ירדן | כוחם של העובדים, חולשתן של הממשלות

קריקטורה הלועגת ל"מיחזור" ראשי הממשלה בירדן והחלפתם התדירה.

[הגר שיזף]

ביום שישי האחרון הפגינו אלפי ירדנים בערים ברחבי המדינה בדרישה להחלת רפורמות דמוקרטיות ניכרות ובמחאה על השחיתות הפושה בשלטון ועל האבטלה הגבוהה.

במצעד שהתקיים במרכז עמאן, מעל אלף מפגינים קראו לקיומן של בחירות דמוקרטיות ושינוי במדיניות. "ראשי ממשלה הולכים, ראשי ממשלה באים, אבל זה עדיין אותו הסיפור הישן", קראו המפגינים.

ההפגנות התקיימו יום למחרת ההודעה על התפטרותו של ראש הממשלה הירדני, עון אל ח'סאונה, שכיהן בתפקידו במשך 6 חודשים. סיבת התפטרותו של ח'סאונה היא, ככל הנראה, הלחץ הרב לו היה נתון בחודשי שליטתו וחילוקי דעות בנוגע לחוק הבחירות החדש [עליו כדאי מאוד לקרוא פה]. מחליפו של אל ח'סאונה הוא פאיז טראוונה, שכיהן כראש ממשלת ירדן בסוף שנות ה-90. אך רכבת ההרים של צמרת השלטון הירדנית לא מסתיימת פה: אל ח'סאונה עצמו היה מחליפו של מערוף אל בח'ית, ראש ממשלה שמונה על ידי המלך לאחר שזה פיזר את הפרלמנט בעקבות הפגנות שהתעוררו במדינה בתחילת שנת 2011. אל בח'ית התפטר באוקטובר 2011, לאחר שנחשפו מסמכים אשר קשרו אותו לפרשת שחיתות מפורסמת.

המפגינים דחו את מינויו של טראוונה וקראו לכינונה של "ממשלת הצלה" שתורכב מגורמים מכל קצוות המפה הפוליטית, שיהיו אמונים על החלת הרפורמות שהבטיח מלך ירדן בחודש אוגוסט האחרון.

שביתות, שביתות

לצד הדרישות לרפורמות פוליטיות וזעקות נגד השחיתות הפושה בממשלה הירדנית, בחודשים האחרונים ידעה ירדן שביתות רבות מאוד, עליהן חשוב לתת את הדעת משום תפקידן ביצירת תנועת מחאה לטווח-הארוך.

כלכלתה של ירדן נמצאת במצב קשה ביותר, במיוחד לאור העובדה שהבטחה מוקדמת יותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) להעניק לירדן חבילת סיוע בת 5 מיליארד דולרים לאורך 5 שנים, טרם התממשה.

הגרעון התקציבי של המדינה גדל בקצב מהיר ביותר. ה-Jordan Times דיווח כי חשבון האנרגיה של המדינה לבדו עלה על 2 מיליארד דולרים מאז תחילת השנה. החוב הזר של המדינה גם הוא לא קטן ועומד על למעלה מ-21 מיליארד דולרים. בנוסף, ירדן מתמודדת עם קליטתם של כ-100 אלף פליטים סורים מאז החלה ההתקוממות במדינה השכנה.

השביתות, שהתפשטו למגזרים רבים, לאו דווקא מכוונות באופן ספציפי נגד הממשלה או המדיניות שלה, ונדמה כי ניתן לומר שהן הפכו לפרקטיקת מחאה רווחת של עובדים או הנהלות שונות כנגד מדיניות ממשלתית כמו גם ככלי להפעלת לחץ בסכסוכים בין מגזרים שונים.

"לאזרח הממוצע אין יותר בטחון בממשלה, בפרלמנט, בשירותי הביטחון או בכל קבוצה אחרת שאמורה לשמור על זכויותיו במדינה", אמרה ג'ומנה רנימט, פרשנית בנושאי כלכלה וסגנית עורכת בעיתון "אל רד".

עובד חברת החשמל מפגין במהלך שביתת העובדים. על השלט כתוב: "תודה להנהלת החברה על שזרקה את העובדים לרחוב ואל הלא נודע"

כך, בחודש פברואר האחרון יצאו מורי בתי הספר הציבוריים לשביתה במחאה על שינויים במשכורות במגזר הציבורי עליהן הודיע המלך זמן קצר קודם לכן. בד בבד, שבתו גם עובדי חברת מכרות הפוספט הירדנית. במהלך השביתה, שערכה 3 ימים בלבד, קראו הכורים להעלאת משכורותיהם ולהלאמה מחודשת של החברה, שהופרטה בעשור האחרון כחלק מפרויקט הפיתוח הכלכלי של המדינה. השביתה גרמה להפסקה מוחלטת של כל עבודות כריית הפוספט במכרות באל חסה ושידייה, והפריע לפעילות החברה במשרדיה הראשיים שבעמאן.

באותו החודש שבתו גם בעלי משאיות פרטיים ולא הובילו קונטיינרים ממסוף עקבה לשאר חלקי המדינה בדרישה לשינויים רגולטורים על תעשייתם. בה בעת, הודיע ההתאחדות הירדנית לאחיות ועובדי סעד על הפסקת עבודתן כחלק מהמאבק נגד תוכנית הארגון מחדש של המשכורות במגזר הציבורי. הייתה זו השביתה השנייה במספר בשנת 2012, וזאת על אף שלאחר השביתה הראשונה, טענו גורמים רשמיים באיגוד כי דרישותיהם זכו למענה.

בחודש מרץ, הפגינו 300 סוחרים מול הפרלמנט במסגרת שביתה שערכו במחאה על תיקון לחוק האריסים ובעלי האדמות. החוק, שקובע תנאים חדשים לחוזים בין שוכרים ובעלי דירות, גרם בין השאר לעליית מחירי השכירות והציב משפחות וסוחרים בסכנת פינוי מבתיהם ובתי העסק שלהם.

חוסיין קאדי, מפגין, אמר כי סעיף החוק הקובע כי יורשיהם של דיירים יוכלו לשמור על נכסיהם במשך 3 שנים לאחר מותו של האריס.

"כ-12 אלף משפחות מ[העיר] זרקא נמצאים בסכנת פינוי בגלל סעיף הירושה", הוא אמר.

אחת השביתות המשמעותיות ביותר הייתה זו של עובדי חברת אספקת החשמל המרכזית של ירדן, ששבתו במשך כשבועיים בחודש אפריל, במחאה על משכורותיהם הנמוכות ותנאי העסקתם.

"אנחנו עובדים ירדנים, ויש לנו זכות לדרוש דרישות חברתיות וכלכליות הוגנות. זכותנו לדרוש שיפור במצב הכלכלי של משפחותינו", אמר מחמוד חיארי, אחד השובתים, לג'ורדן טיימס.

על השחיתות

"בשנים האחרונות, נכסי המדינה הופרטו", אמר חברת התנועה העממית של העיר אירביד. "לאן הלך הכסף? החוב עלה, לא ירד. יש בירדן פוספט, אורניום, גז, פצלי שמן, תיירות ומשאבים אנושיים. זו מדינה עשירה, בניגוד למה שאנשים חושבים. על כן, אנחנו מעוניינים בהקמתו של בית דין מיוחד שידון בהפרטות בלתי חוקיות".

כאמור, לצד השביתות הרבות שהתקיימו בירדן בחודשים האחרונים, ידעה המדינה גם אינפלציה של חשיפתם של מקרי שחיתות בדרגי השלטון [עליהן דובר בהרחבה יתרה פה ופה].

בחודש פברואר נעצר ראש המודיעין הירדני לשעבר, מוחמד דאחבי, באשמת הלבנת כספים ושוחד. בדצמבר נעצר עומר מעני, ראש עיריית עמאן לשעבר, בהאשמות דומות. כל אותה העת התקיים ויכוח ער בתקשורת ובפרלמנט הירדני בעניין אשמתו של ראש הממשלה שכיהן עד לאחרונה, מערוף אל בח'ית, בשחיתות הקשורה להענקת אישורי בנייה בלתי-חוקיים לקזינו בים המלח (פרשת "קזינו גייט").

מערוף אל בח'ית, בימים טובים יותר

בנוסף, לקראת סוף שנת 2011 התגלה כי כמה אלפי דונמים שהיו בבעלות המדינה, נרשמו תחת שמו ובעלותו הפרטית של המלך. בית המלוכה ניסה להסביר זאת כמהלך שמטרתו הימנעות מבירוקרטיה מפרכת לצורך הסבת הקרקע למטרות פיתוח.

לאחרונה, החליט הפרלמנט לפטור את שר השיכון הציבורי לשעבר, סאהל מג'לי, מלעמוד למשפט באשמת קבלת שוחד. מג'לי נחשד בשחיתות בעקבות מעורבותו ב"יוזמה הממשלתית למען דיור וחיים הוגנים", שעלתה לממשלה מיליארדים ומטרתה הייתה בניית דיור בר-השגה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. התוכנית לא יצאה לפועל, על פי החשדות משום מקרי שחיתות שגרמו לעלייה מסיבית בעלויות הבניה. "אל תשכחו מהדיור ההוגן! הוא נגנב בידי השטן!", קראו מפגינים ביום שישי האחרון.

פרשת מג'לי זכתה לפרסום עולמי לאחר מעצרם של האחים ג'מל וסאהר אל-מותסב. ג'מל, עורך בעיתון "ג'ירסא", פרסם מאמר שכתבה סאהר, אחותו העיתונאית, בנוגע לפרשה. במאמרה של סאהר צוטט חבר פרלמנט באומרו כי הוועדה הפרלמנטארית שהחליטה בעניינו של ג'מלי, קיבלה הוראות מפורשות ממשפחת המלוכה להימנע מלהעמיד את השר-לשעבר למשפט. ג'מל נעצר ביום שני שעבר באשמת הפצת מסרים החותרים תחת המדינה וטרם שוחרר, בעוד שסאהר נעצרה ושוחררה באותו היום.

ממשלות הולכות, ממשלות באות

האירועים האחרונים בירדן אינם מגיעים להיקף של מה שאירע במדינות השכנות. עם זאת, קשה לבטל את התחושה שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליו של המלך עבדאללה.

התפטרותו של ח'סאונה גרמה לחוסר מנוחה בבית המלוכה, שהומר במהירות במתקפה תקשורתית אגרסיבית על תפקודו כראש ממשלה. למחרת התפטרותו של ח'סאונה, שיגר מלך ירדן מכתב לתקשורת בו האשים את ח'סאונה בעיכוב תהליך הרפורמה. הארמון רמז כי ח'סאונה היה למכשול בדרך לקיום בחירות פרלמנטאריות מוקדמות, ככל הנראה משום שהעדיף לדחות את הבחירות לשנת 2013, כדי לדאוג שחוק הבחירות החדש ינוסח כהלכה.

פאיז טראוונה, ראש הממשלה החדש שהמלך מיהר למנות, הוא דמות שזוכה לאמון רב בקרב אנשי הארמון. בניגוד לח'סאונה, שנחשב לדמות רפורמיסטית, טראוונה ידוע כאדם קונסרבטיבי ותומך של בית המלוכה. במשך 40 שנות הקריירה שלו, היה טראוונה שר החוץ, ראש הממשלה ועבד במשרות שונות בארמון המלוכה.

"מינויו של טראוונה הוא עלבון לעם הירדני, משום שהוא סבור כי רפורמה פוליטית, חופש הביטוי וחופש העיתונות הם איום על בטחון המדינה", אמרה ראשה אל וואהש, עיתונאית ירדנית, אמרה לרשת "אל ערביה".

אין ספק כי הצלחתו או כישלונו של טראוונה בהחלת הרפורמות המוגבלות שהציג המלך עבדאללה בחודש אוגוסט האחרון, יהיו בעלות משקל. עם זאת, יש לזכור כי אותן הרפורמות לא מתמודדות עם אחת הבעיות העיקריות של ירדן – ריכוז הכוח  בידי בית המלוכה ומקורביו, דבר המתבטא הן בהגינותן של הבחירות למוסדות השונים, באופן בו מתקבלות ההחלטות וגם בחלוקת העושר במדינה.

עד אז, לאחד המפגינים היה מסר ברור לראש הממשלה החדש: "טראוונה, אם האנשים לא בחרו אותך, אין לך אף יכולת להחליט עבורם".

מצרים | האולטראס – כדורגל ומחאה, אז ועכשיו

[הגר שיזף]

בשנה וחצי האחרונות, הכול קרה במצרים בהילוך מהיר. תהליכים שהבשילו מזה זמן רב הובילו להתקוממות-מהפכה-בחירות ועוד מעט אף – בחירות לנשיאות. בין הכוחות הרבים שנמצאו בכיכר תחריר בזמן המהפכה ולאחריה, ניצבו אוהדי הכדורגל – האולטראס – כקבוצת מפגינים ייחודית ועצמתית שזכתה להערכה רבה בקרב הציבור המצרי בעקבות ארגונם ומסירותם למלחמה נגד המשטר.

ב-1 בפברואר 2012, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". התקרית הייתה לנקודת שבר נוספת ביחסי השלטון ואוהדי הכדורגל והשפעותיה הכאובות על הכדורגל המצרי כמו גם על המחאה העממית מורגשים גם חודשיים לאחר מכן.

היחסים הטעונים בין אוהדי האולטרס, משרד הפנים, המשטרה והצבא אינם דבר חדש – למעשה, שורשיו נטועים לחלוטין בטיב יחסיהם של האוהדים ושלטון מובארכ. אך דבר זה לא ייחודי לאוהדי הכדורגל המצריים בלבד.

—–

"אנחנו רוצים את הראש שלך, טנטאווי, יא בוגד, יכולת לחקוק את שמך בהיסטוריה, אך היית שחצן והאמנת שמצרים והעם יצעדו אחורה וישכחו את המהפכה שלהם".

מתוך אחד הפוסטים שפורסמו בדף הפייסבוק של ה"אולטראס של כיכר תחריר".

האולטראס הם האוהדים השרופים של קבוצות הכדורגל ברחבי העולם. לרוב, הם מוצגים כחבורה של נערים חמומי-מוח ומחרחרי מדון שמגיעים אל מגרשי הכדורגל כדי להתפרע, אך אירועים כמו המהפכה המצרית יכולים להציג את הקבוצה הזאת, כאורגניזם אנטי ממסדי ובעל יחסים מעניינים ביותר דווקא עם אובייקט ההערצה שלה – כלומר, הקבוצה.

מקור המונח "אולטראס" מגיע, כפי שניתן לדמיין, מהמילה הלטינית אולטרה – יוצא-דופן. כיום, אין לקבוצות האולטראס קשרים פורמליים עם המועדונים והם משוחררים מהמדיניות ותקשורת של מועדוני הכדורגל. יתר על כן, נראה כי הגדרתם כמסורים דווקא, לא מעידה כי הם מעריצים במובן הקלאסי. מישראל, דרך איטליה ועד מצרים, האולטראס ידועים פעמים רבות כמבקרים החריפים ביותר של הנהלת מועדוני הספורט, בעיקר בכל הנוגע להנהלות המורכבות מאנשים בעלי ממון וקשריהם למשטר.

על אף שאין הסכמה אמיתית לגבי השורשים ההיסטוריים של האולטראס, הטענה הרווחת היא כי התופעה כפי שאנו מכירים אותה כיום החלה עם קבוצת אולטראס שנקשרו לקבוצת אינטר-מילאן במהלך שנות ה-60. אחרים טוענים כי שורשי התופעה מגיעים דווקא מקבוצות האוהדים הברזילאים של שנות ה-40.

קבוצת האולטראס הראשונה בעולם הערבי הוקמה בשנת 1989 בלוב, אך נסגרה כעבור שבועיים על ידי רשויות קדאפי. הקבוצות הבאות הוקמו בטוניסיה, ובשנת 2005 דווח על פעילות של קבוצות אולטראס במרוקו וב-2007 גם באלג'יר.

