איראן | מה שלא הורג תנועה…

אין שום ספק שראינו השתלחות חסרת רסן של המיליציות וגם המשטרה במפגינים. ראינו נשים צעירות נרצחות בקור רוח על ידי אנשי הבאסיג', ראינו גז מדמיע, אלות ואפילו ריסוס בחומר מגרה כלשהו ממסוקים.
אבל חשוב לזכור מה לא ראינו היום: לא ראינו התממשות של אף אחד מתרחישי הקיצון. המשטר לא התקפל ולא נכנע, וחמינאי לעת-עתה שומר על כיסאו. מצד שני, לא הייתה מחיצה נחרצת של המחאות: הטנקים לא הופיעו ברחובות, הירי נעשה בעיקר בידי מתנדבי הבאסיג' (כמו בימים הקודמים) ולא, חלילה, במכונות יריה. לא חזרנו לטיינמן, ולפי הדיווחים שמספרים כי שמי טהרן מצטלצלים שוב בקריאות "אללהו אכבר", "מוות לדיקטטור" ו"להפיל את חמינאי", נדמה שהרוח של המפגינים לא נשברה.
יש שלוש התפתחויות חשובות היום: שני דברים שקרו ודבר אחד שלא. שני הדברים שקרו הם פתיחת השגרירויות הפורטגלית, האוסטרלית, הבריטית וההולנדית לקליטת פצועים, כאשר התברר כי הבאסיג' אורבים לפצועים בבתי החולים; והקריאות של מוסאווי לשביתה כללית אם ייעצר. שביתה כללית היא נשק יום הדין – לא רק שהיא גורמת לנזקים בלתי רגילים לכלכלה, היא גם מעמידה לרשות תנועת המחאה פי כמה יותר אנשים, המשתחררים באמצעותה מעיסוקי היום-יום. זה שמוסאווי הרים את הנשק הזה ובינתיים משהה אותו אומר הרבה גם על הנחישות של תנועת המחאה, אבל גם על הפרגמטיות שלה והנכונות לעצור בכל שלב.
ומה הדבר החשוב שלא קרה? הצבא לא יצא לרחובות. הצבא האיראני וגם משמרות המהפכה נשארו בבסיסיהם, וע"פ דיווחים שונים ומשונים מפקדי הצבא אף סירבו רשמית לפעול כנגד המפגינים. משמרות המהפכה זה עניין אחר לגמרי, ולא מן הנמנע שהן נשק יום הדין של המשטר; מאידך, אם תהיה הפיכה בכוח באיראן, היא יכולה להתבצע אך ורק באמצעות או לפחות בתמיכת המשמרות – כל תסריט אחר, במיוחד ניסיון הפיכה של הצבא, יביא למלחמת אזרחים אמיתית. אבל אם יש עדיין סיכוי סביר שהמשמרות מחכות לשעתן, הרי ברור למדי שהצבא נוקט עמדה פוליטית לצידם של המוחים; וזה אומר, שלכל הקצינים הבכירים יש הרבה, הרבה מאוד להפסיד מנצחון של המשטר.
בינתיים, כאמור, בטהרן עומדים האנשים על הגגות ועל המרפסות וקוראים את קריאות המחאה אל תוך הלילה. מחר לכל אחד מן הצדדים תהיה אפשרות להסלים את המצב, או לפתור אותו. לפי היום, נדמה שהסיכוי שתנועת המחאה תיכנע הוא קטן מתמיד; אבל קרע ושינוי עמדות במערכת השלטונית נראים כמו תרחישים הולכים ומתחזקים. נדווח על כל התפתחות כאן וב"קו איראן". דימי ריידר

ארה"ב | ממשל בין הטיפות

ההפגנות ההמוניות באיראן בעקבות הבחירות לנשיאות תפסו את המערב בהפתעה. כנראה שעשורים של שינון המנטרות על ציר הרשע והקנאות השיעית עשו את שלהם, עד כדי כך שלא רק הציבור הרחב, אלא גם מנהיגי מדינות, אנשי מודיעין ופרשנים החמיצו את עוצמתו של המאבק הפנימי במדינה. עד לבחירות, במערב עסקו בעיקר בשאלה האם מוסאווי שונה מאחמדינג'אד או שהוא מייצג את אותה הדרך, רק עם רטוריקה נעימה יותר. יש עדיין לא מעט אנשים – ביניהם ראש המוסד ושר הביטחון שלנו – שמתעסקים בסוגיות האלו, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין כרגע שמוסאווי אינו הסיפור: הסיפור הוא הקרב הפנימי באיראן, והשאלה שעל הפרק היא הישרדותו של המשטר.

