קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

Posts Tagged ‘ארה"ב

ארה"ב | רפורמת הבריאות: אובמה נולד מחדש

with 8 comments

לפני קצת יותר משלושה חודשים, באמצע דצמבר, פירסמנו כאן פוסט המנתח את נצחונו של הנשיא אובמה בקרב על רפורמת הבריאות. אתמול בבוקר בית הנבחרים שוב הצביע על רפורמת הבריאות, ושוב הוכרז על "ניצחון היסטורי" לנשיא. אז מה בדיוק קרה כאן? בפוסט הזה ננסה להסביר כיצד עגלת החקיקה הסתבכה, נתקעה וחולצה מהבוץ, עד כמה הניצחון הזה סופי, ומה אפשר ללמוד מכך על הרגע הנוכחי בוושינגטון. לא נתעכב על פרטי היוזמה עצמה, אלא נתעסק יותר בפוליטיקה שמאחוריה.

בתור התחלה, הנה מה שהיה לנשיא לומר אחרי אישור החקיקה (שימו לב לטון המאופק, שנועד לא לחגוג על חשבונם של הדמוקרטים שישלמו את מחיר הרפורמה בבחירות לקונגרס בנובמבר):

אז למה בית הנבחרים הצביע שוב על רפורמת הבריאות, לאחר שהדמוקרטים הצליחו כבר להעביר אותה בסוף השנה שעברה גם בסנאט וגם בבית התחתון? ובכן, כפי שהסברנו בעבר, אחד הלקחים של הנשיא אובמה מכשלונו של ממשל קלינטון להעביר את רפורמת הבריאות – וצריך לזכור שתחת אובמה משרתים כעת רבים מוותיקי הבית הלבן של קלינטון, ובראשם ראש הסגל רם עמנואל – היה שצריך לתת למהלכי החקיקה להתפתח בקונגרס, ולא להניח הצעה נשיאותית על השולחן ולתת לשני הבתים להצביע עליה, מפני שסביר שהנשיא יפסיד בהצבעה הזו, אם היא בכלל תתקיים.

האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה בשנה שעברה, אלא שבגלל שבכל בית נבחרים הוגשה יוזמת חקיקה נפרדת, שעברה שינויים בוועדות השונות, בשתי ההצבעות עברו למעשה שתי רפורמות נבדלות, עם יחס שונה לעניינים קריטיים כמו הפלות או "אופציה ציבורית" לביטוח בריאות (כלומר ביטוח שתפעיל המדינה באופן ישיר, ולא רק ביטוח פרטי תחת רגולציה של המדינה). כעת היו צריכים הדמוקרטים לשלב את שתי היוזמות לחוק אחד, אולם מה שהיה יכול להיות הליך פורמלי בלבד הפך למשוכה הגבוהה ביותר עבור הרפורמה, גם בגלל האקלים הפוליטי שהשתנה, ובעיקר בשל אסון שפקד את הדמוקרטים, ודווקא במגרש הביתי שלהם.

***

מי שבמשך שנים היה מזוהה יותר מכל אדם בוושינגטון עם רפורמת הבריאות היה טד קנדי, שנבחר לסנאט מטעם מדינת מסצ'וסטס בזמן שאחיו ג'ון היה עוד בבית הלבן, ושירת שם במשך לא פחות מ-47 שנה (רק שלושה אנשים מאז הכרזת העצמאות זכו לבלות זמן ארוך יותר בסנאט). קנדי נפטר מסרטן באוגוסט 2009, כשהקרב על רפורמת הבריאות היה בעיצומו, ובמקומו מונה הדמוקרט פול קירק, שזכה להצביע עם מפלגתו למען רפורמת הבריאות בחודש דצמבר. אלא שבהתאם לחוק, נערכו ב-19 בינואר בחירות מיוחדות למושב הסנאט של קנדי, ובהן נבחר דווקא המועמד הרפובליקני, סקוט בראון.

כדי להבין את עוצמת הזעזוע שחוללו הבחירות האלו, צריך לזכור שמסצ'וסטס היא אחת המדינות הכי דמוקרטיות בארצות הברית (ב-1972 היא היתה המדינה היחידה שהעדיפה את המועמד הדמוקרטי מק'גברן על הנשיא ניקסון), ושהיא לא שלחה רפובליקני לסנאט מאז 1972. אולי בשל כך, הדמוקרטים התייחסו לבחירות במדינה כמובנות מאליהן, וסימני הפאניקה מהשטח הגיעו לבית הלבן רק שבוע לפני שהקלפיות נפתחו. הנשיא אובמה, שהבין באיחור שהבחירות הפכו להצבעת אמון סמלית על השנה הראשונה לכהונתו, יצא לסיבוב תמיכה של הרגע האחרון במועמד הדמוקרטי, אבל נראה שזה יותר הזיק מהועיל, ובראון האנונימי, שחרש את המדינה על טנדר ג'י.אם.סי וזכה לתמיכה נלהבת של "תנועת מסיבות התה", הפך לגיבור היום. וכמו שאפשר לראות בווידיאו הבא, הדבר הראשון שבראון תכנן לעשות הוא לקבור את הרפורמה שעליה נלחם טדי קנדי:

הניצחון של בראון חיסל את הרוב הדמוקרטי המיוחס בסנאט, ולמעשה מאפשר כעת לרפובליקנים לסכל כל מהלך חקיקה דמוקרטי באמצעות פיליבסטר (הסבר מפורט יותר לחשיבות הרוב המיוחס בסנאט סיפקנו כאן). בזכות סקוט בראון, לא היה סיכוי להזיז בסנאט את הליכי איחוד החקיקה בנושא רפורמת הבריאות. אבל החשיבות של המהפך הזה חרגה מנושאים פרוצדורליים, והיוותה את שיאו של גל הנגד הרפובליקני לניצחון הדמוקרטי בבחירות 2008.

השינוי הדרמטי בדעת הקהל תוך שנה קצרה אחת גרם כמעט לכל נציגי המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון לחשוש למעמדם. כל חברי בית הנבחרים ו-36 מתוך 100 חברי הסנאט יעמדו לבחירה בעוד שבעה וחצי חודשים, ואם זה מה שעוללו המצביעים הזועמים במסצ'וסטס הליברלית, מה יעלה בגורלם של נציגי מחוזות שבהן יש לרפובליקנים רוב מלכתחילה? אחד אחרי השני הודיעו חברי הקונגרס על ההסתייגויות שלהם מרפורמת הבריאות; שלא לייחוס, הם גם התחילו להטיל ספק ביכולת המנהיגות של אובמה.

ינואר ופברואר היו החודשים הקשים ביותר שידעה הנהגת המפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות. ברור היה שאם רפורמת הבריאות לא תעבור מיד, היא בוודאי שלא תעבור בחודשים שלפני הבחירות, וסביר להניח שגורלה נחרץ. למעשה, רבים דיברו על סוף האג'נדה של ברק אובמה, שייאלץ להסתפק במהלכי חקיקה מינוריים ולקוות שהפארסה כולה תישכח עד 2012. פרשנים אחדים העריכו שרם עמנואל בדרכו הביתה, במיוחד אחרי כתבת שער לא נעימה ב"ניו יורק טיימס מגזין".

