ירדן | כוחם של העובדים, חולשתן של הממשלות

קריקטורה הלועגת ל"מיחזור" ראשי הממשלה בירדן והחלפתם התדירה.

[הגר שיזף]

ביום שישי האחרון הפגינו אלפי ירדנים בערים ברחבי המדינה בדרישה להחלת רפורמות דמוקרטיות ניכרות ובמחאה על השחיתות הפושה בשלטון ועל האבטלה הגבוהה.

במצעד שהתקיים במרכז עמאן, מעל אלף מפגינים קראו לקיומן של בחירות דמוקרטיות ושינוי במדיניות. "ראשי ממשלה הולכים, ראשי ממשלה באים, אבל זה עדיין אותו הסיפור הישן", קראו המפגינים.

ההפגנות התקיימו יום למחרת ההודעה על התפטרותו של ראש הממשלה הירדני, עון אל ח'סאונה, שכיהן בתפקידו במשך 6 חודשים. סיבת התפטרותו של ח'סאונה היא, ככל הנראה, הלחץ הרב לו היה נתון בחודשי שליטתו וחילוקי דעות בנוגע לחוק הבחירות החדש [עליו כדאי מאוד לקרוא פה]. מחליפו של אל ח'סאונה הוא פאיז טראוונה, שכיהן כראש ממשלת ירדן בסוף שנות ה-90. אך רכבת ההרים של צמרת השלטון הירדנית לא מסתיימת פה: אל ח'סאונה עצמו היה מחליפו של מערוף אל בח'ית, ראש ממשלה שמונה על ידי המלך לאחר שזה פיזר את הפרלמנט בעקבות הפגנות שהתעוררו במדינה בתחילת שנת 2011. אל בח'ית התפטר באוקטובר 2011, לאחר שנחשפו מסמכים אשר קשרו אותו לפרשת שחיתות מפורסמת.

המפגינים דחו את מינויו של טראוונה וקראו לכינונה של "ממשלת הצלה" שתורכב מגורמים מכל קצוות המפה הפוליטית, שיהיו אמונים על החלת הרפורמות שהבטיח מלך ירדן בחודש אוגוסט האחרון.

שביתות, שביתות

לצד הדרישות לרפורמות פוליטיות וזעקות נגד השחיתות הפושה בממשלה הירדנית, בחודשים האחרונים ידעה ירדן שביתות רבות מאוד, עליהן חשוב לתת את הדעת משום תפקידן ביצירת תנועת מחאה לטווח-הארוך.

כלכלתה של ירדן נמצאת במצב קשה ביותר, במיוחד לאור העובדה שהבטחה מוקדמת יותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) להעניק לירדן חבילת סיוע בת 5 מיליארד דולרים לאורך 5 שנים, טרם התממשה.

הגרעון התקציבי של המדינה גדל בקצב מהיר ביותר. ה-Jordan Times דיווח כי חשבון האנרגיה של המדינה לבדו עלה על 2 מיליארד דולרים מאז תחילת השנה. החוב הזר של המדינה גם הוא לא קטן ועומד על למעלה מ-21 מיליארד דולרים. בנוסף, ירדן מתמודדת עם קליטתם של כ-100 אלף פליטים סורים מאז החלה ההתקוממות במדינה השכנה.

השביתות, שהתפשטו למגזרים רבים, לאו דווקא מכוונות באופן ספציפי נגד הממשלה או המדיניות שלה, ונדמה כי ניתן לומר שהן הפכו לפרקטיקת מחאה רווחת של עובדים או הנהלות שונות כנגד מדיניות ממשלתית כמו גם ככלי להפעלת לחץ בסכסוכים בין מגזרים שונים.

"לאזרח הממוצע אין יותר בטחון בממשלה, בפרלמנט, בשירותי הביטחון או בכל קבוצה אחרת שאמורה לשמור על זכויותיו במדינה", אמרה ג'ומנה רנימט, פרשנית בנושאי כלכלה וסגנית עורכת בעיתון "אל רד".

עובד חברת החשמל מפגין במהלך שביתת העובדים. על השלט כתוב: "תודה להנהלת החברה על שזרקה את העובדים לרחוב ואל הלא נודע"

כך, בחודש פברואר האחרון יצאו מורי בתי הספר הציבוריים לשביתה במחאה על שינויים במשכורות במגזר הציבורי עליהן הודיע המלך זמן קצר קודם לכן. בד בבד, שבתו גם עובדי חברת מכרות הפוספט הירדנית. במהלך השביתה, שערכה 3 ימים בלבד, קראו הכורים להעלאת משכורותיהם ולהלאמה מחודשת של החברה, שהופרטה בעשור האחרון כחלק מפרויקט הפיתוח הכלכלי של המדינה. השביתה גרמה להפסקה מוחלטת של כל עבודות כריית הפוספט במכרות באל חסה ושידייה, והפריע לפעילות החברה במשרדיה הראשיים שבעמאן.

באותו החודש שבתו גם בעלי משאיות פרטיים ולא הובילו קונטיינרים ממסוף עקבה לשאר חלקי המדינה בדרישה לשינויים רגולטורים על תעשייתם. בה בעת, הודיע ההתאחדות הירדנית לאחיות ועובדי סעד על הפסקת עבודתן כחלק מהמאבק נגד תוכנית הארגון מחדש של המשכורות במגזר הציבורי. הייתה זו השביתה השנייה במספר בשנת 2012, וזאת על אף שלאחר השביתה הראשונה, טענו גורמים רשמיים באיגוד כי דרישותיהם זכו למענה.

בחודש מרץ, הפגינו 300 סוחרים מול הפרלמנט במסגרת שביתה שערכו במחאה על תיקון לחוק האריסים ובעלי האדמות. החוק, שקובע תנאים חדשים לחוזים בין שוכרים ובעלי דירות, גרם בין השאר לעליית מחירי השכירות והציב משפחות וסוחרים בסכנת פינוי מבתיהם ובתי העסק שלהם.

חוסיין קאדי, מפגין, אמר כי סעיף החוק הקובע כי יורשיהם של דיירים יוכלו לשמור על נכסיהם במשך 3 שנים לאחר מותו של האריס.

"כ-12 אלף משפחות מ[העיר] זרקא נמצאים בסכנת פינוי בגלל סעיף הירושה", הוא אמר.

אחת השביתות המשמעותיות ביותר הייתה זו של עובדי חברת אספקת החשמל המרכזית של ירדן, ששבתו במשך כשבועיים בחודש אפריל, במחאה על משכורותיהם הנמוכות ותנאי העסקתם.

"אנחנו עובדים ירדנים, ויש לנו זכות לדרוש דרישות חברתיות וכלכליות הוגנות. זכותנו לדרוש שיפור במצב הכלכלי של משפחותינו", אמר מחמוד חיארי, אחד השובתים, לג'ורדן טיימס.

על השחיתות

"בשנים האחרונות, נכסי המדינה הופרטו", אמר חברת התנועה העממית של העיר אירביד. "לאן הלך הכסף? החוב עלה, לא ירד. יש בירדן פוספט, אורניום, גז, פצלי שמן, תיירות ומשאבים אנושיים. זו מדינה עשירה, בניגוד למה שאנשים חושבים. על כן, אנחנו מעוניינים בהקמתו של בית דין מיוחד שידון בהפרטות בלתי חוקיות".

כאמור, לצד השביתות הרבות שהתקיימו בירדן בחודשים האחרונים, ידעה המדינה גם אינפלציה של חשיפתם של מקרי שחיתות בדרגי השלטון [עליהן דובר בהרחבה יתרה פה ופה].

בחודש פברואר נעצר ראש המודיעין הירדני לשעבר, מוחמד דאחבי, באשמת הלבנת כספים ושוחד. בדצמבר נעצר עומר מעני, ראש עיריית עמאן לשעבר, בהאשמות דומות. כל אותה העת התקיים ויכוח ער בתקשורת ובפרלמנט הירדני בעניין אשמתו של ראש הממשלה שכיהן עד לאחרונה, מערוף אל בח'ית, בשחיתות הקשורה להענקת אישורי בנייה בלתי-חוקיים לקזינו בים המלח (פרשת "קזינו גייט").

מערוף אל בח'ית, בימים טובים יותר

בנוסף, לקראת סוף שנת 2011 התגלה כי כמה אלפי דונמים שהיו בבעלות המדינה, נרשמו תחת שמו ובעלותו הפרטית של המלך. בית המלוכה ניסה להסביר זאת כמהלך שמטרתו הימנעות מבירוקרטיה מפרכת לצורך הסבת הקרקע למטרות פיתוח.

לאחרונה, החליט הפרלמנט לפטור את שר השיכון הציבורי לשעבר, סאהל מג'לי, מלעמוד למשפט באשמת קבלת שוחד. מג'לי נחשד בשחיתות בעקבות מעורבותו ב"יוזמה הממשלתית למען דיור וחיים הוגנים", שעלתה לממשלה מיליארדים ומטרתה הייתה בניית דיור בר-השגה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. התוכנית לא יצאה לפועל, על פי החשדות משום מקרי שחיתות שגרמו לעלייה מסיבית בעלויות הבניה. "אל תשכחו מהדיור ההוגן! הוא נגנב בידי השטן!", קראו מפגינים ביום שישי האחרון.

פרשת מג'לי זכתה לפרסום עולמי לאחר מעצרם של האחים ג'מל וסאהר אל-מותסב. ג'מל, עורך בעיתון "ג'ירסא", פרסם מאמר שכתבה סאהר, אחותו העיתונאית, בנוגע לפרשה. במאמרה של סאהר צוטט חבר פרלמנט באומרו כי הוועדה הפרלמנטארית שהחליטה בעניינו של ג'מלי, קיבלה הוראות מפורשות ממשפחת המלוכה להימנע מלהעמיד את השר-לשעבר למשפט. ג'מל נעצר ביום שני שעבר באשמת הפצת מסרים החותרים תחת המדינה וטרם שוחרר, בעוד שסאהר נעצרה ושוחררה באותו היום.

ממשלות הולכות, ממשלות באות

האירועים האחרונים בירדן אינם מגיעים להיקף של מה שאירע במדינות השכנות. עם זאת, קשה לבטל את התחושה שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליו של המלך עבדאללה.

התפטרותו של ח'סאונה גרמה לחוסר מנוחה בבית המלוכה, שהומר במהירות במתקפה תקשורתית אגרסיבית על תפקודו כראש ממשלה. למחרת התפטרותו של ח'סאונה, שיגר מלך ירדן מכתב לתקשורת בו האשים את ח'סאונה בעיכוב תהליך הרפורמה. הארמון רמז כי ח'סאונה היה למכשול בדרך לקיום בחירות פרלמנטאריות מוקדמות, ככל הנראה משום שהעדיף לדחות את הבחירות לשנת 2013, כדי לדאוג שחוק הבחירות החדש ינוסח כהלכה.

פאיז טראוונה, ראש הממשלה החדש שהמלך מיהר למנות, הוא דמות שזוכה לאמון רב בקרב אנשי הארמון. בניגוד לח'סאונה, שנחשב לדמות רפורמיסטית, טראוונה ידוע כאדם קונסרבטיבי ותומך של בית המלוכה. במשך 40 שנות הקריירה שלו, היה טראוונה שר החוץ, ראש הממשלה ועבד במשרות שונות בארמון המלוכה.

"מינויו של טראוונה הוא עלבון לעם הירדני, משום שהוא סבור כי רפורמה פוליטית, חופש הביטוי וחופש העיתונות הם איום על בטחון המדינה", אמרה ראשה אל וואהש, עיתונאית ירדנית, אמרה לרשת "אל ערביה".

אין ספק כי הצלחתו או כישלונו של טראוונה בהחלת הרפורמות המוגבלות שהציג המלך עבדאללה בחודש אוגוסט האחרון, יהיו בעלות משקל. עם זאת, יש לזכור כי אותן הרפורמות לא מתמודדות עם אחת הבעיות העיקריות של ירדן – ריכוז הכוח  בידי בית המלוכה ומקורביו, דבר המתבטא הן בהגינותן של הבחירות למוסדות השונים, באופן בו מתקבלות ההחלטות וגם בחלוקת העושר במדינה.

עד אז, לאחד המפגינים היה מסר ברור לראש הממשלה החדש: "טראוונה, אם האנשים לא בחרו אותך, אין לך אף יכולת להחליט עבורם".

מצרים | הקשר בין הצבא והכלכלה

מצרים חולפים ליד גרפיטי עם תמונתו של טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה. AP.

[הגר שיזף]

אמש, צעדו אלפי מפגינים אל עבר הפרלמנט המצרי ודרשו את העברת השלטון מידי הצבא לידיים אזרחיות. בתגובה, הודיעה הוועדה המייעצת לצבא, כי היא תמליץ על קיום הבחירות לנשיאות והעברת השלטון באמצע מאי ולא בתחילת יוני, כמתוכנן. תגובת המועצה הצבאית העליונה להצעה טרם פורסמה אך לא נראה כי הקדמת הבחירות לנשיאות בשבועות אחדים הותירה רושם רב בקרב המפגינים.

בפוסט הקודם (ראו, "וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון") ניסיתי להתחיל ולהסביר מדוע בעצם המהפכנים המצרים עדיין זועמים. בפוסט הזה, שפורסם במקור ככתבה במוסף העסקים של מעריב, אעמוד על הקשר בין הצבא לכלכלת מצרים וכיצד הדבר תורם לכעס הציבורי על טנטאווי ושותפיו.

צבא בלי עם: הצבא המצרי וכלכלת מצרים

אחת הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה.

האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח כגון מכירה וקנייה של נדל"ן בשם הממשלה, שירותי ניקיון ביתיים, ניהול קפיטריות, ניהול תחנות דלק, ניהול משקים וייצור מזון וכיסויים לשולחנות פלסטיק. אף על פי שכל המידע המובא לעיל מוצג באתרי האינטרנט של החברות ושל בתי החרושת המדוברים, הצבא דורש להוציא מחוץ לחוק של כל אזכור פומבי של פעילויות אלה.

חלקים נכבדים מתקציבו של הצבא המצרי קשורים לרכישה ולייצור של נשק ושל אמצעי ביטחון. אך דווקא רוב המידע הזה חשוף לציבור המצרי משום שארה"ב, שותפתה העיקרית של מצרים בייצור ובסחר בנשק, מחויבת על-פי חוק לחשוף את פרטי העיסקאות שלה עם מצרים.

פול סוליוון, מומחה למצרים ופרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מעריך כי תקציב הצבא המצרי עומד על 7-3 מיליארד דולר. להערכתו, כ-1.3 מיליארד דולר מגיעים מסיוע צבאי של ארה"ב, מיליארד דולר מסעודיה ועוד 700 מיליון דולר מתורמים. הצבא משלם משכורות ל-350 אלף חיילים בשירות, נוסף לתשלומי הפנסיה ולתשלומים למועסקיו בשלל אחזקותיו הכלכליות.

בחלקים אחרים בתקציב הצבא שומר בקנאות על סודיות, אך קשה לומר שמדובר בסודות הקשורים לענייני ביטחון לאומי. הנתונים החסויים כוללים מידע על אודות הרווחים העצומים שלצבא יש הודות לייצורם של מוצרים ושל סחורות נטולות הקשר ביטחוני: כמה שקיות פסטה או בקבוקי מים מתוצרת הצבא נמכרו? כמה בתים ניקתה חברת קווין? חלקים אלה בתקציב הצבאי נותרים מחוץ לעין הציבור ומחוץ לפיקוח פרלמנטרי. חשיפת מידע זה נחשבת לחשיפת "סודות הקשורים לביטחון לאומי" ויכולה להביא להעמדה לדין.

מקומו המשמעותי של הצבא בכלכלה המצרית קשור ישירות להסכם השלום עם ישראל. הסכם השלום גרם לשחרורם הפתאומי של המוני קציני צבא ולאבטלה. בעקבות לחץ של בכירי צבא הקימה המשלה המצרית גוף כלכלי הנקרא "הארגון לפרויקטי שירות לאומי". הגוף הכלכלי החדש הקים מיזמים כלכליים חדשים שאנשי צבא לשעבר ניהלו.
אותם המוסדות הכלכליים נהנו מפטור ממסים ומחוסר חובת דיווח לממשלה. במסגרת תהליכי הליברליזציה וההפרטה המסיביים בימי מובארק, ובפרט בין השנים 2011-2004, אחזקותיו של הצבא נותרו מחוץ למכרזים.

התנהלותו הכלכלית של צבא מצרים ידועה כנגועה בשחיתות. לדוגמה, מושל מחוז לוקסור לשעבר, הגנרל סמיר פאראג, מכר לאיש עסקים קרקע שיועדה לבניית אצטדיון למשחקים האולימפיים במחיר מגוחך. למעשה, הקרקע נמכרה לאחר שמיליוני לירות מצריות כבר הושקעו בפרויקט האצטדיון והדבר גרם להפסדים כלכליים עצומים וסערה ציבורית.

הצבא המצרי, אם כן, לא חף מאינטרסים כלכליים במצרים. טנטאווי, לשעבר שר ההגנה ויד ימינו של מובארק, לא זוכה לפופולריות רבה. מצבו של טנטאווי החריף לאחר פרסומו של מסמך העקרונות לייסוד החוקה בנובמבר האחרון, שכלל סעיף שקבע כי תקציב הצבא המצרי יישאר חסוי. המסמך המדובר עורר את גל ההפגנות המחודש בחודש נובמבר האחרון וזכה להתנגדות מכל עבר, אך הצבא מעולם לא הודיע רשמית על ביטולו.

המצרים מקווים כי בחירתו של הפרלמנט החדש, שניתנו לו זכויות חקיקה, תגרום לריסון הצבא. "אנחנו מכבדים ומעריכים את הצבא, אך המועצה הצבאית העליונה צריכה לשאת באחריות על כל הטעויות שעשתה", אמר מוחמד בדיע, יו"ר מפלגת האחים המוסלמים השולטת בפרלמנט המצרי הנבחר. "אף אחד לא פטור ממתן דין וחשבון לעם".

[הכתבה פורסמה במקור במוסף העסקים של מעריב. ניתן למצוא אותה ממש פה]

מצרים | המהפכה הבלתי-גמורה של הפועלים, חלק 2

עובדות חברת ביטוח שובתות ומפגינות בקהיר. פברואר 2011.

ביום שבת פרסמנו את חלקו הראשון של המאמר המצויין Striking Back at Egyptian Workers מאת הישאם סלאם, אשר מעניק פרשנות מעניינת למתרחש במצרים מאז המהפכה: על מאבקם של הפועלים מכל קצוות מצרים, המחאות הקבוצתיות ("אחתג'אג'את פיאויה")  והיחס של המועצה הצבאית העליונה והאליטה אליהם. חלקו השני של המאמר מובא לפניכם כעת.

לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן.

———

Striking Back at Egyptian Workers, חלק שני/ הישאם סלאם

[תרגום: מתן קמינר]

אשליית הקטנוניות

המונח "פיאוי" [במצרים שלאחר מובארכ משתמשים פקידי הממשל בצורת התואר, "פיאוי", לתיאור כל הפגנה, שביתה או שביתת-שבת], היוצר רושם שדרישותיהם של פועלים כועסים לשכר ותנאי מחיה הולמים אינן אלא תוצר של סכסוכים מקומיים בין מנהלים לעובדים בתוך מפעלים ומוסדות בירוקרטיים שונים, תורם בכך לא רק לסטיגמטיזציה ודה-היסטוריזציה של דרישות אלה. אפיונן של דרישות פיאויות לכאורה כגיבוב של אינטרסים צרים מנותקים מטשטש את הבעיות הכלכליות הלאומיות הרציניות שעליהן מצביעים ההפגנות והשביתות-שבת.

אשליית הקטנוניות נובעת אולי מבידודן של פעילויות האיגודים המקצועיים אחת מהשנייה ומסדר היום הפוליטי הארצי. אך ניתוקם של מאבקים אלה זה מזה אינו ביטוי לבידוד עצמי; הוא משקף את היעדרו ארוך השנים של כל סנגור משמעותי, ברמה הארצית, על זכויותיהם של פועלי מצרים. במשך עשורים נהנתה הסתדרות האיגודים המקצועיים המצרית שבשליטת המדינה ממונופול בחסות החוק על ייצוגם הרשמי של פועלים. זו עסקה יותר בריסון החברים בה לטובת המדינה מאשר בשתדלנות לטובתם. ברמת הפוליטיקה האליטיסטית תחת מובארכ, לא היה כל ערוץ שאפשר לעצב מצע לכיד העונה על צרכיהם של פועלי מצרים, מאחר שמפלגות האופוזיציה המורשות, כמו "תגמעו", נשלטו בידי תומכי המשטר שביקשו להשקיט את הפועלים. ישנה התקדמות לקראת התגברות על מכשול זה: בין היתר, בינואר הוקמה ההסתדרות העצמאית של פועלי מצרים והוקמו מפלגות חדשות המכריזות על מחויבותן לזכויות עובדים. אך עוד מוקדם לומר מה יילדו מאמצים אלו.

בינתיים, העובדה שמחאות העובדים ועיצומיהם מנותקים זה מזה אינה מעידה על כך שהבעיה היא סדרה של ניסיונות אופורטוניסטיים לחיפוש רנטות מצד אינטרסים פרטיים. ראשית כל, מדובר בבעיה ארצית הנובעת מכישלונה של המדינה בהתמודדות עם עליית מחיריהם של מוצרי יסוד, כך שחלק נכבד מאוכלוסיית מצרים נותר תקוע במאבק אין-סופי שמטרתו היחידה היא "לגמור את החודש". בשנים האחרונות נסקה האינפלציה לשיעורים שלא נראו מאז שנות התשעים המוקדמות, ו-40% מהמצרים חיים מפחות משני דולר ליום; במצב זה, הסימנים הנראים לעין של מרי חברתי-כלכלי, המגיעים לשיאם במאבקים המכונים פיאויים, אינם מפתיעים כלל. למעשה המאבקים במקומות העבודה אינם הסימן היחיד לקשיים אלו: ב-2008 פרצו מהומות לאחר דיווחים נרחבים על מחסור בלחם מסובסד, כאשר הלחם הנמכר במאפיות פרטיות הכפיל פי חמישה את מחירו ויצא מהישג ידם של מצרים רבים.

הירידה המתמשכת באיכותם וכמותם של שירותי המדינה החברתיים מכריחה משפחות רבות להוציא חלק גדול מהכנסתן על שירותים שמצרים פעם היו רגילים לקבל בחינם, כמו שירותי בריאות וחינוך. למשל, מוערך כי משפחות מצריות מוציאות כעשר עד 15 מיליארד לירות מצריות בשנה על שיעורים פרטיים על מנת לפצות על כישלונו של החינוך הפורמלי בבתי ספר ציבוריים ופרטיים כאחד.  הערכות מראות כי שני שליש מתלמידי בתי הספר במצרים מקבלים שיעורים פרטיים ו-60% מהמשפחות הנזקקות לשירותים אלה מוציאות יותר משליש מהכנסתן על שיעורים אלה. לא מפתיע אם כן לגלות ביטויים כרוניים של מרמור סביב חוסר היכולת של השכר להדביר את עלות המחייה והמחירים העולים בתלילות. הדיווחים התכופים על פערים עצומים בהכנסתם של מנהלים ועובדים זוטרים באותם מוסדות מציתים גם הם את אש המרי, במיוחד במגזר הבנקאי שבו נרשמו מחאות של עובדים נזעמים. ההשתרשות של המושג "פיאוי" וההנחות הגלומות בו מסיטה את תשומת הלב מהצורך בדיון רחב על הבעיות הכלכליות הדחופות הנוגעות לחיי היומיום של רבים. הכניעות העיוורת שמביעים מובילי דעת קהל רבים בפני "גלגל הייצור" מסייעת לדחוק הצדה את הצרכים הדחופים הללו, בעוד שאופני הגלגל מוחצים את העם בסיבובם. התנגדות יחידה מביע כתב "א-שורוק" ואאל גמאל במאמר ששמו "העם רוצה גלגל ייצור אחר": "המצרים התקוממו על מנת להחליף את גלגל הייצור הישן, כיוון שהוא מדכא ויוצר עוני, בערות וחולי".

במלים אחרות, הקפיצה בפעילות של מעמד הפועלים מאז התפטרותו של מובארכ מדגישה את המידה שבה זכויות העובדים הידרדרו בשנות הקפיטליזם הקליינטליסטי שקדמו לה. פיטורים המוניים וקיצוצי שכר והטבות החלו עם הדחיפה לליברליזציה כלכלית תחת ממשלת נזיף, משנת 2004 והלאה, במיוחד בהקשר של הפרטת מפעלים במגזר הציבורי. פועלים רבים יותר ויותר הם זמניים ופגיעים: בשנת 2010, על פי ההערכות, יותר משלושה מיליון מצרים היו מועסקים בהסדרים חוזיים שמאפשרים בפועל להנהלה לפטר אותם בכל רגע. נוהל מקובל אחד הוא להחתים עובדים, עם העסקתם, על "מכתב התפטרות" מראש. היעדרן של הטבות כגון ביטוח בריאות בחוזים אלה הוא מדאיג ביותר, כיוון שההעסקה הזמנית נפוצה במיוחד בתחומים הכוללים עבודה גופנית מסוכנת ביותר, כמו חקלאות, בניין וכרייה. לפני שנים, אם לא עשורים, החליטו מצרים רבים להיכנס למשרות חוזיות לא-בטוחות אלה במגזר הציבורי ולהסכים למשכורות שאינן עולות על 100 לירות בחודש, בתקווה שביום מן הימים יישכרו כעובדי מדינה מן המניין, עם משכורת גבוהה יחסית, הטבות נוספות, ויום אחד גם פנסיה.  הממשלה אמנם הודיעה על כוונתה להעניק לעובדים זמניים זכויות העסקה מלאות בסוכנויות המדינה, אך עדיין רבה המלאכה החסרה על מנת לתקן את העוול שנגרם למיליונים של עובדים מצריים בעקבות התנהלותה ההפכפכה של המדינה. אך טרוניותיהם של עובדים זמניים אינן אלא דוגמית של בעיה רחבה יותר הכוללת מגזרים נרחבים של המשק שלהם לא נוגעים חוקי זכויות העובדים. למשל, החלטת הממשלה מ-2010 להעלות את שכר המינימום מזה שנקבע ב-1984 – 400 לירות מצריות, מעט מעל לקו העוני של 67$, היתה חסרת משמעות מבחינתם של שבעת מיליוני המצרים (שביניהם מחצית מהנשים המועסקות) העובדים בכלכלה הלא-פורמלית, מחוץ לטווח של בדיקות הממשלה.

עובדי תחבורה ציבורית מפגינים מול בניין הטלוייזיה בקהיר, פברואר 2011.

בטור שפורסם לרגל האחד במאי, שהוזכר לעיל, הופיעה רשימה רבת-רושם של אנשים רגילים מכל שדרות החברה המתמודדים עם הקושי: "מהנדסת תותחית עם תואר שני" שנאלצה לחתום על מכתב התפטרות ביום הראשון בעבודה; מורה למתמטיקה בתיכון, עם ותק של 18 שנה, ש"עדיין רוכב על ווספה" ו"היה מת מרעב" אילולא הרוויח מהצד כמורה פרטי; סגן מנהל בסניף של קנטאקי פרייד צ'יקן שעובד מתשע בבוקר עד 10 בלילה כל יום; רופא במשרד הבריאות שעובד 30 שנה וזכאי לפנסיה של 900 לירות (151$); נשים שמקבלות רק שלושה חודשים לחופשת לידה. אנשים אלה אינם שונים בהרבה מהפועלים המוחים שאותם מגדירה העיתונות כאנוכיים, מלבד העובדה שרבים מה"מפגינים הפיאויים" האלה הם קשי-יום עוד יותר.

לסיום, האמירה המקובלת על פקידי הממשל שהצרות שעושים הפועלים הם שורש הבעיות הכלכליות במצרים שאחרי מובארכ, היא לא משכנעת בלשון המעטה. טענותיהם שסוף למחאות הפיאויות יביא מייד לשיבתם של ההשקעות הזרות והתיירים אל אגן הנילוס מתעלמות מהיעדר שלטון החוק לאחר היעלמותה של המשטרה מהרחובות במהלך ההתקוממות של 25 בינואר, מחוסר הבהירות בנוגע לעתידה הפוליטי של מצרים, מהמתחים הבין-דתיים, מאזהרות המסע שמפיצות ממשלות זרות, ומהקשיים שמציבים החיים תחת עוצר וממשל צבאי.

משכתבים את ההיסטוריה 

מובילי דעת הקהל המפיצים את מונח ה"דרישות הפיאויות" משתתפים, כך נראה, בכתיבתה של היסטוריה מוטה באופן חריג של מהפכת ה-25 בינואר הבלתי-גמורה.

בתגובה למרמור הציבורי עקב החלטת הממשלה לאסור על שביתות והפגנות אמר במרץ ראש הממשלה שרף שמטרת החוק החדש היא להגן על המהפכה מפני הפגנות פיאויות. שבוע לאחר מכן סיפר פעיל פוליטי לעיתון כי שרף הבטיח ל"קואליציית צעירי המהפכה" כי החוק החדש לא יעיב על זכותם להמשיך ולכנס את הפגנות הענק שהם עורכים בכיכר תחריר כמעט בכל יום שישי. בגישה החדשה של הממשלה מובלעת ההבנה שהעצרות בתחריר הן המשכה של המהפכה, אך הפגנות הפועלים המוגדרות כ"פיאויות" תומכות במהפכת-הנגד. הדיכוטומיה שמציירות הודעות הממשלה תומכות באמונה שלפיה דרישות לצדק חלוקתי לא שיחקו חלק חשוב בהפלתו של מובארכ. טענה זו, על אף תפוצתה הרחבה, שגויה משלוש סיבות מרכזיות.

ראשית, בחודש ינואר,עוד לפני ההתקוממות, חלה עלייה במספר השביתות והפגנות העובדים. יש לבחון אם פעילויות אלו הן שנתנו את האות להשתתפות המונית בהתקוממות, אך מגמות אלו לפחות מראות שסימנים רבים של אי-נחת ציבורית נגעו בדרישות לחלוקה מחדש ערב ההתקוממות ממש – שלא לדבר על השנים שלפניה. כמה דוגמאות לפעילויות אלו: שביתות-שבת של 1,500 עובדים בבית החולים האוניברסיטאי במנסורה שדרשו העסקה קבועה לאחר שעבדו יותר מ-15 שנה כעובדים זמניים; שביתה של 300 עובדים במפעל עץ בדאשנה בדרישה לקבל שכר שלא שולם; שביתה של 20% מעובדי סדנאות הרכבות בקהיר; שביתה של 200 אחיות וטכנאי רנטגן בבית החולים באשמון במחאה על קיצוץ הטבותיהם; ושביתות-שבת של עובדי חברת אל-כרכאת באיסמעיליה ובפורט סעיד במחאה על הפערים בשעות העבודה בין עובדים.

שנית, באזורים בהם יש מפעלים רבים, כמו מחאלה וסואץ שכבר ידעו סכסוכי עבודה משמעותיים, התקיימו במהלך ההתקוממות הפגנות של אלפי משתתפים, כמו גם קרבות קשים מול כוחות הביטחון. עובדה זו מצביעה על כך שדרישות לחלוקה מחדש שלאחר מכן הוגדרו כ"פיאויות" שיחקו תפקיד בהנעת ההמונים לטובת המהפכה. היא גם מצביעה על השתתפות של פועלים בהתקוממות, אם גם כיחידים ולא כאיגודים, כפי שטוענים היסטוריון העבודה המוביל ג'ואל ביינין ואחרים. אמנם אין אפשרות להעריך בדיוק את תפקידן של דרישות לחלוקה מחדש, אך המרחק הגדול שמציירים מובילי דעת קהל אחדים בין המהפכה לבין קריאות לרמת מחייה אנושית נראה לכל הפחות מוגזם. ייתכן שמפגינים הניחו לצד אחד את דרישותיהם החברתיות-כלכליות והתאחדו מאחורי מסר מאוחד הקורא למובארכ להתפטר. אך אין בכך כדי לטעון שהקשיים הכלכליים לא היוו סיבה ליציאתם של אנשים אל הרחובות מלכתחילה.

שלישית, ההתמקדות התקשורתית המובנת בכיכר תחריר ובאחדות הבין-מעמדית שם אינה מורידה מחשיבותה של אי-הנחת בקרב עובדים מחוץ לכיכרות הגדולים בימיו האחרונים של מובארכ. למשל, אחרי שב-7 בפברואר נפתחו העסקים, לראשונה מאז ה-28 בינואר, התפשטו הפגנות ושביתות של פועלים בכל מחוזות מצרים. דרישות המוחים לא היו שונות בהרבה מהדרישות ה"פיאויות" שרבים החלו להוקיע מיד לאחר ה-11 בפברואר. סימני המרי הפועלי ב-9 בפברואר, יום אחד לפני שחרור הקומוניקט הראשון של המועצה העליונה, כוללים: הפגנות של אלפי פועלים בחלואן, כפר אל-דואר וכפר אל-זיאת; הפגנה של עובדים זמניים מול בניין הרשות הכללית לביטוח בריאות בקהיר בדרישה להעסקה קבועה; הפגנה של מעל 500 עובדים ב"סהר האדום" בתמיכה בעובדים זמניים המועסקים בחוזים על-תנאי במשך 20 שנה; שביתה של עובדי מוסך הרכבות בבולאק, שהתאספו על מנת למנוע מעבר של רכבות; וצעדה של אלפי פועלי ניקיון ברחוב סודאן בשכונת מוהנדסין שבקהיר בדרישה להעלאה בשכר ושיפור בתנאי העבודה.

כמה פרשנים מקורבים, כמו הפעיל והבלוג חוסאם אל-חמלאוי, מאמינים ששביתות העובדים בשבוע האחרון להתקוממות היו נקודת המפנה שכפתה על מובארכ לפרוש.  אין בידינו עדיין תיאור אמין של שרשרת האירועים המדויקת שדחקה את מובארכ החוצה. אך עובדה היא שהמועצה העליונה, מיד לאחר עלייתה לשלטון, ביקשה לדכא את השביתות – סימן לכך שעצירת העבודה היוותה מקור לדאגה רבה עבור הגנרלים שהקיפו את מובארכ בימיו האחרונים. הטענה שפעולות אלה החישו את קצו של מובארכ, אם כן, אינה מופרכת כלל.

התפשטותו של המונח "פיאוי" כתיאור לדרישותיהם של פועלי מצרים המקטין אותם לכדי אינטרסים קטנוניים ואף אנטי-מהפכניים אינה סתם התכחשות לזכות לרמת מחיה אנושית. גלום בו יותר מאשר האבסורד שבהנחות שעליהן מתבסס שימוש זה במונח. השימוש הרווח במונח מצביע על קונצנזוס המתגבש בקרב האליטה המשכתבת את ההיסטוריה של המהפכה המצרית המנשכת, על משמעותה ומטרותיה – במטרה לדחוק הצדה את הבעיות החברתיות-כלכליות ואת מיליוני המצרים הסובלים מהן. בעוד שרבים מאמינים כי המצרים התקוממו בעיקר ממניעים כלכליים, המהירות שבה נדבקו דמויות משפיעות בשימוש במושג המגנה "פיאוי" מצביעה על כך שההתמודדות עם בעיות אלה במצרים שלאחר מובארכ – שלא לדבר על העלאתן לסדר היום הפוליטי הארצי – תהיה קשה יותר ממה שניתן לחשוב. עוד מוקדם לומר שמא עלייתם של מפלגות חדשות ואיגודים עצמאיים יעניקו לפועלים ולבעלי בריתם בקרב תומכי הצדק החלוקתי הזדמנות להתנגד לגל זה של אליטיזם עיוור. בכל מקרה, המגמות מצביעות על כך שעם סיומו של הרומן העגום בן עשרות השנים עם הסמכותנות של מובארכ, פועלי מצרים יכולים לצפות לא לסוף טוב, אלא לאתגרים חדשים ואי-ודאות גדולה.

[מאמר זה הופיעה לראשונה ב-Middle East Report Issue #239]

[לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן]

מצרים | המהפכה הבלתי-גמורה של הפועלים

הפגנה של עובדי מפעל סבון במנסורה, מצרים. פברואר 2011.

במרץ האחרון אישרה המועצה הצבאית העליונה חוק אשר מוציא הפגנות ושביתות אל מחוץ לחוק. החוק החדש קבע כי מפגינים או שובתים שגורמים לשיבוש העבודה במוסדות מדינה, רשויות ציבוריות ומוסדות ציבוריים או פרטיים ייעצרו, יקנסו ו\או יכלאו. הקנסות יהיו בין 30,000 ל-500,000 לירות מצריות (5,000-83,000 דולרים) ותקופות המאסר של שנה ומעלה.לפי החוק, אפילו אנשים שיקדמו שביתות או הפגנות ולא ישתתפו בהן יוכלו להיות נתונים למאסר או קנסות.

על אף שהחוק, כאמור, אושר עוד במרץ, המועצה היססה מאוד בהוצאתו לפועל. אך ב-8 ביוני המועצה הצבאית העליונה הצהירה כי "על מנת להשיג יציבות, הקבינט מכריז כי יאכוף מעתה את החוק אשר אושר על שביתות שמשבשות ייצור סחורה".

ביום בו פורסמה ההצהרה, יצאו חקלאים-אריסים למחות נגד גזילת אדמותיהם בידי הממשלה, יותר מ-4,000 עובדים של תעשיית הטקסטיל בעיר אל-מחאלה יצאו להפגין בעיר וכ-500 עובדי מטרו המשיכו את שביתת-השבת שלהם שהחלה יומיים קודם לכן וקראו למוחמד אל-שמי, ראש חברת המטרו המצרית להתפטר, בטענה כי הוא מעוניין להפריט את הרכבת התחתית.

בימים הקרובים נפרסם את המאמר Striking Back at Egyptian Workers בשני חלקים. המאמר מעניק פרשנות מעניינת למתרחש במצרים מאז ה-25 בפברואר, עת ירד מובראכ מהשלטון, תוך שימת דגש מיוחד על השביתות הרבות שמתקיימות שם והיחס של הציבור והפוליטיקאים אליהם. המאמר פורסם בגיליון מספר 239 של המגזין Middle East Report ולאחר מכן פורסם באתר הנפלא ג'דלייה (Jadaliyya).

———

Striking Back at Egyptian Workers/ הישאם סלאם

[תרגום: מתן קמינר]

הנרטיבים המקובלים של המהפכה המצרית של 2011, שעודנה מתחוללת, מתרכזים ב"משבר המדינה". בין יסודות המשבר נמנים הכישלון המוחלט של הרפורמה פוליטית מלמעלה, שהתגלם בזיוף חסר הבושה של הבחירות לפרלמנט ב-2010; העלייה בשחיתות ובדיכוי; התהוותן של הזדמנויות לפעילות קולקטיבית בדמות רשתות חברתיות מקוונות כפייסבוק וטויטר; וניצחונה של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שהגבילה קשות את יכולת המדינה לעמוד בהתחייבויותיה המסורתיות, כגון אספקת שירותים חברתיים, סובסידיות, פיקוח על מחירים ותעסוקה מובטחת לאקדמאים. ישנו קונצנזוס נרחב על כך שהמהפכה היא, לפחות בחלקה, תגובת נגד לסדר הכלכלי המדיר שאותו סייעו בן הנשיא המודח גמאל מובארכ וחבריו להקים במהלך העשור האחרון. אך עדיין לא ברור אם מצרים שלאחר מובארכ יכולה להתמודד עם הסוגיות החברתיות-כלכליות שעזרו להצית את התקוממות ה-25 בינואר.

אך השיח השלט בקרב האליטות קובעות המדיניות במצרים כבר מסמן כי התשובה שלילית. הרטוריקה המסויגת, אם לא עוינת, שהו מכוונות כלפי הדרישות לרמת מחייה הגונה יותר מצביעות על הפוטנציאל להמשכיות בסדר הכלכלי הבלתי-שוויוני בעליל. גם אם הרוב מאמין שלא תהיה חזרה למערכת הפוליטית שלפני ה-25 בינואר, גם אם מצרים שלאחר מובארכ לא תהיה דמוקרטית לחלוטין – ייתכן שהליברליזציה הכלכלית שהחלה תחת המשטר הקודם תמשיך לדחוק את פועלי מצרים לשוליים.

איך שגלגל מסתובב

מיד לאחר התפטרותו של חוסני מובארכ ב-11 בפברואר, צצה ברחבי מצרים תופעה שאותה הרשויות וכלי התקשורת מכנים בשם "אחתג'אג'את פיאויה" או "מחאות קבוצתיות". משמעותה של המלה הערבית "פיאה" היא פשוט "קבוצה", אך המונח קיבל קונוטציות שליליות, וניתן להשוותו לאופן שבו המונח special interest משמש להכפשת איגודי העובדים בארצות הברית [ואף למושג "דרישות סקטוריאליות" בישראל – מ.ק.]. במצרים שלאחר מובארכ משתמשים פקידי הממשל בצורת התואר, "פיאוי", לתיאור כל הפגנה, שביתה או שביתת-שבת [sit-in, השתלטות על מקום העבודה – מ.ק.] שמטרתה השגת הישגים הקשורים בחלוקת העושר, בין אם הנאבקים הם פועלים או עובדי צווארון לבן, ובין אם הם דורשים העלאה בשכר, שיפור בהטבות או בתנאי העבודה, או את החלפתם של מנהלים מושחתים. השימוש במונח בתקופה האחרונה מקיף, כך נראה, את המגזרים הציבורי והפרטי ומתאר פעילויות קולקטיביות שונות בהיקפן – ממחאה מוגבלת במפעל יחיד בבעלות המדינה ועד שביתה ארצית של חברי איגוד מקצועי ממורמרים.

בחודשיים האחרונים נוצר קונצנזוס – מכוון או לא – בקרב המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, פקידי המדינה ואליטות אחרות, סביב נרטיב המוקיע כל פעילות פוליטית מסוג זה ומגדיר אותה כקריאת תגר על ביטחונה העתידי של מצרים. רק שלושה ימים לאחר התפטרותו של מובארכ שחררה המועצה העליונה את קומוניקט מספר 5, הקובע שהמחאות הנמשכות משפיעות לרעה על הכלכלה וקורא לאיגודי העובדים ובעלי המקצוע לסייע בשיבה לחיי יומיום נורמאליים. כמה ימים לאחר מכן הגדיר הצבא בהודעה נוספת "דרישות פיאויות" כבלתי-לגיטימיות והתחייב לפעול נגד המתסיסים באמצעים חוקיים בשם "הגנת ביטחון האומה ואזרחיה". ב-23 במרץ, ממשלתו של עיסאם שרף אישרה חוק שהפך הפגנות, אסיפות ושביתות המפריעות לפעילות ציבורית ולעסקים פרטיים לעבירה על החוק המלווה בעונש של עד שנת מאסר וקנס היכול להגיע לחצי מיליון לירות מצריות.

דמויות בולטות מחוץ לממשלה גם הן הצטרפו לגינוי הפעילות האיגוד-מקצועית. יומיים לאחר שחרור קומינקט מס' 5, דובר האחים המוסלמים עיסאם אל-עריאן האשים את המחאות הפיאויות בחתירה תחת הקונצנזוס הלאומי והביע "הבנה" כלפי נקודת המבט של הצבא. אוסאמה היכּל, העורך הראשי של יומון מפלגת הוופד, הזהיר כי ההפגנות עלולות "להרוס" את הישגי המהפכה. במרץ, מספר כתבים באל-פאיום הודיעו כי לא ידווחו על מחאות פיאויות, כיוון ש"על אף חוקיותן, הן אינן באות בשעתן". באפריל, המופתי הגדול של מצרים, עלי גומעה, הרחיק לכת ואמר כי "מארגני ההפגנות הפיאויות עוברים על תורת האל".

עובדי מפעל לזיקוק סוכר באל-חמדוויה במהלך שביתת-שבת באפריל 2011.

הסכנות שבדרישות הפיאויות, על פי מתנגדיהן, הן שלוש: ראשית, הפועלים המעלים אותן מואשמים בניסיון לנצל את המהפכה על מנת לשרת את האינטרס הפיננסי הפרטי שלהם. דוגמא לאדם אשר הביע עמדה זו הוא וחיד עבד-אל-מג'יד ממרכז אל-אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים, אשר נזף בפעילי האיגודים במספר ראיונות טלוויזיוניים על כך שעמלו בפרך בשתיקה במשך שלושים שנה ואז בחרו ברגע של משבר על מנת להעלאת טענותיהם. התקשורת מן הזרם המרכזי בדרך כלל מבחינה בינן לבין האסיפות בכיכר תחריר לפני נפילתו של מובארכ, ומנגידה את המניעים האלטרואיסטיים של מפגיני תחריר למאבקים הפיאויים המקדמים סדר יום פרטי על חשבון טובת הכלל. לדברי הפובליציסט ח'ליד מונתאסר, "ההפגנות בתחריר דגלו בססמה פוליטית, 'העם רוצה בנפילת המשטר'. כל הססמאות סבבו סביב משמעותו של החופש, כאשר המפגינים הניחו בצד את דרישותיהם הפיאויות והעלו על נס את מעיין החירות. הם לא נדבקו במגיפת האינטרס הצר, כפי שנדבקו אלו העוסקים בהפגנות פיאויות מתמשכות, היסטריות ונקמניות."

שנית, דרישות לשיפור ברמת המחייה מוצגות כמערערות על השגשוג הכלכלי ולפיכך על ביטחון האומה. שר האוצר סמיר רדואן טוען כי הפגנות פיאויות כבר עלו לאוצר 7 מיליארד לירות מצריות ולתעשיית התיירות 13.5 מיליארד – כך שהן הסיבה העיקרית לגירעון התקציבי ולירידה בהשקעות זרות ישירות. מבקרי השביתות משתמשים לעתים קרובות בביטוי "גלגל הייצור חייב להסתובב" כדי לדחוק במוחים לחזור לעבודה. ראש המועצה העליונה, הפלדמרשל חוסיין טנטאוי, התבטא בדומה באחת מהופעותיו הציבוריות המעטות. בנוסף, שבוע לאחר פרישתו של מובארכ, המטיף הסלפי המוכר מוחמד חסן קרא אף הוא לשים סוף לשביתות ולשביתות-השבת. אפילו מובילי דעת קהל הטוענים כי הם תומכים בדרישות השובתים נכנעים לקונצנזוס של האליטות בנקודה זאת לעתים קרובות. "על אף צדקתן של הדרישות", כתבה העיתונאית בעלת תכנית האירוח למיס אל-חדידי, "אני מאמינה שאין זה הזמן לחיסול חשבונות או לאינטרסים פרטיים. עכשיו, מצרים חייבת להיות במקום הראשון, ואין זו סיסמה סתמית … עכשיו הגלגל חייב להסתובב."  מעניין גם שבימים שלפני משאל העם החוקתי של ה-19 במרץ, אלו שתמכו בשינויים בחוקה התייחסו גם ל"סיבובו של גלגל הייצור" בטענתם שאישור התיקונים יסייע להחזיר את החיים הכלכליים למצב נורמלי.

