מצרים | האולטראס – כדורגל ומחאה, אז ועכשיו

[הגר שיזף]

בשנה וחצי האחרונות, הכול קרה במצרים בהילוך מהיר. תהליכים שהבשילו מזה זמן רב הובילו להתקוממות-מהפכה-בחירות ועוד מעט אף – בחירות לנשיאות. בין הכוחות הרבים שנמצאו בכיכר תחריר בזמן המהפכה ולאחריה, ניצבו אוהדי הכדורגל – האולטראס – כקבוצת מפגינים ייחודית ועצמתית שזכתה להערכה רבה בקרב הציבור המצרי בעקבות ארגונם ומסירותם למלחמה נגד המשטר.

ב-1 בפברואר 2012, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". התקרית הייתה לנקודת שבר נוספת ביחסי השלטון ואוהדי הכדורגל והשפעותיה הכאובות על הכדורגל המצרי כמו גם על המחאה העממית מורגשים גם חודשיים לאחר מכן.

היחסים הטעונים בין אוהדי האולטרס, משרד הפנים, המשטרה והצבא אינם דבר חדש – למעשה, שורשיו נטועים לחלוטין בטיב יחסיהם של האוהדים ושלטון מובארכ. אך דבר זה לא ייחודי לאוהדי הכדורגל המצריים בלבד.

—–

"אנחנו רוצים את הראש שלך, טנטאווי, יא בוגד, יכולת לחקוק את שמך בהיסטוריה, אך היית שחצן והאמנת שמצרים והעם יצעדו אחורה וישכחו את המהפכה שלהם".

מתוך אחד הפוסטים שפורסמו בדף הפייסבוק של ה"אולטראס של כיכר תחריר".

האולטראס הם האוהדים השרופים של קבוצות הכדורגל ברחבי העולם. לרוב, הם מוצגים כחבורה של נערים חמומי-מוח ומחרחרי מדון שמגיעים אל מגרשי הכדורגל כדי להתפרע, אך אירועים כמו המהפכה המצרית יכולים להציג את הקבוצה הזאת, כאורגניזם אנטי ממסדי ובעל יחסים מעניינים ביותר דווקא עם אובייקט ההערצה שלה – כלומר, הקבוצה.

מקור המונח "אולטראס" מגיע, כפי שניתן לדמיין, מהמילה הלטינית אולטרה – יוצא-דופן. כיום, אין לקבוצות האולטראס קשרים פורמליים עם המועדונים והם משוחררים מהמדיניות ותקשורת של מועדוני הכדורגל. יתר על כן, נראה כי הגדרתם כמסורים דווקא, לא מעידה כי הם מעריצים במובן הקלאסי. מישראל, דרך איטליה ועד מצרים, האולטראס ידועים פעמים רבות כמבקרים החריפים ביותר של הנהלת מועדוני הספורט, בעיקר בכל הנוגע להנהלות המורכבות מאנשים בעלי ממון וקשריהם למשטר.

על אף שאין הסכמה אמיתית לגבי השורשים ההיסטוריים של האולטראס, הטענה הרווחת היא כי התופעה כפי שאנו מכירים אותה כיום החלה עם קבוצת אולטראס שנקשרו לקבוצת אינטר-מילאן במהלך שנות ה-60. אחרים טוענים כי שורשי התופעה מגיעים דווקא מקבוצות האוהדים הברזילאים של שנות ה-40.

קבוצת האולטראס הראשונה בעולם הערבי הוקמה בשנת 1989 בלוב, אך נסגרה כעבור שבועיים על ידי רשויות קדאפי. הקבוצות הבאות הוקמו בטוניסיה, ובשנת 2005 דווח על פעילות של קבוצות אולטראס במרוקו וב-2007 גם באלג'יר.

במהלך שנות ה-80 וה-90, היו רוב אוהדי הכדורגל במצרים אוהדים בלתי-מחויבים, אך לקראת סוף שנות ה-90 הפך הכדורגל לספורט פופולארי יותר במצרים, בה בעת עם הפיכתו לתחום בעל כדאיות-כלכלית רבה. סביב תקופה זו בדיוק התחילו לפרוח קבוצות האולטראס גם במצרים, הראשונה מביניהן הייתה האולטראס של קבוצת הכדורגל מקהיר, אל אהלי.

כוח אנטי קולוניאליסטי, כוח אנטי ממסדי

 מועדון הכדורגל אל אהלי, שמשמעות שמו הוא "הלאומי", הוקם כמקום מפגש למצרים-בלבד שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי של בריטניה במצרים. עד ליום זה, לובשים שחקני הקבוצה מדים אדומים, כצבעו של הדגל במצרים שלפני ימי הקולוניאליזם.  מועדון הכדורגל הגדול השני במצרים, אל זמאלק, היה המועדון של פקידי השלטון הבריטי, קציני הצבא והמעמד הגבוה של קהיר. מיותר לציין, כי ההתכתשות הפוליטית של שני המועדונים לא נרגעה גם לאחר שמצרים נהייתה מדינה עצמאית.

השנאה בין שני מועדוני הכדורגל של קהיר כה חזקה, עד שבמשך שנים התעקשה הממשלה כי המשחקים בין שתי הקבוצות יתקיימו במגרשים ניטרליים ובסיועו של שופט זר.

האולטראס של קבוצת אל אהלי במהלך משחק כדורגל

אך אויביהם המרים ביותר של שתי הקבוצות הנצות מגיעים מהדרגים הגבוהים ביותר – מובארכ, טנטאווי, ראש התאחדות הכדורגל ומשרד הפנים. במהלך השנים, מספרים האולטראס כי סבלו מאלימות מחפירה מצדם של שוטרים ונציגי ממשל אחרים, שככל הנראה נטפלו אל חברי הקבוצות גם כשלא היו מקרי אלימות להיאחז בהם.

ב"ספר האולטראס", שיצא בערבית בחודש דצמבר  2011, אומר מחבר הספר, מוחמד גמאל באשר, כי במהלך שלוש השנים שקדמו למהפכה הידקו כוחות הביטחון את אחיזתם באצטדיונים. הוא מתאר מעצרים רבים של חברי האולטראס בערבים שקדמו למשחקים גדולים. במקרה מפורסם אחד, רדפו כוחות הביטחון המצרים אחר חברי האולטראס של "האבירים הלבנים", הקשורים למועדון של זמאלק, לאחר שאלה קיימו הפגנה לציון האינתיפאדה הפלסטינית.

"נלחמנו על זכויותינו באצטדיונים במשך שנים. זה הכין אותנו ליום הזה ממש. אמרנו לאנשינו שזהו מבחן הלקמוס שלנו. כישלון איננו אפשרי", אמר אחמד פונדו, אחד ממנהיגי "האבירים הלבנים", עם פרוץ המהפכה המצרית.

באירופה, האולטראס ויחסם כלפי השלטון והמשטרה דומה מאוד. לדוגמא, אוהדי האולטראס ברומא החריפו עם השנים את מאבקם נגד המדינה והמשטרה. בשנת 2005, הציבו האולטראס באצטדיונים פוסטרים שקראו: "לא לאמריקאים על אדמותינו! אנחנו נגד נאט"ו", וגם "אנחנו נגד השתתפותם של חיילים איטלקים בעיראק, אנחנו לא רוצים לבזבז דם איטלקי על מלחמות אמריקאיות". גם בישראל ראינו מספר דוגמאות בהן האולטראס לקחו חלק בפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות – אם באקטים שנויים במחלוקת נגד רון חולדאי, במחאה בקיץ האחרון או במקרים אחרים.

המהפכה

במהלך שנת 2011 מצאו את עצמן קבוצות האולטראס המצריות כשהן נלחמות באותו הצד וקוראות בתחילה להפלתו של מובארכ ולאחר מכן להפלת המועצה הצבאית העליונה וטנטאווי.

רבים טוענים כי היו אלה האולטראס ההפגנות שעמדו בראש הארגון הלוגיסטי של ההפגנות במצרים, מתוקף הניסיון שנרכש להם משום התקלויותיהם הרבות עם כוחות הביטחון עוד קודם לכן.

"ההמונים אולי הגיעו [לתחריר] בתגובה לקריאות בפייסבוק אך כאשר הגיעו לשם, לא היו להם שום יכולת ארגונית או כל ניסיון", כתב ג'יימס דורסי, בעל הבלוג הנהדר, "The Turbulent World of Middle East Soccer". "עם זאת, היו שתי קבוצות שכן היו בעלות ניסיון – האחים המוסלמים ואוהדי הכדורגל. [האולטראס] נלחמו בקרבות, הבינו איזה ארגון ולוגיסטיקה נדרשים וכיצד ללחום ברחובות עם המשטרה", הוא הוסיף.

סרטון אחד שהועלה לאתר יוטיוב ממקור בלתי ידוע ב-22 בינואר, ניסה להרגיע את המפגינים שהתכוונו להגיע לכיכר וטען כי אינם צריכים לפחד מהמשטרה, משום שהאולטראס, בעלי הניסיון בכל הנוגע לחיכוכים עם המשטרה, יגנו עליהם.

אל ההפגנות הצטרפו האולטראס כאינדיבידואלים ולא כקבוצה. בהצהרה שפורסמה בדף הפייסבוק של קבוצת ה"אולטראס של אהלי", נכתב כי "החלטנו שלא נשתתף בהפגנות באופן רשמי כקבוצה, כי זה מנוגד לאמונות שלנו. בדומה לכך שאנחנו מאמינים שאי אפשר להכריח חבר בקבוצה להשתתף באירוע פוליטי, כך לא ניתן לשלול מאזרח את זכותו להשתתף בדבר בו הוא או היא מאמינה ולהצטרף להפגנות בתחריר".

למרות זאת, התגבשו האולטראס במהרה ככוח מוכר וגדול בקרב המפגינים והסיפורים עומדים על כך שחברי האולטראס עמדו בראש המפגינים במהלך "קרב הגמלים" ואירועים משמעותיים נוספים במהלך ההתקוממות.

מורכבותו של היחס בין שחקני הקבוצות ואוהדיהם באה לידי ביטוי גם במהלך המהפכה. בעוד שחברי האולטראס לקחו חלק בהפגנות ואף הצעידו אותן קדימה, שחקני הכדורגל עצמם סרבו בתחילה להביע תמיכה במהפכה. הדבר מאיר באור ברור את הטענה כי אוהדי האולטראס רואים בעצמם בלבד את התומכים האמיתיים של ערכי מועדון הכדורגל בו הם חברים. בין חברי האולטראס המצרים אף נשמעה לא פעם הטענה כי שחקני הכדורגל מוכרים את כישרונותיהם תמורת כסף, בעוד שהנהלת המועדונים היא חבורה של פקידים מושחתים, שמונו על ידי מובארכ.

האולטראס של קבוצת אל-אהלי החליטו לעשות מעשה. במשחק בין קבוצת אל-אהלי וקבוצת חרס אל-חודוד שהתקיים בימיה הראשונים של ההתקוממות, הגיעו האוהדים עם באנר ענק ועליו מסר לשחקנים: "באנו אחריכם לכל מקום, אך בזמנים הקשים לא מצאנו אתכם". שלט נוסף קרא: "אתם מרוויחים מיליונים, ולא אכפת לכם מהעוני של העם המצרי.

פוסט-מובארכ

"בתחילה לא התערבנו כאשר המשפחות של האנשים שנהרגו במהלך ההתקוממות חזרו לתחריר [אחרי נפילת מובארכ, במחאה על השלטון הצבאי]. האלימות המשטרתית שינתה את דעתנו. חווינו זאת בעצמנו קודם לכן. יש לנו אפס סבלנות לזה", אמר אבו עלא, חבר באולטראס של אל אהלי.

בתקופה שלאחר נפילתו של מובארכ, מרב ביקורתם של חברי האולטראס כלפי המועצה הצבאית העליונה הייתה זהה לזו של שאר קבוצות הפעילים הפרו-דמוקרטיות. בהפגנות המפורסמות ביותר מאז המהפכה – שזכו לשם "הקרב ברחוב מוחמד מחמוד", עמדו שוב האולטראס בראש הטור.

קריקטורה המציגה את טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה (השולטת כיום במצרים), כאשם בהתפרעויות במגרשי הכדורגל וכאדם השולט בהתאחדות הכדורגל של מצרים.

בחודשים שלאחר המהפכה, נראה היה כי כל מקום במצרים – מקום עבודה, בית ספר, ארגון – עושים מהפכות קטנות. משטרו ארוך-השנים של מובארכ לא התבטא רק בדרגים הגבוהים ביותר, כי אם ירד עד לכמעט כל התארגנות ממשלתית. על כן, תהליכים של סילוק נציגי המשטר הישן מאיגודי העובדים, מקומות העבודה וגם ההתאחדויות המקצועיות הן דבר שהחל ונמשך עד ליום הזה.

כזה הוא גם סיפור מאבקם של האולטראס נגד התאחדות הכדורגל. כאמור, האולטראס מאשימים את התאחדות הכדורגל המצרית כי היא מורכבת מפקידים שמונו על ידי מובארכ, אותם הם מאשימים בשחיתות ו"מכירת" משחקים.

בהצהרה שפרסמה ההתאחדות בסוף שנת 2011, היא אמרה כי תטפל ביד קשה באי-הסדרים שגורמים להם אוהדי האולטראס במשחקים. בתגובה לכך פרסמו האוהדים באחד מדפי הפייסבוק אזהרה להתאחדות: "לכל מי שחושב שהוא יכול להפוך את האצטדיונים לבתי כלא שיהיו תחת שליטתו – דעו לכם, האצטדיונים שייכים לנו".

ה"טבח" בפורט סעיד וההפגנות מול הפרלמנט

ב-1 בפברואר 2012, כשנה לאחר נפילתו של מובארכ, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". [לצפייה באחד ממאות סרטוני הוידאו שמתעדים את האסון, לחצו כאן]

לאחר התקרית, אמר איש ביטחון לעיתון "אל מסרי אל יום" כי אוהדי קבוצת הבית, מסרי, נהרו אל תוך המגרש לאחר שקבוצתם ניצחה בצורה נדירה את קבוצת אהלי, הקבוצה המובילה בליגת הכדורגל המצרית. בתגובה לעלבונות שהטיחו בהם קודם לכן אוהדי האולטראס של אהלי, התפרצו אל המגרש אוהדי מסרי עם ניצחונם, וזרקו אבנים ובקבוקים אל עבר הקבוצה היריבה.

פורט סעיד, ה-1 בפברואר 2012.

החידה האמיתית של אותו היום טמונה בנוכחותם המעטה עד אפסית של כוחות הביטחון.

בימים שלאחר משחק הדמים, הקיפו אוהדי הקבוצות את משרד הפנים וגם הגיעו לתחריר כשטענה אחת בפיהם – לא מדובר בצירוף מקרים.

"מה שקרה לא יכול להיות צירוף מקרים. הטבח קרה רק יום אחד אחרי ששר הפנים עמד בפני הפרלמנט וניסה לשכנע אותנו בחשיבות של השארת חוק החירום על כנו", אמר זיאד אל אלאימי, חבר פרלמנט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראיון לטלוויזיה.

בסוף חודש פברואר האחרון, בעקבות אירועי פורט סעיד, פיזר ראש ממשלת המצרים את הוועד של התאחדות הכדורגל וזימן אותם לשימוע בנוגע לאלימות המצויה במגרשים. התובע הכללי של מצרים העמיד לאחרונה לדין 75 אנשים, כולל 9 פקידי ממשלה, בקשר לאירוע. עיתון אל-אהרם דיווח כי וועדת החקירה טענה כי רוב הראיות שהיו באצטדיון בפורט סעיד "נעלמו".

לאחר האסון, הושהו כל פעילויות הכדורגל במדינה. בסוף חודש מרץ, הודיעה התאחדות הכדורגל המצרית כי קבוצת אל-אהלי תידרש לשחק ארבעה משחקים מאחורי דלתיים סגורות, וכי מאמן הקבוצה והקפטן יושעו. בה בעת, הודיעה ההתאחדות כי פעילותה של קבוצת אל-מסרי תושהה עד לסוף עונת 2012-2013.

