יוון | לנפץ את המיתולוגיה היוונית

מאת אלכס אנדריאו, ניו סטייטסמן | תרגום: דימי ריידר 

היום בבוקר דיווחנו בכלכליסט על מצב הרוח ברחוב היווני ביום לאחר הבחירות – מצב רוח שונה בהרבה מהדיווחים התקשורתיים המקובלים על יוון. הערב אנחנו מביאים בפניכם מאמר של אחד מפרשני מגזין ניו סטייטסמן הבריטי, אלכס אנדריאו, שמתייחס לכמה מהמיתוסים הנפוצים יותר לגבי המשבר: האחריות היוונית הבלעדית , העצלנות היוונית, גילאי הפרישה המפורכים, ועצם הצגתו של המשבר ככלכלי בלבד ולא פוליטי. המאמר מפורסם כאן ברשות המחבר והמגזין. 

מאריה נולדה בפארוס ב1942. יוון הייתה תחת הכיבוש הנאצי. היא חוותה פחד אמיתי, עוני אמיתי, חרפת רעב, הפצצות והוצאות להורג. היא שרדה את המלחמה והתקבלה לבית ספר קתולי לבנות. מאריה הצטיינה בספורט ובשירה, וסיימה את בית הספר בראש המחזור שלה. היא התחתנה והתחילה לעבוד במוזיאון הארכיאולוגי במיקונוס, משם פרשה כעבור 44 שנה בגיל 64 – שנה אחת לפני גיל הפנסיה הרשמי, כדי לטפל בבעלה, שגסס מסרטן הלבלב.

במשך רוב חייה, מאריה עבדה בשתי עבודות בו-זמנית. במשך כל חייה, שילמה מס הכנסה. היא תרמה לקרן הפנסיה שלה וחסכה. היא גידלה שלושה ילדים. היא ישבה לצד מכונת התפירה שלה לילות ארוכים, מתקנת את חצאיותיה; כדי שהן לא ייראו כל כך כמו שנות ה50 בשנות ה60; כמו שנות ה60 בשנות ה70.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, עצלנית וחסרת אחריות.

הנה המיתוס הראשון: המשבר נוצר ביוון. הוא לא. המשבר ביוון הוא תוצאה בלתי-נמנעת של המשבר העולמי שהתחיל ב2008.

האם היו בכלכלה היוונית תכונות שהפכו אותה לפגיעה במיוחד? אכן כן – שחיתות משתוללת, ניהול גרוע, בעיות מערכתיות ושוק שחור. כל זה נותח כבר עד לכדי בחילה. אבל יש גם גורמים אחרים, המוזכרים פחות. כך, למשל, שהמשבר הגיע בתזמון גרוע במיוחד עבור יוון – ארבע שנים בלבד אחרי שהכלכלה הזעירה הזאת מתחה את עצמה מעבר לגבול היכולת כדי להפיק משחק-ענק באולימפיאדה ולהוכיח לכל העולם שהיא הגיעה למחוז חפצה. כשהגיע המשבר, למדינה לא היו את המנגנונים הכספיים והפיקסאליים כדי להתמודד איתו, בגלל החברות ביורו.

אבל כל אלה הם רק גורמים נלווים – לא פחות, לא יותר. הזרז האמיתי היה התנהלותו של המגזר הפיננסי לאחר שהמשבר כבר התפרץ. בפברואר  2010, כש"הבעיה היוונית" התחילה לזקוף ראש, אנגלה מרקל ניסחה זאת כך, לפי כתבה של סוכנות בלומברג:

"קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה את ספקולציות השוק כנגד היורו, וציינה שאותם המוסדות הפיננסיים שחולצו באמצעות כספים ציבוריים מנצלים לרעה את המשבר ביוון ובמקומות אחרים. בנאום בהמבורג, תקפה מרקל את המספסרים ביורו, שלדבריה מנצלים את החוב שממשלות אזור היורו צברו כדי להלחם במשבר הכלכלי. "החוב שהיה צריך להצטבר כשהמצב היה גרוע הפך למוקד לספסרות בדיוק מצד אותם המוסדות שהצלנו לפני שנה וחצי," אמרה מרקל. "קשה מאוד להסביר את זה לאנשים בדמוקרטיה שאמורים לבטוח בנו."

וכיוון שזה קשה מאוד להסביר, נראה שהקאנצלרית גם הפסיקה לנסות.