מנקודת מבט אידיאולוגית, אפשר לראות בהפגנות באיראן – כמו בהצלחה היחסית של מחנה ה-14 במרץ בלבנון – הצלחה לברק אובמה, שמבקש לגבש קואליציה מתונה בעולם הערבי שתבלום את השפעת הרדיקלים ותביא להסדר בסוגיה הישראלית-פלסטינית. זו תפיסה הפוכה לזו של ג'ורג' בוש, שביקש לבודד את הסוגיה הישראלית-פלסטינית – מתוך הנחה שלא ניתן להגיע לפיתרון – והשתמש באסטרטגיה של בלימה אגרסיבית כלפי כל יתר העולם הערבי וקריאה פומבית לדמוקרטיזציה ושינויים מבניים כתנאי לדיאלוג או שיתוף פעולה עם המערב. בהערת אגב, קשה שלא לשים לב לאירוניה: דווקא אובמה מפגין גישה פרגמטית, שמוכנה לשתף פעולה גם עם משטרים בעייתיים בשם קידום האינטרסים המערביים ליציבות וביטחון, ואילו בוש ניסה לכפות על העולם הערבי את תפיסתו האידיאולוגית, כתנאי לשיתוף פעולה פוליטית – גם במחיר של ניכור ואלימות גוברים.

הבעיה היא שהאירועים באיראן טרפו את הקלפים מבחינת אובמה: 

איראן | הפרד וכשול

לפי הכותרות בארצנו, נדמה שהמדיניות של ממשל איראן היא יישום מהוסס, ועל כן כושל, של הפרד ומשול. בתחילה, זימן חמינאי את מוסאווי וניסה להרחיק אותו מהמפגינים – אתה משלנו, מהפכן, אין לך קשר אמיתי לפרחחים האלה, וכד'. לפי הופעותיו המרובות של מוסאווי בעצרות של "הפרחחים" מאז אותה שיחה, נדמה שהטקטיקה לא עבדה. עכשיו מנסה אחמדינג'אד לשכנע שהמארגנים לא שייכים אל העם. לפי דיווחי הטוויטר בשעה זו מעל גגות טהראן נשמעים קריאות אללהו אקבר ומוות לדיקטטור "פי שלוש מאמש". כך שגם זה לא נשמע משכנע במיוחד.

בשלב זה קשה לאמוד כיצד תתפתח תנועת המחאה מכאן. לדעתו של בלוג זה אם הממשל לא ייפעל בתקיפות עד השבוע הבא, ואולי אפילו אם כן, יבשילו התנאים להחלפתו של חמינאי, אולי ברספנג'אני, ולבחירות חוזרות. בינתיים אפשר לתהות על תרגיל חשבוני פשוט: אם טרם הוכרזה שביתה כללית באיראן, ונוסף על מיליוני המפגינים היו גם מיליונים שהלכו ללימודים, לעבודה וכיו"ב – כמה אנשים נראה מחר, בתפילות יום השישי?

בינתיים, אולי אפשר לשאוף מעט עידוד מהסלידה שמתפתחת באיראן סביב פעלות הבאסיג', שאחראיים כנראה לרוב הרג המפגינים בימים האחרונים. הם זכו לגינוי אפילו של חמינאי עצמו, והותקפו על ידי הערוצים האיראנים הרשמיים. בפרלמנט חברי האופוזיציה מאיימים להתחיל לחשוף אחד אחד את זהויותיהם של הבאסיג'ים שצולמו יורים על מפגינים, ואלה מצידים התחילו לכסות את פניהם מחשש לזיהוי ונקמה.