ביום שישי, ה-23 במרץ, עם ההודעה על איסור פעילותה של קבוצת אל-מסרי, עימותי הכדורגל חזרו לרחובות. בעיר פורט סעיד, מחו האוהדים על החלטת הממשלה במהלך סוף השבוע. 100 מפגינים נפצעו ואדם אחד נהרג כתוצאה מדיכוי המשטרה את ההפגנות.

המהומות של פורט סעיד הציתו הפגנות בקהיר, שם החלו אוהדי מועדון הכדורגל אל-אהלי לקיים הפגנות מול בניין הפרלמנט ב-25 במרץ.

המפגינים הציבו כ-50 אוהלים מול הפרלמנט ונותרו שם עד השבוע שעבר, אז החליטו להתפנות מהמקום משום לחץ הרשויות ותשישות הפעילים. עם זאת, הבהירו האולטראס בהודעה, כי במידה והמשפט של האשמים בפרשה לא יתנהל בשקיפות – הם יחזרו אל הרחובות.

השוביניזם של האולטראס

לא ניתן לסיים את הפוסט הזה בלי להציג את אחת הסוגיות הבעיתיות ביותר בהתנהלותם (ואולי אף) מהותם. לאורך השנה האחרונה, תדמיתם של האולטראס הרקיעה שחקים כמובילי המהפכה, אך ספגה גם מכות קשות לקראת תחילת 2012, אז רבים מהציבור המצרי החלו לראות בהם שוב "עושי צרות". כל אותה העת, פעילי שמאל רבים ותנועות פמיניסטיות מצריות המשיכו לתמוך באוהדי הכדורגל ובדרישותיהם. הדבר השתנה כ-5 ימים לאחר שהחלו ההפגנות מול בניין הפרלמנט בקהיר, אז הפיקו האולטראס מסמך שגולל את חוקיה המיוחדים של מחאתם.

מסמך החוקים של הפגנת האולטראס מול הפרלמנט

לאחר שלאורך מספר ימים הגיעו פעילות להביע תמיכה עם מטרתם של האוהדים, החליטו האולטראס לתלות באנר, שאמר כי על אף שהקבוצה מכבדת את חירות הפרט, היא גם מכבדת את ערכיה ומסורתה של החברה המצרית. המשמעות בפועל: פעילות לא הורשו להישאר במקום לאחר השעה 10 בלילה. האולטראס הצדיקו את חוקיהם באומרם כי הם למדו מהפגנות העבר ועל כן הם אינם מעוניינים "לקחת אחריות" על שיקרה לנשים שיוותרו בשטח ההפגנה לאחר השעה הנקובה.

בתגובה, פרסמה האגודה הפמיניסטית המצרית הצהרה, בה נאמר כי על אף תמיכתן באולטראס, הן מגנות את החלטתם למנוע מנשים את חופש המחאה.

"מי שנושא את לפיד החירות כנגד כוחות דכאניים, צריך לכבד את החירות בעצמו", נאמר בהצהרה, שפורסמה בעיתון "אל מסרי אל יום". "אנחנו לא יכולות לבקר את האיסלאמיסטים על כך שהם מונעים מנשים מלהשתתף בהפגנות, כאשר הכוחות המהפכניים עושים ממש את אותו הדבר".

מצרים | הקשר בין הצבא והכלכלה

מצרים חולפים ליד גרפיטי עם תמונתו של טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה. AP.

[הגר שיזף]

אמש, צעדו אלפי מפגינים אל עבר הפרלמנט המצרי ודרשו את העברת השלטון מידי הצבא לידיים אזרחיות. בתגובה, הודיעה הוועדה המייעצת לצבא, כי היא תמליץ על קיום הבחירות לנשיאות והעברת השלטון באמצע מאי ולא בתחילת יוני, כמתוכנן. תגובת המועצה הצבאית העליונה להצעה טרם פורסמה אך לא נראה כי הקדמת הבחירות לנשיאות בשבועות אחדים הותירה רושם רב בקרב המפגינים.

בפוסט הקודם (ראו, "וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון") ניסיתי להתחיל ולהסביר מדוע בעצם המהפכנים המצרים עדיין זועמים. בפוסט הזה, שפורסם במקור ככתבה במוסף העסקים של מעריב, אעמוד על הקשר בין הצבא לכלכלת מצרים וכיצד הדבר תורם לכעס הציבורי על טנטאווי ושותפיו.

צבא בלי עם: הצבא המצרי וכלכלת מצרים

אחת הטענות החשובות ביותר נגד טוהר כפיו של הצבא המצרי טמונה במעורבותו עצומת ההיקף בכלכלת מצרים. עד עצם היום הזה תפקידו של הצבא בכלכלת מצרים נותר בגדר טאבו בפוליטיקה המצרית. על-פי הערכות, הצבא המצרי מחזיק בנתח של 40%-25% מכלל הכלכלה המצרית. עם זאת, במשך 30 השנים האחרונות התעקש הצבא להסתיר את המידע בנוגע לאינטרסים הרבים שיש לו בכלכלת המדינה.

האחזקות הכלכליות של הצבא כוללות מגוון רחב ומפתיע של פעולות מניבות רווח כגון מכירה וקנייה של נדל"ן בשם הממשלה, שירותי ניקיון ביתיים, ניהול קפיטריות, ניהול תחנות דלק, ניהול משקים וייצור מזון וכיסויים לשולחנות פלסטיק. אף על פי שכל המידע המובא לעיל מוצג באתרי האינטרנט של החברות ושל בתי החרושת המדוברים, הצבא דורש להוציא מחוץ לחוק של כל אזכור פומבי של פעילויות אלה.

חלקים נכבדים מתקציבו של הצבא המצרי קשורים לרכישה ולייצור של נשק ושל אמצעי ביטחון. אך דווקא רוב המידע הזה חשוף לציבור המצרי משום שארה"ב, שותפתה העיקרית של מצרים בייצור ובסחר בנשק, מחויבת על-פי חוק לחשוף את פרטי העיסקאות שלה עם מצרים.

פול סוליוון, מומחה למצרים ופרופסור באוניברסיטת ג'ורג'טאון, מעריך כי תקציב הצבא המצרי עומד על 7-3 מיליארד דולר. להערכתו, כ-1.3 מיליארד דולר מגיעים מסיוע צבאי של ארה"ב, מיליארד דולר מסעודיה ועוד 700 מיליון דולר מתורמים. הצבא משלם משכורות ל-350 אלף חיילים בשירות, נוסף לתשלומי הפנסיה ולתשלומים למועסקיו בשלל אחזקותיו הכלכליות.

בחלקים אחרים בתקציב הצבא שומר בקנאות על סודיות, אך קשה לומר שמדובר בסודות הקשורים לענייני ביטחון לאומי. הנתונים החסויים כוללים מידע על אודות הרווחים העצומים שלצבא יש הודות לייצורם של מוצרים ושל סחורות נטולות הקשר ביטחוני: כמה שקיות פסטה או בקבוקי מים מתוצרת הצבא נמכרו? כמה בתים ניקתה חברת קווין? חלקים אלה בתקציב הצבאי נותרים מחוץ לעין הציבור ומחוץ לפיקוח פרלמנטרי. חשיפת מידע זה נחשבת לחשיפת "סודות הקשורים לביטחון לאומי" ויכולה להביא להעמדה לדין.

מקומו המשמעותי של הצבא בכלכלה המצרית קשור ישירות להסכם השלום עם ישראל. הסכם השלום גרם לשחרורם הפתאומי של המוני קציני צבא ולאבטלה. בעקבות לחץ של בכירי צבא הקימה המשלה המצרית גוף כלכלי הנקרא "הארגון לפרויקטי שירות לאומי". הגוף הכלכלי החדש הקים מיזמים כלכליים חדשים שאנשי צבא לשעבר ניהלו.
אותם המוסדות הכלכליים נהנו מפטור ממסים ומחוסר חובת דיווח לממשלה. במסגרת תהליכי הליברליזציה וההפרטה המסיביים בימי מובארק, ובפרט בין השנים 2011-2004, אחזקותיו של הצבא נותרו מחוץ למכרזים.

התנהלותו הכלכלית של צבא מצרים ידועה כנגועה בשחיתות. לדוגמה, מושל מחוז לוקסור לשעבר, הגנרל סמיר פאראג, מכר לאיש עסקים קרקע שיועדה לבניית אצטדיון למשחקים האולימפיים במחיר מגוחך. למעשה, הקרקע נמכרה לאחר שמיליוני לירות מצריות כבר הושקעו בפרויקט האצטדיון והדבר גרם להפסדים כלכליים עצומים וסערה ציבורית.

הצבא המצרי, אם כן, לא חף מאינטרסים כלכליים במצרים. טנטאווי, לשעבר שר ההגנה ויד ימינו של מובארק, לא זוכה לפופולריות רבה. מצבו של טנטאווי החריף לאחר פרסומו של מסמך העקרונות לייסוד החוקה בנובמבר האחרון, שכלל סעיף שקבע כי תקציב הצבא המצרי יישאר חסוי. המסמך המדובר עורר את גל ההפגנות המחודש בחודש נובמבר האחרון וזכה להתנגדות מכל עבר, אך הצבא מעולם לא הודיע רשמית על ביטולו.

המצרים מקווים כי בחירתו של הפרלמנט החדש, שניתנו לו זכויות חקיקה, תגרום לריסון הצבא. "אנחנו מכבדים ומעריכים את הצבא, אך המועצה הצבאית העליונה צריכה לשאת באחריות על כל הטעויות שעשתה", אמר מוחמד בדיע, יו"ר מפלגת האחים המוסלמים השולטת בפרלמנט המצרי הנבחר. "אף אחד לא פטור ממתן דין וחשבון לעם".

[הכתבה פורסמה במקור במוסף העסקים של מעריב. ניתן למצוא אותה ממש פה]

מצרים | וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון

מפגין מצרי בהפגנה בתחריר במהלך סוף השבוע.

[הגר שיזף]

"אל תפחדו לומר זאת בקול רם: המועצה הצבאית צריכה ללכת!"

ה-25 בינואר 2011, היום בו החלו ההפגנות שהובילו למהפכה המצרית, היה יום שבתון ברחבי מצרים שהוקדש לציון יום ההוקרה לכוחות המשטרה. שנה לאחר מכן, כמעט אף אחד כבר לא זוכר מה התאריך סימל בעבר משום שאותו יום גשום וגורלי היווה את ההתחלה של תהליך פוליטי בעל חשיבות לאומית ועולמית שסביר להניח שיזכר לעד.

ה-25 בינואר 2012 היה, אף הוא, יום חג לאומי במצרים. על אף השינוי בסיבה למסיבה, גם השנה אלפים הגיעו לכיכר תחריר ביום גשום במטרה למחות על עוולות השלטון.

למה הם עדיין כועסים?

כמעט שנה לאחר מפלת מובארכ, הגוף השולט אשר החליט כי ה-25 בינואר יהיה יום חג לאומי איננו גוף נבחר או אזרחי, כי אם המועצה הצבאית העליונה. על פי הדיווחים, יום חג לאומי נוסף יתקיים ב-10 בפברואר לציון היום בו המועצה הצבאית העליונה הוציאה את הקומיוניקט הציבורי הראשון שלה.

בחודש אוגוסט האחרון הודתה המועצה הצבאית העליונה כי כ-12 אלף אזרחים ברחבי המדינה נשפטו בבתי דין צבאיים במשפטים בלתי-הוגנים במהלך השנה האחרונה. לפחות 13 מתוכם נידונו להוצאה להורג.

קמפין ציבורי בשם "קזאבון", שמשמעותו בערבית היא – "שקרנים", הושק לאחרונה במטרה לחשוף את ההפרות המתמשכות של הצבא כנגד מפגינים ולהציע נרטיב אחר לסיפור המהפכה המצרית. היוזמה מציעה לפעילים להוריד סרטונים של אלימות צבאית כנגד מפגינים וקוראת להפצתם. בעזרת מקרנים וחומר צילום רב, הפעילים מראים בערים השונות תמונות של חיילים מכים, מענים, יורים ודורסים מפגינים – תמונות שלא זוכות להופיע בערוצים הציבוריים.

המחוות של טנטאווי – וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון

הזעם הציבורי נגד המועצה הצבאית לא הותיר הרבה מקום לדימיון. על אף החגיגות המתוכננות, היה ברור שטנטאווי, העומד בראש המועצה הצבאית העליונה, צריך להערך לחצים מכל עבר. גם לו היה ברור כי עליו לרפד את המכה עם מספר מחוות גרנדיוזיות.

ביום רביעי האחרון, חנן טנטאווי כ-3,000 אסירים לכבוד יום השנה למהפכה. ביניהם, שוחרר גם הבלוגר והפעיל הפרו-דמוקרטי מייקל נביל, שהיה בכלא קרוב לשנה ושחרורו עורר הד רב [עוד על שחרורו של מייקל נביל, תוכלו לקרוא בפוסט המצויין של חגי מטר על הנושא,לחצו כאן].

בצעד מפייס נוסף, הודיע טנטאווי ביום רביעי כי יסיר את חוק החירום החל במצרים מאז שנת 1981. אך להסרה יש הסגות: חוק החירום יוסר, חוץ מאשר "במקרי בריונות". אמירה זו בעייתית ממספר סיבות. ראשית, יש לציין כי אף אחד לא יודע בדיוק מהם אותם "מקרי בריונות" מדוברים. שנית, למושג הבריונות יש משמעות מיוחדת בקרב קהילת הפעילים המצריים, משום שבשנה האחרונה עיתוני מצרים הוצפו בדיווחים על "בריונים" המפגינים נגד המועצה הצבאית העליונה ומנגד – "בריונים" אנונימים שנעשה בהם שימוש, ככל הנראה, על ידי מובארכ (ומאוחר יותר – על ידי הצבא) כדי להתסיס מפגינים ולעורר פילוג.

במאמר מעניין מעיר מארק לינץ', עורך ערוץ המזרח התיכון של מגזין "פורין פוליסי", כי טנטאווי לא יכול היה לבטל חוק החירום, משום שהפרלמנט המצרי מחוייב לתקנו. חוק החירום אושר לפני שנתיים וחצי באמצעות חותמת גומי של הפרלמנט המצרי תחת שלטון מובארכ. במעמד האישור, נקבע כי החוק יחול למשך 3 שנים. אם כך, טוען לינץ', החוק ימשיך להיות בתוקף עד לחודש יוני 2012. יהיה זה הנשיא הראשון שיבחר פוסט-המהפכה שיצטרך להתמודד עם שאלת ביטול חוק החירום לחלוטין.

אך זה לא עזר, במהלך סוף השבוע נצפו אלפי אנשים בכיכר תחריר. החגיגה שהמועצה הצבאית העליונה תכננה – על שלל במותיה וטקסיה – נבלעה בידי המפגינים שקראו לניסוח חוקה ללא פיקוח הצבא והעברת השלטון לידים אזרחיות לפני יוני 2012, שהנו התאריך בה התחייבה המועצה שתקיים בחירות לנשיאות.

אמש דווח בעיתון "אל אהרם" כי המועצה הצבאית העליונה ביקשה מהוועדה המייעצת, גוף אזרחי מייעץ אשר מונה על ידי המועצה הצבאית העליונה (ולא זוכה ליותר מדי לגיטימציה ציבורית, יש לומר), לשקול את העברת השלטון לידיים אזרחיות במועד מוקדם יותר.

הוועדה המייעצת צפוייה להגיש את הצעתה בתוך 72 שעות. על פי הדיווח, המועצה הצבאית ביקשה זאת מהוועדה ביום שבת בעקבות ההפגנות המאסיביות בתחריר ושאר מצרים בסוף השבוע.

סמח אשור, העומד בראש הוועדה המייעצת ומנהיג המפלגה הנאסריסטית, הציע כי המועצה הצבאית תעביר את השלטון לפני חודש יוני, לאחר שיתקיים משאל עם במטרה להעניק לפרלמנט זכות למנות אספה מכוננת שכתוב את החוקה החדשה – מבלי לחכות לתוצאות הבחירות של הבית העליון של הפרלמנט המצרי, שהחלו רק אמש.