במהלך שנות ה-80 וה-90, היו רוב אוהדי הכדורגל במצרים אוהדים בלתי-מחויבים, אך לקראת סוף שנות ה-90 הפך הכדורגל לספורט פופולארי יותר במצרים, בה בעת עם הפיכתו לתחום בעל כדאיות-כלכלית רבה. סביב תקופה זו בדיוק התחילו לפרוח קבוצות האולטראס גם במצרים, הראשונה מביניהן הייתה האולטראס של קבוצת הכדורגל מקהיר, אל אהלי.

כוח אנטי קולוניאליסטי, כוח אנטי ממסדי

 מועדון הכדורגל אל אהלי, שמשמעות שמו הוא "הלאומי", הוקם כמקום מפגש למצרים-בלבד שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי של בריטניה במצרים. עד ליום זה, לובשים שחקני הקבוצה מדים אדומים, כצבעו של הדגל במצרים שלפני ימי הקולוניאליזם.  מועדון הכדורגל הגדול השני במצרים, אל זמאלק, היה המועדון של פקידי השלטון הבריטי, קציני הצבא והמעמד הגבוה של קהיר. מיותר לציין, כי ההתכתשות הפוליטית של שני המועדונים לא נרגעה גם לאחר שמצרים נהייתה מדינה עצמאית.

השנאה בין שני מועדוני הכדורגל של קהיר כה חזקה, עד שבמשך שנים התעקשה הממשלה כי המשחקים בין שתי הקבוצות יתקיימו במגרשים ניטרליים ובסיועו של שופט זר.

האולטראס של קבוצת אל אהלי במהלך משחק כדורגל

אך אויביהם המרים ביותר של שתי הקבוצות הנצות מגיעים מהדרגים הגבוהים ביותר – מובארכ, טנטאווי, ראש התאחדות הכדורגל ומשרד הפנים. במהלך השנים, מספרים האולטראס כי סבלו מאלימות מחפירה מצדם של שוטרים ונציגי ממשל אחרים, שככל הנראה נטפלו אל חברי הקבוצות גם כשלא היו מקרי אלימות להיאחז בהם.

ב"ספר האולטראס", שיצא בערבית בחודש דצמבר  2011, אומר מחבר הספר, מוחמד גמאל באשר, כי במהלך שלוש השנים שקדמו למהפכה הידקו כוחות הביטחון את אחיזתם באצטדיונים. הוא מתאר מעצרים רבים של חברי האולטראס בערבים שקדמו למשחקים גדולים. במקרה מפורסם אחד, רדפו כוחות הביטחון המצרים אחר חברי האולטראס של "האבירים הלבנים", הקשורים למועדון של זמאלק, לאחר שאלה קיימו הפגנה לציון האינתיפאדה הפלסטינית.

"נלחמנו על זכויותינו באצטדיונים במשך שנים. זה הכין אותנו ליום הזה ממש. אמרנו לאנשינו שזהו מבחן הלקמוס שלנו. כישלון איננו אפשרי", אמר אחמד פונדו, אחד ממנהיגי "האבירים הלבנים", עם פרוץ המהפכה המצרית.

באירופה, האולטראס ויחסם כלפי השלטון והמשטרה דומה מאוד. לדוגמא, אוהדי האולטראס ברומא החריפו עם השנים את מאבקם נגד המדינה והמשטרה. בשנת 2005, הציבו האולטראס באצטדיונים פוסטרים שקראו: "לא לאמריקאים על אדמותינו! אנחנו נגד נאט"ו", וגם "אנחנו נגד השתתפותם של חיילים איטלקים בעיראק, אנחנו לא רוצים לבזבז דם איטלקי על מלחמות אמריקאיות". גם בישראל ראינו מספר דוגמאות בהן האולטראס לקחו חלק בפעילויות פוליטיות כאלה ואחרות – אם באקטים שנויים במחלוקת נגד רון חולדאי, במחאה בקיץ האחרון או במקרים אחרים.

המהפכה

במהלך שנת 2011 מצאו את עצמן קבוצות האולטראס המצריות כשהן נלחמות באותו הצד וקוראות בתחילה להפלתו של מובארכ ולאחר מכן להפלת המועצה הצבאית העליונה וטנטאווי.

רבים טוענים כי היו אלה האולטראס ההפגנות שעמדו בראש הארגון הלוגיסטי של ההפגנות במצרים, מתוקף הניסיון שנרכש להם משום התקלויותיהם הרבות עם כוחות הביטחון עוד קודם לכן.

"ההמונים אולי הגיעו [לתחריר] בתגובה לקריאות בפייסבוק אך כאשר הגיעו לשם, לא היו להם שום יכולת ארגונית או כל ניסיון", כתב ג'יימס דורסי, בעל הבלוג הנהדר, "The Turbulent World of Middle East Soccer". "עם זאת, היו שתי קבוצות שכן היו בעלות ניסיון – האחים המוסלמים ואוהדי הכדורגל. [האולטראס] נלחמו בקרבות, הבינו איזה ארגון ולוגיסטיקה נדרשים וכיצד ללחום ברחובות עם המשטרה", הוא הוסיף.

סרטון אחד שהועלה לאתר יוטיוב ממקור בלתי ידוע ב-22 בינואר, ניסה להרגיע את המפגינים שהתכוונו להגיע לכיכר וטען כי אינם צריכים לפחד מהמשטרה, משום שהאולטראס, בעלי הניסיון בכל הנוגע לחיכוכים עם המשטרה, יגנו עליהם.

אל ההפגנות הצטרפו האולטראס כאינדיבידואלים ולא כקבוצה. בהצהרה שפורסמה בדף הפייסבוק של קבוצת ה"אולטראס של אהלי", נכתב כי "החלטנו שלא נשתתף בהפגנות באופן רשמי כקבוצה, כי זה מנוגד לאמונות שלנו. בדומה לכך שאנחנו מאמינים שאי אפשר להכריח חבר בקבוצה להשתתף באירוע פוליטי, כך לא ניתן לשלול מאזרח את זכותו להשתתף בדבר בו הוא או היא מאמינה ולהצטרף להפגנות בתחריר".

למרות זאת, התגבשו האולטראס במהרה ככוח מוכר וגדול בקרב המפגינים והסיפורים עומדים על כך שחברי האולטראס עמדו בראש המפגינים במהלך "קרב הגמלים" ואירועים משמעותיים נוספים במהלך ההתקוממות.

מורכבותו של היחס בין שחקני הקבוצות ואוהדיהם באה לידי ביטוי גם במהלך המהפכה. בעוד שחברי האולטראס לקחו חלק בהפגנות ואף הצעידו אותן קדימה, שחקני הכדורגל עצמם סרבו בתחילה להביע תמיכה במהפכה. הדבר מאיר באור ברור את הטענה כי אוהדי האולטראס רואים בעצמם בלבד את התומכים האמיתיים של ערכי מועדון הכדורגל בו הם חברים. בין חברי האולטראס המצרים אף נשמעה לא פעם הטענה כי שחקני הכדורגל מוכרים את כישרונותיהם תמורת כסף, בעוד שהנהלת המועדונים היא חבורה של פקידים מושחתים, שמונו על ידי מובארכ.

האולטראס של קבוצת אל-אהלי החליטו לעשות מעשה. במשחק בין קבוצת אל-אהלי וקבוצת חרס אל-חודוד שהתקיים בימיה הראשונים של ההתקוממות, הגיעו האוהדים עם באנר ענק ועליו מסר לשחקנים: "באנו אחריכם לכל מקום, אך בזמנים הקשים לא מצאנו אתכם". שלט נוסף קרא: "אתם מרוויחים מיליונים, ולא אכפת לכם מהעוני של העם המצרי.

פוסט-מובארכ

"בתחילה לא התערבנו כאשר המשפחות של האנשים שנהרגו במהלך ההתקוממות חזרו לתחריר [אחרי נפילת מובארכ, במחאה על השלטון הצבאי]. האלימות המשטרתית שינתה את דעתנו. חווינו זאת בעצמנו קודם לכן. יש לנו אפס סבלנות לזה", אמר אבו עלא, חבר באולטראס של אל אהלי.

בתקופה שלאחר נפילתו של מובארכ, מרב ביקורתם של חברי האולטראס כלפי המועצה הצבאית העליונה הייתה זהה לזו של שאר קבוצות הפעילים הפרו-דמוקרטיות. בהפגנות המפורסמות ביותר מאז המהפכה – שזכו לשם "הקרב ברחוב מוחמד מחמוד", עמדו שוב האולטראס בראש הטור.

קריקטורה המציגה את טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה (השולטת כיום במצרים), כאשם בהתפרעויות במגרשי הכדורגל וכאדם השולט בהתאחדות הכדורגל של מצרים.

בחודשים שלאחר המהפכה, נראה היה כי כל מקום במצרים – מקום עבודה, בית ספר, ארגון – עושים מהפכות קטנות. משטרו ארוך-השנים של מובארכ לא התבטא רק בדרגים הגבוהים ביותר, כי אם ירד עד לכמעט כל התארגנות ממשלתית. על כן, תהליכים של סילוק נציגי המשטר הישן מאיגודי העובדים, מקומות העבודה וגם ההתאחדויות המקצועיות הן דבר שהחל ונמשך עד ליום הזה.

כזה הוא גם סיפור מאבקם של האולטראס נגד התאחדות הכדורגל. כאמור, האולטראס מאשימים את התאחדות הכדורגל המצרית כי היא מורכבת מפקידים שמונו על ידי מובארכ, אותם הם מאשימים בשחיתות ו"מכירת" משחקים.

בהצהרה שפרסמה ההתאחדות בסוף שנת 2011, היא אמרה כי תטפל ביד קשה באי-הסדרים שגורמים להם אוהדי האולטראס במשחקים. בתגובה לכך פרסמו האוהדים באחד מדפי הפייסבוק אזהרה להתאחדות: "לכל מי שחושב שהוא יכול להפוך את האצטדיונים לבתי כלא שיהיו תחת שליטתו – דעו לכם, האצטדיונים שייכים לנו".

ה"טבח" בפורט סעיד וההפגנות מול הפרלמנט

ב-1 בפברואר 2012, כשנה לאחר נפילתו של מובארכ, נהרגו 71 אוהדי כדורגל במגרש הכדורגל בעיר פורט סעיד, בעקבות תקריות אלימות לאחר משחק בין הקבוצה המקומית – אל מסרי –  וקבוצת "אל אהלי". [לצפייה באחד ממאות סרטוני הוידאו שמתעדים את האסון, לחצו כאן]

לאחר התקרית, אמר איש ביטחון לעיתון "אל מסרי אל יום" כי אוהדי קבוצת הבית, מסרי, נהרו אל תוך המגרש לאחר שקבוצתם ניצחה בצורה נדירה את קבוצת אהלי, הקבוצה המובילה בליגת הכדורגל המצרית. בתגובה לעלבונות שהטיחו בהם קודם לכן אוהדי האולטראס של אהלי, התפרצו אל המגרש אוהדי מסרי עם ניצחונם, וזרקו אבנים ובקבוקים אל עבר הקבוצה היריבה.

פורט סעיד, ה-1 בפברואר 2012.

החידה האמיתית של אותו היום טמונה בנוכחותם המעטה עד אפסית של כוחות הביטחון.

בימים שלאחר משחק הדמים, הקיפו אוהדי הקבוצות את משרד הפנים וגם הגיעו לתחריר כשטענה אחת בפיהם – לא מדובר בצירוף מקרים.

"מה שקרה לא יכול להיות צירוף מקרים. הטבח קרה רק יום אחד אחרי ששר הפנים עמד בפני הפרלמנט וניסה לשכנע אותנו בחשיבות של השארת חוק החירום על כנו", אמר זיאד אל אלאימי, חבר פרלמנט מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית, בראיון לטלוויזיה.

בסוף חודש פברואר האחרון, בעקבות אירועי פורט סעיד, פיזר ראש ממשלת המצרים את הוועד של התאחדות הכדורגל וזימן אותם לשימוע בנוגע לאלימות המצויה במגרשים. התובע הכללי של מצרים העמיד לאחרונה לדין 75 אנשים, כולל 9 פקידי ממשלה, בקשר לאירוע. עיתון אל-אהרם דיווח כי וועדת החקירה טענה כי רוב הראיות שהיו באצטדיון בפורט סעיד "נעלמו".

לאחר האסון, הושהו כל פעילויות הכדורגל במדינה. בסוף חודש מרץ, הודיעה התאחדות הכדורגל המצרית כי קבוצת אל-אהלי תידרש לשחק ארבעה משחקים מאחורי דלתיים סגורות, וכי מאמן הקבוצה והקפטן יושעו. בה בעת, הודיעה ההתאחדות כי פעילותה של קבוצת אל-מסרי תושהה עד לסוף עונת 2012-2013.

ביום שישי, ה-23 במרץ, עם ההודעה על איסור פעילותה של קבוצת אל-מסרי, עימותי הכדורגל חזרו לרחובות. בעיר פורט סעיד, מחו האוהדים על החלטת הממשלה במהלך סוף השבוע. 100 מפגינים נפצעו ואדם אחד נהרג כתוצאה מדיכוי המשטרה את ההפגנות.

המהומות של פורט סעיד הציתו הפגנות בקהיר, שם החלו אוהדי מועדון הכדורגל אל-אהלי לקיים הפגנות מול בניין הפרלמנט ב-25 במרץ.

המפגינים הציבו כ-50 אוהלים מול הפרלמנט ונותרו שם עד השבוע שעבר, אז החליטו להתפנות מהמקום משום לחץ הרשויות ותשישות הפעילים. עם זאת, הבהירו האולטראס בהודעה, כי במידה והמשפט של האשמים בפרשה לא יתנהל בשקיפות – הם יחזרו אל הרחובות.

השוביניזם של האולטראס

לא ניתן לסיים את הפוסט הזה בלי להציג את אחת הסוגיות הבעיתיות ביותר בהתנהלותם (ואולי אף) מהותם. לאורך השנה האחרונה, תדמיתם של האולטראס הרקיעה שחקים כמובילי המהפכה, אך ספגה גם מכות קשות לקראת תחילת 2012, אז רבים מהציבור המצרי החלו לראות בהם שוב "עושי צרות". כל אותה העת, פעילי שמאל רבים ותנועות פמיניסטיות מצריות המשיכו לתמוך באוהדי הכדורגל ובדרישותיהם. הדבר השתנה כ-5 ימים לאחר שהחלו ההפגנות מול בניין הפרלמנט בקהיר, אז הפיקו האולטראס מסמך שגולל את חוקיה המיוחדים של מחאתם.

מסמך החוקים של הפגנת האולטראס מול הפרלמנט

לאחר שלאורך מספר ימים הגיעו פעילות להביע תמיכה עם מטרתם של האוהדים, החליטו האולטראס לתלות באנר, שאמר כי על אף שהקבוצה מכבדת את חירות הפרט, היא גם מכבדת את ערכיה ומסורתה של החברה המצרית. המשמעות בפועל: פעילות לא הורשו להישאר במקום לאחר השעה 10 בלילה. האולטראס הצדיקו את חוקיהם באומרם כי הם למדו מהפגנות העבר ועל כן הם אינם מעוניינים "לקחת אחריות" על שיקרה לנשים שיוותרו בשטח ההפגנה לאחר השעה הנקובה.

בתגובה, פרסמה האגודה הפמיניסטית המצרית הצהרה, בה נאמר כי על אף תמיכתן באולטראס, הן מגנות את החלטתם למנוע מנשים את חופש המחאה.

"מי שנושא את לפיד החירות כנגד כוחות דכאניים, צריך לכבד את החירות בעצמו", נאמר בהצהרה, שפורסמה בעיתון "אל מסרי אל יום". "אנחנו לא יכולות לבקר את האיסלאמיסטים על כך שהם מונעים מנשים מלהשתתף בהפגנות, כאשר הכוחות המהפכניים עושים ממש את אותו הדבר".

