קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

Archive for the ‘ארה"ב’ Category

ארה"ב | משאל העם של אובמה והדמוקרטים

with 7 comments

פוסט ראשון על בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית, שיתקיימו ב-2 בנובמבר 2010.

ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים מטעם הדמוקרטים

בחירות אמצע הקדנציה (midterm elections) בדרך כלל נתפסות כעניין אמריקאי פנימי, שאינו קשור למדיניות החוץ של הבית הלבן, ובמלים אחרות, לישראל. אלא שלנוכח האקטיביות שמפגין הנשיא אובמה והשפעתו המטלטלת על הצירים שבין ישראל, הממשל, הקהילה היהודית והעולם הערבי, יש מי שתולים תקוות במהפך רפובליקני בגבעת הקפיטול שיחזיר אותנו לימי ג'ורג' W בוש, אם לא בפועל אז לפחות ברוח. בסוף השבוע האחרון דיווח אלוף בן בהארץ שאגף שלם בסביבת ראש הממשלה נתניהו, בראשות היועץ המדיני רון דרמר, מאמין שהרפובליקנים ייקחו את בית הנבחרים "וזה ישים קץ לפנטזיות וללחצים של אובמה בעניין הפלסטיני". ככה שבחמישה וחצי החודשים שנותרו עד לבחירות, צפויים כלי התקשורת בארץ להפריח שמות של סנטורים מארקנסו ומקנטאקי כאילו הם היו מתמודדים על ראשות עיריית בת ים.

כאן ב"קו חוץ" אנחנו אוהבים פוליטיקה עולמית גם כשאין לה השפעה ישירה על הבורסה בתל אביב או על מצב רוחו של פואד, והבחירות בנובמבר הן הזדמנות מצוינת להתמקד בצדדים המעט יותר נסתרים של הדמוקרטיה האמריקאית. בחודשים הקרובים נעלה פה כמה פוסטים עם ניתוחים, קישורים ופרשנויות על המירוצים לסנאט ולבית הנבחרים, ואם יהיה זמן וחשק, אולי נתעסק גם בכמה ממושלי המדינות. כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון בתגובות.

הפוסט הזה יוקדש למעט דברי רקע והסברים על בחירות אמצע הקדנציה (מקווה שזה לא ישעמם מדי). כשיסתיימו מירוצי הפריימריז והבחירות יתקרבו מעט, נדבר יותר בהרחבה על מאבקי המפתח בכמה מהמדינות.

מפת המירוצים לסנאט. מדינות בהן יש סנטור מכהן רפובליקני שעומד לבחירה צבועות באדום, ומדינות בהן דמוקרטי בכחול. בניו יורק עומדים שני הסנאטורים לבחירה בעקבות פרישתה של הילארי קלינטון מהסנאט (מקור לתרשים: וויקיפדיה)

בארצות הברית נערכות יותר בחירות, ונבחרים יותר בעלי תפקידים, מבכל מקום אחר בעולם. בחירות מתרחשות כל שנתיים, כך שאם תסעו בדרכים הצדדיות באמריקה בחודשי הסתיו של שנים זוגיות, תראו שלטי קמפיין לא רק לסנאטורים או למועמדים לנשיאות, אלא גם לתפקידי השריף או התובע המחוזי. בנוסף, מדי פעם יש בחירות מיוחדות לתפקידים שהתפנו בשל מוות, פרישה או קידום של נושאיהם.

435 חברי בית הנבחרים נשלחים לוושינגטון לקדנציה בת שנתיים בלבד; 100 חברי הסנאט נבחרים לשש שנים. אזורי הבחירה לבית הנבחרים מחולקים בין המדינות פחות או יותר באופן פרופורציונלי לאוכלוסיה (המעקב אחרי השינויים במספר הנציגים מאזורים שונים מלמד הרבה על התהליכים הדמוגרפיים שמתחוללים באמריקה); לסנאט יש שני נציגים מכל מדינה, מה שמוביל לייצוג יתר של המדינות הפחות מאוכלסות בהליכי החקיקה.

בכל שנתיים עומדים 435 חברי בית הנבחרים לבחירה מחודשת, וכך גם שליש מהסנאט (כך שיוצא שבכל שש שנים נבחר הסנאט כולו מחדש). השנה יעמדו באופן חריג 36 חברי סנאט לבחירה, בגלל פינוי המושבים של ג'ו ביידן ושל הילארי קלינטון.

***

הבחירות האלו יהיו בראש ובראשונה, על ברק אובמה. גורמים מקומיים רבים משפיעים על המועמדים במדינות השונות, אבל מהלכי החקיקה הדרמטיים שמוביל הנשיא, והאווירה העוינת לוושינגטון בעקבות המשבר הכלכלי, מעלים את העניינים הלאומיים לראש סדר היום. תנועת מסיבות התה והימין האמריקאי ימשיכו להשתמש ברפורמת הבריאות כקלף מפתח. כפי שהסברנו בעבר, הרפובליקנים יודעים שהם לא יוכלו לבטל את הרפורמה עצמה, אולם מדובר עדיין בסמל שיכול להביא המונים לקלפי. הרבה מהתוצאות תלויות במצב הכלכלי, או יותר נכון, בתחושת הפחד, או לחילופין האופטימיות, של הציבור. אין זה מפתיע שהכותרות על התאוששות בשוק העבודה הובילו להתייצבות בתמיכה בנשיא, ואפילו להתחזקות מסוימת שלו, כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

שביעות רצון מאובמה מתחילת הקדנציה. בשחור: מרוצים; באדום: לא מרוצים

במדינות הדרומיות הופכת ההגירה לסוגיה משמעותית, בעקבות החקיקה הנוקשית באריזונה שמגדילה את סמכויות החיפוש, התשאול והמעצר של השוטרים (באמריקה יש עניין מוזר כזה לפיו המשטרה צריכה "עילה סבירה" בשביל סתם לתפוס אנשים ברחוב). הלך הרוח הציבורי, שהיה נגד חוקי אריזונה, מתחיל להשתנות, ויותר ויותר רפובליקנים חושבים שהמפלגה צריכה לתמוך בצעדים נוקשים נגד המהגרים; אבל זה עלול להיות תרגיל מסוכן: ההיספנים הם הקבוצה הדמוגרפית שגדלה במהירות הרבה ביותר, וגם ככה הם נוטים לכיוון הדמוקרטים.

האתגר של הדמוקרטים יהיה להביא את אותם בני מיעוטים, ואת הצעירים, שהעלו את אובמה לשלטון להצביע גם הפעם. אבל הרבה יהיה תלוי גם בצד שמנגד: אולי הנקודה המעניינת ביותר בבחירות תהיה היחס בין המפלגה הרפובליקנית לתנועת מסיבות התה (על שורשיה האידיאולוגיים ומשמעותה של התנועה כתבנו כאן).

במדינת יוטה הדהימו החודש אנשי התה כשהובילו להדחה של סנאטור מכהן, רוברט בנט, בפריימריז – אירוע חסר תקדים – ולהתמודדות בין שני מועמדים שמרנים הרבה יותר. למקרה הזה משמעות סמלית יותר מאשר פוליטית: מכיוון שמדובר ביוטה, מדינה של מורמונים חובבי נשק, גם אם המועמד הרפובליקני יהיה הסוס של קליגולה הוא צפוי לדהור לוושינגטון. אבל אם מסיבות התה יפצלו את קולות הרפובליקנים במדינות תחרותיות יותר, הם עלולים להוביל את הבחירות על מגש לידי הדמוקרטים. מצד שני, ההתלהבות של המחנה הימני, והשנאה לאובמה, עוד יכולים להביא לנצחונות של השמרנים במקומות המפתיעים ביותר, כפי שהוכיח בחירתם של תושבי מסצ'וסטס הליברליים לשלוח דווקא את סקוט בראון השמרן לסנאט בינואר האחרון.

***

אז מה הסיכויים שהרפובליקנים ישתלטו על וושינגטון? ובכן, ככה-ככה. סביר להניח שאחוזי ההצבעה הנמוכים ישחקו לטובת הרפובליקנים, כי התומכים של אובמה עלולים להישאר בבית, ומאידך אלו שכועסים עליו יגיעו לקלפי גם אם יירד שלג באותו יום.

הפער לטובת הדמוקרטים בשני הבתים הוא גדול, אבל לא בלתי עביר. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים ברוב של 257-178, כלומר- הרפובליקנים צריכים ש-40 מושבים יחליפו ידיים בשביל לזכות ברוב. זה נשמע די הרבה, אבל מכיוון שכל הבית עומד לבחירה, מדובר בתוצאה אפשרית בהחלט. גורו הסקרים נייט סילבר כתב בבלוג שלו שגם אם חמישים, שישים ואפילו שבעים מושבים יעברו לצד הרפובליקני הוא לא יהיה המום. סילבר, אגב, תומך בדמוקרטים.

מקובל בארצות הברית להתייחס לבחירות אמצע הקדנציה כ"משאל העם של הנשיא", אבל האמת היא שבעשורים האחרונים, נשיא בקדנציה ראשונה בדרך כלל סופג הפסדים בבחירות האלו. ניקסון הפסיד 12 מושבים בשנת 1970, קארטר הפסיד 15 ב-1978, רייגן לא פחות מ-26 מושבים, בוש האבא שמונה, והדוגמה המובהקת ביותר למהפכת אמצע הקדנציה היתה כשהרפובליקנים העבירו לרשותם לא פחות מ-54 מושבים ב-1994, שנתיים אחרי שביל קלינטון נבחר לנשיאות. הממוצע של ההפסד למפלגה השולטת עומד על 28 מושבים, ובאקלים הפוליטי הנוכחי בוושינגטון, כל תוצאה שתשאיר את בית הנבחרים בידי הדמוקרטים תיחשב להישג מבחינתם.

בסנאט המשוכה מעט גבוהה יותר עבור הרפובליקנים. אמנם שם הדמוקרטים נהנים מרוב צנום בהרבה (57 דמוקרטים, 41 רפובליקנים ושני עצמאים שמתואמים עם הדמוקרטים), אבל מכיוון שרק 36 מושבים עומדים לבחירה, הרפובליקנים צריכים למעשה לנצח בתוצאה 28-8 כדי לשלוט בבית העליון, ונכון לעכשיו זה נראה כמו רף גבוה להחריד, בהתחשב במקומות שבהן ייערכו חלק מהבחירות. הרוב הדמוקרטי צפוי אם כן להצטמצם, אבל לא להיעלם כליל.

***

בניגוד לאמריקנולוגים שמקיפים את ראש הממשלה שלנו, אני לא סבור שניצחון של הרפובליקנים בנובמבר יביא לסופן את צרותיו הפוליטיות של נתניהו ויטיס את ברק אובמה לזרועותיו של שלדון אלדסון; מדיניות החוץ האמריקאית נקבעת ומעוצבת בבית הלבן, במחלקת המדינה ובפנטגון יותר מאשר בגבעת הקפיטול. אבל לבחירות אמצע הקדנציה יש עדיין משמעות עצומה, הן במישור הסמלי והן במישור המעשי, והן יכולות לשנות לחלוטין את אופיו של הממשל. הדוגמה הבולטת היא כמובן ביל קלינטון, שנבחר כמועמד ליברלי אבל נאלץ לחתוך למרכז אחרי התבוסה שספגו הדמוקרטים ב-1994. אובמה, שאיכלס את הצוות שלו בוותיקי ממשל קלינטון, זוכר את זה, וכך גם הרפובליקנים.

נועם שיזף

ארה"ב | רפורמת הבריאות: אובמה נולד מחדש

with 8 comments

לפני קצת יותר משלושה חודשים, באמצע דצמבר, פירסמנו כאן פוסט המנתח את נצחונו של הנשיא אובמה בקרב על רפורמת הבריאות. אתמול בבוקר בית הנבחרים שוב הצביע על רפורמת הבריאות, ושוב הוכרז על "ניצחון היסטורי" לנשיא. אז מה בדיוק קרה כאן? בפוסט הזה ננסה להסביר כיצד עגלת החקיקה הסתבכה, נתקעה וחולצה מהבוץ, עד כמה הניצחון הזה סופי, ומה אפשר ללמוד מכך על הרגע הנוכחי בוושינגטון. לא נתעכב על פרטי היוזמה עצמה, אלא נתעסק יותר בפוליטיקה שמאחוריה.

בתור התחלה, הנה מה שהיה לנשיא לומר אחרי אישור החקיקה (שימו לב לטון המאופק, שנועד לא לחגוג על חשבונם של הדמוקרטים שישלמו את מחיר הרפורמה בבחירות לקונגרס בנובמבר):

אז למה בית הנבחרים הצביע שוב על רפורמת הבריאות, לאחר שהדמוקרטים הצליחו כבר להעביר אותה בסוף השנה שעברה גם בסנאט וגם בבית התחתון? ובכן, כפי שהסברנו בעבר, אחד הלקחים של הנשיא אובמה מכשלונו של ממשל קלינטון להעביר את רפורמת הבריאות – וצריך לזכור שתחת אובמה משרתים כעת רבים מוותיקי הבית הלבן של קלינטון, ובראשם ראש הסגל רם עמנואל – היה שצריך לתת למהלכי החקיקה להתפתח בקונגרס, ולא להניח הצעה נשיאותית על השולחן ולתת לשני הבתים להצביע עליה, מפני שסביר שהנשיא יפסיד בהצבעה הזו, אם היא בכלל תתקיים.

האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה בשנה שעברה, אלא שבגלל שבכל בית נבחרים הוגשה יוזמת חקיקה נפרדת, שעברה שינויים בוועדות השונות, בשתי ההצבעות עברו למעשה שתי רפורמות נבדלות, עם יחס שונה לעניינים קריטיים כמו הפלות או "אופציה ציבורית" לביטוח בריאות (כלומר ביטוח שתפעיל המדינה באופן ישיר, ולא רק ביטוח פרטי תחת רגולציה של המדינה). כעת היו צריכים הדמוקרטים לשלב את שתי היוזמות לחוק אחד, אולם מה שהיה יכול להיות הליך פורמלי בלבד הפך למשוכה הגבוהה ביותר עבור הרפורמה, גם בגלל האקלים הפוליטי שהשתנה, ובעיקר בשל אסון שפקד את הדמוקרטים, ודווקא במגרש הביתי שלהם.

***

מי שבמשך שנים היה מזוהה יותר מכל אדם בוושינגטון עם רפורמת הבריאות היה טד קנדי, שנבחר לסנאט מטעם מדינת מסצ'וסטס בזמן שאחיו ג'ון היה עוד בבית הלבן, ושירת שם במשך לא פחות מ-47 שנה (רק שלושה אנשים מאז הכרזת העצמאות זכו לבלות זמן ארוך יותר בסנאט). קנדי נפטר מסרטן באוגוסט 2009, כשהקרב על רפורמת הבריאות היה בעיצומו, ובמקומו מונה הדמוקרט פול קירק, שזכה להצביע עם מפלגתו למען רפורמת הבריאות בחודש דצמבר. אלא שבהתאם לחוק, נערכו ב-19 בינואר בחירות מיוחדות למושב הסנאט של קנדי, ובהן נבחר דווקא המועמד הרפובליקני, סקוט בראון.