עמנואל עצמו, אגב, העיד שהוא הציע מספר פעמים בשנה האחרונה לאובמה לוותר על הרפורמה הגדולה, ולהסתפק בהשגת יעדים חלקיים ופשוטים יותר. במידה מסוימת ההצעה הזו משקפת את ההבדל בין השניים: עמנואל הוא טקטיקן פוליטי, שמאמין בניצחון בכל מחיר. אובמה יודע להעריך פשרות, אולם יש בו גם צד כמעט מהפכני, שמבקש להסיט את כיוון הספינה כולה ולא להסתפק בהישגים מקומיים. בהתעקשותו על רפורמת הבריאות כמהלך כולל, הוא מזכיר דווקא את ג'ורג' W בוש, שכפה את המלחמה בעירק גם בהיעדר תמיכה בינלאומית ולנוכח ביקורת חסרת תקדים מבית. שני הנשיאים החליטו ללכת עם האמת שלהם עד הסוף ולעמוד למבחן ההיסטוריה, לא העיתונים היומיים.

***

במהלך חודש פברואר ערך הנשיא נסיונות גישור מול המפלגה הרפובליקאית, בניסיון להסיט לפחות כמה מחבריה לתמוך ברפורמה, ואם לא, אז לפחות להצטייר בדעת הקהל כמי שעשה הכל כדי להעביר חקיקה שתהיה מקובלת על כל הציבור. כבר בשלב הזה סיכמו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בינם לבין עצמם על האסטרטגיה שלהם בקרב האחרון על רפורמת הבריאות. אם אי אפשר להעביר חקיקה בסנאט, הם החליטו להעביר את החוק שעבר בסנאט – בשינויים קלים מאוד – דרך בית הנבחרים, תוך הפעלת מכבש לחצים על חברי הקונגרס המתנדנדים וויתור על נסיונות נוספים לפשרות עם הרפובליקנים.

הנשיא אובמה ערך יותר מ-90 פגישות ושיחות טלפון בשבוע שעבר עם חברי קונגרס מתלבטים. לשם כך, הוא ביטל את המסע המתוכנן שלו לדרום מזרח אסיה ופינה כמעט את כל הנושאים מסדר היום שלו. בסוף השבוע הוא גם הזמין את כל חברי הקונגרס הדמוקרטים לבית הלבן, ונשא בפניהם נאום נרגש בו הפציר לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. בינתיים, התנהלו המהלכים החשובים באמת מאחורי הקלעים: יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, יחד עם יועצי הנשיא, ניהלו משא ומתן מייגע מול הדמוקרטים השמרנים במטרה לשכנע אותם לשים את עתידם הפוליטי על הכף, ולהצביע בעד הרפורמה. מעניין כמה מהדמוקרטים האלו, המייצגים מחוזות בהם ג'ון מקיין זכה לרוב בבחירות לנשיאות, יחזרו לוושינגטון גם אחרי הבחירות ב-2010. ומעניין עוד יותר מה יקרה לאלו שלא ישובו: זה לא יהיה מפתיע למצוא אותם בתפקידי מפתח במפלגה או אפילו כשגרירים באיזו מדינה נידחת. ככה הפוליטיקה עובדת, בוושינגטון כמו בירושלים. חשוב גם לשים לב לתפקיד שמילאו ארגוני העובדים הגדולים בלחץ על הדמוקרטים המתנדנדים. בחלק מהמקומות דווח שהם אפילו איימו שאם דמוקרטים מסוימים יצביעו נגד הרפורמה, יציבו האיגודים מועמד עצמאי משלהם באותו מחוז ב-2010, מה שיביא לפיצול קולות הדמוקרטים ולניצחון רפובליקני.

ככל שקרבה ההצבעה, השתררה התחושה שהלחץ עושה את שלו, ושהדמוקרטים יצליחו לאסוף את 216 הקולות הנדרשים כדי לזכות בהצבעה. מסביב לבית הנבחרים הפגינו אלפי מתנגדים לרפורמה, אבל בפנים נשבר מעוז ההתנגדות האחרון: בלוק של כ-12 נציגים בהנהגתו של בארט סטופק, שהתנו את תמיכתם ברפורמה בחיזוק החקיקה שתמנע מימון ציבורי להפלות. למעשה, הדמוקרטים היו יכולים לנצח ברוב גדול אפילו יותר מה-219-212 שבו הסתיימה ההצבעה, אולם ההנחה היא שמנהיגת הרוב ננסי פלוסי נתנה לכמה מנציגי בית הנבחרים להצביע נגד הרפורמה מתוך דאגה לעתידם הפוליטי.

יש עוד כמה הליכים פורמליים שהרפורמה צריכה לעבור, אולם כבר ביום שלישי הבא מתכנן אובמה לערוך את טקס החתימה בבית הלב (עדכון: הנשיא חתם על הרפורמה). יהיה זה רגע השיא של הנשיא ה-44 עד כה, אולי בכלל. אחרי שמונה חודשים ללא שום הישג משמעותי (את מרבית ההצלחות החקיקתיות רשם הממשל החדש בחצי השנה הראשונה שלו), אובמה רשם הישג שרבים חשבו לבלתי אפשרי. חלק ניכר מאמריקה שונאת אותו כיום בלהט, אבל אף אחד כבר לא מפקפק שהוא נשיא של שינוי.

הרפובליקנים מצידם נשבעים להמשיך במאבק, להילחם ברפורמה בכלים משפטיים ולרוקן אותה מתוכן אחרי שישיגו מחדש את השליטה בוושינגטון. זה לא יהיה פשוט: בניגוד לישראל, בארצות הברית לא ניתן לעתור ישירות לבית המשפט העליון, ולא ניתן להגיש עתירות כלליות נגד השלטון, אלא רק בהקשר של מקרה ספציפי. המשמעות היא שיעברו שנים עד שבית המשפט העליון יפסוק בתיק – וגם אז ספק אם אפילו הרכב שופטים השמרני כמו שיש כיום ירצה לצאת באופן בוטה כל כך נגד הקונגרס והנשיא.

באשר לשינוי החקיקה, זה יהיה לא פחות מסובך. כפי שהסברנו בפוסטים קודמים, בארצות הברית יש "הטיית סטטוס קוו" למערכת הפוליטית. בשביל להעביר חוק או לבטל חקיקה קיימת יש צורך ברוב מיוחס בסנאט, רוב רגיל בבית הנבחרים ונשיא אוהד בבית הלבן, ולכן מרבית החוקים הם כמעט בקונצנזוס, ויוזמות גדולות כמו חקיקת זכויות האזרח, הניו דיל או רפורמת הבריאות נדירות כל כך. מאותה סיבה שהיה קשה כל כך להעביר את הרפורמה הנוכחית, יהיה קשה לבטל אותה ברגע שהיא תהפוך לחוק. אפילו אם הרפובליקנים ישלטו בשני הבתים ובבית הלבן ב-2013 – מה שקשה להעלות על הדעת כרגע – יספיקו 41 סנאטורים דמוקרטיים כדי לבלום כל ניסיון לפגוע בהישג הגדול שלהם. דווקא ההערכה של הכלכלן פול קרוגמן, לפיה רפורמת הבריאות תשתכלל עם השנים, כשהחלקים הפחות יעילים יוסרו ממנה ואילו יתרונותיה יועמקו ויורחבו – נשמעת סבירה יותר. לא בהכרח כי הרפורמה טובה, אלא כי ככה עובדת השיטה באמריקה.

***

לפני כמעט שנה כתבנו כאן שרפורמת הבריאות הולכת להיות הסיפור המרכזי בוושינגטון השנה (זו לא היתה חוכמה גדולה לנחש את זה). מה שלא שיערנו, וספק אם מישהו ידע, זה עד כמה הקרב הזה יהיה גדול. מעולם לא עברה חקיקה משמעותית כל כך ללא תמיכה של אף חבר מהמפלגה היריבה; החוק הזה העמיד למבחן את השיטה האמריקאית עצמה (יש אנשים שחושבים שהיא נכשלה בו), והוליד קריאות תגר על מסורות רבות שנים כמו הפיליבסטר בסנאט; דומה שמאז מלחמת וייטנאם לא היתה וושינגטון שסועה יותר, אולם הקרע הוא לא רק בין רפובליקנים לדמוקרטים, אלא גם בתוך המפלגות עצמן, שיצטרכו להגדיר מחדש את זהותן לקראת מערכות הבחירות של 2010 ו-2012.