מצרים | וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון

מפגין מצרי בהפגנה בתחריר במהלך סוף השבוע.

[הגר שיזף]

"אל תפחדו לומר זאת בקול רם: המועצה הצבאית צריכה ללכת!"

ה-25 בינואר 2011, היום בו החלו ההפגנות שהובילו למהפכה המצרית, היה יום שבתון ברחבי מצרים שהוקדש לציון יום ההוקרה לכוחות המשטרה. שנה לאחר מכן, כמעט אף אחד כבר לא זוכר מה התאריך סימל בעבר משום שאותו יום גשום וגורלי היווה את ההתחלה של תהליך פוליטי בעל חשיבות לאומית ועולמית שסביר להניח שיזכר לעד.

ה-25 בינואר 2012 היה, אף הוא, יום חג לאומי במצרים. על אף השינוי בסיבה למסיבה, גם השנה אלפים הגיעו לכיכר תחריר ביום גשום במטרה למחות על עוולות השלטון.

למה הם עדיין כועסים?

כמעט שנה לאחר מפלת מובארכ, הגוף השולט אשר החליט כי ה-25 בינואר יהיה יום חג לאומי איננו גוף נבחר או אזרחי, כי אם המועצה הצבאית העליונה. על פי הדיווחים, יום חג לאומי נוסף יתקיים ב-10 בפברואר לציון היום בו המועצה הצבאית העליונה הוציאה את הקומיוניקט הציבורי הראשון שלה.

בחודש אוגוסט האחרון הודתה המועצה הצבאית העליונה כי כ-12 אלף אזרחים ברחבי המדינה נשפטו בבתי דין צבאיים במשפטים בלתי-הוגנים במהלך השנה האחרונה. לפחות 13 מתוכם נידונו להוצאה להורג.

קמפין ציבורי בשם "קזאבון", שמשמעותו בערבית היא – "שקרנים", הושק לאחרונה במטרה לחשוף את ההפרות המתמשכות של הצבא כנגד מפגינים ולהציע נרטיב אחר לסיפור המהפכה המצרית. היוזמה מציעה לפעילים להוריד סרטונים של אלימות צבאית כנגד מפגינים וקוראת להפצתם. בעזרת מקרנים וחומר צילום רב, הפעילים מראים בערים השונות תמונות של חיילים מכים, מענים, יורים ודורסים מפגינים – תמונות שלא זוכות להופיע בערוצים הציבוריים.

המחוות של טנטאווי – וריאציות על חוק החירום והעברת השלטון

הזעם הציבורי נגד המועצה הצבאית לא הותיר הרבה מקום לדימיון. על אף החגיגות המתוכננות, היה ברור שטנטאווי, העומד בראש המועצה הצבאית העליונה, צריך להערך לחצים מכל עבר. גם לו היה ברור כי עליו לרפד את המכה עם מספר מחוות גרנדיוזיות.

ביום רביעי האחרון, חנן טנטאווי כ-3,000 אסירים לכבוד יום השנה למהפכה. ביניהם, שוחרר גם הבלוגר והפעיל הפרו-דמוקרטי מייקל נביל, שהיה בכלא קרוב לשנה ושחרורו עורר הד רב [עוד על שחרורו של מייקל נביל, תוכלו לקרוא בפוסט המצויין של חגי מטר על הנושא,לחצו כאן].

בצעד מפייס נוסף, הודיע טנטאווי ביום רביעי כי יסיר את חוק החירום החל במצרים מאז שנת 1981. אך להסרה יש הסגות: חוק החירום יוסר, חוץ מאשר "במקרי בריונות". אמירה זו בעייתית ממספר סיבות. ראשית, יש לציין כי אף אחד לא יודע בדיוק מהם אותם "מקרי בריונות" מדוברים. שנית, למושג הבריונות יש משמעות מיוחדת בקרב קהילת הפעילים המצריים, משום שבשנה האחרונה עיתוני מצרים הוצפו בדיווחים על "בריונים" המפגינים נגד המועצה הצבאית העליונה ומנגד – "בריונים" אנונימים שנעשה בהם שימוש, ככל הנראה, על ידי מובארכ (ומאוחר יותר – על ידי הצבא) כדי להתסיס מפגינים ולעורר פילוג.

במאמר מעניין מעיר מארק לינץ', עורך ערוץ המזרח התיכון של מגזין "פורין פוליסי", כי טנטאווי לא יכול היה לבטל חוק החירום, משום שהפרלמנט המצרי מחוייב לתקנו. חוק החירום אושר לפני שנתיים וחצי באמצעות חותמת גומי של הפרלמנט המצרי תחת שלטון מובארכ. במעמד האישור, נקבע כי החוק יחול למשך 3 שנים. אם כך, טוען לינץ', החוק ימשיך להיות בתוקף עד לחודש יוני 2012. יהיה זה הנשיא הראשון שיבחר פוסט-המהפכה שיצטרך להתמודד עם שאלת ביטול חוק החירום לחלוטין.

אך זה לא עזר, במהלך סוף השבוע נצפו אלפי אנשים בכיכר תחריר. החגיגה שהמועצה הצבאית העליונה תכננה – על שלל במותיה וטקסיה – נבלעה בידי המפגינים שקראו לניסוח חוקה ללא פיקוח הצבא והעברת השלטון לידים אזרחיות לפני יוני 2012, שהנו התאריך בה התחייבה המועצה שתקיים בחירות לנשיאות.

אמש דווח בעיתון "אל אהרם" כי המועצה הצבאית העליונה ביקשה מהוועדה המייעצת, גוף אזרחי מייעץ אשר מונה על ידי המועצה הצבאית העליונה (ולא זוכה ליותר מדי לגיטימציה ציבורית, יש לומר), לשקול את העברת השלטון לידיים אזרחיות במועד מוקדם יותר.

הוועדה המייעצת צפוייה להגיש את הצעתה בתוך 72 שעות. על פי הדיווח, המועצה הצבאית ביקשה זאת מהוועדה ביום שבת בעקבות ההפגנות המאסיביות בתחריר ושאר מצרים בסוף השבוע.

סמח אשור, העומד בראש הוועדה המייעצת ומנהיג המפלגה הנאסריסטית, הציע כי המועצה הצבאית תעביר את השלטון לפני חודש יוני, לאחר שיתקיים משאל עם במטרה להעניק לפרלמנט זכות למנות אספה מכוננת שכתוב את החוקה החדשה – מבלי לחכות לתוצאות הבחירות של הבית העליון של הפרלמנט המצרי, שהחלו רק אמש.

בנוסף, הודיעה המועצה הצבאית כי מעתה, תהיה הרשות המחוקקת אחראית על חקירת מקרי האלימות האחרונים בין הפעילים המהפכניים וכוחות הביטחון.

שתי חדשות אלה מרעישות במיוחד עבור המהפכנים המצריים, משום שמדובר בשתי הדרישות המרכזיות איתן הגיעו לתחריר בסוף השבוע. עם זאת, נראה שאף אחד לא שש לקראת הבטחותיה של המועצה הצבאית העליונה.

מספר קבוצות מהפכניות קראו למצרים לצאת לרחובות מחר, יום שלישי, להפגנות שמכונות בפיהם "יום שלישי של נחישות". קבוצת "ה-6 באפריל" אף הודיעה ב-25 בינואר כי חבריה מתכננים לפתוח בהפגנה ללא תאריך סיום, עד שהמועצה הצבאית תמסור את השלטון.

בהמשך השבוע נפרסם עוד פוסט על הסיבות להמשך הזעם הציבורי על המועצה הצבעית. סטיי טיונד.

[חומר קריאה נוסף על המועצה הצבאית העליונה ניתן לקרוא בפוסט "היסטוריה קצרה של אי צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות"]

סוריה | התמונה השלמה: חלק ב

חיילי צבא סוריה החופשי

[חגי מטר]

בחלק הראשון של הסקירה הזו [לקישור] טענתי שהעיסוק בסוריה בכלי התקשורת, הן המערביים והן האחרים, סובל ממחסור חמור באינפורמציה, ונוטה לייצוג מאוד מוטה אידיאולוגית. בקווים גסים ניתן לומר שהסיקור המקובל הוא או לטובת "המתקוממים נגד הרודן האכזר", או לטובת "המדינה האנטי-אימפריאסליטית שמתגוננת מפני תככי האיסלאם וארה"ב". בהמשך הצגתי מספר נתונים שמשקפים את מצבה הפוליטי-כלכלי של סוריה כיום, תשעה חודשים לאחר פרוץ ההתקוממות שהפכה למלחמת אזרחים. בחלק זה, השני והאחרון, אנסה להציג הן את מחנה אסד, והן את המחנות הרבים (והעוינים זה לזה לעתים) שניצבים מולו.

הצד של אסד

וזה מה שמביא אותנו לבחינת הצד הפחות מוכר לקוראת החדשות הישראלית, העוקבת אחרי ההתפתחויות בסוריה – הצד של אסד. עמדתו של בשאר, הדיקטטור השני לבית אסד, הוצגה למערב בראיון אחד שהעניק לברברה וולטרס מערוץ ABC האמריקאי. בראיון קצר זה טען אסד שהדיווחים על הרג מפגינים לא אלימים הם ברובם לא אמינים (לרבות דיווחי האו"ם), ושאם אזרחים נהרגו הרי שזה בטעות, ולא כחלק ממדיניות מכוונת של שלטונו. אסד חוזר פעם אחר פעם על הטענה שההתקפה של משטרו אינה התקוממות עממית, אלא תוצאה של מזימה משולבת של כוחות איסלמיסטיים קיצוניים ושל ארה"ב וישראל. בראיון הוא מדגיש שאין לו כוונה להשאר בשלטון אם העם לא רוצה בו, ושאם יתבקש לעזוב על ידי העם – אז אכן יפרוש. המשפט הזכור ביותר מהראיון היה זה בו קבע אסד שאף שליט לא יהרוג את האזרחים שלו – אלא אם הוא אדם מטורף.

אפשר לחייך במרירות נוכח ההצהרות של אסד, וכמובן שאפשר לפסול חלק מהן – בעיקר בכל הנוגע להכחשות על הרג אזרחים – אבל לא את כולן. החשובה ביותר לענייננו היא שאלת התמיכה העממית במשטר, ותמיכה כזו בפירוש קיימת ונמשכת גם כעת. ההפגנות הגדולות נגד השלטון כמעט ולא הגיעו לדמשק וחאלב, שתי הערים החשובות ביותר בסוריה, שמהוות בית לכחמישית מאזרחי המדינה. בשתי הערים היו מספר הפגנות אנטי-שלטויות קטנות, אבל בעיקר היו הפגנות רבות וענקיות בעד השלטון. בשתי הערים האלה, ואחרות, ממשיכים מאות אלפי אזרחים לצאת לעצרות ענק בעד אסד ג'וניור. מדובר בקנה מידה כל כך גדול, שקשה להאמין שהוא נובע אך ורק מכפייה.

ויש סיבות לתמיכה במשטר. קודם כל – ישנם המיעוטים. אחת מסיסמאות האחים המוסלמים בהפגנות נגד המשטר היא "נוצרים לביירות – עלאווים לקבר". מטבע הדברים, סיסמאות מסוג זה מחזקות את תמיכת המיעוטים באסד, ולו מתוך חשש מהחלופות המצפות להם. מדובר בתמיכה של המיעוט העלאווי, שמחזיק בשלטון, וכן בזו של הנוצרים – שמהווים כרבע מאוכלוסיית דמשק, ושל הדרוזים (הכורדים, לעומת זאת, כנראה מצדדים ברובם באופוזיציה, כפי שנראה להלן).

בנוסף למיעוטים נהנה אסד מתמיכה של רבים מעובדי המגזר הציבורי הענק, וכן של המעמד הבינוני-גבוה או הבורגני הסוני-חילוני, שנהנה מיחס טוב מצד השלטון ומהזדמנויות כלכליות שרק הלכו והתרבו (גם אם בקצב איטי למדי) בעשרים השנים האחרונות של הליברליזציה החלקית בכלכלה הסורית. הברית בין העלאווים לסונים החילונים העירוניים היא מורשת שקיבל אסד ג'וניור מאביו, שרומם את האליטה הסונית הזאת על חשבון האליטה הסונית הפיאודלית הישנה של סוריה, שעם השנים פנתה לאחים המוסלמים. חוליה זו עשויה להוכיח את עצמה כחוליה החלשה בשרשרת המגן של השלטון אם הסנקציות יימשכו והפגיעות בכלכלה שתוארו לעיל יימשכו.

הפגנת תמיכה במשטר, לטקיה

לסיכום, אסד נהנה מתמיכה של מגזרים בלתי מבוטלים בחברה הסורית, ממגוון של סיבות ואינטרסים שונים אך משלימים. המורשת החילונית והאנטי-אימפריאסליטית של המשטר מקנה לו גם נקודות זכות בקרב חוגים שמאליים ובקרב לאומנים ערבים. נקודות זכות אלה נשמרות בין היתר מכיוון שהפרדת הדת מהמדינה בסוריה הצליחה להגביל עד מאוד את יכולתם של האחים המוסלמים להשיג אחיזה פוליטית משמעותית כמו במדינות אחרות באזור, ולמרות ניסיונות התקרבות מצד המשטר למערב לאחר נפילת ברה"מ. סימונה של סוריה כחלק מ"ציר הרשע" על ידי ג'ורג' בוש ג'וניור דחק את אסד ג'וניור עמוק לתוך החזית האנטי-אמריקאית לצד איראן, חמאס וחיזבאללה.

הצדדים של האופוזיציה

כמובן, כל האמור לעיל לא מפחית כלל וכלל מכמה דברים בסיסיים ורעים מאוד שיש להגיד על משטר אסד. כידוע, מדובר במשטר דיקטטורי בן כארבעים שנה, ללא בחירות וללא חופש פוליטי (למרות הבטחות לרפורמות שנשמעו בסוריה עם עלייתו של בשאר לשלטון, ושוב ב-2005, ושוב בתחילת ההפגנות). כמו כן, העדויות הרבות עד מאוד שמגיעות מסוריה אכן מצביעות על דיכוי ברוטאלי ואכזרי ביותר של המחאה מתחילתה, גם בשלבים שהייתה ברובה המכריע לא חמושה. מעבר לירי המסיבי על הפגנות, המשטר עצר עשרות אלפי אזרחים, אנשים מועלמים מבתיהם, ולפעמים גופות מושלכות ברחובות או מוחזרות למשפחות כשעליהן סימנים לאלימות קשה, עינויים וסירוס.

מול המשטר מתייצב מערך גדול, סבוך ומורכב מאוד של כוחות שונים ומשונים. האופוזיציה שהייתה עד לאחרונה הדומיננטית ביותר – ובו זמנית נותרה המסתורית ביותר – היא המפגינים ברחובות. עשרות ומאות אלפי אזרחים שיוצאים כבר תשעה חודשים להפגנות נגד המשטר, למרות הדיכוי הרצחני, ודורשים דמוקרטיה ואת הפלת המשטר. המפגינים מאורגנים בוועדות עממיות, שמתואמות זו עם זו ברשת ארצית של ועדות. עם זאת, מכל גופי המחאה, הכי קשה להבין מי הם בדיוק המפגינים, מה הרקע שלהם, מה דרישותיהם מעבר להפלת המשטר, ומה עמדתם כלפי שאר גופי האופוזיציה. אולי הסיבה לכך היא שמדובר בהמון מרובה רגליים, קולות ודעות.

