קונגו: אונס המוני כנשק

לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, אנחנו מפרסמים פוסט אורח מיוחד אודות מלחמת האזרחים בקונגו, והאופן שבו הפכו הנשים לקורבנות העיקריים שלה. את המאמר כתבה הגר שיזף, רכזת הפעילות במדינות בסיכון באמנסטי ישראל.

מחנה עקורי פנים במחוז צפון קיוו. צילום UNHCR/P. Taggart

יש המכנים את קונגו (Democratic Republic of Congo)  "המקום הנורא ביותר עלי אדמות". אמנם מלחמת האזרחים בקונגו הסתיימה באופן רשמי בשנת 2003, אך נכון להיום הסכסוך המזוין בין כוחות המורדים לממשלה רחוק מלהיות נחלת העבר, והיסטוריונים רבים טוענים כי העימות הוא המלחמה הקטלנית ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

במובנים רבים, המלחמה בקונגו יובאה משכנתה רואנדה, שם התנהל סכסוך אלים בין בני שבט הטוטסי וההוטו, שהוביל לרצח עם. עד שנות ה-60 הייתה רואנדה קולוניה בלגית. הממשלה הבלגית נקטה מדיניות של "הפרד ומשול", ולמעשה יצרה במדינה חלוקה מעמדית בין בני ההוטו שסומנו כפשוטי העם, ובני הטוטסי שנחשבו למלומדים יותר והחזיקו בתפקידים ממשלתיים. זמן קצר אחרי שרואנדה קיבלה עצמאות, ביקשו בני ההוטו המדוכאים לנקום בבני הטוטסי והחלו בטבח נרחב ושיטתי; תוך 100 ימים נרצחו כ-800 אלף מבני הטוטסי. בסופו של דבר הצליחו בני הטוטסי להשתלט על בירת המדינה, קיגאלי, ולעצור את הטבח.

ההרכב האתני של קונגו דומה מאוד לזה של רואנדה, ולאחר שבני הטוטסי השתלטו על המדינה, חצה הסכסוך בין שני השבטים את הגבול, ועבר לקונגו. בני הוטו רבים שהשתתפו ברצח העם נסו לקונגו מאימת הנקמה של בני הטוטסי. ואולם, מסע הנקמה חצה עימם את הגבול.

קונגו היא מדינה עצומה בגודלה וחסרת מרכז שלטוני מובהק. משום כך, הצליחו קבוצות מורדים רבות להשתלט על חלקים שונים במדינה, ודרדרו אותה לכאוס מוחלט. עד שנת 1999 עמד ממוצע ההרוגים בקונגו על כאלף אנשים ביום. גורם נוסף ומכריע בלחימה בקונגו הוא השליטה על שטחים עשירים במחצבים. למרות שקונגו היא אחת המדינות העניות בעולם, היא עשירה במחצבים רבים, כגון קולטן ויהלומים, וקבוצות המורדים ממנות את פעילותן המזוינת באמצעות שיווק מחצבים.

למרות שבקונגו נחתמו הסכמי הפסקת אש בין הפלגים הנצים השונים ב-2003, עד ימינו מתרחש במדינה סכסוך מזוין, שממוקם ברובו במזרחה. על פי הערכות, קרוב ל-70 אחוזים מאוכלוסיית מחוז צפון-קיוו שבמזרח קונגו נעקרו מביתם בעקבות הלחימה. הלחימה גבתה גם מחיר כבד ברכוש: יותר מ-5000 בתים נשרפו כליל – ולעתים כילתה האש גם כפרים שלמים.

כמחצית מההרוגים בעימות בקונגו הם ילדים ונשים. מעבר לפגיעה הרחבה בחיי אזרחים, זו תופעה מוכרת באזורים שבהם חל עימות מזוין: השימוש השכיח באונס כנשק הופך נשים וילדות לאוכלוסייה הפגיעה ביותר. ב-1998 הוכר אונס כפשע מלחמה וכפשע נגד האנושות.

“בימינו, יותר מסוכן להיות אישה מאשר להיות חייל בקונפליקט”

במחוז צפון קיוו שבמזרח קונגו מדווחים מדי חודש כ-350 מקרי אונס. שליש מהקורבנות הנן ילדות מתחת לגיל 18. אוזלת ידן של הרשויות בקונגו בכל הנוגע לאלימות הרווחת נגד נשים במדינה גורמת למושגים כמו "מעמד האישה" להישמע לא רלוונטיים. רוב האנסים מסתובבים חופשי, בעוד הנשים שנאנסו מפחדות לדווח למשטרה ולעתים אף מהססות לפנות לטיפול רפואי, מחשש לנקמה. אלו שאוזרות אומץ ומתלוננות זוכות ליחס מחפיר מצד רשויות החוק. בשנת 2008 דווחו 16 אלף מקרי אונס בקונגו אולם רק 27 גברים הועמדו לדין באשמת אונס. במקרים רבים הנשים נתונות לאונס קבוצתי או נאנסות מספר רב של פעמים ולאחר מכן מוחזקות בשבי, כדי למנוע מהן את האפשרות לעבור הפלה. אילוצן של הנשים ללדת הוא נשק דמוגרפי: הילד ישתייך לשבט שממנו הגיע האנס, והאם והתינוק יודרו משבטה המקורי.

גם מצבן של אלו אשר פונות לקבלת טיפול רפואי בדרך כלל לא משתפר, שכן מערכת הבריאות בקונגו הינה רעועה ונטולת משאבים. מרבית הנשים הסובלות מפציעות או ממחלות אשר נגרמו כתוצאה מאונס אינן מקבלות את הטיפול הרפואי והפסיכולוגי לו הן זקוקות. במדינה ישנם רק מקלטים בודדים עבור נשים שנפלו קורבן לאלימות, ובמחוזות המזרחיים ישנם רק שני מוסדות המספקים שירותים רפואיים לנשים.

בעוד שהאנסים בקונגו יכולים להלך במדינה בלי חשש, דווקא פעילי זכויות אדם – או פעילות זכויות נשים –נרדפים בידי הממשלה, הכוחות המורדים וכן סתם אזרחים מן השורה, ונמצאים בסכנת חיים ממשית. "בתחילת עבודתנו היו לנו כ-114 מתנדבים, כיום נשארו רק כ-45… פעילים למען זכויות נשים תמיד יהיו הכי פגיעים, תמיד יבואו לחפש אותם ראשונים אם נחשף משהו שהשלטונות לא היו רוצים שייחשף", מספרת ז'סטין מסיקה ביהמבה, רכזת ארגון למען זכויות נשים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, הפועלת למען קידום מעמדן וזכויותיהן של נשים.

ז'סטין מסיקה ביהמבה, פעילת זכויות נשים

על אף שארגונה של ז'סטין פועל לקידום מעמד האישה מבחינה משפטית – או אולי דווקא משום כך – ז'סטין ובני משפחתה סובלים מהטרדות ואיומים רבים מצד הממשל. ב-18 בספטמבר 2007 פרצו 6 חיילים לביתה של ז'סטין. החיילים קשרו את ששת ילדיה וחקרו אותם תחת איומי אקדח אודות מקום המצאה של אמם. לאחר שהילדים ענו כי אמם יצאה מהבית ותשוב מאוחר יותר, החיילים סרקו את הבית, חיפשו אחר מסמכים מסוימים, הטרידו מינית את אחת מבנותיה של ז'סטין וניסו לאנוס בת נוספת.

החיילים התוקפים זוהו וז'סטין הגישה נגדם תלונה במשטרה, אך השוטרים לא התייחסו ברצינות לפנייתה, והתוקפים מעולם לא הובאו למשפט או נאסרו, ועודם מסתובבים חופשי ומאיימים על משפחתה. סיפורה של ז'סטין ממחיש את זילות מעמד האישה בקונגו, ואת והחסינות שלה זוכים גברים רבים שביצעו פשעים נגד נשים.

ביום הבינלאומי למיגור אלימות נגד נשים, אנחנו רוצים להשמיע את קולן של נשות קונגו – הקורבנות והאמיצות – וקוראים לממשלה הקונגולזית לפעול למען ביטחונם של כלל תושביה, תוך שימת דגש על הקשיים בהן נתקלות הנשים בארצן. אנו קוראים לשים קץ לסבלן של נשים כמו ז'סטין מסיקה ביהמבה – להעמיד לדין את התוקפים, לחזק את אחיזתו של החוק ולחנך דור חדש שמכבד את כל בני האדם באשר הם, ומגן על שלומם.

לחצו כאן לחתימה על עצומה למען ז'סטין מסיקה ביהמבה.

הגר שיזף