בריטניה | ביקום המקביל של טוני בלייר

מי שעקב אחרי ההצדקות הרשמיות לפלישה לעיראק לפני שש שנים, ואחרי שלל התחקירים, הגילויים, ולבסוף דיוני ועדת החקירה בחודשים האחרונים, לא היה יכול שלא לחוות אתמול תחושה מבחילה של ראייה כפולה.

בדיונים הקודמים של הוועדה שמענו מדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה דאז לארה"ב כריסטופר מאייר, שבלייר היה שיכור-כוח ומאוהב בעוצמה האמריקאית. שמענו שהוא הביע את תמיכתו בפלישה לעיראק עוד לפני שבארה"ב בכלל התחילו להכין לכך את הקרקע, ודאי לפני שהבריטים עצמם בכלל שמעו על כך. לפי העדות של מאייר, בלייר ביקר בחוותו של בוש בטקסס שנה שלמה לפני המלחמה, והתחייב שם לתמוך בכל מהלך צבאי של ארצות הברית. שמענו מעורכי דין בכירים, כולל היועץ המשפטי למשרד החוץ מייקל ווד, שהמלחמה הייתה בלתי חוקית (ווד גונן על כך שלא התערב בצורה מוחלטת במלמול על זה "שאלות מצפון הן עניין אישי") ; שמענו איך שר החוץ דאז, ג'ק סטרו, העדיף להתעלם מהדעה הזאת כי חשב שהחוק הבינלאומי בנושא הזה הוא "עמום" וכי בתפקידו הקודם כשר פנים הוא "נאמר לא מעט שמשהו הוא לא חוקי, עשה אותו בכל מקרה, וניצח בבית משפט" (זה אותו ג'ק סטרו ששחרר ממעצר את אוגוסטו פינושה, ובכך גדע מה שהיה יכול להיות פריצת דרך היסטורית במשפט בינלאומי).

שמענו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, סר אוליבר גולדסמית', איך הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה ברגע האחרון, ואיך עד שבועות ספורים לפניה הוא סבר שהיא בלתי חוקית; איך הוא נדרש סופית לחוות דעת רשמית ומחייבת רק כאשר צבא בריטניה כבר עמד בגבול עיראק, והמפקדים דרשו תשובה של כן-או-לא; איך גם כשהסכים שהחלטה 1441 של האו"ם "יכולה להוות בסיס סביר ליציאה למלחמה", סייג זאת באומרו ש"אם הייתי נאלץ להציג את ההחלטה כעילה בפני בית דין, כ לא בטוח שבית הדין היה משתכנע". עדות יוצאת דופן ניתנה מפי סגניתו, עובדת הציבור היחידה שהתפטרה במחאה על המלחמה, הרייט ווילמהורסט. מבחינתה, המלחמה הייתה בלתי חוקית בעליל; החוק הבינלאומי בעניין פשע האגרסיה הוא בהיר כיום; וג'ק סטרו, עם כל הכבוד, הוא לא משפטן בינלאומי.

והרי בדיוק בזה אמורה להתמקד עבודת הוועדה. המלחמה בעיראק אמנם היוותה רקע ובמה לפשעים מפלצתיים נגד האנושות (כלא אבו גרייב, הפצצות חוזרות ונשנות של אזרחים, פיגועי התאבדות בקנה מידה תעשייתי על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד) והשלכותיה (התמוטטותה של מדינה שלמה, תחילת הפיכתה של אירן למעצמה אזורית, החלשות פטאלית ובלתי הפיכה של ארה"ב) עוד יורגשו במשך עשורים. אבל החשוב ביותר מבחינת אחריות אישית ופלילית היא שהמלחמה הייתה בלתי חוקית מלכתחילה; קרי, זאת הייתה מלחמה תוקפנית ופשע נגד השלום (war of aggression), שארה"ב ובריטניה יצאו אליה מבלי הסמכה של מועצת הבטחון של האו"ם. ההחלטה האחרונה של האו"ם לפני המלחמה הייתה החלטה 1441, שקראה לסדאם לקיים את תנאי הפסקת האש של מלחמת המפרץ הראשונה – להתפרק מנשקו ולאפשר גישה למפקחי האו"ם, או "לעמוד בפני השלכות רציניות". כל הצוות המשפטי של ממשלת בריטניה, ובראשם היועמ"ש גולדסמית', היו סבורים כי מבלי החלטה חד משמעית של מועצת הבטחון, יציאה למלחמה נגד עיראק תהיה פלילית. בלייר, בוש, והצוות המשפטי של בוש (שהביא לנו את הפטריוט אקט ומחנה גואנטנמו) יוכלו לצאת למלחמה אם סדאם לא ייענה להחלטה 1441, קרי, יפר את הפסקת האש שהן צד לה.