הגורם השני בשטח, שפעיל מתחילת המחאה, הוא אוסף מפוזר של מיליציות, ככל הנראה עם אוריינטציה של האחים המוסלמים. כאמור, בניגוד לתנועות-האחיות שלה במדינות אחרות באזור, בסוריה האחים המוסלמים כנראה חלשה יחסית, אבל חזקה מספיק בשביל לארגן מערך מיליציות לוחמות שכאלה. פעילות המיליציות כוללת חיסולים של בכירים במפלגת הבעת' ומלחמת ביצורים בתוך מספר ערים. כשאסד פתח במסע הדיכוי ודיבר על כנופיות וטרוריסטים – עליהם הוא דיבר.

בחודשים האחרונים עלה וצף גורם נוסף בשטח, הוא "הצבא הסורי החופשי". הצבא, שמורכב בעיקר מחיילים וקצינים סונים שערקו מהצבא הממוסד, אך גם משכירי חרב, מונה כיום למעלה מ-15 אלף חיילים, והוא הגוף המאורגן ביותר שפועל מטעם האופוזיציה. לצבא החופשי יש מספר בסיסים בטורקיה, שם על פי דיווחים רבים הוא מחומש ומאומן על ידי כוחות משותפים של צרפתים ואנגלים. הצבא התחיל את דרכו כ"מאבטח" של הפגנות, אבל די מהר התחיל להיות אקטיבי יותר, והוא אחראי לשורה ארוכה של מתקפות על מחנות ושיירות של צבא סוריה. ה"צבא החופשי" קורא למדינות העולם לסייע לו בהקמת "רצועה חופשית" בצפון סוריה שממנה יוכל לפעול. רבים משווים בין הקריאה לייסוד "רצועה" שכזו לבין תחילת המעורבות הבינלאומית בלוב, שתוארה כאכיפה של "אזור ללא טיסה".

עם זאת, אף אחד משלושת הגופים האלה, הפועלים בשטח, לא מסתמן כחלופה ריאלית לשלטון הקיים. מי שכן מסומנים כיורשי השלטון, לפחות על ידי ממשלות וכלי התקשורת המערביים, הם אנשי ה-SNC, "הוועדה הסורית הלאומית". במערב מוצגת "הוועדה" כנציגות אותנטית של מפלגות האופוזיציה הסוריות הגולות, שמושבן באנקרה, ושמורכבות מאיחוד אקלקטי של האחים המוסלמים, מפלגות שמאל, כורדים ואחרים. בראש הוועדה יושב בורהאן ע'ליון, הד"ר למדעי המדינה מהסורבון, שחי כבר עשרות שנים בפריז. בנאום מרכזי שנשא אל האומה הסורית בעיד אל-אדחא האחרון דיבר ע'ליון ארוכות על דמוקרטיה, שוויון, אחווה בין כל הסורים ממוצאים שונים, וכן הלאה. עם זאת, ע'ליון לא דיבר על מדיניות קונקרטית בשום תחום פוליטי או כלכלי, למעט האמירה שסוריה החופשית "תזכור לטובה" את תומכיה (כלומר – המערב), ותפרוש מציר אירן-חיזבאללה-חמאס.

הפגנה נגד המשטר, בניאס

הביקורת ה"מזרחית" על הוועדה מכנה אותה "כנופיית אנקרה", וטוענת שמדובר באנשים שאין להם שום קשר לסוריה של היום. חצים רבים מכוונים לעבר ע'ליון, שמוצג כמי שמעולם לא היה דמות פוליטית בסוריה ושאיש במדינה לא מכיר אותו ואין סיבה לסמוך עליו. העובדה שהוועדה כבר הוכרה על ידי ממשלת ארה"ב בתור מועמדת להחלפת השלטון, ועל ידי ממשלות רבות במערב (כמו צרפת וספרד) כ"פרטנר למשא ומתן על עתיד סוריה", כמו גם יחסה האוהד של הוועדה למערב והעובדה שהוועדה לא שוללת התערבות בינלאומית – כל אלה נתפסות בביקורת ה"מזרחית" כסימן לכך שמדובר במשת"פים של הכוחות האימפריאליסטים, שרק מחכים להרחיב את השפעתם במזרח התיכון לאחת המדינות האחרונות שנותרו באופוזיציה להם.

מול קואליציית הארגונים של ה-SNC ניצבת קואליציה אחרת, שבסיסה בדמשק, שנקראת ה-NCC, או "ועדת התיאום הלאומית לשינוי דמוקרטי". ועדה זו מורכבת כולה ממפלגות שמאל ומפלגות כורדיות שעדיין פעילות בתוך סוריה עצמה (ולכן מסומנת, בביקורת ה"מערבית", כמקורבת מדי למשטר, וכשריד לשותפות של מפלגות סוציאליסטיות וקומוניסטיות מסוימות עם מפלגת הבעת'). גם ועדת התיאום שואפת למעבר לדמוקרטיה ולסיום השלטון הדיקטטורי של אסד, אלא שלשיטתה יש לעשות זאת מתוך הפגנות לא אלימות, לחץ על המשטר להגיע להסכמים, ובשום פנים ואופן ללא התערבות צבאית חיצונית. שלא במפתיע, אופוזיציה זו לא זוכה להכרה מצד אף מדינה. בימים אלה ממש מנסים נציגים של ה-SNC ושל ה-NCC להגיע להבנות ולהקמת חזית משותפת במרתון של שיחות שמתקיימות בקהיר. מעניין לחכות ולראות אם שני הצדדים השונים יצליחו להתאחד למען המטרה המשותפת שלהם.

קצוות פתוחים

כפי שראינו, סוריה של היום היא מוקד לבחישה בינלאומית. רק הדברים הידועים על מעורבות צרפת, אנגליה, ארה"ב ואירן צריכים להדאיג, ואם נביא בחשבון את כל מה שלא ידוע לנו – אז ודאי שעוד יותר. אבל סוריה לא רק מושפעת מדברים שקורים סביבה, היא גם משפיעה עליהם. כך למשל רבים חוששים שנפילת המשטר תוביל למלחמות בין מוסלמים לנוצרים ובין סונים לשיעים שיציתו מחדש מלחמות אזרחים הן בלבנון והן בעיראק.

דוגמא אחרת קרובה יותר אלינו הביתה. מתחילת האירועים מסרב ארגון החמאס לתמוך במשטר אסד. היחסים בין הצדדים הידרדרו מאוד בחודש האחרון, כשחמאס כבר פינה את כל כוחותיו מסוריה, ואסד סירב להפגש עם ח'אלד משעל, שניסה להפעיל על המשטר לחץ יחד עם חיזבאללה לטובת רפורמות ופתרון של שלום. נפילתו של המשטר הסורי, לצד עליית האחים המוסלמים במצרים, משנים את מערך הכוחות בתוך הפוליטיקה הפלסטינית, ונחשבים לאחד הגורמים החשובים שמשפיעים על הצהרות חמאס לאחרונה על מעבר למאבק לא חמוש, קבלת עקרון שתי מדינות בגבולות 67', אימוץ הסכמים שנחתמו עם ישראל, וכניסה אפשרית לתוך אש"ף. אגב, לפי דיווחים שונים בתוך מחנות הפליטים בסוריה ישנה מתיחות קשה בין ההנהגה הוותיקה של החזית העממית, שתומכת במשטר אסד, לבין הדור הצעיר שתומך באופוזיציה.

בסופו של יום, המצב בסוריה משאיר יותר שאלות פתוחות מתשובות. מבט ביקורתי מתל אביב על הסיקור מכל הצדדים לא מצליח לפצח את מידת התמיכה ממנה נהנה המשטר, ואת האופי האקלקטי עד מאוד של האופוזיציה (אינטלקטואלים גולים, אחים מוסלמים, אנשי צבא, שכירי חרב, מפלגות שמאל וכורדים עם נטיות שונות, תומכי מערב והתערבות בינלאומית ומתנגדים נחרצים, וכו') – אם כי אין ספק שמדובר במשטר דיקטטורי ואכזר שדינו ליפול.

כמו שכתבתי בסוף הסדרה הקודמת, קשה לדמיין איך בדיוק יכול בכלל משטר אסד ליפול ללא התערבות צבאית, ונראה שהתערבות ישירה כזאת מצד ארה"ב, אנגליה וצרפת לא עומדת על הפרק כרגע אחרי שלל ההסתבכויות הצבאיות של חברות נאט"ו המובילות, ולקראת הבחירות בארה"ב. טורקיה עשויה להיות חיל חלוץ של הברית הצפון אטלנטית בלחימה בסוריה, אם כי ספק אם תבחר לצאת לקרב לבדה. מצד שני, יתכן שהפוטנציאל של חיזוק מעמדה כמעצמה אזורית והנגישות לאוצרות הטבע הסוריים ימשכו אותה פנימה.

גם אם המשטר ייפול לא ברור איזה חלופה תוכל לבוא במקומו. בחברה כל כך שסועה, כל כך מורכבת, ללא מסורת דמוקרטית, ועם אחיזה איתנה של העלאווים והאליטה הסונית-עירונית המקורבת אליהם בצבא, בכלכלה ובפוליטיקה – איך תוכל לתפקד מדינה חדשה וחופשית? האם ע'ליון יוצנח כנשיא זמני על ידי מדינות המערב, ואם כן – איך יתקבל על ידי הסורים? איך מתחילים מדינה מאפס, ואיך מגנים עליה מאינטרסים זרים שימהרו לשלוח ידיים?

בינתיים, הלחימה נמשכת, הגופות מצטברות, והדם זורם. הסוף, כך נראה, עדיין רחוק.

——

לפרק הראשון בסדרה "סוריה: הסיפור המלא", לחצו כאן.

 

סוריה | התמונה השלמה: חלק א

[חגי מטר]

רוב הסיקור של מלחמת האזרחים בסוריה אליו אנו נחשפים מעוצב בצל שתי הנחות מוצא של כלי התקשורת המערביים: "אסד הוא דיקטטור שטובח בבני עמו", ו"ימי השלטון ספורים". אבל מה באמת קורה בסוריה מאחורי הסיסמאות? חזרה לסדרת הכתבות על השכנה השסועה מצפון.

נתחיל מהסוף: גם אחרי מאמצים רבים, נראה בלתי אפשרי להגיע ל"תמונה השלמה" של המצב בסוריה. קשה מאוד להבין מי נגד מי ולמה במלחמת האזרחים ובהפגנות שמטלטלות את סוריה כבר תשעה חודשים. קשה להבין עד כמה המשטר מצליח לשמור על יציבות, ולמה, או מה החלופות האפשריות למשטר הקיים.

מה שכן ברור, הוא שהמאבק הפנים-סורי משקף, מהדד ומעצב סכסוכים אזוריים וגלובאליים בקנה מידה גדול, וכוחות גדולים וחזקים ממזרח וממערב בוחשים בקלחת המלחמה. ביטוי אחד למצב זה נמצא בדיווחי התקשורת ובפרסומים של בלוגרים ואקדמיים בנושא סוריה. אלה המזוהים עם המערב מתגייסים באופן עקבי וברור לצד האופוזיציה, מציגים את אסד כרודן שטובח בבני עמו ושדינו כדין קדאפי ושות'. מנגד, דיווחים עם אוריינטציה שאכנה מטעמי נוחות "מזרחית" – שמאפייניה בעיקר התנגדות להגמוניה האמריקאית במזרח התיכון ובעולם כולו – מציירים תמונה אחרת, מנסים להציג את המשטר באור חיובי יותר, ובעיקר מדגישים את הצדדים השליליים באופוזיציה הסורית. התקשיתי מאוד למצוא מקורות "מאוזנים" שמנסים לשרטט את המצב בצורה מורכבת יותר ולהציג עמדות של שני הצדדים. בלי יותר מדי יומרות, אולי זה מה שאני מנסה לעשות כאן.

הסקירה להלן מהווה סוג של המשך מאוחר לסדרת הכתבות על סוריה שפרסמתי כאן לפני חצי שנה. לינקים לפרקים הקודמים ניתן למצוא בתחתית העמוד.

אז מה קורה בסוריה?

נפתח בסקירה קצרה של עובדות רלוונטיות. מספר ההרוגים מאז פרוץ ההפגנות ב-15 למרץ בשנה המסתיימת הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים. מקורות אמינים למדי מצביעים על כך שמדובר על סביבות ה-5,000, אם כי לא ברור אם המספר הזה כולל כ-1,300 חיילים, קצינים וחברי מפלגת הבעת' שנהרגו על ידי המתקוממים. בין אם כן ובין אם לא, היחס הזה צריך לעמוד לנגד עינינו. בשבוע שעבר אף נחצה קו חדש בדברי ימי מלחמת האזרחים הזו, כשמכונית ממולכדת התפוצצה בדמשק והרגה עשרות אזרחים. טרם הובהר מי הניח את הפצצה במכונית, אך ככל הנראה מדובר באחד מארגוני ההתנגדות לאסד. נוסף להרוגים סובלים שני הצדדים יחדיו מעשרות אלפי פציעות, ולמעלה משלושים אלף פליטים מוכרים לגורמים בינלאומיים חצו את גבולות המדינה, בעיקר לטורקיה, ומעט לירדן. ההערכה היא שמספר גדול עוד יותר של פליטים לא מוכרים ועקורים פנימיים מסתובבים ללא בית כיום.

גופותיהם של מוסלמים-סונים שנהרגו בעיר חולה בתחילת נובמבר, ככל הנראה כתוצאה מירי של כוחות הביטחון הסורים.

בחזית הבינלאומית הלחץ על סוריה הולך וגובר. מדינות רבות הצטרפו לסנקציות נגד משטר אסד, הליגה הערבית השעתה את חברותה של סוריה (ופקחים מטעמה נכנסו למדינה השבוע), וטורקיה שבה ומאיימת שלא תהסס לפתוח במלחמה נגד שכנתה מדרום אם הפגיעה באזרחים תמשך ותהפוך ל"סיכון לשלום האזור". מנגד, רוסיה וסין ממשיכות לעמוד לצד סוריה, והסנקציות כמעט ולא משפיעות על הסחר האזורי של משטר אסד, שכן לבנון, אירן ועיראק ממשיכות לנהל עמו עסקים, וכך גם ירדן – בהיקף מצומצם. אירן היא כנראה התומכת הגדולה ביותר של משטר אסד, ממשיכה לממן ולחמש אותו, ומפעילה את השפעתה הרבה על ממשלת עיראק כדי שגם זו תשמור על יחסים טובים עם הרודן.

אבל הסנקציות כן מצליחות להשפיע. בחודשים האחרונים ידעה סוריה צניחת השקעות בינלאומיות בהיקף של 50%, השוק האירופי הפסיק לקנות נפט מהמשטר וצמצם את ההכנסות מתחום זה בכשליש, אזרחים פרטיים משכו חמישית מכלל החסכונות בבנקים, התיירות סובלת ממלונות עזובים ומסעדות ריקות, הלירה הסורית צונחת, וכל הגורמים האלה גרמו לפיטורים המוניים, ולזינוק באחוז האבטלה הרשמי מ-12% ל-22%, כשהמספרים הלא רשמיים כנראה גבוהים יותר. עם זאת יש לציין שסוריה היא שחקן חדש יחסית בשווקים הבינלאומיים. בנקים פרטיים נפתחו רק בשנת 2005, הבורסה נפתחה רק ב-2009, ואינטרנט מהיר הושק במדינה רק בינואר השנה. מגזר ציבורי גדול ושליטה חזקה של המדינה ברוב ענפי הכלכלה מבטיחה לאסד מידה של יציבות שלא היה יכול ליהנות ממנה אם כלכלתו הייתה תלויה לגמרי בשווקים ה"חופשיים" הבינלאומיים.

לאיש אין יותר ספק שסוריה נמצאת במלחמת אזרחים. בניגוד להערכות של שר הביטחון אהוד ברק, ההתרשמות שלי היא שההכרעה עדיין לא נראית באופק, וגם לא ברור איזה אופי תלבש לכשתבוא. בניגוד למה שנהוג להאמין, משטר אסד נהנה מתמיכה רבה, והאופוזיציה מחולקת למחנות שונים ולפעמים אף עוינים זה לזה. בפרק הבא אסקור הן את המחנה של אסד והן את המחנות הרבים שעומדים מולו, ואסכם בשאלות שנותרו פתוחות.

