יוון | מהפכה דרך הקלפי?

מימין לשמאל: ראש מפלגת סיריזה, אלכסיס ציפראס; נשיא יוון, קרלוס פפוליאס; ראש מפלגת הדמוקרטיה החדשה, אנטוניס סאמארס; ראש המפלגה הסוציאליסטית, אוונגלוס וניזלוס

[מתן קמינר]

העיתונות הישראלית, כדרכה, פספסה את הסיפור המרכזי של הבחירות ביוון. עלייתה של מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית אמנם מדאיגה, אבל לא ניתן להבין אותה ללא התייחסות לתוצאה המרכזית בבחירות שנערכו ביוון בתחילת החודש, שהיא לא פחות ולא יותר מאשר התפרקותו של מודל הדמוקרטיה הליברלית האירופאי. מאז תקף המשבר הכלכלי את אירופה, כמעט כל מערכת בחירות הובילה להפלתו של הממשל הקיים – של המרכז-שמאל (כמו בספרד) או של המרכז-ימין (כמו בצרפת). אולם ביוון, הסובלת מנחת זרועו של המשבר יותר מכל ארץ אחרת ביבשת, הקווים שורטטו מחדש. מאז נקבעו עקרונות תכנית "הסיוע" ליוון, שנועדה למנוע את פשיטת הרגל של המדינה ויציאתה מגוש היורו בתמורה לקיצוצים מפליגים בהוצאות הציבוריות, הפרטה בלתי-מבוקרת ופגיעה אנושה בזכויות העובדים, התבהר שבין מפלגות המרכז-שמאל והמרכז-ימין (המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת "הדמוקרטיה החדשה" השמרנית בהתאמה) אין שום הבדל מהותי. תוצאות הבחירות הן תבוסה מוחצת לגוש הזה, ניצחון ברור לגוש השמאל הדוחה את תנאי תכנית הסיוע, ולצדו גם עלייה מבהילה של הימין הקיצוני.

המספרים מדברים בעד עצמם: בבחירות הקודמות, ב-2009, זכתה המפלגה השמרנית ב-42% מהקולות, כשבמקום השני הצמוד הסוציאליסטים עם 38% מהקולות, ואחריהם המפלגה הקומוניסטית עם 8%, מפלגת "לאוס" הימנית עם 4% וקואליציית השמאל הרדיקלי סיריזה עם 5%. יוון היתה דמוקרטיה אירופאית מתוקנת, עם רוב של 80% למפלגות מרכז "אחראיות". בבחירות ב-6 במאי, השמרנים והסוציאליסטים התרסקו ל-18% ו-14% בהתאמה. הפריצה הניאו-נאצית משמעותית, אך הניצחון הגדול של הבחירות שייך לגוש שמשמאל לסוציאליסטים, שקיבל כשליש מהקולות.

בתוך גוש השמאל, הניצחון הברור ביותר שייך לסיריזה, קואליציה של כוחות שיצאו מהמפלגה הקומוניסטית וקבוצות פמיניסטיות, אקולוגיות וטרוצקיסטיות. עם 16% מהקולות, סיריזה היא כיום המפלגה השנייה בגודלה ביוון. סיריזה, בראשותו של אלכסיס ציפראס בן ה-38, לא רק מתנגדת להסכם הסיוע כפי שהוא, אלא דורשת להתנער מרוב חובותיה של ממשלת יוון. עוד במצע: מיסוי העשירים, הלאמת הבנקים, ועידוד שיקומו של המגזר התעשייתי. מאז הבחירות דורשת סיריזה מכל שותפה קואליציונית אפשרית – כולל השמרנים והסוציאליסטים – לדחות את תנאי ההסכם עם האיחוד האירופי, דרישה שלה מפלגות המרכז אינן יכולות להסכים.

במצב הזה אין מנוס מבחירות חדשות, שיתקיימו כנראה באמצע יוני. כל הסקרים מראים כי בבחירות חוזרות תהפוך סיריזה למפלגה החזקה ביותר, עם בין 20% ל-27% מהקולות. החוקה היוונית, בצעד שנועד "לייצב את השלטון" ועתה מסכן אותו בבירור, מעניקה למפלגה שמגיעה במקום הראשון בבחירות 50 מושבים נוספים בפרלמנט בן 300 חברים. ייתכן, אם כן, שהמפלגות שמשמאל לסוציאליסטים תוכלנה להקים ממשלה אחרי הבחירות.

דעת הקהל ביוון מקיימת, לדעתם של פרשנים מהמרכז הפוליטי, פרדוקס: רוב האזרחים מעוניינים להישאר בגוש היורו, אך דוחים את חבילת הסיוע. כיוון שהאיחוד האירופי, ובראש ובראשונה גרמניה, מאיים לסלק את יוון מהיורו אם לא תסכים לתכנית, העמדות נדמות כסותרות. בחירתו של הולאנד בצרפת, ודעת הקהל המשתנה בשאר חלקי האיחוד, עשויים לבשר על שינוי בעמדה זו, אך כך או כך הבחירות המחודשות ביוון מעמידות את כל אירופה על פרשת דרכים.

אם תצליח סיריזה להגשים את מצעה במלואו, ניתן יהיה להכתיר את ההישג בתור מהפכה במלוא מובן המילה. אבל כאן נכנסים לתמונה גורמים אפלים יותר: מבדיקה מדגמית עלה שכחצי מהשוטרים ביוון הצביעו בעד הניאו-נאצים, ובה בעת השר לביטחון פנים בממשלה היוצאת ספק מזהיר, ספק מאיים במלחמת אזרחים ובהופעתן של כנופיות חמושות ברחובות. כשהדמוקרטיה הליברלית נקלעת למשבר פנימי – כשבהתאם לחוקיה שלה עולים כוחות שקוראים תיגר על אותם חוקים – כלבי השמירה של הסדר הקיים יודעים להיכנס לפעולה עוד הרבה לפני שהשינוי מתגשם. הסיבה שכל כך מעט מהפכות סוציאליסטיות דרך הקלפי מצליחות היא שהן נתקלות בדיכוי חסר-רחמים מצד המשטר הישן. מעניין אם אלכסיס ציפראס ומפלגתו כבר החלו להתכונן לאפשרות הזאת.

[אגב, בקרוב מאוד 2 מכותבי הבלוג הזה, דימי והגר, יהיו בלב ההתרחשות באתונה. צפו לעדכונים חמים]