לאחר מערכת לחצים כבדה, גולדסמית' נתן עצה מהוססת שהסכימה עם הפרשנות הזאת. בלייר פירש אותה כאור ירוק נחרץ, וכדי לנסות ולהביא את הציבור הבריטי לצידו, שחרר דו"ח מופרך, שטען כאילו לסדאם יש נשק להשמדה המונית שיוכל להפעיל בהתראה של 45 דקות; הנוסח המדויק של המידע – שלסדאם יש נשק כימי לטווח קצר ביותר שהוא יכול להפעיל בשדה קרב נתון בהתראה הנ"ל – טושטש; המקור המפוקפק של המידע – נהג מונית בגדדי, למען השם – נחשף רק בשימועי ועדת החקירה, לפני כחודש.

שבריריות הטיעון המשפטי בעד המלחמה, השנאה והתיעוב שמרבית אזרחי בריטניה חשים כלפי בלייר – עד כדי כך שהוא נאלץ לא מזמן להתגונן ש"זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותי" – והעדויות שבאו עד כה בפני וועדת החקירה והציבור, תרמו כולם לציפייה שנשמע מטוני בלייר אתמול משהו שלא שמענו עד כה: פקפוק, חרטה, ביקורת עצמית – לפחות הצטדקות. מאחוריו ישבו משפחות שכולות – בשקט ובאיפוק בריטי מקפיא. בחוץ הפגינו משפחות שכולות נוספות, גם של אזרחים עיראקים וגם של חיילים בריטים. בלייר, שנאלץ להתחמק למרכז הכנסים בו מתנהלים השימועים בכניסה האחורית – כמו אסיר המובא לבית משפט. הוא לא חייך – נדיר מאוד אצל בלייר – והעדים שישבו קרוב אליו אמרו שידיו רעדו עד שהתקשה למזוג לעצמו כוס מים.

מה שקרה בשש השעות הבאות היה משונה כל כך שאף שביליתי את כל אתמול בבהייה בשידור החי של השימוע, קשה לי מאוד לשחזר במילים את הרגע שבו התפקידים השתנו, שבו קומתו של בלייר נזקפה, והשופטים המחמירים הפכו לחברים לארוחת תה במועדון יוקרה; כפי שכתב הפרשן הפרלמנטרי של הגרדיאן, סיימון ג'נקינס, איך קרה שרוחו של טוני בלייר קמה לתחייה.

בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר.

וכך, אנחנו שומעים שהדו"ח המופרך לא היה מופרך, אולי רק מנוסח ברשלנות-משהו, ושאם היה מוציא את הדיווחים המודיעינים במלואם, כולם היו משתכנעים בעד המלחמה; סדאם לא קיים את תנאי הפסקת האש ולכן היה מוצדק לצאת למלחמה; הטיעון לגבי 45 הדקות "לא היה עקרוני" ובלייר עצמו כמעט ולא שם לב אליו – מה שאומר שהוא היה רה"מ היחיד שלא קרא עיתונים; ראו, למשל, את העמוד השני של הסאן, העיתון הנקרא במדינה, ערב המלחמה, ושימו לב למאמר המערכת. בדיעבד, כמובן, הסתבר שלא היה לא נשק ולא בטיח, ושסדאם דווקא קיים את תנאי הפסקת האש והתפרק מנשקו – אבל בלייר הוא לא מסוג החובבנים שיתנו לעובדות להפריע.