*הפוסט פורסם תחילה ב"מייסיי"

——-

כאמור, סקירה זו היא המשך של סדרה בת חמישה פרקים שפורסמה פה על ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והחברתית של סוריה מהעת העתיקה ועד ימינו. אלה פרקיה:

פרק א' – העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית.
פרק ב' – סוריה בין המנדט הצרפתי לקע"ם.
פרק ג' – שנות השישים הסוערות.
פרק ד' – שלטונו של חאפז אל-אסד.
פרק ה' –בשאר אל-אסד: עלייתו ונפילתו?

מצרים | הפרלמנט, הצבא ורצון העם

[הגר שיזף]

מצרים ידעה עוד סופשבוע של אלימות. הפעם, מדובר היה בפיזור אלים של הפגנה שמתקיימת מזה מספר שבועות מול בניין הקבינט המצרי: נכון לעכשיו, מניין ההרוגים עומד על 9 ומניין הפצועים נע בין 350 ל-500, תלוי את מי שואלים. על פי דיווחי המפגינים, האלימות החלה לאחר שמפגין בשם עבודי אברהים נעצר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי בידי המשטרה. עם חזרתו של אברהים אל שטח ההפגנה הוא סיפר כי סבל מאלימות ואף חושמל בעודו במעצר. זמן קצר לאחר מכן החלה אלימות בין שני הצדדים ובמהרה המשטרה הצבאית החלה במאמצי פיזור אלימים של אותה ההפגנה.

האלימות נמשכה גם ביום שבת, אז הסתערו כוחות משטרה אל כיכר תחריר עם אלות, הכו מפגיננים שהגיעו למקום במחאה על האלימות של יום שישי ושרפו אוהלים שהיו בכיכר. מאוחר יותר, דווח כי רופאים שהקימו בית חולים-שדה במקום הותקפו אף הם. דיווחים נוספים חשפו כי כוחות צבאיים התפרצו גם למשרדי מפלגת אל-עדל ועצרו מספר חברי מפלגה שלקחו חלק בהפגנות שמול בניין הקבינט. בה בעת, נערכו שתי לוויות לזכר הרוגים ממתקפת כוחות הביטחון על ההפגנה שמול בניין הקבינט  – לוויתו של שיח אמד אפאט ולוויתו של סטודנט הרפואה עלא עבדל אל-האדי. שתי הלוויות הפכו לצעדות מחאה נגד שלטון המועצה הצבאית העליונה והתנקזו, בסופו של דבר, אל כיכר תחריר.

במסיבת עיתונאים שערך ביום שבת, הכחיש ראש הממשלה המצרי, כמאל אל-גנזורי, כי ננקטה כל אלימות כנגד המפגינים ואף הוסיף כי הצבא לא השתמש בנשק חם לפיזור וההפגנה. כל זאת, בניגוד מוחלט לתמונות שהופצו באינטרנט והראו שימוש מפורש באלימות מופרזת ואף שימוש בנשק. בנוסף על כך, ציין ראש הממשלה כי הכוחות המפגינים הנם "אנטי מהפכניים" ושהם מוסתים על ידי "כוחות זרים".

ההפגנות מול בניין הקבינט החלו ביום בו מונה גנזורי לראשות ממשלת מצרים, לאחר התפטרותו של עסאם שארף בצל האלימות של כוחות הביטחון כלפי המפגינים שהציפו את כיכר תחריר בסוף חודש נובמבר האחרון. עם תחילתן של הבחירות לפרלמנט המצרי נרגעו אומנם הרוחות והמונים הגיעו אל הקלפיות, אך מספר מפגינים המשיכו להתאסף מול בניין הקבינט במחאה על מינויו של גנזורי, שנתפש כחלק מהמשטר של מובארכ, והמשך השלטון הצבאי. לאחרונה אמר דובר המפגינים מול בניין הקבינט, מוחלמד אל סאנאדילי,  כי המפגינים מתכוונים להמשיך ולהפגין עד שהמועצה הצבאית העליונה תרד מהשלטון ובמקומה תוקם ממשלת מעבר; בינתיים, קיימו המפגינים הפגנות יומיות מול בניין הקבינט ואף חסמו את כניסתו של גנזורי אל משרדו. אך גנזורי איננו הדמות הבעיתית היחידה בממשלה החדשה. הקבינט החדש, שמונה על חורבותיו של הקבינט שהתפטר במחאה על אירועים האלימים של חודש נובמבר, מורכב משלל דמויות שנויות במחלוקת: שר הפנים החדש, מוחמד יוסף איברהים , ששימש ראש מינהל הביטחון של גיזה תחת שלטון מובארכ וזכה לביקורת רבה בעקבות פיזור אלים של הפגנה של פליטים סודאנים שגבתה את חייהם של 27 מפגינים (מה שנודע לימים כ"טבח מוסטאפה מחמוד"); שר המשפטים החדש, עדל עבד אל חמיד, אשר כיהן כראש בית המשפט לערעורים תחת שלטונו של מובארכ ושר המידע, אחמד אניס, שמינויו לתפקיד נדחה בידי התנועה לתקשורת חופשית, שטענה כי הוא היה מעורב בעבר ב"שחיתות והשחתת תעשיית התקשורות המקומית".

בנוסף, החליטה המועצה הצבאית בסוף נובמבר על הקמתה של וועדה מייעצת לצבא שמייצגת,כביכול, זרמים פוליטיים שונים ומגוונים ומשימתה היא לייעץ לצבא בנושאים פנים-מצריים. במציאות, כוחות פוליטיים רבים, וביניהם גם האחים המוסלמים, החליטו כי הם מחרימים את הוועדה המייעצת, בטענה שהיא מהווה חותמת גומי בניסיון לרכך את המפגינים שקראו להעברת השלטון לידיים אזרחיות. הגדרות תפקידה של הוועדה הן לשמש גוף אזרחי מייעץ למועצה הצבאית העליונה ולפרלמנט הנכנס. אך תחום אחריותה השנוי במחלוקת ביותר שבידי הוועדה הוא פיתוח החוקה החדשה – דבר שהיה אמור להיות באחריות הפרלמנט.  תפקידה של הוועדה המייעצת יסתיים רק לאחר הבחירות לנשיאות מצרים. חשוב לציין כי לוועדה אין כל סמכות חקיקתית והיא מהווה אך ורק גוף ייעוץ למועצה. בעקבות אירועי סוף השבוע, הודיעה הוועדה כי היא משעה את פעילותה במחאה על האלימות ועד שתערך שהאלימות תסתיים, הצבא יתנצל על האלימות ואף ייקם וועדת חקירה עצמאית.בנוסף, שמונה מתוך 30 חברי הוועדה התפטרו במחאה על האלימות.

הפרלמנט, הצבא, הוועדה והחוקה. או: מהו כוחו של הפרלמנט הזה, בעצם?

שלל הגופים, הדמוקרטיים והחצי דמוקרטיים, שמופקדים כעת על תקופת המעבר של מצרים ואחראים במידה כזאת או אחרת על כתיבת החוקה, יוצרים תחושת אנדרלמוסיה ובלבול בנוגע למבנה השלטוני במצרים. על מנת להתחיל ולהבין את הרגישויות השונות של המבנה השלטוני, חשוב להביט  ב"הצהרה החוקתית" שאושרה במשאל עם שנוי במחלוקת בחודש מרץ האחרון. במאמרו המרתק "Landmines in Egypt’s constitutional roadmap" מסביר נייתן בראון כיצד קיימות במסמך זה, שנוסח במידה רבה על ידי המועצה הצבאית העליונה, שתי בעיות אקוטיות שמעניקות מסגרת רגישה במיוחד ביחסי המועצה הצבאית העליונה והפרלמנט ויחסי המועצה הצבאית העליונה-הנשיא-והחוקה.

ראש ממשלת מצרים, כמאל אל גנזורי (משמאל) וראש המועצה הצבאית העליונה, מוחמד חוסיין טנטאווי

הבעיה הראשונה שיש להבחין בה היא שכוחותיו של הפרלמנט המצרי, כפי שהם מנוסחים במסמך ההצהרה החוקתית, מעורפלים ביותר. בעוד שלפרלמנט אכן יש כוח מחוקק, המועצה הצבאית רשאית להפיק צווים ביצועיים. בנוסף, לא ברור האם לפרלמנט יש סמכות מול הקבינט (שנכון לעכשיו – איננו גוף נבחר). רק בשבועות האחרונים, במידה רבה בשל הקמתה של הוועדה המייעצת לצבא, הבינו הכוחות הפוליטיים במצרים כי כוחות החקיקה של הפרלמנט חלשים יחסית ויכולותו לפקח על המועצה הצבאית מוגבלת.

הבעיה השנייה שמוצגת על ידי המסמך קשורה לתזמונן של הבחירות לנשיאות. ההצהרה החוקתית כוללת בתוכה סעיפים הקובעים כי זכויות היתר והשליטה של המועצה הצבאית העליונה ימשכו עד סיומן של הבחירות הנשיאותיות והפרלמנטריות. בעוד שהיא כוללת סעיף אשר דן באופן בחירתו של הנשיא, דבר המרמז כי הנשיא יבחר בטרם תכתב חוקה חדשה, היא לא מצהירה זאת במפורש.

חוסר הבהירות אודות מקומה ותפקידה של המועצה הצבאית בכתיבת החוקה, לצד חוסר הבהירות בנוגע ללוח הזמנים בבחירות הנשיאותיות, איננו מפתיע. יש יסוד סביר להניח כי הצבא הבין שאם הבחירות לנשיאות יערכו טרם ניסוח החוקה, המסמך הסופי לא יכלול מספר סעיפים שהצבא מקדם, אשר מעניקים לו בעצם אוטונומיה ופטור מפיקוח פרלמנטארי או נשיאותי בכל הנוגע לנושאים ביטחוניים.

התפתלותה של המועצה הצבאית העליונה בניסיון להבטיח את כוחה בניסוח החוקה הייתה, במידה רבה, אחד הגורמים המרכזים לתחייתן של ההפגנות של סוף נובמבר. ניסיונו הפרובוקטיבי ביותר של הצבא בנושא היה ניסוחו של "מסמך עקרונות" שהופץ במהלך נובמבר (בטעות, ככל הנראה). בין הסעיפים השנויים במחלוקת שכלל המסמך ניתן למצוא את סעיף מספר 9, שקבע כי תקציב הצבא יהיה חסוי, סעיף מספר 2 להעניק לצבא זכות להתנגד לסעיפים חוקתיים בעת ניסוח החוקה וסעיף מספר 3, שקבע שבהינתן מצב בו ניסוח החוקה יכשל תוך פרק זמן של שישה חודשים, הצבא יוכל למנות גוף חדש במקומו.

ההתרעמות הציבורית האדירה נוכח אותו מסמך עקרונות הובילה להתחייבות הצבא לערוך את הבחירות הנשיאותיות עד לחודש יוני 2012. עם זאת, לא ברור כי הבחירות אכן יערכו טרם ניסוחה של החוקה. בנוסף, לא ברור עד יום זה מה יעלה בגורלו של אותו מסמך עקרונות. לוח הזמנים החדש וקביעתן של הבחירות הפרלמנטאריות לתאריך שלא יאוחר מחודש יוני הקרוב, מעלה מספר חששות בנוגעה לכוונתה של המועצה הצבאית העליונה להאיץ את תהליך כתיבת החוקה בכדי להמנע מוויתור על כוחה בניסוחו.

דאגה זו לובתה בעקבות הצהרתו של הג'נרל מייגור מוחתאר אל-מולה, שאמר בפני עיתונאים זרים כי המועצה הצבאית העליונה והוועדה המייעצת – ולא הפרלמנט – יבחרו את הגוף אשר יכתוב את החוקה משום שלטענתו, פרלמנט זה אינו מייצג את רצון העם המצרי. לטענתו של אל-מולה, "בעתיד לפרלמנט תהיה יכולת לעשות כרצונו. אבל ברגע זה, בהתחשב בחוסר היציבות במדינה, הפרלמנט איננו מייצג את רצונו של העם המצרי".

אל שלל הבעיות האלה נוספת העובדה כי מצרים עודנה נמצאת תחת חוק חירום שנותר בתוקף עוד מימי מובארכ. בעוד שהצבא הבטיח כי יסיר את חוק החירום עם סיום ההפגנות בפברואר 2011, הוא הודיע מאז כי החוק יהיה בתוקף עד חודש יוני 2012.

בינתיים, הבחירות לפרלמנט המצרי נמשכות. בתחילת חודש ינואר יערך הסבב השלישי של הבחירות לבית הנבחרים התחתון של הפרלמנט המצרי וב-29 בינואר יערכו הבחירות גם לבית העליון. וכך, בעוד שהמועצה הצבאית העליונה מתגאה בשיעור ההצבעה הגבוה , מתחיל להתעורר ספק ממשי בנוגע לכוחו של הגוף הראשון שיבחר בצורה דמוקרטית במצרים שלאחר המהפכה.

בחריין | היום שאחרי דו"ח בסיוני

מפגינות נושאות שלטים עם הכיתוב "אם מחיר החירות הוא דמנו, תהרגו אותנו" ו"רוחם של המרטירים חיה, מוות לכל המדכאים והדיקטטורים"

[אליזבט צורקוב]

ביום רביעי פרסמה ועדת החקירה העצמאית של בחרין (pdf) את מסקנות חקירתה בנוגע להפרות זכויות האדם המתרחשות בבחריין, מאז החלה בה ההתקוממות העממית ב-14 בפברואר 2011 (למידע נוסף על המחאה בבחריין, לחצו כאן). 47 אזרחים בחרינים נהרגו על ידי כוחות המשטר מאז, האחרון שבהם ב-24 בנובמבר, אלפים נעצרו ועונו. ועדת החקירה, אשר מונתה על ידי המלך חאמד בן עיסא אל חליפה בשלהי יוני 2011 ( רבות בשל לחץ אמריקני), מנתה אישים מובילים בתחום המשפט הבינלאומי, ובראשה עמד המשפטן המצרי פרופסור בסיוני. הביקורת שהדוח הטיח במשטר הבחרייני הוא חסר תקדים במונחים של מדינות המפרץ אשר מקיימות מודל של מדינת קצבה "מהעריסה ועד הקבר", שמשמעה סיפוק כל צרכיהם הכלכליים של האזרחים בתמורה לשלילת זכויות אדם ואזרח רבות.

דוח הועדה קבע כי כוחות הביטחון "עשו שימוש בכוח לא נחוץ ומוגזם" וכי העובדה שהפרות זכויות האדם התקיימו "בדפוס שיטתי מעיד על כך שזוהי הדרך בה הכוחות אומנו וצופו להתנהג". לפיכך, ראשי מנגנוני הביטחון ומשרד הפנים חייבים היו לדעת על הפרות זכויות האדם. עם זאת, הדוח אינו מצביע על גורמים במשפחת המלוכה או בממשלה (למעט שר הפנים) כמודעים לפשעים שהתרחשו או כאחראים להם.

 העדר ממצא זה לא הפתיעה את ואלה, סטודנטית בחריינית למשפטים, אשר לקחה חלק בהפגנות. בראיון שערכתי עמה, אמרה ואלה כי "משום שהמלך מינה את הוועדה בלחץ אמריקני, ושניהם אינם מעוניינים בהפלת השלטון, ברור שהמסקנות של הוועדה לא התייחסו אליהם [משפחת המלוכה]. לא ניתן לבקר את משפחת המלוכה, היא מחוץ לתחום".

הפעיל הליברלי "עלי" [שם בדוי] אמר בשיחתנו כי "לא ניתן לומר שרק הדרגים הנמוכים אחראים למה שהתרחש. אם הממשלה לא הייתה מודעת למתרחש, למרות שלל העדויות של הפרות זכויות האדם, זוהי לא רק מנהיגות גרועה אלא גם רשלנות פושעת."