שלישית טוען הנרטיב כי מחאות פיאויות-לכאורה הן פרי התססה של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), מפלגת השלטון לשעבר המבקשת להפר את הסדר על מנת לבטל את הישגי המהפכה. שמונה ימים לאחר התפטרותו של מובארכ, "מקורות יודעי דבר" אנונימיים סיפרו לעיתון אל-מסרי אל-יום כי שלוש דמויות מהמשטר הישן עומדות מאחורי ה"הפגנות הפיאויות" במגזר הציבורי. באותו שבוע דיווח אתר האינטרנט הרשמי של האחים המוסלמים כי חברי המד"ל מעוררים אי-שקט תעשייתי וציטטו מקור בלתי-מזוהה שטען כי רופא שיניים, בעל תפקיד בכיר במפלגת השלטון לשעבר, קורא לחבריו לארגן הפגנות. פקידי ממשל איששו את הטענות למעורבות של המד"ל בהצתת ההפגנות, אך מעולם לא הציגו ראיות קונקרטיות התומכות בטענותיהם. במרץ אמר שר המשפטים מוחמד אל-גינדי כי הפגנות העובדים אינן ספונטניות אלא התגלמות של "מהפכת-נגד" מאורגנת שמאחוריה שרידי המשטר הישן. בהמשך האביב, כאשר מתחים בין-דתיים תפסו את זרקור הדיון הפוליטי הארצי, פובליציסטים ועיתונאים החלו להזכיר בנשימה אחת סכסוכים בין-דתיים והפגנות פיאויות כשני הערוצים העיקריים שבאמצעותם מבקשים כוחות אפלים לחתור תחת מהפכת ה-25 בינואר.

השמטות נוחות

המאפיין הבולט ביותר של הנרטיב המקובל בדבר ההפגנות הפיאויות הוא מה ששיח זה מבקש להסתיר. בעוד שדיווחים תקשורתיים מקבלים כמובן מאליו ש"מחאות פיאויות" החלו לאחר הפלתו של מובארכ, מה שחדש הוא המונח, לא התופעה. במשך רוב העשור האחרון חלה עלייה בשביתות, הפגנות ושביתות-שבת במצרים. על פי מרכז לאנד לזכויות אדם, מספר מחאות העובדים במצרים עלה מ-222 ב-2006 ל-756 ב-2007 ועבר את ה-700 ב-2009. במלים אחרות, הרבה לפני ה-25 בינואר 2011, קרבנות הליברליזציה הכלכלית מקרב עובדי המגזר הציבורי ופועלי המגזר הפרטי הביעו את מחאותיהם בקול רם, לעתים במקומות בולטים ביותר, כמו חזית בניין הפרלמנט במרכז קהיר. מעניין לגלות שבסוף 2010 פרצו מספר שביתות בעלות פרופיל גבוה, דומות ביותר למה שמאוחר יותר תואר כ"פעולות פיאויות", אך המונח השוללני "פיאוי" כמעט ולא שימש לתיאורן. דוגמא בולטת אחת היא שביתת נהגי משאיות התובלה שנמשכה כמה שבועות בדצמבר 2010, רק חודשיים לפני הפלתו של מובארכ. השובתים מחו נגד חוקים חדשים, שבין היתר העלו את המסים המושתים עליהם וכפו קנסות כבדים על נהגים שיובילו משאות חורגים. כיוון שתעשיות רבות תלויות במשאיות לשינוע חומרי גלם ותוצרים, השביתה גרמה לממשלה ולעסקים רבים הפסדים כלכליים ואיימה לגרור עלייה במחיריהם של מוצרי מזון בסיסיים וחומרי בנייה וחקלאות. כל יום של שביתה עלה 500 מיליון לירות מצריות, לדברי אגודת התובלה הקרקעית. מגזרים מרכזיים בכלכלה הושפעו עמוקות, מאחר והשביתה למעשה הקפיאה את הייבוא והייצוא בתחומים חשובים וחברות רבות המסתייעות במשאיות לא יכלו להניע סחורות מהנמלים ואליהם. על אף ההשלכות הכלכליות הקשות, האליטות האופוזיציוניות לא הזכירו את הצורך הדחוף ב"סיבוב גלגל הייצור" ולא דרשו מהשובתים להניח בצד את דרישותיהם לטובת הביטחון הכלכלי. האשמה הונחה כמעט כולה לפתח ממשלתו של אחמד נזיף, שלא הצליחה להתמודד עם המצב הקשה. למשל, בעודו מכיר בנזק הקשה שהסבה השביתה לכלכלה המצרית, חבר פרלמנט לשעבר מהאחים המוסלמים ביקר את הממשלה על שהתייחסה אל הנהגים השובתים "בחובבנות". אפילו חברים במפלגת השלטון האשימו בריש גלי את הממשלה במשבר ותמכו בעמדת השובתים.  חמישה שבועות לפני ההתקוממות של ה-25 בינואר תיארו אנשי "המערכה העממית" לתמיכה במוחמד ברדאעי, חתן פרס נובל ואיש האופוזיציה, את השביתה כ"שיעור מעורר השראה" המראה כיצד יכולים "המצרים למעשה לשנות את תנאיהם הנוכחיים אם הם באמת רוצים בכך." הקונצנזוס הלאומי היה כה חיובי ביחסו לשובתים שאחמד עִז, איש העסקים ומנהיג מפלגת השלטון הידוע לשמצה, התרגז על מה שראה כתמיכה בלתי-סבירה בנהגים שסירבו לציית לחוק.

היעדר הביקורת על אופיין המוגבל של שביתות אלה, על אף המחיר הכבד שגרמו לכלכלת מצרים, הוא משמעותי. פעילות במקום העבודה היתה מרכיב חשוב במאבקים הפוליטיים של מצרים טרם ה-25 בינואר, אך לא זכתה להוקעה כ"פיאוית". לפני שחרורו של קומוניקט מס' 5 של הצבא, השתמשה התקשורת מהזרם המרכזי במונחים כמו "מחאות ממוקדות-דרישות" (אחתג'אג'את מטלביה) או "עיצומי עובדים" (אעתסאמאת עומאליה) כאשר דנה בתסיסה בקרב העובדים. רק עקב ההתפוצצות הפתאומית בשימוש בביטוי "דרישות פיאויות" במצרים שלאחר מובארכ החלה להיטשטש ההיסטוריה הארוכה של הטענות המדוברות. הבלוגר החשוב עלא סיף-אל-אסלאם, נדהם מהדיכוי החדש, כתב באחד במאי: "על אף ששביתות והפגנות נמצאות במגמת עלייה מאז 2006 ולא פסקו מאז, ועל אף התפקיד החשוב ששיחקו הפועלים בהפלת מובארכ, אנו רואים שימוש במונח 'פיאוי' כשם גנאי. ופתאום אנו מגלים שתביעות לשכר הוגן ותנאי עבודה מכובדים מתוארות כאנוכיות. … אחרים מרחיקים לכת ומציגים את שביתותיהם של הפועלים והשכירים במצרים כחלק ממהפכת-הנגד וכקנוניה של המפלגה הלאומית-דמוקרטית".

[מאמר זה הופיעה לראשונה ב- Middle East Report Issue #239]