ארה"ב | הולך ונובל

עיקר הדיון בתקשורת, כאן כמו שם, התפלג לשני מחנות. אחדים, כמו אלוף בן, אמרו שאובמה כבר תרם משמעותית לעולם טוב יותר , בעיקר באמצעות שינוי השיח המדיני בארה"ב למקבל וגמיש יותר. אחרים ניסו לעשות רציונליזציה להחלטה של וועדת הפרס הנורווגית, ולומר שהפרס הוא פרס "בהקפה", שאובמה עוד יצטרך באמת להרוויח בהמשך (בהודעה הלקונית על הזכיה לא נאמר דבר על ציפיות הוועדה מהנשיא). אבל אלה ואלה הסכימו שהפרס ניתן לאובמה קודם כל על כך שאינו ג'ורג' בוש.

התקשורת הישראלית כמעט ולא הקדישה לזה תשומת לב, אז חשבתי שאולי ראוי להזכיר בקצרה כי אף שאובמה הוא בפירוש אינו ג'ורג' בוש, הוא ירש מקודמו אוסף מכובד של התנהלות בעייתית, לפחות  עבור זוכה פרס נובל לשלום (למעט אולי קיסנג'ר). למשל:

• אובמה מקבל את הפרס בעודו, מה שנקרא, נשיא מלחמה – ולא רק נשיא מלחמה, אלא נשיא של שתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן. אמנם את הראשונה הוא פועל לסיים , ואולי אף יספיק להוציא כמות חיילים מרשימה לקראת הטקס ב10 בדצמבר. את המלחמה באפגינסטן, לעומת זאת, אובמה ככל הנראה הולך להסלים משמעותית, על ידי הגדלה  של כמות החיליים המוצבים שם. יכול להיות שזה הכרחי או אפשרי לחנוק את ההתקוממות הספציפית של הטליבאן (בין שאר מעלותיהם, האנשים היחידים בעולם שגורמת לנשיא אפגאניסטאן קרזאי להראות כמו אדם סביר), אבל הצרה היא שאובמה עושה את זה בתמיכה מוצהרת בממשלה מושחתת ובעייתית, שכנראה עד סוף חייה תתמודד עם מרידות חמושות עם או בלי נוכחות הצבא האמריקאי. כפי שכותבים היום בבלוג המשובח Foreign Policy Watch:

[בספרו על לקחי המלחמה בוויטנאם, מזכיר ההגנה של קנדי וג'ונסון] רוברט מקנאמרה כותב שהוא וחבריו לממשל לא הבינו ולא יישמו כלל מלחמה בסיסי: קמפיין נגד מרידה יכול להצליח רק אם הממשלה המותקפת מסוגלת לגייס תמיכה רחבה בקרב האוכלוסיה המקומית… למרות זאת, ג'ונסון החליט להרחיב ולהסלים את המלחמה – בשמה של ממשלה דרום-וייטנאמית חלשה ובלתי פופולרית. מיותר לומר שהפסדנו במלחמה, במחיר עצום לעם הוויטנאמי ולעצמנו…  אפשר להתערב שמקנאמרה מסתובב בקברו כשהוא שומע את ממשל אובמה מתחייב פומבית להמשך המלחמה באפגינסטאן. אם היה בחיים, מקנאמרה היה שואל, "בעד מי אנחנו נלחמים?" התשובה היא שאנחנו נלחמים בעד ממשלה מושחתת ביותר, בעל אופי דמוקרטי מפוקפק, שאינה פופולרית בכלל המדינה שלה עצמה ושלאחרונה הואשמה בזיוף תוצאות הבחירות…

• אחת התמונות המרגשות ביותר במאה הימים הראשונים של הממשל החדש הייתה זו של אובמה חותם על פקודה לסגור את מחנה המעצר במפרץ גואנטנמו. אמנם מאז שוחררו כמה עצירים ונעשו צעדים לשיפור החלת תהליכים משפטיים על אלה הנותרים, אבל ממסמכים שהגיש הממשל לאחרונה לביהמ"ש העליון בארה"ב ניתן להסיק כי הוא אינו ממהר לוותר על חלק מהגישות הבעייתיות ביותר של קודמו – בין השאר, שלילת הזכות הבסיסית של עצירים להביאס קורפוס (הזכות לערער בפני בית משפט על חוקיות מעצרם, או, כיו"ב, החובה על הרשות העוצרת להוכיח לבית משפט את חוקיות המעצר). המסמכים הוגשו בדיון במתקן מעצר במחנה חיל-האוויר האמריקאי באגראם שבאפגינסטן, ולמעשה מייצרים שם מסגרת זהה למדי לגואנטנמו, כולל בתי-דין צבאיים שכבר הוכרזו כבלתי-חוקתיים. ניתן לקרוא את חוות הדעת שהגיש משרד המשפטים האמריקאי כאן (פי די אף), ואת הפרשנות היוקדת של גלן גרינוולד מסלון.קום כאן.
• לבסוף, אם כבר בשלום עסקינן, הרי שבינתיים יוזמת השלום הפעלתנית ביותר של אובמה – זאת בעניין ה"תהליך" בין הישראלים לפלסטינים – הרי שבינתיים הוא נוחל כשלון חרוץ: הישראלים הצליחו לדחוק אותו, לפחות לפי שעה, מהדרישה להקפאת הבניה בהתנחלויות, וכל אשראי פוליטי (זעום) שהצליח ללקט לאבו-מאזן נמחק  טוטלית בגלל הלחץ על יו"ר הרש"פ לצאת נגד דו"ח גולדסטון. כאן, כמובן, ניתן להתווכח – האם גולדסטון טוב או רע למו"מ, האם הדרישה להקפיא את ההתנחלויות כתנאי מקדים הייתה נבונה, וכד' – אבל קשה שלא להסכים שהצבה חגיגית של תנאים נוקשים ואז נסיגה מהם לא מחזקת את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון, ולא באמת מקדמת תהליך כזה או אחר – וכנ"ל לגבי הבעות תמיכה באו"ם והצטרפות למועצת זכויות האדם (הקלוקלת, יש להודות), ויום לאחר מכן החלה של מתקפה חזיתית על אותם מוסדות ממש.

אז כן, אובמה שינה משמעותית את האווירה הדיפלומטית בעולם והפיג מתחים בכל החזיתות – בדיוק כשהיה נדמה, בשלהי כהונת בוש, שהעולם הולך לאפוקליפסה כלכלית מצד אחד ולפחות למלחמה חדשה נוספת בשנה הקרובה, מצד שני. הוא הפשיר את היחסים עם אמריקה הלטינית, עם אירופה, ואפילו עם איראן; גם אם מלחמה כזאת או אחרת תפרוץ בשנים הקרובות, הרי שלכל הפחות אובאמה קנה עוד זמן והמיס משהו את הגושים המתהווים – ארה"ב, אירופה, אמריקה הלטינית, ואיראן. וכן, את מרבית המכשולים בדרך לזכיה אמיתית בתואר "מדינאי" שלום הוא ירש מבוש ,גם אם נדמה שיש דרכים טובות יותר להפטר מהם (הבלגן בתהליך השלום הישראלי-פלסיטיני הוא כולו שלו עצמו, כמובן).

אבל עם כל הקרדיט שאפשר לגרוף לטובתו, זה עדיין לא מספיק להענקה של פרס נובל לשלום – פרס שהוא למעשה ובד"כ פרס מפעל חיים, או לפחות אות הערכה למפעלים מדיניים שנראים בעת הענקת הפרס כבעלי סיכויים סבירים להצלחה (כמו הפרס למנהלי המו"מ בצפון אירלנד ב1994) גם אם שנים לאחר הפרס הם מתבררים ככשלון מדמם (כמו הפרס למובילי תהליך אוסלו).  נכון לעכשיו, אובמה שוקע במהירות לעבר משבר אמון מבית ומחוץ, והפרס הנכסף הוא לא יותר מעוד משקולת. מוטב היה לו ולכולנו אם היה משכיל לגלות (ולא רק לבטא) ענווה, ולוותר על הפרס, עד אשר יהיה ראוי לו באמת.