מעבר לכך, הדוח קבע כי מרבית העצורים במהלך ההפגנות (יותר מאלפיים) עונו ב"אופן שיטתי" וכי חמישה מפגינים נרצחו בעינויים בעת שהיו בחזקת כוחות הביטחון. כמו כן, הדוח קבע כי על פי החוק הבחרייני והאמנות הבינלאומיות עליהן חתמה בחריין, למפגינים יש את הזכות למחות נגד השלטון ואף לשבות. במציאות, כמובן, פוטרו , אלפי עובדים שיעים לאחר שקיימו שביתות מחאה.

הדוח המליץ על שילובם של שיעים בחריינים בכוחות הביטחון. המלצה זו חשובה במיוחד משום שכרגע, כוחות הביטחון הבחריינים מורכבים כמעט אך ורק ממוסלמים סונים, אשר חלקם "מיובאים" מארצות ערב ומדרום אסיה. בתגובה למסקנה זו, אמרה ואלה כי סביר להניח המשטר ישתדל שלא ליישם המלצה זו , משום שמשפחת המלוכה יודעת כי "צבא לאומי [כלומר, לא של סונים זרים הנאמנים למשטר ששכר אותם – א.צ.] לא יירה על מפגינים אם יורו לו לעשות זאת."

כחלק מהמנדט של הוועדה, היה עליה לבדוק את התערבותם של "גורמים זרים" ב"הסתה" להפגנות. החל מהימים הראשונים של ההפגנות, ראשי המשטר הבחרייני, הממשלה, מועצת השורא, הפרלמנט והתקשורת הלאומית טענו כי איראן השיעית עומדת מאחורי ההפגנות, וזאת משום שדרישתם המרכזית של המפגינים הייתה הענקת שיוויון זכויות לרוב הרוב השיעי המדוכא והמופלה לרעה בכל תחומי החיים בבחריין. הדוח קבע באופן חד משמעי כי לקביעה זו אין ביסוס עובדתי.

בראיון, הסביר עלי כי "בני אדם לא יסכנו את חייהם כדי לעבור מדיקטטורה אחת [מונרכיה סונית -א.צ.] לאחרת [רפובליקה אסלאמית – א.צ.]. לבחריינים יש את היתרון של רטרוספקטיבה – הם ראו את מה שקרה בלבנון ומלבד זאת, אין להם שום עניין במעורבות איראנית. ההצהרה של ועדת בסיוני הביכה את המשטר לחלוטין." בתגובה לממצא זה של הוועדה, סוכנות הידיעות של המשטר הצהירה כי בידי הממשלה עדויות למעורבות איראנית בהפגנות, אך היא בחרה שלא לחשוף אותן בפני ועדת החקירה. ואלה הסבירה כי "איראן כי היא השעיר לעזאזל של המשטר. הם לא יכולים להפסיק לחלוטין להאשים אותם, למרות האמירה של ועדת בסיוני, כי אין להם מישהו אחר להאשים."

היבט מרכזי שאליו לא התייחסה הוועדה היא ההסתה חסרת התקדים נגד המפגינים מצד התקשורת הלאומית, אשר מזוהה עם הפלג הקיצוני במשפחת המלוכה, קרי, עם ראש הממשלה. כפי שתיאר זאת עלי, מדובר היה ב"התקפה תקשורתית בלתי פוסקת על אזרחים בחריינים שהלכו להפגין למען ארצם." כחלק מהטרמינולוגיה של תיאור המפגינים ופינויים בכוח, התקשורת השתמשה בדימויים של מקקים ובעלי חיים ש"טוהרו" מהמרחב הציבורי וכינתה מפלגות פוליטיות שיעיות כ"חזבאללה הבחריינית". בנוסף, טענה התקשורת כי מסגדים שיעים שנהרסו על ידי המשטר היו מקומות מפגש של טרוריסטים. מאז פורסם הדוח, אותם כלי התקשורת דיווחו באופן סלקטיבי ביותר על מסקנות הדוח, תוך התעלמות מהקביעות הקשות ביותר שלו.

השאלה שמעסיקה כרגע אנשים רבים בבחריין היא האם הדוח ייושם. אחת מהמלצות הדוח הייתה להקים ועדה שתייצג את כל פלגי העם, אשר תבטיח את יישום המלצות הדוח. כדי להבין את הפוליטיקה הבחריינית, חשוב להבין כי ניתן לחלק את משפחת המלוכה הבחריינית, אל חליפה, לשני פלגים – המתונים, עימם נמנים המלך ויורש העצר, והקיצונים, אשר בראשם עומד ראש הממשלה, אשר נמצא בתפקידו כבר 41 שנים (יותר מכל ראש ממשלה אחר בעולם), ותומכים בו גם בני משפחה אחרים דוגמת שר ההגנה והבירוקרטיה. מעבר לכך, משפחות הסוחרים הגדולות בבחריין, אשר נשענות על תקציבים ממשלתיים (בדומה למדינות קצבה אחרות) קשורות במערכת פטרונות עם ראש הממשלה, אשר מחליט מי מקבל אלו מכרזים ממשלתיים.

במהלך הראיון, ציין עלי באוזני כי חברי הפלג המתון לא יפסידו באופן משמעותי מיישום ההמלצות של הדוח, למרות היקפן החריג (שכולל גם קריאה לשינויים של סעיפים רבים בחוקת בחריין), משום שהמלך לא יודח מתפקידו ויורש העצר יירש את מקומו בבוא היום. לעומת זאת, הפלג הקיצוני יפגע מכל רפורמה אשר תקטין את השליטה המוחלטת של משפחת המלוכה והסונים על זרועות השלטון. הפלג הקיצוני נתמך על ידי סעודיה, אשר חלק מכוחותיה, אשר פלשו לבחריין ב"הזמנת" המשטר הבחרייני בחודש מרס האחרון, עדיין נמצאים במדינה.

"המלך מעוניין ברפורמה וביציבות, אך אין לו את הכוח. הכוח הוא בידי סעודיה", אמרה ואלה. עלי, לעומת זאת, טוען כי, "הדוח נותן תחמושת רבה בידי אלו שתומכים ברפורמה בצמרת המשטר", עם זאת, לטענתו, ראש הממשלה, דודו של המלך, הוא זה שבאמת נמצא בראש המערכת השלטונית כיום. הוא מספר כי בתקופה שבה הצבא הבחרייני התפרס ברחובות מנאמה, בירת בחריין, על מנת לדכא את ההפגנות, נתלו דווקא פוסטרים ענקיים של ראש הממשלה בחוצות העיר, ולא של המלך, "לכולם היה ברור מי הוא השולט", אמר עלי.

אך השאלה האמיתית היא, כמו תמיד, כמה לחץ תפעיל ארה"ב על משפחת המלוכה ליישם את המלצות הדו"ח.  ארצות הברית מעוניינת ביציבות משטר אל חליפה, הנוקט במדיניות פרו-מערבית ומשכן בסיס ימי של צבא ארצות הברית על שטחו, אך בראיית הממשל, יציבות זו לא יכולה להיות מושגת ללא רפורמות נחוצות אשר יכלילו את הרוב השיעי במערכת השלטון.ללא תמיכה אמריקנית בצד הרפורמיסטי-יותר של השלטון הבחרייני, השליטה בחריין תיוותר בידי האגף המסרב לבצע כל ויתור משמעותי לאופוזיציה.

[למידע נוסף על תנועת המחאה בבחריין, ניתן לקרוא את הפוסט "בחריין : היסטוריה של מחאה"]

מצרים | עוד רגע בחירות, או שאולי לא

הפגנה מחוץ לקבינט המצרי במחאה על מינוי של גנזורי לראשות הממשלה, יום שישי.

[הגר שיזף]

אמש דיווח עיתון אל אהרם כי עבדאל מועז איברהים, ראש וועדת הבחירות העליונה של מצרים, חשף שהמועצה הצבאית העליונה שוקלת לדחות בקהיר ובאלכסנדריה את הסיבוב הראשון של הבחירות לפרלמנט המצרי. נכון לעכשיו, מדובר בדיווח ראשוני ויחיד על כוונתה של המועצה לדחות את הבחירות שמתוכננות ליום שני הקרוב. על פי הדיווח, גם אם ידחו הבחירות באלכסנדריה וקהיר, בשאר הערים יתקיימו הבחירות בתאריך המתוכנן.

קשה לחשוב שמישהו במצרים מאמין היום, אחרי כמעט שבוע וחצי של אלימות ברחובות אלכסנדריה וקהיר, שעדיין ראוי שהבחירות יתקיימו כמתוכנן.

יש לזכור, שעוד לפני התחדשותן של הפגנות הענק, רבים הביעו התנגדות נחרצת לקיומן של הבחירות בתאריך המתוכנן, בעיקר משום חוסר ההערכות הלוגיסטית וכישלון המועצה הצבאית בהקמת תשתית דמוקרטית. המערכת האלקטוריאלית שהוצגה על ידי המועצה הצבאית העליונה עברה לפחות שני שכתובים  בעקבות בקשותיהן של קבוצות פוליטיות שתוצאותיהם היו מערכת אלקטוריאלית סבוכה ומבלבלת. על אחת כמה וכמה, עד לפני 10 ימים היה בלתי אפשרי להשיג במצרים רשימה מסודרת של כלל המועמדים לבחירות.

ניתן להסביר את התעקשותה של המועצה הצבאית העליונה בנוגע להשארת התאריך על כנו באמונה כי קיים במצרים רוב שקט של אזרחים שאינם מעוניינים בדחיית הבחירות.

במאמר “On The Fast Track To An Electoral Train Wreck” באתר ג'דלייה, מסביר אשרף חליל, כי יכול מאוד להיות שהצבא צודק בהנחה זו; מצרים רבים מודאגים מאוד מחוסר היציבות שמאפיינת את מצרים שלאחר המהפכה ועל כן הם מצודדים בכל תוכנית אשר מבטיחה חזרה מהירה למצב נורמאלי. עוד מוסיף  חליל כי רבים וודאי מצאו את הבטחתה האחרונה של המועצה הצבאית – להקדים את הבחירות הנשיאותיות ליוני 2012 – כמניחת דעת.

בין אם חליל צודק או לא, 41 ההרוגים והפצועים הרבים מהשבוע וחצי האחרונים מותירים את הלגיטימיות של הבחירות הקרובות בסימן שאלה גדול. העובדה שטרם החלו להגיע ידיעות על תנועה שקוראת באופן מפורש להחרמת הבחירות מפליאה, אך נדמה שאולי ניתן להסביר זאת בניתוק המוחשי שקיים בין המתרחש בכיכר ובין המפלגות.

על פי דיווח של עיתון "אל מסרי אל יום", נוכחות מפלגתית איננה מתקבלת בברכה בתחריר בימים אלה. במקום זאת, הוצב באנר גדול מעל הכניסה לכיכר שמצהיר "קיים איסור מוחלט על הנפת שלטים אשר שייכים לכל כוח פוליטי או מפלגתי, יש בכיכר מיקרופון אחד בלבד והשימוש באחרים – אסור בתכלית. קול אחד, מאבק אחד, כולנו נלחמים ביחד תחת הסלוגן 'ריבונות עבור העם המצרי' ".

מפלגות רבות ספגו אש מההמונים עקב תמיכתם האנמית במטרות המפגינים, שהתבטאה בעיקר בפרסום הצהרות תמיכה. לדוגמא, מפלגת אל- עדאל, שיוסדה דווקא על ידי צעירים לאחר המהפכה, פירסמה הודעה על פיה מטרת נוכחותה בכיכר היא גינוי האלימות שננקט כלפי המפגינים ולא משום תמיכתה של המפלגה בדרישות שעולות מהכיכר.

"אנחנו נקבל את הזכויות שלנו פה, לא בבחירות. איבדנו כל אמון במפלגות הפוליטיות", אמר המפגין עדאל סאיף לעיתון אל מסרי אל יום.

אך המפלגה שספגה את מירב הביקורת מאז תחילת האירועים האלימים הייתה המפלגה של תנועת האחים המוסלמים שנסוגה מהכיכר באופן רשמי ביום שישי שעבר. בניסיון להסביר את העדרותם, אמר דובר התנועה כי האחים המוסלמים חשים שחלק מהמפלגות מנסות לגרום לעימותים שיכשילו את מערכת הבחירות.

בניסיון לפייס מעט את המפגינים לקראת הבחירות, הציגה המועצה הצבאית באמצע השבוע שעבר חוק אשר אמור לאסור על חברי מפלגתו של מובארכ (ה-NDP) להתמודד בבחירות הקרובות בפרט ולמשרות ציבוריות בכלל. עם זאת, החוק החדש אושר מעט מאוחר מדי ומסתבר שהוא לא באמת יכול למנוע מחברי מפלגתו של מובארכ להתמודד בבחירות. עו"ד אחמד פאווזי הסביר לעיתון אל אהרם שהחוק החדש קובע כי ניתן לאסור השתתפות של חברי מפלגתו של מובארכ בבחירות אך ורק אם הם הואשמו והועמדו לדין בבית משפט פלילי. משום שהחוק אושר רק ימים ספורים לפני תחילת הבחירות, הוא למעשה לא יוכל להשפיע על רשימת המועמדים.

"אם אחד המועמדים היה חלק מהמשטר הישן, הוא עדיין יכול לזכות בבחירות", הסביר פאווזי. "אם מועמד כזה יזכה, מישהו יצטרך ללכת לבית משפט פלילי ולהגיש נגדו תביעה. רק אם הוא יועמד לדין וימצא אשם הוא לא יורשה לקחת חלק בחיים הפוליטיים".

העובדה שהחוק החדש לא יוכל לסייע במניעת התמודדותם של שיירי המשטר הקודם מחזקת אף יותר את התחושה שהבחירות הקרובות, אם יתקיימו, לא יביאו עמן דם חדש אל תוך המערכת הפוליטית. מבט על גורלן של המפלגות הצעירות שהוקמו לאחר המהפכה חושף תמונת מצב עגומה למדי: מאז המהפכה, מפלגות צעירות רבות נאבקו על קיומן. חלקן אפילו לא היו מסוגלות לאסוף חתימות של חמשת אלפים חברים על מנת להרשם כחוק כמפלגה. על פי המאמר " Egypt's Intense Election Eve" שפורסם ב-Middle East Research and Information Project, בעוד פעילים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלך המהפכה פרשו ממפלגות מרכזיות כמו "החזית הדמוקרטית" או ה"תגמע", רוב המפלגות הקטנות לא הצליחו לתפוס מקום להכות שורשיםץ "רוב הצעירים היו מתוסכלים בתוך המפלגות הישנות שלהם משום שהחברים המבוגרים ראו במהפכה הזדמנות להגיע לאור הזרקורים", אמר שאדי ראזילי חרב, פעיל מרכזי שעזב את החזית הדמוקרטית והקים את "מפלגת המודעות". בעוד שמפלגתו של חרב לא קיבלה נרשמה כמפלגה כחוק עד לחודש ספטמבר, היא יזמה מספר פרויקטים של פיתוח בכפרים באיזורים מרוחקים יחסית. "אנחנו ערוכים לבחירות בעוד 10 שנים", אמר חרב. "אנחנו רוצים רוב תוך 10 שנים וייצוג חזק תוך 5 שנים". למרבה הצער, דבריו של חרב מייצגים נאמנה את המצב עבור מפלגות קטנות רבות שלא הספיקו לבנות בסיס איתן במצרים, ובעוד שאיש לא מצפה שהבחירות ידחו בעשר שנים, חוסר ההערכות משאיר מקום רב מדי למפלגות  ודמויות פוליטיות שהיו מרכזיות עוד לפני המהפכה, ביניהן גם חברי מפלגתו של מובארכ.

