ירדן | כוחם של העובדים, חולשתן של הממשלות

קריקטורה הלועגת ל"מיחזור" ראשי הממשלה בירדן והחלפתם התדירה.

[הגר שיזף]

ביום שישי האחרון הפגינו אלפי ירדנים בערים ברחבי המדינה בדרישה להחלת רפורמות דמוקרטיות ניכרות ובמחאה על השחיתות הפושה בשלטון ועל האבטלה הגבוהה.

במצעד שהתקיים במרכז עמאן, מעל אלף מפגינים קראו לקיומן של בחירות דמוקרטיות ושינוי במדיניות. "ראשי ממשלה הולכים, ראשי ממשלה באים, אבל זה עדיין אותו הסיפור הישן", קראו המפגינים.

ההפגנות התקיימו יום למחרת ההודעה על התפטרותו של ראש הממשלה הירדני, עון אל ח'סאונה, שכיהן בתפקידו במשך 6 חודשים. סיבת התפטרותו של ח'סאונה היא, ככל הנראה, הלחץ הרב לו היה נתון בחודשי שליטתו וחילוקי דעות בנוגע לחוק הבחירות החדש [עליו כדאי מאוד לקרוא פה]. מחליפו של אל ח'סאונה הוא פאיז טראוונה, שכיהן כראש ממשלת ירדן בסוף שנות ה-90. אך רכבת ההרים של צמרת השלטון הירדנית לא מסתיימת פה: אל ח'סאונה עצמו היה מחליפו של מערוף אל בח'ית, ראש ממשלה שמונה על ידי המלך לאחר שזה פיזר את הפרלמנט בעקבות הפגנות שהתעוררו במדינה בתחילת שנת 2011. אל בח'ית התפטר באוקטובר 2011, לאחר שנחשפו מסמכים אשר קשרו אותו לפרשת שחיתות מפורסמת.

המפגינים דחו את מינויו של טראוונה וקראו לכינונה של "ממשלת הצלה" שתורכב מגורמים מכל קצוות המפה הפוליטית, שיהיו אמונים על החלת הרפורמות שהבטיח מלך ירדן בחודש אוגוסט האחרון.

שביתות, שביתות

לצד הדרישות לרפורמות פוליטיות וזעקות נגד השחיתות הפושה בממשלה הירדנית, בחודשים האחרונים ידעה ירדן שביתות רבות מאוד, עליהן חשוב לתת את הדעת משום תפקידן ביצירת תנועת מחאה לטווח-הארוך.

כלכלתה של ירדן נמצאת במצב קשה ביותר, במיוחד לאור העובדה שהבטחה מוקדמת יותר של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) להעניק לירדן חבילת סיוע בת 5 מיליארד דולרים לאורך 5 שנים, טרם התממשה.

הגרעון התקציבי של המדינה גדל בקצב מהיר ביותר. ה-Jordan Times דיווח כי חשבון האנרגיה של המדינה לבדו עלה על 2 מיליארד דולרים מאז תחילת השנה. החוב הזר של המדינה גם הוא לא קטן ועומד על למעלה מ-21 מיליארד דולרים. בנוסף, ירדן מתמודדת עם קליטתם של כ-100 אלף פליטים סורים מאז החלה ההתקוממות במדינה השכנה.

השביתות, שהתפשטו למגזרים רבים, לאו דווקא מכוונות באופן ספציפי נגד הממשלה או המדיניות שלה, ונדמה כי ניתן לומר שהן הפכו לפרקטיקת מחאה רווחת של עובדים או הנהלות שונות כנגד מדיניות ממשלתית כמו גם ככלי להפעלת לחץ בסכסוכים בין מגזרים שונים.

"לאזרח הממוצע אין יותר בטחון בממשלה, בפרלמנט, בשירותי הביטחון או בכל קבוצה אחרת שאמורה לשמור על זכויותיו במדינה", אמרה ג'ומנה רנימט, פרשנית בנושאי כלכלה וסגנית עורכת בעיתון "אל רד".

עובד חברת החשמל מפגין במהלך שביתת העובדים. על השלט כתוב: "תודה להנהלת החברה על שזרקה את העובדים לרחוב ואל הלא נודע"

כך, בחודש פברואר האחרון יצאו מורי בתי הספר הציבוריים לשביתה במחאה על שינויים במשכורות במגזר הציבורי עליהן הודיע המלך זמן קצר קודם לכן. בד בבד, שבתו גם עובדי חברת מכרות הפוספט הירדנית. במהלך השביתה, שערכה 3 ימים בלבד, קראו הכורים להעלאת משכורותיהם ולהלאמה מחודשת של החברה, שהופרטה בעשור האחרון כחלק מפרויקט הפיתוח הכלכלי של המדינה. השביתה גרמה להפסקה מוחלטת של כל עבודות כריית הפוספט במכרות באל חסה ושידייה, והפריע לפעילות החברה במשרדיה הראשיים שבעמאן.

באותו החודש שבתו גם בעלי משאיות פרטיים ולא הובילו קונטיינרים ממסוף עקבה לשאר חלקי המדינה בדרישה לשינויים רגולטורים על תעשייתם. בה בעת, הודיע ההתאחדות הירדנית לאחיות ועובדי סעד על הפסקת עבודתן כחלק מהמאבק נגד תוכנית הארגון מחדש של המשכורות במגזר הציבורי. הייתה זו השביתה השנייה במספר בשנת 2012, וזאת על אף שלאחר השביתה הראשונה, טענו גורמים רשמיים באיגוד כי דרישותיהם זכו למענה.

בחודש מרץ, הפגינו 300 סוחרים מול הפרלמנט במסגרת שביתה שערכו במחאה על תיקון לחוק האריסים ובעלי האדמות. החוק, שקובע תנאים חדשים לחוזים בין שוכרים ובעלי דירות, גרם בין השאר לעליית מחירי השכירות והציב משפחות וסוחרים בסכנת פינוי מבתיהם ובתי העסק שלהם.

חוסיין קאדי, מפגין, אמר כי סעיף החוק הקובע כי יורשיהם של דיירים יוכלו לשמור על נכסיהם במשך 3 שנים לאחר מותו של האריס.

"כ-12 אלף משפחות מ[העיר] זרקא נמצאים בסכנת פינוי בגלל סעיף הירושה", הוא אמר.

אחת השביתות המשמעותיות ביותר הייתה זו של עובדי חברת אספקת החשמל המרכזית של ירדן, ששבתו במשך כשבועיים בחודש אפריל, במחאה על משכורותיהם הנמוכות ותנאי העסקתם.

"אנחנו עובדים ירדנים, ויש לנו זכות לדרוש דרישות חברתיות וכלכליות הוגנות. זכותנו לדרוש שיפור במצב הכלכלי של משפחותינו", אמר מחמוד חיארי, אחד השובתים, לג'ורדן טיימס.