בנוסף, הודיעה המועצה הצבאית כי מעתה, תהיה הרשות המחוקקת אחראית על חקירת מקרי האלימות האחרונים בין הפעילים המהפכניים וכוחות הביטחון.

שתי חדשות אלה מרעישות במיוחד עבור המהפכנים המצריים, משום שמדובר בשתי הדרישות המרכזיות איתן הגיעו לתחריר בסוף השבוע. עם זאת, נראה שאף אחד לא שש לקראת הבטחותיה של המועצה הצבאית העליונה.

מספר קבוצות מהפכניות קראו למצרים לצאת לרחובות מחר, יום שלישי, להפגנות שמכונות בפיהם "יום שלישי של נחישות". קבוצת "ה-6 באפריל" אף הודיעה ב-25 בינואר כי חבריה מתכננים לפתוח בהפגנה ללא תאריך סיום, עד שהמועצה הצבאית תמסור את השלטון.

בהמשך השבוע נפרסם עוד פוסט על הסיבות להמשך הזעם הציבורי על המועצה הצבעית. סטיי טיונד.

[חומר קריאה נוסף על המועצה הצבאית העליונה ניתן לקרוא בפוסט "היסטוריה קצרה של אי צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות"]

מצרים | הפרלמנט, הצבא ורצון העם

[הגר שיזף]

מצרים ידעה עוד סופשבוע של אלימות. הפעם, מדובר היה בפיזור אלים של הפגנה שמתקיימת מזה מספר שבועות מול בניין הקבינט המצרי: נכון לעכשיו, מניין ההרוגים עומד על 9 ומניין הפצועים נע בין 350 ל-500, תלוי את מי שואלים. על פי דיווחי המפגינים, האלימות החלה לאחר שמפגין בשם עבודי אברהים נעצר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי בידי המשטרה. עם חזרתו של אברהים אל שטח ההפגנה הוא סיפר כי סבל מאלימות ואף חושמל בעודו במעצר. זמן קצר לאחר מכן החלה אלימות בין שני הצדדים ובמהרה המשטרה הצבאית החלה במאמצי פיזור אלימים של אותה ההפגנה.

האלימות נמשכה גם ביום שבת, אז הסתערו כוחות משטרה אל כיכר תחריר עם אלות, הכו מפגיננים שהגיעו למקום במחאה על האלימות של יום שישי ושרפו אוהלים שהיו בכיכר. מאוחר יותר, דווח כי רופאים שהקימו בית חולים-שדה במקום הותקפו אף הם. דיווחים נוספים חשפו כי כוחות צבאיים התפרצו גם למשרדי מפלגת אל-עדל ועצרו מספר חברי מפלגה שלקחו חלק בהפגנות שמול בניין הקבינט. בה בעת, נערכו שתי לוויות לזכר הרוגים ממתקפת כוחות הביטחון על ההפגנה שמול בניין הקבינט  – לוויתו של שיח אמד אפאט ולוויתו של סטודנט הרפואה עלא עבדל אל-האדי. שתי הלוויות הפכו לצעדות מחאה נגד שלטון המועצה הצבאית העליונה והתנקזו, בסופו של דבר, אל כיכר תחריר.

במסיבת עיתונאים שערך ביום שבת, הכחיש ראש הממשלה המצרי, כמאל אל-גנזורי, כי ננקטה כל אלימות כנגד המפגינים ואף הוסיף כי הצבא לא השתמש בנשק חם לפיזור וההפגנה. כל זאת, בניגוד מוחלט לתמונות שהופצו באינטרנט והראו שימוש מפורש באלימות מופרזת ואף שימוש בנשק. בנוסף על כך, ציין ראש הממשלה כי הכוחות המפגינים הנם "אנטי מהפכניים" ושהם מוסתים על ידי "כוחות זרים".

ההפגנות מול בניין הקבינט החלו ביום בו מונה גנזורי לראשות ממשלת מצרים, לאחר התפטרותו של עסאם שארף בצל האלימות של כוחות הביטחון כלפי המפגינים שהציפו את כיכר תחריר בסוף חודש נובמבר האחרון. עם תחילתן של הבחירות לפרלמנט המצרי נרגעו אומנם הרוחות והמונים הגיעו אל הקלפיות, אך מספר מפגינים המשיכו להתאסף מול בניין הקבינט במחאה על מינויו של גנזורי, שנתפש כחלק מהמשטר של מובארכ, והמשך השלטון הצבאי. לאחרונה אמר דובר המפגינים מול בניין הקבינט, מוחלמד אל סאנאדילי,  כי המפגינים מתכוונים להמשיך ולהפגין עד שהמועצה הצבאית העליונה תרד מהשלטון ובמקומה תוקם ממשלת מעבר; בינתיים, קיימו המפגינים הפגנות יומיות מול בניין הקבינט ואף חסמו את כניסתו של גנזורי אל משרדו. אך גנזורי איננו הדמות הבעיתית היחידה בממשלה החדשה. הקבינט החדש, שמונה על חורבותיו של הקבינט שהתפטר במחאה על אירועים האלימים של חודש נובמבר, מורכב משלל דמויות שנויות במחלוקת: שר הפנים החדש, מוחמד יוסף איברהים , ששימש ראש מינהל הביטחון של גיזה תחת שלטון מובארכ וזכה לביקורת רבה בעקבות פיזור אלים של הפגנה של פליטים סודאנים שגבתה את חייהם של 27 מפגינים (מה שנודע לימים כ"טבח מוסטאפה מחמוד"); שר המשפטים החדש, עדל עבד אל חמיד, אשר כיהן כראש בית המשפט לערעורים תחת שלטונו של מובארכ ושר המידע, אחמד אניס, שמינויו לתפקיד נדחה בידי התנועה לתקשורת חופשית, שטענה כי הוא היה מעורב בעבר ב"שחיתות והשחתת תעשיית התקשורות המקומית".

בנוסף, החליטה המועצה הצבאית בסוף נובמבר על הקמתה של וועדה מייעצת לצבא שמייצגת,כביכול, זרמים פוליטיים שונים ומגוונים ומשימתה היא לייעץ לצבא בנושאים פנים-מצריים. במציאות, כוחות פוליטיים רבים, וביניהם גם האחים המוסלמים, החליטו כי הם מחרימים את הוועדה המייעצת, בטענה שהיא מהווה חותמת גומי בניסיון לרכך את המפגינים שקראו להעברת השלטון לידיים אזרחיות. הגדרות תפקידה של הוועדה הן לשמש גוף אזרחי מייעץ למועצה הצבאית העליונה ולפרלמנט הנכנס. אך תחום אחריותה השנוי במחלוקת ביותר שבידי הוועדה הוא פיתוח החוקה החדשה – דבר שהיה אמור להיות באחריות הפרלמנט.  תפקידה של הוועדה המייעצת יסתיים רק לאחר הבחירות לנשיאות מצרים. חשוב לציין כי לוועדה אין כל סמכות חקיקתית והיא מהווה אך ורק גוף ייעוץ למועצה. בעקבות אירועי סוף השבוע, הודיעה הוועדה כי היא משעה את פעילותה במחאה על האלימות ועד שתערך שהאלימות תסתיים, הצבא יתנצל על האלימות ואף ייקם וועדת חקירה עצמאית.בנוסף, שמונה מתוך 30 חברי הוועדה התפטרו במחאה על האלימות.

הפרלמנט, הצבא, הוועדה והחוקה. או: מהו כוחו של הפרלמנט הזה, בעצם?

שלל הגופים, הדמוקרטיים והחצי דמוקרטיים, שמופקדים כעת על תקופת המעבר של מצרים ואחראים במידה כזאת או אחרת על כתיבת החוקה, יוצרים תחושת אנדרלמוסיה ובלבול בנוגע למבנה השלטוני במצרים. על מנת להתחיל ולהבין את הרגישויות השונות של המבנה השלטוני, חשוב להביט  ב"הצהרה החוקתית" שאושרה במשאל עם שנוי במחלוקת בחודש מרץ האחרון. במאמרו המרתק "Landmines in Egypt’s constitutional roadmap" מסביר נייתן בראון כיצד קיימות במסמך זה, שנוסח במידה רבה על ידי המועצה הצבאית העליונה, שתי בעיות אקוטיות שמעניקות מסגרת רגישה במיוחד ביחסי המועצה הצבאית העליונה והפרלמנט ויחסי המועצה הצבאית העליונה-הנשיא-והחוקה.

ראש ממשלת מצרים, כמאל אל גנזורי (משמאל) וראש המועצה הצבאית העליונה, מוחמד חוסיין טנטאווי

הבעיה הראשונה שיש להבחין בה היא שכוחותיו של הפרלמנט המצרי, כפי שהם מנוסחים במסמך ההצהרה החוקתית, מעורפלים ביותר. בעוד שלפרלמנט אכן יש כוח מחוקק, המועצה הצבאית רשאית להפיק צווים ביצועיים. בנוסף, לא ברור האם לפרלמנט יש סמכות מול הקבינט (שנכון לעכשיו – איננו גוף נבחר). רק בשבועות האחרונים, במידה רבה בשל הקמתה של הוועדה המייעצת לצבא, הבינו הכוחות הפוליטיים במצרים כי כוחות החקיקה של הפרלמנט חלשים יחסית ויכולותו לפקח על המועצה הצבאית מוגבלת.

הבעיה השנייה שמוצגת על ידי המסמך קשורה לתזמונן של הבחירות לנשיאות. ההצהרה החוקתית כוללת בתוכה סעיפים הקובעים כי זכויות היתר והשליטה של המועצה הצבאית העליונה ימשכו עד סיומן של הבחירות הנשיאותיות והפרלמנטריות. בעוד שהיא כוללת סעיף אשר דן באופן בחירתו של הנשיא, דבר המרמז כי הנשיא יבחר בטרם תכתב חוקה חדשה, היא לא מצהירה זאת במפורש.

חוסר הבהירות אודות מקומה ותפקידה של המועצה הצבאית בכתיבת החוקה, לצד חוסר הבהירות בנוגע ללוח הזמנים בבחירות הנשיאותיות, איננו מפתיע. יש יסוד סביר להניח כי הצבא הבין שאם הבחירות לנשיאות יערכו טרם ניסוח החוקה, המסמך הסופי לא יכלול מספר סעיפים שהצבא מקדם, אשר מעניקים לו בעצם אוטונומיה ופטור מפיקוח פרלמנטארי או נשיאותי בכל הנוגע לנושאים ביטחוניים.

התפתלותה של המועצה הצבאית העליונה בניסיון להבטיח את כוחה בניסוח החוקה הייתה, במידה רבה, אחד הגורמים המרכזים לתחייתן של ההפגנות של סוף נובמבר. ניסיונו הפרובוקטיבי ביותר של הצבא בנושא היה ניסוחו של "מסמך עקרונות" שהופץ במהלך נובמבר (בטעות, ככל הנראה). בין הסעיפים השנויים במחלוקת שכלל המסמך ניתן למצוא את סעיף מספר 9, שקבע כי תקציב הצבא יהיה חסוי, סעיף מספר 2 להעניק לצבא זכות להתנגד לסעיפים חוקתיים בעת ניסוח החוקה וסעיף מספר 3, שקבע שבהינתן מצב בו ניסוח החוקה יכשל תוך פרק זמן של שישה חודשים, הצבא יוכל למנות גוף חדש במקומו.

ההתרעמות הציבורית האדירה נוכח אותו מסמך עקרונות הובילה להתחייבות הצבא לערוך את הבחירות הנשיאותיות עד לחודש יוני 2012. עם זאת, לא ברור כי הבחירות אכן יערכו טרם ניסוחה של החוקה. בנוסף, לא ברור עד יום זה מה יעלה בגורלו של אותו מסמך עקרונות. לוח הזמנים החדש וקביעתן של הבחירות הפרלמנטאריות לתאריך שלא יאוחר מחודש יוני הקרוב, מעלה מספר חששות בנוגעה לכוונתה של המועצה הצבאית העליונה להאיץ את תהליך כתיבת החוקה בכדי להמנע מוויתור על כוחה בניסוחו.

דאגה זו לובתה בעקבות הצהרתו של הג'נרל מייגור מוחתאר אל-מולה, שאמר בפני עיתונאים זרים כי המועצה הצבאית העליונה והוועדה המייעצת – ולא הפרלמנט – יבחרו את הגוף אשר יכתוב את החוקה משום שלטענתו, פרלמנט זה אינו מייצג את רצון העם המצרי. לטענתו של אל-מולה, "בעתיד לפרלמנט תהיה יכולת לעשות כרצונו. אבל ברגע זה, בהתחשב בחוסר היציבות במדינה, הפרלמנט איננו מייצג את רצונו של העם המצרי".

אל שלל הבעיות האלה נוספת העובדה כי מצרים עודנה נמצאת תחת חוק חירום שנותר בתוקף עוד מימי מובארכ. בעוד שהצבא הבטיח כי יסיר את חוק החירום עם סיום ההפגנות בפברואר 2011, הוא הודיע מאז כי החוק יהיה בתוקף עד חודש יוני 2012.

בינתיים, הבחירות לפרלמנט המצרי נמשכות. בתחילת חודש ינואר יערך הסבב השלישי של הבחירות לבית הנבחרים התחתון של הפרלמנט המצרי וב-29 בינואר יערכו הבחירות גם לבית העליון. וכך, בעוד שהמועצה הצבאית העליונה מתגאה בשיעור ההצבעה הגבוה , מתחיל להתעורר ספק ממשי בנוגע לכוחו של הגוף הראשון שיבחר בצורה דמוקרטית במצרים שלאחר המהפכה.

מצרים | מי אתם, סלפיסטים?

[הגר שיזף]

אמש נפתח הסיבוב השני של הבחירות הפרלמנטאריות במצרים, אמצע הדרך במערכת הבחירות הארוכה לבית התחתון של הפרלמנט המצרי. במסגרת הסבב השני יצביעו התושבים במחוזות גיזה, בני סוויף, סוהאג, אסוואן, מנופייה, שאראקייה, בחריה, איסמעיליה וסואץ. תושביהם של תשעת המחוזות הנותרים (ביניהם גם שני המחוזות של סיני) יצביעו ב-3 בינואר. שיטת הבחירות זכתה לביקורת רבה זה מכבר, בעיקר משום מורכבותה: מצביעים מתבקשים להצביע בשלוש קטגוריות – קול אחד עבור מפלגה ושני קולות עבור מועמדים עצמאיים.

הסבב הראשון של הבחירות נפתח בצל הפגנות הענק שהתקיימו ברחבי מצרים בסוף שבוע שקדם להן ולרגע היה נדמה שלמועצה הצבאית לא יהיה לאן להימלט והבחירות ידחו. עם זאת, ביום הבחירות הגיעו המוני אזרחים מצרים להצביע והדיון על החרמת הבחירות נשאר, ככל הנראה, בעיקר בין כתלי הטוויטר ולא זכה לייצוג משמעותי במציאות.

על אף שטרם הסתיים החלק השני של הבחירות והחלק השלישי טרם החל, ניתן כבר להסיק מספר דברים לגבי אופן ההצבעה ואופיו של הפרלמנט הבא. ההפתעה הגדולה של הבחירות עד כה הייתה כמובן, עלייתם של הסלפיסטים. בעוד שקואליציה של מפלגות חילוניות זכתה ב-15 אחוזים מהקולות ברחבי מצרים, בחלקים נרחבים של המדינה התחרות האמיתית הייתה בין שתי המפלגות האיסלאמיות – הסלפיסטים והאחים המוסלמים. רבות דובר על כוחם של האחים המוסלמים, ככל הנראה המפלגה המאורגנת ביותר במצרים שאחרי מובארכ, אשר זכתה בכ-40 אחוזים מכלל הקולות בסיבוב הראשון. בעוד שהצלחתם של האחים המוסלמים הייתה צפויה, הצלחתם של הסלפיסטים הייתה, כאמור, מפתיעה.

