ארה"ב | משאל העם של אובמה והדמוקרטים

פוסט ראשון על בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית, שיתקיימו ב-2 בנובמבר 2010.

ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים מטעם הדמוקרטים

בחירות אמצע הקדנציה (midterm elections) בדרך כלל נתפסות כעניין אמריקאי פנימי, שאינו קשור למדיניות החוץ של הבית הלבן, ובמלים אחרות, לישראל. אלא שלנוכח האקטיביות שמפגין הנשיא אובמה והשפעתו המטלטלת על הצירים שבין ישראל, הממשל, הקהילה היהודית והעולם הערבי, יש מי שתולים תקוות במהפך רפובליקני בגבעת הקפיטול שיחזיר אותנו לימי ג'ורג' W בוש, אם לא בפועל אז לפחות ברוח. בסוף השבוע האחרון דיווח אלוף בן בהארץ שאגף שלם בסביבת ראש הממשלה נתניהו, בראשות היועץ המדיני רון דרמר, מאמין שהרפובליקנים ייקחו את בית הנבחרים "וזה ישים קץ לפנטזיות וללחצים של אובמה בעניין הפלסטיני". ככה שבחמישה וחצי החודשים שנותרו עד לבחירות, צפויים כלי התקשורת בארץ להפריח שמות של סנטורים מארקנסו ומקנטאקי כאילו הם היו מתמודדים על ראשות עיריית בת ים.

כאן ב"קו חוץ" אנחנו אוהבים פוליטיקה עולמית גם כשאין לה השפעה ישירה על הבורסה בתל אביב או על מצב רוחו של פואד, והבחירות בנובמבר הן הזדמנות מצוינת להתמקד בצדדים המעט יותר נסתרים של הדמוקרטיה האמריקאית. בחודשים הקרובים נעלה פה כמה פוסטים עם ניתוחים, קישורים ופרשנויות על המירוצים לסנאט ולבית הנבחרים, ואם יהיה זמן וחשק, אולי נתעסק גם בכמה ממושלי המדינות. כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון בתגובות.

הפוסט הזה יוקדש למעט דברי רקע והסברים על בחירות אמצע הקדנציה (מקווה שזה לא ישעמם מדי). כשיסתיימו מירוצי הפריימריז והבחירות יתקרבו מעט, נדבר יותר בהרחבה על מאבקי המפתח בכמה מהמדינות.

מפת המירוצים לסנאט. מדינות בהן יש סנטור מכהן רפובליקני שעומד לבחירה צבועות באדום, ומדינות בהן דמוקרטי בכחול. בניו יורק עומדים שני הסנאטורים לבחירה בעקבות פרישתה של הילארי קלינטון מהסנאט (מקור לתרשים: וויקיפדיה)

בארצות הברית נערכות יותר בחירות, ונבחרים יותר בעלי תפקידים, מבכל מקום אחר בעולם. בחירות מתרחשות כל שנתיים, כך שאם תסעו בדרכים הצדדיות באמריקה בחודשי הסתיו של שנים זוגיות, תראו שלטי קמפיין לא רק לסנאטורים או למועמדים לנשיאות, אלא גם לתפקידי השריף או התובע המחוזי. בנוסף, מדי פעם יש בחירות מיוחדות לתפקידים שהתפנו בשל מוות, פרישה או קידום של נושאיהם.

435 חברי בית הנבחרים נשלחים לוושינגטון לקדנציה בת שנתיים בלבד; 100 חברי הסנאט נבחרים לשש שנים. אזורי הבחירה לבית הנבחרים מחולקים בין המדינות פחות או יותר באופן פרופורציונלי לאוכלוסיה (המעקב אחרי השינויים במספר הנציגים מאזורים שונים מלמד הרבה על התהליכים הדמוגרפיים שמתחוללים באמריקה); לסנאט יש שני נציגים מכל מדינה, מה שמוביל לייצוג יתר של המדינות הפחות מאוכלסות בהליכי החקיקה.

בכל שנתיים עומדים 435 חברי בית הנבחרים לבחירה מחודשת, וכך גם שליש מהסנאט (כך שיוצא שבכל שש שנים נבחר הסנאט כולו מחדש). השנה יעמדו באופן חריג 36 חברי סנאט לבחירה, בגלל פינוי המושבים של ג'ו ביידן ושל הילארי קלינטון.

