סוריה | התמונה השלמה: חלק ב

חיילי צבא סוריה החופשי

[חגי מטר]

בחלק הראשון של הסקירה הזו [לקישור] טענתי שהעיסוק בסוריה בכלי התקשורת, הן המערביים והן האחרים, סובל ממחסור חמור באינפורמציה, ונוטה לייצוג מאוד מוטה אידיאולוגית. בקווים גסים ניתן לומר שהסיקור המקובל הוא או לטובת "המתקוממים נגד הרודן האכזר", או לטובת "המדינה האנטי-אימפריאסליטית שמתגוננת מפני תככי האיסלאם וארה"ב". בהמשך הצגתי מספר נתונים שמשקפים את מצבה הפוליטי-כלכלי של סוריה כיום, תשעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות שהפכה למלחמת אזרחים. בחלק זה, השני והאחרון, אנסה להציג הן את מחנה אסד, והן את המחנות הרבים (והעוינים זה לזה לעתים) שניצבים מולו.

הצד של אסד

וזה מה שמביא אותנו לבחינת הצד הפחות מוכר לקוראת החדשות הישראלית, העוקבת אחרי ההתפתחויות בסוריה – הצד של אסד. עמדתו של בשאר, הדיקטטור השני לבית אסד, הוצגה למערב בראיון אחד שהעניק לברברה וולטרס מערוץ ABC האמריקאי. בראיון קצר זה טען אסד שהדיווחים על הרג מפגינים לא אלימים הם ברובם לא אמינים (לרבות דיווחי האו"ם), ושאם אזרחים נהרגו הרי שזה בטעות, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של שלטונו. אסד חוזר פעם אחר פעם על הטענה שההתקפה של משטרו אינה התקוממות עממית, אלא תוצאה של מזימה משולבת של כוחות איסלמיסטיים קיצוניים ושל ארה"ב וישראל. בראיון הוא מדגיש שאין לו כוונה להשאר בשלטון אם העם לא רוצה בו, ושאם יתבקש לעזוב על ידי העם – אז אכן יפרוש. המשפט הזכור ביותר מהראיון היה זה בו קבע אסד שאף שליט לא יהרוג את האזרחים שלו – אלא אם הוא אדם מטורף.

אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות של אסד, וכמובן שאפשר לפסול חלק מהן – בעיקר בכל הנוגע להכחשות על הרג אזרחים – אבל לא את כולן. החשובה ביותר לענייננו היא שאלת התמיכה העממית במשטר, ותמיכה כזו בפירוש קיימת ונמשכת גם כעת. ההפגנות הגדולות נגד השלטון כמעט ולא הגיעו לדמשק וחאלב, שתי הערים החשובות ביותר בסוריה, שמהוות בית לכחמישית מאזרחי המדינה. בשתי הערים היו מספר הפגנות אנטי-שלטויות קטנות, אבל בעיקר היו הפגנות רבות וענקיות בעד השלטון. בשתי הערים האלה, ואחרות, ממשיכים מאות אלפי אזרחים לצאת לעצרות ענק בעד אסד ג'וניור. מדובר בקנה מידה כל כך גדול, שקשה להאמין שהוא נובע אך ורק מכפייה.

ויש סיבות לתמיכה במשטר. קודם כל – ישנם המיעוטים. אחת מסיסמאות האחים המוסלמים בהפגנות נגד המשטר היא "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים – שמהווים כרבע מאוכלוסיית דמשק, ושל הדרוזים (הכורדים, לעומת זאת, כנראה מצדדים ברובם באופוזיציה, כפי שנראה להלן).

בנוסף למיעוטים נהנה אסד מתמיכה של רבים מעובדי המגזר הציבורי הענק, וכן של המעמד הבינוני-גבוה או הבורגני הסוני-חילוני, שנהנה מיחס טוב מצד השלטון ומהזדמנויות כלכליות שרק הלכו והתרבו (גם אם בקצב איטי למדי) בעשרים השנים האחרונות של הליברליזציה החלקית בכלכלה הסורית. הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה, שעם השנים פנתה לאחים המוסלמים. חוליה זו עשויה להוכיח את עצמה כחוליה החלשה בשרשרת המגן של השלטון אם הסנקציות יימשכו והפגיעות בכלכלה שתוארו לעיל יימשכו.