מי אתם, סלפיסטים?

דם רב כבר הוקז על ניסיונות לנתח את עלייתם של הסלפיסטים, תוך ניסיון מוצהר לנסות ולהבין האם העובדה שהם והאחים המוסלמים מהווים, על פי ההערכות הראשוניות, רוב בפרלמנט המצרי, יכולה להוות אינדיקציה להפיכתה של מצרים ל"איראן הבאה". אך מבט על מעט יותר מדוקדק על הסלפיסטים חושף מפלגה בלתי אחידה שיותר מכל – לא ברור אם יש אחדות או הסכמה בין חבריה על האופן בו הם עצמם רואים את עתיד מצרים.

הסלפיסטים הנם קבוצה של מוסלמים אדוקים ומפלגתם, מפלגת "אל נור", נחשבת על ידי רבים כמפלגה הדתית הקיצונית ביותר שקיימת במצרים כיום. על אף ש"אל נור" היא מפלגה חדשה, שנרשמה רק לאחר נפילתו של מובארכ, הסלפיסטים עוסקים בבניית תשתית של סעד חברתי באזורי הכפר במצרים מזה שנים רבות. בדומה לסלפיסטים, גם יתרונם הגדול של האחים המוסלמים בבחירות מיוחס להם בזכות נוכחותם באיזורים הכפריים של מצרים וסיועם לשכבות המוחלשות, אך חברי מפלגת האחים המוסלמים הם רובם בני המעמד הבינוני, בעוד שהסלפיסטים נוהגים לכנות עצמם "קול הרוב הדומם", כלומר, קולן של השכבות המוחלשות.

"הם חושבים שהם ורק הם מייצגים אותנו ומדברים בשמנו. הם לא נמצאים ברחובות שלנו, הם לא גרים בכפרים שלנו, הם לא מתהלכים בכפרים הקטנים שלנו,הם לא לובשים את הבגדים שלנו, לא אוכלים את הלחם שלנו, לא שותים את המים המזוהמים שלנו, לא חיים בביוב שאנחנו חיים בו ולא חווים את חיי האומללות והקושי של האנשים", אמר שייח שעבאן דארוויש, חבר מפלגת אל-נור, במהלך נאום בחירות באחד הכפרים (הציטוט לקוח מתוך הכתבה המעולה של דיוויד ד. קיקפטריק בניו יורק טיימס). לאור ציטוט זה הופכת עלייתם של הסלפים למפתיעה פחות. כזכור, חלק מרכזי מדרישות המחאה בתחריר היו דרישות חברתיות-כלכליות וחלק נאה מהמפגינים היו גם פועלים, חקלאים ואנשים משכבות מוחלשות. אולם, לאחר המהפכה נדמה היה שעובדה זו נשתכחה מלבם  של מקבלי ההחלטות וכל הבטחה לשיפור חייהם של התושבים שבכפרים נמוגה. יציאתם של הסלפיסטים נגד האליטה המצרית ושימת הדגש על היותם חלק מהעם, מהווה חלק חיוני מהצלחתם בבחירות. בעוד שהאחים המוסלמים מרבים להזכיר את פועלם למען עניים (והוא איננו מבוטל, כמובן), מדובר במפלגה אשר נשלטת על ידי אנשי המעמד הבינוני שלא נוהגים לדבר על עצמם כחלק אינהרנטי מהקהילות שלמענן הם נלחמים.

אבו אל מאטי, מועמד מטעם מפלגת אל-נור, בקהיר.

בהתאם, מצביעים רבים של מפלגת אל נור העידו כי הם סומכים על השייחים החברים בה שיבינו את הצרכים של קהילותיהם מתוך עבודתם רבת השנים למען הקהילות הנזקקות במצרים. "הם פועלים למען הקהילות, אז זה הגיוני שכשהם יהיו בפרלמנט הם יעשו אפילו יותר ", אמר יחיא אל-סעיד, מורה מפורט סעיד שהצביע לסלפיסטים.

עלייתם של הסלפיסטים הפתיעה והרגיזה גם את האחים המוסלמים, שמיהרו להאשים אותם בשיתוף פעולה עם מובארכ. טענתם זו נתמכת בעובדה שתחת שלטונו של מובארכ ניתנה לסלפיסטים, שלא היו אז תנועה פוליטית, יד חופשית לפעול בעוד שחברי האחים המוסלמים נרדפו וריצו תקופות מאסר בכלא. בנוסף, האחים המוסלמים דאגו להזכיר כי עם תחילתן של ההפגנות נגד מובארכ, הסלפיסטים קראו לתומכיהם להימנע מהצטרפות אליהן. בתגובה טענו הסלפיסטים כי גם רבים מהם ריצו תקופות מאסר תחת שלטונו של מובארכ.

אך הדבר המעניין והמבלבל באמת בסלפיסטים, טמון בכך שנראה שמפלגת "אל נור" היא קואליציה לא מאוד מגובשת של שייחים, ולא ממש מפלגה מאורגנת. בעוד שקיימת בין חבריה הסכמה כי יש לקדם את החוק איסלאמי, ראיונותיהם של חברי המפלגה לתקשורת מציגים תמונה בלתי-אחידה לגבי משמעות הדבר. לאחרונה כינס ראש מפלגת אל נור, עמאד אל-דין עבד -אל-ע'פור, מספר עיתונאים בניסיון להסביר את עמדת המפלגה בנוגע לעתידה של מצרים. ככל הנראה, מטרתו העיקרית של הכינוס הייתה להרגיע את הרוחות ושלל הספקולציות לגבי גישתם של הסלפיסטים בנוגע לאופיה הדמוקרטי של מצרים וזאת לאחר שלאחרונה הצהירה המפלגה כי היא תומכת בהיותה של מצרים מדינה "אזרחית". בדבריו, הסביר ע'פור כי משמעותה של מדינה "אזרחית" איננה מדינה "חילונית": "אנחנו מתכוונים למדינה שמבוססת על דמוקרטיה, חוק וזכויות אדם", הוא אמר. "אנחנו לא מעוניינים במדינה דתית, אבל אנחנו גם לא רוצים אומה שמנותקת מהדת. משום כך אנחנו נחושים להותיר במקומו את הסעיף השני בחוקה [הקובע כי איסלאם היא דת המדינה במצרים]".

בתגובה לאמירות של חלק מחברי המפלגה, על פיהם יפעלו הסלפיסטים כדי לכפות הפרדה בין גברים ונשים באוניברסיטה, או יאסרו על מכירת אלכוהול לתיירים, הבהיר עבד-אל-ע'פור כי "אנחנו רק מפלגה. אנחנו לא נכפה, לדוגמא, שינויים חברתיים על ידי הוצאתם מחוץ לחוק של מסורות או מנהגים שנראים לנו בלתי הולמים. אנחנו לא יכולים לכפות על אף אחד לעשות או לא לעשות משהו – זה יעמוד בניגוד לאמונותינו".  ובתגובה להאשמות על פיהן המפלגה הוסיפה נשים לרשימתה אך ורק כדי לעמוד במכסות שנקבעו על פי החוק, אמר ע'פור כי "לנשים יש זכות להתמודד בבחירות, ואנחנו מאמינים בזה. על פי האיסלאם, אם להיות כנים, עדיף שאישה לא תשמש כנשיאה. אך מכיוון שהחוקה המצרית מתירה לנשים להתמודד לנשיאות, אנחנו מכבדים זאת".

חוסר האחידות בין דבריו של ע'פור להצהרות קודמות של חברי המפלגה משאירה מקום רב לספק לגבי מחויבותה של המפלגה להצהרות של חבריה או באשר להסכמה אמיתית בין גורמים שונים במפלגה בנוגע לנקודות קריטיות רבות.

כל זאת, כמובן, לא הוריד את לחצם של פעילים ופוליטיקאים מצריים, שמקווים שסבב הבחירות השני יביא עמו עלייה במספר התומכים במפלגות ליברליות.

מצרים | עוד רגע בחירות, או שאולי לא

הפגנה מחוץ לקבינט המצרי במחאה על מינוי של גנזורי לראשות הממשלה, יום שישי.

[הגר שיזף]

אמש דיווח עיתון אל אהרם כי עבדאל מועז איברהים, ראש וועדת הבחירות העליונה של מצרים, חשף שהמועצה הצבאית העליונה שוקלת לדחות בקהיר ובאלכסנדריה את הסיבוב הראשון של הבחירות לפרלמנט המצרי. נכון לעכשיו, מדובר בדיווח ראשוני ויחיד על כוונתה של המועצה לדחות את הבחירות שמתוכננות ליום שני הקרוב. על פי הדיווח, גם אם ידחו הבחירות באלכסנדריה וקהיר, בשאר הערים יתקיימו הבחירות בתאריך המתוכנן.

קשה לחשוב שמישהו במצרים מאמין היום, אחרי כמעט שבוע וחצי של אלימות ברחובות אלכסנדריה וקהיר, שעדיין ראוי שהבחירות יתקיימו כמתוכנן.

יש לזכור, שעוד לפני התחדשותן של הפגנות הענק, רבים הביעו התנגדות נחרצת לקיומן של הבחירות בתאריך המתוכנן, בעיקר משום חוסר ההערכות הלוגיסטית וכישלון המועצה הצבאית בהקמת תשתית דמוקרטית. המערכת האלקטוריאלית שהוצגה על ידי המועצה הצבאית העליונה עברה לפחות שני שכתובים  בעקבות בקשותיהן של קבוצות פוליטיות שתוצאותיהם היו מערכת אלקטוריאלית סבוכה ומבלבלת. על אחת כמה וכמה, עד לפני 10 ימים היה בלתי אפשרי להשיג במצרים רשימה מסודרת של כלל המועמדים לבחירות.

ניתן להסביר את התעקשותה של המועצה הצבאית העליונה בנוגע להשארת התאריך על כנו באמונה כי קיים במצרים רוב שקט של אזרחים שאינם מעוניינים בדחיית הבחירות.

במאמר “On The Fast Track To An Electoral Train Wreck” באתר ג'דלייה, מסביר אשרף חליל, כי יכול מאוד להיות שהצבא צודק בהנחה זו; מצרים רבים מודאגים מאוד מחוסר היציבות שמאפיינת את מצרים שלאחר המהפכה ועל כן הם מצודדים בכל תוכנית אשר מבטיחה חזרה מהירה למצב נורמאלי. עוד מוסיף  חליל כי רבים וודאי מצאו את הבטחתה האחרונה של המועצה הצבאית – להקדים את הבחירות הנשיאותיות ליוני 2012 – כמניחת דעת.

בין אם חליל צודק או לא, 41 ההרוגים והפצועים הרבים מהשבוע וחצי האחרונים מותירים את הלגיטימיות של הבחירות הקרובות בסימן שאלה גדול. העובדה שטרם החלו להגיע ידיעות על תנועה שקוראת באופן מפורש להחרמת הבחירות מפליאה, אך נדמה שאולי ניתן להסביר זאת בניתוק המוחשי שקיים בין המתרחש בכיכר ובין המפלגות.

על פי דיווח של עיתון "אל מסרי אל יום", נוכחות מפלגתית איננה מתקבלת בברכה בתחריר בימים אלה. במקום זאת, הוצב באנר גדול מעל הכניסה לכיכר שמצהיר "קיים איסור מוחלט על הנפת שלטים אשר שייכים לכל כוח פוליטי או מפלגתי, יש בכיכר מיקרופון אחד בלבד והשימוש באחרים – אסור בתכלית. קול אחד, מאבק אחד, כולנו נלחמים ביחד תחת הסלוגן 'ריבונות עבור העם המצרי' ".

מפלגות רבות ספגו אש מההמונים עקב תמיכתם האנמית במטרות המפגינים, שהתבטאה בעיקר בפרסום הצהרות תמיכה. לדוגמא, מפלגת אל- עדאל, שיוסדה דווקא על ידי צעירים לאחר המהפכה, פירסמה הודעה על פיה מטרת נוכחותה בכיכר היא גינוי האלימות שננקט כלפי המפגינים ולא משום תמיכתה של המפלגה בדרישות שעולות מהכיכר.

"אנחנו נקבל את הזכויות שלנו פה, לא בבחירות. איבדנו כל אמון במפלגות הפוליטיות", אמר המפגין עדאל סאיף לעיתון אל מסרי אל יום.

אך המפלגה שספגה את מירב הביקורת מאז תחילת האירועים האלימים הייתה המפלגה של תנועת האחים המוסלמים שנסוגה מהכיכר באופן רשמי ביום שישי שעבר. בניסיון להסביר את העדרותם, אמר דובר התנועה כי האחים המוסלמים חשים שחלק מהמפלגות מנסות לגרום לעימותים שיכשילו את מערכת הבחירות.

בניסיון לפייס מעט את המפגינים לקראת הבחירות, הציגה המועצה הצבאית באמצע השבוע שעבר חוק אשר אמור לאסור על חברי מפלגתו של מובארכ (ה-NDP) להתמודד בבחירות הקרובות בפרט ולמשרות ציבוריות בכלל. עם זאת, החוק החדש אושר מעט מאוחר מדי ומסתבר שהוא לא באמת יכול למנוע מחברי מפלגתו של מובארכ להתמודד בבחירות. עו"ד אחמד פאווזי הסביר לעיתון אל אהרם שהחוק החדש קובע כי ניתן לאסור השתתפות של חברי מפלגתו של מובארכ בבחירות אך ורק אם הם הואשמו והועמדו לדין בבית משפט פלילי. משום שהחוק אושר רק ימים ספורים לפני תחילת הבחירות, הוא למעשה לא יוכל להשפיע על רשימת המועמדים.

"אם אחד המועמדים היה חלק מהמשטר הישן, הוא עדיין יכול לזכות בבחירות", הסביר פאווזי. "אם מועמד כזה יזכה, מישהו יצטרך ללכת לבית משפט פלילי ולהגיש נגדו תביעה. רק אם הוא יועמד לדין וימצא אשם הוא לא יורשה לקחת חלק בחיים הפוליטיים".

העובדה שהחוק החדש לא יוכל לסייע במניעת התמודדותם של שיירי המשטר הקודם מחזקת אף יותר את התחושה שהבחירות הקרובות, אם יתקיימו, לא יביאו עמן דם חדש אל תוך המערכת הפוליטית. מבט על גורלן של המפלגות הצעירות שהוקמו לאחר המהפכה חושף תמונת מצב עגומה למדי: מאז המהפכה, מפלגות צעירות רבות נאבקו על קיומן. חלקן אפילו לא היו מסוגלות לאסוף חתימות של חמשת אלפים חברים על מנת להרשם כחוק כמפלגה. על פי המאמר " Egypt's Intense Election Eve" שפורסם ב-Middle East Research and Information Project, בעוד פעילים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלך המהפכה פרשו ממפלגות מרכזיות כמו "החזית הדמוקרטית" או ה"תגמע", רוב המפלגות הקטנות לא הצליחו לתפוס מקום להכות שורשיםץ "רוב הצעירים היו מתוסכלים בתוך המפלגות הישנות שלהם משום שהחברים המבוגרים ראו במהפכה הזדמנות להגיע לאור הזרקורים", אמר שאדי ראזילי חרב, פעיל מרכזי שעזב את החזית הדמוקרטית והקים את "מפלגת המודעות". בעוד שמפלגתו של חרב לא קיבלה נרשמה כמפלגה כחוק עד לחודש ספטמבר, היא יזמה מספר פרויקטים של פיתוח בכפרים באיזורים מרוחקים יחסית. "אנחנו ערוכים לבחירות בעוד 10 שנים", אמר חרב. "אנחנו רוצים רוב תוך 10 שנים וייצוג חזק תוך 5 שנים". למרבה הצער, דבריו של חרב מייצגים נאמנה את המצב עבור מפלגות קטנות רבות שלא הספיקו לבנות בסיס איתן במצרים, ובעוד שאיש לא מצפה שהבחירות ידחו בעשר שנים, חוסר ההערכות משאיר מקום רב מדי למפלגות  ודמויות פוליטיות שהיו מרכזיות עוד לפני המהפכה, ביניהן גם חברי מפלגתו של מובארכ.