את מלוא ההשפעה של השנה המרתקת הזאת יהיה אפשר להבין רק בעוד תקופה ארוכה. בינתיים, הנה כמה הערכות לגבי מצבם של השחקנים המרכזיים בוושינגטון, ובראשם הנשיא ברק אובמה, בעקבות ההתפתחויות האחרונות; הקוראים מוזמנים לחלוק או לספק את זווית הפרשנות שלהם בתגובות.

הנשיא: אובמה נקלע בחודשיים האחרונים למצב בו ניצחון, כמו שאמר מאמן הפוטבול וינס לומברדי, היה הדבר היחיד האפשרי עבורו. סדרת הכשלונות שהוא עבר, עוצמת ההתנגדות לו, וההתעקשות שלו על רפורמה מקיפה – כל אלו הפכו את ההצבעה בבית הנבחרים למבחן שהיה אמור להגדיר את הנשיאות – והוא עבר אותו בהצלחה.

אבל ככל שאובמה יומרני, הוא גם אדם מפוכח ומתוחכם למדי, והוא צעד לאתגר הזה בעיניים פקוחות. ההערכה בקרב עוזריו היתה שהרפובליקנים "הגדילו יותר מדי את ההימור", אם להידרש הפעם למטפורת פוקר. הניצחון של סקוט בראון גרם להם להרגיש שהם מסוגלים להכתיב את המהלכים בוושינגטון, בזמן שהם היו עדיין מפלגת המיעוט, גם אם היא נהנית מגל זמני של תמיכה ציבורית. ההתרברבות הפומבית של מנהיגיהם, כאילו בכוחם לעצור את החקיקה, הפכה את הניצחון של אובמה (שהיה כמעט צפוי, בהתחשב ביחסי הכוחות) לרגע דרמטי בנוסח הוליווד: הנה הגיבור שכבר היה על סף מוות אוסף את שארית כוחותיו, מנצח את היום וגם זוכה בנערה (אם אפשר לקרוא כך לננסי פלוסי).

קשה להמעיט בחשיבות הרגע הזה: אובמה הוכיח שבכוחו לנהל את המפלגה הדמוקרטית אחרי שזו כמעט ונפוצה לכל עבר; הוא הצליח היכן שנשיאים רבים כל כך נכשלו – כך שמעתה אף אחד לא יוכל לומר שהוא יודע רק לנאום; הנשיא השיל מעצמו את התדמית המנותקת והיהירה – "No Drama Obama" – וצלל לתוך הבוץ הפוליטי; המחנה הליברלי, שהראה קולות של אכזבה עמוקה מ"המועמד שלנו", התאחד כמעט לחלוטין מאחוריו; ומעבר לכל, מעל לבית הלבן חזרה בשבועיים האחרונים לנשב רוח של ביטחון עצמי ואותה תחושה של שליחות היסטורית מתקופת הקמפיין ב-2008. אפשר לומר שאובמה הפך לראשונה ממועמד למנהיג. כעת הוא המנצח, בתרבות שמעריצה מנצחים. האשראי שוב עומד לרשותו – השאלה היא כיצד הוא ישתמש בו.

המפלגה הדמוקרטית: מבחינת הדמוקרטים, הניצחון מלווה בחששות גדולים. הציבור האמריקאי חשדן מאוד לגבי הרפורמה, חרד מהאבטלה הגואה ומאוכזב מההתנהלות של נציגיו בוושינגטון, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. במקרים כאלו, מפלגת השלטון היא זו שמשלמת את המחיר, וההערכות הן שחלק מהנציגים שהצביעו בעד הרפורמה חתמו על תעודת הפטירה הפוליטית שלהם. מאידך, קשה מאוד לדמיין מצב בו הקיפאון החקיקתי היה נמשך והדמוקרטים היו רושמים הישגים בקלפי, כך שבפועל, לא היו להם הרבה ברירות. יש עוד כמעט שמונה חודשים עד הבחירות – נצח במושגים פוליטיים – אבל זו לא תהיה הפתעה אם הדמוקרטים יאבדו הרבה מושבים בבית הנבחרים, ואין כמעט ספק שהם יספגו הפסדים גם בסנאט.

מי שיוצאת מחוזקת מאוד היא ננסי פלוסי, שביחד עם סגניה אחראית להצלחת האסטרטגיה הדמוקרטית. פלוסי התחייבה פעמיים – לפני ההצבעה בנובמבר וגם החודש – שהיא תצליח להעביר את הרפורמה בבית הנבחרים. בניגוד להארי ריד, מנהיג הדמוקרטים בסנאט שבזבז את הזמן עד שהוא איבד את הרוב המיוחס, פלוסי עמדה במילה שלה. התמונות שלה ושל סגניה צועדים לכיוון הקונגרס שלובי זרועות בין המאבטחים והמפגינים הזועקים "kill the bill", כשבידה של פלוסי פטיש היושב ראש הענק ששימש להצבעה על ביטוח ה"מדיקר" ב-1965, הפכו לאחד הסמלים של הניצחון הדמוקרטי.

המפלגה הרפובליקנית: גם כאן, התמונה אינה חד משמעית. הרפובליקנים, שהיו מרוסקים לחלוטין אחרי הבחירות, מצאו דגל להתאחד תחתיו, ועד השבוע הצליחו להכתיב את סדר היום ולזכות באהדת הציבור. את פירות השנה המוצלחת הזאת הם אמורים לקטוף בבחירות ב-2 בנובמבר (אחרי שהם כבר רשמו כמה הצלחות בבחירות מיוחדות בסוף השנה שעברה). אלא שלהתנגדות הטוטלית שלהם לכל צעדי הממשל יש מחיר, ובהדרגה נדבקת להם התווית של "the party of no", כלומר, המפלגה שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלבקר. הרפובליקנים הבהירו יפה מאוד לציבור למה הם מתנגדים, אבל הם עדיין צריכים לייצר חזון וסדר יום פוזיטיבי.

ברמה העמוקה יותר, המפלגה הרפובליקנית עדיין לא פתרה את משבר הזהות שלה. האגף הימני נסחף בעקבות תנועת מסיבות התה (ע"ע) למחוזות הסהרוריים של הפוליטיקה, בעוד השמרנים הוותיקים צופים מן הצד בבעתה, אבל חוששים לדבר כדי לא להרגיז את "השטח". באגף הימני יש כאלו הטוענים שהדמוקרטים שברו את הכלים, חצו את הרוביקון, ושכעת כל האמצעים כשרים במלחמת התרבות; מנגד, יש כאלו שמחפשים ערוצי הידברות ושיתוף פעולה עם הממשל, מתוך הכרה שכך נעשו הדברים בוושינגטון במשך מאתיים שנה, ושגם הרפובליקנים יזדקקו לעזרת הדמוקרטים כשיחזרו לשלטון. בחודשים הקרובים, כששני האגפים ייאבקו על זהות המועמדים במחוזות בית הנבחרים השונים, קו השבר הזה יבלוט יותר – והאתגר של מציאות המועמד לבחירות 2012, כבר מציץ מעבר לפינה.