במגעי מכחול עדינים, כמעט לא מורגשים, הפך בלייר את המנטרה שליוותה את המלחמה, "העולם ניצב בפני איומים חדשים בעקבות 11 בספטמבר, ואחד מהם הוא סדאם", ל"אחרי ה11 בספטמבר התפיסה שלנו את איום הטרור השתנתה." להערה של אחד מחברי הוועדה שסדאם לא היה קשור לאל-קעידה הוא השיב בחיוב, מה שלא הפריע לו להציף את 11 בספטמבר בכל משפט שני או שלישי.  כלי הנשק להשמדה המונית קיבלו סוג של אל-קיום מקביל: חשבנו שהם היו שם, הם היו צריכים להיות שם, ואם לא היינו פולשים, הם לבטח היו שם כיום. בלייר אפילו לא היסס לייחס לעצמו, במשתמע, כוחות-אוב, ואמר: "כל הזמן שואלים על 2003, אבל צריך לשאול גם על 2010. אלמלא היינו נוקטים בפעולה, סדאם והבנים שלו.. עם המחירים של 100 דולר לחבית נפט… היו היום מחזיקים בנשק הזה והיינו מאבדים את הנחישות לפעול." כמובן; רק שהזינוק במחירי הנפט קשור ישירות למלחמה, וגם אם סדאם (מיותר לציין, מיפלץ וחלאה בזכות עצמו) היה נשאר בשלטון, אין שום סיבה להניח שארצו המדוללת והמפורקת הייתה לפתע מקימה צבא מפואר.

וכך זה המשיך. גולדסמית' לא היה נתון לשום לחצים; בניגוד למה שידוע לכל דבעי, בלייר לא מידר את הממשלה והפרלמנט מקבלת ההחלטות; בוש גילה הבנה למחויבויות של בריטניה, ולא לחץ עליה לצאת למלחמה. בלייר קינח בשקר העצום ביותר בעדות כולה – שהעולם בטוח יותר כתוצאה מהפלישה – ובין לבין, שחרר רמזים עבים שאם היה ראש ממשלה כיום, היה מעודד מדיניות דומה כלפי אירן. בכך, לפחות, הייתה מן הנחמה: ראינו אחד מאדריכלי הכשלון המונומנטלי של מלחמת עיראק אומר שמלחמה מול אירן היא פחות או יותר אותו הדבר.

ההופעה המושלמת הזאת נסדקה רק ברגע האחרון. האם יש לך חרטות, הוא נשאל, כשמאחוריו המשפחות השכולות נדרכו. תחושת אחריות, כן, אבל לא חרטה,הוא ענה. החדר התפרץ בקריאות בוז. בלייר המשיך: אני מתחרט שהעניין הזה חילק את המדינה, אבל באמת שניסיתי כמיטב יכולתי לרפא את הקרע. הייתי מקבל בדיוק את אותן ההחלטות גם היום. הקהל זינק על רגליו. "אתה שקרן," צעק אח שכול. "ורוצח," הוסיף מישהו. בלייר נמלט מהאולם עם שומרי ראשו.

אין כמובן להתפלא על כך שהוועדה לא הקשתה על בלייר. יושב הראש -ג'ון שילקו – הוא לא שופט עליון, אלא פקיד בכיר, וחבר לשעבר בוועדת באטלר, שב2004 הפילה את האחריות לאי-קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק על זרועות המודיעין במקום על הממשלה. חבר אחר, מרטין גילברט, השווה את בלייר ובוש לצ'רצ'יל ורוזוולט. חבר שלישי, סר לורנס פרידמן, השתתף בכתיבתו של "נאום שיקגו" של בלייר, שב1999 הגדיר את קווי היסוד של מדיניות החוץ של ממשלת הלייבור. שני החברים האחרים, רודריק ליין והברונית פרשר, השתתפו אמנם בדיונים אמש אבל לא לחצו את בלייר אל הקיר באף נושא. וגם זה אינו מפליא: כל בעל-שררה, כולל את אלה שיקבעו את המשך דרכם המקצועית של חברי הוועדה, צפה בבלייר וראה בעיני רוחו את עצמו בעוד שנה שנתיים; וחברי הוועדה ידעו זאת טוב מאוד, בדיוק כפי שהם ידעו כי העובדה שאינם פועלים במסגרת משפטית כלשהי משאירה אותם נטולי הגנה מפני פעולות נקם.