ויש מי שכבר החליט שהבחירות, המועצה הצבאית וראש הממשלה החדש, כאמל אל גנזורי, אינם רלוונטים. ביום שישי, במהלך ההפגנה הגדולה שנערכה בתחריר, נאספו נציגים של מספר תנועות מהפכניות והודיעו בפני אלפי מפגינים את שמותיהם של 5 האנשים שהם דורשים שייסדו את ממשלת ההצלה הלאומית. כזכור, דרישתם המרכזית של המפגינים בתחריר היא מעבר לשלטון אזרחי באופן מיידי. הודעתן של התנועות המהפכניות הגיעה על רקע דחייה מוחלטת של מינויו של גנזורי, שבעברו נחשב לראש ממשלה אופוזיציונרי יחסית תחת שלטון מובארכ, לראש הממשלה החדש. נציגי התנועות הודיעו על תמיכתם  במוחמד אל בראדעי, חמדין סאסחי (ראש המפלגה הנסריסטית "מפלגת קאראמה" ועבד אל-מנעם אבו אל-פתוח, שהיה חבר בפרלמנט הקודם. בנוסף, הנציגים ציינו את שמותיהם של אחמד אל-נגר, עיתונאי אל אהרם והשופט אשראף בארודי, כמועמדים עליהם הסכימו כל התנועות בקונצזנזוס.

בתגובה לדרישותיהם של המפגינים, אמר אמש גנזורי כי הוא מוכן לייסד גוף מייעץ לממשלת המעבר בראשותו, אשר יכלול, בין השאר, את מוחמד אל בראדעי. עם זאת,תנועת ה-6 באפריל וקואליצית הנוער המהפכני הצהירו שתיהן כי הן מסרבות להפגש עם גנזורי ושהן יסכימו להתפשר אך ורק על ממשלת הצלה לאומית שתקבל את מלוא סמכות השליטה, בהסתמך על הצהרה חוקתית.

החדשות האחרונות מאל ג'זירה הן שמוחמד אל בראדעי הצהיר כי הוא מוכן לוותר על התמודדותו לנשיאות, במידה ואכן ינתנו לו מלוא הסמכויות.לא ברור כיצד הצעה זו תשפיע על גנזורי, שעל פי הדיווחים מונה לתפקיד אך ורק לאחר שאל בראדעי סרב להתמנות לראשות הממשלה בידי המועצה הצבאית העליונה.

נראה ש-24 השעות הבאות עשויות להיות הקריטיות ביותר לגורלן של הבחירות שאמורות להתחיל מחר וסביר להניח שחלק מהשאלות יענו רק לקראת הערב. בכל אופן, גם אם הבחירות יתקיימו כמתוכנן, גורלן טרם נחרץ ויהיה מעניין במיוחד לראות בדיעבד כיצד והאם הצביעו ההמונים שבתחריר.

מצרים | שלטון אזרחי, ומיד

Peter Macdiarmid/Getty Images

[הגר שיזף]

English translation at the bottom of the post.

* הטור פורסם במקור באתר מאקו תחת הכותרת "המצרים דורשים: שלטון אזרחי, ומיד"

האוויר באלכסנדריה היה מלא צלילי יריות וערפילי גז מדמיע במשך כל הזמן בו נשא מוחמד חסן טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה, את נאומו הראשון בפני העם המצרי.

התמונות הקשות מאלכסנדריה רק הגדילו את הדיסוננס שבין נאומו של טנטאווי – פעם שר הביטחון בממשלת מובארכ ויד ימינו– למציאות. בנאומו הקצר, טנטאווי חזר והדגיש את מחויבותו של הצבא כלפי העם המצרי והתהליך הדמוקרטי. בנוסף, הוא ציין מפורשות שהצבא לא ירה ולו כדור אחד לעברם של אזרחים מצריים ומיד לאחר מכן, מיהר והבהיר כי הצבא המצרי עשה כל שביכולתו לתמוך בכוחות המשטרה. הבהרה זו מצידו של טנטאווי לא נאמרה לחינם – הכוחות המדכאים שנראו ב"שטח" בסוף השבוע האחרון היו כוחות המשטרה ולא הצבא. בקהיר, אלכסנדריה, סואץ, איסמעיליה וערים נוספות דווח כי שוטרים כיוונו את כדורי הגומי אל פניהם של המפגינים ורופאים אף העידו כי נמצאה תחמושת חיה בגופות המתים. אך בניגוד להפגנות שנערכו בתחריר בחודש פברואר – אז נתפש הצבא כידיד העם והמשטרה כמדכאת – הפעם כוחות המשטרה היו הצבא בשליחות הצבא, קשר שאותו ניסה שטנטאווי לטשטש.

עם זאת, החודשים האחרונים במצרים הספיקו להותיר רושם כבד על החברה המצרית ונדמה שההצהרות שנשמעו אמש לא יספיקו כדי לבטלו. טענותיו של טנטאווי, שזכה לכינוי "מובארכ טנטאווי", לפיהן הופסק הנוהל של העמדת אזרחים לדין בבתי דין צבאיים והצבא איננו מעוניין במונופול על השלטון זכו ללעג בכל מדיה אפשרית.

לאחר נאומו של טנטאווי רחשה הרשת ונדמה היה שכולם מעוניינים להציב הוכחות נגד מול כל סעיפי נאומו של טנטאווי: חלק ממשתמשי הטוויטר כתבו על המשך מעצרו של הפעיל הפוליטי עלא עבד אלפתאח, שמואשם בהסתה לאלימות בהפגנות שנערכו מול בניין הטלוויזיה (מאסאפרו) בקהיר ב-9 באוקטובר וסירב לעמוד למשפט בבית דין צבאי; אחרים דיברו על עקרונות החוקה שהתפרסמו בתחילת החודש וכללו סעיפים שיעניקו לצבא פטור מפיקוח פרלמנטארי וכוח למנות את הגוף אשר ינסח את החוקה.

התווית לוח הזמנים של התהליך הדמוקרטי במצרים הייתה אחת ממשימותיה וכישלונותיה של המועצה הצבאית העליונה. במקור, הציגה המועצה תהליך ארוך ומייגע שיחל בבחירות הפלמנטאריות הקרובות ויגמר (במידה והכל יתנהל כראוי) עוד כ-18 חודשים. לקראת נאומו של טנטאווי הייתה ציפייה כי המועצה תתווה דרך חדשה שתוביל מהר, ואולי אפילו באופן מיידי, לשלטון אזרחי ודמוקרטי. מיותר לציין שלא כך היו פני הדברים. למרות שנאומו הציע "זירוז" מסוים, טנטאווי הצהיר על כוונתו להישאר בשלטון עד ליוני 2012, אז ייערכו הבחירות לנשיאות. דרישתם הקריטית ביותר של ההמונים – סוף לשלטון הצבאי — לא נענתה.

בתגובה, כתב אתמול בערב מוחמד סאלם, אחד הבלוגרים הידועים ביותר במצרים, את הדברים הבאים: "זוכרים שהמועצה הצבאית העליונה אמרה שהיא תישאר בשלטון רק לשישה חודשים ונשארה ליותר משמונה? יוני 2012, בטח, אני מאמין". ברוח זו, נשארו במהלך הלילה מפגינים רבים בתחריר שדרשו דבר אחד ויחיד – שלטון אזרחי ומיד.

מעל ההתרחשויות הוסיפה לרחף עננת הבחירות הפרלמנטאריות הקרובות שטומנות בחובן בעיות רבות: המערכת האלקטוראלית הסבוכה והלא הגיונית וחוסר ההיערכות של מפלגות ותנועות מהווים סיבות טובות מספיק לדחות את הבחירות.  עם זאת, נראה שהמועצה הצבאית העליונה מעוניינת לקיימן בתאריך המתוכנן בכל מחיר.

תנועת האחים המוסלמים וזרועה הפוליטית – מפלגת החופש והצדק –תצא ככל הנראה נשכרת מקיום הבחירות בתאריך המתוכנן משום פריסתה הרחבה במדינה וסניפיה הרבים גם באזורים הכפריים. בהתאם, האחים המוסלמים נמנעו מלהשתתף באופן רשמי בהפגנה שהתקיימה אמש בתחריר בתואנה כי יש לשמור על שלווה ויציבות לקראת הבחירות. החלטה זו של האחים המוסלמים מזכירה מאוד את התנהלותם בתחילת ההפגנות שהובילו למהפכה, בהן סירבו לקחת חלק. לעומת זאת, מספר מועמדים ממפלגת אל-אחראר הליברלית ומהקואליציה השמאלית "המהפכה נמשכת", הודיעו על השהיית מערכות הבחירות שלהם במחאה על האלימות כנגד המפגינים.

העדרותם של האחים המוסלמים מההפגנות מטילה בספק את הפרדיגמה הרווחת בישראל, על פיה מדובר בכוח שעומד מאחורי המוביליזציה של ההמונים בחודשים האחרונים. לא ניתן עוד לטעון כי האחים המוסלמים הם כוח המנסה לערער את התשתית הדמוקרטית שהצבא בונה, או לפרוע את הסדר הציבורי. גם הסלאפיסטים, שרבים ראו בהם את פורעי הסדר העיקריים בחודשים האחרונים, גורשו מההפגנה באלכסנדריה בבושת פנים. כעת ברור מתמיד שהמרוויחים העיקריים משמירת הסדר הישן והשארת הבחירות בתאריך הנוכחי הם האחים המוסלמים ועל כן, כל יחס אליהם דווקא כתנועה המעוררת את "המהפכה השנייה" למען טובתה שלה, היא קונספציה שגויה. בעוד שלתנועות האיסלמיות יש תשתית באיזורים הכפריים,הודות למערכת הסוציאלית שהן מציעות, למפלגות החדשות שקמו לאחר מפלתו של מובארכ לא הייתה את התשתית להעמיק שורשים ועל כן סביר להניח שהן יפגעו מהשארת תאריך הבחירות כפי שהוא.דחיית הבחירות תאפשר זמן נוסף לבניית תשתית דמוקרטית במדינה, דבר שיכול לסייע לצמיחתן של התנועות הלא-איסלמיסטיות באזורים הכפריים של מצרים.

וכך, 5 ימים לפני תחילת הבחירות לפרלמנט, במדינה שורר כאוס. העדרה של מנהיגות אלטרנטיבית בולטת כרגע מאוד. –מוחמד אל-ברדאעי,איש אופוזיציה שרבים ראו בו המועמד ההגיוני להנהגת ממשלת המעבר, סירב להיפגש עם המועצה הצבאית העליונה; העברת הכוח לידי הרשות השופטת לא נראית כאפשרות סבירה ועל אף הצהרותיה, לא נראה שגם משאל עם ישכנע את המועצה הצבאית העליונה להעביר את כוחה למועצה אזרחית בו ברגע.

ההפגנות הנוכחיות לא התחילו פתאום. הן תוצאה של שמונה חודשים של תקוות דמוקרטיות שהתנפצו למציאות משתיקה. ובכל זאת, איש לא צפה שההמונים יחזרו לתחריר בכזו תעוזה וזעם. ככל שהבחירות יתקרבו זעמם של המפגינים צפוי לגבור ויום שישי הקרוב, המועד לפורענות גם כך, עשוי להיות נפיץ ביותר.

—–

The Egyptian People Demand Civilian Rule, Now

[Hagar Shezaf]

The Alexandria air was full of tear-gas haze and the sounds of gunshots lasted through the entire duration of Muhammad Hassan Tantawi’s, head of the Supreme Council of the Armed Forces (SCAF), first speech to the people of Egypt. The harsh images from Alexandria only increased the dissonance between Tantawi's speech – a one-time Mubarak right-hand man and Defence Minister – and reality. In his short speech, Tantawi reiterated the army's commitment to the Egyptian people and the democratic process. In addition, he repeatedly stressed that the army did not fire a single shot at Egyptian citizens. He clarified that comment immediately afterwards, by saying that the Egyptian army did everything it possibly could do to support the police force.

Tantawi’s assertion was not without foundation – the force crushing the revolt last weekend was indeed the police, and not the army. Reports coming from Cairo, Alexandria, Suez, Ismailia and other cities indicated that the police aimed their rubber bullets directly at demonstrators’ heads; doctors also reported finding live ammunition inside the victims’ bodies. But in contrast to the Tahrir demonstrations in February – when the military was viewed as the friend of the people while the police acted on behalf of the oppressive regime – this time the police were acting on behalf of the army, a link which Tantawi did his best to blur.

Nevertheless, the experience of the past few months has managed to leave an indelible impact on Egyptian society, and it seems as if last night’s statements would be insufficient to remove it. Tantawi, dubbed "Mubarak Tantawi", claimed that the procedure in which civilians have been prosecuted in military courts has been discontinued and that the military does not want to monopolize power. His claims have been ridiculed in every possible media.

Tantawi's speech stirred the Internet and it seemed as if everyone was out to disprove every single facet of Tantawi's speech: Some Twitter users wrote about the continued detention of political activist Alaa Abd Al-Fatah, who is accused of inciting violence at demonstrations held in front of the Maspero TV building in Cairo on 9 October and who has refused to stand trial in a military court; Others spoke of the underlying principles of Constitution which were published earlier this month and which included clauses that exempt the army from parliamentary supervision while giving the military the power to appoint the body that will write the constitution.

Would the election be held as planned?

Laying out a timetable for the democratic process of Egypt was one of the duties entrusted to the SCAF. It has also been one of its failures. Originally, the council proposed a long and tedious process beginning with the forthcoming parliamentary elections and ending (if all goes well) 18 months down the track. In the period leading up to Tantawi's speech there was an expectation that SCAF will fast-track the process, proposing a new path that would lead to faster, and perhaps even an immediate, transition to democratic civilian rule. This has not been the case. Although his speech offered a limited form of speeding-up, Tantawi announced his intention to remain in power until June 2012, when a presidential election will take place. But to the masses’ most critical demand – an end of military rule – there was no response.

One of Egypt’s best known bloggers, Muhammad Salam, reacted to this tonight by writing: "Do you remember how SCAF said that they will remain in power for only six months and it has already remained in power for more than eight? June 2012, sure, I believe it". Feeling the same way, many Tahrir demonstrators remained in the square overnight demanding one thing – immediate civilian rule.

The cloud of the looming parliamentary elections continues to hang over current events. Those elections in turn contain within a multitude of problems: the illogical and complicated electoral system as well as the lack of preparedness of many of the parties and movements are, by themselves, reasons enough for the postponement of the elections. However, it seems as if SCAF wants to keep on going as scheduled, at all costs.

The Muslim Brotherhood and its political arm, the Freedom and Justice Party, will most probably benefit from having the elections held on schedule, because of the movement’s presence in an organized way throughout the country and its network of branches in many rural areas. Accordingly, the Muslim Brotherhood has officially refrained from participating in the Tahrir demonstrations on the pretext that it is important to maintain tranquility and stability in the lead-up to the elections. This decision of the Muslim Brotherhood is very reminiscent of the movement’s behaviour at the beginning of the earlier demonstrations that led to the revolution, when it also declined to participate.

On the other hand a number of candidates liberal Ahrar party and the leftist "Revolution Continues" coalition announced the suspension of their campaigns in order to protest the violence against the demonstrators.

SCAF’s backsides are firmly glued to the seats of power

The absence of the Muslim Brotherhood from the demonstrations casts serious doubts on the validity of the prevailing paradigm in Israel. That paradigm sees the brotherhood as the force behind the mobilization of the masse in recent weeks. It is no longer possible to argue that the Muslim Brotherhood is trying to undermine the democratic infrastructure that the army is constructing. Nor is it possible to argue that the movement is trying to undermine the public order. The Salafists, whom many saw as the main force hell bent on destroying the public order in recent months, were driven away in disgrace from the demonstration in Alexandria.

It is now clearer than ever the main beneficiary of retaining the old order and keeping the current elections on schedule is the Muslim Brotherhood, and therefore, the notion that says that the movement is driving the "second revolution" for its own benefit, is wrong.

