בריטניה | מהומות

חנות בוערת ברובע טוטנהאם

[הגר שיזף]

המהומה הנוכחית שמשתוללת ברחובות לונדון איננה המהומה האלימה הראשונה אליה עדים תושבי שכונת טוטנהאם, לונדון. בשנת 1985, החלו בעיר מהומות המוניות בעקבות מותה של אישה מקומית, סינתיה ג'רט, שהתמוטטה בזמן שהמשטרה פשטה על ביתה לאחר שבנה נעצר.

בדומה למהומה ב-85', המהומות שהחלו ביום שבת האחרון ניצתו בעקבות מותו של צעיר שחור, מארק דאגן, מירי של שוטרים. התרעמותה של משפחתו של דאגן והקהילה אל מול התנהלות המשטרה לא מוגבלת רק להריגתו של דאגן, אלא גם לאופן בו התנהלה המשטרה – המשפחה נאלצה לחכות זמן רב מחוץ לתחנת המשטרה ולא יודעה על מותו של דאגן באופן ראוי.

תלונות על התנהלותה המזלזלת של הממשלה כלפי תושבי הרבעים העניים של לונדון אינן דבר חדש והן היוו חומר בערה טוב למהומות שאירעו בשכונות העניות ביותר ברחבי בריטניה במהלך שנות ה-80': בשנת 1981 אירעו מהומות בשכונת טוקסטת' שבליברפול וגם בבריקסטון שבלונדון ובשנת 1985, כאמור, אירעו מהומות בטוטנהאם עצמה.

"יש נקודות דמיון רבות בין מה שקרה עכשיו ובין המהומות הקודמות. בעבר, אם נער שחור היה הולך ברחוב, המשטרה הייתה פשוט תופסת אותו, מכניסה אותו למכונית ולא היית רואה אותו במשך שלושה ימים. זה כבר לא קורה…", אמר לגרדיאן דיוויד אקינסאניה, פרשן ומפיק טלוויזיה שסיקר את המהומות של שנות ה-80'. "אך יש עדיין בעיות רבות עם השיטור באזור הזה, ועדיין יש ילדים טובים שהולכים עם הכובעים על הראש בניסיון להחביא את עצמם כי המשטרה עושה להם צרות כל הזמן".

מהומות בריקסטון, 1981

מהומות טוקסטת' בשנת 1981 היו, ככל הנראה, מהאירועים האלימים הקשים ביותר שעברו על בריטניה באותן השנים. המהומה התחילה לאחר שהמשטרה נכנסה אל שכונת העוני בליברפול תוך מרדף אחר אדם שזיהתה, בטעות, כגנב אופנועים. לארי קופר, צעיר מקומי שניסה להתערב לטובת האדם החף מפשע, נעצר על תקיפת שוטר. באותו הלילה תקפו צעירים את המשטרה עם בקבוקי תבערה ואבנים ובימים שלאחר מכן נעצרו קרוב ל-500 אנשים, 470 שוטרים נפצעו ו-70 בניינים נשרפו או נהרסו.

בתום ארבעה לילות עקובים מדם, הבישוף הקתולי והבישוף הפרוטסטנטי של העיר קראו באופן מאוחד לכינון שלום בשכונה והארכיבישוף של קנטרברי הביע את דאגתו בנוגע לאלימות הגוברת. מספר שבועות לאחר מכן, קרבות הרחוב נפסקו, אך הריגתו של צעיר שחור בידי שוטרים הובילה לגל נוסף של אלימות.

באותה השנה החלו מהומות אלימות דומות ברובע בריקסטון שבלונדון, במהלכן נפצעו יותר מ-300 שוטרים ואזרחים ו-83 בניינים נשרפו. בשנת 1985 החלו מהומות בנות יומיים גם בשכונת האנדסורת', במהלכן נשרפו ונבזזו בניינים שלמים – שני אחים נספו בשריפה בבניין הדואר המקומי, 35 אנשים נפצעו ו-40 חנויות נהרסו או נבזזו.