הפגנת תמיכה במשטר, לטקיה

לסיכום, אסד נהנה מתמיכה של מגזרים בלתי מבוטלים בחברה הסורית, ממגוון של סיבות ואינטרסים שונים אך משלימים. המורשת החילונית והאנטי-אימפריאסליטית של המשטר מקנה לו גם נקודות זכות בקרב חוגים שמאליים ובקרב לאומנים ערבים. נקודות זכות אלה נשמרות בין היתר מכיוון שהפרדת הדת מהמדינה בסוריה הצליחה להגביל עד מאוד את יכולתם של האחים המוסלמים להשיג אחיזה פוליטית משמעותית כמו במדינות אחרות באזור, ולמרות ניסיונות התקרבות מצד המשטר למערב לאחר נפילת ברה"מ. סימונה של סוריה כחלק מ"ציר הרשע" על ידי ג'ורג' בוש ג'וניור דחק את אסד ג'וניור עמוק לתוך החזית האנטי-אמריקאית לצד איראן, חמאס וחיזבאללה.

הצדדים של האופוזיציה

כמובן, כל האמור לעיל לא מפחית כלל וכלל מכמה דברים בסיסיים ורעים מאוד שיש להגיד על משטר אסד. כידוע, מדובר במשטר דיקטטורי בן כארבעים שנה, ללא בחירות וללא חופש פוליטי (למרות הבטחות לרפורמות שנשמעו בסוריה עם עלייתו של בשאר לשלטון, ושוב ב-2005, ושוב בתחילת ההפגנות). כמו כן, העדויות הרבות עד מאוד שמגיעות מסוריה אכן מצביעות על דיכוי ברוטאלי ואכזרי ביותר של המחאה מתחילתה, גם בשלבים שהייתה ברובה המכריע לא חמושה. מעבר לירי המסיבי על הפגנות, המשטר עצר עשרות אלפי אזרחים, אנשים מועלמים מבתיהם, ולפעמים גופות מושלכות ברחובות או מוחזרות למשפחות כשעליהן סימנים לאלימות קשה, עינויים וסירוס.

מול המשטר מתייצב מערך גדול, סבוך ומורכב מאוד של כוחות שונים ומשונים. האופוזיציה שהייתה עד לאחרונה הדומיננטית ביותר – ובו זמנית נותרה המסתורית ביותר – היא המפגינים ברחובות. עשרות ומאות אלפי אזרחים שיוצאים כבר תשעה חודשים להפגנות נגד המשטר, למרות הדיכוי הרצחני, ודורשים דמוקרטיה ואת הפלת המשטר. המפגינים מאורגנים בוועדות עממיות, שמתואמות זו עם זו ברשת ארצית של ועדות. עם זאת, מכל גופי המחאה, הכי קשה להבין מי הם בדיוק המפגינים, מה הרקע שלהם, מה דרישותיהם מעבר להפלת המשטר, ומה עמדתם כלפי שאר גופי האופוזיציה. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהמון מרובה רגליים, קולות ודעות.

הגורם השני בשטח, שפעיל מתחילת המחאה, הוא אוסף מפוזר של מיליציות, ככל הנראה עם אוריינטציה של האחים המוסלמים. כאמור, בניגוד לתנועות-האחיות שלה במדינות אחרות באזור, בסוריה האחים המוסלמים כנראה חלשה יחסית, אבל חזקה מספיק בשביל לארגן מערך מיליציות לוחמות שכאלה. פעילות המיליציות כוללת חיסולים של בכירים במפלגת הבעת' ומלחמת ביצורים בתוך מספר ערים. כשאסד פתח במסע הדיכוי ודיבר על כנופיות וטרוריסטים – עליהם הוא דיבר.

בחודשים האחרונים עלה וצף גורם נוסף בשטח, הוא "הצבא הסורי החופשי". הצבא, שמורכב בעיקר מחיילים וקצינים סונים שערקו מהצבא הממוסד, אך גם משכירי חרב, מונה כיום למעלה מ-15 אלף חיילים, והוא הגוף המאורגן ביותר שפועל מטעם האופוזיציה. לצבא החופשי יש מספר בסיסים בטורקיה, שם על פי דיווחים רבים הוא מחומש ומאומן על ידי כוחות משותפים של צרפתים ואנגלים. הצבא התחיל את דרכו כ"מאבטח" של הפגנות, אבל די מהר התחיל להיות אקטיבי יותר, והוא אחראי לשורה ארוכה של מתקפות על מחנות ושיירות של צבא סוריה. ה"צבא החופשי" קורא למדינות העולם לסייע לו בהקמת "רצועה חופשית" בצפון סוריה שממנה יוכל לפעול. רבים משווים בין הקריאה לייסוד "רצועה" שכזו לבין תחילת המעורבות הבינלאומית בלוב, שתוארה כאכיפה של "אזור ללא טיסה".

עם זאת, אף אחד משלושת הגופים האלה, הפועלים בשטח, לא מסתמן כחלופה ריאלית לשלטון הקיים. מי שכן מסומנים כיורשי השלטון, לפחות על ידי ממשלות וכלי התקשורת המערביים, הם אנשי ה-SNC, "הוועדה הסורית הלאומית". במערב מוצגת "הוועדה" כנציגות אותנטית של מפלגות האופוזיציה הסוריות הגולות, שמושבן באנקרה, ושמורכבות מאיחוד אקלקטי של האחים המוסלמים, מפלגות שמאל, כורדים ואחרים. בראש הוועדה יושב בורהאן ע'ליון, הד"ר למדעי המדינה מהסורבון, שחי כבר עשרות שנים בפריז. בנאום מרכזי שנשא אל האומה הסורית בעיד אל-אדחא האחרון דיבר ע'ליון ארוכות על דמוקרטיה, שוויון, אחווה בין כל הסורים ממוצאים שונים, וכן הלאה. עם זאת, ע'ליון לא דיבר על מדיניות קונקרטית בשום תחום פוליטי או כלכלי, למעט האמירה שסוריה החופשית "תזכור לטובה" את תומכיה (כלומר – המערב), ותפרוש מציר אירן-חיזבאללה-חמאס.

הפגנה נגד המשטר, בניאס

הביקורת ה"מזרחית" על הוועדה מכנה אותה "כנופיית אנקרה", וטוענת שמדובר באנשים שאין להם שום קשר לסוריה של היום. חצים רבים מכוונים לעבר ע'ליון, שמוצג כמי שמעולם לא היה דמות פוליטית בסוריה ושאיש במדינה לא מכיר אותו ואין סיבה לסמוך עליו. העובדה שהוועדה כבר הוכרה על ידי ממשלת ארה"ב בתור מועמדת להחלפת השלטון, ועל ידי ממשלות רבות במערב (כמו צרפת וספרד) כ"פרטנר למשא ומתן על עתיד סוריה", כמו גם יחסה האוהד של הוועדה למערב והעובדה שהוועדה לא שוללת התערבות בינלאומית – כל אלה נתפסות בביקורת ה"מזרחית" כסימן לכך שמדובר במשת"פים של הכוחות האימפריאליסטים, שרק מחכים להרחיב את השפעתם במזרח התיכון לאחת המדינות האחרונות שנותרו באופוזיציה להם.

מול קואליציית הארגונים של ה-SNC ניצבת קואליציה אחרת, שבסיסה בדמשק, שנקראת ה-NCC, או "ועדת התיאום הלאומית לשינוי דמוקרטי". ועדה זו מורכבת כולה ממפלגות שמאל ומפלגות כורדיות שעדיין פעילות בתוך סוריה עצמה (ולכן מסומנת, בביקורת ה"מערבית", כמקורבת מדי למשטר, וכשריד לשותפות של מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מסוימות עם מפלגת הבעת'). גם ועדת התיאום שואפת למעבר לדמוקרטיה ולסיום השלטון הדיקטטורי של אסד, אלא שלשיטתה יש לעשות זאת מתוך הפגנות לא אלימות, לחץ על המשטר להגיע להסכמים, ובשום פנים ואופן ללא התערבות צבאית חיצונית. שלא במפתיע, אופוזיציה זו לא זוכה להכרה מצד אף מדינה. בימים אלה ממש מנסים נציגים של ה-SNC ושל ה-NCC להגיע להבנות ולהקמת חזית משותפת במרתון של שיחות שמתקיימות בקהיר. מעניין לחכות ולראות אם שני הצדדים השונים יצליחו להתאחד למען המטרה המשותפת שלהם.

קצוות פתוחים

כפי שראינו, סוריה של היום היא מוקד לבחישה בינלאומית. רק הדברים הידועים על מעורבות צרפת, אנגליה, ארה"ב ואירן צריכים להדאיג, ואם נביא בחשבון את כל מה שלא ידוע לנו – אז ודאי שעוד יותר. אבל סוריה לא רק מושפעת מדברים שקורים סביבה, היא גם משפיעה עליהם. כך למשל רבים חוששים שנפילת המשטר תוביל למלחמות בין מוסלמים לנוצרים ובין סונים לשיעים שיציתו מחדש מלחמות אזרחים הן בלבנון והן בעיראק.

דוגמא אחרת קרובה יותר אלינו הביתה. מתחילת האירועים מסרב ארגון החמאס לתמוך במשטר אסד. היחסים בין הצדדים הידרדרו מאוד בחודש האחרון, כשחמאס כבר פינה את כל כוחותיו מסוריה, ואסד סירב להפגש עם ח'אלד משעל, שניסה להפעיל על המשטר לחץ יחד עם חיזבאללה לטובת רפורמות ופתרון של שלום. נפילתו של המשטר הסורי, לצד עליית האחים המוסלמים במצרים, משנים את מערך הכוחות בתוך הפוליטיקה הפלסטינית, ונחשבים לאחד הגורמים החשובים שמשפיעים על הצהרות חמאס לאחרונה על מעבר למאבק לא חמוש, קבלת עקרון שתי מדינות בגבולות 67', אימוץ הסכמים שנחתמו עם ישראל, וכניסה אפשרית לתוך אש"ף. אגב, לפי דיווחים שונים בתוך מחנות הפליטים בסוריה ישנה מתיחות קשה בין ההנהגה הוותיקה של החזית העממית, שתומכת במשטר אסד, לבין הדור הצעיר שתומך באופוזיציה.

בסופו של יום, המצב בסוריה משאיר יותר שאלות פתוחות מתשובות. מבט ביקורתי מתל אביב על הסיקור מכל הצדדים לא מצליח לפצח את מידת התמיכה ממנה נהנה המשטר, ואת האופי האקלקטי עד מאוד של האופוזיציה (אינטלקטואלים גולים, אחים מוסלמים, אנשי צבא, שכירי חרב, מפלגות שמאל וכורדים עם נטיות שונות, תומכי מערב והתערבות בינלאומית ומתנגדים נחרצים, וכו') – אם כי אין ספק שמדובר במשטר דיקטטורי ואכזר שדינו ליפול.

כמו שכתבתי בסוף הסדרה הקודמת, קשה לדמיין איך בדיוק יכול בכלל משטר אסד ליפול ללא התערבות צבאית, ונראה שהתערבות ישירה כזאת מצד ארה"ב, אנגליה וצרפת לא עומדת על הפרק כרגע אחרי שלל ההסתבכויות הצבאיות של חברות נאט"ו המובילות, ולקראת הבחירות בארה"ב. טורקיה עשויה להיות חיל חלוץ של הברית הצפון אטלנטית בלחימה בסוריה, אם כי ספק אם תבחר לצאת לקרב לבדה. מצד שני, יתכן שהפוטנציאל של חיזוק מעמדה כמעצמה אזורית והנגישות לאוצרות הטבע הסוריים ימשכו אותה פנימה.

גם אם המשטר ייפול לא ברור איזה חלופה תוכל לבוא במקומו. בחברה כל כך שסועה, כל כך מורכבת, ללא מסורת דמוקרטית, ועם אחיזה איתנה של העלאווים והאליטה הסונית-עירונית המקורבת אליהם בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה – איך תוכל לתפקד מדינה חדשה וחופשית? האם ע'ליון יוצנח כנשיא זמני על ידי מדינות המערב, ואם כן – איך יתקבל על ידי הסורים? איך מתחילים מדינה מאפס, ואיך מגנים עליה מאינטרסים זרים שימהרו לשלוח ידיים?

בינתיים, הלחימה נמשכת, הגופות מצטברות, והדם זורם. הסוף, כך נראה, עדיין רחוק.

——

לפרק הראשון בסדרה "סוריה: הסיפור המלא", לחצו כאן.