כדי להבין את עוצמת הזעזוע שחוללו הבחירות האלו, צריך לזכור שמסצ'וסטס היא אחת המדינות הכי דמוקרטיות בארצות הברית (ב-1972 היא היתה המדינה היחידה שהעדיפה את המועמד הדמוקרטי מק'גברן על הנשיא ניקסון), ושהיא לא שלחה רפובליקני לסנאט מאז 1972. אולי בשל כך, הדמוקרטים התייחסו לבחירות במדינה כמובנות מאליהן, וסימני הפאניקה מהשטח הגיעו לבית הלבן רק שבוע לפני שהקלפיות נפתחו. הנשיא אובמה, שהבין באיחור שהבחירות הפכו להצבעת אמון סמלית על השנה הראשונה לכהונתו, יצא לסיבוב תמיכה של הרגע האחרון במועמד הדמוקרטי, אבל נראה שזה יותר הזיק מהועיל, ובראון האנונימי, שחרש את המדינה על טנדר ג'י.אם.סי וזכה לתמיכה נלהבת של "תנועת מסיבות התה", הפך לגיבור היום. וכמו שאפשר לראות בווידיאו הבא, הדבר הראשון שבראון תכנן לעשות הוא לקבור את הרפורמה שעליה נלחם טדי קנדי:

הניצחון של בראון חיסל את הרוב הדמוקרטי המיוחס בסנאט, ולמעשה מאפשר כעת לרפובליקנים לסכל כל מהלך חקיקה דמוקרטי באמצעות פיליבסטר (הסבר מפורט יותר לחשיבות הרוב המיוחס בסנאט סיפקנו כאן). בזכות סקוט בראון, לא היה סיכוי להזיז בסנאט את הליכי איחוד החקיקה בנושא רפורמת הבריאות. אבל החשיבות של המהפך הזה חרגה מנושאים פרוצדורליים, והיוותה את שיאו של גל הנגד הרפובליקני לניצחון הדמוקרטי בבחירות 2008.

השינוי הדרמטי בדעת הקהל תוך שנה קצרה אחת גרם כמעט לכל נציגי המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון לחשוש למעמדם. כל חברי בית הנבחרים ו-36 מתוך 100 חברי הסנאט יעמדו לבחירה בעוד שבעה וחצי חודשים, ואם זה מה שעוללו המצביעים הזועמים במסצ'וסטס הליברלית, מה יעלה בגורלם של נציגי מחוזות שבהן יש לרפובליקנים רוב מלכתחילה? אחד אחרי השני הודיעו חברי הקונגרס על ההסתייגויות שלהם מרפורמת הבריאות; שלא לייחוס, הם גם התחילו להטיל ספק ביכולת המנהיגות של אובמה.

ינואר ופברואר היו החודשים הקשים ביותר שידעה הנהגת המפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות. ברור היה שאם רפורמת הבריאות לא תעבור מיד, היא בוודאי שלא תעבור בחודשים שלפני הבחירות, וסביר להניח שגורלה נחרץ. למעשה, רבים דיברו על סוף האג'נדה של ברק אובמה, שייאלץ להסתפק במהלכי חקיקה מינוריים ולקוות שהפארסה כולה תישכח עד 2012. פרשנים אחדים העריכו שרם עמנואל בדרכו הביתה, במיוחד אחרי כתבת שער לא נעימה ב"ניו יורק טיימס מגזין".

עמנואל עצמו, אגב, העיד שהוא הציע מספר פעמים בשנה האחרונה לאובמה לוותר על הרפורמה הגדולה, ולהסתפק בהשגת יעדים חלקיים ופשוטים יותר. במידה מסוימת ההצעה הזו משקפת את ההבדל בין השניים: עמנואל הוא טקטיקן פוליטי, שמאמין בניצחון בכל מחיר. אובמה יודע להעריך פשרות, אולם יש בו גם צד כמעט מהפכני, שמבקש להסיט את כיוון הספינה כולה ולא להסתפק בהישגים מקומיים. בהתעקשותו על רפורמת הבריאות כמהלך כולל, הוא מזכיר דווקא את ג'ורג' W בוש, שכפה את המלחמה בעירק גם בהיעדר תמיכה בינלאומית ולנוכח ביקורת חסרת תקדים מבית. שני הנשיאים החליטו ללכת עם האמת שלהם עד הסוף ולעמוד למבחן ההיסטוריה, לא העיתונים היומיים.

***

במהלך חודש פברואר ערך הנשיא נסיונות גישור מול המפלגה הרפובליקאית, בניסיון להסיט לפחות כמה מחבריה לתמוך ברפורמה, ואם לא, אז לפחות להצטייר בדעת הקהל כמי שעשה הכל כדי להעביר חקיקה שתהיה מקובלת על כל הציבור. כבר בשלב הזה סיכמו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בינם לבין עצמם על האסטרטגיה שלהם בקרב האחרון על רפורמת הבריאות. אם אי אפשר להעביר חקיקה בסנאט, הם החליטו להעביר את החוק שעבר בסנאט – בשינויים קלים מאוד – דרך בית הנבחרים, תוך הפעלת מכבש לחצים על חברי הקונגרס המתנדנדים וויתור על נסיונות נוספים לפשרות עם הרפובליקנים.

הנשיא אובמה ערך יותר מ-90 פגישות ושיחות טלפון בשבוע שעבר עם חברי קונגרס מתלבטים. לשם כך, הוא ביטל את המסע המתוכנן שלו לדרום מזרח אסיה ופינה כמעט את כל הנושאים מסדר היום שלו. בסוף השבוע הוא גם הזמין את כל חברי הקונגרס הדמוקרטים לבית הלבן, ונשא בפניהם נאום נרגש בו הפציר לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. בינתיים, התנהלו המהלכים החשובים באמת מאחורי הקלעים: יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, יחד עם יועצי הנשיא, ניהלו משא ומתן מייגע מול הדמוקרטים השמרנים במטרה לשכנע אותם לשים את עתידם הפוליטי על הכף, ולהצביע בעד הרפורמה. מעניין כמה מהדמוקרטים האלו, המייצגים מחוזות בהם ג'ון מקיין זכה לרוב בבחירות לנשיאות, יחזרו לוושינגטון גם אחרי הבחירות ב-2010. ומעניין עוד יותר מה יקרה לאלו שלא ישובו: זה לא יהיה מפתיע למצוא אותם בתפקידי מפתח במפלגה או אפילו כשגרירים באיזו מדינה נידחת. ככה הפוליטיקה עובדת, בוושינגטון כמו בירושלים. חשוב גם לשים לב לתפקיד שמילאו ארגוני העובדים הגדולים בלחץ על הדמוקרטים המתנדנדים. בחלק מהמקומות דווח שהם אפילו איימו שאם דמוקרטים מסוימים יצביעו נגד הרפורמה, יציבו האיגודים מועמד עצמאי משלהם באותו מחוז ב-2010, מה שיביא לפיצול קולות הדמוקרטים ולניצחון רפובליקני.

ככל שקרבה ההצבעה, השתררה התחושה שהלחץ עושה את שלו, ושהדמוקרטים יצליחו לאסוף את 216 הקולות הנדרשים כדי לזכות בהצבעה. מסביב לבית הנבחרים הפגינו אלפי מתנגדים לרפורמה, אבל בפנים נשבר מעוז ההתנגדות האחרון: בלוק של כ-12 נציגים בהנהגתו של בארט סטופק, שהתנו את תמיכתם ברפורמה בחיזוק החקיקה שתמנע מימון ציבורי להפלות. למעשה, הדמוקרטים היו יכולים לנצח ברוב גדול אפילו יותר מה-219-212 שבו הסתיימה ההצבעה, אולם ההנחה היא שמנהיגת הרוב ננסי פלוסי נתנה לכמה מנציגי בית הנבחרים להצביע נגד הרפורמה מתוך דאגה לעתידם הפוליטי.

יש עוד כמה הליכים פורמליים שהרפורמה צריכה לעבור, אולם כבר ביום שלישי הבא מתכנן אובמה לערוך את טקס החתימה בבית הלב (עדכון: הנשיא חתם על הרפורמה). יהיה זה רגע השיא של הנשיא ה-44 עד כה, אולי בכלל. אחרי שמונה חודשים ללא שום הישג משמעותי (את מרבית ההצלחות החקיקתיות רשם הממשל החדש בחצי השנה הראשונה שלו), אובמה רשם הישג שרבים חשבו לבלתי אפשרי. חלק ניכר מאמריקה שונאת אותו כיום בלהט, אבל אף אחד כבר לא מפקפק שהוא נשיא של שינוי.

הרפובליקנים מצידם נשבעים להמשיך במאבק, להילחם ברפורמה בכלים משפטיים ולרוקן אותה מתוכן אחרי שישיגו מחדש את השליטה בוושינגטון. זה לא יהיה פשוט: בניגוד לישראל, בארצות הברית לא ניתן לעתור ישירות לבית המשפט העליון, ולא ניתן להגיש עתירות כלליות נגד השלטון, אלא רק בהקשר של מקרה ספציפי. המשמעות היא שיעברו שנים עד שבית המשפט העליון יפסוק בתיק – וגם אז ספק אם אפילו הרכב שופטים השמרני כמו שיש כיום ירצה לצאת באופן בוטה כל כך נגד הקונגרס והנשיא.

באשר לשינוי החקיקה, זה יהיה לא פחות מסובך. כפי שהסברנו בפוסטים קודמים, בארצות הברית יש "הטיית סטטוס קוו" למערכת הפוליטית. בשביל להעביר חוק או לבטל חקיקה קיימת יש צורך ברוב מיוחס בסנאט, רוב רגיל בבית הנבחרים ונשיא אוהד בבית הלבן, ולכן מרבית החוקים הם כמעט בקונצנזוס, ויוזמות גדולות כמו חקיקת זכויות האזרח, הניו דיל או רפורמת הבריאות נדירות כל כך. מאותה סיבה שהיה קשה כל כך להעביר את הרפורמה הנוכחית, יהיה קשה לבטל אותה ברגע שהיא תהפוך לחוק. אפילו אם הרפובליקנים ישלטו בשני הבתים ובבית הלבן ב-2013 – מה שקשה להעלות על הדעת כרגע – יספיקו 41 סנאטורים דמוקרטיים כדי לבלום כל ניסיון לפגוע בהישג הגדול שלהם. דווקא ההערכה של הכלכלן פול קרוגמן, לפיה רפורמת הבריאות תשתכלל עם השנים, כשהחלקים הפחות יעילים יוסרו ממנה ואילו יתרונותיה יועמקו ויורחבו – נשמעת סבירה יותר. לא בהכרח כי הרפורמה טובה, אלא כי ככה עובדת השיטה באמריקה.

***

לפני כמעט שנה כתבנו כאן שרפורמת הבריאות הולכת להיות הסיפור המרכזי בוושינגטון השנה (זו לא היתה חוכמה גדולה לנחש את זה). מה שלא שיערנו, וספק אם מישהו ידע, זה עד כמה הקרב הזה יהיה גדול. מעולם לא עברה חקיקה משמעותית כל כך ללא תמיכה של אף חבר מהמפלגה היריבה; החוק הזה העמיד למבחן את השיטה האמריקאית עצמה (יש אנשים שחושבים שהיא נכשלה בו), והוליד קריאות תגר על מסורות רבות שנים כמו הפיליבסטר בסנאט; דומה שמאז מלחמת וייטנאם לא היתה וושינגטון שסועה יותר, אולם הקרע הוא לא רק בין רפובליקנים לדמוקרטים, אלא גם בתוך המפלגות עצמן, שיצטרכו להגדיר מחדש את זהותן לקראת מערכות הבחירות של 2010 ו-2012.

את מלוא ההשפעה של השנה המרתקת הזאת יהיה אפשר להבין רק בעוד תקופה ארוכה. בינתיים, הנה כמה הערכות לגבי מצבם של השחקנים המרכזיים בוושינגטון, ובראשם הנשיא ברק אובמה, בעקבות ההתפתחויות האחרונות; הקוראים מוזמנים לחלוק או לספק את זווית הפרשנות שלהם בתגובות.

הנשיא: אובמה נקלע בחודשיים האחרונים למצב בו ניצחון, כמו שאמר מאמן הפוטבול וינס לומברדי, היה הדבר היחיד האפשרי עבורו. סדרת הכשלונות שהוא עבר, עוצמת ההתנגדות לו, וההתעקשות שלו על רפורמה מקיפה – כל אלו הפכו את ההצבעה בבית הנבחרים למבחן שהיה אמור להגדיר את הנשיאות – והוא עבר אותו בהצלחה.

אבל ככל שאובמה יומרני, הוא גם אדם מפוכח ומתוחכם למדי, והוא צעד לאתגר הזה בעיניים פקוחות. ההערכה בקרב עוזריו היתה שהרפובליקנים "הגדילו יותר מדי את ההימור", אם להידרש הפעם למטפורת פוקר. הניצחון של סקוט בראון גרם להם להרגיש שהם מסוגלים להכתיב את המהלכים בוושינגטון, בזמן שהם היו עדיין מפלגת המיעוט, גם אם היא נהנית מגל זמני של תמיכה ציבורית. ההתרברבות הפומבית של מנהיגיהם, כאילו בכוחם לעצור את החקיקה, הפכה את הניצחון של אובמה (שהיה כמעט צפוי, בהתחשב ביחסי הכוחות) לרגע דרמטי בנוסח הוליווד: הנה הגיבור שכבר היה על סף מוות אוסף את שארית כוחותיו, מנצח את היום וגם זוכה בנערה (אם אפשר לקרוא כך לננסי פלוסי).

קשה להמעיט בחשיבות הרגע הזה: אובמה הוכיח שבכוחו לנהל את המפלגה הדמוקרטית אחרי שזו כמעט ונפוצה לכל עבר; הוא הצליח היכן שנשיאים רבים כל כך נכשלו – כך שמעתה אף אחד לא יוכל לומר שהוא יודע רק לנאום; הנשיא השיל מעצמו את התדמית המנותקת והיהירה – "No Drama Obama" – וצלל לתוך הבוץ הפוליטי; המחנה הליברלי, שהראה קולות של אכזבה עמוקה מ"המועמד שלנו", התאחד כמעט לחלוטין מאחוריו; ומעבר לכל, מעל לבית הלבן חזרה בשבועיים האחרונים לנשב רוח של ביטחון עצמי ואותה תחושה של שליחות היסטורית מתקופת הקמפיין ב-2008. אפשר לומר שאובמה הפך לראשונה ממועמד למנהיג. כעת הוא המנצח, בתרבות שמעריצה מנצחים. האשראי שוב עומד לרשותו – השאלה היא כיצד הוא ישתמש בו.