המשבר הוא משבר כלכלי. לא. זהו משבר אידאולגי ופוליטי. הקשיים של כלכלה בגודל של יוון (1.8 אחוז מהתמ"ג האירופי, 0.47 אחוז מהתמ"ג העולמי, ע"פ קרן המטבע העולמי ב2010) אמורים להיות לא יותר מהבהוב חולף ברדאר הגלובלי. הסיבה הראשונה והעיקרית לפאניקה המתפשטת היא התלות ההדדית של המגזר הבנקאי – אותה החולשה המערכתית ממש שגרמה לאפקט הדומינו ב2008, ושהעולם נכשל מלבקר אותה או להתמודד עמה. הסיבה השניה היא היא הסירוב של כלכלות איזור היורו לאפשר ליוון להתקדם אל עבר מה שרוב הפרשנים רואים כשמיטת חוב בלתי נמנעת בעליל, מזה חודשים הרבה.

שני הגורמים האלה הם תוצרים של החלטות פוליטיות, לא מדיניות כלכלית טהורה.

 היוונים עצלנים. המיתוס הזה הוא הבסיס ללא מעט ממה שנאמר על המשבר, כשהמשמעות, יש להניח, היא שמוסר העבודה הים-תיכוני הרופף שלנו הוא נמצא בלב המפלה שהבאנו על עצמנו. ועם  זאת, נתוני הOECD מראים שב2008, יוונים עבדו 2,120 שעות שנתיות בממוצע. כלומר, 690 שעות יותר מאשר הגרמני הממוצע, ו467 שעות יותר מהבריטי הממוצע. רק קוריאנים עובדים יותר שעות. העובד הממוצע ביוון זכאי ל23 ימי חופשה בתשלום, פחות מהמינימום הבריטי של 28 ימים ו30 הימים המרשימים למדי להם זוכה העובד הגרמני.

 

היוונים פורשים מוקדם. הנתון לגבי 53 כגיל הפרישה הממוצע ביוון זוכה ללא מעט עדנה, עד כדי שהפך לעובדה עממית ממש. הוא מגיע מהערה עצלה באתר הניו יורק טיימס. משם הנתון הגיע לפוקס ניוז, ואז בחזרה לגופי דפוס אחרים. לעובדי המדינה היוונים אכן יש אפשרות לפרוש לאחר 17.5 שנות שירות, אבל במקרה כזה הם מקבלים רק מחצית מההטבות. הספרה 53 היא תוצר של בורות ובלבול בין כמות האנשים שבוחרים לפרוש בשלב הזה (וברוב המקרים, להתחיל לעבוד בעבודה אחרת), ואלה שנשארים בשירות המדינה עד לזכאותם למלוא הטבות הפרישה.

אם נסתכל בנתוני היורוסטאט מ2005, גיל הפרישה מעבודה הממוצע ביוון היה 61.7, גבוה יותר מאשר בגרמניה, איטליה, צרפת וממוצע היורו-27. מאז, תנאי חבילות החילוץ כפו על יוון להעלות את גיל הפרישה פעמיים, ונראה שהמספר עומד לעלות עוד יותר.

היוונים רוצים את החילוץ אבל לא את הצנע שמגיע יחד עם החבילה. זה פשוט לא נכון. היוונים מוחים בגלל שהם בכלל לא רוצים את החילוץ ואת הפולשנות הזרה שמלווה אותו. הם כבר קיבלו על עצמם קיצוצים שלא היה ניתן להעלות על הדעת בבריטניה. לא נשאר כאן מה לקצץ. המושחתים, התחמנים, הגנבים, מנהיגינו הנאצלים, העבירו את הונם לבנקים לוקסמבורגים זה מכבר. הם לא הולכים לסבול. בינתיים, ארגון הרופאים העולמי מחלק חבילות מזון במרכז אתונה.

הגרעון השנתי היווני כולו הוא 53 מיליארד יורו. אבל מתוך הסכום הזה, הגרעון התקציבי העיקרי שלנו הוא, למעשה, פחות מחמישה מיליארד. שאר 48 המיליארד מגלמים את החוב, כולל את שתי חבילות החילוץ. שליש מתוך הסכום הזה הוא ריבית. אירופה לא מחלצת את יוון. היא מחלצת את הבנקים האירופאים שלוו ליוון ברשלנות הולכת וגדלה. יוון נדרשת לקבל את מלוא האחריות כלווה גרועה, אבל אף אחד לא בודק את תרומתם של המלווים השאננים למשבר.

