם על הגרף את הליברטני הממוצע, במידה שיש חיה כזו: כמו הליברל מניו יורק, הוא מאמין בלגליזציה של סמים קלים, ועשוי לתמוך בזכויות הומואים ולהתנגד לעונש מוות; אבל כמו הרפובליקניים הקלאסיים, הוא גם נגד מסים, ביטוח בריאות וביטוח לאומי ותומך בזכות לשאת נשק. ואם הוא מתעניין ביחסי חוץ, הוא מתנגד לרוב למעורבות צבאית אמריקאית בעולם – בקוסובו של קלינטון או בעירק של בוש. כאמור, כל זה עניין רופף מאוד, ולמרות שיש בארצות הברית מפלגה ליברטנית, קשה לדבר על סט ערכים אחד לתנועה שבשוליה מאמינה בכלל באנרכיזם ובחיים ללא מדינה.

[למי שרוצה המשגה אחרת של הפוליטיקה האמריקאית מהציר ימין-שמאל האירופאי (שגם אנחנו חיים לרוב על פיו), אני מציע לבקר באתר הנחמד הזה, שהופך את הפוליטיקה לגרף מרובע: חלוקה בין שמאל וימין בציר ה-X, ובין העדפת סמכות לחופש בציר ה-Y. בעזרת מבחן קצר תוכלו לראות איפה אתם ממוקמים, ובעמוד התוצאות יש גם את המיקומים של אהוד אולמרט ואבו-מאזן – למרות שאפשר היה לטעמי לדייק יותר איתם].

לליברטניזם אין ייצוג פוליטי משמעותי – הנציג המוכר ביותר שלהם הוא חבר הקונגרס הבלתי נלאה רון פול מטקסס, שהתמודד בפריימריז הרפובליקניים ב-2008 – אבל התפיסה הליברטנית היא חלק בלתי נפרד מעולם המושגים האמריקאי. הנה דוגמה לטיעון ליברטני נגד רפורמת הבריאות (תודה לאביב על הלינק): הרעיון המרכז בו הוא שמאחר וחלק גדול מהמחלות הן באחריות החולה, החברה לא צריכה לסבסד את הטיפול בהן. קל לשער לאיזה רעיונות בנושאי אבטלה, חינוך או שיקום אסירים סגנון המחשבה הזה מוביל. והנה עוד לינק מעניין: ראיון עם העיתונאי והמבקר נט הנטוף המסביר – מנקודת מבט ליברטנית, כמובן – מדוע אובמה הוא הנשיא המסוכן ביותר שהוא ראה בימי חייו (הוא בן 84), בין השאר כי הוא מייבא לאמריקה את שיטת ביטוח הבריאות הבריטית (הנחשבת מוצלחת למדי). הנטוף, אגב, הוא גם מתנגד חריף לאמצע המעקב והחקירה המיוחדים שהעביר ממשל בוש במסגרת המלחמה בטרור. תחת הגישה הליברטנית, שני הרעיונות האלו עובדים היטב ביחד.

בלי מפלגה, כמה תוחלת יש לכל המהומה הזאת? ובכן, סקר NBC/וול סטריט האחרון הדהים את המערכת הפוליטית בארצות הברית: 28 אחוז מהמצביעים הפוטנציאליים מחזיקים בדעה חיובית על המפלגה הרפובליקנית, נאמר בו, 35 אחוז על הדמוקרטים, ו-41 אחוז על מסיבות התה! זו אחת הסיבות שביל קריסטול, הפרשן הרפובליקני ועורך ה"וויקלי סטאנדרד" השמרן, קבע ש"הציבור האמריקאי מצוי בהלך הרוח פופוליסטי-שמרני-ליברטני, והרפובליקנים צריכים לנצל אותו".