המפלגה הדמוקרטית: מבחינת הדמוקרטים, הניצחון מלווה בחששות גדולים. הציבור האמריקאי חשדן מאוד לגבי הרפורמה, חרד מהאבטלה הגואה ומאוכזב מההתנהלות של נציגיו בוושינגטון, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. במקרים כאלו, מפלגת השלטון היא זו שמשלמת את המחיר, וההערכות הן שחלק מהנציגים שהצביעו בעד הרפורמה חתמו על תעודת הפטירה הפוליטית שלהם. מאידך, קשה מאוד לדמיין מצב בו הקיפאון החקיקתי היה נמשך והדמוקרטים היו רושמים הישגים בקלפי, כך שבפועל, לא היו להם הרבה ברירות. יש עוד כמעט שמונה חודשים עד הבחירות – נצח במושגים פוליטיים – אבל זו לא תהיה הפתעה אם הדמוקרטים יאבדו הרבה מושבים בבית הנבחרים, ואין כמעט ספק שהם יספגו הפסדים גם בסנאט.

מי שיוצאת מחוזקת מאוד היא ננסי פלוסי, שביחד עם סגניה אחראית להצלחת האסטרטגיה הדמוקרטית. פלוסי התחייבה פעמיים – לפני ההצבעה בנובמבר וגם החודש – שהיא תצליח להעביר את הרפורמה בבית הנבחרים. בניגוד להארי ריד, מנהיג הדמוקרטים בסנאט שבזבז את הזמן עד שהוא איבד את הרוב המיוחס, פלוסי עמדה במילה שלה. התמונות שלה ושל סגניה צועדים לכיוון הקונגרס שלובי זרועות בין המאבטחים והמפגינים הזועקים "kill the bill", כשבידה של פלוסי פטיש היושב ראש הענק ששימש להצבעה על ביטוח ה"מדיקר" ב-1965, הפכו לאחד הסמלים של הניצחון הדמוקרטי.

המפלגה הרפובליקנית: גם כאן, התמונה אינה חד משמעית. הרפובליקנים, שהיו מרוסקים לחלוטין אחרי הבחירות, מצאו דגל להתאחד תחתיו, ועד השבוע הצליחו להכתיב את סדר היום ולזכות באהדת הציבור. את פירות השנה המוצלחת הזאת הם אמורים לקטוף בבחירות ב-2 בנובמבר (אחרי שהם כבר רשמו כמה הצלחות בבחירות מיוחדות בסוף השנה שעברה). אלא שלהתנגדות הטוטלית שלהם לכל צעדי הממשל יש מחיר, ובהדרגה נדבקת להם התווית של "the party of no", כלומר, המפלגה שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלבקר. הרפובליקנים הבהירו יפה מאוד לציבור למה הם מתנגדים, אבל הם עדיין צריכים לייצר חזון וסדר יום פוזיטיבי.

ברמה העמוקה יותר, המפלגה הרפובליקנית עדיין לא פתרה את משבר הזהות שלה. האגף הימני נסחף בעקבות תנועת מסיבות התה (ע"ע) למחוזות הסהרוריים של הפוליטיקה, בעוד השמרנים הוותיקים צופים מן הצד בבעתה, אבל חוששים לדבר כדי לא להרגיז את "השטח". באגף הימני יש כאלו הטוענים שהדמוקרטים שברו את הכלים, חצו את הרוביקון, ושכעת כל האמצעים כשרים במלחמת התרבות; מנגד, יש כאלו שמחפשים ערוצי הידברות ושיתוף פעולה עם הממשל, מתוך הכרה שכך נעשו הדברים בוושינגטון במשך מאתיים שנה, ושגם הרפובליקנים יזדקקו לעזרת הדמוקרטים כשיחזרו לשלטון. בחודשים הקרובים, כששני האגפים ייאבקו על זהות המועמדים במחוזות בית הנבחרים השונים, קו השבר הזה יבלוט יותר – והאתגר של מציאות המועמד לבחירות 2012, כבר מציץ מעבר לפינה.

תנועת מסיבות התה: הרבה מהפרשנים סימנו את תנועת המחאה העממית שקמה בעקבות מהלכי הממשל כמפסידה הגדולה של השבוע האחרון. אני לא סבור כך. תנועות גדולות קמות הרבה פעמים דווקא מתוך מאבקים כושלים, ואם יש משהו ברור כעת, זה שתנועת מסיבות התה לא תיעלם גם כשרפורמת הבריאות תצא לדרך. לפני כמה שבועות הם קיימו את הוועידה הלאומית הראשונה שלהם (שרה פיילין היתה דוברת הכבוד), ולמרות שאין להם ארגון, מנהיגות או אג'נדה ברורה, הם נראים כמו הגוף הכי רענן ואנרגטי בפוליטיקה האמריקאית. הרפובליקנים משוכנעים שזה טוב להם (כי אנשי מסיבות התה מתנגדים לדמוקרטים), הדמוקרטים משוכנעים שזה משחק דווקא לטובתם (כי טיפוסי מסיבות התה מרתיעים הרבה בוחרים מתונים), ויכול להיות ששני הצדדים טועים. בזמן האחרון גוברים הדיבורים על הצורך במפלגה שלישית ועל מועמדים עצמאיים. בינתיים אנשי מסיבות התה מכחישים כוונה לריצה עצמאית, וגם ההיסטוריה הוכיחה שמדובר בדרך כלל ברעיון כושל, אבל כאמור, אלה אינם זמנים רגילים בוושינגטון.

בנימין נתניהו: כידוע, הנחישות החדשה של אובמה מהשבועיים האחרונים לא פסחה גם על ראש ממשלת ישראל, שחטף מקלחת מפתיעה מהבית הלבן. מעניין לשים לב שהממשל האמריקאי לא חשש להסלים את המשבר עם ישראל גם ברגע המדויק שבו הוא נזקק לכל תמיכה אפשרית בקונגרס. אולי הבית הלבן הימר שאיפ"ק לא תעז לחבל ברפורמה החשובה ביותר של הנשיא (אחרי הכל, רוב היהודים מצביעים לדמוקרטים), ואולי הנשיא ואנשיו פשוט לא חוששים כל כך מהשדולה הפרו-ישראלית. כך או כך, אלו חדשות רעות מבחינתו של נתניהו, שלא היה יכול להגיע לוושינגטון בתזמון גרוע יותר. השורות האלו נכתבות לפני הפגישה בין אובמה לנתניהו – אפשר לשער שהיא תיראה לבבית ומפויסת למדי – אבל אין ספק שאחרי שרפורמת הבריאות תוסר מעל שולחנו של הנשיא, יהיה לו הרבה יותר קל להתמקד בענייני חוץ, וביניהם חזון המדינה הפלסטינית מאותו נאום נשכח בקהיר.

בריטניה | ביקום המקביל של טוני בלייר

with 7 comments

מי שעקב אחרי ההצדקות הרשמיות לפלישה לעיראק לפני שש שנים, ואחרי שלל התחקירים, הגילויים, ולבסוף דיוני ועדת החקירה בחודשים האחרונים, לא היה יכול שלא לחוות אתמול תחושה מבחילה של ראייה כפולה.

בדיונים הקודמים של הוועדה שמענו מדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה דאז לארה"ב כריסטופר מאייר, שבלייר היה שיכור-כוח ומאוהב בעוצמה האמריקאית. שמענו שהוא הביע את תמיכתו בפלישה לעיראק עוד לפני שבארה"ב בכלל התחילו להכין לכך את הקרקע, ודאי לפני שהבריטים עצמם בכלל שמעו על כך. לפי העדות של מאייר, בלייר ביקר בחוותו של בוש בטקסס שנה שלמה לפני המלחמה, והתחייב שם לתמוך בכל מהלך צבאי של ארצות הברית. שמענו מעורכי דין בכירים, כולל היועץ המשפטי למשרד החוץ מייקל ווד, שהמלחמה הייתה בלתי חוקית (ווד גונן על כך שלא התערב בצורה מוחלטת במלמול על זה "שאלות מצפון הן עניין אישי") ; שמענו איך שר החוץ דאז, ג'ק סטרו, העדיף להתעלם מהדעה הזאת כי חשב שהחוק הבינלאומי בנושא הזה הוא "עמום" וכי בתפקידו הקודם כשר פנים הוא "נאמר לא מעט שמשהו הוא לא חוקי, עשה אותו בכל מקרה, וניצח בבית משפט" (זה אותו ג'ק סטרו ששחרר ממעצר את אוגוסטו פינושה, ובכך גדע מה שהיה יכול להיות פריצת דרך היסטורית במשפט בינלאומי).

שמענו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, סר אוליבר גולדסמית', איך הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה ברגע האחרון, ואיך עד שבועות ספורים לפניה הוא סבר שהיא בלתי חוקית; איך הוא נדרש סופית לחוות דעת רשמית ומחייבת רק כאשר צבא בריטניה כבר עמד בגבול עיראק, והמפקדים דרשו תשובה של כן-או-לא; איך גם כשהסכים שהחלטה 1441 של האו"ם "יכולה להוות בסיס סביר ליציאה למלחמה", סייג זאת באומרו ש"אם הייתי נאלץ להציג את ההחלטה כעילה בפני בית דין, כ לא בטוח שבית הדין היה משתכנע". עדות יוצאת דופן ניתנה מפי סגניתו, עובדת הציבור היחידה שהתפטרה במחאה על המלחמה, הרייט ווילמהורסט. מבחינתה, המלחמה הייתה בלתי חוקית בעליל; החוק הבינלאומי בעניין פשע האגרסיה הוא בהיר כיום; וג'ק סטרו, עם כל הכבוד, הוא לא משפטן בינלאומי.

והרי בדיוק בזה אמורה להתמקד עבודת הוועדה. המלחמה בעיראק אמנם היוותה רקע ובמה לפשעים מפלצתיים נגד האנושות (כלא אבו גרייב, הפצצות חוזרות ונשנות של אזרחים, פיגועי התאבדות בקנה מידה תעשייתי על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד) והשלכותיה (התמוטטותה של מדינה שלמה, תחילת הפיכתה של אירן למעצמה אזורית, החלשות פטאלית ובלתי הפיכה של ארה"ב) עוד יורגשו במשך עשורים. אבל החשוב ביותר מבחינת אחריות אישית ופלילית היא שהמלחמה הייתה בלתי חוקית מלכתחילה; קרי, זאת הייתה מלחמה תוקפנית ופשע נגד השלום (war of aggression), שארה"ב ובריטניה יצאו אליה מבלי הסמכה של מועצת הבטחון של האו"ם. ההחלטה האחרונה של האו"ם לפני המלחמה הייתה החלטה 1441, שקראה לסדאם לקיים את תנאי הפסקת האש של מלחמת המפרץ הראשונה – להתפרק מנשקו ולאפשר גישה למפקחי האו"ם, או "לעמוד בפני השלכות רציניות". כל הצוות המשפטי של ממשלת בריטניה, ובראשם היועמ"ש גולדסמית', היו סבורים כי מבלי החלטה חד משמעית של מועצת הבטחון, יציאה למלחמה נגד עיראק תהיה פלילית. בלייר, בוש, והצוות המשפטי של בוש (שהביא לנו את הפטריוט אקט ומחנה גואנטנמו) יוכלו לצאת למלחמה אם סדאם לא ייענה להחלטה 1441, קרי, יפר את הפסקת האש שהן צד לה.

לאחר מערכת לחצים כבדה, גולדסמית' נתן עצה מהוססת שהסכימה עם הפרשנות הזאת. בלייר פירש אותה כאור ירוק נחרץ, וכדי לנסות ולהביא את הציבור הבריטי לצידו, שחרר דו"ח מופרך, שטען כאילו לסדאם יש נשק להשמדה המונית שיוכל להפעיל בהתראה של 45 דקות; הנוסח המדויק של המידע – שלסדאם יש נשק כימי לטווח קצר ביותר שהוא יכול להפעיל בשדה קרב נתון בהתראה הנ"ל – טושטש; המקור המפוקפק של המידע – נהג מונית בגדדי, למען השם – נחשף רק בשימועי ועדת החקירה, לפני כחודש.

שבריריות הטיעון המשפטי בעד המלחמה, השנאה והתיעוב שמרבית אזרחי בריטניה חשים כלפי בלייר – עד כדי כך שהוא נאלץ לא מזמן להתגונן ש"זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותי" – והעדויות שבאו עד כה בפני וועדת החקירה והציבור, תרמו כולם לציפייה שנשמע מטוני בלייר אתמול משהו שלא שמענו עד כה: פקפוק, חרטה, ביקורת עצמית – לפחות הצטדקות. מאחוריו ישבו משפחות שכולות – בשקט ובאיפוק בריטי מקפיא. בחוץ הפגינו משפחות שכולות נוספות, גם של אזרחים עיראקים וגם של חיילים בריטים. בלייר, שנאלץ להתחמק למרכז הכנסים בו מתנהלים השימועים בכניסה האחורית – כמו אסיר המובא לבית משפט. הוא לא חייך – נדיר מאוד אצל בלייר – והעדים שישבו קרוב אליו אמרו שידיו רעדו עד שהתקשה למזוג לעצמו כוס מים.

מה שקרה בשש השעות הבאות היה משונה כל כך שאף שביליתי את כל אתמול בבהייה בשידור החי של השימוע, קשה לי מאוד לשחזר במילים את הרגע שבו התפקידים השתנו, שבו קומתו של בלייר נזקפה, והשופטים המחמירים הפכו לחברים לארוחת תה במועדון יוקרה; כפי שכתב הפרשן הפרלמנטרי של הגרדיאן, סיימון ג'נקינס, איך קרה שרוחו של טוני בלייר קמה לתחייה.

בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר.

וכך, אנחנו שומעים שהדו"ח המופרך לא היה מופרך, אולי רק מנוסח ברשלנות-משהו, ושאם היה מוציא את הדיווחים המודיעינים במלואם, כולם היו משתכנעים בעד המלחמה; סדאם לא קיים את תנאי הפסקת האש ולכן היה מוצדק לצאת למלחמה; הטיעון לגבי 45 הדקות "לא היה עקרוני" ובלייר עצמו כמעט ולא שם לב אליו – מה שאומר שהוא היה רה"מ היחיד שלא קרא עיתונים; ראו, למשל, את העמוד השני של הסאן, העיתון הנקרא במדינה, ערב המלחמה, ושימו לב למאמר המערכת. בדיעבד, כמובן, הסתבר שלא היה לא נשק ולא בטיח, ושסדאם דווקא קיים את תנאי הפסקת האש והתפרק מנשקו – אבל בלייר הוא לא מסוג החובבנים שיתנו לעובדות להפריע.

במגעי מכחול עדינים, כמעט לא מורגשים, הפך בלייר את המנטרה שליוותה את המלחמה, "העולם ניצב בפני איומים חדשים בעקבות 11 בספטמבר, ואחד מהם הוא סדאם", ל"אחרי ה11 בספטמבר התפיסה שלנו את איום הטרור השתנתה." להערה של אחד מחברי הוועדה שסדאם לא היה קשור לאל-קעידה הוא השיב בחיוב, מה שלא הפריע לו להציף את 11 בספטמבר בכל משפט שני או שלישי.  כלי הנשק להשמדה המונית קיבלו סוג של אל-קיום מקביל: חשבנו שהם היו שם, הם היו צריכים להיות שם, ואם לא היינו פולשים, הם לבטח היו שם כיום. בלייר אפילו לא היסס לייחס לעצמו, במשתמע, כוחות-אוב, ואמר: "כל הזמן שואלים על 2003, אבל צריך לשאול גם על 2010. אלמלא היינו נוקטים בפעולה, סדאם והבנים שלו.. עם המחירים של 100 דולר לחבית נפט… היו היום מחזיקים בנשק הזה והיינו מאבדים את הנחישות לפעול." כמובן; רק שהזינוק במחירי הנפט קשור ישירות למלחמה, וגם אם סדאם (מיותר לציין, מיפלץ וחלאה בזכות עצמו) היה נשאר בשלטון, אין שום סיבה להניח שארצו המדוללת והמפורקת הייתה לפתע מקימה צבא מפואר.

וכך זה המשיך. גולדסמית' לא היה נתון לשום לחצים; בניגוד למה שידוע לכל דבעי, בלייר לא מידר את הממשלה והפרלמנט מקבלת ההחלטות; בוש גילה הבנה למחויבויות של בריטניה, ולא לחץ עליה לצאת למלחמה. בלייר קינח בשקר העצום ביותר בעדות כולה – שהעולם בטוח יותר כתוצאה מהפלישה – ובין לבין, שחרר רמזים עבים שאם היה ראש ממשלה כיום, היה מעודד מדיניות דומה כלפי אירן. בכך, לפחות, הייתה מן הנחמה: ראינו אחד מאדריכלי הכשלון המונומנטלי של מלחמת עיראק אומר שמלחמה מול אירן היא פחות או יותר אותו הדבר.

ההופעה המושלמת הזאת נסדקה רק ברגע האחרון. האם יש לך חרטות, הוא נשאל, כשמאחוריו המשפחות השכולות נדרכו. תחושת אחריות, כן, אבל לא חרטה,הוא ענה. החדר התפרץ בקריאות בוז. בלייר המשיך: אני מתחרט שהעניין הזה חילק את המדינה, אבל באמת שניסיתי כמיטב יכולתי לרפא את הקרע. הייתי מקבל בדיוק את אותן ההחלטות גם היום. הקהל זינק על רגליו. "אתה שקרן," צעק אח שכול. "ורוצח," הוסיף מישהו. בלייר נמלט מהאולם עם שומרי ראשו.

אין כמובן להתפלא על כך שהוועדה לא הקשתה על בלייר. יושב הראש -ג'ון שילקו – הוא לא שופט עליון, אלא פקיד בכיר, וחבר לשעבר בוועדת באטלר, שב2004 הפילה את האחריות לאי-קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק על זרועות המודיעין במקום על הממשלה. חבר אחר, מרטין גילברט, השווה את בלייר ובוש לצ'רצ'יל ורוזוולט. חבר שלישי, סר לורנס פרידמן, השתתף בכתיבתו של "נאום שיקגו" של בלייר, שב1999 הגדיר את קווי היסוד של מדיניות החוץ של ממשלת הלייבור. שני החברים האחרים, רודריק ליין והברונית פרשר, השתתפו אמנם בדיונים אמש אבל לא לחצו את בלייר אל הקיר באף נושא. וגם זה אינו מפליא: כל בעל-שררה, כולל את אלה שיקבעו את המשך דרכם המקצועית של חברי הוועדה, צפה בבלייר וראה בעיני רוחו את עצמו בעוד שנה שנתיים; וחברי הוועדה ידעו זאת טוב מאוד, בדיוק כפי שהם ידעו כי העובדה שאינם פועלים במסגרת משפטית כלשהי משאירה אותם נטולי הגנה מפני פעולות נקם.

ומה הלאה? הוועדה צריכה עוד לשמוע את עדותו של ראש הממשלה, גורדון בראון, שהיה שר-אוצר בתקופת בלייר. אם תקבל, בהצתה מאוחרת, חוש של אחריות היסטורית, אולי תזמן את בלייר לעדות נוספת ותלחץ אותו על חוקיות המלחמה; לא סביר שזה יקרה כפי שהיה ראוי שזה יקרה. בלייר עצמו ימשיך לכהן כשליח הקוורטט לענייני שלום במזרח התיכון (בדיחת העשור).בינתיים, מתארגנות פעולה אזרחית להמעדתו של האדם הזה לדין; בולטת יוזמתו של העיתונאי הבכיר ג'ורג' מונביוט, שהקים אתר – www.arrestblair.org – המבטיח פרס כספי לא מבוטל  למי שינסה לבצע מעצר אזרחי של בלייר. סביר להניח שבלייר אפילו לא יגיע להארכת מעצר, לפחות זאת תהיה תזכורת שהמשפט הבינלאומי תקף גם לגביו ולמעשים שלו יש מחיר.

[דימי ריידר]


Written by dimireider

ינואר 30, 2010 at 5:49 pm

ארה"ב | ביטוח הבריאות: אובמה מנצח (בנקודות, לא בנוק אאוט)

with 20 comments

שנה אחרי השבעתו לנשיא ארצות הברית, עומד ברק אובמה לרשום ניצחון פוליטי ביעד המרכזי שהבטיח לציבור האמריקאי לפני הבחירות: רפורמת בריאות כוללת, שתוזיל את עלות הביטוח למעמד הבינוני ושתרחיב משמעותית את מעגל המבוטחים. בסוף השבוע האחרון לפני חופשת חג המולד, הצליחו הדמוקרטים בסנאט להגיע לפשרה שתביא את כל שישים הסנאטורים מטעמם לתמוך בתוכנית הרפורמה של הארי ריד, ראש הסיעה.

בעזרת הרוב המיוחס (שישים מתוך מאה), יוכל ריד לעצור את הפיליבאסטר – האמצעי האחרון שעמד לרשות הרפובליקנים במאבק ברפורמה – ולהביא להצבעה בה מובטח כי ההצעה תעבור. עדכון: הדמוקרטים אכן עצרו את הפיליבסטר ביום ראשון בלילה. אחר כך, כדי שהחקיקה תושלם, יתקיים בשבועות הקרובים משא ומתן מורכב בין בית הנבחרים לסנאט על מנת לאחד את החוקים שעברו בכל אחד מהם לנוסח סופי. גם כאן בטח יהיו עוד הרבה בחישות פוליטיות וכיפופי ידיים, אבל סביר להניח שבתוך זמן לא רב, בין שבועות לחודשים אחדים, יחתום הנשיא על החוק בטקס שבוודאי יעוצב כאחד מרגעי השיא של הקדנציה.

כדי להגיע לרגע הזה, הנשיא ואנשיו נאלצו לוותר דווקא בכמה מהנקודות היקרות ללבו של האגף הליברלי במפלגה הדמוקרטית – שממנו אובמה עצמו הגיע. התוכנית שעברה בסנאט אינה כוללת את "אופציה ציבורית" לביטוח, ואין בה כיסוי ישיר להפלות. כמות המבוטחים החדשים תעמוד על בסביבות 30 מיליון, ולא מעל ל-40 מיליון, כמו שהבית הלבן רצה. בנוסף, הליך החקיקה המתיש, שנמשך כמעט שנה שלמה, עלה לנשיא בצניחה בסקרים – כעת רוב הציבור מתנגד לרפורמה – מנע ממנו לרשום הישגים אחרים, והוביל להקמתה של תנועת המחאה העממית-ימנית של "מסיבות התה", שהעתיד שלה הוא אחת השאלות הפוליטיות המרתקות ביותר באמריקה, עבור רפובליקנים ודמוקרטים כאחד.

ובכל זאת, זה היה שווה. אובמה עתיד לרשום על שמו את המהפכה הסוציאלית החשובה ביותר מאז "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון. תאהבו או תשנאו את הנשיא, את הסגנון שלו, את מה שהוא מייצג, את הדשדוש וההחלטות בעניינים הבינלאומיים (אולימפיאדה בשיקגו?), אבל ברק אובמה עומד לקיים את ההבטחה המרכזית שלו לבוחרים, ועוד בחצי הראשון של הקדנציה הראשונה שלו. כמה פוליטיקאים עוד יכולים להתגאות בהישג שכזה?

זה הפוסט השלישי שלנו על הרפורמה בבריאות. על הרקע לרפורמה כתבנו כאן; על הניצחון הדמוקרטי בבית הנבחרים תוכלו לקרוא כאן. במאמר הזה נרחיב על הליך החקיקה בסנאט, ועל תנועת ההתנגדות החזקה לחקיקה ולממשל אובמה בכלל.

למה הכל הולך קשה בבית הלורדים האמריקאי

כשממשל אובמה ניגש לחקיקת רפורמת הבריאות, עמדו לנגד עיניו הכשלונות הדמוקרטיים הקודמים בנושא, ובמיוחד ההתרסקות של ממשל קלינטון. בהתאם לכך, ההחלטה הראשונה שהבית הלבן קיבל היתה ללכת בכיוון הפוך מהקלינטונים: בשנות התשעים הבית הלבן הניח יוזמה בפני בית הנבחרים והסנאט, ודרש מהם לאשרה; אובמה החליט שהיוזמה צריכה לבוא מלמטה – כלומר, מנהיגי הרוב הדמוקרטי בשני הבתים, ננסי פלוסי בבית הנבחרים והארי ריד בסנאט, הם אלו שיעצבו את החקיקה וינהלו את הקרבות הפוליטיים, ואילו הנשיא ייכנס לתמונה רק ברגעי משבר (כמו בשיחות העידוד שהוא ערך לדמוקרטים לפני רגע ההכרעה בבית הנבחרים ובסנאט).

השיטה הזו עלתה בחודשים ארוכים של כיפופי ידיים פוליטיים מורטי עצבים, כשבזה אחרי זה הופכים סנאטורים וחברי קונגרס דמוקרטים למוקד לחיזורים ולהבטחות פוליטיות בתמורה לתמיכתם בחוק. כמובן, כל אחד מאותם פוליטיקאים ניסה להאריך את 15 דקות התהילה שלו כמה שאפשר ולמצות את הרווחים הפוליטיים עבורו ועבור בוחריו – בדרך כלל על ידי הוצאת עוד סעיף "בעייתי" מהרפורמה, שעברה כך דילול איברים רציני במהלך השנה האחרונה. הנשיא נתפס כמרוחק וכמי שאינו מתעמק בסוגיה הבוערת שעל הפרק, ומעמדו הציבורי נשחק.

אלא שרבים מהקשיים הללו היו במידה רבה בלתי נמנעים. כפי שכתבנו בעבר, השיטה האמריקאית מקשה מאוד על מהפכות. זה סוד יציבותה של הדמוקרטיה האמריקאית – ששרדה אפילו מלחמת אזרחים – אבל זה גם מקור לקשיים כשהשינויים האלו נדרשים. במקרה של רפורמת הבריאות, הצרה הגיעה מכיוונם של "הדמוקרטים של מקיין", כלומר, נציגים דמוקרטיים לקונגרס שבאו ממחוזות וממדינות בהם זכה ג'ון מקיין לרוב בבחירות ב-2008. קהל המצביעים השמרן של הדמוקרטים האלו היה, ועדיין צפוי, להעניש אותם על תמיכתם ברפורמה, ומכאן הצורך שלהם להציב לה סייגים.

בבית הנבחרים עוד היה אפשר להתגבר על המכשול הזה בקלות יחסית, אבל בסנאט מספיק היה דמוקרט אחד כדי לעצור את הרפורמה כולה. הסיבה לכך נעוצה בשיטת הדיונים בבית העליון של ארצות הברית: החלטות מתקבלות ברוב פשוט, אבל המסורת קובעת כי ללא רוב מיוחס של שישים סנאטורים לא ניתן לעצור את הדיון ולהגיע להצבעה. כל עוד זה לא קורה, הרפובליקנים יכלו להמשיך בפיליבסטר – מריחת הדיון עד לבחירות הבאות.

הסנאט: 40 רפובליקנים, 58 דמוקרטים, 2 עצמאים-דמוקרטים

הדמוקרטים מחזיקים בסנאט ברוב מדויק של שישים סנאטורים מול ארבעים רפובליקנים (למעשה, יש 58 דמוקרטים ושני עצמאים הפועלים בתיאום עימם. הרוב הזה הושג בין השאר בעקבות נס פוליטי שאירע להם בבחירות האחרונות: הניצחון של הקומיקאי אל פראנקן על נורם קולמן במינסוטה בהפרש זעום של 312 קולות, מתוך קרוב לחמישה מיליון). כדי להצביע על רפורמת הבריאות, הדמוקרטים זקוקים לכל אחד מהקולות האלו, ביניהם אנשים כמו ג'ו ליברמן, שתמך במקיין בבחירות האחרונות, או הדמוקרט השמרן בן נלסון מנברסקה. ובניגוד לבית הנבחרים, הסנאטורים עומדים לבחירה רק כל שש שנים, הם נהנים מפרופיל ציבורי גבוה וממעמד איתן יחסית, וקשה מאוד לאיים עליהם או לכופף אותם כדי שיצביעו עם המפלגה.

לאורך כל הדיון בסנאט, הרפובליקנים עשו את שלהם ומנעו עריקות של חברים לטובת רפורמת הבריאות (ככל שהפופולריות של הרפורמה צנחה בסקרים, זה היה קל יותר עבורם). ומנגד כמה דמוקרטים, ובראשם ליברמן ונלסון, גילה עקשנות מרשימה במאבקם בתוכנית. ליברמן התנגד ל"אופציה הציבורית" – ביטוח בריאות שהממשלה הפדרלית תספק – הוא ביקש שהרפורמה תכלול רק ביטוחים פרטיים בפיקוח ממשלתי, והיו לו גם הסתייגויות שנגעו לעלות התוכנית. מנהיג הדמוקרטים, הארי ריד, נאלץ להיכנע. יש מעט אנשים שהדמוקרטים מתעבים כמו ליברמן, שתמך במלחמה בעירק, בנשיא בוש ובג'ון מקיין (מקור בבית הלבן טען שבסיום פגישת אובמה-נתניהו, הציע הנשיא לראש הממשלה להתחלף בליברמנים שלהם), אבל הם כבר למדו שאין הרבה דרכים להזיז אותו.

הסנאטור בן נלסון, כצפוי ממי שמייצג מדינה שמרנית כמו נברסקה, תבע מצידו שכספי משלם המסים לא יממנו הפלות. כידוע, ההפלות הן הנושא מספר אחד על האג'נדה של הימין הנוצרי ואולי הסוגיה הקוטבית ביותר בארצות הברית, והוא נוטה לצוץ ולהשפיע בסוגיות רבות – ממינויים לבית המשפט ועד ענייני תקציב. בזמן שסופת השלג התקרבה לוושינגטון, ריד ונלסון ננעלו למשא ומתן מרתוני, שבסיומו נמצאה פשרה מורכבת לסוגיית מימון ההפלות. אין ספק שבנושא הזה, שכמעט הפיל גם את הרפורמה בהצבעה בבית הנבחרים, עוד לא נאמרה המילה האחרונה.

