בחריין | היסטוריה של מחאה

[הגר שיזף]

"סוני. שיעי. בכל פעם שהמחאה בבחריין מוזכרת בתקשורת, קושרים אותה מיד לקרב בין שני זרמי האיסלם, כאילו הייתה זו מלחמת דתות.

דת היא לא העניין. המאבק הוא על כוח ותשוקה לשינוי פוליטי. מין הסתם, כשמדובר על כוח פוליטי, זה רלוונטי  ש-70 אחוזים מהאוכלוסייה בבחריין היא שיעית בעוד ש 95 אחוזים מעושרה של המדינה נמצאים בידי משפחת המלוכה הסונית.

התייחסות למאבק כמאבק דתי איננה רק מטעה, אלא גם משחקת לידיהם של הפוליטיקאים בוושינגטון וריאד שמעוניינים להציג את הכל דרך הפריזמה של העימות עם איראן.

זוהי הגזמה פראית. השפעתם של האיראנים על השיעים במפרץ תמיד הייתה מעורערת ועד כה איראן לא לקחה חלק או שיחקה תפקיד משמעותית בהתקוממות בבחריין.

ההתייחסות למתרחש בבחריין במושגים של מלחמת זרמים מוסלמית משמשת כהסחת דעת מהבעיה האמיתית, והיא שלחלק גדול מהאוכלוסייה בבחריין נמאס משנים של שחיתות וריכוזיות ומשלטון שעושק את עושרה של המדינה ומנכס אותו לעצמו"

מתוך פוסט שפורסם בעילום שם בבלוג "14FEB"

 —-

בחריין הנה מדינה קטנטנה במפרץ הפרסי שאוכלוסייתה עומדת על כמיליון וחצי אנשים – מתוכם כחצי מיליון הם מהגרים חסרי מעמד ובזמן ש-70% מאזרחיה הנם מוסלמים-שיעים, משפחת המלוכה אשר שולטת על בחריין מסוף המאה ה-18 היא מוסלמית-סונית שטיפחה קשרים עמוקים עם ערב הסעודית וארה"ב.

חמד בן עיסא אל חליפה, מלך בחריין של ימינו, הנו נצר למשפחת המלוכה הסונית  אל חליפה שהכינוי "משפחת הכובשים" דבק בה למין הימים הראשונים של שליטתה על בחריין.

יחסיה של משפחת אל חליפה עם הרוב השיעי היו מעורערים עוד מימיה הראשונים של השושלת, כשעם עלייתה, החרימה המשפחה את אדמותיהם של ילידי בחריין השיעים והפכה אותם לצמיתים. אך בניגוד לדעה הרווחת – לתנועת המחאה הבחריינית יש שורשים היסטוריים עמוקים והיא איננה שיעית גרידא; קיימים בה מוטיבים של מחאה על רקע מעמד סוציו-אקונומי ומאבק פרו-דמוקרטי בה לוקחים חלק האזרחים השיעים, הסונים והחילוניים כאחד. על ההיסטוריה המרתקת של תנועת המחאה הבחריינית תוכלו לקרוא בפוסט שלפניכם ובהמשך יעלה גם פוסט על יחסי ארה"ב-סעודיה-בחריין שמהווים גורם חשוב בהבנה של המצב בבחריין כיום.

גילוי הנפט והתפתחות תנועת המחאה

 בשנת 1932,  בחריין הייתה למדינה הראשונה במפרץ הפרסי בה התגלה נפט. גילויו של הנפט, הביא לשינויים מרחיקי לכת מבחינה דמוגרפית וכלכלית על האי הקטן. באותה התקופה היו הבריטים הכוח הדומיננטי במפרץ ומשפחת אל חליפה הגיעה להסדר עם בריטניה שאפשר את הישארותה של המשפחה בשלטון והפך את בחריין לפרוטקטורט בריטי.

בשנים שקדמו לגילוי הנפט סבלה בחריין ממשבר אבטלה קשה עכב היחלשותו הניכרת של מסחר הפנינים (עד למאה ה-19 כמחצית מהגברים בבחריין הועסקו בתעשיית הפנינים) ולכן, עם גילוי הנפט, הממשלה הבחריינית הגיעה להסכמה עם חברות הנפט האמריקאיות והבריטיות כי תינתן עדיפות ראשונית לבחריינים בתעשיית הנפט כאמצעי לצמצום האבטלה. אך בפועל היו מעט מאוד בחריינים בעלי כישורים טכניים לעבודה, והתעשייה שהתפתחה בזריזות מסחררת הייתה זקוקה לעובדים בעלי הכשרה רבים ובמהרה. כתוצאה מכך, החלו חברות הנפט להביא מסות אדירות של עובדים זרים – בתחילה רובם היו איראנים אך במהרה דרשה משפחת אל חליפה בתמיכת הבריטים כי תעשה העדפה לייבוא של כוח עבודה מהודו, משום חשש כי הבאתם של איראנים-שיעים נוספים לתוך בחריין תערער את שלטון משפחת אל חליפה. כתוצאה מכך, המבנה שנוצר בתעשיית הנפט הנציח את נחיתותם של העובדים הבחריינים: העובדים הבכירים של תעשיית הנפט היו אירופאים, בשכבת האמצע עבדו מהגרים ששימשו כמהנדסים או מנהלים זוטרים ובתחתית ההיררכיה נמצאו העובדים הבחריינים – רובם המוחלט הועסקו ללא חוזים ועל בסיס יומי.

בעקבות דחיקת הבחריינים מתעשיית הנפט וחוסר השוויון בחלוקה של רווחיה, הוקם בשנת 1938 איגוד העובדים הראשון במפרץ הפרסי. איגוד עובדי תאגיד הנפט (שיעים וסונים) חברו לסוחרים בחריינים מרכזיים וארגנו שביתה ששיתקה את תעשיית הנפט בבחריין למשך יומיים. שתי דרישותיהן המרכזיות של השובתים היו – העדפה לאזרחי בחריין ("בחריניזציה") במקומות עבודה בכלל ובתעשיית הנפט בפרט והקמת גוף מחוקק שבין השאר, יקבע את חלוקת הרווחים ופיזור הכוח של השלטון הנוכחי. דרישותיהן של השובתים לא נענו ויוזמי השביתה הוצאו לגלות בהודו.

בשנת 1965 ניצתו הפגנות ענק בבחריין בעקבות פיטוריהם של מאות עובדים מתאגיד הנפט הבחרייני. ההפגנות, שזכו לשם "אינתיפאדת מרץ", היו בסדר גודל שטרם נראה כמוהו בבחריין ושיאן היה ביום אחד בו נערכה שביתה כללית של המשק. הדרישה העיקרית של המפגינים הייתה שימת סוף לנוכחות הבריטית בבחריין ונוכחותן של תנועות כמו החזית העממית לשחרור (מרקסיסטית) והתנועה הערבית לאומית (שידועה היום בשם "וועאד" ומתפקדת כמפלגת אופוזיציה בבחריין) בלטה במיוחד והפכה את ההפגנות לבעלות גוון לאומי מובהק. ההפגנות דוכאו בצורה אלימה ביותר על ידי כוחות הביטחון הבחריינים ובעיקר על ידי הכוח המיוחד לפיזור הפגנות שבראשו עמד קצין בריטי בגמלאות בשם איאן הנדרסן, שהיה ידוע בידו הקשה נגד מתנגדי משטר.

באותו הזמן, נתשו וויכוחים בין איראן לבריטניה על זכות השליטה על בחריין. הוויכוחים הגיעו לשיאם בסוף שנות ה-60, עם הכרזתה של איראן כי בחריין היא למעשה פדרציה שלה. כתוצאה מכך, נערך בבחריין משאל עם בחסות האו"ם שמטרתו הייתה קביעת עתידה הפוליטי והשלטון של בחריין. תוצאות המשאל קבעו כי תינתן לבחריין עצמאות מלאה.

פריחה כלכלית וכינון הפרלמנט

בשנות ה-70 מדינות המפרץ הפרסי ידעו פריחה כלכלית בעקבות עליית מחירי הנפט בעולם. בדומה לשלטונות במדינות המפרץ האחרות, משפחת אל חליפה השתמשה בנתח נרחב של העושר המדיני הפתאומי על מנת לפתח  שירותי רווחה מתקדמים ביותר. שנים אלה היו שנים קריטיות מבחינת המהפך במעמדם והשכלתם של אזרחי בחריין: בעקבות פיתוח מערכת החינוך ורכישתם של 60% מתאגיד הנפט בידי הממשלה, נענתה הממשלה לראשונה לדרישתה של תנועת המחאה משנות ה-30 והפכה את אזרחי בחריין למועסקים מועדפים בתעשיית הנפט ובסקטור הציבורי. הפריחה הכלכלית הובילה לתנופת בנייה גדולה בבחריין ובעקבותיה הגיעו סוג חדש של מהגרי עבודה לבחריין שהפעם היו בתחתית הסולם החברתי והועסקו בעיקר בבנייה ובסקטור הפרטי כעובדים זולים, חסרי מעמד וזכויות.

באותן השנים ראתה בחריין שינויים גם בזירה הפוליטית. עם עזיבת הבריטים המלך הצהיר כי הוא מתכוון להתחיל בצעדים שיובילו להפיכתה של בחריין למונרכיה חוקתית. בשנת 1973 נכנסה לתוקף חוקה אותה כתב המלך שעיקר תוכנה היה הגדרת תפקידו של הפרלמנט העתידי כגוף מחוקק. מספר חודשים לאחר מכן התקיימו הבחירות הראשונות לפרלמנט הבחרייני שמנה 44 נציגים – 30 מתוכם נבחרי הציבור הבחרייני ועוד 14 מונו על ידי המלך.

אולם הפרלמנט החדש לא האריך ימים. חילוקי הדעות בינו לבין המלך היו נוכחים למין ההתחלה ושיאם היה  סביב הצעת חוק " הביטחון הלאומי" שיזם המלך לפיו ניתן יהיה לעצור מתנגדי משטר ללא משפט לתקופה של עד 3 שנים. הפרלמנט סירב להעביר את החוק הזה וביקר אותו, דבר שגרר את פיזורו המיידי על ידי המלך.זמן קצר לאחר המלך  אישר את החוק, ביטל את סעיפי החוקה שמעניקים כוח לפרלמנט וייסד את בית המשפט לעניין ביטחון בו לא ניתנת אפשרות ערעור. מתנגדי שלטון נשפטים על ידי בית משפט זה עד לימינו אנו.

הסלמה ביחסי השלטון והשיעים

שנות ה-80 בבחריין ראו הסלמה ביחסי השלטון הסוני והרוב השיעי: בעקבות המהפכה באיראן והפחד מהתחזקות הכוח השיעי, פיזר השלטון מרכזי לימוד ובתי ספר שיעים, עצר אנשי דת והוציאם לגלות.

"העצומה העממית" ו"הרפורמיסט הגדול"

שנות ה-90 נחשבות לנקודת מפנה מבחינת תנועת המחאה העממית – היו אלה שנים של הפגנות מרובות והתעוררות חברתית בה כולם לקחו חלק – סונים,שיעים, חילוניים, פועלים וסטודנטים – במהלך שנות ה-90 הייתה תחושת שינוי אמיתית בבחריין בה כולם רצו לקחת חלק. בשונה מהמאבק בשנות ה-30-50, הבחריינים היו כעת עם עשיר ומשכיל למדי שנאבק על זכויותיו הפוליטיות והאזרחיות: בשנת 1992 פורסמה עצומה בשם  "עצומת האליטה". על העצומה חתמו בעלי מקצוע (מורים, עורכי דין, מנהיגים דתיים) סונים ושיעים. עיקרי העצומה היו קראה להשבתו של הפרלמנט שפוזר בשנות ה-70 והחלת דמוקרטיה אמיתית במוסדות השלטון של המדינה.בעקבות פרסום העצומה שטף את בחריין גל של הפגנות שפוזרו במהרה.

בעקבות חוסר ההצלחה של העצומה הראשונה, פורסמה בשנת  1994 עצומה שנייה אשר נקראה "העצומה העממית". רשימת הדרישות בעצומה זו כללה את כל הדרישות שנכחו בעצומה הקודמת אך נוספה אליה גם דרישה חד משמעית להענקת זכויות מלאות לנשים. "העצומה העממית" הועברה בתפוצה רחבה בין מסגדים שיעים וסונים וגם בחוגים סוציאליסטים במבצע ההחתמה הגדול ביותר שנערך בבחריין.

בתחילת הסרטון הבא ניתן לראות הפגנה שנערכה בבחריין בשנת 1995:

ככל הנראה, מספר החותמים על העצומה הגיע בסופו של דבר לכ-25,000 (כמעט 10% מאוכלוסיית האזרחים המבוגרים של בחריין). ההחתמה המסיבית על העצומה הופסקה בעקבות מעצרו של איש הדת השיעי עלי סאלימאן, אחד מיוזמי העצומה.

ובכל זאת, העצומה נחשבת עד היום להצלחה כבירה ואחת מאבני הדרך של התנועה הדמוקרטית בבחריין: על אף שבטווח הקצר היא הובילה למעצרים המוניים של פעילים פרו-דמוקרטים, כמה שנים לאחר מכן היה נראה שמאמציהם של הפעילים נושאים פרי: בשנת 1999 הוחלף מלך בחריין דאז במלך חדש (גם הוא ממשפחת אל חליפה) הלא הוא – חאמד בן עיסא אל חליפה – מלכה של בחריין עד לימינו אנו. תחילת מלוכתו של חמד התאפיינה ברפורמות דמוקרטיות רבות וצעדים שזיכו אותו בכינוי "הרפורמיסט הגדול": שחרור מנהיגי אופוזיציה מהכלא, ביטול חוק הביטחון הלאומי והסרתו של הנדרסן מתפקידו היו רק חלק מהצעדים שנקט בתחילת כהונתו.

בשנת 2001 קיים המלך משאל עם בנוגע לאישור אמנה חדשה המגדירה את מבנה הממשלה וחירויות העם הבחרייני שכללה לראשונה גם התייחסות למתן זכות בחירה לנשים ולקיומן של בחירות פרלמנטאריות בכל 4 שנים. אמנה זו היוותה התקדמות משמעותית, אך הייתה רחוקה מלהיות מושלמת וספגה ביקורות רבות מקבוצות האופוזיציה, בין השאר על העובדה שחברי האופוזיציה לא היו שותפים בכתיבתה ושהיא הותירה למלך זכות וטו בענייני חקיקה וקבעה כי מינוי ראש הממשלה והשרים יישארו בידיו של המלך. על אף זאת, החליטו ראשי האופוזיציה כי יתמכו באישור האמנה ותוצאות משאל העם קבעו את אישורה ברוב מוחץ.

בד בבד עם התפתחויות חיוביות אלה, המשיך השלטון להתעסק בבעיה שהטרידה אותו מימים ימימה – המאזן הדמוגרפי. בשנות ה-90 העניק השלטון הבחרייני אזרחות לכ-10,000 מוסלמים-סונים ממוצא ירדני, תימני, פקיסטני וסורי ששירתו בכוחות הביטחון הבחריינים. האזרחות הוענקה גם למשפחותיהם של החיילים והובילה לאזרוחם של כ-50,000 סונים.שיעים אינם מועסקים בצבא ובמשטרה הבחריינית משום חשש של  כי הם אינם נאמנים לשלטון.

הסלמה נוספת ביחס השלטון כלפי האזרחים השיעים חלה לאחר אסון התאומים ועם הכרזתו של מלך בחריין כי גם הוא יצטרף למאמצי ה"מלחמה העולמית בטרור". הצהרה זו סימלה את תחילתה של נקיטת יד ברזל כלפי מתנגדי השלטון השיעים וגררה מעצרים שרירותיים וכליאה של מאות פעילים שהשלטון טען כי הם "פעילי חיזבאללה".