כאמור, מי שרוכבים על הגל הליברטני ושנאת אובמה כעת הם אבירי הימין הנוצרי, פיילין, לימבו ואחרים. אבל בכירים במפלגה הרפובליקנית יודעים שלצאת איתם לקרב זה לרכב על הנמר: גם אם אתה מצליח לעלות, אין דרך לרדת. בפעם האחרונה שהימין כעס כל כך – כשהקלינטונים היו בשלטון – הוא כבש את הקונגרס (ב-1994) ואחר כך גם את הבית הלבן; מצד שני, תגובת הנגד היתה התבוסה האיומה שספגו הרפובליקנים בשנה שעברה. ההפסד המשולב של בית הנבחרים, הסנאט והבית הלבן פתח את הדלת לעידן של חקיקה דמוקרטית ומינויים לבית המשפט העליון שרפורמת הבריאות מסמנת רק את תחילתו. בהתחשב בעובדה שאובמה נראה פגיע כל כך, יש לא מעט רפובליקנים שחושבים שעדיף לא להריץ מולו מועמד שנוי במחלוקת כמו שרה פיילין או המטיף מייק האקבי, אלא לנסות לקרוץ למרכז.

השאלה כמובן היא איך עושים את זה, ועם מי.

[נועם שיזף]

20 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. כל מי שצופה בדיילי שואו של ג'ון סטיוארט יודע בדיוק עד כמה מסיבות התה הן ספין עלוב שאותו מנפחות במרץ רשתות הטלוויזיה הימניות, ובראשן פוקס ניוז כמובן.

    אפשר לצפות בכל תוכניות הדיילי שואו ב- http://www.thedailyshow.com/

    אבל תודה על הניתוח המעולה!

    אמיתי סנדי

    דצמבר 20, 2009 at 9:28 pm

  2. פוסט מוצלח.

    "פוליטיקאית בולטת נוספת שחברה לימין הסהרורי היא חברת בית הנבחרים מישל באקנן ממינסוטה, שהביעה תמיכה בתנועת ה-birthers, אותם חובבי קונספירציה שטוענים שאובמה נולד מחוץ לארצות הברית ושתעודת הזהות שלו זויפה כדי שיוכל להפוך לנשיא."

    צריך להיות "תעודת לידה". בארה"ב אין תעודות זהות.

    Aviv

    דצמבר 20, 2009 at 10:59 pm

    • ומבטאים "Buchanan" כך: בְּיוּקֶנֶן

      Aviv

      דצמבר 20, 2009 at 11:01 pm

      • והפעם תיקון טעות שלי – ההגייה שציינתי נכונה אבל לא כך קוראים לנציגה. כפי שמופיע בסרטון של C-SPAN שם משפחתה הנכון הוא Bachmann.

        Aviv

        דצמבר 20, 2009 at 11:03 pm

    • כמובן, כנראה שהיו לי מאגרים ביומטריים בראש

      nsheizaf

      דצמבר 20, 2009 at 11:34 pm

  3. מאמר מעולה, תודה!

    בנוגע ל"מסורת" שמאחורי הפיליבאסטר, יש טענות שהעניין השתנה מאד בשלושים השנה האחרונות. ראו כאן:
    http://jamesfallows.theatlantic.com/archives/2009/12/the_filibuster_and_family_full.php

    אלעד-וו

    דצמבר 21, 2009 at 12:20 am

  4. מאמר בעברית על ראש לימבו: http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/070409_Rush_Limbaugh_the_Pope.aspx

    (רשומה מעולה, כהרגלכם. תודה.)

    kw

    דצמבר 21, 2009 at 12:29 am

  5. שוקראן על הטקסט.

    אגב, החבר'ה של הטי פארטיז די לוזרים באינטרנט. פחות מ-30,000 חברים בפייסבוק, העלו אתמול עצומה נגד Socialized Healthcare והגיעו ל-9,000 איש. זה לא כלום, אבל זה לא רחוק משם. בכלל, הימין בכזה פיגור בכל מה שקשור לחיבור בין השטח לאינטרנט, בין הכסף לאינטרנט, שהם הולכים לקבל בראש גם ב-2010.