וכך, כשכולם עצבניים ועייפים, מלאי טינות הדדיות ומבטיחים עוד "לסגור את החשבון" אחד עם השני, יכלו הדמוקרטים בסנאט להכריז ביום שבת בבוקר על ניצחון: רגע לפני חג המולד, השלום הפנימי הושג. רפורמת הבריאות תעבור עד השנה החדשה, ממש כמו שהנשיא אובמה דרש.

אגב, מריטת הנוצות שעברה הרפורמה גרמה לאנשים דווקא מהצד השמאלי של המפה – יו"ר המפלגה הדמוקרטית לשעבר האוורד דין היה הבכיר שבהם – להודיע שכבר עדיף לא להעביר שום רפורמה, מאשר להעביר רפורמה חלקית. לטעמי, הגישה של "הכל או כלום" לא מתאימה למדיניות פנים, שתמיד מחייבת פשרות מורכבות. פול קרוגמן, זוכה פרס נובל בכלכלה, כתב מאמר תגובה יפה למתנגדים משמאל, שהתפרסם בניו יורק טיימס בסוף השבוע הקריטי של הדיונים על הרפורמה. בין השאר, הוא הזכיר שרפורמות סוציאליות הן תמיד לא מושלמות בשלב הראשון – הביטוח הלאומי האמריקאי, למשל, לא כיסה רבים מהשחורים בתחילת דרכו – אולם עם השנים המחוקקים מסוגלים לסגור את החורים בהן.

יש עוד עניין פרוצדורלי אחד ששווה להתעכב עליו: כפי שציינתי, הצורך ברוב המיוחס של שישים סנטורים הוא מסורת, ולמעשה, קיימת אפשרות חוקית להפסיק את הפיליבסטר גם ברוב רגיל. אז מדוע הדמוקרטים ייגעו את עצמם כל כך ולא עשו בה שימוש? הסיבה לכך היא שלפעמים כללים לא רשמיים חשובים יותר אפילו מהחוק. מעבר לחשש לאבד נשק חשוב ביום שבו יהיה לרפובליקנים רוב (והיום הזה הרי יגיע), הציבור לא רואה בעין יפה החלטות היסטוריות שעוברות תוך שינוי כללי המשחק – וראו המיצובישי של גולדפרב וכו'.

מאידך, למסורת הפיליבסטר יש צד שני, והוא שהנשק הזה נשמר לאופוזיציה למקרים מיוחדים בלבד (אחרת אי אפשר היה להעביר שום חקיקה בסנאט). מאז עליית אובמה לשלטון, היד הרפובליקנית קלה על ההדק, וכבר יש דמוקרטים שאומרים שאת רפורמת הבריאות חשוב אומנם להעביר בדרך הרגילה, אבל אחר כך צריך להבהיר לאופוזיציה שאם הם ימשיכו לשבור את הכלים, הרוב הדמוקרטי ימצא את הדרך להעמיד אותם במקומם.

אבל מה הרפובליקנים יכולים לעשות? כל פעם שהם רואים את אובמה, קופץ להם הפיילין.

מסיבות התה: הקרב המאסף של הימין הדתי או מאבק על הערכים האמריקאיים?

הכישלון של הרפובליקנים לעצור את רפורמת הבריאות מובן ואפילו מעט צפוי בהתחשב ביחסי הכוחות בבית הנבחרים ובסנאט. מה שפחות היה צפוי זו האופוזיציה העממית שתקום כנגד מדיניות הפנים של ממשל אובמה. תנועת "מסיבות התה" – שנראתה כמו אפיזודה סהרורית בהתחלה – הופכת בהדרגה לכח משמעותי, והשפעתה על המערכת הפוליטית לקראת הבחירות ב-2010 וב-2012 היא אחת החידות הגדולות בארצות הברית כרגע.

השם "מסיבות התה" מתייחס כמובן ל"מסיבת התה של בוסטון", המחאה המפורסמת כנגד השלטון הבריטי ב-1773, במהלכה הושלך מטען התה של שלוש אוניות לים, תחת הסיסמה "אין מסים ללא ייצוג" (המסיבות הנוכחיות, כך נראה, שמרו רק על החלק הראשון של המשפט). זו אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה אירוע לאומי מנוכס על ידי קבוצה פוליטית שולית יחסית; אפשר לחשוב בהקשר הזה את האופן שבו הימין הקיצוני בצרפת השתלט על דמותה של ז'אן דארק, ויש גם דוגמאות אחרות.

מסיבות התה של החודשים האחרונים – הראשונות שבהן נערכו בחודש אפריל – הן סדרת הפגנות קטנות עד בינוניות בכל רחבי ארצות הברית, שבאופן רשמי קראו להקטנת המעורבות של הממשלה הפדרלית בכלכלה ובחיי האזרחים, והימנעות מהגדלת התקציב והחוב הלאומי. בפועל, המסיבות הפכו לכינוסים של השוליים הימניים של הפוליטיקה האמריקאית, בהן קהל לבן מהמעמד הבינוני-נמוך השווה את תוכנית התמריצים הכלכליים למדיניות סטליניסטית ואת ביטוח הבריאות לנאציזם, לא פחות. בלינק הזה אפשר לראות כמה מהשלטים היותר קיצוניים שהונפו במסיבות התה.

בקהל שהתכנס בערי השדה ברחבי ארצות הברית, אבל גם בוושינגטון ובשיקגו, היה ייצוג מכובד לשונאי אובמה, חובבי נשק ומתנגדי הפלות, וזה לא לקח זמן עד שפוליטיקאים מהימין הרפובליקאי לקחו עליהן טרמפ. בין תומכי מסיבות התה הבולטים: שדר פוקס גלן בק, המועמדת לסגנות הנשיאות שרה פיילין והמלך של תוכניות הרדיו, ראש לימבו. על האופן שבו לימבו – דמות קיצונית ושנויה במחלוקת – השתלט על המפלגה הרפובליקנית ראוי לכתוב פוסט נפרד, אבל בינתיים מספיק לומר שסקר ואניטי פייר/60 דקות האחרון מצא שכ-30 אחוז מהאמריקאים רואים בו את הדמות הימנית המשפיעה ביותר, הרבה לפני כל המתחרים האחרים. פוליטיקאית בולטת נוספת שחברה לימין הסהרורי היא חברת בית הנבחרים מישל באקנן ממינסוטה, שהביעה תמיכה בתנועת ה-birthers, אותם חובבי קונספירציה שטוענים שאובמה נולד מחוץ לארצות הברית ושתעודת הזהות הלידה שלו זויפה כדי שיוכל להפוך לנשיא.

כאמור, קל לראות במסיבות התה אפיזודה מטורללת וחסרת חשיבות, אולם יש להבין שהמחאה הזאת היא ביטוי לאחד הזרמים החשובים והיחודיים בתרבות האמריקאית: הליברטניזם. באופן כללי ביותר, הליברטניזם הוא תפיסה המאמינה בזכויות אזרח מקסימליות ובמעורבות ממשלתית קטנה ככל האפשר בחיי האזרח. תחת הדגל הזה מתכנסות הרבה מאוד אמונות, כשאת הזרם המרכזי של הליברטניים בארצות הברית מאפיינת, בין השאר, אמונה באידיאולוגיית שוק חופשי קיצונית.

עבור ישראלים, התופסים את הפוליטיקה כמערכת דואלית (ימין או שמאל), קשה מעט למקם על הגרף את הליברטני הממוצע, במידה שיש חיה כזו: כמו הליברל מניו יורק, הוא מאמין בלגליזציה של סמים קלים, ועשוי לתמוך בזכויות הומואים ולהתנגד לעונש מוות; אבל כמו הרפובליקניים הקלאסיים, הוא גם נגד מסים, ביטוח בריאות וביטוח לאומי ותומך בזכות לשאת נשק. ואם הוא מתעניין ביחסי חוץ, הוא מתנגד לרוב למעורבות צבאית אמריקאית בעולם – בקוסובו של קלינטון או בעירק של בוש. כאמור, כל זה עניין רופף מאוד, ולמרות שיש בארצות הברית מפלגה ליברטנית, קשה לדבר על סט ערכים אחד לתנועה שבשוליה מאמינה בכלל באנרכיזם ובחיים ללא מדינה.

[למי שרוצה המשגה אחרת של הפוליטיקה האמריקאית מהציר ימין-שמאל האירופאי (שגם אנחנו חיים לרוב על פיו), אני מציע לבקר באתר הנחמד הזה, שהופך את הפוליטיקה לגרף מרובע: חלוקה בין שמאל וימין בציר ה-X, ובין העדפת סמכות לחופש בציר ה-Y. בעזרת מבחן קצר תוכלו לראות איפה אתם ממוקמים, ובעמוד התוצאות יש גם את המיקומים של אהוד אולמרט ואבו-מאזן – למרות שאפשר היה לטעמי לדייק יותר איתם].

לליברטניזם אין ייצוג פוליטי משמעותי – הנציג המוכר ביותר שלהם הוא חבר הקונגרס הבלתי נלאה רון פול מטקסס, שהתמודד בפריימריז הרפובליקניים ב-2008 – אבל התפיסה הליברטנית היא חלק בלתי נפרד מעולם המושגים האמריקאי. הנה דוגמה לטיעון ליברטני נגד רפורמת הבריאות (תודה לאביב על הלינק): הרעיון המרכז בו הוא שמאחר וחלק גדול מהמחלות הן באחריות החולה, החברה לא צריכה לסבסד את הטיפול בהן. קל לשער לאיזה רעיונות בנושאי אבטלה, חינוך או שיקום אסירים סגנון המחשבה הזה מוביל. והנה עוד לינק מעניין: ראיון עם העיתונאי והמבקר נט הנטוף המסביר – מנקודת מבט ליברטנית, כמובן – מדוע אובמה הוא הנשיא המסוכן ביותר שהוא ראה בימי חייו (הוא בן 84), בין השאר כי הוא מייבא לאמריקה את שיטת ביטוח הבריאות הבריטית (הנחשבת מוצלחת למדי). הנטוף, אגב, הוא גם מתנגד חריף לאמצע המעקב והחקירה המיוחדים שהעביר ממשל בוש במסגרת המלחמה בטרור. תחת הגישה הליברטנית, שני הרעיונות האלו עובדים היטב ביחד.

בלי מפלגה, כמה תוחלת יש לכל המהומה הזאת? ובכן, סקר NBC/וול סטריט האחרון הדהים את המערכת הפוליטית בארצות הברית: 28 אחוז מהמצביעים הפוטנציאליים מחזיקים בדעה חיובית על המפלגה הרפובליקנית, נאמר בו, 35 אחוז על הדמוקרטים, ו-41 אחוז על מסיבות התה! זו אחת הסיבות שביל קריסטול, הפרשן הרפובליקני ועורך ה"וויקלי סטאנדרד" השמרן, קבע ש"הציבור האמריקאי מצוי בהלך הרוח פופוליסטי-שמרני-ליברטני, והרפובליקנים צריכים לנצל אותו".

כאמור, מי שרוכבים על הגל הליברטני ושנאת אובמה כעת הם אבירי הימין הנוצרי, פיילין, לימבו ואחרים. אבל בכירים במפלגה הרפובליקנית יודעים שלצאת איתם לקרב זה לרכב על הנמר: גם אם אתה מצליח לעלות, אין דרך לרדת. בפעם האחרונה שהימין כעס כל כך – כשהקלינטונים היו בשלטון – הוא כבש את הקונגרס (ב-1994) ואחר כך גם את הבית הלבן; מצד שני, תגובת הנגד היתה התבוסה האיומה שספגו הרפובליקנים בשנה שעברה. ההפסד המשולב של בית הנבחרים, הסנאט והבית הלבן פתח את הדלת לעידן של חקיקה דמוקרטית ומינויים לבית המשפט העליון שרפורמת הבריאות מסמנת רק את תחילתו. בהתחשב בעובדה שאובמה נראה פגיע כל כך, יש לא מעט רפובליקנים שחושבים שעדיף לא להריץ מולו מועמד שנוי במחלוקת כמו שרה פיילין או המטיף מייק האקבי, אלא לנסות לקרוץ למרכז.

השאלה כמובן היא איך עושים את זה, ועם מי.

[נועם שיזף]

ארה"ב באפ"פק | שוב נלחמים על הלבבות

with 5 comments

פוסט שלישי בסדרה על אפגניסטן-פקיסטן (כאן תוכלו למצוא את החלק הראשון והשני). והפעם: על הדילמה העומדת בפני ממשל אובמה.

הנשיא הדמוקרטי נבחר ברוב מרשים, והוביל חקיקה סוציאלית שכמוה לא נראתה מזה עשורים. אלא שמלחמה שהוא ירש מקודמו הלכה והסתבכה, כשהממשל שולח עוד ועוד כוחות לצדו השני של העולם, בעוד הביקורת משמאל קורעת את המפלגה שלו לשניים, ומביאה תוך פחות מארבע שנים את קצו הפוליטי של הנשיא, שהודיע שאינו מתכוון לרוץ לכהונה נוספת.

הנשיא הוא כמובן לינדון ג'ונסון שהסתבך בוויטנאם, אולם ההשוואה שלו למה שקורה לממשל אובמה באפגניסטן נעשית מפתה יותר ויותר, ככל שמתבררים ממדיו האמיתיים של האתגר העומד בפני ארצות הברית במרכז אסיה. לג'ונסון, כדאי לזכור, עוד היו יתרונות שלאובמה אין: הוא נבחר ברוב עצום, ובשום שלב לא היתה סכנה שלידי הווייטקונג ייפול נשק גרעיני – כמו תרחיש הבלהות לפיו האמריקאים מתקפלים מאפגניסטן, הטאליבן חוזרים לשלטון, משם קופצים לאיסלמבאד, ועל הדרך אוספים את הטילים הפאקיסטניים. אם, אם תרצו, האמריקאים דווקא נשארים באפגניסטן, הטאליבנים נדחפים להתרכז בפקיסטן, ושוב הטילים בידיהם.

האנלוגיה ההיסטורית בין ג'ונסון לאובמה היא יותר מאנקדוטה. היא חשובה לא רק בגלל גורלו של הנשיא – בכל זאת, מדובר בטיפוסים שונים ובתקופה שונה, וארצות הברית של ימינו רחוקה מאוד מהסערות של שנות השישים – אלא בגלל אופיה של המלחמה: שוב נאבקים האמריקאים לא על השמדת כח צבאי, אלא על "לבותיהם ומוחותיהם" של האזרחים המקומיים, כמו שג'ונסון הגדיר את מלחמת וייטנאם (מה שלא הפריע לו לעשות הכל כדי לגרום לווייטנאמים להתייחס לארצות הברית בצירוף של פחד ותיעוב), ושוב עולה הדרישה מהשטח לעוד חיילים ועוד זמן לצבא להשלים את המשימה – שכבר פחות ופחות ברור מהי –  בעת שבבית נשבר הקונצנזוס הפוליטי סביב המלחמה.