המסקנות העיקריות אליהן הגיעה הממשלה הבריטית לאחר המהומות של שנות ה-80' עסקו בצורך ברפורמות בשיטור בקרב הקהילות השחורות. דו"ח שכתב לורד גיפורד, שעמד בראש חקירה של המאורעות בליברפול ובלונדון בשנות ה-80, מצא שהאפליה הגזעית הייתה "מחרידה ביותר" בליברפול ודו"ח אחר שנכתב המליץ על החלת "העדפה מתקנת" לפתרון בעייתה של הקהילה השחורה.

20 שנים לאחר מכן, דו"חות נוספים הסיקו את אותן המסקנות לאחר המהומות שאירעו בבראדפורד, אולדהאם ובארנלי בשנת 2001. מותו של מארק דאגן ביום חמישי, אם כן, מהווה עוד נקודת ציון בהיסטוריה הכאובה של יחסיה הקשים של המשטרה הבריטית עם אזרחים שחורים וקבוצות מיעוטים אחרות. העובדה שמאז 1998 היו לפחות 333 מקרי מוות במעצר אך אף שוטר לא הורשע עקב כך, היא נקודה רעה נוספת ביחסיה המפוקפקים של המשטרה עם התושבים.

שוטרים חוסמים כביש ליד מכונית בוערת בהאקני, לונדון

סיבה אפשרית נוספת לפרוץ המהומות היא החלטת הממשלה הבריטית לקיים קיצוצים בשירותים החברתיים והמגזר הציבורי, כחלק מהתוכנית הכוללת לקיצוץ 95 מיליארד ליש"ט בהוצאות המדינה בחמש השנים הקרובות. הקיצוצים במגזר הציבורי פגעו במגוון רחב של פרויקטים: מצמצום פעילותם של מרכזי תמיכה לפליטים, דרך הקטנת הצוותים במרכזים לנפגעות תקיפה מינית, מרכזי יום לאלכוהוליסטים וחסרי בית, תיאטראות ולסגירתן של תוכניות להעלאת מודעות לאיידס.

הקיצוצים הורגשו במיוחד ברובע טוטנהאם בו החלו המהומות. הרובע העני מדורג במקום הרביעי מבחינת רמת העוני של ילדים בלונדון ואחוז האבטלה בו כפול מהממוצע הלאומי ועומד על 8.8 אחוזים.

ולבסוף, נדמה שבימים האחרונים ניטש בתקשורת הבריטית דיון אודות מניעיהם של הפורעים – התגובות נעות מגינוי המתפרעים כפושעים אנטי-סוציאליים ועד הפניית האצבע המאשימה כלפי ממשלת קמרון:

ג'ודי מק'ינטרי, עיתונאי בעל בלוג באינדיפנדנט, החווה את דעתו על המהומות בצורה שגרמה להפסקת עבודתו כבלוגר באתר העיתון. בפוסט שפרסם מקינטרי ביום שני תחת הכותרת From Brixton to Tottenham, the inequality at the heart of the riots, כתב מקינטרי: "אם הם רוצים שהמהומות יפסקו, יש משהו פשוט מאוד שהמשטרה יכולה לעשות. להפסיק להרוג אנשים."

בהמשך היום, כתב מק'ינטרי בחשבון הטוויטר שלו: "אתם שואלים האם הביזה מוצדקת, אני שואל האם המשטרה אי פעם תישא באחריות  על הריגת אזרחים?". תוך זמן קצר, פירסם האינדיפנדנט הודעה על הפסקת פרסומו של הבלוג של מק'ינטרי באתר.

אולם קולות נוספים בבריטניה מיהרו להאשים אנשי שמאל בכך שהם קושרים בין המהומות ובין הקיצוצים הכלכליים. אחד מהקולות האלה יוצג על ידי ה"דיילי מייל", צהובון בריטי יומי עם קהל של כ-2 מיליון קוראים שמדורג במקום השלישי בבריטניה מבחינת נתוני הפצה. בכתבה שפורסמה אמש בצהובון נכתב כי "חברי פרלמנט ממפלגת הלייבור ופעילים מיהרו לתרץ את מעשי הבריונים, וטענו שלנוער מוחלש אין אפשרות אחרת חוץ מלרסק את הרחובות הראשיים".

נכון לעכשיו, המהומות ממשיכות להתפשט ברחבי בריטניה – אתמול החלו מהומות במנצ'סטר וכבר שלשום היו מהומות דומות בליברפול ובברמניגהם. בעוד שהדיון על מניעיהם של המתפרעים נמשך, יהיה מעניין לגלות בהמשך (בעיקר נוכח גל ההתקוממויות באירופה ובמזה"ת) מה יעלה בגורלן של המהומות הנוכחיות וכיצד הן ישפיעו על הפוליטיקה בבריטניה.

בריטניה | ביקום המקביל של טוני בלייר

מי שעקב אחרי ההצדקות הרשמיות לפלישה לעיראק לפני שש שנים, ואחרי שלל התחקירים, הגילויים, ולבסוף דיוני ועדת החקירה בחודשים האחרונים, לא היה יכול שלא לחוות אתמול תחושה מבחילה של ראייה כפולה.

בדיונים הקודמים של הוועדה שמענו מדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה דאז לארה"ב כריסטופר מאייר, שבלייר היה שיכור-כוח ומאוהב בעוצמה האמריקאית. שמענו שהוא הביע את תמיכתו בפלישה לעיראק עוד לפני שבארה"ב בכלל התחילו להכין לכך את הקרקע, ודאי לפני שהבריטים עצמם בכלל שמעו על כך. לפי העדות של מאייר, בלייר ביקר בחוותו של בוש בטקסס שנה שלמה לפני המלחמה, והתחייב שם לתמוך בכל מהלך צבאי של ארצות הברית. שמענו מעורכי דין בכירים, כולל היועץ המשפטי למשרד החוץ מייקל ווד, שהמלחמה הייתה בלתי חוקית (ווד גונן על כך שלא התערב בצורה מוחלטת במלמול על זה "שאלות מצפון הן עניין אישי") ; שמענו איך שר החוץ דאז, ג'ק סטרו, העדיף להתעלם מהדעה הזאת כי חשב שהחוק הבינלאומי בנושא הזה הוא "עמום" וכי בתפקידו הקודם כשר פנים הוא "נאמר לא מעט שמשהו הוא לא חוקי, עשה אותו בכל מקרה, וניצח בבית משפט" (זה אותו ג'ק סטרו ששחרר ממעצר את אוגוסטו פינושה, ובכך גדע מה שהיה יכול להיות פריצת דרך היסטורית במשפט בינלאומי).

שמענו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, סר אוליבר גולדסמית', איך הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה ברגע האחרון, ואיך עד שבועות ספורים לפניה הוא סבר שהיא בלתי חוקית; איך הוא נדרש סופית לחוות דעת רשמית ומחייבת רק כאשר צבא בריטניה כבר עמד בגבול עיראק, והמפקדים דרשו תשובה של כן-או-לא; איך גם כשהסכים שהחלטה 1441 של האו"ם "יכולה להוות בסיס סביר ליציאה למלחמה", סייג זאת באומרו ש"אם הייתי נאלץ להציג את ההחלטה כעילה בפני בית דין, כ לא בטוח שבית הדין היה משתכנע". עדות יוצאת דופן ניתנה מפי סגניתו, עובדת הציבור היחידה שהתפטרה במחאה על המלחמה, הרייט ווילמהורסט. מבחינתה, המלחמה הייתה בלתי חוקית בעליל; החוק הבינלאומי בעניין פשע האגרסיה הוא בהיר כיום; וג'ק סטרו, עם כל הכבוד, הוא לא משפטן בינלאומי.

והרי בדיוק בזה אמורה להתמקד עבודת הוועדה. המלחמה בעיראק אמנם היוותה רקע ובמה לפשעים מפלצתיים נגד האנושות (כלא אבו גרייב, הפצצות חוזרות ונשנות של אזרחים, פיגועי התאבדות בקנה מידה תעשייתי על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד) והשלכותיה (התמוטטותה של מדינה שלמה, תחילת הפיכתה של אירן למעצמה אזורית, החלשות פטאלית ובלתי הפיכה של ארה"ב) עוד יורגשו במשך עשורים. אבל החשוב ביותר מבחינת אחריות אישית ופלילית היא שהמלחמה הייתה בלתי חוקית מלכתחילה; קרי, זאת הייתה מלחמה תוקפנית ופשע נגד השלום (war of aggression), שארה"ב ובריטניה יצאו אליה מבלי הסמכה של מועצת הבטחון של האו"ם. ההחלטה האחרונה של האו"ם לפני המלחמה הייתה החלטה 1441, שקראה לסדאם לקיים את תנאי הפסקת האש של מלחמת המפרץ הראשונה – להתפרק מנשקו ולאפשר גישה למפקחי האו"ם, או "לעמוד בפני השלכות רציניות". כל הצוות המשפטי של ממשלת בריטניה, ובראשם היועמ"ש גולדסמית', היו סבורים כי מבלי החלטה חד משמעית של מועצת הבטחון, יציאה למלחמה נגד עיראק תהיה פלילית. בלייר, בוש, והצוות המשפטי של בוש (שהביא לנו את הפטריוט אקט ומחנה גואנטנמו) יוכלו לצאת למלחמה אם סדאם לא ייענה להחלטה 1441, קרי, יפר את הפסקת האש שהן צד לה.

לאחר מערכת לחצים כבדה, גולדסמית' נתן עצה מהוססת שהסכימה עם הפרשנות הזאת. בלייר פירש אותה כאור ירוק נחרץ, וכדי לנסות ולהביא את הציבור הבריטי לצידו, שחרר דו"ח מופרך, שטען כאילו לסדאם יש נשק להשמדה המונית שיוכל להפעיל בהתראה של 45 דקות; הנוסח המדויק של המידע – שלסדאם יש נשק כימי לטווח קצר ביותר שהוא יכול להפעיל בשדה קרב נתון בהתראה הנ"ל – טושטש; המקור המפוקפק של המידע – נהג מונית בגדדי, למען השם – נחשף רק בשימועי ועדת החקירה, לפני כחודש.

שבריריות הטיעון המשפטי בעד המלחמה, השנאה והתיעוב שמרבית אזרחי בריטניה חשים כלפי בלייר – עד כדי כך שהוא נאלץ לא מזמן להתגונן ש"זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותי" – והעדויות שבאו עד כה בפני וועדת החקירה והציבור, תרמו כולם לציפייה שנשמע מטוני בלייר אתמול משהו שלא שמענו עד כה: פקפוק, חרטה, ביקורת עצמית – לפחות הצטדקות. מאחוריו ישבו משפחות שכולות – בשקט ובאיפוק בריטי מקפיא. בחוץ הפגינו משפחות שכולות נוספות, גם של אזרחים עיראקים וגם של חיילים בריטים. בלייר, שנאלץ להתחמק למרכז הכנסים בו מתנהלים השימועים בכניסה האחורית – כמו אסיר המובא לבית משפט. הוא לא חייך – נדיר מאוד אצל בלייר – והעדים שישבו קרוב אליו אמרו שידיו רעדו עד שהתקשה למזוג לעצמו כוס מים.

מה שקרה בשש השעות הבאות היה משונה כל כך שאף שביליתי את כל אתמול בבהייה בשידור החי של השימוע, קשה לי מאוד לשחזר במילים את הרגע שבו התפקידים השתנו, שבו קומתו של בלייר נזקפה, והשופטים המחמירים הפכו לחברים לארוחת תה במועדון יוקרה; כפי שכתב הפרשן הפרלמנטרי של הגרדיאן, סיימון ג'נקינס, איך קרה שרוחו של טוני בלייר קמה לתחייה.

בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר.

וכך, אנחנו שומעים שהדו"ח המופרך לא היה מופרך, אולי רק מנוסח ברשלנות-משהו, ושאם היה מוציא את הדיווחים המודיעינים במלואם, כולם היו משתכנעים בעד המלחמה; סדאם לא קיים את תנאי הפסקת האש ולכן היה מוצדק לצאת למלחמה; הטיעון לגבי 45 הדקות "לא היה עקרוני" ובלייר עצמו כמעט ולא שם לב אליו – מה שאומר שהוא היה רה"מ היחיד שלא קרא עיתונים; ראו, למשל, את העמוד השני של הסאן, העיתון הנקרא במדינה, ערב המלחמה, ושימו לב למאמר המערכת. בדיעבד, כמובן, הסתבר שלא היה לא נשק ולא בטיח, ושסדאם דווקא קיים את תנאי הפסקת האש והתפרק מנשקו – אבל בלייר הוא לא מסוג החובבנים שיתנו לעובדות להפריע.

במגעי מכחול עדינים, כמעט לא מורגשים, הפך בלייר את המנטרה שליוותה את המלחמה, "העולם ניצב בפני איומים חדשים בעקבות 11 בספטמבר, ואחד מהם הוא סדאם", ל"אחרי ה11 בספטמבר התפיסה שלנו את איום הטרור השתנתה." להערה של אחד מחברי הוועדה שסדאם לא היה קשור לאל-קעידה הוא השיב בחיוב, מה שלא הפריע לו להציף את 11 בספטמבר בכל משפט שני או שלישי.  כלי הנשק להשמדה המונית קיבלו סוג של אל-קיום מקביל: חשבנו שהם היו שם, הם היו צריכים להיות שם, ואם לא היינו פולשים, הם לבטח היו שם כיום. בלייר אפילו לא היסס לייחס לעצמו, במשתמע, כוחות-אוב, ואמר: "כל הזמן שואלים על 2003, אבל צריך לשאול גם על 2010. אלמלא היינו נוקטים בפעולה, סדאם והבנים שלו.. עם המחירים של 100 דולר לחבית נפט… היו היום מחזיקים בנשק הזה והיינו מאבדים את הנחישות לפעול." כמובן; רק שהזינוק במחירי הנפט קשור ישירות למלחמה, וגם אם סדאם (מיותר לציין, מיפלץ וחלאה בזכות עצמו) היה נשאר בשלטון, אין שום סיבה להניח שארצו המדוללת והמפורקת הייתה לפתע מקימה צבא מפואר.

וכך זה המשיך. גולדסמית' לא היה נתון לשום לחצים; בניגוד למה שידוע לכל דבעי, בלייר לא מידר את הממשלה והפרלמנט מקבלת ההחלטות; בוש גילה הבנה למחויבויות של בריטניה, ולא לחץ עליה לצאת למלחמה. בלייר קינח בשקר העצום ביותר בעדות כולה – שהעולם בטוח יותר כתוצאה מהפלישה – ובין לבין, שחרר רמזים עבים שאם היה ראש ממשלה כיום, היה מעודד מדיניות דומה כלפי אירן. בכך, לפחות, הייתה מן הנחמה: ראינו אחד מאדריכלי הכשלון המונומנטלי של מלחמת עיראק אומר שמלחמה מול אירן היא פחות או יותר אותו הדבר.

ההופעה המושלמת הזאת נסדקה רק ברגע האחרון. האם יש לך חרטות, הוא נשאל, כשמאחוריו המשפחות השכולות נדרכו. תחושת אחריות, כן, אבל לא חרטה,הוא ענה. החדר התפרץ בקריאות בוז. בלייר המשיך: אני מתחרט שהעניין הזה חילק את המדינה, אבל באמת שניסיתי כמיטב יכולתי לרפא את הקרע. הייתי מקבל בדיוק את אותן ההחלטות גם היום. הקהל זינק על רגליו. "אתה שקרן," צעק אח שכול. "ורוצח," הוסיף מישהו. בלייר נמלט מהאולם עם שומרי ראשו.

אין כמובן להתפלא על כך שהוועדה לא הקשתה על בלייר. יושב הראש -ג'ון שילקו – הוא לא שופט עליון, אלא פקיד בכיר, וחבר לשעבר בוועדת באטלר, שב2004 הפילה את האחריות לאי-קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק על זרועות המודיעין במקום על הממשלה. חבר אחר, מרטין גילברט, השווה את בלייר ובוש לצ'רצ'יל ורוזוולט. חבר שלישי, סר לורנס פרידמן, השתתף בכתיבתו של "נאום שיקגו" של בלייר, שב1999 הגדיר את קווי היסוד של מדיניות החוץ של ממשלת הלייבור. שני החברים האחרים, רודריק ליין והברונית פרשר, השתתפו אמנם בדיונים אמש אבל לא לחצו את בלייר אל הקיר באף נושא. וגם זה אינו מפליא: כל בעל-שררה, כולל את אלה שיקבעו את המשך דרכם המקצועית של חברי הוועדה, צפה בבלייר וראה בעיני רוחו את עצמו בעוד שנה שנתיים; וחברי הוועדה ידעו זאת טוב מאוד, בדיוק כפי שהם ידעו כי העובדה שאינם פועלים במסגרת משפטית כלשהי משאירה אותם נטולי הגנה מפני פעולות נקם.

ומה הלאה? הוועדה צריכה עוד לשמוע את עדותו של ראש הממשלה, גורדון בראון, שהיה שר-אוצר בתקופת בלייר. אם תקבל, בהצתה מאוחרת, חוש של אחריות היסטורית, אולי תזמן את בלייר לעדות נוספת ותלחץ אותו על חוקיות המלחמה; לא סביר שזה יקרה כפי שהיה ראוי שזה יקרה. בלייר עצמו ימשיך לכהן כשליח הקוורטט לענייני שלום במזרח התיכון (בדיחת העשור).בינתיים, מתארגנות פעולה אזרחית להמעדתו של האדם הזה לדין; בולטת יוזמתו של העיתונאי הבכיר ג'ורג' מונביוט, שהקים אתר – www.arrestblair.org – המבטיח פרס כספי לא מבוטל  למי שינסה לבצע מעצר אזרחי של בלייר. סביר להניח שבלייר אפילו לא יגיע להארכת מעצר, לפחות זאת תהיה תזכורת שהמשפט הבינלאומי תקף גם לגביו ולמעשים שלו יש מחיר.

[דימי ריידר]

בריטניה: ממשלה בקריסה

עדכון 5.6.2009: הממשלה הבריטית בינתיים לא קרסה, בינתיים בגלל אותן הסיבות שמנינו – חוסר ארגון משווע מצד המורדים והעדר מנהיג כריזמתי שיתפוס את מקומו של בראון. נעדכן שוב בהמשך

הממשלה בממלכה המאוחדת עלולה ליפול מחר, או לפחות כך מספר הגרדיאן. גורדון בראון, שירש את כס רה"מ מטוני בלייר בבחירות פנימיות במפלגתו – במקום בבחירות כלליות – ספג במהלך כהונתו הקצרה את כל הביקורת על התנהלות הניו-לייבור שהכריזמה של בלייר הצליחה להדוף.

גורדון בראון - שעות אחרונות?

סקנדל ההוצאות במאי החמיר את קריסת האמון הציבורי במפלגה, ובבחירות למועצות המקומיות בשבוע שעבר הלייבור הפסיד מאות מושבים – לא רק למפלגה היריבה העיקרית, השמרנים, אלא גם לליברלים-דמוקרטים – מפלגת מקום-שלישי נצחית. אפילו מפלגות הימין הקיקיוניות "המפלגה הבריטית הלאומית" הפשיסטית ו"מפלגת העצמאות הבריטית"  האנטי אירופאית.באותו היום של הבחירות. ,התפטרו בזה אחר זה ארבעה שרים ממשלתו. על פי הסאנדיי טלגרף, ההתפטרויות היו מהלך שהוכן הרבה מראש, ושלא הצליח כצפוי לאחר שמחנה בראון הצליח לתקוע טריז ולשכנע את אחת השרים שהיו אמורים לפרוש –  קרולין פלינט – לעכב את יציאתה מהממשלה.פלינט התפטרה מעט לאחר מכן, אבל האפקט של נטישה המונית אבד והתמסמס בארגון-מחדש של הממשלה שיזם בראון ביום שישי.

הלילה (ראשון) צפויות להגיע תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי, שגם בו צופים הסקרים תבוסה משפילה ללייבור. אם החששות יתממשו, זה עשוי להיות הקש שיגרום למספיק חברי פרלמנט להצטרף לקריאה לבראון לפרוש.

בראון עצמו, בניגוד לכל הקריאות, הודיע שאין בכוונתו "להתחמק מהאחריות" לתקן את המערכת הפוליטית ולהתפטר.

הגרדיאן, שהפך בימים האחרונים לבמה המועדפת של מורדי הלייבור, אף פרסם לו"ז מדויק להפלת ראש הממשלה. מכיוון שמעבר לציפיות ולמשאלות של המורדים הוא ממפה בצורה אמינה למדי את התאריכים החשובים של החודשיים הקרובים, אין סיבה שלא נשתמש בו גם בבלוג.

4 ביוני: בחירות למועצות מקומיות והפרלמנט האירופי

5 ביוני: תוצאות הבחירות המקומיות: הלחץ על בראון להתפטר ממשיך לעלות. התוצאות, כאמור, היו הקשות ביותר עבור לייבור מזה למעלה מ20 שנה. המפלגה שעד לא מזמן שלטה ביד רמה בכל המוסדות הנבחרים במדינה נשארה בלי רוב אפילו במועצה מקומית אחת, ובסה"כ הפסידה 268 מושבים. מאלה, השמרנים נטלו כ230 הליברל-דמוקרטים 4. מפלגות הימין הקיצוני הרוויחו 9 מושבים, חלקם על חשבון הלייבור וחלקם על חשבון השמרנים.

7 ביוני: תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי

9 ביוני: רה"מ נדחק מהשלטון

10 ביוני: מרכז הלייבור יפגש ויחליט על לוח זמנים לבחירת מנהיג חדש

11 ביוני: סיעת לייבור בפרלמנט תפגש לבחור את מועמדה לתפקיד מנהיג המפלגה

16 ביוני: חלוקת טפסי הבחירה לתפקיד מנהיג המפלגה

29 ביוני: בחירתו של מנהיג חדש בועידה מיוחדת של המפלגה

2 ביולי: בראון מתפטר רשמית וראש הממשלה החדש נכנס לרחוב דאונינג מס' 10

8 ביולי: שאילתאות ראשונות לרה"מ החדש. [השאילתא השבועית לרה"מ היא ארוע פוליטי חשוב, שבו הוא מתמודד פנים מול פנים אל מול מנהיג האופוזיציה. הן מועברות בשידור חי בבי-בי-סי ומהוות סוג של בידור פוליטי לאומי ומדד כושר מנהיגות. דוגמא ]

21 ביולי: הפרלמנט יצא לפגרת הקיץ

מי השחקנים במשבר הזה?