על השחיתות

"בשנים האחרונות, נכסי המדינה הופרטו", אמר חברת התנועה העממית של העיר אירביד. "לאן הלך הכסף? החוב עלה, לא ירד. יש בירדן פוספט, אורניום, גז, פצלי שמן, תיירות ומשאבים אנושיים. זו מדינה עשירה, בניגוד למה שאנשים חושבים. על כן, אנחנו מעוניינים בהקמתו של בית דין מיוחד שידון בהפרטות בלתי חוקיות".

כאמור, לצד השביתות הרבות שהתקיימו בירדן בחודשים האחרונים, ידעה המדינה גם אינפלציה של חשיפתם של מקרי שחיתות בדרגי השלטון [עליהן דובר בהרחבה יתרה פה ופה].

בחודש פברואר נעצר ראש המודיעין הירדני לשעבר, מוחמד דאחבי, באשמת הלבנת כספים ושוחד. בדצמבר נעצר עומר מעני, ראש עיריית עמאן לשעבר, בהאשמות דומות. כל אותה העת התקיים ויכוח ער בתקשורת ובפרלמנט הירדני בעניין אשמתו של ראש הממשלה שכיהן עד לאחרונה, מערוף אל בח'ית, בשחיתות הקשורה להענקת אישורי בנייה בלתי-חוקיים לקזינו בים המלח (פרשת "קזינו גייט").

מערוף אל בח'ית, בימים טובים יותר

בנוסף, לקראת סוף שנת 2011 התגלה כי כמה אלפי דונמים שהיו בבעלות המדינה, נרשמו תחת שמו ובעלותו הפרטית של המלך. בית המלוכה ניסה להסביר זאת כמהלך שמטרתו הימנעות מבירוקרטיה מפרכת לצורך הסבת הקרקע למטרות פיתוח.

לאחרונה, החליט הפרלמנט לפטור את שר השיכון הציבורי לשעבר, סאהל מג'לי, מלעמוד למשפט באשמת קבלת שוחד. מג'לי נחשד בשחיתות בעקבות מעורבותו ב"יוזמה הממשלתית למען דיור וחיים הוגנים", שעלתה לממשלה מיליארדים ומטרתה הייתה בניית דיור בר-השגה למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. התוכנית לא יצאה לפועל, על פי החשדות משום מקרי שחיתות שגרמו לעלייה מסיבית בעלויות הבניה. "אל תשכחו מהדיור ההוגן! הוא נגנב בידי השטן!", קראו מפגינים ביום שישי האחרון.

פרשת מג'לי זכתה לפרסום עולמי לאחר מעצרם של האחים ג'מל וסאהר אל-מותסב. ג'מל, עורך בעיתון "ג'ירסא", פרסם מאמר שכתבה סאהר, אחותו העיתונאית, בנוגע לפרשה. במאמרה של סאהר צוטט חבר פרלמנט באומרו כי הוועדה הפרלמנטארית שהחליטה בעניינו של ג'מלי, קיבלה הוראות מפורשות ממשפחת המלוכה להימנע מלהעמיד את השר-לשעבר למשפט. ג'מל נעצר ביום שני שעבר באשמת הפצת מסרים החותרים תחת המדינה וטרם שוחרר, בעוד שסאהר נעצרה ושוחררה באותו היום.

ממשלות הולכות, ממשלות באות

האירועים האחרונים בירדן אינם מגיעים להיקף של מה שאירע במדינות השכנות. עם זאת, קשה לבטל את התחושה שהאדמה מתחילה לרעוד מתחת לרגליו של המלך עבדאללה.

התפטרותו של ח'סאונה גרמה לחוסר מנוחה בבית המלוכה, שהומר במהירות במתקפה תקשורתית אגרסיבית על תפקודו כראש ממשלה. למחרת התפטרותו של ח'סאונה, שיגר מלך ירדן מכתב לתקשורת בו האשים את ח'סאונה בעיכוב תהליך הרפורמה. הארמון רמז כי ח'סאונה היה למכשול בדרך לקיום בחירות פרלמנטאריות מוקדמות, ככל הנראה משום שהעדיף לדחות את הבחירות לשנת 2013, כדי לדאוג שחוק הבחירות החדש ינוסח כהלכה.

פאיז טראוונה, ראש הממשלה החדש שהמלך מיהר למנות, הוא דמות שזוכה לאמון רב בקרב אנשי הארמון. בניגוד לח'סאונה, שנחשב לדמות רפורמיסטית, טראוונה ידוע כאדם קונסרבטיבי ותומך של בית המלוכה. במשך 40 שנות הקריירה שלו, היה טראוונה שר החוץ, ראש הממשלה ועבד במשרות שונות בארמון המלוכה.

"מינויו של טראוונה הוא עלבון לעם הירדני, משום שהוא סבור כי רפורמה פוליטית, חופש הביטוי וחופש העיתונות הם איום על בטחון המדינה", אמרה ראשה אל וואהש, עיתונאית ירדנית, אמרה לרשת "אל ערביה".

אין ספק כי הצלחתו או כישלונו של טראוונה בהחלת הרפורמות המוגבלות שהציג המלך עבדאללה בחודש אוגוסט האחרון, יהיו בעלות משקל. עם זאת, יש לזכור כי אותן הרפורמות לא מתמודדות עם אחת הבעיות העיקריות של ירדן – ריכוז הכוח  בידי בית המלוכה ומקורביו, דבר המתבטא הן בהגינותן של הבחירות למוסדות השונים, באופן בו מתקבלות ההחלטות וגם בחלוקת העושר במדינה.

עד אז, לאחד המפגינים היה מסר ברור לראש הממשלה החדש: "טראוונה, אם האנשים לא בחרו אותך, אין לך אף יכולת להחליט עבורם".

ירדן | התהליך הדמוקרטי

[הגר שיזף]

בהמשך לפוסט הקודם, בו דיברנו על תנועת המחאה  והמתחים בין הירדנים והפלסטינים, הפוסט הנוכחי יעסוק בכלכלה הירדנית, השחיתות, הרפורמות החדשות והתעוררות חדשה ומפתיעה בדרום המדינה.

על אף שרוב הפרשנים מדגישים את הדרישות האזרחיות-פוליטיות של ההפגנות האחרונות, חשוב לציין שירדן, בדומה למדינות רבות, עברה תהליך כלכלי של ליברליזציה מהירה בשנים האחרונות שפגע באזרחים רבים ויש לו חלק משמעותי בתחילתן של ההפגנות הנוכחיות.