החודש הגיע הממשל לצומת ההכרעה הראשון שלו (אך לא האחרון) באפגניסטן: ההחלטה האם להיענות לדרישת הגנרל סטנלי מק'ריסטל, ולשלוח לחזית 40 אלף חיילים נוספים. המשמעות של המהלך גדולה בהרבה מאשר מספר החיילים, שגם כך לא יגיעו אפילו לכמות המוצבת בעיראק כיום. העולם מצפה ללמוד מה מידת המחויבות של הנשיא החדש ללחימה באפפ"ק, מה ההתפתחות הפוליטית שהוא מנסה להוביל, כיצד הוא מבקש להתמודד עם התפוררותה של פקיסטן, ואפילו, מה האופן שבו הוא תופס תפקידה של ארצות הברית בעולם היום.

הממשל אינו ממהר להכריע, והקביעה האם מדובר בזהירות בריאה או בהססנות מסוכנת תלויה בעיני המתבונן. הנשיא עצמו משוטט באסיה – כולל ביקור חשוב מאוד בסין – ואינו צפוי לקבל החלטה לפני ה-20 בנובמבר. בינתיים, העימות סביב המשך הדרך באפגניסטן הופך פומבי וחשוף יותר בכל יום שחולף, כשגנרלים, פוליטיקאים ופקידים בכירים מחליפים האשמות ותחזיות קודרות בעיתונים ובטלוויזיה; אבל כך זה היה בכל המלחמות.

את הרקע למשבר באפגניסטן סיפקנו בשני החלקים הקודמים של הסדרה (ונמשיך בחלק רביעי, שיתמקד בפקיסטן). בקצרה, המצב הוא כזה: הקף האבדות של נאט"ו באפגניסטן הגיע לשיא מאז החלה הלחימה במדינה, ואליו נוספה תסבוכת פוליטית קשה, עם ביטולן של הבחירות החוזרות. ארצות הברית נאלצה להשלים בחירוק שיניים עם שלטונו של חמיד קרזאי, כשהם מתנחמים כמו תמיד בכך שמדובר אמנם במנהיג רע ומושחת, אבל לפחות הוא הרע שלנו. בינתיים, בפקיסטן הגרעינית נפלו אזורים שלמים ליד הטאליבן ותומכיהם, וקיים חשש אמיתי לקיומו של השלטון הנוכחי.

האירוניה היא שהלחימה באל-קעידה, שהיתה העילה הראשונה לפלישה לאפגניסטן, דווקא הצליחה לנאט"ו. כמחצית מהנהגת הארגון חוסלה או נלכדה, והאחרים עסוקים בהישרדות; גם משאביו הכלכליים של אל קעידה הידלדלו ככל הנראה. הדברים הגיעו עד לכך שבמאמר פרובוקטיב ב"פוריין פוליסי" קרא גוסטבו דה לה קסאס בשבוע שעבר לא להרוס את הארגון סופית, מפני שהוא עדיף במצבו המצומק על כל מי שיבוא במקומו. אבל זו רק נחמה שולית כרגע לאמריקאים. את האתגר מציב הטליבאן – אותן רשת מיליציות מקומית בעלת מהלכים, תומכים ופעילים בכל רחבי אפ"פק, שמרגישה שהגיעה שעת הכושר לסילוק הפולשים והשבת השלטון לידיה.

כל הצדדים בוויכוח על אפגניסטן מסכימים על דבר אחד: 65 אלף החיילים המוצבים כרגע במדינה – כ-40 אחוז מהם חיילי בעלות הברית מנאט"ו, שאינם ששים לקרב – אינם יכולים להתמודד עם הטאליבן. למעשה, ספק אם הם אפילו יכולים להמשיך לשאת בנטל של היקף המשימות הנוכחי. המורל בקרב החיילים ירוד, ולעלייה בהיקף האבדות הצטרפו באחרונה דיווחים מדאיגים בתקשורת על תשלום מצד קבלנים אמריקאיים – ואפילו בעלות ברית אירופאיות – ללוחמי הטאליבן, כדי שאלו יימנעו מלהתקיף. כשהצד שלך משלם פרוטקשן לאויב, אין ספק שמצבך בקרב התודעתי, זה שעוסק בלבבות והמוחות, עגום ביותר.

סטנלי מק'ריסטל, מפקד הכוחות באפגניסטן

בשבועות האחרונים התגבשו שתי אסכולות להתמודדות עם התסבוכת, וביניהן יצטרך הנשיא להכריע:

(א) הצבא, בראשות הגנרל מק'ריסטל – שקיבל את הפיקוד על כוחות נאט"ו בעקבות פיטוריו הקיץ של הגנרל דיוויד מקירנן –  מבקש ליישם באפגניסטן את המודל שהוביל בהצלחה הגנרל פטראוס בעירק: תגבור משמעותי של הכוחות, סדרה של מאמצים התקפיים לחיסול הריכוזים הגדולים של לוחמי הטאליבן, שיובילו לייצוב הדרגתי של המצב הבטחוני ויגנו על תושבי אפגניסטן מפיגועים. עם תחילת הרגיעה תועבר השליטה בהדרגה – אבל במהירות האפשרית – לכוחות מקומיים, תוך צמצום הנוכחות הזרה במידת האפשר, בעיקר בריכוזי האוכלוסיה ובערים.

חסרונות הגישה הזו ברורים: יותר חיילים מביאים ליותר חיכוך עם האוכלוסיה, ולכן בטווח הארוך מגבירים את המוטיבציה של האוכלוסיה המקומית לתמוך במורדים. כפי שהסברנו בעבר, אפגניסטן גורמת למדינה מסובכת כמו עירק להיראות כהתגלמות המודרניות. השלטון מושחת ומקושר לגורמים שנגדם הוא אמור להיאבק, וממילא הצבא כמעט ואינו קיים ככח לחימה עצמאי, מה שמעמיד בספק את היתכנותו של פרויקט "בניין המדינה" האמריקאי. בהקשר של אפגניסטן, קשה בכלל לדבר על "בניין מדינה", מפני שבקושי היתה שם מדינה מלכתחילה.

(ב) מנגד, מוביל סגן הנשיא ג'ו ביידן קו של צמצום הנוכחות האמריקאית בריכוזי האוכלוסיה כבר כעת, ומעבר למבצעים ממוקדים נגד ראשי המורדים והשאריות של ארגון אל קעידה (ביידן סבור שזו אינה משימתה של ארצות הברית להגן על האפגנים מהטאליבן, אלא של הכוחות האפגניים). לפי הגישה הזו, ארצות הברית לא תתגבר את הכוחות באפגניסטן, אולם היא תמשיך ואפילו תגביר את החיסולים הממוקדים באמצעות כלי טייס בלתי מאויישים. הפעילות תתמקד בחיסול הכוחות והמנהיגים שמסכנים את האינטרסים האמריקאיים, ולא בהצלת שלטונו של קרזאי המושחת. בגישה הזאת תומך המחנה ששואף ליציאה אמריקאית מהירה מאפפ"ק.

הרעיון הזה נשמע אולי טוב על הנייר, אולם הניסיון העירקי מלמד שבלי נוכחות צבאית קרקעית בעלת אופי התקפי, האנרכיה משתוללת, פיגועי ההתאבדות מתרבים, ועזיבת השטח הופכת לקשה הרבה יותר. בנוסף, ההסתמכות על חיסולים ממוקדים מביאה להרג של אזרחים רבים, ומגבירה את השנאה לאמריקאים – כך שכל אסטרטגיית הפעילות בחתימה נמוכה (פעילות שאינה נראית רוב הזמן על ידי התושבים המקומיים) אינה משיגה את מטרתה.

המאבק בין שני המחנות הופך אמוציונלי וחריף מיום ליום. המתנגדים לתגבור הכוחות קיבלו לפני שבועיים זריקת עידוד רצינית עם התפטרותו של מתיו הו, פקיד מחלקת המדינה הבכיר ביותר של ארצות הברית בחבל זאבול, בו לטאליבן נוכחות ניכרת. הו, 36, לא היה סתם פקיד – הוא היה סרן במארינס עם ניסיון קרבי בעירק שמילא תפקידים בפנטגון ובמחלקת המדינה. "איבדתי את ההבנה והאמון של המטרה האסטרטגית של נוכחות ארצות הברית באפגניסטן", כתב הו למעסיקיו. "יש לי ספקות והסתייגויות מהאסטרטגיה הנוכחית שלנו ומהאסטרטגיה העתידית המתוכננת, אבל התפטרותי לא נובעת מהאופן שבו אנחנו מנהלים את הלחימה, אלא מהשאלה מדוע ולאיזו מטרה".

עוד קודם לכן קראה אריאנה האפינגטון, המקימה והעורכת הראשית של ה"האפינגטון פוסט" לסגן הנשיא ביידן להתפטר, לא פחות, אם עמדתו נגד העמקת המעורבות האמריקאית באפגניסטן לא תתקבל. כמה ימים מאוחר יותר, "בעל הטור הנחשב בעולם", תומס פרידמן, כתב ש"דברים טובים קורים במזרח התיכון רק כשארצות הברית לא מעורבת", וקרא גם הוא לארצות הברית לצמצם, לא להרחיב, את מעורבותה בלחימה (שבוע אחרי כן הוא קרא לאמריקאים גם להפסיק לתווך במו"מ בין הישראלים והפלסטינים, ובכלל, עושה רושם שפרידמן, שבתקופת בוש קרא להגביר את המעורבות האמריקאית בעולם, מנסה כעת לפרק את מחלקת המדינה). בניגוד למה שנחום ברנע חושב, לא כדאי לזלזל בחשיבותה של האפינגטון. כל נשיא צריך להיות קשוב לבסיס הכח שלו: בין אם זה הנוצרים האוונגליסטים והניאו-שמרנים, כמו במקרה של ג'ורג' בוש, או האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, שעבר מדלת לדלת בוויסקונסין ואייווה כדי שאובמה יהפוך לנשיא. בלעדיהם, לא תהיה לו כהונה שנייה.

אם כל זה לא מספיק, דלפה השבוע העצה ששלח השגריר האמריקאי לאפגניסטן, קארל אייקנברי, לממשל: לא להיענות לדרישת הגנרל מק'ריסטל להוספת החיילים לפני שהנשיא קרזאי יישר קו עם האמריקאים, יילחם בשחיתות ויתנהל – לפחות מול נאט"ו – בשקיפות וביעילות. מאז הקיץ הוביל אייקנברי את הקו בממשל שהתנגד לנשיא קרזאי (ונחל תבוסה משפילה בדמות ביטול הבחירות החוזרות), אולם כעת כבר יוצא השגריר לא רק נגד הנשיא האפגני, אלא נגד מפקד כוחות נאט"ו במדינה. ליריבות הזאת יש גם ממד אישי, מאחר ואייקנברי היה בעבר בעצמו מפקד הכח באפגניסטן, והוא בטוח שהוא יודע איך להצליח במשימה לא פחות טוב מהמפקד הנוכחי. אין ספק, צה"ל לא רשם פטנט על מלחמות הגנרלים.

מנגד, הולכות וגוברות הקריאות מצד הרפובליקנים, פרשנים בטחוניים והממסד הבטחוני לתת לצבא לנצח. דייויד קילקולן, מומחה ללוחמה בטרור ויועץ לממשלה הבריטית ולמחלקת המדינה, דימה את השתהות הנשיא להתלבטות האם לשלוח עוד כבאים לבניין בוער. "או ששולחים את הצבא או שמבהירים שאנחנו בדרך החוצה", אמר קילקולן. "שתי הדרכים יכולות לעבוד, אבל אי אפשר לעשות ממוצע ביניהן… לבחור בדרך האמצעית זה טוב למדיניות פנים, לא לאסטרטגיה".

אובמה, אומר היועץ לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס, קרוב להחלטה, והעובדה שראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הודיע שמדינות אירופה יתרמו עוד 5,000 חיילים ללחימה מרמזת על הכיוון שלה. יהיה סביר להניח שהנשיא ייתן למקריסטל לפחות חלק מהחיילים שהוא מבקש. רמז נוסף לכך ניתן ממש לפני היציאה לאסיה, כשאובמה ביקש מהפנטגון דרכים להבטיח שמשלוח החיילים לא יהיה פתח להסתבכות נוספת, ושלארצות הברית יש "אסטרטגיית יציאה" מאפגניסטן. תמיכה בוושינגטון למהלך לא יהיה קשה לגייס; הבעיה תהיה עם דעת הקהל, במיוחד כשעוד מהחיילים הללו יחזרו הביתה בארונות. אין ספק שאובמה מכיר את הלקח מוויטנאם של ג'ונסון כמו גם מהניצחון בעירק של הנשיא בוש האב: מלחמה מוצלחת לא מבטיחה בהכרח פופולריות לנשיא, אבל מלחמה כושלת מביאה כמעט תמיד לחיסולו הפוליטי.

[נועם שיזף]

הונדורס | קלינטון חגגה את סיום המשבר מוקדם מדי

leave a comment »

zelaya_brazil22

הנשיא המודח סלאיה פונה לתומכיו משגרירות ברזיל

בסוף אוקטובר, בעודה מבקרת בפקיסטאן השסועה, הכריזה שרת החוץ האמריקאית הילרי קלינטון בגאווה מופגנת על הצלחת התיווך האמריקאי בהונדורס והשגת הסכם פשרה דיפלומטי שיביא לסיום המשבר בן ארבעת החודשים במהלכו הנשיא המכהן הודח, נזרק מהמדינה ולבסוף חזר אליה בחשאי בשביל להתבצר בשגרירות ברזיל. עיתוני העולם מיהרו לאמץ את ההצהרה של קלינטון וסגרו את התיק על עוד פרשייה פוליטית שכבר דישדשה שבועות ארוכים. עורכי החדשות לא אוהבים מצבים מורכבים עם פרטים רבים ואינטרסים צולבים. הם אוהבים תמונה ברורה שקל להעביר לקוראים – וכך שמחו כלי התקשורת להכריז על סיום ברור ושקט וחזרה של הנשיא המודח מנואל סלאיה לשלטון, עד הבחירות שתוכננו ל-29 בנובמבר.

אך הצהרות אמריקאיות וכותרות עיתונים לחוד ומציאות לחוד. נכון להיום סלאיה עדיין מתבצר בשגרירות והמצב הפוליטי במדינה בקיפאון גמור. העיתונים בישראל, שמיהרו לדווח על ההסכם, כמעט ולא התייחסו לעובדה שהוא לחלוטין התפרק והפך חסר ערך – למעט ידיעה בודדת ב-ynet.

