זימבבואה | דעה: אם כבר נובל

רגע לפני שפרשת פרס נובל לאובמה שוקעת אל מעמקי ההדחקה והמבוכה (לפחות עד הטקס בדצמבר), אנו

אין זו הפעם הראשונה שפרס נובל לשלום מוענק בנימוק קלוש למדי. לפני נשיא ארה"ב הטרי-עד-מאוד ברק אובמה, שזכה השבוע בעיטור המופת של הדיפלומטיה העולמית פחות משנה ממועד כניסתו לבית הלבן, היו עוד כמה זכיות שהרימו לא מעט גבות. כך, לדוגמה, כפי שזכה אובמה "על מאמציו להגביר את שיתוף הפעולה הדיפלומטי בין ארצות ועמים", זכו בשנת 2001 ארגון האומות המאוחדות ומזכ"לו (המוחלש) קופי אנאן בפרס היוקרתי בנימוק טריוויאלי לא פחות: "על פועלם להפיכתו של העולם למקום טוב יותר". אפשר היה באותה מידה לחלוק כבוד לשמש על שהיא מואילה לזרוח מדי בוקר.

ייאמר לזכות אובמה שהוא מיהר להצטנע ולומר שאינו ראוי להיכלל – עדיין – בקבוצה של מדינאים ושאר אישים שלמעשה שינו את המאה ה-20.לעיתים היה אפשר להצדיק את הבחירות התמוהות האלה בהיעדר תחרות. אין ספק שקשה למצוא גורבצ'וב או נלסון מנדלה מדי שנה. אולם השנה, עם כל הכבוד לכך שאובמה אכן הפיח רוח חדשה – ומבורכת, לדעת רבים – בדיפלומטיה הבינלאומית, ישנו אדם שראוי היה שיזכה, ואכן במשך זמן רב נחשב למועמד המוביל. אדם זה הוא ראש ממשלת זימבבואה, מורגן צוונגיראי.

במשך שנים היווה צוונגיראי (שבתקשורת האנגלית, ובעקבותיה הישראלית, מתעקשים לבטא את שמו "צ'נגיראי" למרות שתעתיק השם באנגלית הוא Tsvangirai) אלטרנטיבה שפויה, דמוקרטית ומתקדמת, אך בה בעת בלתי-מתפשרת, למשטר הברזל של נשיא המדינה העריץ רוברט מוגאבה.

אם דרום אפריקה היא דוגמא פופולרית למדינה אשר עשתה מאמצים למעבר דמוקרטי ככל הניתן  כמעט ממשטר כמו-קולוניאליסטי גזעני למשטר דמוקרטי רב-תרבותי, זימבבואה היא ההפך הגמור. גדולתה של דרום אפריקה היא בכך שכשתפסו המדוכאים וחסרי הזכויות את השלטון, הם לא דיברו על נקמה, על סגירת חשבונות ועל קונספירציות האויב הכל-יכול. הם דיברו על חמלה ועל דף חדש, וקידשו את זכויותיהם של כל תושבי המדינה באשר הם.

בזימבבואה, לעומת זאת, מוגאבה לא שכח ולא סלח. מאז תפיסתו את השלטון ב-1980, משתמש מוגאבה ברטוריקה אנטי-מערבית משולחת-רסן – אבל לא רק כדי להבטיח את עצמאות ארצו, אלא גם כדי להצדיק כל מדיניות ולהכשיר כל שרץ. מאז ועד היום, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, הוביל את מדינתו אל עברי פי פחת. התוצאה הקטסטרופלית ביותר הייתה בכלכלה אינפלציה משתוללת של מאות אלפי אחוזים בחודש, אשר הובילה לכך שהמדינה למעשה חדלה לתפקד. רעב, מחלות ועוני קשה מנשוא הם דבר שבשגרה. בכל זאת, לשיטתו של מוגאבה, אשמות מדינות המערב, אשר מעוניינות להמשיך ולנצל את אפריקה, רק שהן עושות זאת הפעם בדרך עקיפה ונסתרת. מוגאבה בעצמו, אגב, לא בוחל בשימוש במשטרה חשאית ובכנופיות של נאמני שלטון כדי לסגור חשבונות עם יריבים.