***

הבחירות האלו יהיו בראש ובראשונה, על ברק אובמה. גורמים מקומיים רבים משפיעים על המועמדים במדינות השונות, אבל מהלכי החקיקה הדרמטיים שמוביל הנשיא, והאווירה העוינת לוושינגטון בעקבות המשבר הכלכלי, מעלים את העניינים הלאומיים לראש סדר היום. תנועת מסיבות התה והימין האמריקאי ימשיכו להשתמש ברפורמת הבריאות כקלף מפתח. כפי שהסברנו בעבר, הרפובליקנים יודעים שהם לא יוכלו לבטל את הרפורמה עצמה, אולם מדובר עדיין בסמל שיכול להביא המונים לקלפי. הרבה מהתוצאות תלויות במצב הכלכלי, או יותר נכון, בתחושת הפחד, או לחילופין האופטימיות, של הציבור. אין זה מפתיע שהכותרות על התאוששות בשוק העבודה הובילו להתייצבות בתמיכה בנשיא, ואפילו להתחזקות מסוימת שלו, כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

שביעות רצון מאובמה מתחילת הקדנציה. בשחור: מרוצים; באדום: לא מרוצים

במדינות הדרומיות הופכת ההגירה לסוגיה משמעותית, בעקבות החקיקה הנוקשית באריזונה שמגדילה את סמכויות החיפוש, התשאול והמעצר של השוטרים (באמריקה יש עניין מוזר כזה לפיו המשטרה צריכה "עילה סבירה" בשביל סתם לתפוס אנשים ברחוב). הלך הרוח הציבורי, שהיה נגד חוקי אריזונה, מתחיל להשתנות, ויותר ויותר רפובליקנים חושבים שהמפלגה צריכה לתמוך בצעדים נוקשים נגד המהגרים; אבל זה עלול להיות תרגיל מסוכן: ההיספנים הם הקבוצה הדמוגרפית שגדלה במהירות הרבה ביותר, וגם ככה הם נוטים לכיוון הדמוקרטים.

האתגר של הדמוקרטים יהיה להביא את אותם בני מיעוטים, ואת הצעירים, שהעלו את אובמה לשלטון להצביע גם הפעם. אבל הרבה יהיה תלוי גם בצד שמנגד: אולי הנקודה המעניינת ביותר בבחירות תהיה היחס בין המפלגה הרפובליקנית לתנועת מסיבות התה (על שורשיה האידיאולוגיים ומשמעותה של התנועה כתבנו כאן).

במדינת יוטה הדהימו החודש אנשי התה כשהובילו להדחה של סנאטור מכהן, רוברט בנט, בפריימריז – אירוע חסר תקדים – ולהתמודדות בין שני מועמדים שמרנים הרבה יותר. למקרה הזה משמעות סמלית יותר מאשר פוליטית: מכיוון שמדובר ביוטה, מדינה של מורמונים חובבי נשק, גם אם המועמד הרפובליקני יהיה הסוס של קליגולה הוא צפוי לדהור לוושינגטון. אבל אם מסיבות התה יפצלו את קולות הרפובליקנים במדינות תחרותיות יותר, הם עלולים להוביל את הבחירות על מגש לידי הדמוקרטים. מצד שני, ההתלהבות של המחנה הימני, והשנאה לאובמה, עוד יכולים להביא לנצחונות של השמרנים במקומות המפתיעים ביותר, כפי שהוכיח בחירתם של תושבי מסצ'וסטס הליברליים לשלוח דווקא את סקוט בראון השמרן לסנאט בינואר האחרון.

***

אז מה הסיכויים שהרפובליקנים ישתלטו על וושינגטון? ובכן, ככה-ככה. סביר להניח שאחוזי ההצבעה הנמוכים ישחקו לטובת הרפובליקנים, כי התומכים של אובמה עלולים להישאר בבית, ומאידך אלו שכועסים עליו יגיעו לקלפי גם אם יירד שלג באותו יום.

הפער לטובת הדמוקרטים בשני הבתים הוא גדול, אבל לא בלתי עביר. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים ברוב של 257-178, כלומר- הרפובליקנים צריכים ש-40 מושבים יחליפו ידיים בשביל לזכות ברוב. זה נשמע די הרבה, אבל מכיוון שכל הבית עומד לבחירה, מדובר בתוצאה אפשרית בהחלט. גורו הסקרים נייט סילבר כתב בבלוג שלו שגם אם חמישים, שישים ואפילו שבעים מושבים יעברו לצד הרפובליקני הוא לא יהיה המום. סילבר, אגב, תומך בדמוקרטים.