בין השנים 2002-2010 התקיימו בחירות לפרלמנט אחת ל 4 שנים, אך יחס השלטונות כלפי הרוב השיעי והצבת טיבן של הבחירות בספק גררו אי-השתתפות והחרמה של הבחירות מצד מפלגות אופוזיציה שונות. סלע המחלוקת העיקרי היה סביב חשיפתו של  מסמך ממשלתי שתיאר את אופן חלוקת אזורי הבחירה כאמצעי למתן יתרון למתמודדים הסונים. כמו כן, בשלב מוקדם יחסית של הבחירות בשנת 2006 התגלה כי הממשלה תורמת כספים למועמדים סונים עצמאיים. בפועל ניתן היה לראות כי על אף שהמפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט הבחרייני לאורך השנים הייתה מפלגת אל וואפק השיעית, מירב המושבים בפרלמנט היו שייכים דרך קבע למועמדים סונים עצמאיים – דבר בלתי סביר במדינה בה קיים רוב מוחץ של 70% שיעי.

הבחירות האחרונות שנערכו בשנת 2010 הוחרמו על ידי מפלגות אופוזיציה רבות: תנועת החירות הבחריינית, מפלגת חאק (מפלגה מעורבת של שיעים, סונים וחילוניים), מפלגת אל וואפה ואגודת הפעולה האיסלמית היו רק חלק מהמפלגות שהודיעו כי הן מסרבות להשתתף בבחירות ולהקים בממשלה כל עוד נמשכת רדיפתם של מוסלמים-שיעים וממשיכות להתקיים הפרות זכויות אדם בבחריין.בתגובה לכך, השלטון עצר את ראשי המפלגות ושיחרר אותם רק לאחרונה, לאחר תחילת ההפגנות בשנת 2011.

מהפכת ה-14 בפברואר

בתחילת חודש פברואר 2011 הוקמה קבוצת פייסבוק שנשאה את השם "מהפכת ה-14 בפברואר", תאריך זה נבחר כתאריך-יעד לקיומן של הפגנות פרו-דמוקרטיות משום שהוא מציין עשור לאישור האמנה למשאל העם שיזם המלך חמד בן עסא אל חליפה.

נציג תנועת נוער בחריינית אמרה: "נצא לרחובות ונקיים הפגנות שלוות ב-14 בפברואר בהן נקרא לכתיבה של חוקה, הקמת גוף עם סמכות שיחקור הפרות של זכויות פוליטיות, חברתיות וכלכליות, הפסקת העינויים במעצר ומעצרים של מתנגדי משטר".

מאותו היום נערכות הפגנות ברחבי בחריין ומדוכאות באלימות – הערכות האופוזיציה עומדות על כך שכוחות הביטחון הרגו כ-500 מפגינים ועוד מאוד נפצעו או נעצרו.חברי הפרלמנט מטעם מפלגת אל וואפק הודיעו על פרישתם ואיגוד עובדי הנפט השבית את התעשייה למספר ימים לאחר שדיווחים על אלימות גוברת, הריסת מסגדים שיעים,  נוכחות של כוחות הביטחון בכפרים שיעים, מעצרים שרירותיים והרג של מתנגדי משטר הפכו לחדשות יום-יומיות.

תנועת האופוזיציה מצהירה בעקשנות כי היא אינה מקבלת כספי מימון מאיראן וכי המאבק הוא מאבק פרו-דמוקרטי שכולל בדרישותיו את כלל אזרחי בחריין וקורא לאחדות לאומית אל מול משטר דכאני. בהסתכלות על ההסיטוריה של תנועת המחאה, טענה זו נשמעת סבירה לחלוטין.

מפגינים חסמו את הכבישים למרכז מנאמה על ידי לבנים שיצרו את הכיתוב "14 בפברואר" ו"חירות"