    צביקה

    דצמבר 21, 2009 at 1:01 am

  6. צביקה, אמיתי

    נכון שהימין מנפח את ממדי מסיבות התה, ושהנוכחות בפועל של אנשים, גם בהפגנות וגם ברשת, היא נמוכה, אבל לא הייתי מזלזל בתופעה לחלוטין. גם הסקרים מראים אחרת, וגם יש איזו תחושה של אנרגיה מחודשת בימין, שמתאחד סביב שנאת אובמה. הבעיה מבחינתם היא שיש להם רק אג'נדה שלילית – מי לא – ואין להם שום דגל או מועמד פוזיטיבי.

    Noam Sheizaf

    דצמבר 21, 2009 at 12:15 pm

  7. אני חושש שלא קראת לעומק את הטיעון הליברטריאני שהבאת (zomblog) אם תקרא את שורות הסיכום: "Because that’s what socialized medicine does: it turns each of us into a little fascist. A nagging nanny who tells other people what to do and how to live."
    תבין שהקונטקסט שונה לחלוטין, האשמת החולה במצבו תהפוך לנפוצה הרבה יותר כשהטיפול שלו ישולם על חשבון השכן הטבעוני שלו, זה בדיו סוג החברה שהכותב חושש ממנה, חברה שבה לכל איך יש זכות לומר לשני מה לעשות.
    בערך כמו שאתה כתבת, רק הפוך. הדוגמה שלו על חדירת הממשלה לחיי האזרחים בבריטניה היא הולמת לחלוטין, לא נתווכח על יעילות השיטה הבריטית מכיוון שכל מה שאני יודע בא ממדגם מאוד לא מייצג של מכרים, אבל חדירת הממשלה לחיי האזרחים שם (מעקב של שבוע במצלמת אבטחה אחרי אישה כדי לבדוק אם היא לא שיקרה בטופס הרישום לביה"ס בנוגע למקום מגוריה, הצעת חוק למצלמות ניטור בבתיי הורים בשביל למנוע התעללות בילדים, הוצאת ילדים שמנים מדי מחזקת הוריהם) היא לא דבר שאני אישית הייתי רוצה לראות כאן.

    ולעניין ניפוח התופעה/חוסר נוכחות באינטרנט וכו', אם 41% מהציבור תומכים בהם נשמע קצת מופרך לטעון שהתופעה מנופחת.

    משה שרף

    דצמבר 23, 2009 at 3:57 pm

  8. שלום משה ותודה על התגובה.

    אני חושב שדווקא התעמקתי במאמר ההוא. לטעמי, הטיעון שרפואה במימון המדינה גורמת דווקא להתפרקות החברה כי כל אחד מרגל אחרי השני, היא דמגוגיה מהסוג הגרוע ביותר, שלא לומר מופרכת לחלוטין.

    שורש העניין הוא ערבות הדדית, כמובן, וזה נכון לא רק לרפואה אלא לכל רשתות הביטחון הסוציאלי, לחינוך ואפילו לנושאים כמו ביטחון לאומי. ברמה הכללית ביותר, מה שאותו זומבי טוען זה שערבות הדדית גורמת לנו לבקר את שכנינו לחברה – כי אז אנחנו שואלים את עצמנו האם אנחנו צריכים לממן את המובטל, האם האם החד הורית מבזבזת את הכסף שהמדינה משלמת לה על טיפולי ציפורניים והאם כספי המסים שלי ושלך צריכים לממן חילוץ לתרמילאי שבטיפשותו נפל ממצוק או נפל לסמים, וכן הלאה והלאה, האם צריך לסכן אותי בשביל לשחרר את אלחנן טננבאום, ואין לזה סוף.

    התשובה שהוא נותן זה שעדיף שלא נדאג אחד לשני, כי ככה לא נבקר אחד את השני ולא נחטט אחד בענייניו של השני. זה ליברטניזם קלאסי. היגיון שאומר שכל עוד אני לא דורך לך על הרגל, אל תתערב בענייני: אל תעזור לי ואל תפריע לי.

    ברמה הקיצונית שלה, זו תפיסה שאינה מאפשרת קיום חברה.