מקובל בארצות הברית להתייחס לבחירות אמצע הקדנציה כ"משאל העם של הנשיא", אבל האמת היא שבעשורים האחרונים, נשיא בקדנציה ראשונה בדרך כלל סופג הפסדים בבחירות האלו. ניקסון הפסיד 12 מושבים בשנת 1970, קארטר הפסיד 15 ב-1978, רייגן לא פחות מ-26 מושבים, בוש האבא שמונה, והדוגמה המובהקת ביותר למהפכת אמצע הקדנציה היתה כשהרפובליקנים העבירו לרשותם לא פחות מ-54 מושבים ב-1994, שנתיים אחרי שביל קלינטון נבחר לנשיאות. הממוצע של ההפסד למפלגה השולטת עומד על 28 מושבים, ובאקלים הפוליטי הנוכחי בוושינגטון, כל תוצאה שתשאיר את בית הנבחרים בידי הדמוקרטים תיחשב להישג מבחינתם.

בסנאט המשוכה מעט גבוהה יותר עבור הרפובליקנים. אמנם שם הדמוקרטים נהנים מרוב צנום בהרבה (57 דמוקרטים, 41 רפובליקנים ושני עצמאים שמתואמים עם הדמוקרטים), אבל מכיוון שרק 36 מושבים עומדים לבחירה, הרפובליקנים צריכים למעשה לנצח בתוצאה 28-8 כדי לשלוט בבית העליון, ונכון לעכשיו זה נראה כמו רף גבוה להחריד, בהתחשב במקומות שבהן ייערכו חלק מהבחירות. הרוב הדמוקרטי צפוי אם כן להצטמצם, אבל לא להיעלם כליל.

***

בניגוד לאמריקנולוגים שמקיפים את ראש הממשלה שלנו, אני לא סבור שניצחון של הרפובליקנים בנובמבר יביא לסופן את צרותיו הפוליטיות של נתניהו ויטיס את ברק אובמה לזרועותיו של שלדון אלדסון; מדיניות החוץ האמריקאית נקבעת ומעוצבת בבית הלבן, במחלקת המדינה ובפנטגון יותר מאשר בגבעת הקפיטול. אבל לבחירות אמצע הקדנציה יש עדיין משמעות עצומה, הן במישור הסמלי והן במישור המעשי, והן יכולות לשנות לחלוטין את אופיו של הממשל. הדוגמה הבולטת היא כמובן ביל קלינטון, שנבחר כמועמד ליברלי אבל נאלץ לחתוך למרכז אחרי התבוסה שספגו הדמוקרטים ב-1994. אובמה, שאיכלס את הצוות שלו בוותיקי ממשל קלינטון, זוכר את זה, וכך גם הרפובליקנים.

נועם שיזף

ארה"ב | ביטוח הבריאות: אובמה מנצח (בנקודות, לא בנוק אאוט)

שנה אחרי השבעתו לנשיא ארצות הברית, עומד ברק אובמה לרשום ניצחון פוליטי ביעד המרכזי שהבטיח לציבור האמריקאי לפני הבחירות: רפורמת בריאות כוללת, שתוזיל את עלות הביטוח למעמד הבינוני ושתרחיב משמעותית את מעגל המבוטחים. בסוף השבוע האחרון לפני חופשת חג המולד, הצליחו הדמוקרטים בסנאט להגיע לפשרה שתביא את כל שישים הסנאטורים מטעמם לתמוך בתוכנית הרפורמה של הארי ריד, ראש הסיעה.

בעזרת הרוב המיוחס (שישים מתוך מאה), יוכל ריד לעצור את הפיליבאסטר – האמצעי האחרון שעמד לרשות הרפובליקנים במאבק ברפורמה – ולהביא להצבעה בה מובטח כי ההצעה תעבור. עדכון: הדמוקרטים אכן עצרו את הפיליבסטר ביום ראשון בלילה. אחר כך, כדי שהחקיקה תושלם, יתקיים בשבועות הקרובים משא ומתן מורכב בין בית הנבחרים לסנאט על מנת לאחד את החוקים שעברו בכל אחד מהם לנוסח סופי. גם כאן בטח יהיו עוד הרבה בחישות פוליטיות וכיפופי ידיים, אבל סביר להניח שבתוך זמן לא רב, בין שבועות לחודשים אחדים, יחתום הנשיא על החוק בטקס שבוודאי יעוצב כאחד מרגעי השיא של הקדנציה.

כדי להגיע לרגע הזה, הנשיא ואנשיו נאלצו לוותר דווקא בכמה מהנקודות היקרות ללבו של האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית – שממנו אובמה עצמו הגיע. התוכנית שעברה בסנאט אינה כוללת את "אופציה ציבורית" לביטוח, ואין בה כיסוי ישיר להפלות. כמות המבוטחים החדשים תעמוד על בסביבות 30 מיליון, ולא מעל ל-40 מיליון, כמו שהבית הלבן רצה. בנוסף, הליך החקיקה המתיש, שנמשך כמעט שנה שלמה, עלה לנשיא בצניחה בסקרים – כעת רוב הציבור מתנגד לרפורמה – מנע ממנו לרשום הישגים אחרים, והוביל להקמתה של תנועת המחאה העממית-ימנית של "מסיבות התה", שהעתיד שלה הוא אחת השאלות הפוליטיות המרתקות ביותר באמריקה, עבור רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.

ובכל זאת, זה היה שווה. אובמה עתיד לרשום על שמו את המהפכה הסוציאלית החשובה ביותר מאז "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון. תאהבו או תשנאו את הנשיא, את הסגנון שלו, את מה שהוא מייצג, את הדשדוש וההחלטות בעניינים הבינלאומיים (אולימפיאדה בשיקגו?), אבל ברק אובמה עומד לקיים את ההבטחה המרכזית שלו לבוחרים, ועוד בחצי הראשון של הקדנציה הראשונה שלו. כמה פוליטיקאים עוד יכולים להתגאות בהישג שכזה?

זה הפוסט השלישי שלנו על הרפורמה בבריאות. על הרקע לרפורמה כתבנו כאן; על הניצחון הדמוקרטי בבית הנבחרים תוכלו לקרוא כאן. במאמר הזה נרחיב על הליך החקיקה בסנאט, ועל תנועת ההתנגדות החזקה לחקיקה ולממשל אובמה בכלל.

למה הכל הולך קשה בבית הלורדים האמריקאי

כשממשל אובמה ניגש לחקיקת רפורמת הבריאות, עמדו לנגד עיניו הכשלונות הדמוקרטיים הקודמים בנושא, ובמיוחד ההתרסקות של ממשל קלינטון. בהתאם לכך, ההחלטה הראשונה שהבית הלבן קיבל היתה ללכת בכיוון הפוך מהקלינטונים: בשנות התשעים הבית הלבן הניח יוזמה בפני בית הנבחרים והסנאט, ודרש מהם לאשרה; אובמה החליט שהיוזמה צריכה לבוא מלמטה – כלומר, מנהיגי הרוב הדמוקרטי בשני הבתים, ננסי פלוסי בבית הנבחרים והארי ריד בסנאט, הם אלו שיעצבו את החקיקה וינהלו את הקרבות הפוליטיים, ואילו הנשיא ייכנס לתמונה רק ברגעי משבר (כמו בשיחות העידוד שהוא ערך לדמוקרטים לפני רגע ההכרעה בבית הנבחרים ובסנאט).

השיטה הזו עלתה בחודשים ארוכים של כיפופי ידיים פוליטיים מורטי עצבים, כשבזה אחרי זה הופכים סנאטורים וחברי קונגרס דמוקרטים למוקד לחיזורים ולהבטחות פוליטיות בתמורה לתמיכתם בחוק. כמובן, כל אחד מאותם פוליטיקאים ניסה להאריך את 15 דקות התהילה שלו כמה שאפשר ולמצות את הרווחים הפוליטיים עבורו ועבור בוחריו – בדרך כלל על ידי הוצאת עוד סעיף "בעייתי" מהרפורמה, שעברה כך דילול איברים רציני במהלך השנה האחרונה. הנשיא נתפס כמרוחק וכמי שאינו מתעמק בסוגיה הבוערת שעל הפרק, ומעמדו הציבורי נשחק.