והערה לסיום – נשמח כמובן לכל שאלה, תהייה, דעה, הצעה ובקשה להברה. יש לנו כפתור תגובות – אנה הקליקו.

מחר: כל הפרשנויות שהבטחנו, מהתקשורת ועד ארה"ב, ואולי כמה הפתעות.

איראן | פרשנות: הזיגזג של חמינאי וספירת הקולות; קריקטורות טריות מאיראן

בלי להפליג בציפיות לגבי מה צופנים הימים הקרובים באיראן, אפשר כבר עכשיו להגיד שמוסדות הרפובליקה האיסלאמית נפגעו קשות, והמוסד שנפגע קשה מכל הוא,

כנראה, זה של המנהיג הרוחני העליון – אייתולה עלי חמינאי. לחמינאי יש את הסמכות הפוליטית והרוחנית העליונה במדינה – מאין שילוב של נשיא רוסיה והאפיפיור. הוא אולי לא נציג אלוהים עלי אדמות, אבל הוא די קרוב. הוא אמור להיות מעל לתככים פוליטיים. אז תארו לעצמכם איך נראית בשביל איראני ממוצע, אפילו לא בהכרח מעורב פוליטית, ההתנהגות הבאה:

יום ראשון 15.6: המנהיג העליון חמינאי יוצא אל התקשורת, ובלא לחכות שיעברו שלושת ימי הערעורים והבדיקות החוזרות המובטחים בחוקה, מודיע שאחמדינג'ד זכה בבחירות.

הבחירות ב12 ביוני היו ביטוי אמנותי של האומה, שיצר התקדמות חדשה בהיסטוריה של הבחירות במדינה… הן היו הערכה אלוהית של רצון העם

יום שני, 15.6 בבוקר:  אחרי ההפגנות הראשונות, יצא חמינאי שוב אל התקשורת ואימץ מחדש את הבחירות, כאשר הוא שוב מברך את אחמדינג'ד כמנצח.

יום שני, 15.6 בצהריים: חמינאי מבקש ממועצת החכמים "לחקור" "אי סדרים אפשריים" בבחירות

יום שלישי 16.6: חמינאי מביע שוב תמיכה באחמדינג'ד

יום שלישי 16.6: מועצת החכמים מודיעה שתספור מחדש את הקולות.

כל הזיג זג הזה יכול לסמן אחד משני דברים – שחמינאי בפניקה (פחות סביר); או שיש נתק רציני בין מוסדות השלטון האיראני, והם מתקשים לתאם את פעולותיהם.

האם ספירת הקולות ושיחות ההרגעה של חמינאי יעזרו? יש כמה אפשרויות:

איראן | ההפגנות, הזווית הישראלית, וכוכב נולד עם מחמוד אחמדינג'ד

מפגיני אופוזיציה בטהרן, היום. לפי הבי-בי-סי בפרסית, "מיליונים" יצאו להפגין בעד בחירות חוזרות. אחמדינג'אד מצדו סבור שכולם באו להבחן לכוכב נולד.

הלילה יורד על טהרן (השעה שם היא שעון ישראל + שעתיים וחצי). הפגנת המיליונים מפוזרת בשעה זו על ידי ידי התאחדות הסטודנטים האיראנים ("באסיג'), שמסתבר שיש לה מיליציה חמושה משלה. לפי אתרי החדשות, בין אדם אחד לשבעה נהרגו בשעה האחרונה בטהרן. מצד שני, גולשים בטוויטר מדווחים שבחלק מהמקרים הקהל הלא חמוש התקיף את היורים והרגם.