אז מה בעצם קרה שם? בתיווך העסקה, הממשל האמריקאי ניסה למצוא נוסחה שתמשיך את הדומיננטיות האזורית שלו ותתמוך בעקרונות דמוקרטיים – אך גם תוודא שסלאיה התומך בנשיא ונצואלה הוגו צ'אווס, לא יוכל להמשיך ולשלוט. מספר ימים לאחר הצהרות הניצחון של קלינטון התברר כי הנשיא הזמני רוברטו מיצ'לטי "בילף" – וההסכם למעשה מאפשר לו לקבל הכרה בינלאומית ושליטה במדינה עד הבחירות, תוך כדי ייצור אווירה פוליטית שלא תאפשר למתנגדיו להריץ קמפיין משמעותי. למעשה אין לו שום כוונה לאפשר לסלאיה לשוב לשלטון, אפילו לא לתקופה של מספר שבועות בלבד.

בהסכם שנחתם ב-30 באוקטובר נכתב כי סלאיה יחזור לשלטון במסגרת ממשלת אחדות ובבחירות שיערכו בסוף נובמבר ייבחר נשיא חדש שאינו סלאיה או מיצ'לטי. סעיף קטן בסוף התנה את תוקף ההסכם באישור הקונגרס. סעיף נוסף שכלל לא קיים שם הוא מתי יצביע הקונגרס על אישור ההסכם – ובדיוק על נקודה זו ההסכם "ההיסטורי" הפך לאבק תוך פחות משבוע. הממשל של מיצ'לטי שולט בקונגרס והצליח לדחות את ההצבעה מספר פעמים מטעמים טכניים. כעת מדובר על כך שההצבעה תתקיים רק לאחר הבחירות – מה שהופך את ההסכם כולו ואת שובו של סלאיה לבדיחה לא מצחיקה.

ניצול ההסכם על ידי מיצ'לטי ואנשיו לטובת טקטיקות של גרירת רגליים ומשיכת זמן עורר ביקורת חריפה על ממשל אובמה מצד מדינות רבות באמריקה הלטינית, שמתחילת המשבר יצאו באופן חד משמעי נגד ההפיכה הלא חוקית של מיצ'לטי. מעבר לניצול הציני של ההסכם ע"י המשטר הזמני, התברר גם כי האמריקאים מתכוונים להכיר בתוצאות הבחירות, גם אם סלאיה לא יחזור לשלטון לפני שיתקיימו. מבחינת מנהיגי אמריקה הלטינית מדובר בחציית קו אדום, שכן הכרה שכזאת היא כמו הבעת תמיכה בהפיכה והדחת נשיא, מה שעשוי ליצור תקדים שיקרוץ לכוחות שמרניים ברחבי היבשת. בנקודה זו הסתבכות המשבר בהונדורס עשויה להחמיר את מצבו של אובמה ברחבי היבשת – שם מרגישים שלא קיבלו יחס מספק מהנשיא שטרוד יותר ברפורמות בריאות ובמלחמות בקצה העולם.

ביום שלישי השבוע קלינטון שלחה את אחד מסגניה, קרייג קלי, לבירה טגוסיגלפה בנסיון לדבר עם שני המנהיגים היריבים ולעורר מחדש את ההסכם שכבר נראה בדרכו לקבר. הכוונה היא לנסות ולהחזיר את סלאיה לשלטון לפני הבחירות ולא להגיע למצב בו ארה"ב תהיה המדינה היחידה בכל היבשת שמכירה בתוקף שלהן ומצטיירת כתומכת בהפיכה לא חוקית ואנטי-דמוקרטית. במידה והיא לא תצליח, מדיניות החוץ של אובמה באמריקה הלטינית תעמוד בנקודת המבחן הרגישה ביותר עד כה. קודמו של אובמה השאיר הרבה פצעים פתוחים ומדממים ביחסים עם מדינות היבשת ועד כה אובמה לא עשה התקדמות רבה אך גם לא ביצע טעויות קריטיות. ייתכן ותגובתו להמשך המשבר בהונדורס עלולה להפוך לטעות הגדולה הראשונה שלו ב"חצר האחורית" של ארה"ב.

[עידן רינג]

Written by עידן רינג

נובמבר 12, 2009 at 7:47 pm

אפגניסטן | בית קברות לאימפריות

with 17 comments

[כתבה שנייה בסדרת אפגניסטן-פקיסטן. הקישו כאן לחלק השלישי – הזוית האמריקאית.]

בשבוע שעבר נפל דבר באפגניסטן: אחרי חודשים בהם האשימוהו בשחיתות, דחפו אותו לקיים בחירות חוזרות, רמזו כי ראוי שלא יטרח לקיים בחירות כלל ויתפטר מיד — החביאו מנהיגי המערב את האלות והאגרופנים, יישרו את העניבות, ובירכו את חאמיד קרזאי על היבחרו לכהונה של 5 שנים נוספות כנשיא אפגניסטן.

בסיבוב הבחירות הראשון, שנערך באוגוסט, נפסלו כמעט 1,500,000 קולות מתוך כ5 מיליון מצביעים (וזה מתוך 28 מיליון תושבים). מהסיבוב השני, אשר היה אמור להיערך ב7 בנובמבר, פרש יריבו של קרזאי, עבדאללה עבדאללה, לאחר שהכריז על חוסר אמונו בהגינות ההליכים. זהו נצחון מר למדי לקרזאי – שלמרות עימותיו הרבים עם המערב, תלוי עדיין לחלוטין בחיילי הקואליציה של נאט"ו וארה"ב לעוד כמה שנים טובות; וזאת תבוסה מרירה, אם לא מרה, לארה"ב ובעלות בריתה, אשר מוצאות את עצמן נלחמות במשטר שלא רק חסר לגיטימציה מבית, אלא כזה שאפילו הן עצמן ערערו זה מכבר על חוקיותו. עוד נשוב לסוגיית הבחירות האחרונות, אבל ראוי כעת ללכת אחורה מעט בזמן ולסבר את האוזן בנוגע למה היא בעצם, אפגניסטן, מי האנשים שגרים בה, מה הם עסקי המערב בה כיום, ומה שורשיהם ההיסטוריים. יצויין כי פוסט זה הינו תמצות קצר ביותר של היסטוריה מורכבת, וכל פסקה בו ניתנת לפיתוח לכדי ספר או עבודת דוקטורט; אם יש שאלות ספציפיות או בקשות לפירוט וקישורים למידע נוסף – כפתור התגובות לרשותכם.

נתחיל בגיאוגרפיה. אפגינסטן המודרנית נעולה בין פקיסטן, איראן, סין, ושורת רפובליקות שהיו עד לא מזמן אזורי הספר של ברית המועצות – טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. תנאי השטח והאקלים האפגניים מגוונים עד לכדי קיצוניות – מהרים שפסגת הגבוה שבהם מתנשאת ללמעלה מ7,000 מטר מעל פני הים, ועד למדבריות, שבחלקן נחשבות לאזורים היבשים ביותר על כדור הארץ. המדינה חצוייה על ידי רכס הרים אימתני – ההינדו-קוש, מזג האוויר בה הפכפך, ואזורים מיושבים רבים סובלים ממחסור במים; כבונוס, אפגינסטן סובלת גם  מרעידות אדמה תכופות בעוצמות משתנות.

מבחינה גיאופוליטית, המדינה ממוקמת על אחד מהצמתים האסטרטגים החשובים בעולם – בין צפון אסיה (במשך מאות שנים -רוסיה, אימפריה), דרום אסיה (במשך תקופה ארוכה -הודו, מלאה במשאבים ונשלטת בחדווה על ידי אימפריה אחרת, בריטניה; כיום פקיסטן) והמזרח התיכון (על כל המשתמע מכך). עובדה זו הביאה לתחרות מתמדת לאורך מאות שנים בין האימפריות השונות; במאתיים השנים האחרונות, עד לשנות ה-90, אפגניסטן הייתה לזירת מלחמה דיפלומטית וכלכלית בין רוסיה לבריטניה, ומאוחר יותר בין ברה"מ לארה"ב. 200 השנים הללו נודעו בתור "המשחק הגדול", שהכלים העיקריים בו היו ריגול, שוחד , מניפולציה של מנהיגים מקומיים ולעיתים רחוקות ניסיונות כיבוש. המטרות במשחק היו ברורות למדי – רוסיה שאפה לפלס דרכי גישה להודו (אשר השתרעה באותה תקופה גם על מה שמוכר כיום כפקיסטן); בריטניה, שחמסה את הודו לעצמה, ביקשה למנוע זאת. בריטניה כבשה את אפגניסטן שלוש פעמים, כאשר בכל פעם היא נאלצה לסגת אחרי תקופה קצרה יחסית; הטראומטית ביותר הייתה הראשונה, בה איבדה את כל 46,000 החיילים שלה למעט אחד. בין לבין, רוסיה ובריטניה הסכימו על תוכנית חלוקה אשר כשלה להתחשב בפיזור האוכלוסיה בשטח, ומאז ועד היום, מאמצים מקומיים בעידוד בינלאומי התמקדו בליצור בתחומי גבולותיה החדשים של אפגניסטן מדינת לאום כלל- אפגנית.

אלא ששאיפה זו מתעלמת מהעובדה כי אפגינסטן מורכבת משורה שלמה של שבטים, או, אם תרצו, לאומים, אשר כל אחד מהם מתחלק לתתי שבטים, למשפחות, לארגונים פוליטיים, וכך הלאה. להלן רשימה חלקית של הלאומים החיים באפגניסטן- לפי מחקר משותף לבי-בי-סי, איי-בי-סי והערוץ הגרמני איי-אר-די (מרשם אוכלוסין רשמי לא נערך במדינה מאז שנות ה60):

41% – פשטונים

38% – טג'יקים

10% – חזארים

6% – אוזבקים

2% – טורקמנים

1% – נוריסטנים

1% – בלוצ'ים

1% פשאי

וכאן מגיע המלכוד הגיאופליטי החשוב ביותר בעניין תפקידה של אפגניסטן במבנה האזורי – רוב האוכלוסיות הללו אינן מוגבלות לאפגניסטן, אלא ממשיכות אל שכנותיה, שכתוצאה מושפעות ישירות מעימותים פנים אפגניים ומשפיעות על העימותים בעצמן. במפה הזאת כדאי לעיין בדקדקנות:

afghanistanjpg

חלק ניכר מההיסטוריה של אפגניסטן מסוף המאה ה19 ועד ימינו הוקדש לניסיון לאחד את תושביה סביב רעיון לאומי עד לאומני, ולווסת או לנצל את זליגות האוכלוסיות בין אפגניסטן לשכנותיה. כך, המלך עבדול רחמאן ("אמיר הברזל") הקים מערכות כלל ארציות וניסה לערער את הרצף הגיאוגרפי של שבטים שונים, במיוחד הפשטונים – אותם ניסה לשכנע להגר, במעין הסדר פינוי-פיצוי, מדרום המדינה לצפונה (כפי שניתן לראות במפת הלאומים). הניסיונות לא צלחו, ומיקומיהן של קבוצות אוכלוסיה שונות נשארו כפי שהיו.

במהלך המאה ה20 רוסיה (ומאוחר יותר ברה"מ) וארה"ב התחרו ביניהן במתן "סיוע" לאפגניסטן. לאחר כמעט 250 שנות שלטון מלוכני, הופל ב1973 מלכה האחרון של אפגניסטן במהפך פנימי על ידי גיסו, סרדאר דאוד, אשר הקים רפובליקה נשיאותית; כלאומן חילוני, דאוד התקיף את התנועות הפונדמנטליסטיות והבריח אותן אל מעבר לגבול, לפקיסטן – ובכך הפר את מאזן הכוחות במדינה לטובת המפלגות הקומוניסטיות והפרו-סובייטיות; בינתיים, סוכנויות המודיעין של פקיסטן החלו לאמן ולחמש את הגולים. ב1978 קצינים קומוניסטים הפילו את דאוד, ושתי המפלגות הקומוניסטיות פתחו במאבק דמים על השלטון. ב1978 ברה"מ נכנסה לאפגניסטן.

ישנם הבדלים פוליטיים ונסיבתיים רבים בין שתי הפלישות, אבל, כפי שכתב בחודש שעבר עורך החוץ של הגרדיאן, פיטר באומונט, נדמה שלפחות חלק מהבעיות בהן נתקלו הסובייטים והאמריקאים היו דומות. בדומה לאמריקאים, הסובייטים לא תכננו לכבוש את אפגניסטן; מטרתם המוצהרת הייתה להעניק תמיכה מכרעת לאחד המחנות במלחמת האזרחים במדינה, לייצבה, לבנות צבא, מוסדות ואמינות (עבור מי?), ולעזוב. וכמו קודמיהם, הסובייטים מצאו עצמם מגבירים ומתגברים את כוחותיהם על הקרקע, עד שבסופו של דבר החזיקו במדינה צבא קבע של למעלה מ100,000 חיילים; וכמעט כמו האמריקאים, הסובייטים ניסו לכפות מבחוץ על האפגנים מבנה חברתי חילוני-ריכוזי, מבלי להתחשב, לרוב, במבנה החברתי שהשתרש שם ושרד אינספור פלישות.

האמריקאים החלו להזרים ביליוני דולרים למתנגדי הסובייטים- בין השאר ע"י אספקת נשק סובייטי ישן שישראל נטלה ממצרים בששת הימים ויום הכיפורים (לא מומלץ: הסרט "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" עם משפטים כמו 'רק אתה יכול לעזור לנו להוציא את הנשק מישראל – רק לך יש קשר טוב כל כך עם יו"ר הכנסת.') ההיבט הפחות ידוע הוא שכל הכסף והציוד הזה זרמו דרך פקיסטן ושסוכנות המודיעין הפקיסטנית, האיי-אס-איי, קיבלה מונופול על הפצת הכסף והציוד, והחליטה לתעדף את המפלגות והפלגים התיאוקרטים הקיצוניים ביותר; כך, למשל, היא אסרה על מקבלי הציוד לקרוא למאבק אפגני לאומי, אלא רק להתייחס אליו בתור מלחמת קודש, ג'יהאד.

הסובייטים עזבו את אפגניסטן מובסים-כמעט ב1989, ולמרות זאת מותירים מאחוריהם ממשלת-בובות וצבא אפגני. כשברה"מ התמוטטה ב1991, האמריקאים עזבו את אפגינסטן גם הם, במידה רבה כפי שיעזבו את עיראק לאחר הניצחון ב1993. לא נעשה ניסיון לייצב את המדינה כלכלית או פוליטית, ומלחמת האזרחים התפרצה שוב במלוא העוז. כאן עולים לבמה הטליבאן.