While the Islamic movement possesses a rural infrastructure thanks to the extensive social welfare system it provides, the new parties, which emerged after Mubarak’s downfall, are yet to sink deep roots there. It is reasonable to assume that they would suffer by leaving the election date as it is. Postponing the elections would allow them more time to build up their own infrastructure and establish a presence for the non-Islamic parties.

 And so, six days before the beginning of the parliamentary elections, chaos reigns in Egypt. The absence of an alternative leadership is very much self-evident now. Mohamed ElBaradei, an oppositionist whom many considered to be the logical candidate for an interim government leadership, refused to meet with SCAF; transfer of power to the judiciary does not seem to be a feasible option; and despite its public utterances, it appears that no referendum would convince SCAF to transfer power to a civil authority at the very moment.

The current wave of protests did not come out of the blue. They are the result of eight months of democratic hopes that have been shattered by a suffocating reality.  Still, no one anticipated the crowds to return back to Tahrir with such vigor and courage. As the elections get closer, the ire of the protesters can be expected to increase, and this coming Friday, already prone to trouble, may be the most explosive.

מצרים | היסטוריה קצרה של אי-צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות

 

[הגר שיזף]

"אני חושש שמערכת הבחירות הקרובה תהיה לא רק ראשונה אלא גם אחרונה.
אף אחד אינו רוצה בדחיית הבחירות, דחייה תהיה בגדר פשע לאומי. אך הבחירות חשופות במיוחד לביטול, ויחד עמו לביטולן של הדרישות הלאומיות, אם הסבב הראשון שלהן יוטבע בדם.
כל מערכת בחירות קודמת גררה פציעות ומוות, ואף אחת לא עברה ללא שפיכות דמים. אך אלה היו בחירות מתומרנות – תחת שליטת המדינה, מנגנון הביטחון והונאה שיטתית, ובנוכחותו של פיקוח שיפוטי שלא הצליח למנוע רציחות. אף על פי כן, המצב הפעם … מסוכן ובעייתי עוד יותר"

מתוך מאמר דעה שכתב איברהים עיסא, העורך הראשי של עיתון "אל תחריר" (תורגם לאנגלית על ידי אתר The Egypt Project).

יותר מחודש לאחר האירוע שזכה לשם "טבח מסאפרו" (הפגנה שנערכה ב-9 באוקטובר ודוכאה באלימות. לפוסט על ההפגנה, לחצו כאן), בו נהרגו 27 מפגינים מידי הצבא המצרי, נדמה שהמצב במדינה מסרב להרגע. העובדה שהבחירות הפרלמנטאריות הראשונות לאחר המהפכה נמצאות ממש מעבר לפינה (עוד פחות משבועיים) – לא מיטיבה עמו וקונפליקטים בין החברה האזרחית לצבא רק הולכים ומתגברים.

השבוע נפתח בעימותים בין כוחות הביטחון המצריים ומפגינים בעיר הנמל דמיטה שבצפון מצרים. כלי תקשורת מצריים דיווחו לפחות על שני הרוגים מקרב המפגינים ועוד 11 פצועים. ההפגנה, ששיתקה את העיר למשך מספר שעות, החלה במחאה על תוכנית חדשה שנחשפה להרחבתו של מפעל דשן בקרבת העיר, וזאת לאחר שאותו מפעל הואשם בעבר בגרימת נזק סביבתי צורב לאיזור.

בעיר אסואן, שבדרום מצרים, נערכה באותו היום הפגנה במחאה על הרג אחד המלחים המקומיים בידי קצין משטרה. בתואנה שהמפגינים עשויים לנסות ולחבל במערכת החשמל של סכר אסואן, הרשויות הכריזו על עוצר בליל ראשון והגבירו את הנוכחות המשטרתית בעיר.

האירועים האחרונים מייצגים באופן ברור למדי את המתרחש במצרים לאחרונה, ובעיקר אחרי אירועי ה-9 באוקטובר (טבח מאספרו): במדינה פושה אווירה של כאוס וחוסר שביעות רצון מהתנהלותה של המועצה הצבאית העליונה, ברשותו של מוחמד חוסיין טנטאווי, שהופקדה על השבת הסדר על כנו ובנייתה של מצרים לקראת עתיד דמוקרטי. לקראת הבחירות, רבים עוסקים בשאלת מקומה של המועצה הצבאית העליונה במצרים והמורשת (הקצרה, בתקווה) שהיא תותיר אחריה.

במהלך החודשים שלאחר המהפכה, הצליח הצבא לשמור על דמותו כמגן הלאומי ואחד העם. רבים וודאי זוכרים כי במהלך העימות בין מובארכ ותנועת המחאה, זכה הצבא לקריאות "העם והצבא הם אחד" – דבר שהביע את בטחונם, או שמא תקוותם של ההמונים, שהצבא ייצטרף לשורותיהם. אך פני הדברים השתנו בחודשים האחרונים וביקורת נגד הצבא הפכה עומדת בלב הקונצנזוס.

אחת הטענות שנשמעות לאחרונה בתקשורת המצרית דוברת האנגלית, שהנה שונה בפרט וליברלית יותר מרוב כלי התקשורת הרשמיים בשפה הערבית המצרים, היא שהמועצה הצבאית העליונה ובראשה – מחמוד חוסיין טנטאווי – פה בשביל להשאר. טענה זו נתמכת במספר פעולות מצידו של טנטאווי: חגיגות "יום כוחות הביטחון" שמצויין ב-6 באוקטובר (לציון "מלחמת ה-6 באוקטובר", הידועה גם בשמה "מלחמת יום כיפור") נמתחו השנה על שלושה ימים וביום הולדתו של טנטאווי, ה-31 באוקטובר,הונף במצרים הדגל הגבוה ביותר בעולם. העיתונים הלאומיים דאגו לפרסם תמונות של טנטאווי מצדיע בעת ביקורו בבסיס של חיל הים. בה בעת, קואליציה בשם "מצרים מעל הכל" החלה להפיץ ברחבי קהיר כרזות אשר קוראות למינויו של טנטאווי לנשיא הראשון פוסט-מובארכ. מחמוד עטיה, עורך דין וחבר בקואליציה, הכחיש כי לקמפיין יש כל קשר ישיר למועצה הצבאית העליונה או לטנטאווי: "אנחנו פשוט חושבים שמישהו מהמוסד הצבאי יהיה האדם הנכון ביותר לתפקיד, למשך קדנציה אחת, ובחרנו בטנטאווי משום שהוא עומד בראש המוסד הצבאי", הוא הסביר.

מוחמד חוסיין טנטאווי

כדי להבין את מלוא התמונה,יש לזכור שמלבד לאחיזתו בשלטון כעת, לצבא יש גם אחיזה נאה בכלכלה הלאומית של מצרים: בבעלותו מספר מספר רב של מפעלים (כולל מפעל לבטון, ג'יפים, מכונות כביסה וביקבוק מים), כמו גם שטחי חקלאות נרחבים. אחד הדברים הראויים לציון ביותר הוא שבכל שנות הליברליזציה המואצת של מובארכ, חלקו של הצבא נותר מוגן ורכושו נותר בעינו.

בין אינטרסים כלכליים לאינטרסים פוליטים, הגדיר הצבא את מטרתה העיקרית של תקופת המעבר כ"השבת הסדר על כנו" – מטרה שהנה בגדר ערך מקודש אשר אפשר לצבא לפעול כאחרון הדיקטטורים.

ועם זאת, על אף דיכוי הפגנות, העמדה לדין של אזרחים בבתי דין צבאיים ופיקוח על העיתונות, תנועות המחאה במצרים לא שוקטות ונדמה שהתקשורת מצמיחה אי-אילו שיניים:

לדוגמה, עיתון אל-אהרם באנגלית, שכאמור, שונה בתכלית מאל אהרם דובר הערבית, עבר רדיקליזציה בוטה מאז המהפכה. כך, ביום חמישי הקודם, פורסמה בעיתון כתבה תחת הכותרת "המועצה הצבאית העליונה (SCAF): היסטוריה קצרה של אי-צדק". הכתבה, שממפה באופן שטתי למדי את הפרות זכויות האדם ואיי-הצדק בהם לקחה חלק המועצה הצבאית העליונה, נפתחת כך:

"קיימים מעל לתריסר מקרים שהיו צריכים להבחן בחקירה ראויה, אך לא נחקרו, מאז שהצבא עלה לשלטון. בנוסף, הצבא התעלם מהאשמות רבות בגין התנהגות בלתי הולמת ועוולות נוספים שהוגשו לפני ואחרי תחילתו של השלטון הצבאי".

בהמשך הכתבה מתוארים מספר מקרים מעניינים שמציבים שאלות שנותרות ללא מענה בנוגע למידת האחריות של הצבא בדיכוי אופוזיציה ואלימות. הנה מספר קטן מתוכם (את הכתבה המלאה ניתן לקרוא כאן):

1. מותו של עסאם אטא: עסאם אטא היה צעיר שככל הנראה עונה למוות בכלא בידי שומרים ב-27 באוקטובר 2011. על אף ההאשמות החמורות בדבר אופן מותו, המשטרה מעולם לא חקרה את המקרה והסיקה שאטא מת כתוצאה משימוש בסמים.
2. עינויים של שני עצורים בידי הצבא והמשטרה: בסוף ספטמבר האחרון, הופץ באינטרנט סרטון בו נראו שוטרים ואנשי צבא מענים שני עצורים. הצבא הבטיח לקיים חקירה בנושא, אך מספר ימים לאחר מכן הודיע שממצאי החקירה קבעו שהסרטון מזוייף והחשודים באלימות שוחררו.
3. הקרב בעבסייה: ב-23 ביולי, אלפי מפגינים ניסו לצעות מכיכר תחריר לכיוון משרד הביטחון. כתוצאה מתקיפת מפגינים, הפעיל החברתי מוחמד מחסן נהרג. ב-30 ביולי, העיתון הממשלתי "אחבר אל-יום" פירסם את ממצאי חקירתה של המועצה הלאומית לזכויות אדם, אשר קבעה כי האלימות בעבסייה הייתה בריונות מתוכננת. לאחר מכן, הואשם הגנרל חסן אל-ראוויני בהסתה בעקבות ראיון בערוץ הטלוויזיה "דרים טי וי" לפני המצעד, בו טען כי המפגינים יהיו חמושים בבקבוקי תבערה. על אף שהתובע הכללי הגיש נגדו האשמות, המקרה הועבר לפרקליטות הצבאית ומאז לא ננקטה כל פעולה בנושא.
4. עינויים ובדיקות בתולין:ב-9 במרץ דוכאה באלימות הפגנה שהתקיימה בכיכר תחריר וזמן קצר לאחר מכן החלו להשמע עדויות רבות אודות מעצרים המוניים ועינויים בתוך המוזיאון המצרי. בנוסף, מרכז "אל נאדים" לשיקום קורבנות אלימות ועינויים, אמנסטי אינטרנשיונל, הוושינגטון פוסט וה-סי.אן.אן פירסמו ותיעדו עדויות של פעילות שנעצרו ונערכה להן בדיקת בתולין.  בתחילה הצבא הכחיש את קיומן של בדיקות הבתולין, אך לאחר מכן הבטיח לקיים חקירה בנושא. קריאות רבות להבאת האשמים לדין זכו להתעלמות מצד הצבא, וזאת על אף עדויות וראיות רבות שאותן הבדיקות אכן התקיימו.

טבלת סיכום של מקרים בהם הצבא או המשטרה מואשמים באלימות וטרם נחקרו:

Case	Date
Essam Atta	27 October 2011
Maspero Massacre	9 October 2011
The church in El-Marinab	30 September 2011
Torture video of two men by army and police	28 September 2011
The battle of Abbasiya	23 July 2011
Assault on martyrs' families	28 June 2011
Nakba Day protests	15 May 2011
Ramy Fakhry	13 May 2011
Imbaba church attacks	7 May 2011
8 April officers	8/9 April 2011
Zamalek vs Africain match	2 April 2011
Torture and virginity tests	9 March 2011
The church in Atfeeh	4 March 2011
Corruption, abuses and miscellaneous others	February 2011 –  to date.

אך אין ספק שהנושא שעומד בראש השיח הציבורי נגד הצבא לאחרונה הוא המשך העמדתם של אזרחים לדין בבתי משפט צבאיים. על אחת כמה וכמה, בהנהגת תנועות כמו "התנועה נגד העמדת אזרחים לדין צבאי" ו"הקמפיין לשיחרור עלא", נראה שמתחילה תנועת סירוב של פעילים שנעצרו ונחקרים בבתי דין צבאיים .המקרה שזכה לחשיפה הרבה ביותר הוא מעצרו והעמדתו לדין של הפעיל עלא עבד אלפתאח (לתרגום של פוסט מתוך הבלוג של עלא, לחצו כאן), שנעצר בעקבות מעורבותו בהפגנות שנערכו מול בניין הטלוויזיה (מוספארו) בקהיר ב-9 באוקטובר. בתחילת השבוע דווח כי מעצרו של עלא, שהואשם בהסתה לאלימות במהלך ההפגנה, הוארך ב-15 ימים נוספים בעקבות סירובו להחקר בידי התובע הצבאי. עלא עודנו דורש להשפט בבית דין אזרחי בטענה כי אין ביכולתו של הצבא להנהיג חקירה בנושא בה כוחותיו היו מעורבים באופן ישיר. ביום שלישי האחרון, סרב גם הפעיל הפוליטי באשה סאבר להחקר בידי התובעים הצבאיים. סאבר, שמואשם גם הוא בהסתה לאלימות, אמר לאל-אהרם: "חזרתי ואמרתי שאני נגד משפטים צבאיים לאזרחים ואני מסרב לקחת בהם חלק. אני אזרח. יחסי עם הצבא נגמרו כאשר סיימתי את שירות החובה הצבאי שלי". לאחר מכן הוסיף: "משפטים צבאיים צריכים להיות מיועדים אך ורק לאנשי צבא, כמו למשל הנשיא לשעבר חוסני מובארכ אשר – באופן אירוני – נשפט בבית דין אזרחי".

באשה סאבר, שסרב להחקר על ידי התובע הצבאי, אוחז בתמונה הקוראת לשחרורו של עלא עבד אלפתאח

על אף הביקורת הרבה על חלקה של התקשורת בהסתה לאלימות באירועי ה-9 באוקטובר (ככל הנראה בעקבות תכתיבים של המועצה הצבאית העליונה) – פרסמה השבוע אגודת העיתונאים המצרית קריאה לעיתונאים לבטא התנגדות נחרצת נגד העמדת אזרחים לדין. ההודעה קראה לעיתונאים לעמוד איתנים להגנת זכותם של אזרחים להשפט בבתי דין אזרחיים, כמובטח בחוקה המצרית. ההודעה היא בגדר הצהרה ראשונה של איגוד מקצועי נגד הפרקטיקה והיא משמעותית במיוחד משום שהיא מגיעה מאיגוד העיתונאים, שנשלט בעבר (כמו כל האיגודים המקצועיים) על ידי מפלגתו של מובארכ.

קשה להעריך את התהליך שעבר על מצרים מהמהפכה ועד היום – מהמשך דיכוי ההפגנות דרך ליברליזציה של העיתונות והשיח הציבורי, פריחתן וקמילתן של תנועות מחאה רבות, היווצרותן של מפלגות חדשות ובחירות דמוקרטיות ראשונות לאיגודים המקצועיים. התקופה הקרובה תהיה קשה, לא נראה שמישהו מטיל בזה ספק ודברים רבים עודם לא מוכנים לקראת הבחירות, אך יש לקוות שנבואתו של איברהים עיסא היא נבואת זעם וששלושת שלבי הבחירות –לפרלמנט ולנשיאות – יעברו בשלום.

[לקריאה נוספת על העיתונות במצרים שלאחר מובארכ – קראו את הכתבה "שובו של הקו האדום" מאת הגר שיזף שפורסמה ב"עין השביעית"]

מצרים | קול קורא לסולידריות עם המהפכה

[מתן קמינר, הגר שיזף]

לפני מספר ימים, הופץ ברחבי הרשת מכתב שנושא את הכותרת "קול קורא לסולידריות עם מצרים והגנה על המהפכה". על אותו הטקסט, שמגולל את המתרחש במצרים והתחושות בהן שרויים אזרחי מצרים בימים אלה, חתומות התנועה להפסקת העמדת אזרחים לדין בבתי משפט צבאיים, התנועה לשחרור הפעיל הפוליטי העצור עלא ומרכז התקשורת "מוסירין". הטקסט, רובו ככולו, מצמרר ומרתק (ניתן לקרוא את תוכנו המלא של המכתב בתחתית הפוסט).

הקריאה לסולידריות מגיעה על רקע האירועים האלימים שהתקיימו ב-9 באוקטובר מול בניין הטלוויזיה ("בניין מאספרו") שבקהיר. כזכור, ב-9 באוקטובר התקיימה צעדה של נוצרים קופטים ואזרחים מצריים, שמחו נגד אי-השיוויון שנוקט השלטון המצרי כלפי האזרחים המצרים-קופטים וגינו מתקפה נגד כנסייה בעיר אסוואן שבדרום מצרים. ההפגנה דוכאה באלימות על ידי הצבא המצרי: מניין ההרוגים הגיע ל-27 ומניין הפצועים ל-300.

עדויות כתובות ומצולמות על אלימות הצבא כנגד המפגינים הופצו עוד באותו היום. "עוד לפני שהצעדה הגיע לבניין הטלוויזיה, הצבא התחיל לירות באוויר על מנת לפזר מפגינים… הם פתחו את הכביש כדי לאפשר לרכבים לחדור אל תוך ההמון… כדורים רבים נורו באוויר וזרעו פחד ואלימות", אמר רביע פהמי, שהגיע למקום במקרה.

בנוסף לדם הרב שנשפך באותו היום, אירועי ה-9 באוקטובר היוו עבור רבים, ממצרים ומחוצה לה, נקודת ציון משמעותית ביחסי המועצה הצבאית העליונה והעם, כמו גם ביחסה של המועצה הצבאית העליונה כלפי עתיד הדמוקרטיה המצרית. לא ניתן להבין את חשיבותם של אירועי ה-9 באוקטובר ללא בחינה, ולו חלקית, של אופן סיקורם בכלי התקשורת המצריים: בעוד שהטוויטר, הפייסבוק וכלי התקשורת הזרים נמלאו בעדויות אודות אלימות הצבא כלפי המפגינים, האשימה מגישת החדשות של ערוץ הטלוויזיה הממשלתי, ראשה מאגדי, את המפגינים הקופטים באלימות ותקיפת חיילים. כל אותו הזמן, רצו בטלוויזיה הכתוביות "מבזק: שלושה חיילים נהרגו ומאות נפצעו על ידי ירי מצידם של המפגינים הקופטים מול בניין הטלוויזיה". דיווח נוסף קבע כי "הפצועים מההפגנה מאשרים שיש בבעלותם של המפגינים הקופטים תחמושת".

"כלי התקשורת הממשלתיים הסיתו אנשים לאלימות על ידי פירסום מבזקים על מותם של חיילים ודיווח כל כך שהנוצרים הורגים את הצבא! מעבר לזאת, הם אפילו פרסמו קריאה מיוחדת לאזרחים לצאת מהבית ולהגן על הצבא מפני הנוצרים!", כתב הפעיל הפוליטי אחמד מוניר.

"יצאתי החוצה כדי להגן על החיילים, משום שדיווחו בטלוויזיה שהנוצרים יורים עליהם. הגעתי לשם וראיתי שהצבא יורה על כולם", סיפר אדם אחר שהגיע למקום.

הפער בין הדיווחים למציאות מעלה ניחוח של מצרים לפני המהפכה, אך תחושת הדה-ז'ה-וו לא נגמרת כאן:  ב-12 באוקטובר ערכה המועצה הצבאית העליונה מסיבת עיתונאים בה סירבה בתוקף לחשוף את מספר החיילים שנהרגו באותו הלילה. באותו האירוע, הצהירה המועצה הצבאית העליונה כי תפתח בחקירה על אירועי הלילה.

ב-30 באוקטובר זומן עלא עבד אל פתאח, פעיל פוליטי ובלוגר פופולארי, למשרדו של התובע הצבאי. האשמה המרכזית שמתנוססת מעל ראשו של אל פתאח היא אחראיות לאלימות ב-9 באוקטובר, אך לצד האשמה זאת מואשם אל פתאח גם בתקיפת איש צבא, גניבת נשק צבאי והסתה לאלימות נגד הצבא. אל פתאח סרב לענות על שאלותיו של התובע או לשתף פעולה עם החקירה משום התנגדותו להבאתם של אזרחים מין השורה לדין בפני בתי משפט צבאיים. עלא עבד אל פתאח ועוד 30 פעילים נוספים נמצאים במעצר כבר למעלה משבועיים.

אירועים אלה מהווים את הרקע לטקסט של הקול הקורא ומציגים, במידת מה, את המתחים הרבים והאווירה הפוליטית במצרים – זמן מה אחרי נפילת מובארכ וזמן קצר לפני הבחירות.

———–

קול קורא לסולידריות עם מצרים – להגנת המהפכה

* פורסם באנגלית באתר "ג'דלייה"

לאחר שלושים שנות חיים תחת דיקטטורה פתח העם המצרי במהפכה בדרישה ללחם, חופש וצדק חברתי. לאחר כיבוש כמעט-אוטופי של כיכר תחריר שנמשך שמונה-עשר ימים, נפטרנו ממובארכ והתחלנו בתהליך הארוך והקשה יותר של חיסול מנגנוני שלטונו. מובארכ איננו, אך המשטר הצבאי עומד על תלו. ולכן המהפכה נמשכת – מפעילה לחץ, יוצאת לרחובות ודורשת את הזכות לשלוט בחיינו ובפרנסותינו אל מול מערכות דיכוי שהתעללו בנו שנים. אבל היום, זמן כה קצר לאחר שהחלה, המהפכה נמצאת תחת מתקפה. אנו כותבים לכם כדי לספר לכם למה אנו עדים, כיצד אנו מתכוונים להתמודד עם מתקפת הדיכוי, ולקרוא לכם להביע סולידריות עמנו.

ה-25 וה-28 בינואר, ה-11 בפברואר: אתם ראיתם את הימים הללו, חייתם אותם אתנו דרך הטלוויזיה. אך עברנו גם את קרבות ה-25 בפברואר, ה-9 במרץ, ה-9 באפריל, ה-15 במאי, ה-28 ביוני, ה-23 ביולי, ה-1 באוגוסט, ה-9 בספטמבר, ה-9 באוקטובר. שוב ושוב תקפו אותנו הצבא והמשטרה, הכו, עצרו, הרגו בנו. ואנו התנגדנו, המשכנו בדרכנו; ימים אחדים הובסנו, אחרים ניצחנו, אך תמיד נגבה מחיר. למעלה מאלף נפשות הוקרבו על מנת להפיל את מובארכ. רבות נוספות הצטרפו אליהן מאז. אנו ממשיכים בדרכנו כדי שמותם לא יהיה לשווא. שמות כמו עלי מאהר (מפגין בן 15 שנהרג מידי הצבא בתחריר, 9 באפריל), עאטף יחיא (נורה בראשו בידי כוחות הביטחון בהפגנת סולידריות עם פלסטין, 15 במאי), מינא דניאל (נורה בידי הצבא בהפגנה מול בניין מאספרו, 9 באוקטובר). מינא דניאל, אחרי מותו, עוד סובל מהעיוות הנורא שבהכללתו ברשימת נאשמי התביעה הצבאית.

יתר על כן, מאז עלייתה לשלטון של החונטה הצבאית, הועמדו לפחות 12,000 מאתנו לדין בבתי משפט צבאיים, ללא יכולת לזמן עדים ותוך הגבלת גישתנו להגנה משפטית. קטינים יושבים בבתי כלא למבוגרים, אנשים נידונים למוות, בכל מקום מענים. מפגינות סובלות תקיפה מינית מידי הצבא בדמות "בדיקות בתולין".

ב-9 באוקטובר רצח הצבא 28 מאתנו בבניין מאספרו; הם דרסו אותנו בטנקים וירו בנו ברחובות תוך הפצת מניפולציות בתקשורת הממשלתית בניסיון להצית אלימות בין-דתית. הסיפור צונזר. הצבא חוקר את עצמו. הם תוקפים בשיטתיות את אלה מבינינו המרימים את קולם. ביום ראשון האחרון, חברנו הבלוגר עלא עבד-אל-פתאח נכלא בשל האשמות שווא. הלילה הוא שוב ישן בתא חשוך.

כל זה מידי הצבא האמור להבטיח את המעבר לדמוקרטיה, הטוען כי הוא מגן המהפכה, ושהצליח כנראה לשכנע רבים במצרים ובעולם שהוא אכן עושה כך. הקו הרשמי הוא שיש לשמור על "יציבות", תוך הבטחות ריקניות שהצבא עוסק רק בכינונה של סביבה מתאימה לבחירות הקרובות. אך גם לאחר בחירתו של פרלמנט חדש נחייה תחת שלטונה של חונטה המחזיקה בסמכויות חקיקה, ביצוע ושיפוט, ללא כל הבטחה לשינוי מצב זה. מי שיוצאים נגד תכנית זו סופגים הטרדות, מעצרים ועינויים; משפטים צבאיים של אזרחים משמשים ככלי עיקרי לדיכוי זה. בתי הכלא מלאים בקרבנותיו של ה"מעבר" הזה.

אנו מסרבים בזאת לשתף פעולה עם בתי משפט צבאיים ותביעות צבאיות. לא נסגיר את עצמנו, לא נופיע לחקירות. אם הם רוצים אותנו, שיבואו לקחת אותנו מבתינו ומקומות עבודתנו.

תשעה חודשים עברו מאז תחילת הדיכוי הצבאי החדש, ואנו עוד נלחמים על המהפכה שלנו. אנו צועדים, תופסים מרחבים ציבוריים, שובתים, סוגרים מוסדות. וגם אתם צועדים, תופסים מרחבים, שובתים, סוגרים מוסדות. מבול התמיכה שקיבלנו בינואר הוכיח לנו כי העולם מביט בנו בעניין ושואב השראה ממהפכתנו. הרגשנו קרובים אליכם יותר מאי פעם. והיום אתם מעניקים לנו השראה בעודנו צופים במאבקים של תנועותיכם. צעדנו אל שגרירות ארצות הברית בקהיר כדי למחות נגד סילוקם האלים של המפגינים מכיכר אוסקר גראנט באוקלנד. כוחנו במאבקנו המשותף. אם ידכאו את התנגדותנו, יהיה זה ניצחונו של האחוז האחד [התייחסות לתנועת מאבק "ה-99%" בארצות הברית. -מ.ק] – בקהיר, בניו יורק, בלונדון, ברומא – בכל מקום. אך כל עוד המהפכה חיה, דמיוננו אינו יודע גבולות. עוד ניתן לייצר עולם הראוי לחיים.

בכוחכם לעזור לנו להגן על מהפכתנו.

ה-G8, קרן המטבע הבין-לאומית ומדינות המפרץ מבטיחות למשטר הלוואות של 35 מיליארד דולר. ארצות הברית מספקת למצרים סיוע בסך 1.3 מיליארד דולר בכל שנה. ממשלות בכל העולם ממשיכות לקיים בריתות ולתמוך בשליטיה הצבאיים של מצרים. הכדורים שבהם הורגים אותנו מיוצרים באמריקה. הגז המדמיע החורך את עינינו מאוקלנד ועד פלסטין מיוצר בוויומינג. ביקורו הראשון של דייוויד קמרון למצרים שאחרי המהפכה נועד לסגור עסקת נשק. אלו הן רק כמה דוגמאות. לא ניתן עוד למכור את חייהם של בני אדם, חירותם ועתידם בעד נכסים אסטרטגיים. עלינו להתאחד נגד ממשלות שאינן חולקות את האינטרסים של עמיהם.

אנו קוראים לכם ליזום פעילויות סולידריות על מנת לסייע לנו להתנגד למתקפת הדיכוי.

אנו מציעים יום בין-לאומי להגנת המהפכה המצרית ב-12 בנובמבר, תחת הסיסמא "להגנת המהפכה המצרית – די להעמדת אזרחים למשפט צבאי"

אירועים יכולים לכלול:

• פעולות מכוונות נגד שגרירויות או קונסוליות מצריות בדרישה לשחרורם של האזרחים שנידונו בבתי משפט צבאיים. אם עלא ישוחרר, יש לדרוש את שחרורם של אלפי האחרים.
• פעולות מכוונות נגד ממשלות בדרישה להפסיק לתמוך בחונטה המצרית.
• דרישה לשחרור האזרחים שנידונו בידי בתי משפט צבאיים. אם עלא ישוחרר, יש לדרוש את שחרורם של אלפי אחרים.
• הקרנת סרטי וידיאו על הדיכוי שאנו סובלים (משפטים צבאיים, הטבח במאספרו) והתנגדותנו המתמשכת. שלחו לנו מייל עבור לינקים.
• שיחות ועידה עם פעילים במצרים.
• כל דרך יצירתית שתמצאו להפגין את תמיכתם ולהראות לעם המצרי שיש לו בעלי ברית בעולם.

אם אתם מארגנים או מתכננים משהו, כתבו לנו ב-defendtherevolution@gmail.com. נשמח לראות תמונות או וידיאו מכל פעילות שתארגנו.

הקמפיין נגד העמדת אזרחים לדין צבאי

הקמפיין לשחרור עלא

מרכז התקשורת "מוסירין"

חברים למאבק מקהיר

מצרים | המהפכה הבלתי-גמורה של הפועלים, חלק 2

עובדות חברת ביטוח שובתות ומפגינות בקהיר. פברואר 2011.

ביום שבת פרסמנו את חלקו הראשון של המאמר המצויין Striking Back at Egyptian Workers מאת הישאם סלאם, אשר מעניק פרשנות מעניינת למתרחש במצרים מאז המהפכה: על מאבקם של הפועלים מכל קצוות מצרים, המחאות הקבוצתיות ("אחתג'אג'את פיאויה")  והיחס של המועצה הצבאית העליונה והאליטה אליהם. חלקו השני של המאמר מובא לפניכם כעת.

לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן.

———

Striking Back at Egyptian Workers, חלק שני/ הישאם סלאם

[תרגום: מתן קמינר]

אשליית הקטנוניות

המונח "פיאוי" [במצרים שלאחר מובארכ משתמשים פקידי הממשל בצורת התואר, "פיאוי", לתיאור כל הפגנה, שביתה או שביתת-שבת], היוצר רושם שדרישותיהם של פועלים כועסים לשכר ותנאי מחיה הולמים אינן אלא תוצר של סכסוכים מקומיים בין מנהלים לעובדים בתוך מפעלים ומוסדות בירוקרטיים שונים, תורם בכך לא רק לסטיגמטיזציה ודה-היסטוריזציה של דרישות אלה. אפיונן של דרישות פיאויות לכאורה כגיבוב של אינטרסים צרים מנותקים מטשטש את הבעיות הכלכליות הלאומיות הרציניות שעליהן מצביעים ההפגנות והשביתות-שבת.

אשליית הקטנוניות נובעת אולי מבידודן של פעילויות האיגודים המקצועיים אחת מהשנייה ומסדר היום הפוליטי הארצי. אך ניתוקם של מאבקים אלה זה מזה אינו ביטוי לבידוד עצמי; הוא משקף את היעדרו ארוך השנים של כל סנגור משמעותי, ברמה הארצית, על זכויותיהם של פועלי מצרים. במשך עשורים נהנתה הסתדרות האיגודים המקצועיים המצרית שבשליטת המדינה ממונופול בחסות החוק על ייצוגם הרשמי של פועלים. זו עסקה יותר בריסון החברים בה לטובת המדינה מאשר בשתדלנות לטובתם. ברמת הפוליטיקה האליטיסטית תחת מובארכ, לא היה כל ערוץ שאפשר לעצב מצע לכיד העונה על צרכיהם של פועלי מצרים, מאחר שמפלגות האופוזיציה המורשות, כמו "תגמעו", נשלטו בידי תומכי המשטר שביקשו להשקיט את הפועלים. ישנה התקדמות לקראת התגברות על מכשול זה: בין היתר, בינואר הוקמה ההסתדרות העצמאית של פועלי מצרים והוקמו מפלגות חדשות המכריזות על מחויבותן לזכויות עובדים. אך עוד מוקדם לומר מה יילדו מאמצים אלו.

בינתיים, העובדה שמחאות העובדים ועיצומיהם מנותקים זה מזה אינה מעידה על כך שהבעיה היא סדרה של ניסיונות אופורטוניסטיים לחיפוש רנטות מצד אינטרסים פרטיים. ראשית כל, מדובר בבעיה ארצית הנובעת מכישלונה של המדינה בהתמודדות עם עליית מחיריהם של מוצרי יסוד, כך שחלק נכבד מאוכלוסיית מצרים נותר תקוע במאבק אין-סופי שמטרתו היחידה היא "לגמור את החודש". בשנים האחרונות נסקה האינפלציה לשיעורים שלא נראו מאז שנות התשעים המוקדמות, ו-40% מהמצרים חיים מפחות משני דולר ליום; במצב זה, הסימנים הנראים לעין של מרי חברתי-כלכלי, המגיעים לשיאם במאבקים המכונים פיאויים, אינם מפתיעים כלל. למעשה המאבקים במקומות העבודה אינם הסימן היחיד לקשיים אלו: ב-2008 פרצו מהומות לאחר דיווחים נרחבים על מחסור בלחם מסובסד, כאשר הלחם הנמכר במאפיות פרטיות הכפיל פי חמישה את מחירו ויצא מהישג ידם של מצרים רבים.

הירידה המתמשכת באיכותם וכמותם של שירותי המדינה החברתיים מכריחה משפחות רבות להוציא חלק גדול מהכנסתן על שירותים שמצרים פעם היו רגילים לקבל בחינם, כמו שירותי בריאות וחינוך. למשל, מוערך כי משפחות מצריות מוציאות כעשר עד 15 מיליארד לירות מצריות בשנה על שיעורים פרטיים על מנת לפצות על כישלונו של החינוך הפורמלי בבתי ספר ציבוריים ופרטיים כאחד.  הערכות מראות כי שני שליש מתלמידי בתי הספר במצרים מקבלים שיעורים פרטיים ו-60% מהמשפחות הנזקקות לשירותים אלה מוציאות יותר משליש מהכנסתן על שיעורים אלה. לא מפתיע אם כן לגלות ביטויים כרוניים של מרמור סביב חוסר היכולת של השכר להדביר את עלות המחייה והמחירים העולים בתלילות. הדיווחים התכופים על פערים עצומים בהכנסתם של מנהלים ועובדים זוטרים באותם מוסדות מציתים גם הם את אש המרי, במיוחד במגזר הבנקאי שבו נרשמו מחאות של עובדים נזעמים. ההשתרשות של המושג "פיאוי" וההנחות הגלומות בו מסיטה את תשומת הלב מהצורך בדיון רחב על הבעיות הכלכליות הדחופות הנוגעות לחיי היומיום של רבים. הכניעות העיוורת שמביעים מובילי דעת קהל רבים בפני "גלגל הייצור" מסייעת לדחוק הצדה את הצרכים הדחופים הללו, בעוד שאופני הגלגל מוחצים את העם בסיבובם. התנגדות יחידה מביע כתב "א-שורוק" ואאל גמאל במאמר ששמו "העם רוצה גלגל ייצור אחר": "המצרים התקוממו על מנת להחליף את גלגל הייצור הישן, כיוון שהוא מדכא ויוצר עוני, בערות וחולי".

במלים אחרות, הקפיצה בפעילות של מעמד הפועלים מאז התפטרותו של מובארכ מדגישה את המידה שבה זכויות העובדים הידרדרו בשנות הקפיטליזם הקליינטליסטי שקדמו לה. פיטורים המוניים וקיצוצי שכר והטבות החלו עם הדחיפה לליברליזציה כלכלית תחת ממשלת נזיף, משנת 2004 והלאה, במיוחד בהקשר של הפרטת מפעלים במגזר הציבורי. פועלים רבים יותר ויותר הם זמניים ופגיעים: בשנת 2010, על פי ההערכות, יותר משלושה מיליון מצרים היו מועסקים בהסדרים חוזיים שמאפשרים בפועל להנהלה לפטר אותם בכל רגע. נוהל מקובל אחד הוא להחתים עובדים, עם העסקתם, על "מכתב התפטרות" מראש. היעדרן של הטבות כגון ביטוח בריאות בחוזים אלה הוא מדאיג ביותר, כיוון שההעסקה הזמנית נפוצה במיוחד בתחומים הכוללים עבודה גופנית מסוכנת ביותר, כמו חקלאות, בניין וכרייה. לפני שנים, אם לא עשורים, החליטו מצרים רבים להיכנס למשרות חוזיות לא-בטוחות אלה במגזר הציבורי ולהסכים למשכורות שאינן עולות על 100 לירות בחודש, בתקווה שביום מן הימים יישכרו כעובדי מדינה מן המניין, עם משכורת גבוהה יחסית, הטבות נוספות, ויום אחד גם פנסיה.  הממשלה אמנם הודיעה על כוונתה להעניק לעובדים זמניים זכויות העסקה מלאות בסוכנויות המדינה, אך עדיין רבה המלאכה החסרה על מנת לתקן את העוול שנגרם למיליונים של עובדים מצריים בעקבות התנהלותה ההפכפכה של המדינה. אך טרוניותיהם של עובדים זמניים אינן אלא דוגמית של בעיה רחבה יותר הכוללת מגזרים נרחבים של המשק שלהם לא נוגעים חוקי זכויות העובדים. למשל, החלטת הממשלה מ-2010 להעלות את שכר המינימום מזה שנקבע ב-1984 – 400 לירות מצריות, מעט מעל לקו העוני של 67$, היתה חסרת משמעות מבחינתם של שבעת מיליוני המצרים (שביניהם מחצית מהנשים המועסקות) העובדים בכלכלה הלא-פורמלית, מחוץ לטווח של בדיקות הממשלה.

עובדי תחבורה ציבורית מפגינים מול בניין הטלוייזיה בקהיר, פברואר 2011.

בטור שפורסם לרגל האחד במאי, שהוזכר לעיל, הופיעה רשימה רבת-רושם של אנשים רגילים מכל שדרות החברה המתמודדים עם הקושי: "מהנדסת תותחית עם תואר שני" שנאלצה לחתום על מכתב התפטרות ביום הראשון בעבודה; מורה למתמטיקה בתיכון, עם ותק של 18 שנה, ש"עדיין רוכב על ווספה" ו"היה מת מרעב" אילולא הרוויח מהצד כמורה פרטי; סגן מנהל בסניף של קנטאקי פרייד צ'יקן שעובד מתשע בבוקר עד 10 בלילה כל יום; רופא במשרד הבריאות שעובד 30 שנה וזכאי לפנסיה של 900 לירות (151$); נשים שמקבלות רק שלושה חודשים לחופשת לידה. אנשים אלה אינם שונים בהרבה מהפועלים המוחים שאותם מגדירה העיתונות כאנוכיים, מלבד העובדה שרבים מה"מפגינים הפיאויים" האלה הם קשי-יום עוד יותר.

לסיום, האמירה המקובלת על פקידי הממשל שהצרות שעושים הפועלים הם שורש הבעיות הכלכליות במצרים שאחרי מובארכ, היא לא משכנעת בלשון המעטה. טענותיהם שסוף למחאות הפיאויות יביא מייד לשיבתם של ההשקעות הזרות והתיירים אל אגן הנילוס מתעלמות מהיעדר שלטון החוק לאחר היעלמותה של המשטרה מהרחובות במהלך ההתקוממות של 25 בינואר, מחוסר הבהירות בנוגע לעתידה הפוליטי של מצרים, מהמתחים הבין-דתיים, מאזהרות המסע שמפיצות ממשלות זרות, ומהקשיים שמציבים החיים תחת עוצר וממשל צבאי.

משכתבים את ההיסטוריה 

מובילי דעת הקהל המפיצים את מונח ה"דרישות הפיאויות" משתתפים, כך נראה, בכתיבתה של היסטוריה מוטה באופן חריג של מהפכת ה-25 בינואר הבלתי-גמורה.

בתגובה למרמור הציבורי עקב החלטת הממשלה לאסור על שביתות והפגנות אמר במרץ ראש הממשלה שרף שמטרת החוק החדש היא להגן על המהפכה מפני הפגנות פיאויות. שבוע לאחר מכן סיפר פעיל פוליטי לעיתון כי שרף הבטיח ל"קואליציית צעירי המהפכה" כי החוק החדש לא יעיב על זכותם להמשיך ולכנס את הפגנות הענק שהם עורכים בכיכר תחריר כמעט בכל יום שישי. בגישה החדשה של הממשלה מובלעת ההבנה שהעצרות בתחריר הן המשכה של המהפכה, אך הפגנות הפועלים המוגדרות כ"פיאויות" תומכות במהפכת-הנגד. הדיכוטומיה שמציירות הודעות הממשלה תומכות באמונה שלפיה דרישות לצדק חלוקתי לא שיחקו חלק חשוב בהפלתו של מובארכ. טענה זו, על אף תפוצתה הרחבה, שגויה משלוש סיבות מרכזיות.

ראשית, בחודש ינואר,עוד לפני ההתקוממות, חלה עלייה במספר השביתות והפגנות העובדים. יש לבחון אם פעילויות אלו הן שנתנו את האות להשתתפות המונית בהתקוממות, אך מגמות אלו לפחות מראות שסימנים רבים של אי-נחת ציבורית נגעו בדרישות לחלוקה מחדש ערב ההתקוממות ממש – שלא לדבר על השנים שלפניה. כמה דוגמאות לפעילויות אלו: שביתות-שבת של 1,500 עובדים בבית החולים האוניברסיטאי במנסורה שדרשו העסקה קבועה לאחר שעבדו יותר מ-15 שנה כעובדים זמניים; שביתה של 300 עובדים במפעל עץ בדאשנה בדרישה לקבל שכר שלא שולם; שביתה של 20% מעובדי סדנאות הרכבות בקהיר; שביתה של 200 אחיות וטכנאי רנטגן בבית החולים באשמון במחאה על קיצוץ הטבותיהם; ושביתות-שבת של עובדי חברת אל-כרכאת באיסמעיליה ובפורט סעיד במחאה על הפערים בשעות העבודה בין עובדים.

שנית, באזורים בהם יש מפעלים רבים, כמו מחאלה וסואץ שכבר ידעו סכסוכי עבודה משמעותיים, התקיימו במהלך ההתקוממות הפגנות של אלפי משתתפים, כמו גם קרבות קשים מול כוחות הביטחון. עובדה זו מצביעה על כך שדרישות לחלוקה מחדש שלאחר מכן הוגדרו כ"פיאויות" שיחקו תפקיד בהנעת ההמונים לטובת המהפכה. היא גם מצביעה על השתתפות של פועלים בהתקוממות, אם גם כיחידים ולא כאיגודים, כפי שטוענים היסטוריון העבודה המוביל ג'ואל ביינין ואחרים. אמנם אין אפשרות להעריך בדיוק את תפקידן של דרישות לחלוקה מחדש, אך המרחק הגדול שמציירים מובילי דעת קהל אחדים בין המהפכה לבין קריאות לרמת מחייה אנושית נראה לכל הפחות מוגזם. ייתכן שמפגינים הניחו לצד אחד את דרישותיהם החברתיות-כלכליות והתאחדו מאחורי מסר מאוחד הקורא למובארכ להתפטר. אך אין בכך כדי לטעון שהקשיים הכלכליים לא היוו סיבה ליציאתם של אנשים אל הרחובות מלכתחילה.

שלישית, ההתמקדות התקשורתית המובנת בכיכר תחריר ובאחדות הבין-מעמדית שם אינה מורידה מחשיבותה של אי-הנחת בקרב עובדים מחוץ לכיכרות הגדולים בימיו האחרונים של מובארכ. למשל, אחרי שב-7 בפברואר נפתחו העסקים, לראשונה מאז ה-28 בינואר, התפשטו הפגנות ושביתות של פועלים בכל מחוזות מצרים. דרישות המוחים לא היו שונות בהרבה מהדרישות ה"פיאויות" שרבים החלו להוקיע מיד לאחר ה-11 בפברואר. סימני המרי הפועלי ב-9 בפברואר, יום אחד לפני שחרור הקומוניקט הראשון של המועצה העליונה, כוללים: הפגנות של אלפי פועלים בחלואן, כפר אל-דואר וכפר אל-זיאת; הפגנה של עובדים זמניים מול בניין הרשות הכללית לביטוח בריאות בקהיר בדרישה להעסקה קבועה; הפגנה של מעל 500 עובדים ב"סהר האדום" בתמיכה בעובדים זמניים המועסקים בחוזים על-תנאי במשך 20 שנה; שביתה של עובדי מוסך הרכבות בבולאק, שהתאספו על מנת למנוע מעבר של רכבות; וצעדה של אלפי פועלי ניקיון ברחוב סודאן בשכונת מוהנדסין שבקהיר בדרישה להעלאה בשכר ושיפור בתנאי העבודה.

כמה פרשנים מקורבים, כמו הפעיל והבלוג חוסאם אל-חמלאוי, מאמינים ששביתות העובדים בשבוע האחרון להתקוממות היו נקודת המפנה שכפתה על מובארכ לפרוש.  אין בידינו עדיין תיאור אמין של שרשרת האירועים המדויקת שדחקה את מובארכ החוצה. אך עובדה היא שהמועצה העליונה, מיד לאחר עלייתה לשלטון, ביקשה לדכא את השביתות – סימן לכך שעצירת העבודה היוותה מקור לדאגה רבה עבור הגנרלים שהקיפו את מובארכ בימיו האחרונים. הטענה שפעולות אלה החישו את קצו של מובארכ, אם כן, אינה מופרכת כלל.

התפשטותו של המונח "פיאוי" כתיאור לדרישותיהם של פועלי מצרים המקטין אותם לכדי אינטרסים קטנוניים ואף אנטי-מהפכניים אינה סתם התכחשות לזכות לרמת מחיה אנושית. גלום בו יותר מאשר האבסורד שבהנחות שעליהן מתבסס שימוש זה במונח. השימוש הרווח במונח מצביע על קונצנזוס המתגבש בקרב האליטה המשכתבת את ההיסטוריה של המהפכה המצרית המנשכת, על משמעותה ומטרותיה – במטרה לדחוק הצדה את הבעיות החברתיות-כלכליות ואת מיליוני המצרים הסובלים מהן. בעוד שרבים מאמינים כי המצרים התקוממו בעיקר ממניעים כלכליים, המהירות שבה נדבקו דמויות משפיעות בשימוש במושג המגנה "פיאוי" מצביעה על כך שההתמודדות עם בעיות אלה במצרים שלאחר מובארכ – שלא לדבר על העלאתן לסדר היום הפוליטי הארצי – תהיה קשה יותר ממה שניתן לחשוב. עוד מוקדם לומר שמא עלייתם של מפלגות חדשות ואיגודים עצמאיים יעניקו לפועלים ולבעלי בריתם בקרב תומכי הצדק החלוקתי הזדמנות להתנגד לגל זה של אליטיזם עיוור. בכל מקרה, המגמות מצביעות על כך שעם סיומו של הרומן העגום בן עשרות השנים עם הסמכותנות של מובארכ, פועלי מצרים יכולים לצפות לא לסוף טוב, אלא לאתגרים חדשים ואי-ודאות גדולה.

[מאמר זה הופיעה לראשונה ב-Middle East Report Issue #239]

[לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן]