קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

Posts Tagged ‘סוריה

סוריה | התמונה השלמה: חלק ב

with 12 comments

חיילי צבא סוריה החופשי

[חגי מטר]

בחלק הראשון של הסקירה הזו [לקישור] טענתי שהעיסוק בסוריה בכלי התקשורת, הן המערביים והן האחרים, סובל ממחסור חמור באינפורמציה, ונוטה לייצוג מאוד מוטה אידיאולוגית. בקווים גסים ניתן לומר שהסיקור המקובל הוא או לטובת "המתקוממים נגד הרודן האכזר", או לטובת "המדינה האנטי-אימפריאסליטית שמתגוננת מפני תככי האיסלאם וארה"ב". בהמשך הצגתי מספר נתונים שמשקפים את מצבה הפוליטי-כלכלי של סוריה כיום, תשעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות שהפכה למלחמת אזרחים. בחלק זה, השני והאחרון, אנסה להציג הן את מחנה אסד, והן את המחנות הרבים (והעוינים זה לזה לעתים) שניצבים מולו.

הצד של אסד

וזה מה שמביא אותנו לבחינת הצד הפחות מוכר לקוראת החדשות הישראלית, העוקבת אחרי ההתפתחויות בסוריה – הצד של אסד. עמדתו של בשאר, הדיקטטור השני לבית אסד, הוצגה למערב בראיון אחד שהעניק לברברה וולטרס מערוץ ABC האמריקאי. בראיון קצר זה טען אסד שהדיווחים על הרג מפגינים לא אלימים הם ברובם לא אמינים (לרבות דיווחי האו"ם), ושאם אזרחים נהרגו הרי שזה בטעות, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של שלטונו. אסד חוזר פעם אחר פעם על הטענה שההתקפה של משטרו אינה התקוממות עממית, אלא תוצאה של מזימה משולבת של כוחות איסלמיסטיים קיצוניים ושל ארה"ב וישראל. בראיון הוא מדגיש שאין לו כוונה להשאר בשלטון אם העם לא רוצה בו, ושאם יתבקש לעזוב על ידי העם – אז אכן יפרוש. המשפט הזכור ביותר מהראיון היה זה בו קבע אסד שאף שליט לא יהרוג את האזרחים שלו – אלא אם הוא אדם מטורף.

אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות של אסד, וכמובן שאפשר לפסול חלק מהן – בעיקר בכל הנוגע להכחשות על הרג אזרחים – אבל לא את כולן. החשובה ביותר לענייננו היא שאלת התמיכה העממית במשטר, ותמיכה כזו בפירוש קיימת ונמשכת גם כעת. ההפגנות הגדולות נגד השלטון כמעט ולא הגיעו לדמשק וחאלב, שתי הערים החשובות ביותר בסוריה, שמהוות בית לכחמישית מאזרחי המדינה. בשתי הערים היו מספר הפגנות אנטי-שלטויות קטנות, אבל בעיקר היו הפגנות רבות וענקיות בעד השלטון. בשתי הערים האלה, ואחרות, ממשיכים מאות אלפי אזרחים לצאת לעצרות ענק בעד אסד ג'וניור. מדובר בקנה מידה כל כך גדול, שקשה להאמין שהוא נובע אך ורק מכפייה.

ויש סיבות לתמיכה במשטר. קודם כל – ישנם המיעוטים. אחת מסיסמאות האחים המוסלמים בהפגנות נגד המשטר היא "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים – שמהווים כרבע מאוכלוסיית דמשק, ושל הדרוזים (הכורדים, לעומת זאת, כנראה מצדדים ברובם באופוזיציה, כפי שנראה להלן).

בנוסף למיעוטים נהנה אסד מתמיכה של רבים מעובדי המגזר הציבורי הענק, וכן של המעמד הבינוני-גבוה או הבורגני הסוני-חילוני, שנהנה מיחס טוב מצד השלטון ומהזדמנויות כלכליות שרק הלכו והתרבו (גם אם בקצב איטי למדי) בעשרים השנים האחרונות של הליברליזציה החלקית בכלכלה הסורית. הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה, שעם השנים פנתה לאחים המוסלמים. חוליה זו עשויה להוכיח את עצמה כחוליה החלשה בשרשרת המגן של השלטון אם הסנקציות יימשכו והפגיעות בכלכלה שתוארו לעיל יימשכו.

הפגנת תמיכה במשטר, לטקיה

לסיכום, אסד נהנה מתמיכה של מגזרים בלתי מבוטלים בחברה הסורית, ממגוון של סיבות ואינטרסים שונים אך משלימים. המורשת החילונית והאנטי-אימפריאסליטית של המשטר מקנה לו גם נקודות זכות בקרב חוגים שמאליים ובקרב לאומנים ערבים. נקודות זכות אלה נשמרות בין היתר מכיוון שהפרדת הדת מהמדינה בסוריה הצליחה להגביל עד מאוד את יכולתם של האחים המוסלמים להשיג אחיזה פוליטית משמעותית כמו במדינות אחרות באזור, ולמרות ניסיונות התקרבות מצד המשטר למערב לאחר נפילת ברה"מ. סימונה של סוריה כחלק מ"ציר הרשע" על ידי ג'ורג' בוש ג'וניור דחק את אסד ג'וניור עמוק לתוך החזית האנטי-אמריקאית לצד איראן, חמאס וחיזבאללה.

הצדדים של האופוזיציה

כמובן, כל האמור לעיל לא מפחית כלל וכלל מכמה דברים בסיסיים ורעים מאוד שיש להגיד על משטר אסד. כידוע, מדובר במשטר דיקטטורי בן כארבעים שנה, ללא בחירות וללא חופש פוליטי (למרות הבטחות לרפורמות שנשמעו בסוריה עם עלייתו של בשאר לשלטון, ושוב ב-2005, ושוב בתחילת ההפגנות). כמו כן, העדויות הרבות עד מאוד שמגיעות מסוריה אכן מצביעות על דיכוי ברוטאלי ואכזרי ביותר של המחאה מתחילתה, גם בשלבים שהייתה ברובה המכריע לא חמושה. מעבר לירי המסיבי על הפגנות, המשטר עצר עשרות אלפי אזרחים, אנשים מועלמים מבתיהם, ולפעמים גופות מושלכות ברחובות או מוחזרות למשפחות כשעליהן סימנים לאלימות קשה, עינויים וסירוס.

מול המשטר מתייצב מערך גדול, סבוך ומורכב מאוד של כוחות שונים ומשונים. האופוזיציה שהייתה עד לאחרונה הדומיננטית ביותר – ובו זמנית נותרה המסתורית ביותר – היא המפגינים ברחובות. עשרות ומאות אלפי אזרחים שיוצאים כבר תשעה חודשים להפגנות נגד המשטר, למרות הדיכוי הרצחני, ודורשים דמוקרטיה ואת הפלת המשטר. המפגינים מאורגנים בוועדות עממיות, שמתואמות זו עם זו ברשת ארצית של ועדות. עם זאת, מכל גופי המחאה, הכי קשה להבין מי הם בדיוק המפגינים, מה הרקע שלהם, מה דרישותיהם מעבר להפלת המשטר, ומה עמדתם כלפי שאר גופי האופוזיציה. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהמון מרובה רגליים, קולות ודעות.

הגורם השני בשטח, שפעיל מתחילת המחאה, הוא אוסף מפוזר של מיליציות, ככל הנראה עם אוריינטציה של האחים המוסלמים. כאמור, בניגוד לתנועות-האחיות שלה במדינות אחרות באזור, בסוריה האחים המוסלמים כנראה חלשה יחסית, אבל חזקה מספיק בשביל לארגן מערך מיליציות לוחמות שכאלה. פעילות המיליציות כוללת חיסולים של בכירים במפלגת הבעת' ומלחמת ביצורים בתוך מספר ערים. כשאסד פתח במסע הדיכוי ודיבר על כנופיות וטרוריסטים – עליהם הוא דיבר.

בחודשים האחרונים עלה וצף גורם נוסף בשטח, הוא "הצבא הסורי החופשי". הצבא, שמורכב בעיקר מחיילים וקצינים סונים שערקו מהצבא הממוסד, אך גם משכירי חרב, מונה כיום למעלה מ-15 אלף חיילים, והוא הגוף המאורגן ביותר שפועל מטעם האופוזיציה. לצבא החופשי יש מספר בסיסים בטורקיה, שם על פי דיווחים רבים הוא מחומש ומאומן על ידי כוחות משותפים של צרפתים ואנגלים. הצבא התחיל את דרכו כ"מאבטח" של הפגנות, אבל די מהר התחיל להיות אקטיבי יותר, והוא אחראי לשורה ארוכה של מתקפות על מחנות ושיירות של צבא סוריה. ה"צבא החופשי" קורא למדינות העולם לסייע לו בהקמת "רצועה חופשית" בצפון סוריה שממנה יוכל לפעול. רבים משווים בין הקריאה לייסוד "רצועה" שכזו לבין תחילת המעורבות הבינלאומית בלוב, שתוארה כאכיפה של "אזור ללא טיסה".

עם זאת, אף אחד משלושת הגופים האלה, הפועלים בשטח, לא מסתמן כחלופה ריאלית לשלטון הקיים. מי שכן מסומנים כיורשי השלטון, לפחות על ידי ממשלות וכלי התקשורת המערביים, הם אנשי ה-SNC, "הוועדה הסורית הלאומית". במערב מוצגת "הוועדה" כנציגות אותנטית של מפלגות האופוזיציה הסוריות הגולות, שמושבן באנקרה, ושמורכבות מאיחוד אקלקטי של האחים המוסלמים, מפלגות שמאל, כורדים ואחרים. בראש הוועדה יושב בורהאן ע'ליון, הד"ר למדעי המדינה מהסורבון, שחי כבר עשרות שנים בפריז. בנאום מרכזי שנשא אל האומה הסורית בעיד אל-אדחא האחרון דיבר ע'ליון ארוכות על דמוקרטיה, שוויון, אחווה בין כל הסורים ממוצאים שונים, וכן הלאה. עם זאת, ע'ליון לא דיבר על מדיניות קונקרטית בשום תחום פוליטי או כלכלי, למעט האמירה שסוריה החופשית "תזכור לטובה" את תומכיה (כלומר – המערב), ותפרוש מציר אירן-חיזבאללה-חמאס.

הפגנה נגד המשטר, בניאס

הביקורת ה"מזרחית" על הוועדה מכנה אותה "כנופיית אנקרה", וטוענת שמדובר באנשים שאין להם שום קשר לסוריה של היום. חצים רבים מכוונים לעבר ע'ליון, שמוצג כמי שמעולם לא היה דמות פוליטית בסוריה ושאיש במדינה לא מכיר אותו ואין סיבה לסמוך עליו. העובדה שהוועדה כבר הוכרה על ידי ממשלת ארה"ב בתור מועמדת להחלפת השלטון, ועל ידי ממשלות רבות במערב (כמו צרפת וספרד) כ"פרטנר למשא ומתן על עתיד סוריה", כמו גם יחסה האוהד של הוועדה למערב והעובדה שהוועדה לא שוללת התערבות בינלאומית – כל אלה נתפסות בביקורת ה"מזרחית" כסימן לכך שמדובר במשת"פים של הכוחות האימפריאליסטים, שרק מחכים להרחיב את השפעתם במזרח התיכון לאחת המדינות האחרונות שנותרו באופוזיציה להם.

מול קואליציית הארגונים של ה-SNC ניצבת קואליציה אחרת, שבסיסה בדמשק, שנקראת ה-NCC, או "ועדת התיאום הלאומית לשינוי דמוקרטי". ועדה זו מורכבת כולה ממפלגות שמאל ומפלגות כורדיות שעדיין פעילות בתוך סוריה עצמה (ולכן מסומנת, בביקורת ה"מערבית", כמקורבת מדי למשטר, וכשריד לשותפות של מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מסוימות עם מפלגת הבעת'). גם ועדת התיאום שואפת למעבר לדמוקרטיה ולסיום השלטון הדיקטטורי של אסד, אלא שלשיטתה יש לעשות זאת מתוך הפגנות לא אלימות, לחץ על המשטר להגיע להסכמים, ובשום פנים ואופן ללא התערבות צבאית חיצונית. שלא במפתיע, אופוזיציה זו לא זוכה להכרה מצד אף מדינה. בימים אלה ממש מנסים נציגים של ה-SNC ושל ה-NCC להגיע להבנות ולהקמת חזית משותפת במרתון של שיחות שמתקיימות בקהיר. מעניין לחכות ולראות אם שני הצדדים השונים יצליחו להתאחד למען המטרה המשותפת שלהם.

קצוות פתוחים

כפי שראינו, סוריה של היום היא מוקד לבחישה בינלאומית. רק הדברים הידועים על מעורבות צרפת, אנגליה, ארה"ב ואירן צריכים להדאיג, ואם נביא בחשבון את כל מה שלא ידוע לנו – אז ודאי שעוד יותר. אבל סוריה לא רק מושפעת מדברים שקורים סביבה, היא גם משפיעה עליהם. כך למשל רבים חוששים שנפילת המשטר תוביל למלחמות בין מוסלמים לנוצרים ובין סונים לשיעים שיציתו מחדש מלחמות אזרחים הן בלבנון והן בעיראק.

דוגמא אחרת קרובה יותר אלינו הביתה. מתחילת האירועים מסרב ארגון החמאס לתמוך במשטר אסד. היחסים בין הצדדים הידרדרו מאוד בחודש האחרון, כשחמאס כבר פינה את כל כוחותיו מסוריה, ואסד סירב להפגש עם ח'אלד משעל, שניסה להפעיל על המשטר לחץ יחד עם חיזבאללה לטובת רפורמות ופתרון של שלום. נפילתו של המשטר הסורי, לצד עליית האחים המוסלמים במצרים, משנים את מערך הכוחות בתוך הפוליטיקה הפלסטינית, ונחשבים לאחד הגורמים החשובים שמשפיעים על הצהרות חמאס לאחרונה על מעבר למאבק לא חמוש, קבלת עקרון שתי מדינות בגבולות 67', אימוץ הסכמים שנחתמו עם ישראל, וכניסה אפשרית לתוך אש"ף. אגב, לפי דיווחים שונים בתוך מחנות הפליטים בסוריה ישנה מתיחות קשה בין ההנהגה הוותיקה של החזית העממית, שתומכת במשטר אסד, לבין הדור הצעיר שתומך באופוזיציה.

בסופו של יום, המצב בסוריה משאיר יותר שאלות פתוחות מתשובות. מבט ביקורתי מתל אביב על הסיקור מכל הצדדים לא מצליח לפצח את מידת התמיכה ממנה נהנה המשטר, ואת האופי האקלקטי עד מאוד של האופוזיציה (אינטלקטואלים גולים, אחים מוסלמים, אנשי צבא, שכירי חרב, מפלגות שמאל וכורדים עם נטיות שונות, תומכי מערב והתערבות בינלאומית ומתנגדים נחרצים, וכו') – אם כי אין ספק שמדובר במשטר דיקטטורי ואכזר שדינו ליפול.

כמו שכתבתי בסוף הסדרה הקודמת, קשה לדמיין איך בדיוק יכול בכלל משטר אסד ליפול ללא התערבות צבאית, ונראה שהתערבות ישירה כזאת מצד ארה"ב, אנגליה וצרפת לא עומדת על הפרק כרגע אחרי שלל ההסתבכויות הצבאיות של חברות נאט"ו המובילות, ולקראת הבחירות בארה"ב. טורקיה עשויה להיות חיל חלוץ של הברית הצפון אטלנטית בלחימה בסוריה, אם כי ספק אם תבחר לצאת לקרב לבדה. מצד שני, יתכן שהפוטנציאל של חיזוק מעמדה כמעצמה אזורית והנגישות לאוצרות הטבע הסוריים ימשכו אותה פנימה.

גם אם המשטר ייפול לא ברור איזה חלופה תוכל לבוא במקומו. בחברה כל כך שסועה, כל כך מורכבת, ללא מסורת דמוקרטית, ועם אחיזה איתנה של העלאווים והאליטה הסונית-עירונית המקורבת אליהם בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה – איך תוכל לתפקד מדינה חדשה וחופשית? האם ע'ליון יוצנח כנשיא זמני על ידי מדינות המערב, ואם כן – איך יתקבל על ידי הסורים? איך מתחילים מדינה מאפס, ואיך מגנים עליה מאינטרסים זרים שימהרו לשלוח ידיים?

בינתיים, הלחימה נמשכת, הגופות מצטברות, והדם זורם. הסוף, כך נראה, עדיין רחוק.

——

לפרק הראשון בסדרה "סוריה: הסיפור המלא", לחצו כאן.

 

Written by hshezaf

דצמבר 30, 2011 at 1:59 pm

פורסם בכללי

Tagged with ,

סוריה | התמונה השלמה: חלק א

with 2 comments

[חגי מטר]

רוב הסיקור של מלחמת האזרחים בסוריה אליו אנו נחשפים מעוצב בצל שתי הנחות מוצא של כלי התקשורת המערביים: "אסד הוא דיקטטור שטובח בבני עמו", ו"ימי השלטון ספורים". אבל מה באמת קורה בסוריה מאחורי הסיסמאות? חזרה לסדרת הכתבות על השכנה השסועה מצפון.

נתחיל מהסוף: גם אחרי מאמצים רבים, נראה בלתי אפשרי להגיע ל"תמונה השלמה" של המצב בסוריה. קשה מאוד להבין מי נגד מי ולמה במלחמת האזרחים ובהפגנות שמטלטלות את סוריה כבר תשעה חודשים. קשה להבין עד כמה המשטר מצליח לשמור על יציבות, ולמה, או מה החלופות האפשריות למשטר הקיים.

מה שכן ברור, הוא שהמאבק הפנים-סורי משקף, מהדד ומעצב סכסוכים אזוריים וגלובאליים בקנה מידה גדול, וכוחות גדולים וחזקים ממזרח וממערב בוחשים בקלחת המלחמה. ביטוי אחד למצב זה נמצא בדיווחי התקשורת ובפרסומים של בלוגרים ואקדמיים בנושא סוריה. אלה המזוהים עם המערב מתגייסים באופן עקבי וברור לצד האופוזיציה, מציגים את אסד כרודן שטובח בבני עמו ושדינו כדין קדאפי ושות'. מנגד, דיווחים עם אוריינטציה שאכנה מטעמי נוחות "מזרחית" – שמאפייניה בעיקר התנגדות להגמוניה האמריקאית במזרח התיכון ובעולם כולו – מציירים תמונה אחרת, מנסים להציג את המשטר באור חיובי יותר, ובעיקר מדגישים את הצדדים השליליים באופוזיציה הסורית. התקשיתי מאוד למצוא מקורות "מאוזנים" שמנסים לשרטט את המצב בצורה מורכבת יותר ולהציג עמדות של שני הצדדים. בלי יותר מדי יומרות, אולי זה מה שאני מנסה לעשות כאן.

הסקירה להלן מהווה סוג של המשך מאוחר לסדרת הכתבות על סוריה שפרסמתי כאן לפני חצי שנה. לינקים לפרקים הקודמים ניתן למצוא בתחתית העמוד.

אז מה קורה בסוריה?

נפתח בסקירה קצרה של עובדות רלוונטיות. מספר ההרוגים מאז פרוץ ההפגנות ב-15 למרץ בשנה המסתיימת הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים. מקורות אמינים למדי מצביעים על כך שמדובר על סביבות ה-5,000, אם כי לא ברור אם המספר הזה כולל כ-1,300 חיילים, קצינים וחברי מפלגת הבעת' שנהרגו על ידי המתקוממים. בין אם כן ובין אם לא, היחס הזה צריך לעמוד לנגד עינינו. בשבוע שעבר אף נחצה קו חדש בדברי ימי מלחמת האזרחים הזו, כשמכונית ממולכדת התפוצצה בדמשק והרגה עשרות אזרחים. טרם הובהר מי הניח את הפצצה במכונית, אך ככל הנראה מדובר באחד מארגוני ההתנגדות לאסד. נוסף להרוגים סובלים שני הצדדים יחדיו מעשרות אלפי פציעות, ולמעלה משלושים אלף פליטים מוכרים לגורמים בינלאומיים חצו את גבולות המדינה, בעיקר לטורקיה, ומעט לירדן. ההערכה היא שמספר גדול עוד יותר של פליטים לא מוכרים ועקורים פנימיים מסתובבים ללא בית כיום.

גופותיהם של מוסלמים-סונים שנהרגו בעיר חולה בתחילת נובמבר, ככל הנראה כתוצאה מירי של כוחות הביטחון הסורים.

בחזית הבינלאומית הלחץ על סוריה הולך וגובר. מדינות רבות הצטרפו לסנקציות נגד משטר אסד, הליגה הערבית השעתה את חברותה של סוריה (ופקחים מטעמה נכנסו למדינה השבוע), וטורקיה שבה ומאיימת שלא תהסס לפתוח במלחמה נגד שכנתה מדרום אם הפגיעה באזרחים תמשך ותהפוך ל"סיכון לשלום האזור". מנגד, רוסיה וסין ממשיכות לעמוד לצד סוריה, והסנקציות כמעט ולא משפיעות על הסחר האזורי של משטר אסד, שכן לבנון, אירן ועיראק ממשיכות לנהל עמו עסקים, וכך גם ירדן – בהיקף מצומצם. אירן היא כנראה התומכת הגדולה ביותר של משטר אסד, ממשיכה לממן ולחמש אותו, ומפעילה את השפעתה הרבה על ממשלת עיראק כדי שגם זו תשמור על יחסים טובים עם הרודן.

אבל הסנקציות כן מצליחות להשפיע. בחודשים האחרונים ידעה סוריה צניחת השקעות בינלאומיות בהיקף של 50%, השוק האירופי הפסיק לקנות נפט מהמשטר וצמצם את ההכנסות מתחום זה בכשליש, אזרחים פרטיים משכו חמישית מכלל החסכונות בבנקים, התיירות סובלת ממלונות עזובים ומסעדות ריקות, הלירה הסורית צונחת, וכל הגורמים האלה גרמו לפיטורים המוניים, ולזינוק באחוז האבטלה הרשמי מ-12% ל-22%, כשהמספרים הלא רשמיים כנראה גבוהים יותר. עם זאת יש לציין שסוריה היא שחקן חדש יחסית בשווקים הבינלאומיים. בנקים פרטיים נפתחו רק בשנת 2005, הבורסה נפתחה רק ב-2009, ואינטרנט מהיר הושק במדינה רק בינואר השנה. מגזר ציבורי גדול ושליטה חזקה של המדינה ברוב ענפי הכלכלה מבטיחה לאסד מידה של יציבות שלא היה יכול ליהנות ממנה אם כלכלתו הייתה תלויה לגמרי בשווקים ה"חופשיים" הבינלאומיים.

לאיש אין יותר ספק שסוריה נמצאת במלחמת אזרחים. בניגוד להערכות של שר הביטחון אהוד ברק, ההתרשמות שלי היא שההכרעה עדיין לא נראית באופק, וגם לא ברור איזה אופי תלבש לכשתבוא. בניגוד למה שנהוג להאמין, משטר אסד נהנה מתמיכה רבה, והאופוזיציה מחולקת למחנות שונים ולפעמים אף עוינים זה לזה. בפרק הבא אסקור הן את המחנה של אסד והן את המחנות הרבים שעומדים מולו, ואסכם בשאלות שנותרו פתוחות.

*הפוסט פורסם תחילה ב"מייסיי"

——-

כאמור, סקירה זו היא המשך של סדרה בת חמישה פרקים שפורסמה פה על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של סוריה מהעת העתיקה ועד ימינו. אלה פרקיה:

פרק א' – העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית.
פרק ב' – סוריה בין המנדט הצרפתי לקע"ם.
פרק ג' – שנות השישים הסוערות.
פרק ד' – שלטונו של חאפז אל-אסד.
פרק ה' –בשאר אל-אסד: עלייתו ונפילתו?

Written by hshezaf

דצמבר 29, 2011 at 3:41 pm

פורסם בכללי

Tagged with ,

סוריה | בשאר אל אסד – עלייתו ונפילתו?

with 4 comments

סוריה מסרבת לרדת מהכותרות, והטבח במפגינים המנסים להביא להפלת המשטר הולך וגובר. מה קרה למדינה הזו בעשור האחרון, שהוביל למחאה, איך מתארגנים כוחות האופוזיציה, ולאן כל זה הולך? פרק חמישי ואחרון בסדרה.

[חגי מטר]

בחודש יוני, שנת 2000, עלה לכס הנשיאות בסוריה האסד הלא נכון. חאפז אל-אסד ניהל בעשרים השנים האחרונות לחייו מאבקי ירושה עם אחיו, וטיפח את בנו הבכור באסל להיות יורשו. באסל גדל בתוך הצבא, כראוי למנהיג עלאווי במפלגת הבעת', אבל ב-1994 נהרג בתאונת דרכים. במקומו נאלץ אסד האב להחזיר לסוריה את הבן השני בשרשרת הבכורה – בשאר – שבאותם ימים סיים את לימודי הרפואה בלונדון.

בשאר אל אסד

בשאר אמנם הוכנס לצבא בחופזה וקיבל דרגות קצונה, אבל נחשב כבר בשנים האחרונות לחייו של אביו כמי שלא לגמרי מתאים לתפקיד השליט הריכוזי שנחת עליו. עם מראה עכברי-משהו והתנהלות מסוגרת-משהו, לא היה ברור איך יתנהג הרופא הלונדוני כשיעלה לשלטון. הן אז והן היום, מסיבות שונות, מוזכרת סביב בשאר אל-אסד האנקדוטה (שלא ברור מה בסיסה במציאות) שכאשר נשאל מדוע הלך ללמוד דווקא רפואת עיניים, אמר שבחר בהתמחות זו כי הוא לא סובל את מראה הדם.

לאחר פטירתו של חאפז, אם כן, מונה בשאר לנשיאות באמצע שנת אלפיים. בארגוניה האופוזיציה תלו תקוות רבות במי שצוטט בעבר כאומר שברצונו לראות "ביל גייטס סורי" – רמז לסיכוי לרפורמות מרחיקות לכת, ולשדרוג מסיבי בתשתיות הטכנולוגיות, הכלכליות והחברתיות של המדינה. בצעד נדיר התארגנה קבוצה גדולה של גופי אופוזיציה, וכתבה לנשיא הטרי שהגיע הזמן להשאיר את מורשת אביו בעבר, ולהעלות את סוריה על דרך חדשה.

אך כגודל התקווה, כך גודל האכזבה. אסד הצעיר התחיל ברפורמות חשובות במדינה, אך הן היו מעטות מדי ומצומצמות מדי. מיפוי קצר של הרפורמות האלה יכול לעזור להבין גם את הקצב האיטי שלהן, וגם עד כמה סבלה סוריה מתת-פיתוח ומכלכלה ריכוזית בימי אסד האב: ב-2002 הותר לראשונה להקים בנקים פרטיים (שלא בשליטת המדינה), וב-2004 אכן נפתחו בנקים ראשונים.

ב-2009 נחנכה לראשונה הבורסה של דמשק. במהלך שנות האלפיים הגדיל אסד את היקף השטחים החקלאים המעובדים באמצעות מערכות השקיה חדשות, ועודד גיוון בגידולים כדי להוריד את התלות הסורית בייבוא מזון. בעשור האחרון גם התפתחה תעשיית התיירות המקומית, ובהדרגה סוריה התחברה באופן מסודר לרשת האינטרנט. רק ב-1.1.11, שבועות ספורים לפני התפרצות ההפגנות נגדו, נפתחה לראשונה במדינה גישה לאינטרנט מהיר, לפייסבוק וליו-טיוב (הפרשנות שסיפקה אחת מחברותיי לקבוצת הלימוד: "זה אומר שרק השנה הסורים נחשפו לסוזן בויל!").

אבל כל זה, כאמור, לא היה מספיק. אסד ג'וניור גילה חוסר יכולת מוחלט לנווט בשדה הדיפלומטיה הבינלאומית, וקשריה של סוריה בעולם אבדו זה אחר זה. לאחר ה-11 בספטמבר 2001 לא הצליח אסד לקרוא את המפה העולמית החדשה, לא הבין את הסכנה שבסכסוך עם ממשל בוש (ג'וניור), ולא נקט באמצעים שיגנו על סוריה מפני כניסה לרשימת מדינות "ציר הרשע".

סוריה אמנם ניצלה ככל הנראה בעור שיניה מפלישה אמריקאית, בשל עודף האנרגיה שהצריכו הביצות הטובעניות של אפגניסטן ועיראק, אבל היא איבדה את ארה"ב כבת ברית, וכל ניסיונותיו של אסד לקבל סיוע לפיתוח מהבנק העולמי ומקרן המטבע או לחתום על הסכמי סחר עם האיחוד האירופי כשלו בשל תיוגו כתומך-טרור. גם מצרים, שהייתה בת ברית ותיקה של סוריה, הלכה והתרחקה. רצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון, עלה לסוריה בהרבה מהשפעתה במדינת-החסות השסועה, ובעוד יחסי ציבור רעים בזירה הגלובלית.

הבידוד הסורי הוביל להתקוממויות מוגברות של הכורדים במזרח המדינה, שדורשים יותר אוטונומיה ומעריכים שזו ההזדמנות שלהם לנצל את חולשת המשטר. גם עמם לא הצליח השלטון להתמודד היטב. די מהר נותר אסד במצב בו חוץ מאיראן וקוריאה הצפונית, לא רבים מוכנים להתייצב לצידו.

למרות כמה מהלכים חיוביים שתוארו לעיל, אסד גם לא הצליח לחלץ את הכלכלה הסורית מצרותיה. נפילת עיראק עלתה לסוריה בשווקים לסחורות, והכניסה למדינה 1.3 מיליון פליטים עיראקים שהתחילו להתחרות על דיור ועל משרות עם האוכלוסייה המקומית.

רצח חרירי הוביל לאובדן משרות מסיבי של סורים בלבנון. נוסף על כך, הנפט, שמגלם כיום כחצי מהכנסות המדינה מייצוא, הולך ואוזל. קצב השאיבה מואט, ועל פי הערכות מבוססות נראה שעד סוף העשור הנוכחי תהפוך סוריה מיצואנית נפט למדינה מייבאת של נפט. המימון לשיפור הציוד ולחיפוש מאגרים נוספים, שאולי קיימים, פשוט לא קיים. כמו כן, החקיקה הסורית המיושנת לא הצליחה למשוך השקעות חיצוניות או ליצור פיתוח מקומי משמעותי, ובמידה שכן – הניבה רק פערים כלכליים-חברתיים שהלכו וגדלו.

כמובן שגם על רפורמות פוליטיות אין מה לדבר בכלל. פרשנים שונים מציעים סיבות שונות לכך: יש האומרים שאסד התאהב בשלטון, ויש האומרים שהוא עצמו נשלט למעשה בלית ברירה על ידי החוגים המשפחתיים, העדתיים והמפלגתיים, שמהווים מעיין מסגרת בסגנון "הסנדק", שמונעת כל שינוי שעשוי לפגוע בה. אבל הסיבות, במקרה זה, לא משנות במיוחד. מה שברור הוא שתחת שלטון בית אסד הסורים הבינו שאי אפשר לצפות לדמוקרטיזציה או לשינוי משמעותי כלשהו בכלכלה.

כמה מלים אחרונות על המצב בשנים האחרונות, לפני שנגיע לאקשן: בסוריה כיום יש 22.5 מיליון אזרחים, כשרק לפני שלושים שנה היו בה כשמונה מיליון. 35% מהמדינה בני 14 ומטה, ו-60% בני 24 ומטה. 56% עירוניים, השאר חיים בכפרים. מאזן הייבוא-ייצוא עומד על מינוס מיליארד וחצי דולר לשנה, 7% מהתל"ג יוצא על הצבא. לפחות 10% חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי (פחות משני דולר ליום), ואחוז האבטלה הרשמי עומד על 12%, אבל ברור לכל שהוא גבוה הרבה יותר.

מהפכת ה-15 במרץ

הציפיות מאסד, כאמור, הובילו את האופוזיציה לפנייה מנומסת למנהיג הצעיר בשנת 2000. בשנת 2005 התייאשו מפלגות האופוזיציה הרבות, וקיימו כנס באנטליה שהצהיר על שיתוף פעולה רחב בין גופים שונים מאוד, שחולקים שורה של מטרות שוות. הגופים החברים בקואליציה האופוזיציונית החדשה היו: האחים המוסלמים, למעלה מעשר מפלגות כורדיות, מפלגת העם הדמוקרטית (לשעבר המפלגה הקומוניסטית), המפלגה האשורית (יש בסוריה גם מיעוט אשורי, שדובר אשורית והכל), ועדות ההגנה על חירויות הסטודנטים, האגודה לזכויות האזרח, המפלגה הסוציאליסטית, ועוד.

רשימת הדרישות של האופוזיציה כפי שנוסחו ב-2005, ועדיין מהוות את הבסיס למחאה, היא זו: פלורליזם מפלגתי (ביטול האיסור על קיומן של המפלגות), סוף למצב החירום של 1963, שחרור האסירים הפוליטיים ואי-מניעת שובם של הגולים, ביטול הצנזורה, חיסול השחיתות של מקורבי המפלגה, והסרת הפיקוח השלטוני על מוסדות החברה האזרחית (כמו האיגודים).

הכרזת הכנס הובילה למספר הפגנות בדמשק, אבל אלה דוכאו במהרה. שוב נעצרו מנהיגים בולטים ונשפטו למאסר ממושך במשפטי ראווה לאחר עינויים קשים, פעילים אחרים הועלמו, ואחרים ברחו לגלות. המרד דוכא, זמנית.

שש שנים מאוחר יותר, ב-26.1.2011 התחדשו ההפגנות, בהשראת האירועים המהפכניים בתוניסיה ובמצרים. בתחילת פברואר הוכרז על "יום זעם" סורי, אבל רק מאות בודדות יצאו לרחובות. המשטר כבר התחיל במעצרים נרחבים, אבל לא הצליח לעצור את גל ההתפתחויות. ב-15.3 יצאו תריסר בני נוער בעיר הדרומית דרעא, שסובלת זה כמה שנים מבצורת ומאבטלה חמורה, לרסס כתובות גרפיטי בגנות משטר אסד. הצעירים נעצרו, הוכו, ונאסרו.

למחרת היום יצאו הוריהם וחבריהם להפגנות, שהלכו וגדלו מיום ליום, וביטאו את המרמור המצטבר באוכלוסייה כלפי משטר אסד והמצב הכלכלי. דיכוי ההפגנות והנחישות שגילו תושבי דרעא התבררו כגורמים מדבקים: תוך ימים בודדים התחילו הפגנות בעוד ועוד ערי ספר, ובהדרגה הגיעו ההפגנות כמעט לכל עיר בסוריה, לרבות דמשק.

בשאר אל-אסד ניסה להתמודד עם ההתקוממות בשיטה הסכיזואידית שכבר ראינו בסוריה בימי המנדט, תחת חביב שישקאלי, ובתקופת המרידות באביו, חאפז אל-אסד, בשנים 76'-82'. מצד אחד, הכריז אסד על כוונה לבחון רפורמות פוליטיות, הודיע על קיצור גיוס החובה מ-21 ל-18 חודשים, התחייב להעלות את השכר במגזר הציבורי וליצור משרות חדשות, החל בשחרור אסירים פוליטיים, ביטל את מצב החירום (אם כי שום שינוי לא הורגש בשטח בשל כך), והתחיל להציע אזרחות לאלפי כורדים שאיבדו את אזרחותם בשנת 1962 בשל סקר כללי שבו הם לא נספרו, וכך הפכו למעיין נוכחים נפקדים בבתיהם.

בו זמנית, אסד הצהיר שהמתקוממים הם סוכנים של ארה"ב, ישראל, או של ארגוני טרור מוסלמיים קיצוניים. התגובה בשטח, לפיכך, הלכה והחריפה: בהתחלה דוכאו ההפגנות בגז מדמיע, כדורי גומי ומעט ירי חי, לצד מעצרים רבים. ככל שהזמן עבר ויתר הממסד על הניסיונות להשתמש באמצעים לא קטלניים, ועכשיו המפגינים נורים על ידי צלפים.

בעקבות דרעא, ערים שלמות מוצאות את עצמן תחת מצור צבאי, מוקפות בטנקים, ומנותקות באופן רציף או לסירוגין מרשתות החשמל והתקשורת. נכון להיום, ככל הנראה למעלה מ-1,400 אזרחים נורו למוות על ידי הצבא, אלפים נוספים נפצעו, ולמעלה מעשרת אלפים נכלאו או הועלמו.

האופוזיציה, מצידה, ממשיכה לדבוק באי-אלימות. דוברים שונים מטעמה כבר אמרו שהם פועלים בהשראת המפגינים במצרים ובתוניסיה, ובעיקר שהם בוחרים להימנע משימוש בנשק כדי שלא לתת למשטר אסד את התירוץ לחזור על מעשי הטבח הנרחבים של 1981-2.

עם זאת, משטר אסד מדווח על כך שלמעלה ממאה חיילים נהרגו במסגרת ההתקוממות, ואכן ממנף את המספר הזה כדי להצדיק את התגברות הדיכוי. באופוזיציה טוענים שהמספר כולל גם חיילים שסירבו לירות במפגינים והוצאו להורג על ידי מפקדיהם (כזכור – הצבא הסורי מבוסס על גיוס חובה, אבל 80% מהקצונה היא עלאווית). בימים האחרונים מתחילים לזרום דיווחים ממחנות הפליטים המוקמים בתורכיה, שקולטים את פליטי ג'יסר א-שוג'ור, וגם שם פליטים וחיילים שערקו מספרים על הוצאות להורג של חיילים סרבנים, ועל התעצמות הטבח במפגינים באזור צפון המדינה.

מבנה האופוזיציה, אגב, מעניין ביותר. במקביל לאופוזיציה המפלגתית המאורגנת, שבסיסה ממוקם באנטליה כאמור, כל שכונה וכל עיירה מתקוממת מקימה ועדות עממיות, שבהן מתקבלות ההחלטות לגבי המשך המאבק באותו מקום. רמת הנגישות לאינטרנט בסוריה היא הנמוכה בעולם הערבי, אבל מספיק שלאדם אחד בכל אסיפה מקומית כזו תהיה גישה לאינטרנט כדי שהחלטות מקומיות יוכלו להסתמך ולהגיב להחלטות של ועדות אחרות ולהצהרות של מפלגות האופוזיציה.

לאחרונה הכריזו ראשי המפלגות היושבים באנטליה על תוכניתם לערוך כנס אופוזיציה רחב ועממי בדמשק. לא ברור איך הם מתכוונים לבצע זאת, אבל הדבר בהחלט מהווה הצהרת כוונות ברורה. מדובר, אם כן, ברשת סבוכה, בעלת כמה דרגות שונות ומוקדים רבים, שקשה מאוד לשבור, וככל שההפגנות מתרבות ונמשכות כך גוברים הקולות של פרשנים רבים בתקשורת העולמית ובאקדמיה ובמערכת הביטחון הישראלית, שמעריכים שמשטר אסד בדרך ליפול.

מצד שני, אסד עדיין מוגן על ידי האליטות המקורבות אליו, שלא יכולות להרשות לעצמן לאבד אותו. הוא נהנה מגיבוי מסוים של החלקים באליטה הכלכלית שמרוויחים משלטונו, והוא זוכה לחסינות מסוימות בשדה הבינלאומי בשל הרגישות של ציר אירן-סוריה-חיזבאללה, שנפילת המשטר בסוריה עשויה לערער ולדחוף לכיוונים לא צפויים. מצד שלישי, גם בקרב שותפיו של אסד ניכרת אי-נוחות. חמאס סירב במוצהר לבקשת המשטר להביע תמיכה בו, והתחיל לאחרונה להתחבר עם מוקדי הכוח החדשים בקהיר, כחלופה אפשרית לדמשק.

חיזבאללה תומך באסד, אבל מחשש לנפילתו מעביר מחסני נשק אל מעבר לגבול, לתוך לבנון, וגם אירן לא מטילה את כל כובד משקלה לצד האחים השיעים ממערב. אולי גם שם מאמינים ש-41 שנות שלטון אסד בדרכן לסיומן.

לכל הפרקים בסדרה:

הפרק הראשון: הקדמה, העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית 

הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם

הפרק השלישי: שנות השישים הסוערות

הפרק הרביעי: סוריה בתקופת חאפז אל אסד

[סדרת הפוסטים על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

 

 

 

 

Written by hshezaf

יוני 13, 2011 at 12:11 pm

פורסם בכללי

Tagged with ,

סוריה | חאפז אל אסד

with 5 comments

בשנת 1970 תפס חאפז אל-אסד את השלטון במדינה שעוברת תהפוכות מבניות סוציאליסטיות מרחיקות לכת. בשנת אלפיים נפטר, והוריש לבנו משטר אוטוקרטי, אליטיסטי ושנוא, במדינה שסובלת מתת-פיתוח קשה. מה קרה בשלושים השנים האלה? פרק רביעי בסדרה.

[חגי מטר]

כפי שראינו בסוף הפרק האחרון, הנשיא הטרי חאפז אל-אסד התחיל את שלטונו ברגל ימין. רוכב על הצלחות המהפכה ועל התמיכה העממית בה, המשיך אסד מתוך אינרציה לקדם את הרפורמה האגררית ואת ההלאמות, אך בו זמנית התחיל למצוא לו בני ברית מהאליטה הסונית המבוססת, שיעזרו לו בהמשך לייצב את שלטונו בתמורה למיתון האג'נדה הסוציאליסטית.

גם מלחמת אוקטובר 1973 עם ישראל עשתה לאסד טוב. אחרי התבוסה המחפירה של 67', ההישגים המוגבלים והאבידות הרבות בצד הישראלי יצרו בסוריה תחושה של ניצחון, שנזקף לזכותו של אסד.
באותן שנים ממש, זינוק במחירי הנפט העולמיים הגדיל את הכנסות המדינה מהבארות (המעטות יחסית) שבתחומה, הבטיח יותר תמיכה של מדינות ערביות שכנות, והוביל לגל של מהגרי עבודה סורים למדינות המפרץ העשירות, ששלחו כסף הביתה וחיזקו את הכלכלה הסורית.

משוריין סורי, 1973

המצב הכלכלי והתמיכה הרחבה אפשרו לאסד לחזק את אחיזתו בשלטון. ההנהגה החדשה שהתחיל לעצב התבססה על משפחתו המורחבת ובני כפרו בדרגים הגבוהים ביותר, הישענות משמעותית על עלאווים במעגלים הרחבים יותר, תוך הקפדה לתת ביטוי ומקום מספק גם לבני הברית באליטה הסונית העירונית.

השליטה הבעת'יסטית התרחבה בהקפדה גם לתוך הנהגת איגודי העובדים והאגודות המקצועיות, בשל ניסיון העבר של הנזקים שאלה יכולים לעשות (שביתות והפגנות ששיתקו את המדינה בימי המנדט, המשטרים הצבאיים, ועוד). איגודים מתחרים לאלו שבחסות השלטון נאסרו. גם בשירות הציבורי התחזקה המפלגה, וטפסי קבלה לעבודה התחילו לכלול סעיף של שייכות מפלגתית – חברות בבעת' הפכה לכמעט-תנאי לקבלה למשרות, ולקידום. כשהבעת' שולטים בכל תחומי הכלכלה בשל ההלאמות, אין פלא שמספר החברים במפלגה זינק מאלפים בודדים באמצע שנות השישים למאות אלפים עד אמצע שנות השבעים.

ולפעמים החגיגה נגמרת

תקופת החסד של אסד נגמרה ב-1976. המשבר, שעתיד היה להימשך שש שנים, התחיל בהחלטה לפלוש ללבנון ולהתערב במלחמת האזרחים שבה. הבחירה של אסד לתמוך בממשלה נוצרית, מארונית וימנית נגד הפלסטינים ונגד השמאל עוררה גל סרבנות אדיר בצבא, וקצינים, חיילים, ולפעמים אף יחידות שלמות סירבו להילחם.

גלי טיהורים, מעצרים, וחיזוק הגורמים העלאווים במערכת לא הצליחה לעצור את המרד בצבא, שלא הפך ללוחמה-פנימית ממש, אבל הבהיר לאסד שוב עד כמה חשוב לחזק את השליטה בגוף החזק ביותר במדינה. עד סוף שנות שלטונו יהפכו העלאווים, שמהווים כזכור רק 7% מאזרחי המדינה, ל-70% מחיילי הקבע, ול-80% מהקצונה, וזאת בצבא שהגיוס אליו הוא חובה על כלל האזרחים.

הפלישה ללבנון והסרבנות בצבא הציתו את אש המרד בכל רחבי המדינה, לאחר כמה שנים בהן הרפורמות הסוציאליסטיות צומצמו על ידי אסד. פליטים לבנונים זועמים התחילו בלוחמת גרילה נגד השלטון, ובמקביל אליהם התחילו גם האחים המוסלמים – עדיין בני בריתה של האצולה הישנה, שהתחילו בשנים אלה להתקרב גם לשכבות אחרות באוכלוסייה – בלוחמה משלהם. פגיעה בתשתיות השלטון ובסמליו ורציחות של פוליטיקאים ואנשי צבא עלאווים הלכו ורבו.

הפגנות אזרחיות, לא אלימות, התקיימו גם בערים, שבהן מצוקת הדיור שיצרו המוני הפליטים מלבנון השפיעה על עלות המחיה. להפגנות אלה הצטרפו סטודנטים שמחו על ריכוזיות המשטר, וקומוניסטים וסוציאליסטים שהודרו בהדרגתיות מהגישה למוסדות קבלת ההחלטות.

בהתאם למסורת של המנדט, ולאחר מכן של שישקאלי, אסד הגיב בו-זמנית בדיכוי אלים, במעצרים, בטיהורים במנגנוני המדינה, בהעלמת מתנגדים פוליטיים – וגם בהבטחת רפורמות חלקיות, ופתיחה של המערכת הפוליטית. במהלך שלמעשה רק עודד את צמיחת המחאה נגדו, הודיע אסד על קיום בחירות דמוקרטיות באיגודי העובדים ובאגודות המקצועיות, מה שפתח את הדלת בפני השמאל להשתלט גם על אלה וגם על אלה באמצעות הקלפיות במהלך 1978-9.

שינוי זה בישר את הצטרפות העובדים למאבק באסד, ומיד אחרי הבחירות, בשנים 1979-80, התחיל גל של שביתות שפגעו קשות בכלכלה. מספר עורכי דין הקימו את האגודה הסורית לזכויות האדם בעקבות מעצרים של חבריהם, והתחילו להפיץ דיווחים בעולם על הדיכוי הננקט כלפי מפגינים. עד היום האגודה היא אחד מהגופים החשובים שמדווחים על הנעשה בסוריה.

הסכיזמה של אסד בין היענות לדרישות לבין לחימה עיקשת נמשכה. בעוד שהוא מדכא קשות את האחים המוסלמים, נאלץ אסד להיכנע לדרישות של שובתים, בעיקר בתחום הנפט, ולהעלות משכורות ולשפר תנאים. לקראת מכת נגד רצינית שתכנן, בשנת 80' הוכפלו המשכורות בצבא, ובשירות הציבורי הועלו ב-75%. מהלך זה הוביל אמנם לרגיעה חלקית, אבל המאבק לא פסק, האופוזיציה גדלה והתחמשה, והתחילה להשתלט על ערים, תחנות משטרה ואפילו בסיסי צבא, במקביל לטרור אישי נגד בכירים עלאווים. האופוזיציה השמאלית השתלטה כמעט לגמרי על חאלב, אחת הערים החשובות במדינה, והאחים המוסלמים השתלטו בכוח על העיר חמה.

המשטר הגיב בחיסול העצמאות הטרייה באיגודים, במעצרים המוניים, הוצאות להורג ללא משפט, עינויים קשים, ושליחה לגלות של מתנגדי משטר. ב-81' הוטל מצור על חאלב, והעיר הופצצה קשות עד שנכבשה מחדש, תוך הרג של אלפיים אזרחים. שיא השיאים, שמוזכר לא פעם בעיתונות בימים אלה ממש, היה הטבח שבוצע בכיבוש המחודש של חמה. מקורות שונים נותנים הערכות שונות על מספר ההרוגים בטבח, כשהגרסה המינימליסטית ביותר עומדת על עשרת אלפים נרצחים, והמקסימלית על 30 אלף. טבח זה בישר את סופה של ההתקוממות בת שש השנים, אבל הצלקות שיצר לא יתאחו במהרה, אם בכלל.

חמה, 1982

לאסד נותרו עוד שמונה שנים של שימור המצב הקיים, בתמיכת ברה"מ, ועם מעט מאוד אופוזיציה מעשית – שכן רוב ההנהגה גלתה (בעיקר לאנטליה), נכלאה או נהרגה. המפלגות המשיכו להתקיים באופן לא חוקי, וחברות בהן הפכה לעילת מאסר. חברות באחים המוסלמים, שתמיד נתפסו על ידי משטר אסד כאיום הכי גדול על שלטונו, הפכה לעונש בר מוות.

הרטוריקה הדומיננטית של האיגודים מטעם השלטון שמה דגש על פאן-ערביות ועל הצורך שפועלים יעבדו באופן עיקש ומסור למען הצלחת הסוציאליזם הערבי הכללי – כלומר, יוותרו על הרווחה הפרטית שלהם.

בסיסי הכוח של אסד נותרו בקרב האיכרות, במעגלים מסוימים של הבורגנות העירונית, בצבא, במידה חלקית בשירות הציבורי, וכמובן שבעיקר במסגרות המשפחתיות והעדתיות שסביבו. בשנות השמונים הרגיש אסד מספיק יציב בשביל להתחיל לחלק דיווידנדים למקורבים: הכלכלה אמנם עדיין נשארה מרוכזת על ידי המדינה, אבל זו העניקה חוזים לביצוע עבודות וזיכיונות לניהול מפעלים לחברות פרטיות, שבדומה למצב במצרים לרוב נשלטו על ידי ידידי השלטון, אם לא ממש על ידי חברי המפלגה הבכירים.

במקביל, להון העצמאי ניתנו ערוצי ביטוי בתחומים שהמדינה לא התערבה בהם, כמו נדל"ן עירוני ובניין. שכבה חדשה של מתעשרים, המורכבת מעלאווים ומסונים יחדיו, הלכה וגדלה, ופערים חברתיים חדשים נוצרו במקום אלו שהבעת' מחקה בתחילת שלטונה. מגמה זו רק תלך ותתעצם בשנות התשעים.

נפילת ברית המועצות, מקור הנשק העיקרי של המשטר, הייתה מכה קשה לאסד, שהיקפה המלא יתברר רק בתחילת שנות האלפיים. אסד חיפש לעצמו בעלי ברית חדשים, והתחיל התקרבות מגומגמת ומחודשת לצרפת, המעצמה הקולוניאלית לשעבר.

גם ארצות הברית הפכה בן לילה לשותפה פוטנציאלית. אסד, שממילא היה יריבו של סדאם חוסיין ותמך בטהרן במלחמת איראן-עיראק, הצטרף לקואליציה האמריקאית במלחמת המפרץ הראשונה. הנשיאים ג'ורג' בוש (האב) וביל קלינטון האמינו בסיכוי לגייס את סוריה למערך ההשפעה האזורי שלהם, אבל הניסיונות לקדם הסכם שלום סורי-ישראלי כשלו, ומגמות הליברליזציה של הכלכלה שאסד יזם כדי לרצות את המערב הסתכמו למעשה בעיקר בהפרטות לידי מקורבים, ולא בפתיחת סוריה למשקיעים זרים, כך שההתקרבות לארה"ב נותרה מוגבלת.

בהיעדר גב חזק בשדה הבינלאומי, מצאה את עצמה סוריה לא פעם במצבים מביכים. כך לדוגמא בשנת 1998 גברה המתיחות בין סוריה לתורכיה על בסיס התמיכה הסורית במחתרות הכורדיות. תורכיה איימה על סוריה במתקפה צבאית, ואסד נאלץ להפחית את התמיכה בכורדים, ולמתן את הדרישות הסוריות להשתלטות מחודשת על חבל אלכסנדרטה (שכזכור מהפרק השני, נקרע מסוריה והועבר לתורכיה במסגרת העצמאות שקיבלה מצרפת).

בכל השנים האלה לא זכתה סוריה להתפתחות משמעתית בתחומי הכלכלה, הטכנולוגיה או התשתיות. קווי טלפון וניידים נותרו מעטים, האינטרנט לא הגיע לסוריה בכלל, והמגזר הפיננסי כולו נשלט על ידי הממסד העייף, שלא יזם פתרונות רציניים לבעיות האבטלה והעוני. היענות חד פעמית לדרישות לאמצעי בטיחות מוגברים בתעשיית הנפט הייתה, ככל הנראה, הצעד הגדול ביותר שהמשטר עשה למען הפועלים, והתחושה שסוריה נשלטת על ידי קבוצת מיעוט צרה, שנשענת על צבא והון כדי לקיים את עצמה, יצרה התמרמרות גוברת בחברה.

משפחת אסד

זה היה המצב בשנת אלפיים, כשחאפז אל-אסד מת, ובנו בשאר, רופא העיניים מלונדון, עלה לשלטון. על שנותיו של אסד ג'וניור, עד וכולל המאבק הנוכחי נגד שלטון בית אסד, בפרק הבא והאחרון.

הפרק הראשון: הקדמה, העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית 

הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם

הפרק השלישי: שנות השישים הסוערות

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

 

Written by hshezaf

יוני 12, 2011 at 4:15 pm

פורסם בכללי

Tagged with ,

סוריה | שנות השישים הסוערות

with 11 comments

הפרק השלישי בסדרת הפוסטים על סוריה. והפעם – חוסר היציבות והתהפוכות הפוליטיות והחברתיות של שנות ה-60. 

[חגי מטר]

סיכמנו את הפרק האחרון [לקישור] בהפיכה שביצעו ב-1961 קציני צבא, רובם ממפלגת הבעת', ושהביאה סוף לניסוי קצר הימים של הקהילה הערבית המאוחדת. הפיכה זו אמם החזירה את עצמאותה של סוריה, אבל היא הייתה גם הראשונה בסדרה ארוכה של הפיכות והפיכות שכנגד: בחמש השנים הקרובות לא יחזיק אף שלטון מעמד להרבה יותר מחצי שנה, ולכן אין טעם להתעכב על כל ממשלה וקצין צבאי שתפסו את דמשק.

שתי מגמות חשובות כן אפיינו את כל חמש שנות האי-יציבות הסוערות, ושווה לדון בהן בקצרה: מגמה אחת הייתה ההמשך בעליית כוחו של השמאל, על גווניו השונים – עלייה שאת תחילתה ראינו בסוף שנות החמישים, ושנבעה כאמור לא מעט מהתמיכה האדירה שהגיעה מברית המועצות. יחד עם העלייה הזו גברה הפלגנות בתוך השמאל, וחלק משמעותי מההפיכות ומהלחימה ברחובות הערים הסוריות בשנים האלה היה בין קבוצות קרובות אך מתחרות: קומוניסטים, סוציאליסטים, נאצריסטים תומכי-קע"ם, נאצריסטים תומכי-עצמאות, בעת'יסטים פאן-ערביים, בעת'יסטים עם דגש לאומי-מקומי.

חלק קטן מהפילוגים היו קשורים גם ככל הנראה למתחים בין סונים לבין עלאווים. כזכור, בתקופת המנדט הפכה צרפת את קבוצת המיעוט המוחלשת הזו לעמוד-תווך יסודי וחשוב בתשתית הצבאית שלה, ולמרות שבשנות העצמאות ניסו הסונים להתחיל ולאזן את מבנה הצבא, הדומיננטיות של העלאווים נותרה בעינה.

מגמה שנייה הייתה התחדדות המתח בין ימין לשמאל, המתח הבין-גושי שבאותם ימים כבר השתקף בשיאה של המלחמה הקרה; עם חיסול קע"ם בשנת 61' ארה"ב וברה"מ כבר שקועות עמוק במלחמה על עתידה של וייטנאם, וב-62' המהפכה הקובנית הצעירה הובילה למשבר הטילים האימתני בין שתי מעצמות-העל. במצב זה המפלגות השונות כבר היו צריכות לבחור צדדים באופן ברור, ואצולת הקרקעות הישנה, הסונית, השמרנית של "הגוש הלאומי" נתמכה על ידי המערב, וכשהצליחה לעתים לתפוס את השלטון ציננה את היחסים עם ברה"מ. מן העבר השני, מפלגות השמאל השונות, שכאמור המשיכו להילחם גם בינן לבין עצמן, חלקו את הסימפטיה לגוש המזרחי ונשענו על התמיכה שלו.

יציבות זמנית הושגה תחת שלטון בעתי' ב-1963, בראשות הנשיא אמין אל-חאפז הסוני. הממשלה של אותה שנה פרסמה את חוקת הרפובליקה החדשה, שרשמית נמצאת בתוקף גם היום (עם תיקונים מסוימים שיוכנסו ב-73'), ושמבססת על המשטר על הפרדת רשויות, על רשות מחוקקת (אסיפת העם) שנבחרת פעם בארבע שנים, ועל רשות מבצעת הכפופה לנשיא, שנבחר פעם בשבע שנים. כמעט בו בזמן עם פרסום החוקה ובשל המשך המתיחויות הפנימיות הוכרז גם מצב החירום הלאומי, שבפועל ביטל את רוב הסעיפים החשובים בחוקה, ובעיקר את אלה שעוסקים בבחירות ובזכויות האזרחים.

אמין אל חאפז

מצב חירום זה נשאר בתוקף עד ה-21.4.2011, אז הוסר (לפחות רשמית, לא ממש בפרקטיקה) על ידי בשאר אל-אסד, בניסיון לרצות את המפגינים. רשמית, העילה לשימור מצב החירום לאורך כמעט חמישים שנה הייתה מצב המלחמה עם ישראל. מעשית, השלכותיו היו כאמור בעיקר פנימיות, ואפשרו חוץ מביטול הבחירות גם הטלת איסור על קיומן של רוב המפלגות, מניעת קיום בחירות, והקמת בתי משפט מיוחדים שיכולים לאסור אנשים לא רק על בסיס מעשים אלא גם על בסיס דעות ורעיונות "שגויים".

אבל הלחימה בין מחנות מתחרים בתוך הבעת' לא נגמרה לגמרי עד 1966, שנה בה קבוצת קצינים, גם הם מהבעת', הצליחה להדיח את אל-חאפז, ולייצב את השלטון תחת שליטתו של צלאח ג'דיד. ההפיכה הפנים-בעת'יסטית הזו הובלה על ידי חבורה יחסית מלוכדת של קצינים עלאווים, ושמאליים הרבה יותר מאל-חאפז. בין הקצינים הבולטים בהפיכה, לצד ג'דיד, היה גם מפקד חיל האוויר הצעיר חאפז אל-אסד.

כבר שנותיו של אל-חאפז בישרו פנייה חדה לשמאל מבחינת האג'נדה הממשלתית, אבל הממשלה החדשה הייתה מחויבת, עקבית, ובעיקר יציבה הרבה יותר, ותוך זמן מועט התחילה ליישם אג'נדה סוציאליסטית של הלאמות רחבות היקף ושל רפורמה אגררית מזורזת, לצד גידול שלא היה ולא יהיה מאז כדוגמתו במספר בתי הספר והאוניברסיטאות, ובנגישות אליהם באזורים כפריים.

את התוצאות של ארבע שנות שלטונו של ג'דיד, שהתווספו להישגים הראשוניים של קודמיו בשנות חסרות היציבות של העשור, אפשר להבין את מתבוננים בקצת מספרים מהתקופה: בשנת 1960 אחוז אחד מהאוכלוסייה שלט בחצי מהאדמות, ועוד 9% מהאוכלוסייה ב-37% מהאדמות, כששישים אחוז מהאוכלוסייה היו נטולי אדמה לגמרי.

צלאח ג'דיד

עשר שנים מאוחר יותר, 15% מהאוכלוסייה שלטה ב-59% מהאדמות, חצי מהאוכלוסייה ב-24%, ורק 36% מהאזרחים נשארו ללא אדמה, חלקם הבלתי מבוטל – עירוניים שאין להם צורך בה. ההבדל ברור ומהמם, אם חושבים על השינוי הקולוסאלי שנוצר בעשור אחד בלבד בדפוסי החיים והכלכלה של מדינה שלמה.

אבל תרומת המדינה לאיכרים לא נגמרה בזאת. כאמור, בתי ספר הוקמו בכפרים, ועל פני העשורים הבאים (שכן השפעות החינוך הן יותר ארוכות-טווח) צנחה רמת האנלפבתיות בסוריה מסביבות ה-80 אחוז ל-20%. במקביל, "איגוד הכפריים" שהוקם על ידי מפלגת הבעת' דאג לספק אשראי לאיכרים קטנים, והקפיד על ייצוב מחירים ועל פתיחת שווקים בפני התוצרת החקלאית, באמצעות רגולציה וסבסוד.

לפיכך אין פלא על כך שבאותן עשר שנים הפרולטריון הכפרי, העובדים הצמיתים, שהיוו חמישית מהחברה בשנת 1960, הפכו להיות רק 9%, בעוד שאחוז האיכרים הקטנים באוכלוסייה עלה מ-2.7% ל-41% – כמעט פי עשרים. במקביל הלאמת התעשייה הפכה את הפרולטריון העירוני מעובדיהם של בעלי הון פרטיים לעובדי מדינה, שנהנו מהטבות והגנות שהממשלה הסוציאליסטית הציעה להם, ומיהרו להצטרף לאיגודי העובדים שזכו לעדנה מחודשת.

כמו כן, ארבע שנות שלטון הבעת' של ג'דיד הובילו להתקרבות מחודשת ומזורזת לברה"מ, אחרי תקופה של צינון היחסים. המפלגה הקומוניסטית שוב נעשתה חוקית, "גדודי עובדים" מזוינים להגנת המהפכה הוקמו (לא מעט בזכות נשק צ'כסלובקי), והתעשייה התרחבה בקצב איטי אך לא בלתי מבוטל. במקביל, קציני הבעת' שניהלו את ענייני המדינה התחילו להחזיר את הדגש על קידום של עלאווים בתוך הצבא, ועל מיזוג מערכות בין הצבא למפלגה לשלטון. הליך זה יצבור תאוצה וינטרל כל כוח פוליטי אחר בימיו של אסד.

אסד תופס את השלטון

בתוך כל המערכה המהפכנית הזו, אסד נחשב לשמרני יחסית (בגבולות הסוציאליזם הבעת'יסטי של התקופה), ועם מינויו לשר ההגנה התחיל לעצור מנהיגים קומוניסטים, דווקא בתקופה של התקרבות לברה"מ. אחרי התבוסה מול ישראל ב-1967 הצליח אסד להתחמק מהאחריות על הכישלון ולגלגל אותו מעלה לעבר ג'דיד, ובכך הגדיל את כוחו בתוך המפלגה.

המתח בין ג'דיד לאסד הלך וגבר, עד שהגיע לשיאו בספטמבר השחור ב-1970. בעוד ירדן טובחת בפלסטינים, סוריה בהנהגת ג'דיד איפרה לפליטים פלסטינים בתחומה לקחת מאתיים טנקים כדי להלחם בירדן. כשאלה הותקפו על ידי הירדנים (וחיל האוויר הישראלי נכנס לכוננות להתערב לטובת ירדן), אסד סירב לשלוח את חיל האוויר להגנתם, וניצל את הכאוס שנוצר בממסד הצבאי-ממשלתי כדי להשלים הפיכה פנימית במפלגה.

חאפז אל אסד

ג'דיד הודח ונשלח לכלא לשארית חייו (1993), אסד התמנה לראשות הממשלה, ותוך שנה גם לנשיא, כשתחתיו ממשלה מעורבת המורכבת בחציה מאנשי בעת' וחציה מסוציאליסטים וקומוניסטים. עם הזמן, אלה האחרונים ייקלטו במפלגה, או ב"חזית הלאומית" – מעיין קואליציה של מפלגות ידידות השלטון – או יפרשו וירדו למחתרת.

כך התחיל אסד את שלטונו בן שלושים השנים, כשהישגי המהפכה האדירה עוד מהדהדים בסוריה ומעניקים לו גיבוי פוליטי עצום, ממשלתו מגוונת ויציבה, והצבא והמפלגה סוף-סוף מאחוריו באופן שלא יתערער לעוד שנים רבות. ועל שנים אלה – בפרק הבא.

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

הפרק הראשון: הקדמה, העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית 
הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם

Written by hshezaf

יוני 9, 2011 at 11:16 am

פורסם בכללי

Tagged with

סוריה | מפריז לקהיר, סוריה בין ימי המנדט לקע"ם

with 11 comments

הפרק השני של סדרת הפוסטים על סוריה יוצא לדרך והפעם – סקירה מימי המנדט ועד האיחוד עם מצרים.  

[חגי מטר]

כפי שראינו בפרק הראשון עד תחילת המאה העשרים הייתה סוריה לא יותר מעוד מחוז באימפריה העות'מאנית.
ב-1946, אחרי למעלה מעשרים שנות מנדט צרפתי, הפכה סוריה למדינה עצמאית, וב-58' כבר ויתרה על עצמאותה והכריזה על איחוד עם מצרים. התקופה שהתחילה בשלטון מפריז ונגמרה בשלטון מקהיר היא תקופה רבת תהפוכות, שהכינה את הקרקע לעלייתה הסופית של מפלגת הבעת', ותפיסת השלטון על ידי משפחת אסד. בפרק זה ננתח את החלוקה המעמדית בחברה הסורית, ואת התנאים שהובילו לשינויים הגדולים בשלטון.

חיילים צרפתים בסוריה

מהמנדט לעצמאות

לקראת ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביססו הבריטים את אסטרטגיית הכיבוש שלהם במזרח התיכון על מערך סבוך של שותפויות עם אוכלוסיות מקומיות, שלהן חולקו הבטחות מרחיקות לכת, חלקן סותרות, וחלקן נטולות כיסוי לגמרי – כולן בתמורה לשיתוף פעולה נגד האימפריה העות'מאנית (הצהרת בלפור היא דוגמא אחת המוכרת לנו).

עד פרוץ המלחמה התפתחה בסוריה שכבה מצומצמת עם תודעה ושאיפות לאומיות, ששאפו להקים את "סוריה הגדולה" בשטחים שכיום כוללים את סוריה, לבנון, וישראל-פלסטין. הלאומיות הערבית-סורית התפתחה באיחור קל ולמול התפתחות הלאומיות התורכית בצפון וזו המצרית בדרום, שהייתה בחלקה ערבית אבל דגשיה היו מקומיים ופרעוניים. במקביל, בארצות המדבר של סעודיה, ירדן ועיראק פיתחה המשפחה ההאשמית שאיפות לשלטון מלוכני רחב היקף.

הבריטים ניצלו את השאיפות השונות האלה, הבטיחו ללאומיים הסורים עצמאות, הציעו לפייסל חוסיין ההאשמי את כס המלוכה בסוריה, וכל זאת בעוד שבהסכמי סייקס-פיקו כבר הבטיחו לצרפתים את השליטה בסוריה ולבנון – ושירטטו את גבולות המדינות בערך כפי שהם מוכרים לנו כיום.

בסוף מלחמת העולם ציפתה הקבוצה הלאומית בסוריה, אם כן, לעצמאות. פייסל חוסיין נכנס לדמשק עם הגנרל אלנבי, וציפה להתמנות למלך, והלאומיים הסורים הסכימו לקבל אותו כמלכם. אלא שההסכמים בין הבריטים לצרפתים, שעכשיו נוסף אליהם גם הסכם ועידת סן-רימו, תפסו בכורה מבחינת המעצמות האירופאיות הקולוניאליות, הצבא הצרפתי נכנס ומחץ את ההתנגדות שהתעוררה מולו, ופייסל ברח וקיבל את כס המלוכה בעיראק כפיצוי מהבריטים.
תוך זמן קצר עוגנו ההסכמים בין בריטניה לצרפת באמצעות מערכת המנדטים של המזרח התיכון, שאושרה בחבר הלאומים.

תקופת המנדט הייתה אופיינית לקולוניאליזם הצרפתי בכל מקום אחר בעולם: עידוד פלגנות וסכסוכים פנימיים בין קבוצות מקומיות, גיוס וטיפוח מיעוטים בצבא (בעיקר כורדים ועלאווים), מבנה בירוקרטי וצבאי שנשען בכבדות על דרג פקידות רחב שנשלח מצרפת (בניגוד לקולוניאליזם הבריטי, שנסמך בעיקר על מקומיים), ודגש משמעותי על חינוך לשפה ולתרבות הצרפתית. אחד המהלכים החשובים שעשה המנדט היה ההפרדה הסופית בין סוריה ללבנון.

חלוקת סוריה תחת המנדט הצרפתי

השתיים, כידוע לנו, עוד ישפיעו מאוד זו על גורל זו, אבל בשל קוצר היריעה לא נעסוק בסקירות אלה בלבנון כמעט בכלל.

במהלך שנות המנדט התמודדה צרפת עם לא מעט מרידות ושביתות, שדוכאו בשילוב של היענות חלקית לדרישות לאוטונומיה והפצצות כבדות על הערים ומעצר מתנגדי משטר. השילוב הסכיזופרני הזה בין דיכוי להיענות, בו זמנית, יעשה עם הזמן מוטיב חוזר בפוליטיקה הסורית, שניכר כפי שנראה גם בהתמודדות של בשאר אסד עם המחאה נגדו כיום.

כך, מרידות שונות הובילו לשילוב בין הקמת אסיפות לאומיות נבחרות לבין פיזורן כשאלו שאפו ליותר מדי אוטונומיה, ולבין הפצצות כבדות על דמשק ומספר ערים אחרות כשההתקוממות לא פסקה. יש לציין שחלק מהמרידות שעמן נאלצה צרפת להתמודד היו אזוריות, וממוקדות באינטרסים ספציפיים (כמו מחלוקת על שיטות החינוך באזורים הדרוזיים). בדיעבד, הנרטיב הלאומי הסורי מציג את כל המרידות כחלק אחד במאבק לשחרור.

ההתקוממות המשמעותית ביותר קרתה ב-1936 (במקביל למרד הערבי כאן), והפעם הצרפתים הסכימו להקמת מדינה עצמאית על פי המודל של עיראק: עצמאות מלאה וחברות בחבר הלאומים תוך שלוש שנים, וזכות צבאית לצרפת להתערב ולהעביר כוחות דרך שטחי המדינה לתקופה של כעשור לאחר מכן. (במסגרת ההסכם הצרפתים גם גזרו את חבל אלכסנדרטה הצפון-מערבי מסוריה ומסרו אותו לתורכיה, נושא שנחשב עד היום עילה לסכסוך בין המדינות, אך שלא נעסוק בו במיוחד).

עם זאת, הנסיגה הצרפתית לא זכתה להתממש. לקראת ההכרזה על העצמאות פרצה מלחמת העולם השנייה, צרפת החליטה שלא תוכל לוותר על בסיס הכוח המזרח תיכוני שלה, פיזרה שוב את אסיפת העם ופירקה את כל הארגונים הפוליטיים. אחרי כיבוש צרפת על ידי גרמניה, סוריה ולבנון הפכו למחוזות השפעה של ממשלת וישי, ומשלחות ראשונות של צבאות גרמניים נחתו שם, אך נהדפו אחרי מתקפה בריטית קצרה מכיוון דרום. כוחות "צרפת החופשית" תפסו פיקוד, ויחד עם הבריטים פרשו את חסותם על המעבר לעצמאות סורית ב-1941.

בבחירות הראשונות, ב-1943, ניצח "הגוש הלאומי" הוותיק, שאנשיו הובילו את המאבקים לעצמאות בעבר, ובראשו הנשיא הראשון שוקרי אל-כוואתלי. הצבאות הבריטים והצרפתים נשארו בסוריה עד אחרי סיום המלחמה, ועזבו רק ב-1946 (ב-45' צרפת אפילו הפציצה את דמשק שוב, בניסיון אחרון לאלץ את האליטה הסורית להתחייב לשימור מערכת החינוך הצרפתית לאחר הפינוי). סוריה נעשתה למדינה עצמאית לגמרי רק ב-1946, והייתה אחת המדינות המייסדות של האו"ם.

בשלב זה חשוב לעצור ולהתעכב על ניתוח החברה הסורית עצמה, ועל זהות האנשים שעלו לשלטון.
בעוד שהמאה ה-19 והחצי הראשון של המאה ה-20 היו תקופה של פיתוח ומודרניזציה במדינות קרובות, כמו תורכיה ומצרם, בסוריה לא היה מי שיקדם מהלכי מודרניזציה משמעותיים. הצרפתים פרשו רשת בתי ספר שכיסתה בעיקר את הערים, שבהן ישב רק מיעוט מהסורים, ולא יצרו תיעוש משמעותי. המנוף הכלכלי שהיה למדינות המפרץ, הנפט, נמצא בכמויות קטנות יחסית בסוריה, ולא דחף את המדינה קדימה בשנים אלה.

מסיבה זו, סוריה יצאה לעצמאות כמדינה נכשלת, עם כלכלה פיאודלית. רמת האנלפבתיות במדינה עמדה על כשמונים אחוז, ולמעלה משני שליש מהקרקע היה בבעלות אצולת קרקע סונית מצומצמת שחיה בערים והחזיקה איכרים בכפרים כצמיתים-בפועל.

באופן מעניין, מבין האיכרים העצמאיים, הלא מצומתים, אחוז ניכר היה בני המיעוטים העדתיים – הדרוזים והעלאווים, שהתבודדו בפריפריה הגיאוגרפית ובהרים, מבודדים ממוקדי ההשפעה לטוב ולרע. לטוב – בשל העצמאות הכלכלית, הפוליטית והדתית היחסית שהייתה להם, אך לרע – כי חיו בעוני יחסי, עם תשתיות טובות עוד פחות מאלו של שטחי האחוזות הגדולות. מכל מקום, האליטה שקידמה במשך שנים בהגות ובמאבק את הרעיון הלאומי הסורי ושתפסה את השלטון תחת הכותרת "הגוש הלאומי", הייתה אליטה שמורכבת בדיוק מאותה אצולת קרקע.

בנוסף לתשתיות הגרועות, לחלוקה המעמדית הפיאודלית, ולמתחים הבין-עדתיים, סוף המלחמה והעצמאות הפילו מכה קשה על המשק המקומי. בזמן המלחמה הסתמכו הכוחות הבריטים והצרפתים באזור על הרבה ייצור מקומי, בשל בעיות כלל עולמיות בנתיבי אספקה.
עם היעלמם, נעלם שוק מרכזי למוצרי תעשייה ומזון, וענפים שלמים במשק קרסו. מעמד עובדים ומעמד בינוני קטן, מנותקים מהאדמה ומהחלוקות הפיאודליות הישנות, נוצרו בתקופת המלחמה – ואז מצאו את עצמם ללא מענה.

צרה נוספת הייתה טמונה בכך שהאליטה תופסת השלטון הייתה נטולת ניסיון או כישורים בניהול מדינה, בשל צורת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, כאמור. אותה אליטה, אם כן, הייתה צריכה להמציא פחות או יותר יש מאין שיטת ממשל חדשה, להתמודד עם העוינות כלפיה מצד האיכרים הצמיתים, לפתור את מצוקותיהם של העובדים והבורגנות המובטלים בעקבות עזיבת האירופאים, ולהתמודד עם סטודנטים ליברליים שהתחילו להתמרד בערים. זה היה מצב העניינים כשסוריה הכריזה מלחמה על מדינת ישראל ב-1948.

מעצמאות להתאבדות

המלחמה עם ישראל, כידוע, לא בדיוק התפתחה לטובת סוריה. לאחר כמה הישגים צבאיים ראשוניים, הדף צה"ל הטרי את הסורים לאחור, וניסיונות להתארגנות מחודשת לתקיפה נכשלו אחד אחרי השני. התבוסה בידי ישראל הייתה מכה כואבת למדינה הטרייה והמעורערת ממילא, ובצבא – שמפקדיו היו בעיקר כורדים ועלאווים בשל מדיניות הגיוס הקולוניאלית – האשימו את הממשלה האזרחית בחוסר יעילות שהובילה לכישלון.

הממשלה, שכאמור התמודדה עם אי-נחת כללי בחברה, הגיבה באופן מבולבל ולא מגובש, ובסופו של דבר הטילה את האשמה בחזרה לפתחו של הצבא, ובתחילת 1949 הודיעה על גל קיצוצים בתקציבי הביטחון. זו הייתה טעות קטלנית.

במרץ 49' הצבא התקומם, הפיל את הממשלה, והעלה לשלטון את הקצין הכורדי הצעיר חוסני זעים. זעים הציע רפורמה אגררית, החל בהתקרבות עם סוריה, היה זה שחתם על הסכם הפסקת האש עם ישראל ב-49', ואף יזם ניסיונות להסכם שלום עמה – אבל תוך ארבעה חודשים הוא עצמו הוחלף בהפיכה פנימית בצבא.

מחליפו, סמי חינאווי, גם הוא כורדי, נטש את הכיוונים הפוליטיים של קודמו, אבל פנה לעיראק ושקל איחוד עמה למדינה אחת, מה שהוביל גם להדחתו תוך ארבעה חודשים נוספים. ניסיון קצר לאיזרוח השלטון לאחר מעצרו על ידי חבריו הקצינים נפל על תקופה של משבר כלכלי חריף ואבטלה גוברת, והתקוממויות בערים הובילו להפיכה צבאית נוספת.

אדיב שישקאלי הצליח יותר מקודמיו. כבן למשפחת אצולת קרקע סונית הוא נהנה מיותר לגיטימציה מצד האליטה האזרחית, ובעקבות הגירוש של שני קודמיו הוא דאג בעיקר לשקט בצבא והתחיל לקדם סונים במקום קבוצות המיעוטי. עם זאת, שישקאלי לא הוביל לפיתוח כלכלי משמעותי, אולי בשל ההעדפה של אצולת הקרקע לשמר את המצב הפיאודלי, והאי-נחת הציבורית גברה.

בדצמבר 53' יצאו לרחובות דמשק וחלב סטודנטים ופועלים שובתים, שצעדו יד ביד נגד המשטר הצבאי. ההפגנות נמשכו כחודשיים, ושישקאלי בחר להתמודד עמן כמו הצרפתים בזמנם: הבטחות לרפורמות ולבחירות, ודיכוי צבאי אלים בו בזמן. אלא ששתי השיטות גם יחד לא הבטיחו לשישקאלי יציבות ולא הצליחו להפסיק את ההתקוממות, וכשיחידות צבא התחילו לערוק ולעבור לצד המפגינים – שישקאלי ברח מהארץ והשלטון עבר לידיים אזרחיות.

בין 54' ל-58' הצליח להתקיים בסוריה משטר פרלמנטרי, אך עם מעורבות צבאית גבוהה. אל-כוותאלי חזר להיות נשיא, וסימל את הדומיננטית המחודשת של האצולה הישנה, אלא שבין המפלגות בפרלמנט התחילו להסתמן גם מגמות חדשות.

לצד אנשי "הגוש הלאומי" התחילה להרשם עלייה גם בכוחה של המפלגה הקומוניסטית, שהייתה באותן שנים היחידה מסוגה שקיומה הותר בחוק בעולם הערבי, וגם בכוחם של כוחות סוציאליסטיים שונים. מפלגה שלישית, קטנה למדי, התייצבה בין שני הגושים והפכה ללשון מאזניים חשובה בפוליטיקה, בין היתר בגלל שנהנתה מגיבוי משמעותי בקרב קציני הצבא, שחלקם אף היוא חברים בה. מפלגה זו הייתה מפלגת הבעת'.

הבעת' ("התחייה"), מפלגה חדשה יחסית, הורכבה משתי מפלגות ישנות יותר משנות הארבעים. הראשונה היא מפלגת התחייה, שהונהגה על ידי קומוניסט לשעבר, ושהייתה מקושרת לבורגנות הצעירה בערים (זו שהתפתחה לראשונה במלחמת העולם השנייה, כאמור). ככזו, מפלגת התחייה הייתה אנטי-אסלמיסטית (באותם ימים סניף "האחים המוסלמים" המקומי היה מקושר מאוד לאליטה הפיאודלית, שבכלל הייתה שמרנית הן בפוליטיקה שלה והן ביחסה לדת הסונית), ותמכה בשוויון זכויות מלא לנשים.

המפלגה הערבית-סוציאליסטית, החלק השני בברית החדשה, הייתה מבוססת היטב בקרב האיכרים הצמיתים, כשהאג'נדה שמובילה אותה וקונה לה תמיכה מתמקדת בחיסול הפיאודליזם, רפורמות אגרריות מרחיקות לכת, הלאמה של התעשייה, ודמוקרטיזציה רחבה. החיבור בין שני הפלגים יצר כוח חשוב בסוריה, כוח פאן-ערבי, אנטי-אימפריאליסטי, שכאמור זכה גם לתמיכת הצבא (שתי המפלגות תמכו בהפיכות הצבאיות של 49') ולכן גם למקום מפרגן בממשלה (תיקי החוץ והכלכלה).

שנותיה של הבעת' כשותפה בשתי ממשלות, אחת עם הגוש הלאומי ואחת עם הגוש השמאלי, הוכיחו את ערכה ואת חשיבותה לצבא. המפלגה תמכה בעמדה הקומוניסטית של התקרבות לברית המועצות, וההתקרבות הניבה חוזי מסחר גדולים עם הגוש המזרחי, ובעיקר אספקה שותפת של נשק מצ'כוסלובקיה, לצד זרם של מומחים לתיעוש ולאסטרטגיה צבאית שהתחילו להשלח ממוסקבה.

מלחמת סיני ב-56', בה חברה ישראל לשתי המעצמות הקולוניאליות אנגליה וצרפת לצורך כיבוש חצי האי והחזרת תעלת סואץ מידי מצרים למעצמות, הגבירה את העוינות כלפי האימפריאליזם במרחב המזרח תיכוני, וזיזרזה את ההתקרבות לברה"מ. ברה"מ, מצידה, יישמה בסוריה מדיניות שהייתה מקובלת באותן שנים גם באפריקה ובמקומות אחרים בעולם: תמיכה בכוחות אנטי-אימפריאליסטים מקומיים, ללא ציפייה לציות מלא למדיניות הגלובלית של הקומניטרן. לסוריה נשאר מרחב תמרון.

שתי הממשלות בהן ישבה הבעת' חיזקו את הצבא, קידמו את התיעוש ואת הבורגנות העירונית, אבל לא הצליחו לקדם את הרפורמות האגרריות שהיו נחוצות כל כך לשינוי פני החברה הסורית. בהיעדר פיתוח תשתיות בכפר, האוכלוסייה הכפרית לא רק נשארה ענייה וחסרת חינוך, אלא גם לא הפכה לשוק למוצרי צריכה של התעשייה המקומית, ולכן הגבילה את הפיתוח.

מסיבה זו, ובזכות התרומה המשמעותית של ברה"מ לכלכלה העירונית, מעמדה של המפלגה הקומוניסטית היה בעלייה מתמדת. הבעת', שבסיס כוחם העיקרי – והמצומצם אך בעל עוצמה – היה בצבא, דאגו ממגמה זו. הפתרון שהם מצאו לבעיה היה מקורי.

בשנת 1958 הכריז הנשיא, אל-כוואתלי, על התפטרותו, ועל איחודה של סוריה עם מצרים תחת הנשיא נאצר, במסגרת "הקהילה הערבית המאוחדת" – קע"ם. את המהלך (שכונה על ידי פרשנים ישראלים בני התקופה "מדינה שמאבדת את עצמה לדעת") הובילה מפלגת הבעת', שמעבר לדימיון אידיאולוגי מסוים לרעיון הסוציאליזם הערבי של נאצר גם האמינה שהאיחוד יוכל להוביל אותה לשלטון בקצב מזורז.

במצרים של נאצר נאסר קיומן של מפלגות פרט למפלגת השלטון, וקומוניסטים נרדפו ביתר שאת, כך שאנשי הבעת' קיוו שהם יוכלו להשאר המפלגה היחידה המותרת, ומתוך הממשל האזרחי והצבא יוכלו לנהל את העניינים.

אלא שנאצר לא תכנן לתת מקום משמעותי להנהגה סורית במסגרת קע"ם. תוך חודשים בודדים התחיל נשיא הקהילה בתהליך "מצריזציה" של השלטון, שהתבטא בכך שבכירי המנגנונים האזרחיים והצבאיים של סוריה (עכשיו "החבל הצפוני של קע"ם") נשלחו להשתלמויות ולמילוי תפקידים זוטרים יחסית במצרים ("החבל הדרומי"), בעוד שקצינים מצרים תופסים פיקוד על כל תחומי החיים בסוריה.

מטבע הדברים, מגמה זו לא נשאה חן בעיניי מפלגת הבעת', והיא ניצלה את כוחה בצבא להפיכה צבאית נוספת. ב-1961 תפסו יחידות סוריות את השלטון בדמשק – והברית עם מצרים פורקה אחרי שלוש שנים בלבד.

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

Written by hshezaf

יוני 8, 2011 at 1:15 pm

פורסם בכללי

Tagged with

סוריה הגדולה | מהעת העתיקה לכיבוש הצרפתי

with 11 comments

בימים הקרובים נעלה סדרת פוסטים על סוריה בנסיון להבין את הרקע להפגנות המתרחשות שם בימים אלה.

הפרק הראשון בסדרה: העת העתיקה והאימפריה העותמנית.

[חגי מטר]

בעולם העתיק, ובמובנים מסוימים עד היום, סוריה נמצאה במיקום ייחודי ובעל חשיבות אסטרטגית גדולה – נקודת חיבור בין המדבר בדרום-מזרח, מצרים בדרום-מערב, פרס ונתיבי שיירות הסחורות במזרח, ותורכיה ואירופה במערב. לא במקרה ידוע האזור המסופוטמי כערש התרבות האנושית, ובסוריה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של ערי אימפריה בנות כרבע מיליון תושבים שהתקיימו כבר במאה ה-26 לפני הספירה.

כמו כל אזורנו, עבר השטח של סוריה דהיום ידיים בין אימפריות – מצרים, אשור, פרס, יוון, רומא, ביזנטיון, וכן הלאה, כשגבולותיה משתנים מעת לעת, לרוב גדולים יותר מאלו שמוכרים לנו כיום, וכוללים גם את לבנון וישראל-פלסטין. בשנת 634 נכבש שטחה על ידי הערבים שהגיעו מהמדבר, ומאז חלחלו הערבית והאסלאם ותפסו את הבכורה בחברה הסורית-לימים. באותם ימים, שבישרו שקט ושלווה בת כמה מאות שנים, גם ירדה מרכזיותה הפוליטית של סוריה, כשהמעבר מבית אומאיה לבית עבאס בישר על מעבר של מרכז השלטון האימפריאלי מדמשק לבגדד.

על 1,200 השנים הבאות ניתן לדלג די בחטף. האימפריה הערבית נסוגה בפני כיבוש צלבני אחד, התרחבה מחדש תחת סלאח א-דין, ודמשק לא נכבשה שנית על ידי צלבנים, שכן הצליחו לשוב לערי החוף ולירושלים. במאה ה-13 פלשו הממלוכים לסוריה, בלמו את חיל הכיבוש המונגולי שהתקדם אליה ממזרח, עד שנכבשו בעצמם על ידי האימפריה העות'מאנית, שכידוע נשארה באזור עד מלחמת העולם הראשונה.

דמשק, המאה ה-16

לתקופה קצרה ובעלת חשיבות רבה נכבשה סוריה על ידי צבאותיו של מוחמד עלי ממצרים, ב-1831. מוחמד עלי היה באופן רשמי פחה מקומי של השלטון העות'מאני, אבל לא היסס להתמרד בתורכים, לקיים אוטונומיה רחבה במצרים, ולהתחיל במפעלים רחבים של מודרניזציה, שלימים יובילו גם לניצני הלאומיות המצרית. תקופת שלטונו של מוחמד עלי בסוריה כללה הרחבה מסוימת של הנגישות לחינוך ופתחה את שערי המדינה בפני מיסיונים זרים, אך הסתיימה במהרה כשהמעצמות האירופאיות החליטו שאימפריה מוסלמית אחת במזרח התיכון זו בעיה גדולה מספיק – והכריחו את צבאות מוחמד עלי לסגת למצרים ולהחזיר את סוריה לתורכים. הטלטלה הקצרה הזו פתחה פתח למרידות אזוריות קטנות בדרישה להגברת אוטונומיה מפעם לפעם, וסימנה גם את תחילת ההתערבות האירופאית באזור: תמיכה של צרפתים בנוצרים המרונים, וקשרים בין בריטניה לדרוזים.

זה הזמן לציין שלאורך 1,200 השנים מאז השלטת האסלאם בסוריה, החברה שבסוריה-לימים הלכה והתפלגה בין דתות וזרמים דתיים שונים: הקבוצה הדומיננטית ביותר הייתה ונותרה הסונים (74% מהאוכלוסייה כיום), כשלצידם נוצרים מזרמים שונים (10% כיום), דרוזים (3 אחוז), ואוסף עדות שיעיות (13% כיום), שהמעניינות והחשובה בהן מבחינתנו היא עדת העלאווים (7 אחוז מהאוכלוסייה כיום. כידוע, עד שנות הארבעים של המאה העשרים הייתה גם קהילה יהודית גדולה בסוריה, אך מכיוון שאלה לא מהווים כיום גורם דמוגרפי או פוליטי חשוב בסוריה, לא נתעכב על תפקידם ההיסטורי).

העלאווים, בדומה לדרוזים, מנהלים דת עם מאפיינים מאוד סודיים, שגם רבים מחברי העדה עצמה לא יודעים את כל עקרונותיה. בקרב מוסלמים סונים, העלאווים נחשבים לעתים לגרועים מנוצרים ויהודים, וזאת בשלב שילוב של מרכיבים נוצריים ופגאניים באמונתם. כך, העלאווים חוגגים את חג המולד, ומאמינים במעיין גרסה מוסלמית לשילוש הקדוש – מוחמד, עלי, וסלים הפרסי. כנראה בהשפעת דתות האזור הקדומות, העלאווים גם מאמינים שבני האדם כולם הם כוכבים שנפלו, ושנשמת האדם המאמין תתגלגל שבע פעמים לפני שתחזור לכוכבים. העלאווים מייחסים חשיבות פחותה למצוות התפילה, הצום והצדקה באסלאם, וישנם ישובים עלאווים שאף אין בהם מסגד. קל להבין מדוע הזרם הזה נתפס כסוג של בן חורג לדת מוחמד.

מכל מקום, ההתפלגות לזרמים ולקבוצות שונות, לרבות מתחים בין ערבים לבין כורדים וארמנים, הובילו במהלך המאה ה-19 גם לכמה מקרים של מעיין מלחמות אזרחים מצומצמות ומקומיות, שחלקן נגמרו במקרי טבח בין אוכלוסיות שונות. העות'מאנים ניסו לעשות קצת סדר, והתחילו ליצור לראשונה את האבחנה הטריטוריאלית בין סוריה לבין לבנון – חלוקה שתתקבע סופית עם כניסת המנדט הצרפתי. ועליו – בפרק הבא.

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]


Written by hshezaf

יוני 7, 2011 at 9:09 am

פורסם בכללי

Tagged with