ומה הלאה? הוועדה צריכה עוד לשמוע את עדותו של ראש הממשלה, גורדון בראון, שהיה שר-אוצר בתקופת בלייר. אם תקבל, בהצתה מאוחרת, חוש של אחריות היסטורית, אולי תזמן את בלייר לעדות נוספת ותלחץ אותו על חוקיות המלחמה; לא סביר שזה יקרה כפי שהיה ראוי שזה יקרה. בלייר עצמו ימשיך לכהן כשליח הקוורטט לענייני שלום במזרח התיכון (בדיחת העשור).בינתיים, מתארגנות פעולה אזרחית להמעדתו של האדם הזה לדין; בולטת יוזמתו של העיתונאי הבכיר ג'ורג' מונביוט, שהקים אתר – www.arrestblair.org – המבטיח פרס כספי לא מבוטל  למי שינסה לבצע מעצר אזרחי של בלייר. סביר להניח שבלייר אפילו לא יגיע להארכת מעצר, לפחות זאת תהיה תזכורת שהמשפט הבינלאומי תקף גם לגביו ולמעשים שלו יש מחיר.

[דימי ריידר]

ארה"ב באפ"פק | שוב נלחמים על הלבבות

פוסט שלישי בסדרה על אפגניסטן-פקיסטן (כאן תוכלו למצוא את החלק הראשון והשני). והפעם: על הדילמה העומדת בפני ממשל אובמה.

הנשיא הדמוקרטי נבחר ברוב מרשים, והוביל חקיקה סוציאלית שכמוה לא נראתה מזה עשורים. אלא שמלחמה שהוא ירש מקודמו הלכה והסתבכה, כשהממשל שולח עוד ועוד כוחות לצדו השני של העולם, בעוד הביקורת משמאל קורעת את המפלגה שלו לשניים, ומביאה תוך פחות מארבע שנים את קצו הפוליטי של הנשיא, שהודיע שאינו מתכוון לרוץ לכהונה נוספת.

הנשיא הוא כמובן לינדון ג'ונסון שהסתבך בוויטנאם, אולם ההשוואה שלו למה שקורה לממשל אובמה באפגניסטן נעשית מפתה יותר ויותר, ככל שמתבררים ממדיו האמיתיים של האתגר העומד בפני ארצות הברית במרכז אסיה. לג'ונסון, כדאי לזכור, עוד היו יתרונות שלאובמה אין: הוא נבחר ברוב עצום, ובשום שלב לא היתה סכנה שלידי הווייטקונג ייפול נשק גרעיני – כמו תרחיש הבלהות לפיו האמריקאים מתקפלים מאפגניסטן, הטאליבן חוזרים לשלטון, משם קופצים לאיסלמבאד, ועל הדרך אוספים את הטילים הפאקיסטניים. אם, אם תרצו, האמריקאים דווקא נשארים באפגניסטן, הטאליבנים נדחפים להתרכז בפקיסטן, ושוב הטילים בידיהם.

האנלוגיה ההיסטורית בין ג'ונסון לאובמה היא יותר מאנקדוטה. היא חשובה לא רק בגלל גורלו של הנשיא – בכל זאת, מדובר בטיפוסים שונים ובתקופה שונה, וארצות הברית של ימינו רחוקה מאוד מהסערות של שנות השישים – אלא בגלל אופיה של המלחמה: שוב נאבקים האמריקאים לא על השמדת כח צבאי, אלא על "לבותיהם ומוחותיהם" של האזרחים המקומיים, כמו שג'ונסון הגדיר את מלחמת וייטנאם (מה שלא הפריע לו לעשות הכל כדי לגרום לווייטנאמים להתייחס לארצות הברית בצירוף של פחד ותיעוב), ושוב עולה הדרישה מהשטח לעוד חיילים ועוד זמן לצבא להשלים את המשימה – שכבר פחות ופחות ברור מהי –  בעת שבבית נשבר הקונצנזוס הפוליטי סביב המלחמה.

החודש הגיע הממשל לצומת ההכרעה הראשון שלו (אך לא האחרון) באפגניסטן: ההחלטה האם להיענות לדרישת הגנרל סטנלי מק'ריסטל, ולשלוח לחזית 40 אלף חיילים נוספים. המשמעות של המהלך גדולה בהרבה מאשר מספר החיילים, שגם כך לא יגיעו אפילו לכמות המוצבת בעיראק כיום. העולם מצפה ללמוד מה מידת המחויבות של הנשיא החדש ללחימה באפפ"ק, מה ההתפתחות הפוליטית שהוא מנסה להוביל, כיצד הוא מבקש להתמודד עם התפוררותה של פקיסטן, ואפילו, מה האופן שבו הוא תופס תפקידה של ארצות הברית בעולם היום.

הממשל אינו ממהר להכריע, והקביעה האם מדובר בזהירות בריאה או בהססנות מסוכנת תלויה בעיני המתבונן. הנשיא עצמו משוטט באסיה – כולל ביקור חשוב מאוד בסין – ואינו צפוי לקבל החלטה לפני ה-20 בנובמבר. בינתיים, העימות סביב המשך הדרך באפגניסטן הופך פומבי וחשוף יותר בכל יום שחולף, כשגנרלים, פוליטיקאים ופקידים בכירים מחליפים האשמות ותחזיות קודרות בעיתונים ובטלוויזיה; אבל כך זה היה בכל המלחמות.

את הרקע למשבר באפגניסטן סיפקנו בשני החלקים הקודמים של הסדרה (ונמשיך בחלק רביעי, שיתמקד בפקיסטן). בקצרה, המצב הוא כזה: הקף האבדות של נאט"ו באפגניסטן הגיע לשיא מאז החלה הלחימה במדינה, ואליו נוספה תסבוכת פוליטית קשה, עם ביטולן של הבחירות החוזרות. ארצות הברית נאלצה להשלים בחירוק שיניים עם שלטונו של חמיד קרזאי, כשהם מתנחמים כמו תמיד בכך שמדובר אמנם במנהיג רע ומושחת, אבל לפחות הוא הרע שלנו. בינתיים, בפקיסטן הגרעינית נפלו אזורים שלמים ליד הטאליבן ותומכיהם, וקיים חשש אמיתי לקיומו של השלטון הנוכחי.

האירוניה היא שהלחימה באל-קעידה, שהיתה העילה הראשונה לפלישה לאפגניסטן, דווקא הצליחה לנאט"ו. כמחצית מהנהגת הארגון חוסלה או נלכדה, והאחרים עסוקים בהישרדות; גם משאביו הכלכליים של אל קעידה הידלדלו ככל הנראה. הדברים הגיעו עד לכך שבמאמר פרובוקטיב ב"פוריין פוליסי" קרא גוסטבו דה לה קסאס בשבוע שעבר לא להרוס את הארגון סופית, מפני שהוא עדיף במצבו המצומק על כל מי שיבוא במקומו. אבל זו רק נחמה שולית כרגע לאמריקאים. את האתגר מציב הטליבאן – אותן רשת מיליציות מקומית בעלת מהלכים, תומכים ופעילים בכל רחבי אפ"פק, שמרגישה שהגיעה שעת הכושר לסילוק הפולשים והשבת השלטון לידיה.

כל הצדדים בוויכוח על אפגניסטן מסכימים על דבר אחד: 65 אלף החיילים המוצבים כרגע במדינה – כ-40 אחוז מהם חיילי בעלות הברית מנאט"ו, שאינם ששים לקרב – אינם יכולים להתמודד עם הטאליבן. למעשה, ספק אם הם אפילו יכולים להמשיך לשאת בנטל של היקף המשימות הנוכחי. המורל בקרב החיילים ירוד, ולעלייה בהיקף האבדות הצטרפו באחרונה דיווחים מדאיגים בתקשורת על תשלום מצד קבלנים אמריקאיים – ואפילו בעלות ברית אירופאיות – ללוחמי הטאליבן, כדי שאלו יימנעו מלהתקיף. כשהצד שלך משלם פרוטקשן לאויב, אין ספק שמצבך בקרב התודעתי, זה שעוסק בלבבות והמוחות, עגום ביותר.

סטנלי מק'ריסטל, מפקד הכוחות באפגניסטן

בשבועות האחרונים התגבשו שתי אסכולות להתמודדות עם התסבוכת, וביניהן יצטרך הנשיא להכריע:

(א) הצבא, בראשות הגנרל מק'ריסטל – שקיבל את הפיקוד על כוחות נאט"ו בעקבות פיטוריו הקיץ של הגנרל דיוויד מקירנן –  מבקש ליישם באפגניסטן את המודל שהוביל בהצלחה הגנרל פטראוס בעירק: תגבור משמעותי של הכוחות, סדרה של מאמצים התקפיים לחיסול הריכוזים הגדולים של לוחמי הטאליבן, שיובילו לייצוב הדרגתי של המצב הבטחוני ויגנו על תושבי אפגניסטן מפיגועים. עם תחילת הרגיעה תועבר השליטה בהדרגה – אבל במהירות האפשרית – לכוחות מקומיים, תוך צמצום הנוכחות הזרה במידת האפשר, בעיקר בריכוזי האוכלוסיה ובערים.

חסרונות הגישה הזו ברורים: יותר חיילים מביאים ליותר חיכוך עם האוכלוסיה, ולכן בטווח הארוך מגבירים את המוטיבציה של האוכלוסיה המקומית לתמוך במורדים. כפי שהסברנו בעבר, אפגניסטן גורמת למדינה מסובכת כמו עירק להיראות כהתגלמות המודרניות. השלטון מושחת ומקושר לגורמים שנגדם הוא אמור להיאבק, וממילא הצבא כמעט ואינו קיים ככח לחימה עצמאי, מה שמעמיד בספק את היתכנותו של פרויקט "בניין המדינה" האמריקאי. בהקשר של אפגניסטן, קשה בכלל לדבר על "בניין מדינה", מפני שבקושי היתה שם מדינה מלכתחילה.

(ב) מנגד, מוביל סגן הנשיא ג'ו ביידן קו של צמצום הנוכחות האמריקאית בריכוזי האוכלוסיה כבר כעת, ומעבר למבצעים ממוקדים נגד ראשי המורדים והשאריות של ארגון אל קעידה (ביידן סבור שזו אינה משימתה של ארצות הברית להגן על האפגנים מהטאליבן, אלא של הכוחות האפגניים). לפי הגישה הזו, ארצות הברית לא תתגבר את הכוחות באפגניסטן, אולם היא תמשיך ואפילו תגביר את החיסולים הממוקדים באמצעות כלי טייס בלתי מאויישים. הפעילות תתמקד בחיסול הכוחות והמנהיגים שמסכנים את האינטרסים האמריקאיים, ולא בהצלת שלטונו של קרזאי המושחת. בגישה הזאת תומך המחנה ששואף ליציאה אמריקאית מהירה מאפפ"ק.

הרעיון הזה נשמע אולי טוב על הנייר, אולם הניסיון העירקי מלמד שבלי נוכחות צבאית קרקעית בעלת אופי התקפי, האנרכיה משתוללת, פיגועי ההתאבדות מתרבים, ועזיבת השטח הופכת לקשה הרבה יותר. בנוסף, ההסתמכות על חיסולים ממוקדים מביאה להרג של אזרחים רבים, ומגבירה את השנאה לאמריקאים – כך שכל אסטרטגיית הפעילות בחתימה נמוכה (פעילות שאינה נראית רוב הזמן על ידי התושבים המקומיים) אינה משיגה את מטרתה.

המאבק בין שני המחנות הופך אמוציונלי וחריף מיום ליום. המתנגדים לתגבור הכוחות קיבלו לפני שבועיים זריקת עידוד רצינית עם התפטרותו של מתיו הו, פקיד מחלקת המדינה הבכיר ביותר של ארצות הברית בחבל זאבול, בו לטאליבן נוכחות ניכרת. הו, 36, לא היה סתם פקיד – הוא היה סרן במארינס עם ניסיון קרבי בעירק שמילא תפקידים בפנטגון ובמחלקת המדינה. "איבדתי את ההבנה והאמון של המטרה האסטרטגית של נוכחות ארצות הברית באפגניסטן", כתב הו למעסיקיו. "יש לי ספקות והסתייגויות מהאסטרטגיה הנוכחית שלנו ומהאסטרטגיה העתידית המתוכננת, אבל התפטרותי לא נובעת מהאופן שבו אנחנו מנהלים את הלחימה, אלא מהשאלה מדוע ולאיזו מטרה".

עוד קודם לכן קראה אריאנה האפינגטון, המקימה והעורכת הראשית של ה"האפינגטון פוסט" לסגן הנשיא ביידן להתפטר, לא פחות, אם עמדתו נגד העמקת המעורבות האמריקאית באפגניסטן לא תתקבל. כמה ימים מאוחר יותר, "בעל הטור הנחשב בעולם", תומס פרידמן, כתב ש"דברים טובים קורים במזרח התיכון רק כשארצות הברית לא מעורבת", וקרא גם הוא לארצות הברית לצמצם, לא להרחיב, את מעורבותה בלחימה (שבוע אחרי כן הוא קרא לאמריקאים גם להפסיק לתווך במו"מ בין הישראלים והפלסטינים, ובכלל, עושה רושם שפרידמן, שבתקופת בוש קרא להגביר את המעורבות האמריקאית בעולם, מנסה כעת לפרק את מחלקת המדינה). בניגוד למה שנחום ברנע חושב, לא כדאי לזלזל בחשיבותה של האפינגטון. כל נשיא צריך להיות קשוב לבסיס הכח שלו: בין אם זה הנוצרים האוונגליסטים והניאו-שמרנים, כמו במקרה של ג'ורג' בוש, או האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, שעבר מדלת לדלת בוויסקונסין ואייווה כדי שאובמה יהפוך לנשיא. בלעדיהם, לא תהיה לו כהונה שנייה.

אם כל זה לא מספיק, דלפה השבוע העצה ששלח השגריר האמריקאי לאפגניסטן, קארל אייקנברי, לממשל: לא להיענות לדרישת הגנרל מק'ריסטל להוספת החיילים לפני שהנשיא קרזאי יישר קו עם האמריקאים, יילחם בשחיתות ויתנהל – לפחות מול נאט"ו – בשקיפות וביעילות. מאז הקיץ הוביל אייקנברי את הקו בממשל שהתנגד לנשיא קרזאי (ונחל תבוסה משפילה בדמות ביטול הבחירות החוזרות), אולם כעת כבר יוצא השגריר לא רק נגד הנשיא האפגני, אלא נגד מפקד כוחות נאט"ו במדינה. ליריבות הזאת יש גם ממד אישי, מאחר ואייקנברי היה בעבר בעצמו מפקד הכח באפגניסטן, והוא בטוח שהוא יודע איך להצליח במשימה לא פחות טוב מהמפקד הנוכחי. אין ספק, צה"ל לא רשם פטנט על מלחמות הגנרלים.

מנגד, הולכות וגוברות הקריאות מצד הרפובליקנים, פרשנים בטחוניים והממסד הבטחוני לתת לצבא לנצח. דייויד קילקולן, מומחה ללוחמה בטרור ויועץ לממשלה הבריטית ולמחלקת המדינה, דימה את השתהות הנשיא להתלבטות האם לשלוח עוד כבאים לבניין בוער. "או ששולחים את הצבא או שמבהירים שאנחנו בדרך החוצה", אמר קילקולן. "שתי הדרכים יכולות לעבוד, אבל אי אפשר לעשות ממוצע ביניהן… לבחור בדרך האמצעית זה טוב למדיניות פנים, לא לאסטרטגיה".

אובמה, אומר היועץ לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס, קרוב להחלטה, והעובדה שראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הודיע שמדינות אירופה יתרמו עוד 5,000 חיילים ללחימה מרמזת על הכיוון שלה. יהיה סביר להניח שהנשיא ייתן למקריסטל לפחות חלק מהחיילים שהוא מבקש. רמז נוסף לכך ניתן ממש לפני היציאה לאסיה, כשאובמה ביקש מהפנטגון דרכים להבטיח שמשלוח החיילים לא יהיה פתח להסתבכות נוספת, ושלארצות הברית יש "אסטרטגיית יציאה" מאפגניסטן. תמיכה בוושינגטון למהלך לא יהיה קשה לגייס; הבעיה תהיה עם דעת הקהל, במיוחד כשעוד מהחיילים הללו יחזרו הביתה בארונות. אין ספק שאובמה מכיר את הלקח מוויטנאם של ג'ונסון כמו גם מהניצחון בעירק של הנשיא בוש האב: מלחמה מוצלחת לא מבטיחה בהכרח פופולריות לנשיא, אבל מלחמה כושלת מביאה כמעט תמיד לחיסולו הפוליטי.

[נועם שיזף]