הבלוג נועד במקור לספק פרשנות, ואנחנו מקווים שנוכל לחזור לכך בקרוב – עכשיו שאתרי החדשות הישראלים קלטו סוף סוף את גודל הארועים, ומתחילים לספק משהו שנראה כמו סיקור הולם.  אז הנה ניסיון לשוב לשורשינו – כמה שאלות וכמה השערות:

• איפה הצבא? על אף הפגנות ההמונים, שריפת תחנות משטרה והתקפות על בנייני ממשל, השלטון באיראן טרם הפעיל את הצבא הסדיר ואת משמרות המהפכה. לפי כמה וכמה דיווחים, הצבא הודיע בעצמו שאין לו כוונה להתערב בחילוקי דיעות פוליטיים. אם זה נכון, אלה חדשות-ענק – אין ארגון עם חוש פוליטי מפותח יותר מצבא, במיוחד במדינה עם משטר מיליטנטי.
• איפה הקהילה הבינ"ל? אנחנו מקווים להעלות פה פוסט נפרד שיתעסק בזווית האמריקאית על כל העניין. אבל איפה שאר הקהילה הבינ"ל? התגובות הזהירות מאוד של האיחוד האירופי ושל המדינות המרכיבות אותו רומזות שהקהילה מנסה להלך בין הטיפות – לא לתת חיבוק דב לאופוזיציה ולא להרגיז את אחמדינג'אד – שאיתו אולי יצטרכו לנהל מו"מ מדיני – מצד אחד, אבל גם לא לחבק משטר ימני ועוין בסה"כ מצד שני. מצד שלישי, האלימות הקשה שמתחוללת בטהרן בדקות אלו ממש מתחילה לדחוק מנהיגים מערביים אל הקיר; סרקוזי גינה הרגע את הפגיעה במפגינים, ואין ספק שהוא לא האחרון.
• מה הזווית הישראלית? צריך אולי להתחיל בהפרדה עדינה בין מה טוב לישראל כמדינה אחת מני רבות במזה"ת, ומה טוב לישראל כפי שהיא נתפסת ע"י ממשלת נתניהו. מהזווית הראשונה, צריך להחזיק את כל האצבעות שיש ל"מהפכה הירוקה" – החילונית יותר, המתונה יותר, ששואפת להגדלת המרכיב הדמוקרטי במערכת המסובכת של איראן ולזכויות נשים בפנים, ולפתח מערכת של הרתעה הדדית – לעומת ערעור משטרים ערביים ואיומי מלחמה – כלפי חוץ. מדיניות כזאת סביר להניח שתוריד משמעותית את הלחץ על ישראל מבחינת החיזבאללה וארגונים עוינים אחרים, ותעזור לפתח יציבות אזורית ארוכת-טווח. מבחינת נתניהו, לעומת זאת, איראן אגרסיבית ובלתי-צפויה בראשותו של אחמדינג'אד, שמאיימת על השלום האזורי ועל יציבות המשטרים הערבים ה"מתונים", היא קלף פוליטי שערכו לא יסולא בפז. מבחינה אזורית, איראן כזאת מפחידה משטרים ערבים אחרים ודוחפת אותם לפשרה עם ארה"ב וכיו"ב עם ישראל; מבחינת יחסינו עם ארה"ב, ישראל יכולה לשווק את עצמה כהמוצב המערבי החזק ואולי האחרון-כמעט אל מול האיום האיראני. זה גם עוזר להדוף לחץ אמריקאי בעניין הפלסטיני; אם אין איום איראני, נפתחות מול ארה"ב אפשרויות עצומות ללחץ מול ישראל, ובראשן מיתון הסיוע הצבאי.
• רגע, אבל למה כל ההתרגשות? הרי איראן היא תיאוקרטיה-טוטליטרית-איסלאמיסטית-אמאל'ה-ג'יהאד. לא בדיוק. ראשית, המערכת השלטונית באיראן מורכבת למדי, ועל אף הכוחות העצומים של המנהיג הרוחני העליון (אייטולה עלי חמינאי) ומועצת החכמים, איראן היא לא מדינה אוטוריטרית-דיקטטורית כמו, למשל, סוריה, ובוודאי שלא מלוכה אבסולוטית כמו ערב הסעודית. סמכויותיו של הנשיא אמנם מציבות אותו שני או שלישי במדרג הכוח, אבל עצם זה שהוא נבחר ישירות על ידי העם,  הופך אותו למד הלגיטימציה של הממשל. לגיטימיות היא ה"קסם" שמחזיק מערכות שלטוניות – החל מתשלום מסים ואי-התקפת פקחי חניה וכלה ב"אם עצרו אותו, כנראה שהוא בכל זאת אשם במשהו", המנטרה שהחיזקה את ברה"מ על כנה 70 שנה. העובדה שהנשיא, בהבחרו, חותם "חוזה" עם כמה עשרות אחוזים מן האוכלוסיה שהצביעו עבורו, וכמה עשרות האחוזים שהצביעו נגדו אבל מקבלים את מרותו ואת נציגותו (זה בדיוק החוזה שהאופוזיציה מסרבת כעת לחתום עם אחמדינג'ד), הם כח פוליטי רציני – ומאפשרים לנשיא להתנהג במידה גדולה מאוד של חופש, גם מול "המנהיג הרוחני העליון וחכמיו".
• אז מה הלאה? אם אתמול עוד נראה שתהיה אפשרות לעלי חמינאי וחכמיו להציל את יוקרתם ולאפשר בדיקה של התוצאות, הרי שארועי היום העלו משמעותית את ההימורים. בהתחשב בכך שהודעתו של חמינאי על "חקירה" של ספירת הקולות לא מנעה ממיליוני אנשים לצאת ולהפגין בעד בחירות חוזרות, והאפשרות לממשלת אחדות נראית כבדיונית לחלוטין, נראה שאיראן נמצאת בצומת של שתי דרכים. האחת: דיכוי אלים ביותר של התנועה הדמוקרטית ולמעשה ביטול הרפובליקה האיסלאמית של איראן, עם החלפתה בתיאוקרטיה דיקטטורית בראשות חמינאי ואחמדינג'ד. זאת אפשרות ממשית שהלחץ לבחור בה יגבר מבחינת הממשל בימים הקרובים. יחד עם זאת, היא תלויה מאוד בהחלטה של הצבא – שבינתיים נדמה שמפעיל זהירות פוליטית בלתי-רגילה. אפשרות שניה היא בחירות חוזרות ודמוקרטיזציה משמעותית של הרפובליקה, כאשר האייטולות נשארים בתמונה אבל הופכים למרכיב חוקתי-רוחני יותר מאשר שלטוני. גם זה תלוי מאוד ביכולת של הממשל להפעיל אלימות מאסיבית, ובנחישות של מנהיגי האופוזיציה.
• לבסוף, נראה שזה הרגע שבו צריך להתגבר על ההתנשאות (הלא תמיד מבוססת) של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ולתת כבוד לאזרחים של איראן. מאז יום שבת, עשרות אלפי בני אדם –  נשים וגברים כאחד, יש לציין – מקיימים התנגדות אזרחית אמיצה להחריד לשלטון שידוע בהעלמת מתנגדים. בואו נקווה לטוב. דימי ריידר

איראן | בין מהפכה למהפך

עדכון: ירי על מפגינים בטהרן, לפחות מפגין אחד נהרג. אנשים נמלטים אל הגגות. 119 פרופסורים באונ' טהרן התפטרו, במחאה על התקפת המשטרה על מעונות הסטודנטים אמש)) 

בשעה זו מתקיימת בטהרן הפגנת המחאה הגדולה ביותר עד כה. נשיא איראן לשעבר מוחמד חתאמי ומוסאווי עצמו כבר הודיעו שישתתפו בתהלוכה; מצד שני, המנהיג העליון של איראן תיבל את הודעותו על כך שמועצת החכמים פתחה בחקירת תוצאות הבחירות באזהרה שמוסאווי ישא באחריות על התהלוכה אם היא תתקיים, ומקורות מקורבים אליו מסרו שהפעם המשטרה תפזר אותה באש חיה. הממשלה האיראנית פזרה הודעות כאילו הצעדה בוטלה, ולפי טוויטר אף פרצה לאתר האישי של מוסאווי ושתלה שם הודעה בעניין; ההודעה הוסרה כעבור כרבע שעה, ונכון לעכשיו הצעדה אמורה להתחיל בעוד כחצי שעה.

בזמן שטהרן מתכוננת למה שאולי ייזכר כרגע טיינמן שלה – או אולי כמהפכה הירוקה, השקולה מול הכתומה האוקראינית – ננסה לענות כאן על כמה שאלות חשובות, שהתקשורת בישראל בינתיים היטיבה להתעלם מהן:  האם מדובר במהפכה של האופוזיציה או מהפך מטעם השלטון?  בהתחשב במערכת המאוד-לא-דמוקרטית של איראן, למה כל זה בעצם משנה? מה הזווית הישראלית? איפה אמריקה? וכיצד תפקדה התקשורת הרשמית בסיקור הארועים מאיראן?

בלוג זה יתעדכן במהלך השעה הקרובה בתשובות. באותו הזמן, אתם מוזמנים לעקוב אחרי צעדת המחאה בערוץ הטוויטר שלנו מצד ימין. חדשות מתפרצות יופיעו מעל לפוסט, .

 

האם יש כאן ניסיון הפיכה מלמטה, או מהפך שלטוני מלמעלה?

כפי שנכתב כאן בסוף השבוע, יש שתי טענות סותרות. האחת היא, שהנשיא המכהן מחמוד אחמדינג'אד ניצח בהגינות בבחירות, והשתוצאות שפורסמו ע"י משרד הפנים האיראני (62% לאחמדינג'ד, 31% למוסאווי) הן נכונות. ההפגנות נגד התוצאות הינן תוצאה של "התרגשות יתרה"  (אחמדינג'ד עצמו, במסיבת עיתונאים אמש), או של ניסיון הפיכה בסגנון זו הכתומה של אוקראינה לפני כמה שנים.

הטענה השניה היא שמוסאווי זכה בבחירות, ושתגובת הממשל האיראני הינה בבחינת מהפך נגד נשיא נבחר.אפשר לחלק את הטיעונים בעד גרסה זו לארועים לשתי תת קבוצות: חוסר אמינות התוצאות הרשמיות, ופעולות הממשל לפני, אחרי, ובמהלך הבחירות.

חוסר אמינות התוצאות הרשמיות: בנוסף לפער העצום בין הסקרים שפורסמו לפני הבחירות והתוצאות עליהן הודיע הממשל באיראן, יש עוד שתי נקודות עליהן כדאי להתעכב: האחת, היציבות החשודה ביחסי הקולות כפי שדווחו במהלך היום בלי קשר לכמות הקולות שנספרו; והשניה, חוסר ההתאמה המוחלט בין תוצאות הבחירות המקומיות לבין כל מה שידוע לנו על המועמדים ועל אזורי הבחירה השונים באיראן. הפרשן וההיסטוריון המוערך חואן קול מסביר:

"בין השאר, נטען כאילו אחמדינג'אד זכה בעיר טאבריז (בירת מחוז אזרבייג'אן) ברוב של 57%. זאת על אף שמוסוואי הוא אזרי בעצמו, ושלאזרבייג'ן יש היסטוריה ארוכה של הצבעה עבור מועמדים שמגיעים מהמחוז. כמו כן, אחמדינג'ד ניצח לכאורה בטהרן בלמעלה מ50%. זה בלתי הגיוני לחלוטין [ועומד בסתירה לטענה המרכזית של תומכי אחמדינג'ד, שעד הבחירות השלימו עם הפסד בטהרן אבל ציפו לניצחון באזורי הספר – ק"ח]. המועמד השלישי, קארובי, קיבל בסביבות ה320,000 קולות, מה שמנוגד לחלוטין גם לתחזיות [וע"פ דיווחים אחרים, מספר הקולות שקארובי קיבל לכאורה פחות ממספר החברים הרשומים במפלגתו]. בבחירות ה2005 קארובי קיבל 17%, וב2009 לכאורה פחות מ1%. ובסופו של יום, אחוזי התמיכה באחמדינג'אד כמעט ולא השתנו ממחוז למחוז, בעוד שבכל מערכת בחירות קודמת באיראן היו הבדלים משמעותיים לפי קבוצות אתניות ופוליטיקות מקומיות.
בנוסף, ע"פ החוק האיראני, וועדת הבחירות אמורה להמתין שלושה ימים לפני שהיא מאשרת את תוצאות הבחירות, ומגישה אותן לחמניאי לאישור סופי. המרווח הזה נועד לאפשר הגשת ערורערים ובדיקות חוזרות. במקרה הזה, התוצאות הוכרזו ואושרו ע"י חמינאי כבר למחרת.

לתהיות האנליטיות מצטרפים עדכוני שטח. במהלך כל היום דווח על מחסור בפתקי הצבעה באזורים בהם האופוזיציה חזקה; במהלך הלילה איראנים דיווחו בטוויטר כי ראו פקידים שורפים פתקים שלא ברור אם נספרו; גולש אחד סיפר שדודו, המשרת באחת מהוועדות המקומיות שספרו את הקולות, קיבל את פניה של משאית עם קלפיות עם מנעולים שבורים; נאמר לו שהן קפצו ונפלו בזמן הנסיעה וכך נשברו המנעולים. לפי אותו גולש, בכל 40 ומשהו הקלפיות בהן נשברו המנעולים היה רוב לאחמדינג'ד; בכל השאר, שנשארו נעולות, היה רוב ברור למוסאווי.

פעולות הממשל לפני, אחרי ובמהלך הבחירות : חסימת פייסבוק, טוויטר, פליקר, יו-טיוב ושירותים אחרים; ניתוק הקשר הטלפוני עם טהרן; נעילת משרד הפנים האיראני (בו נספרו הקולות); מעצרים של פעילים רפורמים; 

איראן | לקט דיווחים מהשטח

בזמן שאחמדינג'ד אומר שהמפגינים בטהראן הם "כמו אנשים שמתפרעים אחרי משחק כדורגל", בטוויטר מדווחים שהמשטרה הטילה מצור על אונ' טהראן ויורה כדורי גומי אל הסטודנטים המפגינים. מוקדם יותר דווח כי 120 אנשי צוות באונ' שיראז התפטרו במחאה על תוצאות הבחירות, וכי המשטרה פלשה גם לקמפוס הזה תוך שימוש בגז מדמיע.

במך היום התרבו התלונות על תשומת הלב המועטה שהענויקו כלי התקשורת הבינ"ל למתרחש באיראן; נהיה קשה יותר ויותר לקבל דיווחים ישירים ומאושרים מהמדינה עצמה, במיוחד עכשיו שהמשרד המקומי של רשת אל-ערבייה נסגר בהוראת הממשלה.בינתיים, הנה סרטון שעלה לרשת – משטרה על אופנועים מפזרת הפגנה של האופוזיציה, היום אחה"צ בטהרן:

אנחנו מקווים להעלות פרשנות מקיפה ורגועה יותר במהלך הערב.

איראן | נקודת סיכום זמנית

הקשר עם טהרן עדיין מנותק עבור רובנו, אבל בשעות האחרונות אנחנו שומעים שוב דיווחים על מעצרי בית של מנהיגי האופוזיציה. כרגע מונים בין העצורים את מוסאווי עצמו, את אחיו של הנשיא לשעבר חטאמי, את מועמד האופוזיציה האחר, קארובי, ואת מנהל הקמפיין של קארובי.

בינתיים, קורא של ההפינגטון פוסט מספר את הפרט הבא:

"יש לי שכן איראני שהיגר לארה"ב ב1977. הוא סיים כרגע שיחת טלפון לווינית עם אחיו שנשאר בטהרן. הוא מספר שבכל טהרן, אנשים עומדים על הגגות וצועקים "אללהו אקבר", במחאה כנגד הממשלה ותוצאות הבחירות. בפעם האחרונה זה קרה ב1979, בזמן המהפכה. הוא אומר שההצעקות של עשרות אלפי האנשים על הגגות מחרישות אוזניים. השעה היא ארבע לפנות בוקר, שעון טהרן"

הבלוג הולך לישון, בתקווה שיהיה מה לדווח עד מחר בבוקר. אנו מזכירים לכם להתעניין בגרף הבחירות המשונה בפוסט למטה, ובסקירה הכללית של הדיווחים מטהרן בזה שמתחתיו. לילה טוב. דימי ריידר

תוצאות הבחירות באיראן: הגרף המשונה

בעוד הדיווחים על מהומות, מעצרים וניתוקי תקשורת בטהרן נמשכים, כמה וכמה בלוגרים ישבו עם אקסל והצליבו את הודעות משרד הפנים האיראני על תוצאות הבחירות במהלך יום ספירת הקולות. לפי התוצאה, המוצגת כאן למטה, יוצא שהיחס בין אחמדינג'אד למועמד האופוזיציה מוסאווי נשמר במהלך היום בלי קשר לכמות הקולות שנספרו. לעיונכם:

מתגברים הדיווחים שוועדת הבחירות של איראן ביטלה את התוצאות. מי שרוצה לתרגם את כל הכתבה מפרסי, מוזמנת ומוזמן.

איראן: מהפך שלטוני?

קצת קשה להבין מישראל מה בדיוק מתרחש כרגע באיראן. הדיווחים באתרי החדשות איטיים למדי, אבל הבלוג הפוליטי האמין בד"כ The Daily Kos (משוייך למפלגה הדמוקרטית בארה"ב), מדווח כי:

• מנהיג האופוזיציה ויריבו העיקרי של אחמדינג'אד, מוסאווי, נעצר ונמצא במעצר בית
• קשר הטלפון לטהרן נותק, ואי אפשר להתקשר לעיר הבירה לא מחוץ לארץ ולא משאר חלקי איראן
• בכל טהרן מוטל עוצר צבאי, אם כי בשכונות העשירות והליברליות יותר מתעלמים ממנו נכון לעכשיו
• הגישה לפייסבוק, יוטיוב, ושורה ארוכה של אתרים חשובים אחרים נחסמה מתוך איראן
• שירות הודעות האס-אמ-אס נחסם בכל המדינה

מבחינת דיווחים מאושרים מגופי תקשורת ממוסדים:

• ברשת אל-ערבייה נמסר ששלושה מפגינים נהרגו בטהרן במהלך היום.
• ביאהו מדווחים שרשת הפלאפונים בטהרן נותקה כליל, החל מרגע שידור נאום הנצחון של אחמדינג'אד

בסיכום מהיר מאוד, עד כמה מבוססת הטענה שהשלטון העליון השמרן מנסה לבצע מהפך מלמעלה ולחבל בתוצאות הבחירות?

נגד:

• התקשורת המערבית מוטה לטובת האופוזיציה האיראנית, ולא לקחה בחשבון ש"איראן היא לא טהרן" (ע"ע שאף מפלגה ימנית לא ניצחה זה שנים ארוכות בת"א). אחמדינג'ד נהנה מתמיכה מחוץ למרכזי הערים הגדולות, שהאופוזיציה הליברלית והתקשורת המערבית המסונפת לה לא לקחו בחשבון
• השלטון באיראן שם דגש גדול על היותו "דמוקרטיה משודרגת ע"י איסלאם" – כלומר, הבחירות שם בד"כ היו אמיתיות ומהוות מקור חשוב ללגיטימיות של הממשל. הם לא היו מסתכנים בזיוף כל כך בוטה של התוצאות

בעד:

• כל התחזיות דיברו על מרוץ צמוד מאוד בין אחמדינג'אד למוסאווי. מילא אם הנשיא המכהן היה מנצח בפער של אחוז או שניים; אבל התוצאות טענו שהוא קיבל 63%. אנשים שסיירו לאחרונה באיראן – כן, גם מחוץ לטהרן – טוענים שפער גדול כ"כ הוא בלתי אפשרי
• בניגוד לחוקה האיראנית, הבחירות לא הוארכו "עד ללקוח האחרון", והקלפיות נסגרו כשרבים עדיין ממתינים בתורי הענק
• בערים מרכזיות רבות – מרכז כוחה של האופוזיציה – פתקי ההצבעה אזלו עוד בטרם נסגרו הקלפיות.

נמשיך ונדווח על ההתפתחויות.