אלא שרבים מהקשיים הללו היו במידה רבה בלתי נמנעים. כפי שכתבנו בעבר, השיטה האמריקאית מקשה מאוד על מהפכות. זה סוד יציבותה של הדמוקרטיה האמריקאית – ששרדה אפילו מלחמת אזרחים – אבל זה גם מקור לקשיים כשהשינויים האלו נדרשים. במקרה של רפורמת הבריאות, הצרה הגיעה מכיוונם של "הדמוקרטים של מקיין", כלומר, נציגים דמוקרטיים לקונגרס שבאו ממחוזות וממדינות בהם זכה ג'ון מקיין לרוב בבחירות ב-2008. קהל המצביעים השמרן של הדמוקרטים האלו היה, ועדיין צפוי, להעניש אותם על תמיכתם ברפורמה, ומכאן הצורך שלהם להציב לה סייגים.

בבית הנבחרים עוד היה אפשר להתגבר על המכשול הזה בקלות יחסית, אבל בסנאט מספיק היה דמוקרט אחד כדי לעצור את הרפורמה כולה. הסיבה לכך נעוצה בשיטת הדיונים בבית העליון של ארצות הברית: החלטות מתקבלות ברוב פשוט, אבל המסורת קובעת כי ללא רוב מיוחס של שישים סנאטורים לא ניתן לעצור את הדיון ולהגיע להצבעה. כל עוד זה לא קורה, הרפובליקנים יכלו להמשיך בפיליבסטר – מריחת הדיון עד לבחירות הבאות.

הסנאט: 40 רפובליקנים, 58 דמוקרטים, 2 עצמאים-דמוקרטים

הדמוקרטים מחזיקים בסנאט ברוב מדויק של שישים סנאטורים מול ארבעים רפובליקנים (למעשה, יש 58 דמוקרטים ושני עצמאים הפועלים בתיאום עימם. הרוב הזה הושג בין השאר בעקבות נס פוליטי שאירע להם בבחירות האחרונות: הניצחון של הקומיקאי אל פראנקן על נורם קולמן במינסוטה בהפרש זעום של 312 קולות, מתוך קרוב לחמישה מיליון). כדי להצביע על רפורמת הבריאות, הדמוקרטים זקוקים לכל אחד מהקולות האלו, ביניהם אנשים כמו ג'ו ליברמן, שתמך במקיין בבחירות האחרונות, או הדמוקרט השמרן בן נלסון מנברסקה. ובניגוד לבית הנבחרים, הסנאטורים עומדים לבחירה רק כל שש שנים, הם נהנים מפרופיל ציבורי גבוה וממעמד איתן יחסית, וקשה מאוד לאיים עליהם או לכופף אותם כדי שיצביעו עם המפלגה.

לאורך כל הדיון בסנאט, הרפובליקנים עשו את שלהם ומנעו עריקות של חברים לטובת רפורמת הבריאות (ככל שהפופולריות של הרפורמה צנחה בסקרים, זה היה קל יותר עבורם). ומנגד כמה דמוקרטים, ובראשם ליברמן ונלסון, גילה עקשנות מרשימה במאבקם בתוכנית. ליברמן התנגד ל"אופציה הציבורית" – ביטוח בריאות שהממשלה הפדרלית תספק – הוא ביקש שהרפורמה תכלול רק ביטוחים פרטיים בפיקוח ממשלתי, והיו לו גם הסתייגויות שנגעו לעלות התוכנית. מנהיג הדמוקרטים, הארי ריד, נאלץ להיכנע. יש מעט אנשים שהדמוקרטים מתעבים כמו ליברמן, שתמך במלחמה בעירק, בנשיא בוש ובג'ון מקיין (מקור בבית הלבן טען שבסיום פגישת אובמה-נתניהו, הציע הנשיא לראש הממשלה להתחלף בליברמנים שלהם), אבל הם כבר למדו שאין הרבה דרכים להזיז אותו.