    בנוסף, רוב מי שלמד או שמלמד כלכלה יכול להסביר שיש פרויקטים שרק החברה כולה יכולה לקחת על עצמם, ולכן גם לתפיסה הזאת אין תוחלת כלכלית אמיתית. למשל, ביטחון לאומי, או הובלת וייצור חשמל, שלא לדבר על ענייני איכות סביבה, שבהם כל פרט במערכת משפיע על התוצר הכללי כמו האויר שאנחנו נושמים או המים שאנחנו שותים. נגזר עלינו לחיות ביחד, ולחטט אחד בענייניו של השני. כעת צריך לדון על מידת החדירה הזאת – אבל מתוך ידיעה שאי אפשר להימנע ממנה לחלוטין. אם זה פאשיזם, אז כל האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה, כולל ארה"ב, היא פאשיסטית.

    בקיצור, דמגוגיה.

    Noam Sheizaf

    דצמבר 24, 2009 at 1:15 pm

    • אני חושש שאתה מבלבל ליברטריאנים עם אנארכיסטים. ליברטריאן בהגדרה מאמין שיש צורך בממשלה (קטנה ככל האפשר) וכל הליברטריאנים תומכים במידה זו או אחרת של מיסוי לצרכי תשתיות,ביטחון ושאר פרוייקטים ש"רוב מי שלמד או שמלמד כלכלה יכול להסביר שרק החברה כולה יכולה לקחת על עצמם"
      (ואגב פרוייקטים שכאלה,רוטנברג אמנם היה סוציאליסט, אבל את תחנת החשמל שלו הוא דווקא הקים במימון פרטי ומדינת ישראל רכשה את המניות מספר שנים לאחר קום המדינה).
      ערבות הדדית בקצה הקיצוני של הסקאלה (הקיבוצים בשנות ה50 או החרדים הם דוגמה קלאסית) אכן מובילה למצב לא רצוי בו כל אחד חש שהוא זכאי להתערב בעניניו של הזולת. ערב בזה שליטה ממשלתית,מחוקקים פזיזים וכוח אכיפה ותקבל צנזורה על האינטרנט/חוקי יובש/איסור על הומוסקסואלית. הקצה השני של הסקאלה נמצא איפושהו בהונג קונג (שהיא לא כזה מקום נורא לחיות בו), אך גם היא עדיין מתונה יחסית לאידיאל הליבטריאני הקלאסי.עוד דוגמה לכשל בהתערבות ממשלתית הינם ההבדלים בין הקהילות החרדיות המסובסדות בארץ שגולשות במהירות לפנאטיות ולעוני ובין הקהילות החרדיות העשירות בחו"ל, או מצבם הכלכלי הקשה של מהגרים מוסלמים בחברות רווחה כמו אנגליה או צרפת לעומת מצבם המשופר להפליא (בצורה יחסית) בארה"ב או בסינגפור. כמובן שלא הכל שחור ולבן, באמצע הסקאלה שוכנים המון מקומות נחמדים כמו שבדיה שמצאה איזון מסוים בין גמישות כלכלית לערבות הדדית לאחר משבר כלכלי בשנות ה70, אבל לקרוא למאמר דמגוגיה הוא דבר שבעיני מוטעה. המפלגה הסמי-פשיסטית בבריטניה (BNP) תקבל כנראה שני מקומות בפרלמנט בבחירות הבאות.סביר להניח שלמדיניות הרווחה הבריטית יש חלק לא קטן ב"הישג" הזה.

      משה שרף

      דצמבר 24, 2009 at 4:10 pm

      • משה,

        בכנות, אני תוהה למה אנחנו נדרשים לדוגמאות תיאורטיות כמו חרדים, קיבוצים או חברת החשמל כשאנחנו מדברים על ביטוח הבריאות.