ירדן היא מדינה בעלת משאבים כלכליים מוגבלים למדי אשר הייתה תלוייה, מאז ומתמיד, בייבוא של מוצרי מזון ממדינות אחרות.

מאפיין חשוב נוסף של הכלכלה הירדנית הוא תלותה הרבה בסיוע ממדינות זרות, בעיקר מדינות המפרץ וארה"ב, וחלקו הקטן יחסית של המיסוי בתקציב הלאומי: בין השנים 1952 ו-1966, תמיכה כלכלית ממדינות זרות הגיעה לכדי 30 אחוז מכלל ההכנסות של הממשלה והיוותה בין חמישית לשליש מהתל"ג. לאחר מלחמת ששת הימים הוגבר הסיוע של מדינות ערב לירדן ובין השנים 1967-72 עמד כלל הסיוע על סך של 58 אחוזים מהכנסות המדינה.

 המלחמה גם היא היוותה נקודה חשובה ביותר על ציר "התהליך הדמוקרטי" של ירדן, משום שבעקבותיה קבע המלך חוסיין חוק חירום במדינה, שהגביל את הזכויות האזרחיות, פיזר את הפרלמנט הירדני והשהה את החוקה. בנוסף, חוק החירום אפשר לרשויות לעצור אזרחים ללא משפט, לערוך צנזורה בעיתונות, לאסור על הקמת מפלגות ולהגביל את חופש ההתארגנות.

תחילת שנות ה-70 ופריחתן של כלכלות הנפט במפרץ הפרסי הביאו עמן גם פיתוח לכלכלתה של ירדן, שצמיחתה הריאלית בין 1973 ל-1974 עלתה בכ-10 אחוזים בשנה (נתוני צמיחה דומים ניתן למצוא במדינות כמו טיוואן, סינגפור ודרום-קוריאה). בעוד שניתן לזקוף חלק מצמיחתה של ירדן מאמצע-סוף  שנות ה-70 לפיתוח סקטור השירותים באותם השנים, את מרביתה יש לייחס לתמיכה הרבה שהגיעה ממדינות הנפט במפרץ ולעובדה שהן איפשרו לאזרחים ירדנים לעבוד בשטחן. תמיכתן הכלכלית המסיבית של מדינות המפרץ הפרסי, ובראשן ערב הסעודית, החלה בעקבות הקווים המנחים עליהם הסכימו מדינות ערב בפסגת בגדאד שנערכה בשנת 1978, בעקבות תחילת ההליכים הדיפלומטיים בין ישראל ומצרים. אחד מהקווים המנחים עליהם הסכימו המדינות שלקחו חלק בפסגה לספק תמיכה ל"מדינות החזית" הנותרות. על פי הסיפור, מדינות ערב היו מודאגות במיוחד מירדן, אשר הביעה התעניינות ביוזמותיו הדיפלומטיות של סעדאת, נשיא מצרים דאז. כדי למנוע "עריקה" של מדינות ערביות נוספות מהליגה הערבית, החליטו המדינות החברות להעניק סיוע כלכלי נרחב לירדן, שיקשה עליה לפעול נגד הקונצנזוס של המדינות החברות.

בשנת 1983 עבדו כ-350 אלף ירדנים, שהיוו באותן השנים כ- 40 אחוזים מכלל כוח העבודה, במדינות זרות ובמיוחד במפרץ. תודות לכסף שזרם לקופת המדינה, בנתה ירדן מערכת חינוך ותשתיות ושיפרה את מנגנוני הרווחה בכלל ושירותי הבריאות בפרט. במקביל, פותח הסקטור הציבורי והתעסוקה בו, עד כדי כך שהשנת 1986 כמחצית מכוח העבודה הירדני הועסק על ידי המדינה.

תחילת תהליך הדמוקרטיזיציה הירדני של שנות ה-80 קשור קשר הדוק להתדרדרות הכלכליות שהיא ידעה אז. התמוטטותם של שווקי הנפט במדינות המפרץ בתחילת שנות ה-80 והירידה החדה במחירי הנפט הובילה לירידה בסיוע ממדינות ערב ובמיעוט הזדמנויות-תעסוקה עבור ירדנים במפרץ. בסוף שנות ה-80 המשבר החריף, עד שבשנת 1988 הדינאר הירדני חווה ירידה חדה כנגד הדולר ואיבד כ-45 אחוזים משוויו. נתונים רשמיים מאותה התקופה מצביעים על 12 אחוזי אבטלה. בתגובה למשבר החריף, הציגה קרן המטבע העולמית חבילת סיוע לירדן, בתנאי שהממשלה תאמץ תוכנית צנע בת חמש שנים. ראש הממשלה באותה התקופה, זיד רפאעי (שהנו גם אביו של ראש ממשלת ירדן שפוטר לאחרונה, סמיר רפאעי) החל לפעול כדי להטמיע את השינויים הכלכליים שהכתיבה קרן המטבע העולמית והעלה את מחירן של סחורות רבות, ביניהן גם גז לבישול ודלק.

כבר בשנת 1984, בעקבות התעוררויות אזרחיות שונות שנבעו מהגזרות הכלכליות, המלך הקים פרלמנט חדש, לראשונה מאז פוזר הפרלמנט ב-1974. אבל הבלאגן האמיתי התחיל בשנת 1989, אז החלו מהומות ספונטניות בעיר מעאן שבדרום ירדן. התושבים שלקחו חלק בהפגנות מחו נגד עלייתם של מחירי המוצרים הבסיסיים ותוכנית הצנע מבית היוצר של קרן המטבע. ההפגנות התפשטו במהרה גם לאל-טפילה (183 ק"מ דרום לעמאן), אל-כרכ (140 ק"מ דרום לעמאן) ואל-סלט (30 ק"מ מצפון לעמאן). המיוחד והמפתיע בהפגנות האלה היה העובדה שהן החלו דווקא בדרום המרוחק יחסית של ירדן, שבאופן מסורתי נחשב לאזור בעל תמיכה גדולה במלך והשושלת ההאשמית. המסמך שליווה את ההפגנות האלה נכתב על ידי מנהיגי הקהילה של אל-כרכ. המסמך קרא לפיטוריו של זייד אל ריפאעי (אביו של סמיר ריפאעי), ראש ממשלת ירדן דאז, תיקון חוק הבחירות כדי שיתאם לעקרונות הדמוקרטיה וייצוג פלורליסטי, טיפול בשחיתות השלטונית, העצמת חופש העיתונות ופיתוח תוכנית כלכלית לאומית שתטפל במעמד הנמוך. דרישות אלו אומצו על ידי ערים וכפרים נוספים, ביניהם גם כאלה שלא לקחו חלק בהפגנות, וחלקם אף הגדילו והוסיפו דרישה לסופו של חוק החירום. על אף הדרישות מרחיקות הלכת, חשוב לציין כי ההפגנות לא כללו ביקורת נגד בית המלוכה וזעמם של ההמונים כוון כלפי הממשלה. בהתאם, המלך חוסיין פיזר את הפרלמנט ביולי 1988.  לאחר מכן, שככו ההפגנות .

מלחמת המפרץ בתחילת שנות ה-90 הובילה לחוסר יציבות כלכלי נוסף בירדן, בעיקר עקב הפגיעה בתזרים הסיוע הבינלאומי מארה"ב, שהשהתה את תמיכתה הכלכלית בירדן עקב תמיכתה המוצהרת של ירדן בעיראק. המצב הכלכלי במדינה החל להתייצב רק בסוף שנות ה-90 – הפעם, יציבותה של המדינה הושגה בעיקר כתוצאה מכניסה מאסיבית של כוח עבודה זר לשוק המקומי וסיוע ממדינות זרות. תחילת שנות האלפיים הביאו עמן משבר נוסף וחוב מדיני גבוה, ממנו יצאה המדינה בעקבות השקעות פרטיות מרחבי העולם והגירה של מהגרים עשירים יותר – עיראקים, בעיקר – אל תוך המדינה. עם זאת, הגידול וההתאוששות לא הביאו עמם פתרונות לאבטלה של אזרחי המדינה: על פי הסטטיסטיקה כ-98 אחוזים מהחברות הפרטיות בירדן מעסיקות בין 5 ל-19 עובדים בסה"כ. ניסיונות הממשלה להתגבר על מצוקת האבטלה התבטאו בעיקר בהרחבת הייצוא על ידי הקמת אזורים לסחר חופשי. שלא במפתיע, אסטרטגיה זו התבררה כבלתי מוצלחת משום שמקומות העבודה החדשים הציעו משכורות נמוכות ותנאים גרועים שמשכו בעיקר מהגרים ולא אזרחים ירדנים.

כיום, עומד מספר המובטלים בירדן על כ-300 אלף או כ-12 עד 15 אחוזים מהאוכלוסיה. יותר משני שליש מהמובטלים הם מתחת לגיל 40 ויותר מחצי מהם בעלי תארים אקדמיים.

הפגנה נגד יוקר המחייה בירדן, 21 בינואר 2011.

השחיתות הפושה בשלטון הירדני היוותה אף היא גורם נוסף וחשוב  בצמיחתה של תנועת המחאה הנוכחית. בין פרשות השחיתות המפורסמות ביותר במדינה ניתן למצוא את פרשת חליד שאשין, איש עסקים עשיר שריצה שלוש שנות מאסר בכלא ולמרות זאת, הורשה לטוס אל מחוץ למדינה כדי לקבל טיפול רפואי בפברואר האחרון. מקרה נוסף שעדיין מעורר הדים במדינה הוא פרשת שחיתות שזכתה לשם "קזינו גייט" בה מעורב, לכאורה, ראש ממשלת ירדן הנוכחי, מערוף אל באחית, שמונה  (על ידי המלך) רק לאחרונה לתפקיד.

זרז נוסף לתחייתה של התנועה הייתה מערכת הבחירות השערורייתית שהתקיימה במדינה בנובמבר 2010 . לאחר שבבחירות שקדמו להן, בשנת 2007, רשמה מפלגתם של האחים המוסלמים, או בשמה בירדן, "חזית הפעולה האסלאמית", ירידה מ-17 ל-6 מנדטים. המפלגה מיהרה להכריז על תוצאות הבחירות כמזויפות ומתחה ביקורת חריפה על ההתנהלות השלטונית בירדן. בעקבות הביקורת החריפה על מערכת הבחירות של 2007, פיזר המלך את הפרלמנט בנובמבר 2009  בפתאומיות, בטענה הפשוטה כי הוא אינו עונה על רצון העם. באותה העת התפטר גם ראש ממשלת ירדן דאז, נאדר א-דהבי, שהוחלף לאחר מכן בסמיר אל-רפאעי. על אף שהחוק הירדני גורס כי מרגע פיזור הפרלמנט יש להודיע על תאריך בחירות חדש בתוך ארבעה חודשים, המלך דחה את הבחירות עד לנובמבר 2010.

ועדה שמינה בית המלוכה המליצה על תיקונים לחוק הבחירות הירדני, שזכו לביקורת רבה. על אף שהרפורמה לחוק חיזקה את הקף הייצוג הנשי בפרלמנט, היא לא התמודדה עם בעיות היסוד של הדמוקרטיה הירדנית, ובעיקרן עם העובדה שהממשלה הירדנית איננה נבחרת מתוך הפרלמנט עצמו, אלא ממונה על ידי המלך ושחלוקת אזורי הבחירה איננה שוויונית.  באותה השנה, בחרו מספר מפלגות, להחרים את הבחירות, הבולטת ביניהן הייתה מפלגת האחים המוסלמים. סקרים שלאחר הבחירות חשבו כי אחוז ההצבעה באותה השנה לא עלה על 30 אחוזים.

התיקונים והרפורמות

ב-14 ביוני 2011, המלך עבדאללה השני הבטיח לעם הירדני רפורמה מרחיקה לכת. חודשיים לאחר מכן,  ב-14 באוגוסט, חשף המלך את אותה רפורמה, שלדבריו היא לא פחות מ"היסטורית". וכוללת מספר תיקונים לחוקה הקיימת. את ההמלצות לתיקונים כתבה ועדה לבחינת החוקה שמונתה על ידי המלך כבר בחודש אפריל האחרון.

בעוד שהמלצותיה של הועדה כללו הקמה של בית משפט חוקתי והורדת גיל המינימום להתמודדות לפרלמנט ל-25, הן נמנעו מלגעת ולשנות את הסטטוס קוו לגבי יחסי המלך והפרלמנט.  על אף שדרישותיה של תנועת המחאה הירדנית לא היו מאוחדות או בהירות במיוחד, עלתה דרישה חד משמעית לשינוי השיטה בה ממונים ראש הממשלה והקבינט: בנוסף לעובדה שלמלך יש היכולת למנות בעצמו את הדרגים הבכירים של השלטון, לפזר את הפרלמנט (כפי שהוא אכן נוהג לעשות לעתים קרובות) או לחוקק חוקים בעצמו, בהעדר פרלמנט. כל הפריווילגיות הללו נותרו ללא שינוי, וקיומן מהווה מכשול שיאתגר כל שינוי דמוקרטי אחר בהליך החקיקה.

עבדאללה השני, מלך ירדן.

בנאום שהמלך נשא בחודש יוני, הבטיח עבדאללה מעבר למלוכה חוקתית עם ממשלה נבחרת ועצמאית, אך התיקונים שהוצגו באוגוסט נמנעים מלאתגר את הנושא הזה בדיוק. בעוד שהתיקונים המוצעים טומנים בחובם שינוי ניכר, הם לא עומדים בהבטחת המלך לממשלה נבחרת. בשונה ממרוקו, בירדן לא יערך משאל עם אודות התיקונים. חוק הבחירות והמפלגות הבעייתיים, תפקידם הפוליטי של כוחות הביטחון והשחיתות הגואה לא זכו להתייחסות מיוחדת בתיקונים, כמו גם פיתוח כלכלי מחוץ לעמאן.

ירדנים רבים ציינו שבשבועות שבין נאום המלך בחודש יוני ובין ההמלצות באוגוסט, עבר השיח הרשמי מדיבור על "מלכיה דסתוריה" (מלוכה חוקתית) אל "אס'לאח דסתורי " (רפורמה חוקתית). השינוי בשיח מדגים את תמרונה של המלוכה שנאחזת במרכזי הכוח תוך ניסיון לשמור על תחושת התקדמות מתמדת.  כך, העירו אחדים, נוצר מצב בו הרפורמות בעלות מאפיין מובהק של ליברליזציה מבוקרת, שמעניקה להמונים תחושה של התקדמות תוך שמירה על הפריווילגיות של בית המלוכה ויכולתו להתוות את הדרך בעתיד.

שאר התיקונים המשמעותיים כוללים הרחבת החירויות האזרחיות דרך איסור גורף על עינויים והצהרה כי כל תקשורת בין אזרחים תחשב לתקשורת חסויה ופרטית שלא ניתן יהיה לעשות בה צנזורה. הצעה נוספת קובעת כי יש להגביל את יכולה של הממשלה לחוקק חוקים זמניים בהעדרו של פרלמנט (כפי שממשלות עשו בעבר) ואחרת הגבילה את גבול היכולת השיפוטית של בית המשפט הביטחוני בענייני בגידה, ריגול וטרור. המלצה חשובה נוספת קובעת כי יש להגביל את יכולתה של הממשלה לפזר את הפרלמנט מבלי שהיא תאלץ להתפטר בעצמה.  מקורות דיווחו שהוועדה דנה גם בהוספת סעיף מגדרי ברשימת הקטגוריות של החוקים האוסרים על אפליה, אך בחרה שלא להוסיף אותו מסיבות דתיות ופוליטיות.

התגובות לתיקונים היו מעורבות.  ראש הממשלה, מערוף אל-בח'ית,  שהחליף את רפאעי בפברואר  והקבינט הצהירו מיד כי מדובר בצעדים "היסטוריים", וגם בריטניה וצרפת מיהרו להריע למהלך. חזית הפעולה האיסלאמית, לעומת זאת, קראה לאנשים לשוב לרחובות בעקבות השינויים הבלתי-מספקים ובלוגרים ירדנים הביעו חוסר נחת מהשינויים החלקיים.

בניסיון לברר מה ההמונים חושבים על הרפורמות, פירסם לאחרונה עיתון ה- Jordan Times (שמופץ על ידי ה- Jordan Press Foundation  שנמצאת בבעלות ממשלת ירדן) סקר שערך המרכז ללימודים אסטרטגיים בעמאן, על פיו רוב הירדנים תומכים בתיקוני החוקה. "72 אחוזים מתוך הנשאלים הביעו שביעות רצון מהשינויים". בהמשך, דווח בעיתון כי הסקר מצא ש-62 אחוזים מהנשאלים הסכימו כי יש צורך להקדים את הבחירות לאחר אימוץ חוק בחירות חדש. עם זאת, צוין בעיתון כי לא ברור האם הנשאלים ענו כך מתוך הסכמה מהותית עם החוק החדש או בשל חוסר שביעות רצונם מתפקודו של הפרלמנט.  לפני כחודש, פרסם העיתון תוצאות סקר נוסף, הפעם של מכון "אל קודס" למדעי המדינה, על פיו 56 מהנשאלים הביעו את "חוסר ביטחונם בתפקודם של בעלי תפקידים בכירים בפרלמנט" ו-19 אחוזים אמרו כי הם מאמינים ש"בעלי התפקידים הבכירים משרתים אך ורק את האינטרסים של עצמם".

מהדרום תצא המהפכה

אך יכול להיות שההפתעה הגדולה של האביב הירדני עוד לפנינו: בשבועות האחרונים נשמעים דיווחים על התעוררותה של תנועת מחאה חדשה בדרום ירדן. בדומה להפגנות הגדולות משנת 1989, ההתעוררות הפוליטית המעניינת בדרום ירדן מתרכזת בערים א-טפילה ואל-כרכ. הרקע העיקרי למחאה בערים אלה הוא העוני הגואה בהן. על אף הדיווחים המועטים בתקשורת הזרה והירדנית, ניתן להסיק כי במהלך החודשיים האחרונים נערכו הפגנות שבועיות בערים אלה, בהן לקחו חלק כמה מאות משתתפים שנשאו ככרות לחם וקראו לכתיבתה של חוקה חדשה.

מפגינים באל-כרכ, ירדן. 14 באוגוסט, 2011.

בשונה מתנועת המחאה בעמאן, ערים אלה כוללות בעיקר תושבים ירדנים לא-פלסטינים ושבטיים אשר נחשבים באופן מסורתי כבני בריתו של המלך. בתגובה להפגנות הללו, ביקר המלך עבדאללה בטפילה בחודש יוני האחרון והבטיח לתושבי העיר טיפולי בריאות בחינם, גיוס של אלף מקומיים למשטרה וכוחות הביטחון וגם הודיע על הקמתה של קרן פיתוח חדשה לאיזור. מהלך זה נובע מההבנה הפשוטה של המלך כי אם בני בריתו המסורתיים יהוו חלק מתנועת המחאה, יהיה קשה לנקוט באסטרטגיית ה"הפרד ומשול" בה נהג עד כה.

[הפוסט הזה הוא חלקו השני של הפוסט ירדן|המלך, העם והרפורמה. לקריאת הפוסט הקודם, לחצו כאן.]

ירדן | העם, המלך והרפורמה

 פוסט זה הוא חלקו הראשון של פוסט על ירדן בשני חלקים, בניסיון לעשות קצת סדר במתרחש בממלכה השכנה. בפרק הראשון – רקע על האביב הירדני והמתחים בין האזרחים הפלסטינים-ירדנים והירדנים ובפרק השני – כלכלה, דמוקרטיזציה והרפורמות [את הפרק השני ניתן לקרוא כאן].

משתתף בהפגנה של נאמני המלך מנשק את תמונתם של בני משפחת המלוכה.

[הגר שיזף]

ביוני 2010 פירסם האיחוד האירופי דו"ח  "התקדמות מדינית של שכנות האיחוד האירופי" (ENP country progress report)  ובו רשמים חיובים ביותר על ירדן ומילות  הלל על ההתקדמותה המתמדת  לקראת רפורמה פוליטית ושקיפות מדינית. בהזדמנות אחרת, אמר פטריק רנולט, שגריר האיחוד האירופי בירדן,  ש"ירדן צועדת בכיוון הנכון" וקונדוליזה רייס הוסיפה ש"ירדן פוסעת בצעדי ענק לקראת אבולוציה פוליטית". במהלך ארוחה פרטית שסעד ברק אובמה, אז מתמודד לנשיאות ארה"ב, עם מלך ירדן, הוא התרשם באופן כה עמוק מהמלך הצעיר והרפורמיסט עד שאמר לו: "הוד מעלתך, אנחנו צריכים לשבט אותך!".

אך המציאות בירדן חושפת תמונה שונה לחלוטין. ירדן, שנשלטת על ידי בית המלוכה ההאשמי, נמצאת בתהליך דמוקרטיזציה מתמיד – "תהליך לשום מקום". בעוד שניתן לראות התקדמותחשובה ברמת החירות של אזרחי ירדן מאז שנת 1989, אז בוטל חוק החירום שהיה בתוקף במדינה עד אז, ירדן של היום היא מדינה בעלת פרלמנט שממונה על ידי המלך, היסטוריה של בחירות שהגינותם מוטלת בספק, שירותים חשאיים בעלי פעילות ענפה ועד לפברואר 2011 – מדינה בה קיימים איסורים מחמירים לגבי הפגנות ומחאה.

"האביב הערבי", כמו שהתקשורת אוהבת לקרוא לו, הגיע לירדן. את הסיקור התקשורתי הלוקה בחסר ניתן לזקוף לחובת העובדה שההפגנות בממלכה היו קטנות בהרבה ממפגני הכוח האדירים שנראו ברחבי המזה"ת, אך סיבה נוספת היא גם עצם היותה של ירדן בבת ברית חשובה ביותר של המערב, שמנסה לצבוע את המתרחש בה בצבעים חיוביים יותר מן הראוי. כך או כך, ירדן חוותה, ועודנה חווה  התעוררות של תנועות מחאה עממיות במרכז המדינה ובפריפריה שלה. אופיה של המחאה הירדנית זיכה אותה בשם "התעוררות נוסח מרוקו", משום הדמיון בין שתי המדינות בעצם קריאתן של תנועות המחאה לשינויים יותר מבניים-פנימיים ופחות מהפכניים מוחלטים. בזמן שבמצרים ובמדינות נוספות צעקו "א-שעב יוריד אסקאט א-נזאם" (העם רוצה במפלת המשטר), בכיכר המרכזית של עמאן שלטה דווקא הסיסמה  "אצלאח אנ-נז'אם" (להעביר את הרפורמה).

האביב הירדני

עוד ב-25 בינואר, יומה הראשון של המהפכה המצרית, החלו להשמע בירדן קולות שקראו להמונים לצאת לרחובות. ההפגנות בעמאן, שהחלו כמפגן תמיכה בעם השכן, הלכו וגדלו (על אף שנותרו קטנות באופן יחסי לשאר המדינות הגועשות במזרח התיכון), ובשיאן הגיעו לכדי הפגנה של 10 אלפים מפגינים למען רפורמות ונגד יוקר מחירי המזון ברחובות עמאן ב-25 בפברואר. נראה היה שמלך ירדן, עבדאללה השני, למד דבר או שניים מהמפכות שמתחוללות סביבו. זמן קצר לאחר תחילת ההפגנות החליט עבדאללה, באקט של פיוס, להסיר את המגבלות נגד הפגנות ואסיפות ציבוריות.

נקודת הציון החשובה הבאה במחאה הייתה ב-24 במרץ, אז קיימה תנועת המחאה "צעירי ה-24 במרץ", עד אז תנועה אינטרנטית בעיקרה, הפגנה בה לקחו חלק בין 500 אלף מפגינים בכיכר הגדולה של עמאן. מול הפגנתם של הצעירים התקיימה הפגנת נגד של "נאמני המלך" שטענו שהשבאב הם תנועה אנטי-מלוכנית שכל מטרתה היא הפלת המלך.

למרבה הצער אולי, ניתן להסיק מהדיווחים, שטענותיהם של נאמני המלך רחוקות מאוד מהמציאות. הבלוגר הירדני נאסים טארוואנה (שכותב את הבלוג המעולה  "Black Iris") , שנכח בהפגנה דיווח שהדרישות העיקריות של המפגינים תאמו באופן מפליא למדי להבטחות-עבר של המלך. טארוואנה סיפר שבראש רשימת הדרישות של המפגינים עמדה הדרישה לכינונה של ממשלה נבחרת שתתפקד תחת משטר של מונרכיה חוקתית בה המלך הוא הריבון העליון – דבר שהמלך עצמו הציע בעבר. בהמשך הרשימה ניתן היה גם למצוא דרישה להפסקת התעמרותם של סוכני המודיעין הירדני (ה"מוחאבראת") באזרחים.זה שנים רבות נחשבת ירדן לאחת מהמדינות היציבות במזרח התיכון ובת-ברית חשובה של ארה"ב. בהתאם, אל מול כל התעוררות אזרחית שהייתה עד כה הצליח המלך הירדני להשקיט את הרוחות על ידי הבטחת אי-אלו רפורמות ששומרות על האיזון בין שימור הכוח האמיתי בבית המלוכה ובין שחרור הרסן בתחומים אחרים. בתגובה להפגנות, פיזר המלך את הקבינט ופיטר את ראש הממשלה, סמיר רפאעי, וב-14 באוגוסט אף חשף שורה של רפורמות חדשות שמתכתבות עם דרישות המפגינים בדרך זו או אחרת. מבט על ההיסטוריה הירדנית יכול לרמוז לנו כי שימוש בממשלת הבובות כ"בולם זעזועים" אליו מופנה זעם ההמון ומתן אשלייה של "תהליך דמוקרטי מתמיד" שהנו למעשה תהליך דמוקרטי שלא נגמר, היא טקטיקה רווחת שהוכיחה את עצמה כיעילה ביותר עבור בית המלוכה לאורך השנים.

הפגנת תמיכה במצרים. על השלט משמאל כתוב: "מצרים, ירדן איתכם".

 פלסטינים וירדנים

הקמת מדינת ישראל והפליטות הפלסטינית הנם שני גורמים חשובים ביותר להבנת המרקם הדמוגרפי וחברתי של ירדן, שאוכלוסייתה כמעט והוכפלה בעקבות זרם הפליטים הפלסטינים שנכנסו לשטחה בשנותיה הראשונות.

עם סיומו של המנדט הבריטי בפלסטין וכתוצאה מהמלחמה שהתחוללה בין ישראל ומדינות ערב בשנת 1948 (מלחמת השחרור), ירדן השתלטה על הגדה המערבית ומזרח ירושלים. מתוך 700 אלף פלסטינים שברחו או גורשו מבתיהם בשנת 1948, כשליש עד חצי ברחו אל הגדה המערבית וכ70 אלף ברחו אל ירדן; ירדן העניקה לפלסטינים תושביהגדה המערבית ומזרח ירושלים אזרחות ירדנית מלאה. באותן השנים, עמדה האוכלוסיה בירדן על מספר של בין 300 אלף ו-440 אלף תושבים. בעקבות מלחמת 1967 (ששת הימים) וכיבוש הגדה המערבית ומזרח ירושלים בידי ישראל, ברחו כ-217 אלף פלסטינים מהאיזור אל ירדן.. אזרחותם הירדנית של הפלסטינים שנותרו בגדה המערבית נשללה מהם בעקבות האינתיפאדה הראשונה, אז הודיע המלך חוסיין כי הוא מוותר על כל תביעה על שטחים בגדה המערבית.

המלך עבדאללה הראשון, אביו של חוסיין, נרצח בידי פלסטיני בשנת 1951. בשנת 1970 פלסטינית ניסתה חוליה פלסטינית לחסל את המלך חוסיין, במאורע שהוביל לנקודת רתיחה ביחסי הפלסטינים והירדנים ב"ספטמבר השחור". במסגרת האירועים האלימים תקף הצבא הירדני את מחנות הפליטים הפלסטינים ואת אש"ף. בעקבות האירועים, הועצמה ההעדפה לירדנים הלא-פלסטינים (רובם ממוצא בדואי ונקראים גם Transjordanian)  במערכת הביטחון והשלטון הירדנית ודחיקתם של הפלסטינים מהן. בו בזמן, החל לשוב אל ירדן זרם של פלסטינים בעלי אזרחות ירדנית (רובם מהגדה המערבית,במקור) שעברו אל כוויית בשנות ה-50. הפלסטינים ששבו ממדינות המפרץ היו עשירים יחסית לשאר תושבי ירדן. המעמד החדש, של פלסטינים אזרחי ירדן שצברו כוח עסקי וכלכלי רב – הפך לאחד מעמודי התווך של התמיכה בשלטון המלוכה.

המלך עבדאללה הראשון, ולאחר מכן גם המלך חוסיין, התייחסו אל האוכלוסיה הירדנית ה"אותנטית" ) כבני ברית מועדפים ובשנים הראשונות פעלו על מנת לחזק את הקשרים עמם על ידי גיוסם לתפקידי מפתח במנגנוני השלטון. על אף שלא כל השבטים הטרנס-ירדנים זכו ליחס מועדף שכזה, תפקידי מפתח בצבא ובשירות הציבורי היו מאוישים ברובם בירדנים מהגדה המזרחית.

סוף שנות ה-80 הביאו עמן, כפי שעוד נזכיר, ליברליזציה כלכלית מואצת. הצעדים האלה היטיבו עם האוכלוסייה הפלסטינית שהועסקה בעיקר בסקטור הפרטי, אך מטבע הדברים פגעה באוכלוסיה הירדנית שאינה פלסטינית והעמיקה את הקרע החברתי. בעקבות מלחמת המפרץ בשנת 1991, הגיע לירדן זרם נוסף של פלסטינים בעלי אזרחות ירדנית שעבדו בכוויית עד אז. כ-200 אלף ירדנים, רובם פלסטינים, שבו למדינה והיוו נטל על שוק העבודה, שנפגעה רבות גם בגלל המלחמה.

שאלת יחסיה של ירדן עם ישראל היא גורם בעייתי נוסף במרקם החברתי הפלסטיני-ירדני ובראשה, שאלת הכיבוש והפתרון הפלסטיני. בהקשר הזה, נפוצה השמועה כי במהלך ראיון של הוול סטריט ג'ורנל עם המלך עבדאללה השני, אמר המלך שירדן לא תוכל לקבל לשטחה את אוכלוסיית הגדה המערבית ולו רק בגלל ש"פשוט אין לנו מספיק מים כדי לעשות זאת". הערה זו הייתה רגישה מדי מכדי להיכנס לראיון שפורסם בסופו של דבר, אך היא מדגימה בצורה טובה את המורכבות בשיח הירדני על הנושא.

במאי 2010 פרסמו גמלאי שירות הביטחון הירדני מכתב פומבי למלך ירדן, בו ביקרו את מדיניותו הנאו-ליברלית של המלך לצד המינויים הפוליטים של פלסטינים לעמדות מפתח, תוך רמיזה כי למלכה ראניה יש יד במינויים אלה. גמלאי הצבא, שכתבו את המכתב, נחשבו עד אז לאחד מעמודי התמיכה המרכזיים של שלטונו של עבדאללה השני, ועל כן פרסומו של המכתב היה בגדר הפתעה. רשימת הדרישות שהוצגו בסוף המכתב כללו עיגון חוקתי של ההתנתקות מהגדה המערבית ושלילת אזרחותם של כלל הפלסטינים במדינה באופן מיידי או לאחר שישובו לבתיהם. בנוסף, כלל המכתב קריאה להחלת רפורמות פוליטיות, התמודדות עם שחיתות והענקת מרחב פעולה רב יותר לממשלה ולפרלמנט.

הקרע החברתי בין הפלסטינים והירדנים שימש את השלטון כדי להחליש את תנועת "צעירי 24 במרץ" שהואשמה בהיותה אנטי-מלוכנית ופלסטינית בעיקרה.

"על אף שצופה נלהב יכול היה להבחין בקיומם של מחנות אלה תמיד, הם נמצאים במלוא פריחתם בימים אלה כתוצאה מהאביב הערבי. אנחנו עדים לעלייה ברמת הסנטימנט האנטי-פלסטיני, בעיקר מהירדנים מהגדה המזרחית", כתב הבלוגר נאסים טארוואנה. "רק שעכשיו אנחנו קוראים להם 'רפורמיסטים' נגד 'נאמנים' ".

[לקריאת חלקו השני של הפוסט – "ירדן: התהליך הדמוקרטי" – לחצו כאן]

[בנוסף, אתם מוזמנים לקרוא פוסט מצויין שחגי מטר פירסם בעקבות ביקורו בירדן]

ירדן, מצרים, תימן ובחריין | 24.06.11

[הגר שיזף]

תקציר ההפגנות שהתקיימו אתמול במזרח התיכון: ירדן, מצרים, תימן ובחריין. 

ירדן

– מאות הפגינו אתמול מול משרד ראש הממשלה בעמאן. המפגינים קראו לראש הממשלה ולממשלה להתפטר משום העיכוב בהוצאה לפועל של הרפורמות שהובטחו על ידי המלך.

במרכז הרפורמות שהוצגו על ידי המלך בשבוע שעבר עומדת שינוי שיטת הבחירות בירדן משיטה בה הממשלה מתמנה באישורו של המלך לשיטה בה הממשלה תתמנה בהינתן רוב פרלמנטארי.

ההפגנה אורגנה על ידי איגודי עובדים,מפלגות אופוזיציה שמאליות ומפלגות איסלמיסטיות.

"אנחנו דורשים ממשלת פיוס לאומית בלתי-מושחת",  "העם רוצה ברפורומה" ו"אנחנו רוצים את כספנו הגנוב בחזרה!", היו קריאותיהם המרכזיות של המפגינים.

– הפגנות נוספות בהן השתתפו כ-600 מפגינים התקיימו באל טלפיה וטיבה שבצפון ירדן וגם בארד שבצפון המדינה.

"משמעותה של דמוקרטיה היא מערכת משפט עצמאית, חברי פרלמנט ישרים וממשלה נבחרת", קרא אחד השלטים בהפגנה באל טלפיה. המפגינים בעיר צעקו "הילחמו בגנבים, לא במפגינים".

– באל כרכ התקיימה הפגנת תמיכה בשר המידע הירדני, שהתפטר מהממשלה ביום שלישי האחרון במחאה על האיטיות בה פועלת הממשלה להטמעת הרפורמות. בנוסף, האשים השר את הממשלה בכך שהיא מקדמת חקיקה "מגבילה", שהוא תיאר כ"מכה לרפורמות". החוקים אליהם התייחס שר המידע הירדני הם חוק התקשורת וההפצה אותם מקדמת הממשלה.

מצרים

– מאות משפחות של מפגינים שנהרגו במהלך המהפכה המצרית ומספר סוחרי עופות הצטרפו ביום שישי להפגנה של חסרי-בית במסברו,קהיר.

ההפגנה במסברו התרכזה מול בניין הטלוויזיה, סביבו ישנים כ-200 מחוסרי בית מהעיר אל-סלאם במשך השבועות האחרונים במחאה על חוסר הנכונות של המועצה הצבאית העליונה למצוא פתרון למצבם.

הפגנותיהם של חסרי הבית החלו לפני מספר שבועות. המפגינים הם בעיקר אריסים-לשעבר מהערים אל-נהד'ה ואל-סלאם שגורשו על ידי בעלי האדמות לאחר המהפכה. ההשערות עומדות על כ-1,300 משפחות של אריסים שגורשו באופן זה ומצאו עצמן מחוסרות בית.

בשלב מאוחר יותר הצטרפו אל ההפגנות גם מחוסרי בית מהעיר אל-דוויקא, שאיבדו את בתיהם כתוצאה ממפולת אבנים שאירעה בשנת 2008 וגרמה לעשרות הרוגים והרס של בתים רבים.

– משפחותיהם של המפגינים שנהרגו במהלך המהפכה מתכוונות להמשיך להפגין במסברו עד שיתקיים משפטו של חביב אל-עדלי, שר הפנים המצרי לשעבר, שמואשם ברצח מפגינים. לטענת המשפחות, משפטו של אדלי מעוכב כבר במשך חודשים ללא סיבה. המשפחות יצאו נגד העובדה שהמועצה הצבאית העליונה מעמידה אזרחים לדין בבתי משפט צבאיים, אך דוחה את משפטם של גורמים מממשלת מובארכ.

 – עוד הפגנה שהתקיימה בקהיר הייתה של מאות עובדי הנוטריון הציבורי אשר שובתים זה היום השני ברציפות. העובדים דורשים העלאה בשכרם ובדרישה לקבלת בונוסים שהובטחו להם על ידי הממשלה.

אחת המפגינות סיפרה לEgyptian Gazette- כי גם לאחר 9 שנות עבודה בנוטריון הציבורי, היא מרוויחה 650 לירות מצריות בחודש. "הדבר היחיד שאני יכולה לקנות הוא מזון. כשבתי תתחיל ללכת לבית הספר שנה הבאה, איך אוכל לעמוד בעלויות?", היא סיפרה לעיתון.

– דף פייסבוק שנקרא "זעמה של המהפכה השנייה" פרסם קריאה לקיום הפגנה המונית ברחבי מצרים ב-8 ביולי. בדף נכתב "אנחנו קוראים לכל המפלגות המתחרות שמתווכחות מה צריך לקרות קודם – הבחירות או כתיבת החוקה – לדאוג קודם להמשך המהפכה שלנו, לדאוג קודם למצרים. המהפכה שלנו מתמוטטת".

המפגינים במסברו

תימן

– אנשי כוחות ביטחון מלווים בטנקים פתחו באש חיה על עשרות אלפי מפגינים במהלך לוויה שהתקיימה אתמול בעיר עדן שבדרום תימן. מפגין אחד נהרג ושישה נפצעו.

המפגינים קראו לסלאח לרדת מהשלטון וקראו למלך סעודיה לא לאפשר לסלאח, שנמצא בטיפול רפואי בסעודיה במהלך השבועות האחרונים, לשוב אל תימן.

הלוויה התקיימה לזכרו של אחמד דרוויש,צעיר תימני שמת ביוני האחרון בעודו במעצר.  דרוויש נעצר בחשד למעורבות בפיגוע שאירע במשרדי המודיעין התימני בעיר עדן, אשר נקשר באופן מיידי לארגון אל-קעידה.

– הפגנות התקיימו גם בצנעא וב-15 ערים נוספות בתימן.

– האו"ם הודיע שיוציא ביום שני הקרוב משלחת של חוקרי זכויות-אדם שתעריך את המצב בתימן.

מפגינה בצנעא

בחריין

– ברביעי האחרון גזר בית המשפט מאסר עולם על 8 פעילים שיעים באשמת תכנון הפיכה. בנוסף, בית המשפט גזר על 21 פעילים נוספים תקופות מאסר של בין שנתיים ל-15 שנים.

– במחאה על גזרי הדין התקיימה ביום רביעי הפגנה במנאמה שפוזרה באלימות על ידי המשטרה. ביום שלישי בערב התקיימו הפגנות במספר כפרים תוך הבעת סולידריות עם מנהיגי האופוזיציה העצורים.

–  מפגינים סיפרו שהמשטרה חוסמת החל מיום שלישי בלילה את דרכי הגישה לכפרים בהם התקיימו ההפגנות.

הפגנה שנערכה בלונדון לאות סולידאריות עם הפעילים הבחריינים