תנועת מסיבות התה: הרבה מהפרשנים סימנו את תנועת המחאה העממית שקמה בעקבות מהלכי הממשל כמפסידה הגדולה של השבוע האחרון. אני לא סבור כך. תנועות גדולות קמות הרבה פעמים דווקא מתוך מאבקים כושלים, ואם יש משהו ברור כעת, זה שתנועת מסיבות התה לא תיעלם גם כשרפורמת הבריאות תצא לדרך. לפני כמה שבועות הם קיימו את הוועידה הלאומית הראשונה שלהם (שרה פיילין היתה דוברת הכבוד), ולמרות שאין להם ארגון, מנהיגות או אג'נדה ברורה, הם נראים כמו הגוף הכי רענן ואנרגטי בפוליטיקה האמריקאית. הרפובליקנים משוכנעים שזה טוב להם (כי אנשי מסיבות התה מתנגדים לדמוקרטים), הדמוקרטים משוכנעים שזה משחק דווקא לטובתם (כי טיפוסי מסיבות התה מרתיעים הרבה בוחרים מתונים), ויכול להיות ששני הצדדים טועים. בזמן האחרון גוברים הדיבורים על הצורך במפלגה שלישית ועל מועמדים עצמאיים. בינתיים אנשי מסיבות התה מכחישים כוונה לריצה עצמאית, וגם ההיסטוריה הוכיחה שמדובר בדרך כלל ברעיון כושל, אבל כאמור, אלה אינם זמנים רגילים בוושינגטון.

בנימין נתניהו: כידוע, הנחישות החדשה של אובמה מהשבועיים האחרונים לא פסחה גם על ראש ממשלת ישראל, שחטף מקלחת מפתיעה מהבית הלבן. מעניין לשים לב שהממשל האמריקאי לא חשש להסלים את המשבר עם ישראל גם ברגע המדויק שבו הוא נזקק לכל תמיכה אפשרית בקונגרס. אולי הבית הלבן הימר שאיפ"ק לא תעז לחבל ברפורמה החשובה ביותר של הנשיא (אחרי הכל, רוב היהודים מצביעים לדמוקרטים), ואולי הנשיא ואנשיו פשוט לא חוששים כל כך מהשדולה הפרו-ישראלית. כך או כך, אלו חדשות רעות מבחינתו של נתניהו, שלא היה יכול להגיע לוושינגטון בתזמון גרוע יותר. השורות האלו נכתבות לפני הפגישה בין אובמה לנתניהו – אפשר לשער שהיא תיראה לבבית ומפויסת למדי – אבל אין ספק שאחרי שרפורמת הבריאות תוסר מעל שולחנו של הנשיא, יהיה לו הרבה יותר קל להתמקד בענייני חוץ, וביניהם חזון המדינה הפלסטינית מאותו נאום נשכח בקהיר.

אפגניסטן, פקיסטן, אפפ"ק: ספיישל קו חוץ

with 9 comments

רק ביום רביעי האחרון, בקאבול בירת אפגניסטן נרצחו 6 עובדי או"ם בהוסטל בו ישנו, ובפקיסטן נטבחו לפחות 90 בני אדם בפיגוע התאבדות ֿבשוק בעיר פשוואר. זהו הפיגוע השמיני בפקיסטן בתוך חודש; הוא מביא את סך ההרוגים באוקטובר ללמעלה מ240. וזה רק חלק מהתמונה: אזורים שלמים בפקיסטן, חלקם קרובים להחריד לבירה, עברו זה מכבר לידי קבוצות חמושות שהתקשורת המערבית מכנה, בהכללה, הטליבן. היציבות במדינה המורכבת והחשובה הזאת, על 157 מיליון תושביה ועשרות טיליה הגרעיניים, מתדררת מיום ליום. באפגינסטן, בינתיים, מתכוננים לסיבוב שני בבחירות לנשיאות, לאחר שכמיליון וחצי קולות נפסלו. האמריקאים, שהעלו את הנשיא המכהן (והנבחר-מחדש, לכאורה) קרזאי לשלטון ולאחרונה התחילו לרמוז עבותות שהיו מעדיפים שהוא יפרוש, יכולים רק לכסוס ציפורניים כשהוא משאיר אותם מאחור תמרון אחרי תמרון.

בין התלבטויות לגבי מה לעשות עם קרזאי, האם להוסיף חיילים, וכיצד לייצב את פקיסטן (או לפחות לאבטח את הטילים הגרעיניים שלה), האמריקאים שחררו מושג לסלנג הפוליטי האמריקאי – אפפא"ק, אפגינסטן-פקיסטן (AFPAK). הרציונל שהוא מבטא פשוט: המלחמה באפגניסטן דחפה את מרבית ההתנגדות לאמריקאים, גם אל קאעידה וגם הטליבן, אל אזורי הגבול של פקיסטן (לפי הערכות הצבא האמריקאי, פחות מ100 חמושי אל-קעאדה נמצאים באפגניסטן).  לכן, אומרים חסידי האפפא"ק, יש להרחיב את המלחמה לפקיסטן, גם ולחזק את צבאה ואת המשטר המרכזי באיסלמבד.

המציאות, כמובן, מורכבת יותר מהסמנטיקה. אם ננסה לצמצם את המי-נגד-מי לפסקה או שתיים, זה ייראה בערך כך: האמריקאים נלחמים בטליבן, ונעזרים לשם כך בצבא וממשלת פקיסטן. יש לאמריקאים גם נשיא בעל-ברית באפגינסטן,קרזאי שמו, שנתפס כמושחת ביותר, ושהבית הלבן היה מעדיף להדיח.  הסי-איי-איי (CIA) משלם את משכורתו של אחיו של אותו נשיא, ומאמן ומממן את סוכנות הבטחון של פקיסטן, האיי-אס-איי (ISI). אבל מזה עשרים שנה,  הפקיסטנים מממנים למעשה את הטליבן;  הם יודעים שביום מן הימים האמריקאים יעזבו, והם מעדיפים לראות בקאבול ממשלה לאומנית-איסלאמית-קיצונית מאשר ממשלה מתונה שתכרות ברית עם הודו ותאגף את פקיסטן מצפון. הצבא הפקיסטני מתחיל לנהל מדיניות חוץ משלו ומסרב לחבילות סיוע מהאמריקאים, ושתי הממשלות – בקאבול ובאיסלמבד – מנהלות מו"מ משלהן עם הטליבן.

הטליבן, לעומת זאת, משתף פעולה עם חלקים מהצבא, אבל גם לא שוכח לתקוף ולהתקיף, צבאית ומילולית, את הממשלה הכופרת (חילונית) בפקיסטן ובאפגניסטן. גם בעלות הברית בעסק: איטליה, למשל, שילמה למיליציות טליבניות כספי פרוטקשן עד ליציאתה  מאפגינסטן  ביולי. האיטלקים מיהרו כל כך לצאת שהם לא סיפרו לצרפתים שהחליפו אותם על העסקה, וצרפת איבדה באפגינסטן 10 חיילים בחודש אוגוסט בלבד. בשבוע האחרון גם איראן הצטרפה לחגיגה, כאשר 11 חיילים משמרות המהפכה נתפסו בתוך פקיסטן; לכאורה, רצו  לבצע או לאסוף מודיעין לקראת פעולת תגמול על פיגוע שהרג 42 בני אדם, כולל בכירים במשמרות, שבוע לפני כן. כאילו זה לא מספיק, קשה להגדיר מהו הטליבן, מי מפקדיו, ואיפה נגמרת קואליציה אד-הוק זליגה בין שבטים וקבוצות חמושות ומתחיל, אם מתחיל בכלל , ארגון-על תיאוקרטי.

בהתחשב בכל הסמטוחה, לא מפתיע שהתקשורת בישראל מסתפקת, רובה ככולה, בדיווחים (מועטים) על התרחשויות מידיות בלבד, מבלי לפרט את התהליכים הפוליטיים והאינטרסים של הצדדים המעורבים; כשיש פרשנות, היא בעיקר השוואתית (ולמרבה הצער, מתמקדת בטענה המשונה-משהו של "לאמריקאים מותר להרוג אזרחים באפגינסטן ופקיסטן במלחמה נגד הטרור, אז למה לנו לא"). בין אם כי המלחמה בעיראק קרובה יותר לבית, או בין אם כי מלכתחילה, בעולם הסטריאוטיפים הישראלי לא מצפים לחדשות טובות מאפגינסטאן, או בין אם כי החדשות המגיעות משם כל כך חדגוניות – פיגועים, התקלויות בין חיילים לחמושים, חטיפות, וחוזר חלילה – עורך חדשות חוץ בגוף תקשורת ישראלית שירצה להקדיש מקום לאפגניסטן יתקשה להסביר לקוראיו מה, בעצם, חדש בחדשות.

אבל אפגינסטן ופקיסטן הן אולי זירת הארועים החשובה ביותר כיום. אין כמעט כוח פוליטי משמעותי בעולם שאין לו אינטרסים פוליטיים וכלכליים בצומת האסטרטגית הזאת בין רוסיה, סין, איראן והודו; ואילו ישראל (וכיו"ב, אנחנו, האזרחים) צריכים להתבונן על המתרחש שם במשנה זהירות – כי גורל מעמדה של ארצות הברית כמעצמה ייחרץ בזירה הזאת, כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהווה חלק מהעולם האידאולוגי של רבים מהשחקנים באפגינסטן ופקיסטן, כי יש נשק גרעיני בסיפור (וכן, אנחנו בטווח שלו), וכי אנחנו מעורבים כלכלית בשכנים של אפגינסטן ופקיסטן, עם עסקאות נשק עצומות עם הודו, אוזבקיסטן, ואולי מדינות נוספות.

בשבועיים הקרובים, נעלה כאן בקו חוץ סדרת כתבות על אפגניסטן, פקיסטן ומה שבינהן. המטרה של הספיישל היא להציב בסיס מידע מפורט ומעודכן מספיק, כדי שבעתיד נוכל לסקר ולנתח התפתחויות חשובות מבלי להסתבך בהסברי רקע. הספיישל יתחלק (בלי נדר) לחלקים הבאים: אפגינסטן; הרקע הפוליטי הפנימי בארה"ב למלחמה, אז והיום; פקיסטן ויחסים אמריקאים פקיסטנים; ולסיום, קצת פרשנות ומסקנות.

coalitiondead

ובינתיים, על קצה המזלג – אז מה בעצם קרה באפגינסטן מאז הפלישה האמריקאית והנצחון, לכאורה, על הטליבן? למרות החדגוניות של החדשות משם, המצב באפגינסטאן רחוק מלהיות סטטי. בשנה הראשונה כמות ההרוגים באפגינסטאן רק עלתה מתחילת המלחמה; אם בשנה הראשונה שלה – ויש להזכיר שהמלחמה הוכתרה כ"הצלחה" תוך חודשיים, עם הפלת הממשלה המרכזית של הטאליבן וגירושה אל מחוץ לבירה קאבול – נהרגו 12 חיילי הקואליציה המערבית, הרי בשנת 2009, שטרם נסתיימה, כבר נהרגו 420. כמות האזרחים ההרוגים זינקה גם היא, במיוחד בשנתיים האחרונות; המדינה לא רק שמתקשה לגייס חיילים ושוטרים, אלא שחיילים ושוטרים שכבר גויסו עורקים לטליבן; ולממשל בקאבול בקושי יש שליטה של ממש על הבירה עצמה, ואין כמעט שום שליטה בכלל על מרבית המדינה.

המצב הבטחוני, אם כן, לא השתפר. מה עם תחומים אחרים בהם נשבעו מדינות הקואליציה לטפל – זכויות נשים, חינוך, דמוקרטיה? מצבן של הנשים באפגניסטן התדרדר בשנים האחרונות. הממשל האפגני ה"מתון" מינה שופטים רדיקלים ביותר, ולאחרונה אף אישר חוק המאפשר אונס של אישה על ידי בעלה. מקרי האלימות הביתית, אלה שמצליחים לתעד, זינקו, וכך גם תופעה נוראה – נשים המעלות את עצמן באש. מערכת החינוך מתפקדת בקושי רב – למעלה משני-שליש מהאוכלסיה אינם יודעים קרוא וכתוב. על שאלת הדמוקרטיה נפרט בפוסט שיוקדש לאפגינסטן, אבל לא נסתכן בספוילר אם נגיד שמצבה בכי רע.

פקיסטן היא בת-ברית היסטורית של ארצות הברית, שתמכה בנאמנות גם במשטרים החשוכים ביותר במדינה. שטח המדינהמורכב מאזורים ותתי אזורים עם ממשלות מקומיות; השלטון מורכב מקבוצות יריבות של פוליטיקאים, קבוצות יריבות של אנשי צבא, בעלי בריתות סותרות ומשתלבות עם מנהיגים מקומיים. המלחמה בצפון-מערב המדינה – אזור לא רחוק כלל מהבירה איסלאמאבד, שהטליבן כרגע שולט על חלקים נרחבים ממנו – מייצרת גלים של פליטים ומעמיקה את הקרעים האתניים בפקיסטן. לא רק שכך, אלא שלפקיסטן,כאמור, יש אינטרס לא מבוטל דווקא לשמור על יחסים טובים עם הטליבן, או לפחות חלקים ממנו; מערכת היחסים נטועה עמוק בשנות השמונים, כאשר פקיסטן, יחד עם ארה"ב, הכשירה את מי שיהפכו בעתיד לטליבן כדי שילחמו בסובייטים. בחלק שנוגע לפקיסטן ננסה להסביר ולבאר חלק מיחסי הכוחות והפחדים ששומרים ומאיימים בו זמנית על עצם קימה של פקיסטן כמדינה בעלת שלטון מרכזי.

ומילה אחרונה על אפפ"ק. יותר ויותר קולות – כולל סגן הנשיא ג'ו ביידן – קוראים לאובמה שלא להענות לדרישת הגנרלים להגדיל את הכוח באפגינסטן, אלא להעניק תשומת לב רבה יותר לפקיסטן. אבל עצם החיבור בין שתי החזיתות מעורר לא מעט בעיות עבור האמריקאים. אמנם ראשי התיבות מאפשרים לארה"ב להפר את הריבונות של פקיסטן מבלי שהציבור בארה"ב יחשוד שמתחילה מלחמה חדשה, אבל בשטח הפלישות האמריקאיות כבר מעלות את חימתם של האזרחים המקומיים – שמאות מהם נהרגו מפגיעות מזל"טים וכלי לחימה אחרים רק בכהונתו של אובמה – ושל הצבא הפקיסטני, שכאמור סירב לחבילות סיוע אמריקאיות. וגם בטווח הרחוק, החיבור זה מחבל במטרת-העל שלהם – לעזוב את כשהם משאירים מאחוריהם שתי מדינות לאומיות, חזקות, יציבות וידידותיות לאינטרסים האמריקאים באזור.

דימי ריידר

חלק ב' – אפגניסטן

חלק ג' – ארה"ב באפגניסטן-פקיסטן

Written by Dimi

אוקטובר 30, 2009 at 11:13 am

ארה"ב | הולך ונובל

with 2 comments

עיקר הדיון בתקשורת, כאן כמו שם, התפלג לשני מחנות. אחדים, כמו אלוף בן, אמרו שאובמה כבר תרם משמעותית לעולם טוב יותר , בעיקר באמצעות שינוי השיח המדיני בארה"ב למקבל וגמיש יותר. אחרים ניסו לעשות רציונליזציה להחלטה של וועדת הפרס הנורווגית, ולומר שהפרס הוא פרס "בהקפה", שאובמה עוד יצטרך באמת להרוויח בהמשך (בהודעה הלקונית על הזכיה לא נאמר דבר על ציפיות הוועדה מהנשיא). אבל אלה ואלה הסכימו שהפרס ניתן לאובמה קודם כל על כך שאינו ג'ורג' בוש.

התקשורת הישראלית כמעט ולא הקדישה לזה תשומת לב, אז חשבתי שאולי ראוי להזכיר בקצרה כי אף שאובמה הוא בפירוש אינו ג'ורג' בוש, הוא ירש מקודמו אוסף מכובד של התנהלות בעייתית, לפחות  עבור זוכה פרס נובל לשלום (למעט אולי קיסנג'ר). למשל:

  • אובמה מקבל את הפרס בעודו, מה שנקרא, נשיא מלחמה – ולא רק נשיא מלחמה, אלא נשיא של שתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן. אמנם את הראשונה הוא פועל לסיים , ואולי אף יספיק להוציא כמות חיילים מרשימה לקראת הטקס ב10 בדצמבר. את המלחמה באפגינסטן, לעומת זאת, אובמה ככל הנראה הולך להסלים משמעותית, על ידי הגדלה  של כמות החיליים המוצבים שם. יכול להיות שזה הכרחי או אפשרי לחנוק את ההתקוממות הספציפית של הטליבאן (בין שאר מעלותיהם, האנשים היחידים בעולם שגורמת לנשיא אפגאניסטאן קרזאי להראות כמו אדם סביר), אבל הצרה היא שאובמה עושה את זה בתמיכה מוצהרת בממשלה מושחתת ובעייתית, שכנראה עד סוף חייה תתמודד עם מרידות חמושות עם או בלי נוכחות הצבא האמריקאי. כפי שכותבים היום בבלוג המשובח Foreign Policy Watch:

[בספרו על לקחי המלחמה בוויטנאם, מזכיר ההגנה של קנדי וג'ונסון] רוברט מקנאמרה כותב שהוא וחבריו לממשל לא הבינו ולא יישמו כלל מלחמה בסיסי: קמפיין נגד מרידה יכול להצליח רק אם הממשלה המותקפת מסוגלת לגייס תמיכה רחבה בקרב האוכלוסיה המקומית… למרות זאת, ג'ונסון החליט להרחיב ולהסלים את המלחמה – בשמה של ממשלה דרום-וייטנאמית חלשה ובלתי פופולרית. מיותר לומר שהפסדנו במלחמה, במחיר עצום לעם הוויטנאמי ולעצמנו…  אפשר להתערב שמקנאמרה מסתובב בקברו כשהוא שומע את ממשל אובמה מתחייב פומבית להמשך המלחמה באפגינסטאן. אם היה בחיים, מקנאמרה היה שואל, "בעד מי אנחנו נלחמים?" התשובה היא שאנחנו נלחמים בעד ממשלה מושחתת ביותר, בעל אופי דמוקרטי מפוקפק, שאינה פופולרית בכלל המדינה שלה עצמה ושלאחרונה הואשמה בזיוף תוצאות הבחירות

  • אחת התמונות המרגשות ביותר במאה הימים הראשונים של הממשל החדש הייתה זו של אובמה חותם על פקודה לסגור את מחנה המעצר במפרץ גואנטנמו. אמנם מאז שוחררו כמה עצירים ונעשו צעדים לשיפור החלת תהליכים משפטיים על אלה הנותרים, אבל ממסמכים שהגיש הממשל לאחרונה לביהמ"ש העליון בארה"ב ניתן להסיק כי הוא אינו ממהר לוותר על חלק מהגישות הבעייתיות ביותר של קודמו – בין השאר, שלילת הזכות הבסיסית של עצירים להביאס קורפוס (הזכות לערער בפני בית משפט על חוקיות מעצרם, או, כיו"ב, החובה על הרשות העוצרת להוכיח לבית משפט את חוקיות המעצר). המסמכים הוגשו בדיון במתקן מעצר במחנה חיל-האוויר האמריקאי באגראם שבאפגינסטן, ולמעשה מייצרים שם מסגרת זהה למדי לגואנטנמו, כולל בתי-דין צבאיים שכבר הוכרזו כבלתי-חוקתיים. ניתן לקרוא את חוות הדעת שהגיש משרד המשפטים האמריקאי כאן (פי די אף), ואת הפרשנות היוקדת של גלן גרינוולד מסלון.קום כאן.
  • לבסוף, אם כבר בשלום עסקינן, הרי שבינתיים יוזמת השלום הפעלתנית ביותר של אובמה – זאת בעניין ה"תהליך" בין הישראלים לפלסטינים – הרי שבינתיים הוא נוחל כשלון חרוץ: הישראלים הצליחו לדחוק אותו, לפחות לפי שעה, מהדרישה להקפאת הבניה בהתנחלויות, וכל אשראי פוליטי (זעום) שהצליח ללקט לאבו-מאזן נמחק  טוטלית בגלל הלחץ על יו"ר הרש"פ לצאת נגד דו"ח גולדסטון. כאן, כמובן, ניתן להתווכח – האם גולדסטון טוב או רע למו"מ, האם הדרישה להקפיא את ההתנחלויות כתנאי מקדים הייתה נבונה, וכד' – אבל קשה שלא להסכים שהצבה חגיגית של תנאים נוקשים ואז נסיגה מהם לא מחזקת את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון, ולא באמת מקדמת תהליך כזה או אחר – וכנ"ל לגבי הבעות תמיכה באו"ם והצטרפות למועצת זכויות האדם (הקלוקלת, יש להודות), ויום לאחר מכן החלה של מתקפה חזיתית על אותם מוסדות ממש.

אז כן, אובמה שינה משמעותית את האווירה הדיפלומטית בעולם והפיג מתחים בכל החזיתות – בדיוק כשהיה נדמה, בשלהי כהונת בוש, שהעולם הולך לאפוקליפסה כלכלית מצד אחד ולפחות למלחמה חדשה נוספת בשנה הקרובה, מצד שני. הוא הפשיר את היחסים עם אמריקה הלטינית, עם אירופה, ואפילו עם איראן; גם אם מלחמה כזאת או אחרת תפרוץ בשנים הקרובות, הרי שלכל הפחות אובאמה קנה עוד זמן והמיס משהו את הגושים המתהווים – ארה"ב, אירופה, אמריקה הלטינית, ואיראן. וכן, את מרבית המכשולים בדרך לזכיה אמיתית בתואר "מדינאי" שלום הוא ירש מבוש ,גם אם נדמה שיש דרכים טובות יותר להפטר מהם (הבלגן בתהליך השלום הישראלי-פלסיטיני הוא כולו שלו עצמו, כמובן).

אבל עם כל הקרדיט שאפשר לגרוף לטובתו, זה עדיין לא מספיק להענקה של פרס נובל לשלום – פרס שהוא למעשה ובד"כ פרס מפעל חיים, או לפחות אות הערכה למפעלים מדיניים שנראים בעת הענקת הפרס כבעלי סיכויים סבירים להצלחה (כמו הפרס למנהלי המו"מ בצפון אירלנד ב1994) גם אם שנים לאחר הפרס הם מתבררים ככשלון מדמם (כמו הפרס למובילי תהליך אוסלו).  נכון לעכשיו, אובמה שוקע במהירות לעבר משבר אמון מבית ומחוץ, והפרס הנכסף הוא לא יותר מעוד משקולת. מוטב היה לו ולכולנו אם היה משכיל לגלות (ולא רק לבטא) ענווה, ולוותר על הפרס, עד אשר יהיה ראוי לו באמת.


Written by dimireider

אוקטובר 12, 2009 at 2:06 pm

פורסם בארה"ב

Tagged with ,

ניקרגואה | קוטפי הבננות חזרו לנקום

with 2 comments

BANANAS_worker

זה יכול היה להיות הסיפור של העשור. עורך דין אידיאליסט מוביל אלפי חקלאים עניים ממדינת עולם שלישי לניצחון הרואי בבית המשפט על ענקית המזון האמריקאית, "דול"(Dole), יצרנית הפירות והירקות הגדולה בעולם. אפילו הספיקו לעשות על זה סרט. בתחילת החודש נערכה בפסטיבל הקולנוע של לוס אנג'לס הצגת הבכורה העולמית של "בננות!" – סרט דוקומנטרי המספר את סיפורם של חקלאים מניקרגואה שעבדו בשנות השבעים במטעי הבננות של חברת "דול" וכתוצאה מחשיפה לחומרי הדברה המכונים DBCP (או נגמון) נותרו עקרים. הסרט מסתיים בכך שבית המשפט בארה"ב מעניק להם פיצויים של מיליוני דולרים ומכיר באחריות של "דול" למצבם. אך במציאות הסיפור הזה רחוק מלהסתיים – ונכון לרגע זה דווקא עורך הדין האידיאליסט הוא זה שנמצא תחת חקירה בחשד לזיוף והונאה ומפיקי הסרט נתבעים על ידי "דול" בטענה לדיבה ונדרשים לגנוז את יצירתם.

הטוויסט בעלילה המרגשת החל ב-2007, לאחר ששופט אמריקאי העניק פיצויים של שלושה מיליוני דולרים לשישה חקלאים מניקרגואה שטענו כי חומרי ההדברה של "דול" הפכה אותם לעקרים. בעדותם סיפרו כי מעולם לא ניתן להם ציוד מגן ולא הוסבר להם כיצד להשתמש בחומרי ההדברה והם היו רק קצה הקרחון – בחמש עשרה השנים האחרונות הצטברו עדויות של יותר מ-20 אלף חקלאים, נשים וגברים, שטענו כי חומרי ההדברה הללו פגעו בבריאותם ואף הביאו למות כמה מחבריהם. לאחר הפסיקה התקדימית ולאור עשרות תביעות דומות שהוגשו ברחבי ארה"ב, פתחה "דול" בחקירה חשאית מסיבית על אדמת ניקרגואה במטרה לקעקע את הטענות נגדה ולהוכיח כי מדובר בעלילת דם. לאחר שנתיים של עבודה מאומצת והשקעה כספית גדולה הם הצליחו להציג בפני בית המשפט העליון בקליפורניה הוכחות לכך שעשרות עדים בתביעות שונות נגד החברה כלל לא עבדו במטעי הבננות ושהם בכלל לא היו עקרים – ילדיהם "נמחקו" מהרשומות לצורך התביעה. וכמו מה שמתרחש כאשר שולפים קלף אחד מתחתית מגדל קלפים, כך גם ממצאים אלו מאיימים למוטט עשרות תביעות אחרות.

לקרוא את ההמשך »

Written by עידן רינג

יולי 20, 2009 at 6:04 pm

ארה"ב | היזהרו מסטטיסטיקאים

with 8 comments

בניגוד למה שכתבה היום אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות", רוברט ס. מקנמרה, שר ההגנה האמריקאי בתקופות קנדי וג'ונסון, שנפטר שלשום בגיל 93, דווקא סיפק כמה ראיונות נרחבים בשני העשורים האחרונים לחייו, וגם פרסם ספר זכרונות (ה-S בשמו מייצגת את השם האמצעי המוזר strange). בכל ההזדמנויות שבהן נחשף לציבור, סיפק מקנמרה סוג של אפולוגטיקה מתוחכמת לתפקיד המרכזי שמילא במלחמת וייטנאם: שילוב של הכאה על חטא, גלגול האשמה על הנשיא לינדון ג'ונסון שכבר מזמן אינו בסביבה כדי להגיב, ומסקנה שבנסיבות הקיימות כל אדם סביר אחר היה מקבל את אותן החלטות.

אחד המסמכים המעניינים שנותרו ממי שכונה "אדריכל מלחמת וייטנאם" הוא "fog of war”, ראיון שערך עימו הדוקומנטריסט ארול מוריס ושזכה באוסקר לסרט תעודה בשנת 2004. בהקשר של מלחמת וייטנאם, מה שיש למקנמרה לומר מעניין פחות מההקלטות שנחשפו בסרט – שומעים בהם את מקנמרה וג'ונסון מבינים, בינם לבין עצמם, עוד לפני שליחת כוחות המארינס הראשונים, שמההסתבכות הזאת כבר לא ייצא שום דבר טוב. אבל כמו בכל כך הרבה מצבים דומים, השיקול הפוליטי – ממשיכים במלחמה כי אין ברירה – גובר על השכל הישר, ועובר עוד כמעט עשור עד שהמלחמה נגמרת.

כשמדובר בוויטנאם, כאמור, מקנמרה, זהיר למדי. אפשר להבין אותו – מאחוריו חיים שלמים של התגוננות בנושא. לעומת זאת, התפקיד המעט נשכח שמילא במלחמת העולם השנייה זוכה להתייחסות הרבה יותר פתוחה מצידו בסרט. מקנמרה, סטטיסטיקאי מבריק מהאווארד, נשלף מהאקדמיה אחרי שהעביר כמה קורסים לקצינים בכירים של חיל האוויר, והוצב בצוות שנועד לשפר את ביצועי המפציצים האמריקאים.

המתמטיקאים התעסקו בכל מיני ענייני יעילות – הובלת דלק, מיקום בסיסים – אבל גם בחנו את היחס שבין מספר הגיחות להרוגים היפנים. ההמלצה המרכזית של הצוות למייג'ור ג'נרל (אלוף) קרטיס למיי היתה להוריד את גובה טיסת המפציצים, כך שהם יהיו חשופים יותר לאש הנ"מ, אבל גם קרובים יותר למטרות. התוצאה היתה עלייה בכמות הנפגעים האמריקאים, אבל גם שרשרת של גיחות שהשמידו את ערי יפן, בזו אחר זו. בטוקיו לבדה נהרגו 100 אלף איש בלילה אחד בחודש מרץ 45' – יותר מבהפצצה האטומית על נגסקי – והעיר נשרפה לחלוטין. למיי אמר, בצדק, שאם הם יפסידו במלחמה ישפטו אותם כפושעים. אבל ארצות הברית ניצחה, ומפקדי חיל האוויר הפכו לגיבורים.

הסטטיסטיקאים המגויסים האלו מגלמים יותר מכל את זוועת המלחמה המודרנית. הלוחם לפחות צריך לראות את הלבן בעיניים של האויב, הטייס צריך לחיות עם תוצאות ההפצצה, אבל המתמטיקאי הקרבי חי בעולם של הפשטה מוחלטת, מוגן מאחורי מספרים. אני הרגשתי אצל מקנמרה שילוב של זעזוע קצת מלאכותי וגאווה מקצועית אותנטית כשדיבר על ההפצצות על יפן. ארול מוריס המחיש את זה בקטע אנימציה מבריק: במקום פצצות רואים בו ספרות נופלות ממטוסים וכותשות את הערים היפניות.

אחרי המלחמה ניהל מקנמרה לתקופה קצרה את תאגיד פורד – הוא לקח חלק בתקופה של המצאות מצילות חיים כמו שילדה טובה יותר וחגורות בטיחות, הכל בשם אותה יעילות כלכלית-מתמטית כמובן – לפני שנשלף משם לבית הלבן של קנדי. אחר כך הגיעה וייטנאם. בראיון למגזין טיים ב-1991 אמר מקנמרה שהוא ידע שההפצצות על צפון וייטנאם לא יעזרו (מדובר בקמפיין האווירי הגדול ביותר עד לאותה תקופה, שהיה אחראי לחלק הגדול מתוך 3 מיליון ההרוגים הוויאטנמים), אבל הוא תמך בו "כי היינו חייבים להוכיח שהוא לא יעבוד". שוב, זו אותה מתמטיקה בינארית מופשטת ומושלמת: כדי להוכיח ש-X שווה אפס, חייבים להראות שהוא שונה מ-1. מנהיגים גדולים נמדדים בכח שלהם להיחלץ ממשוואות כאלו.

אחרי ההתפטרות מתפקידו ב-68' (חודש לפני שג'ונסון גם הרים ידיים והחליט לא לרוץ לכהונה נוספת) מקנמרה מונה לנשיא הבנק העולמי. אבל הבעיות של המוסד הזה הן כבר סיפור לפוסט אחר.

נועם שיזף

Written by Noam Sheizaf

יולי 8, 2009 at 12:42 am

פורסם בארה"ב

Tagged with

ארה"ב | בחזרה אל הכפור?

with 3 comments

עד 26 דקות אחרי חצות ב-28 לאוגוסט 2008, רוב האמריקאים בכלל לא ידעו מי זו שרה פיילין. ב-00:27 פרסמה סי אן אן שהמושלת האנונימית של אלסקה – המדינה הכי נידחת בארצות הברית – מונתה כמועמדת לתפקיד סגן הנשיא תחת ג'ון מקיין. מקיין לא רצה את פיילין. הוא העדיף את ג'ו ליברמן הדמוקרט, אבל הוא ידע שהאגף השמרני במפלגה יאכל אותו חי. במקום זה הוא בחר את פיילין, שמתנגדת להפלות ואוהבת להצטלם ליד ראשים של חיות מתות (ככה שגם הלוביסטים למען הנשק והציד יהיו מרוצים). פיילין היתה כל מה שמקיין לא היה – צעירה, אולטרה-שמרנית וסקסית – אם מורה חובבת נשק במשקפיים היא הטיפוס שלכם. היא באה מצוידת בבעל שנראה כאילו המרכיב העיקרי בתזונה שלו הוא באדוויזר, משפחה אוהבת (ועם נטייה להריונות בתקופת התיכון) וניסיון שכלל ניהול עיירה בגודל של מצפה רמון. בעיני העולם היא היתה ג'ורג' בוש בריבוע – קריקטורה של כל החלקים המוטרפים יותר באמריקה, אבל במיד ווסט, הקסם עבד.ֿ

אלא ש"אפקט פיילין", שהקפיץ את מקיין ליתרון בסקרים וגייס סוף סוף את ראש לימבו לטובתו, החזיק מעמד שבוע בדיוק. אחר כך באה הטלנובלה סביב ההריון של בתה – וההכרזה הנרגשת שהיא תינשא לאב, תיכוניסט בשם ליוויי ג'ונסון – והראיון המטורלל לקייטי קוריק (שבו פיילין הצהירה שקרבתה של אלסקה לרוסיה הכשירה אותה לטפל במדיניות חוץ, התבלבלה במושגים בסיסיים וגלשה בשלב מסוים לחוסר קוהרנטיות מוחלט). בשביל מרבית האמריקאים זה היה יותר מדי. בדיעבד, נראה שפיילין עלתה למקיין בהפסדים בפלורידה ופנסילבניה – שתי מדינות קריטיות במירוץ. כך או כך, זה לא שינה הרבה. אחרי שמונה שנים עם בוש הבן, רק אירוע בסדר גודל של הפיגוע בתאומים היה מונע מאובמה את הניצחון.

השאלה אם פיילין נזרקה למים העמוקים מוקדם מדי, או שהקריירה שלה לא היתה אמורה להרחיק אותה מדובי הקוטב לא רלבנטית לדיון. המושלת היא מסוג הדמויות שהציבור לא נשאר אדיש אליהן – או שמתים עליה, או ששונאים אותה ובזים לה בכל הלב. זה, וההתנהלות המטורללת שלה ושל משפחתה, הפכו אותה לאובייקט אידיאלי לתקשורת גם אחרי הבחירות. פיילין אולי לא היתה מועמדת טובה לסגנות הנשיאות (תפקיד שאומרים עליו שמסתכם בלא לעשות נזק למועמד לנשיאות), אבל היא פוליטיקאית נהדרת לעידן הדיילי שואו וההפינגטון פוסט. עוד לפני שאובמה הושבע, היא סומנה כמועמדת להתמודדות מולו ב-2012.

מה הסיבה שהביאה את שרה פיילין לפרוש מתפקיד המושלת שנה וארבעה חודשים לפני סיום כהונתה? לקרוא את ההמשך »

Written by Noam Sheizaf

יולי 6, 2009 at 2:30 pm

פורסם בארה"ב

Tagged with

ארה"ב | ממשל בין הטיפות

with one comment

ההפגנות ההמוניות באיראן בעקבות הבחירות לנשיאות תפסו את המערב בהפתעה. כנראה שעשורים של שינון המנטרות על ציר הרשע והקנאות השיעית עשו את שלהם, עד כדי כך שלא רק הציבור הרחב, אלא גם מנהיגי מדינות, אנשי מודיעין ופרשנים החמיצו את עוצמתו של המאבק הפנימי במדינה. עד לבחירות, במערב עסקו בעיקר בשאלה האם מוסאווי שונה מאחמדינג'אד או שהוא מייצג את אותה הדרך, רק עם רטוריקה נעימה יותר. יש עדיין לא מעט אנשים – ביניהם ראש המוסד ושר הביטחון שלנו – שמתעסקים בסוגיות האלו, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין כרגע שמוסאווי אינו הסיפור: הסיפור הוא הקרב הפנימי באיראן, והשאלה שעל הפרק היא הישרדותו של המשטר.

מנקודת מבט אידיאולוגית, אפשר לראות בהפגנות באיראן – כמו בהצלחה היחסית של מחנה ה-14 במרץ בלבנון – הצלחה לברק אובמה, שמבקש לגבש קואליציה מתונה בעולם הערבי שתבלום את השפעת הרדיקלים ותביא להסדר בסוגיה הישראלית-פלסטינית. זו תפיסה הפוכה לזו של ג'ורג' בוש, שביקש לבודד את הסוגיה הישראלית-פלסטינית – מתוך הנחה שלא ניתן להגיע לפיתרון – והשתמש באסטרטגיה של בלימה אגרסיבית כלפי כל יתר העולם הערבי וקריאה פומבית לדמוקרטיזציה ושינויים מבניים כתנאי לדיאלוג או שיתוף פעולה עם המערב. בהערת אגב, קשה שלא לשים לב לאירוניה: דווקא אובמה מפגין גישה פרגמטית, שמוכנה לשתף פעולה גם עם משטרים בעייתיים בשם קידום האינטרסים המערביים ליציבות וביטחון, ואילו בוש ניסה לכפות על העולם הערבי את תפיסתו האידיאולוגית, כתנאי לשיתוף פעולה פוליטית – גם במחיר של ניכור ואלימות גוברים.

הבעיה היא שהאירועים באיראן טרפו את הקלפים מבחינת אובמה:  לקרוא את ההמשך »

Written by Noam Sheizaf

יוני 19, 2009 at 6:54 pm

פורסם באיראן

Tagged with ,