הפוליטיקאים המערביים פיתחו הרגל של של לעמוד על מרפסות מהודרות ולרחוץ את ידיהם כאילו היו פונטיוס פילאטוס, בעודם מרצים, מגובה רב, על שריפות בבתים נטולי דלתות. זה מסתיר, בצורה נוחה למדי, את האמת- אולי הבית שלנו היה בנוי לא משהו, אבל היו אלה המציתים מוול סטריט והסיטי הלונדוני ששפכו את הדלק דרך חרצי תיבות הדואר שלנו וזרקו גפרור.

נאסים ניקולס טאלב הוא פילוסוף לבנוני-אמריקאי שניסח את תיאוריית ארועי הברבור השחור – ארועים בלתי צפויים בעלי השפעה עצומה שניתנים להסבר רק בדיעבד. בשנה שעברה הוא נשאל בטלוויזיה הבריטית אם הפגנות ההמונים באתונה מהווים ארוע ברבור שחור. הוא ענה: "ארוע הברבור השחור האמיתי הוא שאנשים לא פותחים במהומות כנגד הבנקים בלונדון ובניו יורק."

—-

מאריה מעולם לא התחמקה מלשלם אפילו מס אחד. היא לא נוהגת בפורשה, ואין לה יאכטה. היא לא הצביעה מזה עשור – "הם כולם אותו הדבר," היא אומרת, "נוכלים ושקרנים." הפנסיה שלה קוצצה לכדי 440 יורו (2,140 שקלים) בחודש. שאר ההטבות לא שולמו מזה כמעט שנה. היא מתמודדת עם אותה אינפלציה פרועה כמונו. היא מותשת, אבל היא אינה מובסת.

מאריה מגדלת כמה פירות וירקות שהיא רק יכולה בחצר הקטנה שלה. היא מחזיקה בכמה עופות, כדי שלנכדים שלה תמיד יהיו ביצים טריות לאכול. היא עדיין שרה יפהפה היא נלחמת מדי יום באלצהיימר, מביטה בתמונות של בעלה המנוח, מחייכת, יושבת לצד מכונת התפירה שלה ועדיין מתקנת את אותן החצאיות הישנות.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, חזקה ולוחמנית, והיא אמא שלי.

יוון | כפסע מהשלטון: היום הגדול של השמאל היווני?

[מתן קמינר, אתונה]

העשורים האחרונים, עשורי עלייתו של הניאו-ליברליזם בעולם, הם עשורים של נסיגה ומגננה עבור מפלגות ותנועות השמאל בעולם המערבי. המשבר העולמי שפרץ ב-2008 אמנם ניפץ כל אשליה שהפרטה, חיסול שירותים חברתיים והוזלת כוח העבודה יכולים לשמש מנועים לצמיחה, אך הבנה זו טרם קיבלה ביטוי שלטוני בעולם ה"מפותח".

הבחירות ההיסטוריות ביוון, שיערכו היום, ה-17 ביוני, עשויות לשנות את המצב הזה. בפעם הראשונה, מפלגה שקוראת לעצמה "שמאל רדיקלי", שדוחה בכל פה את התכתיבים שכופות המדינות הדומיננטיות של האיחוד האירופי, עלולה לזכות בראשות הממשלה במדינה אירופית. לאור היעדר הסיקור על יוון בעברית, חשוב לברר כמה שאלות עיקריות: מהו המצב שאליו נקלעה יוון בשנים האחרונות? מיהי סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי" שאולי תזכה בשלטון, ולמה אפשר לצפות ממנה? ומעבר לכך, האם יש אפשרות שהבחירות הללו יסמנו את תחילתו של מפנה מהפכני ביוון ומעבר לגבולותיה?

כרוניקה של תלות

קצרה היריעה מלספר פה את תולדותיה המודרניות של יוון, שיצאה תחת ידיה של דיקטטורה צבאית ב-1974 וב-1981 כבר הצטרפה לאיחוד האירופי. אך שווה להזכיר כמה עובדות שכמעט ואינן מוצאות מקום ברוב דיווחי התקשורת: יוון הייתה ונותרה אחת המדינות העניות באיחוד. השחיתות, המגזר הציבורי המנופח והכלכלה המעוותת שמהוות את עמודי התווך הסגוליים של המשבר הנוכחי כאן אינם יסודות אוריינטליים זרים, אלא במידה רבה תוצאות של האופן שבו שולבה יוון בכלכלת האיחוד. האליטה העסקית היוונית השולטת בשתי המפלגות הגדולות, ניאה דמוקרטיה ("מרכז"-ימין) ופאסוק ("שמאל"-מרכז) הפכה את עצמה ממעמד כמעט-פיאודלי בתוך ארצה, עם נוכחות חשובה בעולם הספנות, למנהלת המקומית של חלוקת-עבודה יבשתית שבה יוון משמשת בעיקר יעד לתיירות ולספקולציה פיננסית ונדל"נית. המשק המקומי, שפעם התבסס על חקלאות ותעשייה כבדה, עבר בתוך כך שינויים מפליגים שחיסלו את פרנסתם של מאות אלפי יוונים. הפיתרון שמצאה המערכת הפוליטית – חלוקת ג'ובים על בסיס קשרים משפחתיים ואישיים למפלגות השלטון – שימש גם כדי להגביר את תלותם של האזרחים במפלגות אלה. לא מפתיע, אם כן, שכאשר אילץ המשבר הכלכלי את האליטה המקומית להתחיל ולקצץ במשרות האמון הללו, המשבר הפוליטי לא איחר להגיע.

משבר החוב שגרר את המשבר הפוליטי ביוון היה, אם כן, צפוי מראש. תוך שהבסיס היצרני הולך ומצטמק, קיצצו ממשלות המרכז את המסים על העשירים ולוו כספים מבנקים – בעיקר בגרמניה – כדי לממן את הגירעון. הבנקים הללו, שפעלו על פי ההיגיון שאת הכספים הללו מישהו יצטרך להחזיר להם (כמובן, לא בהכרח מי שבזבז אותם) שמחו להלוות ולהלוות עד שיום אחד בהיר ב-2009 החליט שוק ההון העולמי שהחוב גבוה מדי. שיעור הריבית על כל הלוואה אמנם קבוע, אך ממשלת יוון (כמו כל לווה אחר במצב דומה) נאלצה לקחת הלוואות חדשות כדי להחזיר את הישנות, ועם עליית הסיכון עלתה גם הריבית: עד מהרה הפך החוב הלאומי לחור שחור שלא ניתן לצאת ממנו.

לצד החובה המוסרית להחזיר חובות, יודע עולם ההלוואות גם עיקרון מקודש אחר: האפשרות המכונה חדלות פירעון או פשיטת רגל. מי שנואש מהאפשרות להחזיר את חובותיו רשאי להצהיר על כך ולהגיע עם נושיו להסדר שיאפשר לו להמשיך לחיות. גם מדינות יכולות לפשוט את הרגל, כפי שעשתה ארגנטינה ב-2004 וכפי שעשתה יוון עצמה שלוש פעמים במהלך המאה ה-20. המפסיד העיקרי במקרה של פשיטת רגל הוא הנושה, אך הסכנה שהלוואה לא תוחזר היא חלק מהמשחק, ואף משמשת לעתים קרובות כהצדקה להנהגתה של ריבית, כגמול על סיכון. אבל הבנקים הגרמניים, כמו אלה האמריקאיים בשעתם, רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם היוונים לא יחזירו להם את החוב, האיחוד האירופי יחזיר. לא ייתנו להם לקרוס. למה? כי הם אלה ששולטים, בסופו של דבר.

אז עכשיו האיחוד האירופי – כלומר, גרמניה, ובמידה פחותה גם הולנד, בלגיה וצרפת – מוכן להחזיר לבנקים את החובות של ממשלת יוון, אבל לא ללא תמורה. מה התמורה? העמקת ניצולם של העובדים היוונים בידי בעלי ההון הצפוניים ומשרתיהם המקומיים, באמצעות המנטרה הניאו-ליברלית הידועה: הפרטות חסרות-אבחנה, הרס המגזר הציבורי והשירותים החברתיים, והעברת המושכות של המדיניות הכלכלית לשליטה חיצונית. זה המתכון שקיבלו עליהם מנהיגי מפלגות המרכז, בדמות שני ההסכמים או "תזכירים" שחתמו עם האיחוד האירופי. תוצאותיו ניכרות מייד בשטח: אבטלה גואה שמגיעה ל-50% ויותר בקרב צעירים, התמוטטות מערכות החינוך והבריאות, השתוללות של פשיעה והפיכת המשטרה לכוח צבאי לדיכוי הפגנות.

השמאל היווני – היסטוריה והווה

אך תכתיבי ההון הם לא המשחק היחיד כאן: ביוון קיימת מסורת של מאבק עממי עיקש. ללא הבנה של המסורת הזאת, על מגבלותיה, לא ניתן להבין איך הגיע השמאל הרדיקלי כאן לסף תפיסת השלטון. הכוח המרכזי שלחם נגד הכיבוש הנאצי ביוון היה המפלגה הקומוניסטית המקומית, וכאשר לאחר המלחמה סירבו הקומוניסטים לקבל את החלוקה הבין-גושית, שלפיה הגיש סטאלין את יוון למערב, פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עד 1949. השנים שלאחר המלחמה התאפיינו בתאוצה כלכלית אך גם בהתרחבותם של פערים מעמדיים ששיתקו את המערכת הפוליטית, שסירבה לספוג את הקומוניסטים – עד שב-1967 לקחה חונטה צבאית את השלטון לידיה, והגלתה אלפי חשודים בקומוניזם למחנות ריכוז ועינויים באיים מבודדים.

על אף קוצר ימיה (שבע שנות שלטון), הדיקטטורה הותירה פצעים עמוקים בחברה היוונית. השמאל היווני יצא ממנה כשהוא מפולג ומורחק מהשלטון, אך נהנה מאהדה ציבורית רחבה מתמיד. במרוצת שנות השבעים התפלגה המפלגה הקומוניסטית לסיעה אורתודוקסית, תומכת ברה"מ, ולסיעה "אירו-קומוניסטית" שתמכה בהשתלבות באיחוד האירופי ובנתה קשרים עם מפלגות שמאל במערב אירופה. זו האחרונה הפכה ברבות הימים לגרעין המייסד של "סיריזה". בשנות השמונים והתשעים קמו ביוון גם תנועות אנרכיסטיות, פמיניסטיות וסביבתיות לצד פלגים טרוצקיסטיים, מאואיסטיים וכו'. האוניברסיטאות היו ונותרו תחת השפעתו החזקה של השמאל, ובערים הגדולות הפכו שכונות (כמו אקסארכיה באתונה) למוקדים לפעילות תרבותית ופוליטית שמאלית.

הפגנה בכיכר סינטגמה, אתונה, יולי 2011

ההתפרצות הגדולה הגיעה ב-2009, לאחר ששוטר הרג נער חף מפשע באקסארכיה. מהשכונה התפשטו לרחבי הארץ המהומות האנטי-משטרתיות. הקרע בין העם לשלטון שיצר המשבר הכלכלי הפך עד מהרה גם לקרע פוליטי. שתי מפלגות המרכז שחתמו על ההסכמים עם האיחוד האירופי איבדו כל לגיטימציה ציבורית, עד אשר ראש הממשלה פאפאנדריאו החליט להעמיד את ההסכמים למשאל עם. האיחוד התערב עד מהרה וכפה את ביטול משאל העם, את התפטרותו של פאפאנדריאו ואת הקמתה של ממשלת "אחדות" שייצגה, למעשה, את האינטרסים של מיעוט הולך וקטן. הזעם הציבורי התפרץ בקיץ 2010 לכדי השתלטויות חוזרות ונשנות על הכיכרות המרכזיים במדינה, בראשן כיכר סינטגמה באתונה. אך אף אחד לא שיער לעצמו עד כמה הפך השלטון למבודד עד הבחירות, שהוקדמו ל-6 במאי 2012.

ניתוח של תוצאות הבחירות ניתן למצוא כאן; עלייתו של הימין הקיצוני, שעליה דווח בהרחבה בארץ, היא רק חלק מהסיפור, ולא החשוב ביותר בו. התוצאה החשובה יותר היא ללא ספק עלייתה המטאורית של סיריזה, "קואליציית השמאל הרדיקלי" שהמרכיב החשוב ביותר בה, סינאספיסמוס, הוא צאצאה של הסיעה ה"אירו-קומוניסטית" שנוסדה בשנות השמונים. סיריזה הגיעה למקום השני, עם 16%, כשבמקום הראשון המפלגה השמרנית עם 18% בלבד. במציאות האלקטוראלית החדשה ישנם שלושה גושים, שווים פחות או יותר בגודלם: גוש המרכז של המפלגות החתומות על "התזכירים", גוש שמתנגד לו משמאל, וגוש ימין קיצוני שמתנגד לכאורה להסכמים אך בפועל מקיים כנראה קשרים ענפים עם הימין הממוסד. במצב זה לא ניתן היה להקים ממשלה. לאחר כמה ימים של משא ומתן עקר הכריז נשיא יוון (בעל תפקיד טקסי, דומה לזה של הנשיא בישראל) על קיומן של בחירות חדשות ב-17 ביוני.

על פי שלטון

כך הגיע השמאל היווני למצב בלתי-צפוי: השלטון נמצא בהישג יד. אם תעבור סיריזה בבחירות היום את ניאה דמוקריטיה, כפי שצופים סקרים רבים, היא תוכל להרכיב ממשלה קואליציונית עם מפלגות שמאל אחרות. אך איזו מין ממשלה תהיה זו, ולאיזה דרך תיקח את יוון? מכול עבר צצים סימני שאלה, ומבקרים רבים משמאל חוששים שסיריזה תכזיב מסיבה כזאת או אחרת.

ראשית, נדמה שסיריזה מבטיחה למצביעים משהו שלא תוכל לקיים: לדחות את התכתיבים של האיחוד האירופי ולהישאר בגוש היורו. זוהי בוודאות הגישה האהודה על המצביעים, אבל רבים, גם בתקשורת הממסדית, אינם מאמינים שהיא אפשרית, כיוון שהאיחוד יעניש את יוון על כל ניסיון להשתחרר מחובותיה באמצעות גירושה מגוש היורו. אחרים טוענים שיציאה יוונית מהגוש תעלה לאיחוד הון עתק, תגרור את יציאתן של איטליה וספרד ואף תמוטט את הגוש כולו, כך שעמדת המיקוח היוונית חזקה יחסית. אך איש אינו יכול לדעת בוודאות, והגישה שמציגה סיריזה כלפי חוץ, כאילו ניתן בוודאות להישאר ביורו מבלי להיכנע ל"תזכירים", נראית כהיתממות.

אלכסיס ציפראס, מנהיג מפלגת "סיריזה", במהלך עצרת הבחירות של המפלגה

שנית, סיריזה לא מדברת על מהפכה. היא לא מצהירה על עצמה כ"סוציאל-דמוקרטית", אבל את התכנית הכלכלית ששחררה לאחרונה ניתן בהחלט להגדיר ככזו. מבקרים משמאל, ובמיוחד אנרכיסטים, חוששים שמנהיג סיריזה אלכסיס ציפראס יילך בדרכו של קירשנר הארגנטינאי, פוליטיקאי סוציאל-דמוקרט שהוביל פשיטת רגל, הנהיג שיפורים זעומים ברמת החיים של העניים, ודיכא את הכוחות הרדיקליים שהתארגנו בארצו מאז החל בה המשבר הכלכלי בראשית שנות האלפיים.

המטרה השלישית לביקורת שמאלית היא מדיניות ההגירה של סיריזה, שהיא אמנם מתקדמת ביותר (מתן אזרחות כלכלית לכל מהגר) אך מוצנעת היטב. העובדה שמצביעים רבים מתנדנדים בין סיריזה לבין "כריסי אבגי", המפלגה הניאו-נאצית, נובעת מכך שיוונים רבים פוחדים באותה מידה מהניאו-ליברליזם ומהמהגרים, והמבקרים טוענים שמסמוס המסר האנטי-גזעני הוא מסוכן.

מפופוליזם לדמוקרטיה

את כל הביקורות השמאליות על סיריזה ניתן לסכם במלה אחת: פופוליזם. כדי לנצח בבחירות, סיריזה מבטיחה למצביעים שמיים וארץ: שאפשר להישאר ביורו ללא ה"תזכירים", שניתן לשמור על רמת החיים, שאין צורך בוויתור על השאיפה לסגנון חיים מערבי נינוח, על המותגים, על הסמארטפונים. רף הציפיות כל כך גבוה עד שגם פעיל סיריזה אחד שדיברתי אתו הודה שהוא לא בטוח שכדאי לסיריזה לנצח.

זהו כמובן התפקיד שהשמאל הרדיקלי בעולם המערבי התרגל לגלם בעשורים האחרונים: להיות צודקים מאד ורחוקים מאד מהשלטון. בין שתי התכונות הללו יש קשר הדוק. המרחק ממוקדי הכוח מקנה לשמאל חופש (וזמן) להשחיז את חצי הביקורת ולהסביר בדיוק, אבל בדיוק, מה לא בסדר במדיניות השלטונית, מבלי שידרש לנסח אלטרנטיבה מדויקת.

המבנה הפוליטי-כלכלי של הניאו-ליברליזם מחריף את התופעה. בכל העולם העבירה המהפכה הניאו-ליברלית את מושכות הממשל האמיתיות מידי פוליטיקאים נבחרים לידיהם של פקידי אוצר ובנקים מרכזיים, בה בעת שמדינות הפכו פגיעות יותר ויותר לגחמות השווקים וההון הבין-לאומי. כפי שמראה הניסיון בדרום אמריקה, הבחירה בממשלה סוציאליסטית איננה מספיקה כשלעצמה כדי להוציא מדינה מהמערכת הקפיטליסטית הבין-לאומית.

ככל שהולכת הפוליטיקה האלקטורלית ומתרוקנת מתוכן ממשי, כך נדרשות מפלגות לנהל את מערכות הבחירות שלהן כקמפיינים פרסומיים, המתנהלים על פי שתי האקסיומות של עולם הפרסום: לגרות תשוקה אינסופית, ואף פעם לא לספק אותה (אם תספק, לא ייקנו שוב את המוצר). עברו הימים שבהם פוליטיקאים בימין, במרכז ובשמאל יכלו להבטיח לבוחרים "דם, יזע ודמעות". היום, דווקא משום שאנחנו יודעים שכל הפוליטיקאים שקרנים, אנחנו מצביעים לאלה ששקריהם מסברים את אוזנינו יותר מהאחרים.

האם סיריזה משקרת? ספק אם מישהו, כולל אלכסיס ציפראס, יודע לענות היום על השאלה הזאת. אין ספק שהניצחון יעמיד אותה, מייד וללא רחמים, מול אתגרים עצומים: לחץ עצום לקבל את ה"תזכיר" או תחליף קוסמטי שלו, בהלה לבנקים, נקמה פיננסית, אולי אפילו מרידות בכוחות המזוינים. הפופוליזם של סיריזה יצטרך להפוך עד מהרה למשהו אחר.

במלים אחרות, ניצחון של סיריזה בבחירות הוא לא מהפכה וגם לא התחלה של מהפכה. הוא ניצחון גדול, אם טקטי בלבד, במאבק לבנייתו של גוש עממי מהפכני ביוון. העומק הארגוני והתמיכה העממית שמהם נהנה השמאל היווני יכול לתרום רבות להיווצרותו של גוש כזה, שיעבוד יחד עם ממשלת השמאל וישמור עליה מפני התהפכות ימינה – אם ישכילו  שאר כוחות השמאל להימנע מכיתתיות מיותרת. עם הניצחון הזה יבואו סכנות גדולות, אך ה-17 ביוני 2012 גם עשוי להיזכר כיום היסטורי, לא רק עבור יוון אלא באירופה כולה, ואולי גם מעבר לה.

יוון | מהפכה דרך הקלפי?

מימין לשמאל: ראש מפלגת סיריזה, אלכסיס ציפראס; נשיא יוון, קרלוס פפוליאס; ראש מפלגת הדמוקרטיה החדשה, אנטוניס סאמארס; ראש המפלגה הסוציאליסטית, אוונגלוס וניזלוס

[מתן קמינר]

העיתונות הישראלית, כדרכה, פספסה את הסיפור המרכזי של הבחירות ביוון. עלייתה של מפלגת "השחר הזהוב" הניאו-נאצית אמנם מדאיגה, אבל לא ניתן להבין אותה ללא התייחסות לתוצאה המרכזית בבחירות שנערכו ביוון בתחילת החודש, שהיא לא פחות ולא יותר מאשר התפרקותו של מודל הדמוקרטיה הליברלית האירופאי. מאז תקף המשבר הכלכלי את אירופה, כמעט כל מערכת בחירות הובילה להפלתו של הממשל הקיים – של המרכז-שמאל (כמו בספרד) או של המרכז-ימין (כמו בצרפת). אולם ביוון, הסובלת מנחת זרועו של המשבר יותר מכל ארץ אחרת ביבשת, הקווים שורטטו מחדש. מאז נקבעו עקרונות תכנית "הסיוע" ליוון, שנועדה למנוע את פשיטת הרגל של המדינה ויציאתה מגוש היורו בתמורה לקיצוצים מפליגים בהוצאות הציבוריות, הפרטה בלתי-מבוקרת ופגיעה אנושה בזכויות העובדים, התבהר שבין מפלגות המרכז-שמאל והמרכז-ימין (המפלגה הסוציאליסטית ומפלגת "הדמוקרטיה החדשה" השמרנית בהתאמה) אין שום הבדל מהותי. תוצאות הבחירות הן תבוסה מוחצת לגוש הזה, ניצחון ברור לגוש השמאל הדוחה את תנאי תכנית הסיוע, ולצדו גם עלייה מבהילה של הימין הקיצוני.

המספרים מדברים בעד עצמם: בבחירות הקודמות, ב-2009, זכתה המפלגה השמרנית ב-42% מהקולות, כשבמקום השני הצמוד הסוציאליסטים עם 38% מהקולות, ואחריהם המפלגה הקומוניסטית עם 8%, מפלגת "לאוס" הימנית עם 4% וקואליציית השמאל הרדיקלי סיריזה עם 5%. יוון היתה דמוקרטיה אירופאית מתוקנת, עם רוב של 80% למפלגות מרכז "אחראיות". בבחירות ב-6 במאי, השמרנים והסוציאליסטים התרסקו ל-18% ו-14% בהתאמה. הפריצה הניאו-נאצית משמעותית, אך הניצחון הגדול של הבחירות שייך לגוש שמשמאל לסוציאליסטים, שקיבל כשליש מהקולות.

בתוך גוש השמאל, הניצחון הברור ביותר שייך לסיריזה, קואליציה של כוחות שיצאו מהמפלגה הקומוניסטית וקבוצות פמיניסטיות, אקולוגיות וטרוצקיסטיות. עם 16% מהקולות, סיריזה היא כיום המפלגה השנייה בגודלה ביוון. סיריזה, בראשותו של אלכסיס ציפראס בן ה-38, לא רק מתנגדת להסכם הסיוע כפי שהוא, אלא דורשת להתנער מרוב חובותיה של ממשלת יוון. עוד במצע: מיסוי העשירים, הלאמת הבנקים, ועידוד שיקומו של המגזר התעשייתי. מאז הבחירות דורשת סיריזה מכל שותפה קואליציונית אפשרית – כולל השמרנים והסוציאליסטים – לדחות את תנאי ההסכם עם האיחוד האירופי, דרישה שלה מפלגות המרכז אינן יכולות להסכים.

במצב הזה אין מנוס מבחירות חדשות, שיתקיימו כנראה באמצע יוני. כל הסקרים מראים כי בבחירות חוזרות תהפוך סיריזה למפלגה החזקה ביותר, עם בין 20% ל-27% מהקולות. החוקה היוונית, בצעד שנועד "לייצב את השלטון" ועתה מסכן אותו בבירור, מעניקה למפלגה שמגיעה במקום הראשון בבחירות 50 מושבים נוספים בפרלמנט בן 300 חברים. ייתכן, אם כן, שהמפלגות שמשמאל לסוציאליסטים תוכלנה להקים ממשלה אחרי הבחירות.

דעת הקהל ביוון מקיימת, לדעתם של פרשנים מהמרכז הפוליטי, פרדוקס: רוב האזרחים מעוניינים להישאר בגוש היורו, אך דוחים את חבילת הסיוע. כיוון שהאיחוד האירופי, ובראש ובראשונה גרמניה, מאיים לסלק את יוון מהיורו אם לא תסכים לתכנית, העמדות נדמות כסותרות. בחירתו של הולאנד בצרפת, ודעת הקהל המשתנה בשאר חלקי האיחוד, עשויים לבשר על שינוי בעמדה זו, אך כך או כך הבחירות המחודשות ביוון מעמידות את כל אירופה על פרשת דרכים.

אם תצליח סיריזה להגשים את מצעה במלואו, ניתן יהיה להכתיר את ההישג בתור מהפכה במלוא מובן המילה. אבל כאן נכנסים לתמונה גורמים אפלים יותר: מבדיקה מדגמית עלה שכחצי מהשוטרים ביוון הצביעו בעד הניאו-נאצים, ובה בעת השר לביטחון פנים בממשלה היוצאת ספק מזהיר, ספק מאיים במלחמת אזרחים ובהופעתן של כנופיות חמושות ברחובות. כשהדמוקרטיה הליברלית נקלעת למשבר פנימי – כשבהתאם לחוקיה שלה עולים כוחות שקוראים תיגר על אותם חוקים – כלבי השמירה של הסדר הקיים יודעים להיכנס לפעולה עוד הרבה לפני שהשינוי מתגשם. הסיבה שכל כך מעט מהפכות סוציאליסטיות דרך הקלפי מצליחות היא שהן נתקלות בדיכוי חסר-רחמים מצד המשטר הישן. מעניין אם אלכסיס ציפראס ומפלגתו כבר החלו להתכונן לאפשרות הזאת.

[אגב, בקרוב מאוד 2 מכותבי הבלוג הזה, דימי והגר, יהיו בלב ההתרחשות באתונה. צפו לעדכונים חמים]