הסנאטור בן נלסון, כצפוי ממי שמייצג מדינה שמרנית כמו נברסקה, תבע מצידו שכספי משלם המסים לא יממנו הפלות. כידוע, ההפלות הן הנושא מספר אחד על האג'נדה של הימין הנוצרי ואולי הסוגיה הקוטבית ביותר בארצות הברית, והוא נוטה לצוץ ולהשפיע בסוגיות רבות – ממינויים לבית המשפט ועד ענייני תקציב. בזמן שסופת השלג התקרבה לוושינגטון, ריד ונלסון ננעלו למשא ומתן מרתוני, שבסיומו נמצאה פשרה מורכבת לסוגיית מימון ההפלות. אין ספק שבנושא הזה, שכמעט הפיל גם את הרפורמה בהצבעה בבית הנבחרים, עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

וכך, כשכולם עצבניים ועייפים, מלאי טינות הדדיות ומבטיחים עוד "לסגור את החשבון" אחד עם השני, יכלו הדמוקרטים בסנאט להכריז ביום שבת בבוקר על ניצחון: רגע לפני חג המולד, השלום הפנימי הושג. רפורמת הבריאות תעבור עד השנה החדשה, ממש כמו שהנשיא אובמה דרש.

אגב, מריטת הנוצות שעברה הרפורמה גרמה לאנשים דווקא מהצד השמאלי של המפה – יו"ר המפלגה הדמוקרטית לשעבר האוורד דין היה הבכיר שבהם – להודיע שכבר עדיף לא להעביר שום רפורמה, מאשר להעביר רפורמה חלקית. לטעמי, הגישה של "הכל או כלום" לא מתאימה למדיניות פנים, שתמיד מחייבת פשרות מורכבות. פול קרוגמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, כתב מאמר תגובה יפה למתנגדים משמאל, שהתפרסם בניו יורק טיימס בסוף השבוע הקריטי של הדיונים על הרפורמה. בין השאר, הוא הזכיר שרפורמות סוציאליות הן תמיד לא מושלמות בשלב הראשון – הביטוח הלאומי האמריקאי, למשל, לא כיסה רבים מהשחורים בתחילת דרכו – אולם עם השנים המחוקקים מסוגלים לסגור את החורים בהן.

יש עוד עניין פרוצדורלי אחד ששווה להתעכב עליו: כפי שציינתי, הצורך ברוב המיוחס של שישים סנטורים הוא מסורת, ולמעשה, קיימת אפשרות חוקית להפסיק את הפיליבסטר גם ברוב רגיל. אז מדוע הדמוקרטים ייגעו את עצמם כל כך ולא עשו בה שימוש? הסיבה לכך היא שלפעמים כללים לא רשמיים חשובים יותר אפילו מהחוק. מעבר לחשש לאבד נשק חשוב ביום שבו יהיה לרפובליקנים רוב (והיום הזה הרי יגיע), הציבור לא רואה בעין יפה החלטות היסטוריות שעוברות תוך שינוי כללי המשחק – וראו המיצובישי של גולדפרב וכו'.

מאידך, למסורת הפיליבסטר יש צד שני, והוא שהנשק הזה נשמר לאופוזיציה למקרים מיוחדים בלבד (אחרת אי אפשר היה להעביר שום חקיקה בסנאט). מאז עליית אובמה לשלטון, היד הרפובליקנית קלה על ההדק, וכבר יש דמוקרטים שאומרים שאת רפורמת הבריאות חשוב אומנם להעביר בדרך הרגילה, אבל אחר כך צריך להבהיר לאופוזיציה שאם הם ימשיכו לשבור את הכלים, הרוב הדמוקרטי ימצא את הדרך להעמיד אותם במקומם.

אבל מה הרפובליקנים יכולים לעשות? כל פעם שהם רואים את אובמה, קופץ להם הפיילין.

מסיבות התה: הקרב המאסף של הימין הדתי או מאבק על הערכים האמריקאיים?

הכישלון של הרפובליקנים לעצור את רפורמת הבריאות מובן ואפילו מעט צפוי בהתחשב ביחסי הכוחות בבית הנבחרים ובסנאט. מה שפחות היה צפוי זו האופוזיציה העממית שתקום כנגד מדיניות הפנים של ממשל אובמה. תנועת "מסיבות התה" – שנראתה כמו אפיזודה סהרורית בהתחלה – הופכת בהדרגה לכח משמעותי, והשפעתה על המערכת הפוליטית לקראת הבחירות ב-2010 וב-2012 היא אחת החידות הגדולות בארצות הברית כרגע.

השם "מסיבות התה" מתייחס כמובן ל"מסיבת התה של בוסטון", המחאה המפורסמת כנגד השלטון הבריטי ב-1773, במהלכה הושלך מטען התה של שלוש אוניות לים, תחת הסיסמה "אין מסים ללא ייצוג" (המסיבות הנוכחיות, כך נראה, שמרו רק על החלק הראשון של המשפט). זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה אירוע לאומי מנוכס על ידי קבוצה פוליטית שולית יחסית; אפשר לחשוב בהקשר הזה את האופן שבו הימין הקיצוני בצרפת השתלט על דמותה של ז'אן דארק, ויש גם דוגמאות אחרות.

מסיבות התה של החודשים האחרונים – הראשונות שבהן נערכו בחודש אפריל – הן סדרת הפגנות קטנות עד בינוניות בכל רחבי ארצות הברית, שבאופן רשמי קראו להקטנת המעורבות של הממשלה הפדרלית בכלכלה ובחיי האזרחים, והימנעות מהגדלת התקציב והחוב הלאומי. בפועל, המסיבות הפכו לכינוסים של השוליים הימניים של הפוליטיקה האמריקאית, בהן קהל לבן מהמעמד הבינוני-נמוך השווה את תוכנית התמריצים הכלכליים למדיניות סטליניסטית ואת ביטוח הבריאות לנאציזם, לא פחות. בלינק הזה אפשר לראות כמה מהשלטים היותר קיצוניים שהונפו במסיבות התה.

בקהל שהתכנס בערי השדה ברחבי ארצות הברית, אבל גם בוושינגטון ובשיקגו, היה ייצוג מכובד לשונאי אובמה, חובבי נשק ומתנגדי הפלות, וזה לא לקח זמן עד שפוליטיקאים מהימין הרפובליקאי לקחו עליהן טרמפ. בין תומכי מסיבות התה הבולטים: שדר פוקס גלן בק, המועמדת לסגנות הנשיאות שרה פיילין והמלך של תוכניות הרדיו, ראש לימבו. על האופן שבו לימבו – דמות קיצונית ושנויה במחלוקת – השתלט על המפלגה הרפובליקנית ראוי לכתוב פוסט נפרד, אבל בינתיים מספיק לומר שסקר ואניטי פייר/60 דקות האחרון מצא שכ-30 אחוז מהאמריקאים רואים בו את הדמות הימנית המשפיעה ביותר, הרבה לפני כל המתחרים האחרים. פוליטיקאית בולטת נוספת שחברה לימין הסהרורי היא חברת בית הנבחרים מישל באקנן ממינסוטה, שהביעה תמיכה בתנועת ה-birthers, אותם חובבי קונספירציה שטוענים שאובמה נולד מחוץ לארצות הברית ושתעודת הזהות הלידה שלו זויפה כדי שיוכל להפוך לנשיא.

כאמור, קל לראות במסיבות התה אפיזודה מטורללת וחסרת חשיבות, אולם יש להבין שהמחאה הזאת היא ביטוי לאחד הזרמים החשובים והיחודיים בתרבות האמריקאית: הליברטניזם. באופן כללי ביותר, הליברטניזם הוא תפיסה המאמינה בזכויות אזרח מקסימליות ובמעורבות ממשלתית קטנה ככל האפשר בחיי האזרח. תחת הדגל הזה מתכנסות הרבה מאוד אמונות, כשאת הזרם המרכזי של הליברטניים בארצות הברית מאפיינת, בין השאר, אמונה באידיאולוגיית שוק חופשי קיצונית.

עבור ישראלים, התופסים את הפוליטיקה כמערכת דואלית (ימין או שמאל), קשה מעט למקם על הגרף את הליברטני הממוצע, במידה שיש חיה כזו: כמו הליברל מניו יורק, הוא מאמין בלגליזציה של סמים קלים, ועשוי לתמוך בזכויות הומואים ולהתנגד לעונש מוות; אבל כמו הרפובליקניים הקלאסיים, הוא גם נגד מסים, ביטוח בריאות וביטוח לאומי ותומך בזכות לשאת נשק. ואם הוא מתעניין ביחסי חוץ, הוא מתנגד לרוב למעורבות צבאית אמריקאית בעולם – בקוסובו של קלינטון או בעירק של בוש. כאמור, כל זה עניין רופף מאוד, ולמרות שיש בארצות הברית מפלגה ליברטנית, קשה לדבר על סט ערכים אחד לתנועה שבשוליה מאמינה בכלל באנרכיזם ובחיים ללא מדינה.

[למי שרוצה המשגה אחרת של הפוליטיקה האמריקאית מהציר ימין-שמאל האירופאי (שגם אנחנו חיים לרוב על פיו), אני מציע לבקר באתר הנחמד הזה, שהופך את הפוליטיקה לגרף מרובע: חלוקה בין שמאל וימין בציר ה-X, ובין העדפת סמכות לחופש בציר ה-Y. בעזרת מבחן קצר תוכלו לראות איפה אתם ממוקמים, ובעמוד התוצאות יש גם את המיקומים של אהוד אולמרט ואבו-מאזן – למרות שאפשר היה לטעמי לדייק יותר איתם].

לליברטניזם אין ייצוג פוליטי משמעותי – הנציג המוכר ביותר שלהם הוא חבר הקונגרס הבלתי נלאה רון פול מטקסס, שהתמודד בפריימריז הרפובליקניים ב-2008 – אבל התפיסה הליברטנית היא חלק בלתי נפרד מעולם המושגים האמריקאי. הנה דוגמה לטיעון ליברטני נגד רפורמת הבריאות (תודה לאביב על הלינק): הרעיון המרכז בו הוא שמאחר וחלק גדול מהמחלות הן באחריות החולה, החברה לא צריכה לסבסד את הטיפול בהן. קל לשער לאיזה רעיונות בנושאי אבטלה, חינוך או שיקום אסירים סגנון המחשבה הזה מוביל. והנה עוד לינק מעניין: ראיון עם העיתונאי והמבקר נט הנטוף המסביר – מנקודת מבט ליברטנית, כמובן – מדוע אובמה הוא הנשיא המסוכן ביותר שהוא ראה בימי חייו (הוא בן 84), בין השאר כי הוא מייבא לאמריקה את שיטת ביטוח הבריאות הבריטית (הנחשבת מוצלחת למדי). הנטוף, אגב, הוא גם מתנגד חריף לאמצע המעקב והחקירה המיוחדים שהעביר ממשל בוש במסגרת המלחמה בטרור. תחת הגישה הליברטנית, שני הרעיונות האלו עובדים היטב ביחד.

בלי מפלגה, כמה תוחלת יש לכל המהומה הזאת? ובכן, סקר NBC/וול סטריט האחרון הדהים את המערכת הפוליטית בארצות הברית: 28 אחוז מהמצביעים הפוטנציאליים מחזיקים בדעה חיובית על המפלגה הרפובליקנית, נאמר בו, 35 אחוז על הדמוקרטים, ו-41 אחוז על מסיבות התה! זו אחת הסיבות שביל קריסטול, הפרשן הרפובליקני ועורך ה"וויקלי סטאנדרד" השמרן, קבע ש"הציבור האמריקאי מצוי בהלך הרוח פופוליסטי-שמרני-ליברטני, והרפובליקנים צריכים לנצל אותו".

כאמור, מי שרוכבים על הגל הליברטני ושנאת אובמה כעת הם אבירי הימין הנוצרי, פיילין, לימבו ואחרים. אבל בכירים במפלגה הרפובליקנית יודעים שלצאת איתם לקרב זה לרכב על הנמר: גם אם אתה מצליח לעלות, אין דרך לרדת. בפעם האחרונה שהימין כעס כל כך – כשהקלינטונים היו בשלטון – הוא כבש את הקונגרס (ב-1994) ואחר כך גם את הבית הלבן; מצד שני, תגובת הנגד היתה התבוסה האיומה שספגו הרפובליקנים בשנה שעברה. ההפסד המשולב של בית הנבחרים, הסנאט והבית הלבן פתח את הדלת לעידן של חקיקה דמוקרטית ומינויים לבית המשפט העליון שרפורמת הבריאות מסמנת רק את תחילתו. בהתחשב בעובדה שאובמה נראה פגיע כל כך, יש לא מעט רפובליקנים שחושבים שעדיף לא להריץ מולו מועמד שנוי במחלוקת כמו שרה פיילין או המטיף מייק האקבי, אלא לנסות לקרוץ למרכז.

השאלה כמובן היא איך עושים את זה, ועם מי.

[נועם שיזף]