        ההתנגדות של חלק מהאמריקאים לתוכנית אולי מובנת בהתחשב במהפכנות שלה לגביהם וברעיונות שעל בסיסם הוקמה ארצות הברית, אבל אנשים שגרים בבריטניה ובישראל, שם קיימות מערכות בריאות ציבורית מתפקדות, או לצורך העניין ברוב מדינות המערב האחרות, יודעים היטב שאפשר לקיים רפואה ציבורית ברמה הגונה מבלי להידרדר לפאשיזם, לאובדן חופש הפרט ולכל אותם עניינים שבהם מפחידים את הציבור האמריקאי.

        עם כל מגרעותיה של השיטה הישראלית, למשל, לא ניתן להשוות אותה לארצות הברית: במחיר של כמה עשרות דולרים לחודש לכל היותר, ולרוב פחות, אנחנו מקבלים מערכת שמספקת טיפולי חירום, ניתוחים יקרים, טיפולים משלימים ותרופות מסובסדות ברמה טובה עד מצוינת. כשחברי שלי מארצות הברית שומעים כמה משפחה ישראלית מוציאה על ביטוח הבריאות, הם מתקשים להאמין.

        בנוסף, המערכת הציבורית והרגולציה גורמים גם לשוק הפרטי להיות תחרותי יותר, ולראייה, הביטוחים המשלימים בישראל זולים בהרבה מבארצות הברית. בדולר אחד ליום בערך אתה יכול לקנות תוכנית שתכסה לך הוצאות פרטיות רבות ובמקרים מסוימים אפילו ניתוח מורכב בארצות הברית – באותו בית חולים פרטי שיעלה לאמריקאי הממוצע הון רק להיכנס אליו.

        וכאמור, כל זה בלי שאנשים מרגלים אחד אחרי השני, ובלי פאשיזם, ואם יש בעיות עם חופש הפרט בישראל – ויש – הן בוודאי לא נובעות משיטת ביטוח הבריאות.

        Noam Sheizaf

        דצמבר 26, 2009 at 1:50 pm

  9. נעם, מאמר מרתק וחשוב. תודה. רון (מסיכוי).

    רון ג.

    דצמבר 25, 2009 at 5:29 pm

  10. תודה על מאמר מאד מעניין ושפע של לינקים מעניינים.
    נ.ב. עשיתי גם את הטסט ויצאתי כמעט כמו גנדי והדלאי למה. האם קרחת זו חובה?

    חיה

    דצמבר 25, 2009 at 9:55 pm

    • אלא אם מדובר ברחבעם גנדי.

      Noam Sheizaf

      דצמבר 26, 2009 at 1:51 pm

  11. עדכון לסקפטים: MA נלקחה ע"י המועמד הרפובליקני סקוט בראון. בראון, אשר היה האנדרדוג בפריימריס הרפ', הושמץ ע"י הממסד הרפ', ואשר נתמך באופן מאסיבי ע"י תנועת-מסיבות-התה, יהיה הסנטור הרפ' הראשון בMA מאז 1972.

    בנאום התודה שלו לא שכח בראון להודות למצביעים העצמאיים שהביאו עד הלום.

    צביקה, בזמן שהדמוקרטים יכבשו את פייסבוק, הליברטיאנים יכבשו את הבית הלבן.

    שומר הלילה

    ינואר 20, 2010 at 4:07 pm

  12. […] תגובה לפני קצת יותר משלושה חודשים, באמצע דצמבר, פירסמנו כאן פוסט המנתח את נצחונו של הנשיא אובמה בקרב על רפורמת הבריאות. […]

  13. […] 2 תגובות לפני קצת יותר משלושה חודשים, באמצע דצמבר, פירסמנו כאן פוסט המנתח את נצחונו של הנשיא אובמה בקרב על רפורמת הבריאות. […]

  14. […] האתגר של הדמוקרטים יהיה להביא את אותם בני מיעוטים, ואת הצעירים, שהעלו את אובמה לשלטון להצביע גם הפעם. אבל הרבה יהיה תלוי גם בצד שמנגד: אולי הנקודה המעניינת ביותר בבחירות תהיה היחס בין המפלגה הרפובליקנית לתנועת מסיבות התה (על שורשיה האידיאולוגיים ומשמעותה של התנועה כתבנו כאן). […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: