קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

Archive for the ‘בריטניה’ Category

בריטניה | מהומות

with 5 comments

חנות בוערת ברובע טוטנהאם

[הגר שיזף]

המהומה הנוכחית שמשתוללת ברחובות לונדון איננה המהומה האלימה הראשונה אליה עדים תושבי שכונת טוטנהאם, לונדון. בשנת 1985, החלו בעיר מהומות המוניות בעקבות מותה של אישה מקומית, סינתיה ג'רט, שהתמוטטה בזמן שהמשטרה פשטה על ביתה לאחר שבנה נעצר.

בדומה למהומה ב-85', המהומות שהחלו ביום שבת האחרון ניצתו בעקבות מותו של צעיר שחור, מארק דאגן, מירי של שוטרים. התרעמותה של משפחתו של דאגן והקהילה אל מול התנהלות המשטרה לא מוגבלת רק להריגתו של דאגן, אלא גם לאופן בו התנהלה המשטרה – המשפחה נאלצה לחכות זמן רב מחוץ לתחנת המשטרה ולא יודעה על מותו של דאגן באופן ראוי.

תלונות על התנהלותה המזלזלת של הממשלה כלפי תושבי הרבעים העניים של לונדון אינן דבר חדש והן היוו חומר בערה טוב למהומות שאירעו בשכונות העניות ביותר ברחבי בריטניה במהלך שנות ה-80': בשנת 1981 אירעו מהומות בשכונת טוקסטת' שבליברפול וגם בבריקסטון שבלונדון ובשנת 1985, כאמור, אירעו מהומות בטוטנהאם עצמה.

"יש נקודות דמיון רבות בין מה שקרה עכשיו ובין המהומות הקודמות. בעבר, אם נער שחור היה הולך ברחוב, המשטרה הייתה פשוט תופסת אותו, מכניסה אותו למכונית ולא היית רואה אותו במשך שלושה ימים. זה כבר לא קורה…", אמר לגרדיאן דיוויד אקינסאניה, פרשן ומפיק טלוויזיה שסיקר את המהומות של שנות ה-80'. "אך יש עדיין בעיות רבות עם השיטור באזור הזה, ועדיין יש ילדים טובים שהולכים עם הכובעים על הראש בניסיון להחביא את עצמם כי המשטרה עושה להם צרות כל הזמן".

מהומות בריקסטון, 1981

מהומות טוקסטת' בשנת 1981 היו, ככל הנראה, מהאירועים האלימים הקשים ביותר שעברו על בריטניה באותן השנים. המהומה התחילה לאחר שהמשטרה נכנסה אל שכונת העוני בליברפול תוך מרדף אחר אדם שזיהתה, בטעות, כגנב אופנועים. לארי קופר, צעיר מקומי שניסה להתערב לטובת האדם החף מפשע, נעצר על תקיפת שוטר. באותו הלילה תקפו צעירים את המשטרה עם בקבוקי תבערה ואבנים ובימים שלאחר מכן נעצרו קרוב ל-500 אנשים, 470 שוטרים נפצעו ו-70 בניינים נשרפו או נהרסו.

בתום ארבעה לילות עקובים מדם, הבישוף הקתולי והבישוף הפרוטסטנטי של העיר קראו באופן מאוחד לכינון שלום בשכונה והארכיבישוף של קנטרברי הביע את דאגתו בנוגע לאלימות הגוברת. מספר שבועות לאחר מכן, קרבות הרחוב נפסקו, אך הריגתו של צעיר שחור בידי שוטרים הובילה לגל נוסף של אלימות.

באותה השנה החלו מהומות אלימות דומות ברובע בריקסטון שבלונדון, במהלכן נפצעו יותר מ-300 שוטרים ואזרחים ו-83 בניינים נשרפו. בשנת 1985 החלו מהומות בנות יומיים גם בשכונת האנדסורת', במהלכן נשרפו ונבזזו בניינים שלמים – שני אחים נספו בשריפה בבניין הדואר המקומי, 35 אנשים נפצעו ו-40 חנויות נהרסו או נבזזו.

המסקנות העיקריות אליהן הגיעה הממשלה הבריטית לאחר המהומות של שנות ה-80' עסקו בצורך ברפורמות בשיטור בקרב הקהילות השחורות. דו"ח שכתב לורד גיפורד, שעמד בראש חקירה של המאורעות בליברפול ובלונדון בשנות ה-80, מצא שהאפליה הגזעית הייתה "מחרידה ביותר" בליברפול ודו"ח אחר שנכתב המליץ על החלת "העדפה מתקנת" לפתרון בעייתה של הקהילה השחורה.

20 שנים לאחר מכן, דו"חות נוספים הסיקו את אותן המסקנות לאחר המהומות שאירעו בבראדפורד, אולדהאם ובארנלי בשנת 2001. מותו של מארק דאגן ביום חמישי, אם כן, מהווה עוד נקודת ציון בהיסטוריה הכאובה של יחסיה הקשים של המשטרה הבריטית עם אזרחים שחורים וקבוצות מיעוטים אחרות. העובדה שמאז 1998 היו לפחות 333 מקרי מוות במעצר אך אף שוטר לא הורשע עקב כך, היא נקודה רעה נוספת ביחסיה המפוקפקים של המשטרה עם התושבים.

שוטרים חוסמים כביש ליד מכונית בוערת בהאקני, לונדון

סיבה אפשרית נוספת לפרוץ המהומות היא החלטת הממשלה הבריטית לקיים קיצוצים בשירותים החברתיים והמגזר הציבורי, כחלק מהתוכנית הכוללת לקיצוץ 95 מיליארד ליש"ט בהוצאות המדינה בחמש השנים הקרובות. הקיצוצים במגזר הציבורי פגעו במגוון רחב של פרויקטים: מצמצום פעילותם של מרכזי תמיכה לפליטים, דרך הקטנת הצוותים במרכזים לנפגעות תקיפה מינית, מרכזי יום לאלכוהוליסטים וחסרי בית, תיאטראות ולסגירתן של תוכניות להעלאת מודעות לאיידס.

הקיצוצים הורגשו במיוחד ברובע טוטנהאם בו החלו המהומות. הרובע העני מדורג במקום הרביעי מבחינת רמת העוני של ילדים בלונדון ואחוז האבטלה בו כפול מהממוצע הלאומי ועומד על 8.8 אחוזים.

ולבסוף, נדמה שבימים האחרונים ניטש בתקשורת הבריטית דיון אודות מניעיהם של הפורעים – התגובות נעות מגינוי המתפרעים כפושעים אנטי-סוציאליים ועד הפניית האצבע המאשימה כלפי ממשלת קמרון:

ג'ודי מק'ינטרי, עיתונאי בעל בלוג באינדיפנדנט, החווה את דעתו על המהומות בצורה שגרמה להפסקת עבודתו כבלוגר באתר העיתון. בפוסט שפרסם מקינטרי ביום שני תחת הכותרת From Brixton to Tottenham, the inequality at the heart of the riots, כתב מקינטרי: "אם הם רוצים שהמהומות יפסקו, יש משהו פשוט מאוד שהמשטרה יכולה לעשות. להפסיק להרוג אנשים."

בהמשך היום, כתב מק'ינטרי בחשבון הטוויטר שלו: "אתם שואלים האם הביזה מוצדקת, אני שואל האם המשטרה אי פעם תישא באחריות  על הריגת אזרחים?". תוך זמן קצר, פירסם האינדיפנדנט הודעה על הפסקת פרסומו של הבלוג של מק'ינטרי באתר.

אולם קולות נוספים בבריטניה מיהרו להאשים אנשי שמאל בכך שהם קושרים בין המהומות ובין הקיצוצים הכלכליים. אחד מהקולות האלה יוצג על ידי ה"דיילי מייל", צהובון בריטי יומי עם קהל של כ-2 מיליון קוראים שמדורג במקום השלישי בבריטניה מבחינת נתוני הפצה. בכתבה שפורסמה אמש בצהובון נכתב כי "חברי פרלמנט ממפלגת הלייבור ופעילים מיהרו לתרץ את מעשי הבריונים, וטענו שלנוער מוחלש אין אפשרות אחרת חוץ מלרסק את הרחובות הראשיים".

נכון לעכשיו, המהומות ממשיכות להתפשט ברחבי בריטניה – אתמול החלו מהומות במנצ'סטר וכבר שלשום היו מהומות דומות בליברפול ובברמניגהם. בעוד שהדיון על מניעיהם של המתפרעים נמשך, יהיה מעניין לגלות בהמשך (בעיקר נוכח גל ההתקוממויות באירופה ובמזה"ת) מה יעלה בגורלן של המהומות הנוכחיות וכיצד הן ישפיעו על הפוליטיקה בבריטניה.

Written by hshezaf

אוגוסט 10, 2011 at 4:32 pm

פורסם בבריטניה

Tagged with

בריטניה | בראון התפטר, השמרנים ינהיגו את הממשלה הבאה

with 2 comments


21:15 בהודעה לעיתונות מחוץ למעון ראש הממשלה, בראון הודיע כי הוא מתפטר החל ברגע זה ומאחל בהצלחה למחליפו. "תודה, והיו שלום," אמר בראון.

21:35 – נציגי השמרנים עזבו את חדר המו"מ. הם מתקבלים בקריאות "חלאות" על ידי מפגינים במקום. התחלה לא טובה לממשלה של "שינוי ופוליטיקה חדשה," אם לשלב את ססמאות הבחירות של שתי המפלגות שירכיבו את הקואליציה.

19:30 ניק רובניסון, העורך הפוליטי של הBBC מדווח כי קיבל הודעת אס-אמ-אס ממקור בדאונינג סטריט שמודה בתבוסה ואומר שהגיע הזמן לארגן את לייבור כמפלגה הפרוגרסיבית היחידה. פגישה של הליברל-דמוקרטים נקבעה ל19:30; של השמרנים, ל20:00. אם התוצאה היא זאת שכנראה צפויה, בראון יסע עוד היום לארמון ויגיש את התפטרותו למלכה, שתזמן מיד את דייויד קמרון. נראה שהלילה יהיו חילופי שלטון. גם הטיימס מדווח שהשיחות עם לייבור התמוטטו.

19:05 הגרדיאן הצליח לצלם פתק שעליו משורבטות הדרישות של ניק קלג ממפלגת הלייבור. על פי הגרדיאן, הן כוללות שר בכל משרד ממשלתי, לא פחות:

מומלץ לבקר בעמוד האינטרקטיבי שהעיתון הקים (עובדים מהר החבר'ה) עם פרשנות לכל סעיף.

19:00 משעשע, אבל הBBC חזר בו הרגע מהדיווח על התיקים המפונים מדאונינג סטריט. הם אכן ראו תיקים מפונים וכד', אבל מסתבר שאלה שייכים למשטרה. האם גם הדיווח על התמוטטות השיחות יסתבר כשמועה? יש להניח שנגלה בהקדם :)

18:55 גם הBBC דיווח שבכניסה האחורית של דאונינג סטריט נצפו רכבים ועוזרים מעמיסים תיקים גדולים. בינתיים, עוד חבר פרלמנט מהליברל-דמוקרטים, אדריאן סאנדרס, כתב בפייסבוק שלו שמפלגתו כנראה תלך עם השמרנים:

"חשבנו שלייבור ירצו ללכת להסכם… מספיק ששני חברי פרלמנט מהלייבור יתנגדו להסכם כדי שהוא יפול. במהלך היום כמה וכמה  ח"פ לייבור הביעו התנגדות להסכם, ובכך הם דוחקים אותנו לקואליציה עם השמרנים, כדי לשרת את האינטרסים של המדינה בממשלה חזקה ויציבה.

18:40 ע"פ דיווחים לא רשמיים בתקשורת הבריטית, עיתון הערב "איבנינג סטאנדרט" ייצא בשעה הקרוב בכותרת כי בראון מפנה את מעון ראש הממשלה לטובת דיוויד קמרון. סקאי ניוז – שבעליה, רופרט מרדוק, תמך בשמרנים – מריצה טיקר שאומר כי בראון יעזוב את דאונינג סטריט עוד הלילה.

במהלך היום זרמו דיווחים כי חברי פרלמנט ושרים רבים בלייבור מתנגדים לקואליציה עם הליברל-דמוקרטים, עקב חולשתה של קואליציה כזאת ועקב פערים אידאולוגיים. שר הפנים לשעבר, דיוויד בלאנקט, אף קרא במאמר דעה בעיתון הגרדיאן ליציאה עקרונית לאופוזיציה, שם המפלגה תוכל להתחדש ולחזור לעקרונותיה הפוליטיים.

רבים מהליברל-דמוקרטים לא שמחו על המו"מ, ואחד הבכירים במפלגה אמר היום: "אנחנו תקועים על אי עם השמרנים, וחלק מהאנשים במפלגה מקווים שלייבור תשלח סירת הצלה להוציא אותנו מכאן. הבעיה היא שהסירה שטה בכיוון הלא נכון, וגם שוקעת."

נעדכן בהמשך…


Written by Dimi

מאי 11, 2010 at 5:39 pm

פורסם בבריטניה

בריטניה | רה"מ גורדון בראון הודיע על התפטרותו

with 2 comments

עדכון 20:30. בנאומו הדגיש בראון כי יש בבריטניה ממשלה – ובמיוחד משרד ושר אוצר – מתפקדים במתכונת "עסקים כרגיל", עד שממשלה חלופית תהיה מוכנה להתמנות. הוא גם פיזר הבטחות נדיבות לליברל-דמוקרטים, בעיקר סביב שינוי שיטת הבחירות, והבהיר שהליברל-דמוקרטים הם אלו שביקשו לפתוח בשיחות – נקודה חשובה ביותר.
אבל הפסקאות שיחקקו בהיסטוריה הן כלהלן:

"ברצוני לומר גם כמה מילים בנוגע למעמדי שלי (בממשלה). במידה ויתברר כי הדרך הטובה ביותר לשרת את האינטרס הציבורי- שהוא ממשלה יציבה ומוצדקת- תהיה ע"י הקמת קואליציה בין מפלגת הלייבור והמפלגה הליברל-דמוקרטית, אני מאמין כי עלי לשאת במשימה … אך איני רוצה להיוותר במקומי פרק זמן ארוך מזה הנחוץ ע"מ להבטיח את הדרך לצמיחה כלכלית, ולוודא כי הליך הרפורמה עליה הסכמנו מתקדם במהרה.

הסיבה לכך שיש לנו "פרלמנט תלוי" היא שאף מפלגה או מנהיג לא הצליחו לזכות בתמיכתה המלאה של המדינה. כמנהיג המפלגה שלי, שומה עלי לקבל זאת כביקורת אישית.

לכן בכוונתי לבקש ממפלגת הלייבור לפתוח בהליכי בחירת מנהיגות המפלגה הנחוצים. כולי תקווה כי אלו יושלמו במועד שיאפשר למנהיג החדש להתמקם בכיסאו עד לועידת מפלגת הלייבור. אני עצמי אמנע מלקחת חלק בתחרות זו ואין בכוונתי לתמוך במועמד כלשהו."
הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לבראון עכשיו זה שהטורים יבהלו מספיק מההתפתחות הזאת ויגיעו להסכם עם הליברל-דמוקרטים עוד הלילה. אבל גם במקרה כזה, ההקרבה-העצמית – המאוחרת – שלו היא עדיין במקום: גם אם לייבור בדרך לכמה שנים רעבות באופוזיציה, היא תיטיב להציג את עצמה כאלטרנטיבה לשלטון בלא מנהיג שכבר נדחה על ידי הבוחרים.

עדכון 19:15. לפני כרבע שעה, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הודיע שיתפטר בחודשים הקרובים, לפני כינוס מרכז מפלגת הלייבור בסתיו. עד אז, ימשיך לתפקד כראש ממשלה, כפי שמתחייב ע"פ החוקה במקרה של פרלמנט תלוי, ועד שיימצא לו מחליף. הוא הוסיף שהליברל-דמוקרטים ביקשו לפתוח בשיחות קואליציה רשמיות.

במילים אחרות, בראון מציע איחוד שמאל-מרכז של הלייבור, הליברל-דמוקרטים, המפלגה הלאומית הסקוטית, המפלגה הוולשית (פלאיד קימרו), וכנראה גם ירוקים ו"אחרים". הלייבור לא במצב לבחור עכשיו ראש ממשלה חדש, אבל הדדליין הברור שבראון שם לעצמו יניח, אולי, את דעתם של הליברל דמוקרטים במידה מספקת כדי להכנס איתו לקואליציה.

נעדכן בהמשך…

[דימי ריידר, גילי שטיין]

Written by Dimi

מאי 10, 2010 at 6:23 pm

פורסם בבריטניה

בריטניה | ממלכה בלי מלך

with 7 comments

אם כן, הבחירות בבריטניה אשר התקיימו ביום חמישי הסתיימו בפרלמנט תלוי ובחוסר ודאות בנוגע לעתיד. בניגוד לדיווחים העיקשים בתקשורת הישראלית, השמרנים לא ניצחו בבחירות; הם רק קיבלו את מירב המנדטים.

על פי החוקה הבריטית, מפלגה צריכה לזכות ב326 מתוך 650 מושבי הפרלמנט כדי שתוכל להרכיב ממשלה לבדה. השמרנים זכו ב305 מושבים בלבד. את כולם לקחו מהלייבור, שאיבדה 91 מושבים. הליברל-דמוקרטים, בניגוד לכל התחזיות על "המהפכה הצהובה" ולמבוכת עיתון הגרדיאן, שבאופן חריג למדי אימץ את המפלגה הקטנה כמועמדת לנצחון בבחירות, לא רק שלא סחפו את ההמונים אלא אפילו איבדו חמישה מושבים. המצב שנוצר דוחק את השמרנים להרכיב קואליציה – בפעם הראשונה מזה עשרות בשנים. ואם זה לא מספיק, הרי שהם יידרשו להרכיב אותה עם מפלגה שמיצבה עצמה שמאלה מיריבתם המסורתית, הלייבור.

המצב שבו אין מנצחים אינו מסתכם רק בתוצאות הבחירות העגומות. הפרדוקסליות מתפשטת לכל תרחיש ולכל אחת מהמפלגות:

  • מצד אחד, השמרנים זכו במירב הקולות אבל לא יכולים להרכיב ממשלה.
  • מצד שני, המפלגות השמאליות – לייבור והליברל-דמוקרטים – זכו ביחד בכמעט כפליים מקולות השמרנים. לדידם של כמה בכירי לייבור, זה אומר שהימין דווקא הפסיד בבחירות.
  • מצד שלישי, על פי החוקה הבריטית, במצב של פרלמנט תלוי, ראש הממשלה המכהן נשאר במשרתו עד אשר תורכב ממשלה חדשה. לכן, בראון, אף שקיבל סתירת לחי מצלצלת מהבוחרים, הוא עדיין ראש ממשלה.
  • מצד רביעי, המפלגה בעלת מספר המושבים הקטן ביותר הפכה, הלכה למעשה, למפלגה שתקבע את הרכב הממשלה הבאה ואת מדיניותה.

אז עכשיו הלייבור והשמרנים מחזרים אחרי הליברל-דמוקרטים. שתי המפלגות מציעות הצעות מרחיקות לכת למפלגה השלישית, בעיקר סביב דרישתה לשנות את שיטת הבחירות בבריטניה. התאבון של הליברל-דמוקרטים לשינוי השיטה מובן: בספירה כללית, הלייבור קיבלה שמונה וחצי מיליון קולות ו255 מושבים; הליברלי-דמוקרטים קיבלו שישה וחצי מיליון קולות ו55 מושבים בלבד. הליברל-דמוקרטים נטו להפסיד עם אחוזים גבוהים יותר: בהרבה מאוד מחוזות הם הגיעו למקום השני – כלומר, זכו בהרבה יותר קולות מאשר המפלגה הגדולה שלא ניצחה במושב, אבל קיבלו בדיוק אותו מספר מושבים כמוה: אפס*. והנה ההצעות של שתי המפלגות הגדולות יותר:

  • בראון, שנתלה בקואליציה עם הליברל-דמוקרטים כקש אחרון להציל את שלטון מפלגתו ואולי את שלטונו שלו, מניח על השולחן הצעה חד משמעית: רפורמה מיידית בשיטת הבחירות, בכפוף למשאל עם.
  • קמרון, שבעצם צריך רק חצי מהליברלים כדי להרכיב ממשלה, מציע שיחות על דברים שהם מסכימים עליהם – חינוך, הנחות מס לבעלי הכנסה נמוכה (וברב חוכמה תקשורתית הושמטה כוונת השמרנים להעניק הנחות מס ניכרות גם לאלפיון העליון), ולהקים "ועדת חקירה" שתבדוק אפשרויות שונות לשינוי שיטת הבחירות.

אבל בעוד שמנהיג הליברל-דמוקרטים ניק קלג מוצא עצמו בעמדת המחוזר, יש לו מה להפסיד משני התרחישים:

  • אם ילך עם בראון, הוא יצטרף למעשה לספינה שוקעת, שלא ברור האם תשרוד את הקדנציה הקרובה או הבחירות הבאות. במקרה וחמש השנים הבאות של בראון בשלטון יהיו כושלות כמו השלוש האחרונות, קלג ישלם בקלפיות את המחיר כמי שהביא על הבריטים את עונשו של זה. מעבר לכך, יש כשל מוסרי-פוליטי חמור בלהחיות ראש ממשלה שנדחה חד-משמעית כל כך על ידי הבוחרים, וגם על כך יש מחיר לשלם – במיוחד כאשר הדבר נוגד לחלוטין את תדמיתה של מפלגתך כמפלגת השינוי הצעירה.
  • אם ילך עם קמרון, קלג ימצא את עצמו במיטה עם ההיפוך האידיאולוגי של מפלגתו. העוצמה היחסית של השמרנים בקואליציה שכזו תאפשר להם למסמס את כל הבטחותיהם, או לעשות לליברל-דמוקרטים את תרגיל אולמרט-פרץ – לחנוק אותם בטובות הנאה פוליטיות ולהציב אותם על כסאות גבוהים כל כך בממשלה שהם יפחדו לזוז. ובאשר להבטחה לשנות את מערכת הבחירות, הרי שבבריטניה, כמו בישראל, "ועדת חקירה ממלכתית" היא רק דרך יפה להגיד "מחר-כך". מעבר לכך, השילוב של גרעון לאומי לא מבוטל והתאבון הימני הטבעי לקיצוצים מרחיקי לכת, ישניא את הממשלה החדשה על הציבור – וגם על זה קלג, כמשת"פ פוטנציאלי, ישלם מחיר בבחירות הבאות.

נראה לי שאם הייתי קלג, הייתי חושק שיניים ובוחר באחת משתי טקטיקות, בסדר העדיפויות הבא:

1. להבהיר לאנשי הלייבור כי אצטרף לקואליציה שלהם רק אם יבצעו טיהור שורות משמעותי ויפטרו מדמויות לא אהודות בעליל, ובראשן גורדון בראון.

2. לא להצטרף לאף קואליציה. במקרה כזה, הייתי נותן לקמרון להקים ממשלת מיעוט שמרנית, מכשיל את הצבעת התקציב הקרובה, ובכך מפיל את הממשלה ומביא לבחירות חדשות; או, לחילופין, נותן לשמרנים לנסות לטפל בגרעון לבדם תוך שמפלגתי, בשיתוף עם הלייבור, מציבה מכשולים לכל קיצוץ בשירותים חיוניים.

אבל מצד שלישי, אי-הודאות הפוליטית כרגע משפיעה קשות על הליש"ט – ואין שום ספק שמשחקי מלחמה פרלמנטריים כאלה המתוארים באפשרות השנייה יגרמו לנזקים גדולים, אולי בלתי הפיכים, לכלכלה הבריטית. מעבר לכך, אין שום ודאות שבבחירות הבאות, יהיו מתי  שיהיו, הליברל-דמוקרטים יזכו ביותר קולות בלא שהתבצעה רפורמה. בחירות כאלה עלולות להסתיים עם רוב שמרני חזק שיאחז בקרני השלטון לדור או שניים.

מה אתם הייתם עושים?

[*ציטוט של דובי קננגיסר, ולו התודה. למי שמתעניין בשיטת הבחירות – מומלץ לקרוא את הפוסט שלו בעניין)

[דימי ריידר]

Written by dimireider

מאי 8, 2010 at 1:03 pm

פורסם בבריטניה

בריטניה | אחרי שלוש שנים כאלה, פרלמנט תלוי נשמע לא רע

with 3 comments

עדכון 12:20: לפי הסקר המשולב של רשת SKY והBBC, הנה התוצאות:

שמרנים 307 מנדטים

לייבור 255 מנדטים

ליברל-דמוקרטים 59 מנדטים

אחרים (המפלגה הלאומית של סקוטלנד, לויאליסטים בצפון אירלנד ,ואחרים) 29 מנדטים

כפי שניתן לראות לשמרנים אמנם יש רוב בפרלמנט, אבל על פי החוקה הבריטית חסרים להם 19 מושבים לרוב ההכרחי להרכבת ממשלה. אז מצד אחד, הלייבור הפסיד 97 מושבים. 94 מהם הלכו לשמרנים. זוהי דחיה חד-משמעית של גורדון בראון והלייבור. מצד שני, אין נצחון חד משמעי לשמרנים. בימים הקרובים שתי המפלגות הגדולות יחזרו נואשות אחרי המושבים הנותרים. זהו מצב של תיקו המכונה פרלמנט תלוי (hung parliament), אשר לא נראה בפרלמנט הבריטי מזה 35 שנים. כאן בקו חוץ אין לנו מושג יותר מלאחרים מה יקרה בשבועות הקרובים, אבל בתור עיתונאים ופרשנים בזעיר אנפין, יש לנו רק מילה אחת לומר על המצב הנוכחי: מרתק. אחת מהמערכות הפרלמנטריות העתיקות בעולם נתקלה במבחן האולטימטיבי. כיצד היא תתמודד איתו? נשתדל לעדכן בימים הקרובים.

הערב תסתיים מערכת בחירות מהארוכות בתולדות בריטניה – מערכת בחירות שמתנהלת, הלכה למעשה, כבר שלוש שנים.

בקיץ 2007, טוני בלייר, ששיקם את מפלגת הלייבור אל מול צילה של מרגרט תאצ'ר, וריסק אותה בעיראק, עזב את ראשות הממשלה אחרי עשור שלם בשלטון. הפרשנים חשבו שהם יודעים מה יקרה. מחליפו ויריבו, שר האוצר גורדון בראון, שהתברך בכריזמה העומדת ביחס הפוך לאינטילגנציה שלו ולניסיונו המקצועי, לא ישרוד בשלטון: או שיופל בידי זאבים צעירים ורעבים יותר מהלייבור, או שיודח על ידי היריב הצעיר ממפלגת השמרנים, דיויד קמרון, שבנה את מרבית האסטרטגיה שלו על זו של בלייר.

אז הפרשנים חשבו. אפילו היום, עם פתיחת הקלפיות, עדיין אין מנצח ברור בסקרים – ובאופן חסר תקדים מאז סוף מלחמת העולם השניה, יש סיכוי שמפלגה שלישית, הליברל-דמוקרטית, ששימשה בדורות האחרונים כעין עלה תאנה שאיפשר לבריטים לטעון שהם אינם נשלטים מערכת דו-מפלגתית, תעלה לשלטון. בינתיים, השמרנים (טורים-Tories), הלייבור והליברל-דמוקרטים נדחקים כמעט ראש בראש, ולמרות שלל הנבואות על סוף ידוע מראש, כנראה שלא נדע עד יום שישי הבוקר מי יהיה ראש הממשלה הבא של בריטניה.

קצת היסטוריה

אם "לא פייר" היה מושג לגיטימי במאבקי כוח, תמונתו של גורדון בראון (תמונה מסוימת מאוד) הייתה צריכה להתנוסס ליד הערך הזה בלקסיקון. בן למשפחה סוציאליסטית-נוצרית מסקוטלנד מוכת האבטלה; פעיל חברתי מנעוריו, שהתקבל לאוניברסיטת אדינבורו בגיל 16 ונבחר לרקטור שלה בגיל 21; עורך "הנייר האדום של סקוטלנד" שחיבר את הדוקטורט שלו על היסטוריה של מפלגת הלייבור בסקוטלנד; פוליטיקאי מוכשר ועיקש שנבחר לפרלמנט בגיל 31 ותוך שנה הפך לדובר האופוזיציה בענייני תעשייה ומסחר – אחת החזיתות החמות ביותר בבריטניה מאז ומעולם – וכמה שנים מאוחר יותר, לשר אוצר בממשלת הצללים (ממשלת-מראה שמקימה האופוזיציה כדי לתקוף בצורה יעילה וממוקדת יותר את הממשלה, ולנסח מדיניות אלטרנטיבית). הישגים שכאלו היו מאדירים כל אדם; בראון השיג אותם בעודו עיוור כמעט לחלוטין, עם אפס אחוזי ראייה בעין שמאל ושלושים אחוזי ראייה בעין ימין – תוצאה של תאונת רגבי בנעוריו.

עלייתו הפוליטית של בראון התרחשה בחורף הארוך והמיוסר של הלייבור, שנות האופוזיציה הקרות שהחלו עם עליית תאצ'ר ב1979. הנצחון השמרני פיצל את הלייבור: לראשות המפלגה עלה מייקל פוט הרדיקלי, כמה מבכירי המפלגה השתכנעו מהר מאוד שפוט יוביל את המפלגה לאסון, ובנבואה שמגשימה את עצמה, פרשו והקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ב1983 פוט לקח את המפלגה לבחירות על בסיס מניפסט לוחמני שכלל התפרקות חד-צדדית מהארסנל הגרעיני (בעת אחד משיאי המלחמה הקרה). המניפסט לקח את הלייבור לתבוסה הכואבת ביותר אי פעם, וזכה לכינוי "מכתב ההתאבדות הארוך ביותר בהיסטוריה." אלה גם היו הבחירות בהן נבחר בראון לראשונה – ובהן נבחר גם עורך דין צעיר וכריזמטי, אבל ימני ממנו בהרבה, בשם טוני בלייר. מייקל פוט התפטר, ובמקומו עלה ניל קינוק, שהתחיל בתהליך איטי וארוך של איחוי המפלגה ולקיחתה לכיוון מתון יותר ותוך טיפוח תדמית מודרנית יותר עבורה.

נריץ קדימה בזמן- ב1993, ג'ון סמית', יו"ר המפלגה והפטרון של בלייר ובראון, מת במפתיע מהתקף לב. המפלגה עומדת בפני פיצול נוסף, או לפחות מלחמה פנימית, דווקא כשתאצ'ר הבלתי-מנוצחת פורשת ועולה ראש ממשלה חלש וקל ליירוט (ג'ון מייג'ור): הכלכלנים, אנשי האיגודים ושארית הלייבור הישן תומכים בבראון; הצעירים, אנשי התקשורת והפוליטיקה הציבורית עומדים לצד בלייר. שני היריבים נפגשים במסעדה בלונדון, ובלייר מציע לבראון את מה שנרשם בהיסטוריה כ"העסקה": בראון יתייצב מאחורי בלייר, ובתמורה יקבל אוטונומיה כמעט מוחלטת במשרד האוצר. בנוסף, בלייר יתפטר אחרי קדנציה וחצי.

ההמשך ידוע: בלייר שבר חזק ימינה,  ומיתג את לייבור מחדש כ"ניו לייבור". בראון היה לשר אוצר, אבל בלייר לא התפטר אחרי קדנציה וחצי: הוא שירת שתי קדנציות מלאות והוביל את לייבור לנצחון שלישי ב2005. לזכותו של בלייר נזקפים הישגים חשובים: הסכם השלום בצפון אירלנד, אחרי למעלה מ300 שנות סכסוך, החזרה, חלקית לפחות, של כמה ממדינויות הרווחה, הכרה מוחלטת, נלהבת ופתוחה בזכויות הקהילה הלהט"בית, תמיכה ברב-תרבותיות, והפיכת בריטניה למקום סובלני בהרבה. לרעתו, כמובן, תעמוד לדראון עולם המלחמה המיותרת והאכזרית בעיראק.

בכל הזמן הזה בראון המתין במשרד האוצר, מזכיר בלא הרף לבלייר את הבטחתו לפרוש ולפנות לו את מקומו. בלייר ניאות סוף סוף לעשות כן ב2007, כשהריאקציה נגד שנות לייבור הארוכות התחילה סוף סוף לצבור תנופה – וכשסוף סוף נבחר לה דובר רהוט שחיקה נמרצות את בלייר, דיוויד קמרון.

אסונותיו של גורדון בראון

לכאורה, בראון קיבל סוף סוף את מבוקשו: הוא הפך לראש הממשלה, בראשה של מפלגת הבית שלו, שאז עדיין נראתה חזקה ומאוחדת למדי. אלא שבראון, במה שיתגלה כדפוס אופייני, מיהר לאזן את הצלחתו בטעות פוליטית הרת-אסון.  כאשר בלייר פרש, בראון נבחר להחליפו בכינוס המפלגה. הוא נחפז להודיע כי הוא יפזר את הפרלמנט ויקרא לבחירות מוקדמות, כדי לקבל גם את תמיכת הבוחרים  – — ואז ויתר. בראון לא היה ראש הממשלה הראשון שקיבל את התפקיד מבלי לזכות בבחירות (למעשה, הוא היה החמישי בשישים השנים האחרונות). אבל תחושת העייפות מהלייבור והמצב הכלכלי המתדרדר צרבו את דמותו של גורדון בראון בתור ראש ממשלה לא לגיטימי, שמפחד להתמודד עם הציבור שלו (וכפי שראינו בשבוע שעבר, אולי בצדק). אחר כך בא סקנדל ההוצאות, שבו הסתבר שחברי פרלמנט מכלל המפלגות תבעו החזרים בסכומי עתק על דברים מגוחכים – אחד השמרנים, למשל, ביקש וקיבל כספי ציבור ע"מ לחפור תעלת-מצור סביב ביתו. אחר כך הגיע המשבר הכלכלי.

בין לבין, בראון נחל כישלון אחרי כישלון בזירה הציבורית. כשניסה להקליט מסר ביוטיוב בעניין סקנדל ההוצאות, הוא נשחט בתקשורת על שפת גופו המוזרה וניסיונותיו להראות אופטימי ומשועשע דווקא בעניין כל כך רציני:

מיד לאחר מכן, ניסה לתקן את הנזק ולהצטלם עם ילדים בבית ספר יסודי. למרבה הצער, הילדים בדיוק למדו על מלחמת העולם השניה, וזה מה שיצא מהביקור:

אפשר להתווכח על מוסריות החלטתו של בראון לפצות בנקאים על הפאשלות שלהם, עצמם להזכיר את תפקידו בהפחתת הפיקוח במשרתו הקודמת, או להתמוגג מכך שדווקא איש הכלכלה הימני ביותר שהיה ללייבור הגשים את החלום הנושן של הלאמת בנקים.  יותר קשה לערער על כך שבראון שיחק תפקיד מרכזי בבלימת הקריסה הכלכלית בבריטניה וגם בארה"ב. אבל גם הישג זה הוא הצליח למסמס:

בהתחשב בכל אלה, לא מפתיע שבראון נאלץ להתמודד עם שורה של ניסיונות הפיכה מבית. למזלו, היריב הפוטנציאלי החזק ביותר שלו, שר החוץ דיוויד מיליבנד, העדיף לא לקחת צד – כנראה כי הבין שסיכויי ההצלחה של הלייבור בבחירות קלושים, והעדיף לא להיות ליד ההגה כשהספינה שוקעת. על אחד מניסיונות ההפיכה דיווחנו כאן. וכפי שניתן לראות בוידאו האחרון, בראון לא עשה את כל זאת בואקום פוליטי – אלא מול יריב פוליטי גמיש ונשכני, השמרן דייויד קמרון.

הצביעו שמרנים לשינוי. לא-לא, ברצינות

מהרבה בחינות קריטיות, קמרון הוא ה"טורי" הטיפוסי. בן למשפחה מיוחסת; בוגר פנימיית איטון היוקרתית להבחיל; בוגר אוקספורד; עשיר מופלג (הונו נאמד בלמעלה משלושים מיליון ליש"ט). כל אלה יעמדו לו לרועץ בבחירות היום. מצד שני, הוא עשה יותר מכל מנהיג שמרן כדי לגרור את מפלגתו המיושנת והרדומה אל המאה ה21: הודיע חד משמעית על תמיכה במערכת ביטוח הבריאות; יצא נגד הומופביה; נתן למפלגה גוון ירוק; ובאופן כללי ניסה לשכנע את הבוחרים שהשנים האפלות, המתנשאות של תאצ'ר חלפו כלא היו.

אלא שהמציאות בינתיים מוכיחה אחרת. הזכרון משנות תאצ'ר והשנאה המעמדית לאנשים כמו קמרון לא נשכחים כל כך בקלות; לראייה, על אף כל האסונות המדוברים של בראון, קמרון מצליח להוביל עליו רק בקושי – והם רצים ראש בראש. רק בחודש האחרון חבר בכיר במפלגה, כריס גריילינג, העיר שהוא חושב כי זו זכותם של בעלי בתי הארחה לסרב לארח זוגות הומוסקסואלים; המניפסט של הטורים כולל הנחות מס מופלגות לעשירים, והתורם העיקרי של המפלגה התגלה כפליט מס; ונראה שלא מעט אנשים פשוט לא קונים את "השמרנים החדשים" – האוקסימורון הרעיוני כאן בטח לא עוזר. כך כתבה הסופרת ג'יי קיי רולינג, מחברת ספרי הארי פוטר והאישה העשירה בממלכה – לכאורה תומכת טבעית במפלגה של המעמד העליון – ב"מניפסט האם החד-הורית":

הפכתי לאם חד-הורית כשהנישואים הראשונים שלי התפרקו ב-93. בין לילה, הפכתי למושא שנאתם של חלקים מסוימים בתקשורת, ולסיוט של הממשלה השמרנית… בין 93 ל-97 עשיתי את תפקידם של שני הורים במקום אחד‫, קיבלתי הכשרה של מורה וכתבתי ספר וחצי‫. במשך חלק מהתקופה‫, סבלתי מדכאון קליני‫. זה שאמרו לי שאני הייתי קלת‫-דעת‫, עצלנית ואפילו חסרת‫-מוס‫ר, לא עזר.

‫המניפסט של המפלגה השמרנית..‬ הבהיר שהם יפחיתו תמיכה ממשלתית לנזקקים וידרשו יותר מהסקטור השלישי ‫-‬ כלומר‫,‬ מצדקה‫.‬ הם גם מעלים על נס את מוסד הנישואים‫,‬ ומבטיחים הנחת מס של חצי‫-‬מיליארד ליש‫"‬ט לנשואים טריים בעלי הכנסה נמוכה‫ –  הנחת המס מסתכמת ב150 ליש"ט (270 דולר) לזוג. ‬
‫אז אולי אני וחברותיי חריגות. אולי אתם מכירים אנשים שיסכימו להקשר לבנאדם אחר לשארית חייהם תמורת תוספת הכנסה של 150 פאונד ‬לשנה?.. אולי שקלתם לעזוב זוגיות נטולת-אהבה או מערכת יחסים אלימה, אבל שיניתם את דעתכם כששמעתם על הנחת מס של 150 פאונד? הכל יכול להיות, אבל איכשהו יש לי את הספקות שלי…

‎ובהמשך:

[שלא כמו תורמים מסוימים למפלגה השמרנית, ועל אף הכנסתי הגבוהה], בחרתי להישאר בבריטניה ולשלם מס משתי סיבות. האחת‫,‬ רציתי שהילדים שלי יגדלו איפה שגדלתי אני‫,‬ ושיהיו להם שורשים בתרבות העתיקה והמפוארת של בריטניה‫;‬ שהם יהיו אזרחים‫,‬ על כל המשתמע מכך‫,‬ של מדינה אמיתי‫ת,‬ ולא תושבי חוץ‫,‬ צפים בבועה של מפלט מס כלשהו ומתחברים עם ילדים של משתמטי מס חמדנים אחרים‫.‬

‎הסיבה השנייה היא שאני מרגישה חייבת למדינת הרווחה הבריטית ‫-‬ אותה מדינת רווחה שקמרון רוצה להחליף בחלוקת צדקה‫.‬ כשהחיים שלי התרסקו‫,‬ רשת הבטחון‫,‬ אף שהיא נשחקה תחת הממשלה השמרנית הקודמת‫,‬ בלמה את נפילתי‫.‬ אני לא יכולה שלא לחשוב שזה יהיה פשוט נבזי להימלט מהמדינה בגלל צ‫'‬ק תמלוגים עם שבע ספרות‫.‬ אם תרצו‫,‬ זאת הפרשנות שלי למושג פטריוטיות‫…

ניק "מי זה" קלג

הבחירות השנה הן הראשונות שכללו עימותים טלווזיוניים בין מנהיגי שלושת המפלגות הגדולות. המפלגה השלישית במקרה הזה היא הליברלים-דמוקרטית, שתפקידה בעשור וחצי האחרון הסתכם בעיקר בלהיות הסמן השמאלי בפלרמנט וכאמור, כעין חותמת גומי לכך שיש יותר משתי מפלגות ענק בממלכה. אלא שבעימותים האחרונים, מלבד מראה ונאה ומידה של כריזמה, התגלה אצל המנהיג הצעיר של המפלגה, ניק קלג, כשרון נדיר: לעמוד באותו פריים עם קמרון ובראון, ולא להראות כמו אף אחד מהם. קלג ניגן על תחושת המיאוס של ציבור הבוחרים משתי המפלגות הגדולות, והקפיד להציג את עצמו ואת מפלגתו כאלטרנטיבה רעננה באמת גם לימין וגם למרכז – דווקא אלטרנטיבה שמאלית. זאת למרות שהוא, כמיטב מסורת בלייר, לקח את מפלגתו ימינה לכיוון של הקלות מס וקיצוצים. בינתיים המהלך משתלם – קלג הפך לנספח מכוכב, וגם אם יגיע רק למקום השני, תהיה זאת הפיכה עצומה בפוליטיקה הבריטית. אבל הוא לא ניסה להמר על המומנטום,  ורק זמן מה לאחר העימות, כשהתנופה התנדפה מעט, הכריז כי הוא באמת רואה עצמו כראש הממשלה הבא. למרות זאת, בסקרים האחרונים לקראת הבחירות נראה שההצבעה תתפצל באופן פחות או יותר שווה בין שלושת המפלגות.

והרי התחזית

אף שהבחירות הללו הן מהחשובות בתולדות בריטניה, יש שתי סיבות לחשוב שהבאות יתרחשו בתוך שנה או שנתיים, במקום חמש כמתוכנן. האחת, מרבית הסקרים בחודשים האחרונים הצביעו על כך שלאף אחד מהמפלגות לא יהיו מספיק מושבים בפרלמנט כדי להקים ממשלה חד-מפלגתית – ויקום "פרלמנט תלוי". במקרה כזה, קמרון ינסה לצרף אליו לויאלסטים מצפון אירלנד – לנבחרים שם יש מושב גם בבלפסט וגם בלונדון, אבל אפילו זה עלול לא להספיק לניהול ממשלה יציבה לאורך זמן. במקרה כזה גם בראון וגם קמרון יחזרו אחרי הליברל דמוקרטים – ותהליך החיזור, סביר להניח, יסתבך (אולי גם תוך החלטה מודעת של קלג), וסיבוב נוסף של הבחירות יתקיים לא יאוחר מאוגוסט.

האפשרות השניה, בה אחת המפלגות (כנראה לא לייבור) אכן מצליחה לנצח בדוחק ולהרכיב ממשלה סבירה, גם היא לא מבטיחה יציבות שלטונית. מושל בנק אנגליה, מרווין קינג, העיר בשבוע שעבר שהמצב הכלכלי בבריטניה הינו בכי רע – הגרעון, למשל, הוא פי שתיים מזה של יוון – ושהוא לא מאחל לאף מנהיג לזכות בבחירות האלה; כל מפלגה שהיא תאלץ לקצץ ולקצר, והכעס הציבורי יפיל אותה – אם לא לפני הזמן, אז ודאי בבחירות הבאות.

נשוב ונעדכן, כמו שאומרים, במהלך הערב, מחר בבוקר, ובשבוע הקרוב.

[דימי ריידר]

Written by dimireider

מאי 6, 2010 at 2:43 pm

פורסם בבריטניה

בריטניה | ביקום המקביל של טוני בלייר

with 7 comments

מי שעקב אחרי ההצדקות הרשמיות לפלישה לעיראק לפני שש שנים, ואחרי שלל התחקירים, הגילויים, ולבסוף דיוני ועדת החקירה בחודשים האחרונים, לא היה יכול שלא לחוות אתמול תחושה מבחילה של ראייה כפולה.

בדיונים הקודמים של הוועדה שמענו מדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה דאז לארה"ב כריסטופר מאייר, שבלייר היה שיכור-כוח ומאוהב בעוצמה האמריקאית. שמענו שהוא הביע את תמיכתו בפלישה לעיראק עוד לפני שבארה"ב בכלל התחילו להכין לכך את הקרקע, ודאי לפני שהבריטים עצמם בכלל שמעו על כך. לפי העדות של מאייר, בלייר ביקר בחוותו של בוש בטקסס שנה שלמה לפני המלחמה, והתחייב שם לתמוך בכל מהלך צבאי של ארצות הברית. שמענו מעורכי דין בכירים, כולל היועץ המשפטי למשרד החוץ מייקל ווד, שהמלחמה הייתה בלתי חוקית (ווד גונן על כך שלא התערב בצורה מוחלטת במלמול על זה "שאלות מצפון הן עניין אישי") ; שמענו איך שר החוץ דאז, ג'ק סטרו, העדיף להתעלם מהדעה הזאת כי חשב שהחוק הבינלאומי בנושא הזה הוא "עמום" וכי בתפקידו הקודם כשר פנים הוא "נאמר לא מעט שמשהו הוא לא חוקי, עשה אותו בכל מקרה, וניצח בבית משפט" (זה אותו ג'ק סטרו ששחרר ממעצר את אוגוסטו פינושה, ובכך גדע מה שהיה יכול להיות פריצת דרך היסטורית במשפט בינלאומי).

שמענו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, סר אוליבר גולדסמית', איך הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה ברגע האחרון, ואיך עד שבועות ספורים לפניה הוא סבר שהיא בלתי חוקית; איך הוא נדרש סופית לחוות דעת רשמית ומחייבת רק כאשר צבא בריטניה כבר עמד בגבול עיראק, והמפקדים דרשו תשובה של כן-או-לא; איך גם כשהסכים שהחלטה 1441 של האו"ם "יכולה להוות בסיס סביר ליציאה למלחמה", סייג זאת באומרו ש"אם הייתי נאלץ להציג את ההחלטה כעילה בפני בית דין, כ לא בטוח שבית הדין היה משתכנע". עדות יוצאת דופן ניתנה מפי סגניתו, עובדת הציבור היחידה שהתפטרה במחאה על המלחמה, הרייט ווילמהורסט. מבחינתה, המלחמה הייתה בלתי חוקית בעליל; החוק הבינלאומי בעניין פשע האגרסיה הוא בהיר כיום; וג'ק סטרו, עם כל הכבוד, הוא לא משפטן בינלאומי.

והרי בדיוק בזה אמורה להתמקד עבודת הוועדה. המלחמה בעיראק אמנם היוותה רקע ובמה לפשעים מפלצתיים נגד האנושות (כלא אבו גרייב, הפצצות חוזרות ונשנות של אזרחים, פיגועי התאבדות בקנה מידה תעשייתי על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד) והשלכותיה (התמוטטותה של מדינה שלמה, תחילת הפיכתה של אירן למעצמה אזורית, החלשות פטאלית ובלתי הפיכה של ארה"ב) עוד יורגשו במשך עשורים. אבל החשוב ביותר מבחינת אחריות אישית ופלילית היא שהמלחמה הייתה בלתי חוקית מלכתחילה; קרי, זאת הייתה מלחמה תוקפנית ופשע נגד השלום (war of aggression), שארה"ב ובריטניה יצאו אליה מבלי הסמכה של מועצת הבטחון של האו"ם. ההחלטה האחרונה של האו"ם לפני המלחמה הייתה החלטה 1441, שקראה לסדאם לקיים את תנאי הפסקת האש של מלחמת המפרץ הראשונה – להתפרק מנשקו ולאפשר גישה למפקחי האו"ם, או "לעמוד בפני השלכות רציניות". כל הצוות המשפטי של ממשלת בריטניה, ובראשם היועמ"ש גולדסמית', היו סבורים כי מבלי החלטה חד משמעית של מועצת הבטחון, יציאה למלחמה נגד עיראק תהיה פלילית. בלייר, בוש, והצוות המשפטי של בוש (שהביא לנו את הפטריוט אקט ומחנה גואנטנמו) יוכלו לצאת למלחמה אם סדאם לא ייענה להחלטה 1441, קרי, יפר את הפסקת האש שהן צד לה.

לאחר מערכת לחצים כבדה, גולדסמית' נתן עצה מהוססת שהסכימה עם הפרשנות הזאת. בלייר פירש אותה כאור ירוק נחרץ, וכדי לנסות ולהביא את הציבור הבריטי לצידו, שחרר דו"ח מופרך, שטען כאילו לסדאם יש נשק להשמדה המונית שיוכל להפעיל בהתראה של 45 דקות; הנוסח המדויק של המידע – שלסדאם יש נשק כימי לטווח קצר ביותר שהוא יכול להפעיל בשדה קרב נתון בהתראה הנ"ל – טושטש; המקור המפוקפק של המידע – נהג מונית בגדדי, למען השם – נחשף רק בשימועי ועדת החקירה, לפני כחודש.

שבריריות הטיעון המשפטי בעד המלחמה, השנאה והתיעוב שמרבית אזרחי בריטניה חשים כלפי בלייר – עד כדי כך שהוא נאלץ לא מזמן להתגונן ש"זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותי" – והעדויות שבאו עד כה בפני וועדת החקירה והציבור, תרמו כולם לציפייה שנשמע מטוני בלייר אתמול משהו שלא שמענו עד כה: פקפוק, חרטה, ביקורת עצמית – לפחות הצטדקות. מאחוריו ישבו משפחות שכולות – בשקט ובאיפוק בריטי מקפיא. בחוץ הפגינו משפחות שכולות נוספות, גם של אזרחים עיראקים וגם של חיילים בריטים. בלייר, שנאלץ להתחמק למרכז הכנסים בו מתנהלים השימועים בכניסה האחורית – כמו אסיר המובא לבית משפט. הוא לא חייך – נדיר מאוד אצל בלייר – והעדים שישבו קרוב אליו אמרו שידיו רעדו עד שהתקשה למזוג לעצמו כוס מים.

מה שקרה בשש השעות הבאות היה משונה כל כך שאף שביליתי את כל אתמול בבהייה בשידור החי של השימוע, קשה לי מאוד לשחזר במילים את הרגע שבו התפקידים השתנו, שבו קומתו של בלייר נזקפה, והשופטים המחמירים הפכו לחברים לארוחת תה במועדון יוקרה; כפי שכתב הפרשן הפרלמנטרי של הגרדיאן, סיימון ג'נקינס, איך קרה שרוחו של טוני בלייר קמה לתחייה.

בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר.

וכך, אנחנו שומעים שהדו"ח המופרך לא היה מופרך, אולי רק מנוסח ברשלנות-משהו, ושאם היה מוציא את הדיווחים המודיעינים במלואם, כולם היו משתכנעים בעד המלחמה; סדאם לא קיים את תנאי הפסקת האש ולכן היה מוצדק לצאת למלחמה; הטיעון לגבי 45 הדקות "לא היה עקרוני" ובלייר עצמו כמעט ולא שם לב אליו – מה שאומר שהוא היה רה"מ היחיד שלא קרא עיתונים; ראו, למשל, את העמוד השני של הסאן, העיתון הנקרא במדינה, ערב המלחמה, ושימו לב למאמר המערכת. בדיעבד, כמובן, הסתבר שלא היה לא נשק ולא בטיח, ושסדאם דווקא קיים את תנאי הפסקת האש והתפרק מנשקו – אבל בלייר הוא לא מסוג החובבנים שיתנו לעובדות להפריע.

במגעי מכחול עדינים, כמעט לא מורגשים, הפך בלייר את המנטרה שליוותה את המלחמה, "העולם ניצב בפני איומים חדשים בעקבות 11 בספטמבר, ואחד מהם הוא סדאם", ל"אחרי ה11 בספטמבר התפיסה שלנו את איום הטרור השתנתה." להערה של אחד מחברי הוועדה שסדאם לא היה קשור לאל-קעידה הוא השיב בחיוב, מה שלא הפריע לו להציף את 11 בספטמבר בכל משפט שני או שלישי.  כלי הנשק להשמדה המונית קיבלו סוג של אל-קיום מקביל: חשבנו שהם היו שם, הם היו צריכים להיות שם, ואם לא היינו פולשים, הם לבטח היו שם כיום. בלייר אפילו לא היסס לייחס לעצמו, במשתמע, כוחות-אוב, ואמר: "כל הזמן שואלים על 2003, אבל צריך לשאול גם על 2010. אלמלא היינו נוקטים בפעולה, סדאם והבנים שלו.. עם המחירים של 100 דולר לחבית נפט… היו היום מחזיקים בנשק הזה והיינו מאבדים את הנחישות לפעול." כמובן; רק שהזינוק במחירי הנפט קשור ישירות למלחמה, וגם אם סדאם (מיותר לציין, מיפלץ וחלאה בזכות עצמו) היה נשאר בשלטון, אין שום סיבה להניח שארצו המדוללת והמפורקת הייתה לפתע מקימה צבא מפואר.

וכך זה המשיך. גולדסמית' לא היה נתון לשום לחצים; בניגוד למה שידוע לכל דבעי, בלייר לא מידר את הממשלה והפרלמנט מקבלת ההחלטות; בוש גילה הבנה למחויבויות של בריטניה, ולא לחץ עליה לצאת למלחמה. בלייר קינח בשקר העצום ביותר בעדות כולה – שהעולם בטוח יותר כתוצאה מהפלישה – ובין לבין, שחרר רמזים עבים שאם היה ראש ממשלה כיום, היה מעודד מדיניות דומה כלפי אירן. בכך, לפחות, הייתה מן הנחמה: ראינו אחד מאדריכלי הכשלון המונומנטלי של מלחמת עיראק אומר שמלחמה מול אירן היא פחות או יותר אותו הדבר.

ההופעה המושלמת הזאת נסדקה רק ברגע האחרון. האם יש לך חרטות, הוא נשאל, כשמאחוריו המשפחות השכולות נדרכו. תחושת אחריות, כן, אבל לא חרטה,הוא ענה. החדר התפרץ בקריאות בוז. בלייר המשיך: אני מתחרט שהעניין הזה חילק את המדינה, אבל באמת שניסיתי כמיטב יכולתי לרפא את הקרע. הייתי מקבל בדיוק את אותן ההחלטות גם היום. הקהל זינק על רגליו. "אתה שקרן," צעק אח שכול. "ורוצח," הוסיף מישהו. בלייר נמלט מהאולם עם שומרי ראשו.

אין כמובן להתפלא על כך שהוועדה לא הקשתה על בלייר. יושב הראש -ג'ון שילקו – הוא לא שופט עליון, אלא פקיד בכיר, וחבר לשעבר בוועדת באטלר, שב2004 הפילה את האחריות לאי-קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק על זרועות המודיעין במקום על הממשלה. חבר אחר, מרטין גילברט, השווה את בלייר ובוש לצ'רצ'יל ורוזוולט. חבר שלישי, סר לורנס פרידמן, השתתף בכתיבתו של "נאום שיקגו" של בלייר, שב1999 הגדיר את קווי היסוד של מדיניות החוץ של ממשלת הלייבור. שני החברים האחרים, רודריק ליין והברונית פרשר, השתתפו אמנם בדיונים אמש אבל לא לחצו את בלייר אל הקיר באף נושא. וגם זה אינו מפליא: כל בעל-שררה, כולל את אלה שיקבעו את המשך דרכם המקצועית של חברי הוועדה, צפה בבלייר וראה בעיני רוחו את עצמו בעוד שנה שנתיים; וחברי הוועדה ידעו זאת טוב מאוד, בדיוק כפי שהם ידעו כי העובדה שאינם פועלים במסגרת משפטית כלשהי משאירה אותם נטולי הגנה מפני פעולות נקם.

ומה הלאה? הוועדה צריכה עוד לשמוע את עדותו של ראש הממשלה, גורדון בראון, שהיה שר-אוצר בתקופת בלייר. אם תקבל, בהצתה מאוחרת, חוש של אחריות היסטורית, אולי תזמן את בלייר לעדות נוספת ותלחץ אותו על חוקיות המלחמה; לא סביר שזה יקרה כפי שהיה ראוי שזה יקרה. בלייר עצמו ימשיך לכהן כשליח הקוורטט לענייני שלום במזרח התיכון (בדיחת העשור).בינתיים, מתארגנות פעולה אזרחית להמעדתו של האדם הזה לדין; בולטת יוזמתו של העיתונאי הבכיר ג'ורג' מונביוט, שהקים אתר – www.arrestblair.org – המבטיח פרס כספי לא מבוטל  למי שינסה לבצע מעצר אזרחי של בלייר. סביר להניח שבלייר אפילו לא יגיע להארכת מעצר, לפחות זאת תהיה תזכורת שהמשפט הבינלאומי תקף גם לגביו ולמעשים שלו יש מחיר.

[דימי ריידר]


Written by dimireider

ינואר 30, 2010 at 5:49 pm

בריטניה | ראיון: העיתונאי מאחורי פרשת צו איסור הפרסום

leave a comment »

לאור המרכזיות של צווי איסור הפרסום לחיינו, הפוסט הקודם שלנו (נצחון הגרדיאן על צו איסור פרסום משלו) עורר לא מעט עניין.  אנחנו מגישים לעיונכם ראיון קצר שערכנו עם העיתונאי שחוקר את הפרשה , דייויד ליי.

ק"ח: הכתבה שפרסמתם ביום שני לא הפרה את הצו-איסור-פרסום על הצו-איסור-פרסום?

לא הפרנו את הצווים, בגלל שכל מה שאמרנו בכתבה שלנו היה ש"אסור לנו לומר לכם  דבר."

בישראל קורה לעיתים קרובות שתחקיר עומד להתפרסם, ומושא התחקיר רץ לבית משפט ומוציא צו איסור פרסום, מבלי שהעיתון אפילו יודע על הדיון או יכול להגיב.  עד כמה זה נפוץ בבריטניה?

במקרה הזה, למשל,  שהתקשרתי למחבר דו"ח מינטון, לבדוק אם המסמך היה אמיתי. באותו הבוקר הודיעו לנו שאנחנו מזומנים לבית המשפט אחרי-הצהריים, מבלי שנשאר זמן להכין כתב הגנה.

עיתונאים ישראלים מתמודדים תכופות עם צנזורה רשמית. האם הגרדיאן היה נוהג בצורה דומה אם צו איסור הפרסום היה מתבסס, על חוק סודות המדינה – למשל, אם חיל הים הבריטי, ולא תאגיד פרטי, היה משליך פסולת רעילה?

נראה לי שהתשובה הקצרה היא "כן" – היו כאן מקרים רבים  של ניצול לרעה של חוק סודות המדינה.

זמינותו של דו"ח מינטון ברשת משפיעה כהוא-זה על צו איסור הפרסום המקורי נגד הגרדיאן?

בינתיים לא. תקשורת המיינסטרים בבריטניה עדיין לא יכולה להתייחס לקיומו של הדו"ח ברשת.

ולבסוף, האם אתה, כעיתונאי מקצועי, מעריך לטובה או לרעה את השפעת התקשורת החדשה על עבודתך, במיוחד בפרשת טראפיגורה?

בזכות התקשורת החדשה – במיוחד ויקיליקס ואתרים אחרים עם שרתים מחוץ לבריטניה –  סודיות במקרים כמו פרשת טראפיגורה הפכה לכמעט ובלתי-אפשרית.

עדכון 16.10 – טראפיגורה משכה את צו איסור הפרסום

(דימי ריידר ונועם שיזף)

Written by Dimi

אוקטובר 14, 2009 at 4:34 pm

פורסם בבריטניה

בריטניה | צו איסור פרסום? בג פארדון?

with 10 comments

אין זה סוד שהתקשורת, במיוחד בישראל, מתמודדת עם צווי איסור פרסום ותקנות צנזורה מדי יום ביומו. לפחות שתי כתבות בכל עיתון שתקראו בארץ ביקרו אצל הצנזור, ויש דברים שאף עיתון בישראל לעולם לא יכתוב, גם אם כולם יודעים אותם (ע"ע פרשת תום שגב והטיפקס). כמובן, שמרבית צווי איסור הפרסום סודיים בעצמם, ומנקודת הראות של הצנזור זה מן הסתם  גם הגיוני.

לאור כל זאת מעניין לראות מה קורה כשעיתון מרכזי בדמוקרטיה יותר וותיקה ויעילה משלנו חוטף צו איסור פרסום לגבי צו איסור פרסום. העיתון במקרה זה הוא הגרדיאן הבריטי, שהעלה אמש את הכתבה ההזויה-משהו שלהלן (ההדגשות שלי):

על הגרדיאן נאסר לדווח על הליך פרלמנטרי, בעקבות פסק דין המערער על חופש הביטוי כפי שמובטח בכתב הזכויות מ1688.

מסמכי סדר הדיון להיום בפרלמנט כוללות שאילתא, עליה אמור אחד השרים להשיב מאוחר יותר השבוע. מהגרדיאן נמנע לדווח מי חבר הפרלמנט שהגיש את השאלה, מה הייתה השאלה, מי השר שאולי יענה עליה, או איפה ניתן למצוא את השאלה.

על הגרדיאן גם נאסר להסביר לקוראיו מדוע נמנע מן העיתון – בפעם הראשונה מזה דורות – לדווח על המתרחש בפרלמנט. מכשולים חוקיים, אותם אסור לנו לפרט, כוללים תהליכים, אותם אסור לנו להזכיר, המתנהלים בשמו של לקוח מסוים ששמו חייב להשמר בסוד.

העובדה היחידה שמתאפשר לנו לדווח היא שבמקרה המשפטי הנ"ל מעורבת חברת עורכי-הדין הלונדונית קארטר-ראק, המתמחה בתביעות נגד גופי תקשורת בשמם של אנשים פרטיים או תאגידים בינ"ל.

הגרדיאן נשבע למהר לבית המשפט ולבטל את הצו. העורך, אלאן רוסברידג'ר, אמר: "חוקי התקשורת במדינה הזו דוחקים את העיתון לעבר עולם קפקאי, שבו אסור לנו לספר לקוראים על מידע שנאסר לפרסום או על התהליכים שמונעים את פרסומו. מסוכן פי כמה כאשר האיסורים כוללים דיווח על המתרחש בפרלמנט."

בכתבה, חוץ מההתרחשות שמתוארת בה, מעניינים שלושה פרטים: האחד, עצם פרסומה, שמהווה במקרה הטוב הליכה גבולית על האיסור "לדווח על תהליכים" המונעים את פרסום השאלה; והשני, רמזים עבים למדי לאיפה בעצם ניתן למצוא את השאלה המסתורית. כמו כן, נראה שצו איסור הפרסום לא כלל את שם החברה שייצגה את מי שביקש אותו.

לבסוף, הכתבה כללה תזכורות רבות לחשיבות הזכות של הציבור לדעת מה קורה בפרלמנט –  זכות שעיתונים בריטים נלחמו עליה מאות שנים, עד וכולל בעת יסוד ערוץ הפרלמנט בשנות ה80. אבן יסוד זו בחופש העיתונות מוכרת לא רק לעיתונאים, אלא גם למיליוני קוראים, והגרדיאן וידא שיהיה ברור עד כמה הזכות הזאת נפגעה.

מכאן העניינים התגלגלו די מהר. על הבוקר, הגרדיאן ערער לבית המשפט על הצו; הדיון נקבע ל2 אחה"צ (4 אחה"צ שעון ישראל). אבל כבר במהלך הלילה, בלוגרים יעילים פשפשו במסמכי סדר הדיון באתר הפרלמנט וחיפשו שאלות המערבות תאגידים בינלאומיים או את חברת עורכי הדין קארטר-ראק. תוך כמה שעות, הבלוג "המעמד השלישי" כתב:

הזכות לדווח על מה נאמר ונעשה בפרלמנט נחשבת, באופן מסורתי, לדי פאקינג חשובה בדמוקרטיה. אז בניסיון לסייע לשקיפות, המעמד השלישי יכול  לפרסם ב"בלעדיות" שהשאלה שנאסר לפרסם היא (ככל הנראה):

פאול פארליי (מאזור הבחירה ניוקסל-אנדר-ליים) יבקש לשאול את שר המשפטים, מהי הערכתו ליעילות החקיקה המגינה על (א) מי מספק מידע מרשיע מתוך ארגונים (ב) חופש העיתונות, בעקבות צווי איסור פרסום שהוצאו לאחרונה לזכות הבנק ברקלייס על דו"חות פנימיים של הבנק המתעדים המנעות לכאורה מתשלום מס, ולחברת טראפיגורה, המיוצגת ע"י עוה"ד קארטר-ראק, על פרסום דו"ח מינטון על השלכה לכאורה של פסולת רעילה בחוף השנהב בהזמנת טראפיגורה.

במקביל לפרסום במעמד השלישי, חופן "צייצנים" (טוויטריסטים) פרסמו גם הם את תוכן השאלה והקשר לטראפיגורה. כעבור שעה קלה (1 אחה"צ שעון לונדון), קארטר-ראק משכו את צו איסור הפרסום על צו איסור הפרסום לגבי דו"ח על השלכת חומרים רעילים בחוף השנהב. הפרשה המקורית דווחה בגרדיאן במאי השנה, כאשר הגרדיאן השיג מסמכים המוכיחים לכאורה כי טענות החברה, כאילו השליכה רק מים מלוכלכים משטיפת מיכליות, היו שקריות.  לפי הגרדיאן, הספינה ששכרה החברה השליחה חומר קטלני בשם מימן גופרי, שכבר גרם לכאורה למחלה בקרב כ30,000 בני אדם. המסמכים הם כנראה אותו דו"ח מינטון, שצו האיסור על פרסומו נחשף היום הודות לתושיית הגרדיאן והבלוגוספירה. צו איסור הפרסום הפך לגול עצמי מוחלט עבור טראפיגורה, כפי שהיטיב העורך הראשי של הגרדיאן לציין. והדו"ח עצמו? אה, הוא כבר מזמן בוויקיליקס.

עדכון 16.10 – טראפיגורה משכה את צו איסור הפרסום

וגם: ראייינו את העיתונאי החוקר מאחורי הפרשה, דייויד ליי.

עדכון צהריים 14.10 – התקשורת בבריטניה עדיין חוגגת סביב הניצחון של הגרדיאן על קארטר-ראק. השבועון האולטרא-שמרני "ספקטייטור", שבועט דווקא בגרדיאן דרך-קבע, כתב ש"אפילו בהיסטוריה הארוכה של צווי איסור פרסום מזעזעים, קשה למצוא  צו מביש כל כך." בגרדיאן פרסמו קטע קצר ומשעשע מהתכתובת שלהם עם קארטר-ראסק:

קארטר-ראק.. הוציאו הודעה לעיתונות, שבה אישרו: "הצו אכן היה מונע מהגרדיאן לדווח את השאילתא…", אבל החברה אמרה גם שהדיווחים בגרדיאן בעניין היו "משלים ביותר."
"לא היה כאן מצב של ניסיון מצד טראיפגורה לסתום פיות ולמנוע מהתקשורת לדווח על הליכים פרלמנטריים, והצדדים הסכימו על תיקון לצו שישקף זאת," אמרו עורכי הדין.
לילה קודם לכן, קארטר-ראק כתבו לגרדיאן: "הפרסום בו אתם מאיימים יציב את הגרדיאן בעמדה של ביזוי בית המשפט… אנא אשרו בתשובה דחופה ביותר שהפרסומים הללו לא יתרחשו

עדכון בוקר 14.10 – עוד עניין שראוי לציין הוא שהעיתון הראשון שפרסם את השאילתא ה"אסורה" בדפוס הוא המגזין פרייבט איי, שמתמחה בשילוב מענג של תחקירנות וסאטירה. הסיבה – ואולי יש מקום להמליץ לעיתונאים והעורכים שביננו להדגיש בעט, לגזור ולשמור – לפרייבט איי יש קרן פרטית (לכאורה, בהיקף כמיליון לירות סטרלינג), שמוקדשת בלעדית להוצאות על תביעות דיבה והפרת צווים. חומר למחשבה.

גם פרגנו לנו היום בעין השביעית – מוצ'אס גרציאס.

ואם לסגור מעגל עם הפתיחה של הפוסט, מומלץ – בשביל פרספקטיבה היסטורית והצצה לשורשים העמוקים של חופש העיתונות בבריטניה – לקרוא את מאמר המערכת שלהם מהיום.

דימי ריידר

(נ"ב – ועדיין לא אמרנו כלום על מה שכל עמישראל מחפש ביומיים האחרונים בגוגל)


Written by dimireider

אוקטובר 13, 2009 at 4:23 pm

פורסם בבריטניה

בריטניה: ממשלה בקריסה

with one comment

עדכון 5.6.2009: הממשלה הבריטית בינתיים לא קרסה, בינתיים בגלל אותן הסיבות שמנינו – חוסר ארגון משווע מצד המורדים והעדר מנהיג כריזמתי שיתפוס את מקומו של בראון. נעדכן שוב בהמשך

הממשלה בממלכה המאוחדת עלולה ליפול מחר, או לפחות כך מספר הגרדיאן. גורדון בראון, שירש את כס רה"מ מטוני בלייר בבחירות פנימיות במפלגתו – במקום בבחירות כלליות – ספג במהלך כהונתו הקצרה את כל הביקורת על התנהלות הניו-לייבור שהכריזמה של בלייר הצליחה להדוף.

ר"מ הממלכה המאוחדת גורדון בראון - שעות אחרונות?

גורדון בראון - שעות אחרונות?

סקנדל ההוצאות במאי החמיר את קריסת האמון הציבורי במפלגה, ובבחירות למועצות המקומיות בשבוע שעבר הלייבור הפסיד מאות מושבים – לא רק למפלגה היריבה העיקרית, השמרנים, אלא גם לליברלים-דמוקרטים – מפלגת מקום-שלישי נצחית. אפילו מפלגות הימין הקיקיוניות "המפלגה הבריטית הלאומית" הפשיסטית ו"מפלגת העצמאות הבריטית"  האנטי אירופאית.באותו היום של הבחירות. ,התפטרו בזה אחר זה ארבעה שרים ממשלתו. על פי הסאנדיי טלגרף, ההתפטרויות היו מהלך שהוכן הרבה מראש, ושלא הצליח כצפוי לאחר שמחנה בראון הצליח לתקוע טריז ולשכנע את אחת השרים שהיו אמורים לפרוש –  קרולין פלינט – לעכב את יציאתה מהממשלה.פלינט התפטרה מעט לאחר מכן, אבל האפקט של נטישה המונית אבד והתמסמס בארגון-מחדש של הממשלה שיזם בראון ביום שישי.

הלילה (ראשון) צפויות להגיע תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי, שגם בו צופים הסקרים תבוסה משפילה ללייבור. אם החששות יתממשו, זה עשוי להיות הקש שיגרום למספיק חברי פרלמנט להצטרף לקריאה לבראון לפרוש.

בראון עצמו, בניגוד לכל הקריאות, הודיע שאין בכוונתו "להתחמק מהאחריות" לתקן את המערכת הפוליטית ולהתפטר.

הגרדיאן, שהפך בימים האחרונים לבמה המועדפת של מורדי הלייבור, אף פרסם לו"ז מדויק להפלת ראש הממשלה. מכיוון שמעבר לציפיות ולמשאלות של המורדים הוא ממפה בצורה אמינה למדי את התאריכים החשובים של החודשיים הקרובים, אין סיבה שלא נשתמש בו גם בבלוג.

4 ביוני: בחירות למועצות מקומיות והפרלמנט האירופי

5 ביוני: תוצאות הבחירות המקומיות: הלחץ על בראון להתפטר ממשיך לעלות. התוצאות, כאמור, היו הקשות ביותר עבור לייבור מזה למעלה מ20 שנה. המפלגה שעד לא מזמן שלטה ביד רמה בכל המוסדות הנבחרים במדינה נשארה בלי רוב אפילו במועצה מקומית אחת, ובסה"כ הפסידה 268 מושבים. מאלה, השמרנים נטלו כ230 הליברל-דמוקרטים 4. מפלגות הימין הקיצוני הרוויחו 9 מושבים, חלקם על חשבון הלייבור וחלקם על חשבון השמרנים.

7 ביוני: תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי

9 ביוני: רה"מ נדחק מהשלטון

10 ביוני: מרכז הלייבור יפגש ויחליט על לוח זמנים לבחירת מנהיג חדש

11 ביוני: סיעת לייבור בפרלמנט תפגש לבחור את מועמדה לתפקיד מנהיג המפלגה

16 ביוני: חלוקת טפסי הבחירה לתפקיד מנהיג המפלגה

29 ביוני: בחירתו של מנהיג חדש בועידה מיוחדת של המפלגה

2 ביולי: בראון מתפטר רשמית וראש הממשלה החדש נכנס לרחוב דאונינג מס' 10

8 ביולי: שאילתאות ראשונות לרה"מ החדש. [השאילתא השבועית לרה"מ היא ארוע פוליטי חשוב, שבו הוא מתמודד פנים מול פנים אל מול מנהיג האופוזיציה. הן מועברות בשידור חי בבי-בי-סי ומהוות סוג של בידור פוליטי לאומי ומדד כושר מנהיגות. דוגמא ]

21 ביולי: הפרלמנט יצא לפגרת הקיץ

מי השחקנים במשבר הזה?

לקרוא את המשך הרשומה «

Written by dimireider

יוני 7, 2009 at 1:35 pm

פורסם בבריטניה

Tagged with