ויש מי שכבר החליט שהבחירות, המועצה הצבאית וראש הממשלה החדש, כאמל אל גנזורי, אינם רלוונטים. ביום שישי, במהלך ההפגנה הגדולה שנערכה בתחריר, נאספו נציגים של מספר תנועות מהפכניות והודיעו בפני אלפי מפגינים את שמותיהם של 5 האנשים שהם דורשים שייסדו את ממשלת ההצלה הלאומית. כזכור, דרישתם המרכזית של המפגינים בתחריר היא מעבר לשלטון אזרחי באופן מיידי. הודעתן של התנועות המהפכניות הגיעה על רקע דחייה מוחלטת של מינויו של גנזורי, שבעברו נחשב לראש ממשלה אופוזיציונרי יחסית תחת שלטון מובארכ, לראש הממשלה החדש. נציגי התנועות הודיעו על תמיכתם  במוחמד אל בראדעי, חמדין סאסחי (ראש המפלגה הנסריסטית "מפלגת קאראמה" ועבד אל-מנעם אבו אל-פתוח, שהיה חבר בפרלמנט הקודם. בנוסף, הנציגים ציינו את שמותיהם של אחמד אל-נגר, עיתונאי אל אהרם והשופט אשראף בארודי, כמועמדים עליהם הסכימו כל התנועות בקונצזנזוס.

בתגובה לדרישותיהם של המפגינים, אמר אמש גנזורי כי הוא מוכן לייסד גוף מייעץ לממשלת המעבר בראשותו, אשר יכלול, בין השאר, את מוחמד אל בראדעי. עם זאת,תנועת ה-6 באפריל וקואליצית הנוער המהפכני הצהירו שתיהן כי הן מסרבות להפגש עם גנזורי ושהן יסכימו להתפשר אך ורק על ממשלת הצלה לאומית שתקבל את מלוא סמכות השליטה, בהסתמך על הצהרה חוקתית.

החדשות האחרונות מאל ג'זירה הן שמוחמד אל בראדעי הצהיר כי הוא מוכן לוותר על התמודדותו לנשיאות, במידה ואכן ינתנו לו מלוא הסמכויות.לא ברור כיצד הצעה זו תשפיע על גנזורי, שעל פי הדיווחים מונה לתפקיד אך ורק לאחר שאל בראדעי סרב להתמנות לראשות הממשלה בידי המועצה הצבאית העליונה.

נראה ש-24 השעות הבאות עשויות להיות הקריטיות ביותר לגורלן של הבחירות שאמורות להתחיל מחר וסביר להניח שחלק מהשאלות יענו רק לקראת הערב. בכל אופן, גם אם הבחירות יתקיימו כמתוכנן, גורלן טרם נחרץ ויהיה מעניין במיוחד לראות בדיעבד כיצד והאם הצביעו ההמונים שבתחריר.

מצרים | שלטון אזרחי, ומיד

Peter Macdiarmid/Getty Images

[הגר שיזף]

English translation at the bottom of the post.

* הטור פורסם במקור באתר מאקו תחת הכותרת "המצרים דורשים: שלטון אזרחי, ומיד"

האוויר באלכסנדריה היה מלא צלילי יריות וערפילי גז מדמיע במשך כל הזמן בו נשא מוחמד חסן טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה, את נאומו הראשון בפני העם המצרי.

התמונות הקשות מאלכסנדריה רק הגדילו את הדיסוננס שבין נאומו של טנטאווי – פעם שר הביטחון בממשלת מובארכ ויד ימינו– למציאות. בנאומו הקצר, טנטאווי חזר והדגיש את מחויבותו של הצבא כלפי העם המצרי והתהליך הדמוקרטי. בנוסף, הוא ציין מפורשות שהצבא לא ירה ולו כדור אחד לעברם של אזרחים מצריים ומיד לאחר מכן, מיהר והבהיר כי הצבא המצרי עשה כל שביכולתו לתמוך בכוחות המשטרה. הבהרה זו מצידו של טנטאווי לא נאמרה לחינם – הכוחות המדכאים שנראו ב"שטח" בסוף השבוע האחרון היו כוחות המשטרה ולא הצבא. בקהיר, אלכסנדריה, סואץ, איסמעיליה וערים נוספות דווח כי שוטרים כיוונו את כדורי הגומי אל פניהם של המפגינים ורופאים אף העידו כי נמצאה תחמושת חיה בגופות המתים. אך בניגוד להפגנות שנערכו בתחריר בחודש פברואר – אז נתפש הצבא כידיד העם והמשטרה כמדכאת – הפעם כוחות המשטרה היו הצבא בשליחות הצבא, קשר שאותו ניסה שטנטאווי לטשטש.

עם זאת, החודשים האחרונים במצרים הספיקו להותיר רושם כבד על החברה המצרית ונדמה שההצהרות שנשמעו אמש לא יספיקו כדי לבטלו. טענותיו של טנטאווי, שזכה לכינוי "מובארכ טנטאווי", לפיהן הופסק הנוהל של העמדת אזרחים לדין בבתי דין צבאיים והצבא איננו מעוניין במונופול על השלטון זכו ללעג בכל מדיה אפשרית.

לאחר נאומו של טנטאווי רחשה הרשת ונדמה היה שכולם מעוניינים להציב הוכחות נגד מול כל סעיפי נאומו של טנטאווי: חלק ממשתמשי הטוויטר כתבו על המשך מעצרו של הפעיל הפוליטי עלא עבד אלפתאח, שמואשם בהסתה לאלימות בהפגנות שנערכו מול בניין הטלוויזיה (מאסאפרו) בקהיר ב-9 באוקטובר וסירב לעמוד למשפט בבית דין צבאי; אחרים דיברו על עקרונות החוקה שהתפרסמו בתחילת החודש וכללו סעיפים שיעניקו לצבא פטור מפיקוח פרלמנטארי וכוח למנות את הגוף אשר ינסח את החוקה.

התווית לוח הזמנים של התהליך הדמוקרטי במצרים הייתה אחת ממשימותיה וכישלונותיה של המועצה הצבאית העליונה. במקור, הציגה המועצה תהליך ארוך ומייגע שיחל בבחירות הפלמנטאריות הקרובות ויגמר (במידה והכל יתנהל כראוי) עוד כ-18 חודשים. לקראת נאומו של טנטאווי הייתה ציפייה כי המועצה תתווה דרך חדשה שתוביל מהר, ואולי אפילו באופן מיידי, לשלטון אזרחי ודמוקרטי. מיותר לציין שלא כך היו פני הדברים. למרות שנאומו הציע "זירוז" מסוים, טנטאווי הצהיר על כוונתו להישאר בשלטון עד ליוני 2012, אז ייערכו הבחירות לנשיאות. דרישתם הקריטית ביותר של ההמונים – סוף לשלטון הצבאי — לא נענתה.

בתגובה, כתב אתמול בערב מוחמד סאלם, אחד הבלוגרים הידועים ביותר במצרים, את הדברים הבאים: "זוכרים שהמועצה הצבאית העליונה אמרה שהיא תישאר בשלטון רק לשישה חודשים ונשארה ליותר משמונה? יוני 2012, בטח, אני מאמין". ברוח זו, נשארו במהלך הלילה מפגינים רבים בתחריר שדרשו דבר אחד ויחיד – שלטון אזרחי ומיד.

מעל ההתרחשויות הוסיפה לרחף עננת הבחירות הפרלמנטאריות הקרובות שטומנות בחובן בעיות רבות: המערכת האלקטוראלית הסבוכה והלא הגיונית וחוסר ההיערכות של מפלגות ותנועות מהווים סיבות טובות מספיק לדחות את הבחירות.  עם זאת, נראה שהמועצה הצבאית העליונה מעוניינת לקיימן בתאריך המתוכנן בכל מחיר.

תנועת האחים המוסלמים וזרועה הפוליטית – מפלגת החופש והצדק –תצא ככל הנראה נשכרת מקיום הבחירות בתאריך המתוכנן משום פריסתה הרחבה במדינה וסניפיה הרבים גם באזורים הכפריים. בהתאם, האחים המוסלמים נמנעו מלהשתתף באופן רשמי בהפגנה שהתקיימה אמש בתחריר בתואנה כי יש לשמור על שלווה ויציבות לקראת הבחירות. החלטה זו של האחים המוסלמים מזכירה מאוד את התנהלותם בתחילת ההפגנות שהובילו למהפכה, בהן סירבו לקחת חלק. לעומת זאת, מספר מועמדים ממפלגת אל-אחראר הליברלית ומהקואליציה השמאלית "המהפכה נמשכת", הודיעו על השהיית מערכות הבחירות שלהם במחאה על האלימות כנגד המפגינים.

העדרותם של האחים המוסלמים מההפגנות מטילה בספק את הפרדיגמה הרווחת בישראל, על פיה מדובר בכוח שעומד מאחורי המוביליזציה של ההמונים בחודשים האחרונים. לא ניתן עוד לטעון כי האחים המוסלמים הם כוח המנסה לערער את התשתית הדמוקרטית שהצבא בונה, או לפרוע את הסדר הציבורי. גם הסלאפיסטים, שרבים ראו בהם את פורעי הסדר העיקריים בחודשים האחרונים, גורשו מההפגנה באלכסנדריה בבושת פנים. כעת ברור מתמיד שהמרוויחים העיקריים משמירת הסדר הישן והשארת הבחירות בתאריך הנוכחי הם האחים המוסלמים ועל כן, כל יחס אליהם דווקא כתנועה המעוררת את "המהפכה השנייה" למען טובתה שלה, היא קונספציה שגויה. בעוד שלתנועות האיסלמיות יש תשתית באיזורים הכפריים,הודות למערכת הסוציאלית שהן מציעות, למפלגות החדשות שקמו לאחר מפלתו של מובארכ לא הייתה את התשתית להעמיק שורשים ועל כן סביר להניח שהן יפגעו מהשארת תאריך הבחירות כפי שהוא.דחיית הבחירות תאפשר זמן נוסף לבניית תשתית דמוקרטית במדינה, דבר שיכול לסייע לצמיחתן של התנועות הלא-איסלמיסטיות באזורים הכפריים של מצרים.

וכך, 5 ימים לפני תחילת הבחירות לפרלמנט, במדינה שורר כאוס. העדרה של מנהיגות אלטרנטיבית בולטת כרגע מאוד. –מוחמד אל-ברדאעי,איש אופוזיציה שרבים ראו בו המועמד ההגיוני להנהגת ממשלת המעבר, סירב להיפגש עם המועצה הצבאית העליונה; העברת הכוח לידי הרשות השופטת לא נראית כאפשרות סבירה ועל אף הצהרותיה, לא נראה שגם משאל עם ישכנע את המועצה הצבאית העליונה להעביר את כוחה למועצה אזרחית בו ברגע.

ההפגנות הנוכחיות לא התחילו פתאום. הן תוצאה של שמונה חודשים של תקוות דמוקרטיות שהתנפצו למציאות משתיקה. ובכל זאת, איש לא צפה שההמונים יחזרו לתחריר בכזו תעוזה וזעם. ככל שהבחירות יתקרבו זעמם של המפגינים צפוי לגבור ויום שישי הקרוב, המועד לפורענות גם כך, עשוי להיות נפיץ ביותר.

—–

The Egyptian People Demand Civilian Rule, Now

[Hagar Shezaf]

The Alexandria air was full of tear-gas haze and the sounds of gunshots lasted through the entire duration of Muhammad Hassan Tantawi’s, head of the Supreme Council of the Armed Forces (SCAF), first speech to the people of Egypt. The harsh images from Alexandria only increased the dissonance between Tantawi's speech – a one-time Mubarak right-hand man and Defence Minister – and reality. In his short speech, Tantawi reiterated the army's commitment to the Egyptian people and the democratic process. In addition, he repeatedly stressed that the army did not fire a single shot at Egyptian citizens. He clarified that comment immediately afterwards, by saying that the Egyptian army did everything it possibly could do to support the police force.

Tantawi’s assertion was not without foundation – the force crushing the revolt last weekend was indeed the police, and not the army. Reports coming from Cairo, Alexandria, Suez, Ismailia and other cities indicated that the police aimed their rubber bullets directly at demonstrators’ heads; doctors also reported finding live ammunition inside the victims’ bodies. But in contrast to the Tahrir demonstrations in February – when the military was viewed as the friend of the people while the police acted on behalf of the oppressive regime – this time the police were acting on behalf of the army, a link which Tantawi did his best to blur.

Nevertheless, the experience of the past few months has managed to leave an indelible impact on Egyptian society, and it seems as if last night’s statements would be insufficient to remove it. Tantawi, dubbed "Mubarak Tantawi", claimed that the procedure in which civilians have been prosecuted in military courts has been discontinued and that the military does not want to monopolize power. His claims have been ridiculed in every possible media.

Tantawi's speech stirred the Internet and it seemed as if everyone was out to disprove every single facet of Tantawi's speech: Some Twitter users wrote about the continued detention of political activist Alaa Abd Al-Fatah, who is accused of inciting violence at demonstrations held in front of the Maspero TV building in Cairo on 9 October and who has refused to stand trial in a military court; Others spoke of the underlying principles of Constitution which were published earlier this month and which included clauses that exempt the army from parliamentary supervision while giving the military the power to appoint the body that will write the constitution.

Would the election be held as planned?

Laying out a timetable for the democratic process of Egypt was one of the duties entrusted to the SCAF. It has also been one of its failures. Originally, the council proposed a long and tedious process beginning with the forthcoming parliamentary elections and ending (if all goes well) 18 months down the track. In the period leading up to Tantawi's speech there was an expectation that SCAF will fast-track the process, proposing a new path that would lead to faster, and perhaps even an immediate, transition to democratic civilian rule. This has not been the case. Although his speech offered a limited form of speeding-up, Tantawi announced his intention to remain in power until June 2012, when a presidential election will take place. But to the masses’ most critical demand – an end of military rule – there was no response.

One of Egypt’s best known bloggers, Muhammad Salam, reacted to this tonight by writing: "Do you remember how SCAF said that they will remain in power for only six months and it has already remained in power for more than eight? June 2012, sure, I believe it". Feeling the same way, many Tahrir demonstrators remained in the square overnight demanding one thing – immediate civilian rule.

The cloud of the looming parliamentary elections continues to hang over current events. Those elections in turn contain within a multitude of problems: the illogical and complicated electoral system as well as the lack of preparedness of many of the parties and movements are, by themselves, reasons enough for the postponement of the elections. However, it seems as if SCAF wants to keep on going as scheduled, at all costs.

The Muslim Brotherhood and its political arm, the Freedom and Justice Party, will most probably benefit from having the elections held on schedule, because of the movement’s presence in an organized way throughout the country and its network of branches in many rural areas. Accordingly, the Muslim Brotherhood has officially refrained from participating in the Tahrir demonstrations on the pretext that it is important to maintain tranquility and stability in the lead-up to the elections. This decision of the Muslim Brotherhood is very reminiscent of the movement’s behaviour at the beginning of the earlier demonstrations that led to the revolution, when it also declined to participate.

On the other hand a number of candidates liberal Ahrar party and the leftist "Revolution Continues" coalition announced the suspension of their campaigns in order to protest the violence against the demonstrators.

SCAF’s backsides are firmly glued to the seats of power

The absence of the Muslim Brotherhood from the demonstrations casts serious doubts on the validity of the prevailing paradigm in Israel. That paradigm sees the brotherhood as the force behind the mobilization of the masse in recent weeks. It is no longer possible to argue that the Muslim Brotherhood is trying to undermine the democratic infrastructure that the army is constructing. Nor is it possible to argue that the movement is trying to undermine the public order. The Salafists, whom many saw as the main force hell bent on destroying the public order in recent months, were driven away in disgrace from the demonstration in Alexandria.

It is now clearer than ever the main beneficiary of retaining the old order and keeping the current elections on schedule is the Muslim Brotherhood, and therefore, the notion that says that the movement is driving the "second revolution" for its own benefit, is wrong.

While the Islamic movement possesses a rural infrastructure thanks to the extensive social welfare system it provides, the new parties, which emerged after Mubarak’s downfall, are yet to sink deep roots there. It is reasonable to assume that they would suffer by leaving the election date as it is. Postponing the elections would allow them more time to build up their own infrastructure and establish a presence for the non-Islamic parties.

 And so, six days before the beginning of the parliamentary elections, chaos reigns in Egypt. The absence of an alternative leadership is very much self-evident now. Mohamed ElBaradei, an oppositionist whom many considered to be the logical candidate for an interim government leadership, refused to meet with SCAF; transfer of power to the judiciary does not seem to be a feasible option; and despite its public utterances, it appears that no referendum would convince SCAF to transfer power to a civil authority at the very moment.

The current wave of protests did not come out of the blue. They are the result of eight months of democratic hopes that have been shattered by a suffocating reality.  Still, no one anticipated the crowds to return back to Tahrir with such vigor and courage. As the elections get closer, the ire of the protesters can be expected to increase, and this coming Friday, already prone to trouble, may be the most explosive.

מצרים | היסטוריה קצרה של אי-צדק: הצבא, הבחירות והעיתונות

 

[הגר שיזף]

"אני חושש שמערכת הבחירות הקרובה תהיה לא רק ראשונה אלא גם אחרונה.
אף אחד אינו רוצה בדחיית הבחירות, דחייה תהיה בגדר פשע לאומי. אך הבחירות חשופות במיוחד לביטול, ויחד עמו לביטולן של הדרישות הלאומיות, אם הסבב הראשון שלהן יוטבע בדם.
כל מערכת בחירות קודמת גררה פציעות ומוות, ואף אחת לא עברה ללא שפיכות דמים. אך אלה היו בחירות מתומרנות – תחת שליטת המדינה, מנגנון הביטחון והונאה שיטתית, ובנוכחותו של פיקוח שיפוטי שלא הצליח למנוע רציחות. אף על פי כן, המצב הפעם … מסוכן ובעייתי עוד יותר"

מתוך מאמר דעה שכתב איברהים עיסא, העורך הראשי של עיתון "אל תחריר" (תורגם לאנגלית על ידי אתר The Egypt Project).

יותר מחודש לאחר האירוע שזכה לשם "טבח מסאפרו" (הפגנה שנערכה ב-9 באוקטובר ודוכאה באלימות. לפוסט על ההפגנה, לחצו כאן), בו נהרגו 27 מפגינים מידי הצבא המצרי, נדמה שהמצב במדינה מסרב להרגע. העובדה שהבחירות הפרלמנטאריות הראשונות לאחר המהפכה נמצאות ממש מעבר לפינה (עוד פחות משבועיים) – לא מיטיבה עמו וקונפליקטים בין החברה האזרחית לצבא רק הולכים ומתגברים.

השבוע נפתח בעימותים בין כוחות הביטחון המצריים ומפגינים בעיר הנמל דמיטה שבצפון מצרים. כלי תקשורת מצריים דיווחו לפחות על שני הרוגים מקרב המפגינים ועוד 11 פצועים. ההפגנה, ששיתקה את העיר למשך מספר שעות, החלה במחאה על תוכנית חדשה שנחשפה להרחבתו של מפעל דשן בקרבת העיר, וזאת לאחר שאותו מפעל הואשם בעבר בגרימת נזק סביבתי צורב לאיזור.

בעיר אסואן, שבדרום מצרים, נערכה באותו היום הפגנה במחאה על הרג אחד המלחים המקומיים בידי קצין משטרה. בתואנה שהמפגינים עשויים לנסות ולחבל במערכת החשמל של סכר אסואן, הרשויות הכריזו על עוצר בליל ראשון והגבירו את הנוכחות המשטרתית בעיר.

האירועים האחרונים מייצגים באופן ברור למדי את המתרחש במצרים לאחרונה, ובעיקר אחרי אירועי ה-9 באוקטובר (טבח מאספרו): במדינה פושה אווירה של כאוס וחוסר שביעות רצון מהתנהלותה של המועצה הצבאית העליונה, ברשותו של מוחמד חוסיין טנטאווי, שהופקדה על השבת הסדר על כנו ובנייתה של מצרים לקראת עתיד דמוקרטי. לקראת הבחירות, רבים עוסקים בשאלת מקומה של המועצה הצבאית העליונה במצרים והמורשת (הקצרה, בתקווה) שהיא תותיר אחריה.

במהלך החודשים שלאחר המהפכה, הצליח הצבא לשמור על דמותו כמגן הלאומי ואחד העם. רבים וודאי זוכרים כי במהלך העימות בין מובארכ ותנועת המחאה, זכה הצבא לקריאות "העם והצבא הם אחד" – דבר שהביע את בטחונם, או שמא תקוותם של ההמונים, שהצבא ייצטרף לשורותיהם. אך פני הדברים השתנו בחודשים האחרונים וביקורת נגד הצבא הפכה עומדת בלב הקונצנזוס.

אחת הטענות שנשמעות לאחרונה בתקשורת המצרית דוברת האנגלית, שהנה שונה בפרט וליברלית יותר מרוב כלי התקשורת הרשמיים בשפה הערבית המצרים, היא שהמועצה הצבאית העליונה ובראשה – מחמוד חוסיין טנטאווי – פה בשביל להשאר. טענה זו נתמכת במספר פעולות מצידו של טנטאווי: חגיגות "יום כוחות הביטחון" שמצויין ב-6 באוקטובר (לציון "מלחמת ה-6 באוקטובר", הידועה גם בשמה "מלחמת יום כיפור") נמתחו השנה על שלושה ימים וביום הולדתו של טנטאווי, ה-31 באוקטובר,הונף במצרים הדגל הגבוה ביותר בעולם. העיתונים הלאומיים דאגו לפרסם תמונות של טנטאווי מצדיע בעת ביקורו בבסיס של חיל הים. בה בעת, קואליציה בשם "מצרים מעל הכל" החלה להפיץ ברחבי קהיר כרזות אשר קוראות למינויו של טנטאווי לנשיא הראשון פוסט-מובארכ. מחמוד עטיה, עורך דין וחבר בקואליציה, הכחיש כי לקמפיין יש כל קשר ישיר למועצה הצבאית העליונה או לטנטאווי: "אנחנו פשוט חושבים שמישהו מהמוסד הצבאי יהיה האדם הנכון ביותר לתפקיד, למשך קדנציה אחת, ובחרנו בטנטאווי משום שהוא עומד בראש המוסד הצבאי", הוא הסביר.

מוחמד חוסיין טנטאווי

כדי להבין את מלוא התמונה,יש לזכור שמלבד לאחיזתו בשלטון כעת, לצבא יש גם אחיזה נאה בכלכלה הלאומית של מצרים: בבעלותו מספר מספר רב של מפעלים (כולל מפעל לבטון, ג'יפים, מכונות כביסה וביקבוק מים), כמו גם שטחי חקלאות נרחבים. אחד הדברים הראויים לציון ביותר הוא שבכל שנות הליברליזציה המואצת של מובארכ, חלקו של הצבא נותר מוגן ורכושו נותר בעינו.

בין אינטרסים כלכליים לאינטרסים פוליטים, הגדיר הצבא את מטרתה העיקרית של תקופת המעבר כ"השבת הסדר על כנו" – מטרה שהנה בגדר ערך מקודש אשר אפשר לצבא לפעול כאחרון הדיקטטורים.

ועם זאת, על אף דיכוי הפגנות, העמדה לדין של אזרחים בבתי דין צבאיים ופיקוח על העיתונות, תנועות המחאה במצרים לא שוקטות ונדמה שהתקשורת מצמיחה אי-אילו שיניים:

לדוגמה, עיתון אל-אהרם באנגלית, שכאמור, שונה בתכלית מאל אהרם דובר הערבית, עבר רדיקליזציה בוטה מאז המהפכה. כך, ביום חמישי הקודם, פורסמה בעיתון כתבה תחת הכותרת "המועצה הצבאית העליונה (SCAF): היסטוריה קצרה של אי-צדק". הכתבה, שממפה באופן שטתי למדי את הפרות זכויות האדם ואיי-הצדק בהם לקחה חלק המועצה הצבאית העליונה, נפתחת כך:

"קיימים מעל לתריסר מקרים שהיו צריכים להבחן בחקירה ראויה, אך לא נחקרו, מאז שהצבא עלה לשלטון. בנוסף, הצבא התעלם מהאשמות רבות בגין התנהגות בלתי הולמת ועוולות נוספים שהוגשו לפני ואחרי תחילתו של השלטון הצבאי".

בהמשך הכתבה מתוארים מספר מקרים מעניינים שמציבים שאלות שנותרות ללא מענה בנוגע למידת האחריות של הצבא בדיכוי אופוזיציה ואלימות. הנה מספר קטן מתוכם (את הכתבה המלאה ניתן לקרוא כאן):

1. מותו של עסאם אטא: עסאם אטא היה צעיר שככל הנראה עונה למוות בכלא בידי שומרים ב-27 באוקטובר 2011. על אף ההאשמות החמורות בדבר אופן מותו, המשטרה מעולם לא חקרה את המקרה והסיקה שאטא מת כתוצאה משימוש בסמים.
2. עינויים של שני עצורים בידי הצבא והמשטרה: בסוף ספטמבר האחרון, הופץ באינטרנט סרטון בו נראו שוטרים ואנשי צבא מענים שני עצורים. הצבא הבטיח לקיים חקירה בנושא, אך מספר ימים לאחר מכן הודיע שממצאי החקירה קבעו שהסרטון מזוייף והחשודים באלימות שוחררו.
3. הקרב בעבסייה: ב-23 ביולי, אלפי מפגינים ניסו לצעות מכיכר תחריר לכיוון משרד הביטחון. כתוצאה מתקיפת מפגינים, הפעיל החברתי מוחמד מחסן נהרג. ב-30 ביולי, העיתון הממשלתי "אחבר אל-יום" פירסם את ממצאי חקירתה של המועצה הלאומית לזכויות אדם, אשר קבעה כי האלימות בעבסייה הייתה בריונות מתוכננת. לאחר מכן, הואשם הגנרל חסן אל-ראוויני בהסתה בעקבות ראיון בערוץ הטלוויזיה "דרים טי וי" לפני המצעד, בו טען כי המפגינים יהיו חמושים בבקבוקי תבערה. על אף שהתובע הכללי הגיש נגדו האשמות, המקרה הועבר לפרקליטות הצבאית ומאז לא ננקטה כל פעולה בנושא.
4. עינויים ובדיקות בתולין:ב-9 במרץ דוכאה באלימות הפגנה שהתקיימה בכיכר תחריר וזמן קצר לאחר מכן החלו להשמע עדויות רבות אודות מעצרים המוניים ועינויים בתוך המוזיאון המצרי. בנוסף, מרכז "אל נאדים" לשיקום קורבנות אלימות ועינויים, אמנסטי אינטרנשיונל, הוושינגטון פוסט וה-סי.אן.אן פירסמו ותיעדו עדויות של פעילות שנעצרו ונערכה להן בדיקת בתולין.  בתחילה הצבא הכחיש את קיומן של בדיקות הבתולין, אך לאחר מכן הבטיח לקיים חקירה בנושא. קריאות רבות להבאת האשמים לדין זכו להתעלמות מצד הצבא, וזאת על אף עדויות וראיות רבות שאותן הבדיקות אכן התקיימו.

טבלת סיכום של מקרים בהם הצבא או המשטרה מואשמים באלימות וטרם נחקרו:

Case	Date
Essam Atta	27 October 2011
Maspero Massacre	9 October 2011
The church in El-Marinab	30 September 2011
Torture video of two men by army and police	28 September 2011
The battle of Abbasiya	23 July 2011
Assault on martyrs' families	28 June 2011
Nakba Day protests	15 May 2011
Ramy Fakhry	13 May 2011
Imbaba church attacks	7 May 2011
8 April officers	8/9 April 2011
Zamalek vs Africain match	2 April 2011
Torture and virginity tests	9 March 2011
The church in Atfeeh	4 March 2011
Corruption, abuses and miscellaneous others	February 2011 –  to date.

אך אין ספק שהנושא שעומד בראש השיח הציבורי נגד הצבא לאחרונה הוא המשך העמדתם של אזרחים לדין בבתי משפט צבאיים. על אחת כמה וכמה, בהנהגת תנועות כמו "התנועה נגד העמדת אזרחים לדין צבאי" ו"הקמפיין לשיחרור עלא", נראה שמתחילה תנועת סירוב של פעילים שנעצרו ונחקרים בבתי דין צבאיים .המקרה שזכה לחשיפה הרבה ביותר הוא מעצרו והעמדתו לדין של הפעיל עלא עבד אלפתאח (לתרגום של פוסט מתוך הבלוג של עלא, לחצו כאן), שנעצר בעקבות מעורבותו בהפגנות שנערכו מול בניין הטלוויזיה (מוספארו) בקהיר ב-9 באוקטובר. בתחילת השבוע דווח כי מעצרו של עלא, שהואשם בהסתה לאלימות במהלך ההפגנה, הוארך ב-15 ימים נוספים בעקבות סירובו להחקר בידי התובע הצבאי. עלא עודנו דורש להשפט בבית דין אזרחי בטענה כי אין ביכולתו של הצבא להנהיג חקירה בנושא בה כוחותיו היו מעורבים באופן ישיר. ביום שלישי האחרון, סרב גם הפעיל הפוליטי באשה סאבר להחקר בידי התובעים הצבאיים. סאבר, שמואשם גם הוא בהסתה לאלימות, אמר לאל-אהרם: "חזרתי ואמרתי שאני נגד משפטים צבאיים לאזרחים ואני מסרב לקחת בהם חלק. אני אזרח. יחסי עם הצבא נגמרו כאשר סיימתי את שירות החובה הצבאי שלי". לאחר מכן הוסיף: "משפטים צבאיים צריכים להיות מיועדים אך ורק לאנשי צבא, כמו למשל הנשיא לשעבר חוסני מובארכ אשר – באופן אירוני – נשפט בבית דין אזרחי".

באשה סאבר, שסרב להחקר על ידי התובע הצבאי, אוחז בתמונה הקוראת לשחרורו של עלא עבד אלפתאח

על אף הביקורת הרבה על חלקה של התקשורת בהסתה לאלימות באירועי ה-9 באוקטובר (ככל הנראה בעקבות תכתיבים של המועצה הצבאית העליונה) – פרסמה השבוע אגודת העיתונאים המצרית קריאה לעיתונאים לבטא התנגדות נחרצת נגד העמדת אזרחים לדין. ההודעה קראה לעיתונאים לעמוד איתנים להגנת זכותם של אזרחים להשפט בבתי דין אזרחיים, כמובטח בחוקה המצרית. ההודעה היא בגדר הצהרה ראשונה של איגוד מקצועי נגד הפרקטיקה והיא משמעותית במיוחד משום שהיא מגיעה מאיגוד העיתונאים, שנשלט בעבר (כמו כל האיגודים המקצועיים) על ידי מפלגתו של מובארכ.

קשה להעריך את התהליך שעבר על מצרים מהמהפכה ועד היום – מהמשך דיכוי ההפגנות דרך ליברליזציה של העיתונות והשיח הציבורי, פריחתן וקמילתן של תנועות מחאה רבות, היווצרותן של מפלגות חדשות ובחירות דמוקרטיות ראשונות לאיגודים המקצועיים. התקופה הקרובה תהיה קשה, לא נראה שמישהו מטיל בזה ספק ודברים רבים עודם לא מוכנים לקראת הבחירות, אך יש לקוות שנבואתו של איברהים עיסא היא נבואת זעם וששלושת שלבי הבחירות –לפרלמנט ולנשיאות – יעברו בשלום.

[לקריאה נוספת על העיתונות במצרים שלאחר מובארכ – קראו את הכתבה "שובו של הקו האדום" מאת הגר שיזף שפורסמה ב"עין השביעית"]