מעל לחושך הזה מנצנצת דמותו של צוונגיראי שהצליח, למרות הכריזמה המתלהמת של מוגאבה ושלטון שאי אפשר להגדיר אחרת מלבד "טרור", ליצור לעצמו בסיס כוח נאמן וחזק. מפלגתו של צוונגיראי, "התנועה לשינוי דמוקרטי," היא תולדה של שנים של אופוזיציה אמיצה, שעלתה לצוונגיראי בהטרדות, מעצרים, נסיונות התנקשות ותקיפות אלימות. במרץ השנה נהרגה אשתו בתאונת דרכים, בה הוא נפצע קל, והיו שסברו שמדובר בנסיון התנקשות נוסף. צוונגיראי בכל זאת לא ויתר.

ל"תנועה לשינוי דמוקרטי" קשרים הדוקים עם מפלגת השלטון הדרום-אפריקנית, ובהשראת שכנתה מדרום מנסה התנועה לגרום למוגאבה לרכך מעט את מדיניותו הנוקשה; בינתיים מודעת מפלגת האופוזיציה למגבלות כוחה ואינה מנסה להדיח אותו. כך למשל הצליחה להביא לרפורמה מקיפה בתוכנית "חלוקת הקרקעות", שבמסגרתה הפקיע מוגאבה את נכסיהם של החוואים הלבנים שנותרו במדינה לאחר סיום שלטון מלחמת האזרחים בין המתיישבים הלבנים לרוב השחור, והעביר אותם כמות שהם לידי חוואים שחורים – לא רק שבלא פיצויים, אלא גם מבלי לדאוג לחוואים השחורים לסבסוד או לפחות הלוואות פיתוח האדמה החדשה.

אולם ההישג המשמעותי ביותר בא בשנה שעברה, עם הבחירות הכלליות, שמפלגתו של צוונגיראי, וכן גופים בינלאומיים ומדינות אחרות, קיוו שאלה תהיינה בחירות חופשיות. לראשונה מאז היווסדה בסוף שנות ה-90, נראה כי ה"תנועה לשינוי דמוקרטי" תזכה בנתח גדול מקולות המצביעים, ואף דובר על ניצחון. בסופה של מערכת הבחירות, שלוותה בהפחדות מצד המשטרה החשאית וכן זיופים רבים, הכריז מוגאבה על ניצחונו. אולם, בעקבות לחץ פנימי ובינלאומי, ולאחר שבועות ארוכים של משא ומתן מורט עצבים, הסכים הנשיא לחלוק את שלטונו עם צוונגיראי, שנוא נפשו, ולמנותו לראש הממשלה תחתיו.

דרכו רצופת המכשולים של צוונגיראי לקראת עתיד טוב יותר לזימבבואה ולתושביה עדיין לא הסתיימה. מוגאבה עדיין שולט בצבא, במשטרה, ובמערכת המשפט; סביר להניח כי לולא היה חושש מלחץ הקהילה הבינ"ל, היה נפטר מצוונגיראי כבר מזמן. אבל דווקא הדיפלומטיה של יריבו הוותיק מאפשרת לזיממבואה להתחיל לשקם בזהירות את כלכלתה. הוא לא מראה סימני עייפות, יאוש או פחד, ועל כך יבורך, אך הוא בעיקר ראוי לשבח על כך שהוא מסרב להתפשר על עקרונות דמוקרטיים ועל זכויות אדם. ציון לשבח כזה יכול היה לבוא מאוסלו בדמות פרס נובל לשלום, אולם בהחלטה אומללה הוענק הפרס למנהיג אחר, גם אם לא פחות מבטיח. נקווה שעד השנה הבאה תתעשת הועדה ותעניק לצוונגיראי את הפרס, כל זאת בתקווה שלא יאונה לו כל רע. אם לא, יוכל מוגאבה לטעון, ובמידה של צדק, ששוב המערב מקפח את אפריקה ומפנה לה גב. גלעד הלפרן

לקריאה מעמיקה יותר על זיממבואה, מומלץ להתחיל בדף הסקירה של קבוצת המשברים העולמית (International Crisis Group – ICG)