הטליבאן היה מיליציה קטנה, תיאוקרטית, פשטונית, מורכבת מוותיקי ההתנגדות לסובייטים שרצו לייצב את המדינה – יציבות שלהבנתם יכלה להתקיים רק במסגרת מדינת שריעה (הלכה איסלאמית). מטרתם הראשונה הייתה להשתיק את מלחמת האזרחים ולכנס מועצה שבטית עליונה (הלויה ג'ירגה)  עד מהרה הם אומצו על ידי האיי-אס-איי, שבשלב מסוים אף ניהל את הטליבאן הלכה למעשה – חמיד קרזאי, הנשיא הנוכחי, סיפר שכאשר שקל לקבל את הזמנת הטליבאן להפוך לשגרירם באו"ם, הוא זומן לתדרוך במטה המודיעין בפקיסטן. מאוחר יותר הצטרפו הסעודים ואיחוד האמירויות הערביות; הטאליבן זנח אט-אט את רעיון חלוקת הכוח, והקים אוטוקרטיה דתית מוחלטת, כשהוא נשען על הסופנסורים החיצוניים, ולימים על איש עסקים ואידאולוג בשם אוסאמה בין-לאדן, למידע על העולם החיצוני. סיפור החיבור בין אל-קאעידה לטליבאן נותיר למקום אחר, וכאן נזכיר רק אולי הבדל משמעותי חשוב בין שתי התנועות – הטליבאן הינו התארגנות מיליטנטית מקומית, עם תחומי עניין מקומיים בעיקר, הנתמך על ידי מוסדות הביטחון והמודיעין בפקיסטן; אל-קעידה הינו ארגון זר ובינלאומי, מכוון-חוץ, שקשר קשרים הדוקים עם הטליבאן.

לאחר פיגועי ה11 בספטמבר, האמריקאים הודיעו לפקיסטן באופן חד משמעי שעליה לנתק כל קשר עם הטליבאן ולהעמיד את ארצם לשירות המתקפה הצפויה על אפגניסטן- כולל שימוש פתוח בכל הבסיסים הצבאיים ובמרחב האווירי, ולמנוע הברחות נשק לאל-קאעידה. פקיסטן מיהרה להסכים לדרישות, לפחות על הנייר, בין השאר כי ארה"ב איימה במפורש שפקיסטן תותקף במקרה של סירוב; בנוסף נוצר בה החשש כי הודו תספק לאמריקאים את כל הדרוש להם במקומה; על העימות בין הודו לפקיסטן נרחיב בפוסט על פקיסטן, אבל מספיק לומר שששתי המדינות הן ה-אויבות הקיומיות זו של זו.

אבל גם אם האינטרס המיידי של פקיסטן היה להיענות לכל דרישה אמריקאית, הרי שבטווח הארוך היא עדיין העדיפה (ומעדיפה כיום) אפגינסטן טליבאנית; כך, הוצבו מחסומים בדרך לאפגניסטן, אך משאיות נשק לא נבדקו בהן כלל; יועצים פקיסטנים המשיכו ללוות את הטליבאן באופן גלוי, עד כדי כך שבאחד הקרבות מול בעלי הברית האמריקאים פקיסטן דרשה – וקיבלה – מארה"ב אישור לחלץ את יועציה משדה הקרב; במקום שני מטוסים יצאו חמישה, וכיום יש הסוברים שלפחות חלק ממנהיגי הטליבאן נמלטו כך לתוך פקיסטן.

ארה"ב, מצידה, סיפקה תמיכה בלתי מסויגת לברית הצפונית- איגוד של כל המפלגות האנטי-טליבאניות באפגניסטן; האמריקאים התעלמו מכך שבברית כמעט ולא היו פשטונים, ושמדיניותה התמקדה במלחמה שבטית לא פחות מזו האידיאולוגית.  התמיכה הבלתי מסויגת כללה עצימת עין מול הפרות קשות של זכויות אדם – כולל שוד, רצח, ואונס  – ומקרים רבים של טבח שבויים, כגון הטבח בדאשט-אי-ליילי, בו נורו ונחנקו למוות במשאיות כמה אלפי שבויי מלחמה. עצימת העין הזו, אשר ממשיכה במידה רבה כיום, תורמת להתגייסות התושבים, במיוחד פשטונים, לטובת הטליבאן.

נוסף על שלל ההסתבכויות הפוליטיות, לארה"ב לא הייתה תוכנית לייצוב אפגניסטן לאחר המלחמה; למעשה, ממשל בוש ראה את אפגניסטן כספתח לתוכנית מרכזית וחשובה בהרבה -הפלישה לעיראק. מלאכת השיקום הושארה לאו"ם, לבעלות הברית ולארגוני הסיוע, כאשר ארה"ב מנהלת את הלחימה במדינה בעדיפות נמוכה ומבלי להתייעץ במשקמים.

ולבסוף, גם תוך שהם מנסים ליצור ממשלה ייצוגית-ריכוזית בקאבול, האמריקאים תמכו באופן בלתי מסויג בשרי המלחמה – מנהיגי מיליציות שבטיות ואזורית – השולטים, הלכה למעשה, גם כיום במרבית אפגניסטן; כך, למשל, איסמאיל חאן, שהשתלט על העיר החשובה חראט (בגבול עם איראן), נטל לעצמו את סמכויות המכס באזור – וגלגל כמיליארד דולר בשנה, כשכמעט כלום מזה לא הגיע לממשלה המרכזית; בזמן ששרי מלחמה התגלגלו ברכבי שרד מצוידים במשגרי טילים וכיבסו חלק מהכסף בבנייה של גורדי שחקים בקאבול, לממשלה בקושי יש כסף להחזיק את עצמה, שלא לדבר על להעניק שירותים לאוכלוסייה; קאבול קיבלה אספקת חשמל סדירה רק ב2009.

אפגניסטן כיום

הממשלה הריכוזית בראשות קרזאי שולטת בקושי בבירה קאבול. הטליבאן עושים ברוב המחוזות האחרים כבשלהם. גם הממשלה עצמה מורכבת, למעשה, מנציגי שבטים וארגונים חמושים, או, בפשטות- שרי-מלחמה (warlords). קרזאי, שהוצנח לנשיאות על ידי האמריקאים שראו בו מנהיג פשטוני אשר מוכן להלחם בטליבאן, זקוק נואשות לאמריקאים לעוד כמה שנים טובות, עד שהצבא האפגני יקום על הרגליים; מפקד הכוחות האמריקאים סטנלי מק'קריסטל (עליו ייכתב בהרחבה בפוסט של נועם על מדיניות ארה"ב באפגניסטן) מעוניין להקים צבא של כמעט רבע מיליון חיילים תוך שנתיים. דוח"ות של ארגוני סיוע בינלאומיים וכמה דוחות ממשלתיים שהודלפו השבוע בניו יורק טיימס כמה דו"חות פנימיים מהפנטגון והקונגרס, המציירים תמונה עגומה:

  • 25% מהחיילים האפגנים עורקים או מתפטרים מדי שנה
  • מרבית החיילים מתגוררים באוהלים או בבניינים שכמעט אינם ראויים למגורי אדם
  • אין מספיק צוותים אמריקאים לאימון החיילים
  • רק 10% מהצבא האפגני מסוגל לפעול בלא ליווי אמריקאי צמוד
  • מבחינת שחיתות, קרובי משפחתו של קרזאי הואשמו בניצול מעמדם לטובת מקורבים; המשטרה פתוחה להצעות עסקיות ולבכירים רבים בממשלה יש עניין בסחר הסמים שפרח מאז הפלישה האמריקאית.
  • תוחלת החיים כרגע באפגניסטן עומדת על 44 שנים לגברים, והמחוזות ההרריים שבה מובילים בעולם מבחינת תמותת אמהות בלידה. 70% מהאפגנים לא יודעים קרוא וכתוב
  • רק 30% מאפגניסטן טובה לחקלאות, אבל 80% מהאוכלוסיה מתקיימים ממנה.
  • תעשיית האופיום (המשמש להכנת הרואין) היא שוב הרווחית ביותר במדינה, ופוגעת נואשות במאמצי השיקום. את הפרג המכיל אותו קל מאוד לגדל, הוא רווחי פי כמה מכל יבול חקלאי אחר (אז אין תמריץ כלכלי להחליף סחורה), והאופיום עצמו קל ובטוח לאחסון לעד מספר שנים; השמדה של יבולים רק מעלה את המחירים והופכת את גידול הפרג לאטרקטיבי יותר. אמנם בשנה האחרונה ייצור האופיום צנח ב20%, אפגינסטן עדיין מייצרת 93% מהאופיום בעולם.

בעניין האופיום, ראוי לצטט בהרחבה מהספר המצוין של אחמד ראשיד (קישור בסוף הפוסט):

בקיץ 1997, אבדול ראשיד, ראש הרשות של הטליבן למלחמה-לכאורה בסמים, הסביר לי בסבלנות את תפקידו הייחודי – מניעה מחקלאים לגדל חשיש ועידודם לגדל פרג, אע"פ שהקוראן אוסר על מוסלמים ליטול חומרים משכרים. ראשיד מיצה את הפילוסופיה שלו כך: 'האופיום מותר בגלל שהוא נצרך על ידי הכופרים במערב, ואילו החשיש אסור כי הוא נצרך על ידי אפגנים ומוסלמים.' אבל היה לו גם הסבר מעשי יותר: "אם אנחנו נטיל איסור על גידול הפרג, תהיה התקוממות נגד הטליבן.' […] ב2001, הטליבן אסר לפתע על גידול הפרג, והתפוקה צנחה מלמעלה מ3,000 טון ב2000 ל185 טון ב2001… מאוחר יותר, התברר שהאיסור נבע מתפוקת-יתר וירידה במחירי האופיום הגולמי, שהתמוטטו מ$650 ל$30 לקילוגרם. האיסור הזניק את המחיר של יתרת האופיום ל$650 לקילוגרם, אבל גם רושש לא מעט חקלאים שנותרו עם חובות כבדים לסוחרי סמים ויצרני הרואין… האיסור גרם לתחושת מרמור כבדה נגד הטליבן ערב ה11 בספטמבר והמלחמה, וחיזק משמעותית את האופוזיציה. התמוטטות הטליבן התרחשה בדיוק בעונת הזריעה, והחקלאים חזרו לגדל אופיום כדי להחזיר חובות. […] ב2003, פועלים שסחטו אופיום גולמי מפרחי הפרג הרוויחו פי 10 משכר הממוצע, ותעשיית האופיום הגולמי גלגלה 2.8 מיליארד דולר בשנה, שווה ערך ל60% מהיקף הכלכלה החוקית (4.5 מיליארד דולר בשנה)

חוק האנסים

עניין נפרד וחמור במיוחד באפגניסטן הוא מצב זכויות הנשים במדינה, תחום שההיסטוריה שלו נכתבה בדם. הטליבן שילבו בין פרשנות סלקטיבית של הקוד השבטי הפשטוני, אידאולוגיה מוסלמית דאובנדית והשפעות סעודיות ווהביות (הערת שוליים – הדאובנדים רואים בשיעים כופרים מוסלמים, ואיראן השתתפה במאמץ המלחמתי נגד הטליבן; שמישהו יספר את זה לליברמן). כשעלו לשלטון הם אסרו על נשים לעבוד, ללמוד (מהיסודי ועד האוניברסיטה), והקפידו על קוד לבוש נוקשה. השלטון הנוכחי, של קרזאי וקואליציית שרי המלחמה שלו, פתח את בתי הספר שוב בפני נשים ואף תמך במאמצים בינלאומיים להקים כיתות לימוד בכפרים מרוחקים. אבל המשטר גם מחשיב את הנשים לנכס פוליטי לסחור בו תמורת תמיכה באזורי הספר השמרניים. בחוק שכמעט וחוקק באפריל הנשים היו מחויבות לשכב עם בעליהן כל 4 ימים לפחות. לאחר לחץ בינלאומי לא מבוטל, קרזאי שינה את החוק, והעביר אותו בשקט דרך הפרלמנט. במתכונת הנוכחית, החוק האפגני קובע ש:

  • מותר לבעל למנוע מן האשה מזון אם היא מונעת ממנו מין
  • כל סוג של מין מחוץ לנישואין הוא לא חוקי. כלומר, אם אשה מתלוננת על אונס היא תכלא ותצטרך להוכיח שהמין לא היה מרצון; בזמן שהיא בכלא, יש סבירות גבוהה שהיא עצמה תותקף מינית על ידי הסוהרים
  • אישה לא יכולה לצאת ללימודים או עבודה בלי רשותו של אביה או בעלה
  • אבות וסבות מקבלים עדיפות אוטמטית בחוק בשאלות משמורת על ילדיה של האשה.
כמובן, שאם הכוחות האמריקאים ייסוגו, סביר להניח שמצב הנשים יתדרד אפילו יותר – והשאלה לגבי עתידן באפגניסטן בכל תסריט אפשרי נותרת פתוחה.

על הרקע הזה התרחשה שערוריית הבחירות לנשיאות. עוד לפני שמגיעים לאינטרסים בבחירות ולאפשרות הזיופים, מומלץ לקרוא כאן דיווח מרתק על כמה קשה פיזית לקיים בחירות בחלק מהאזורים באפגניסטן – כך, באחד הכפרים שני צעירים נדרשים ללכת 4 ימים עד לדרך הקרובה, ולנסוע עוד יומיים לעיירה הקרובה, רק כדי לקבל את חומרי הבחירות. מלבד הקשיים הטופגרפיים והמערכתיים, רבים מן המועמדים היו שרי-מלחמה, שרשמו את המיליציות שלהם כ"חברות אבטחה פרטיות". לבסוף נותרו שני מועמדים, קרזאי ושר החוץ לשעבר של הברית הצפונית, עבדאללה עבדאללה. קרזאי לא היסס לנצל את תפקידו לקמפיין; למשל, 70% משידורי החדשות באפגניסטן הוקדשו לסיקור של הנשיא. ביום הבחירות עצמו, נרשמו באפגניסטן 400 מתקפות, בהם נהרג מספר לא ידוע של בני אדם; במטרות היו קלפיות, מצביעים, וחיילים. כך, העיר השניה בגודלה, קנדהאר, הופצצה בעשרות פצצות מרגמה וטילים ביום הבחירות; עיירה אחרת נכבשה לחלוטין ומפקד המשטרה בה הוצא להורג. בסופו של דבר, רק 30% מהבוחרים הצביעו. מתוך אלה, 49% הצביעו לכאורה לקרזאי ו-30% הצביעו לכאורה לעבדאללה.  בשבוע שעבר, לאחר שלא השתכנע שכלל הבעיות הללו הן ברות תיקון, עבדאללה פרש מהמירוץ סופית.

עתה שקרזאי הוכרז כמנצח, המטרה המרכזית שלו אמורה להיות לבנות צבא אפגני מרכזי-לאומי חזק ומיומן, כדי שארה"ב תוכל לצאת מהמדינה ולהשאיר מאחוריה מרכז-אסיה יציבה מספיק; הוא כבר הודיע שיעשה זאת תוך שיחה עם אלמנטים מתונים יותר בטליבן. בהתחשב במצב בשטח כיום, בחוסר הסובלנות הגובר מצד האפגנים כלפי החיילים הזרים (אחד הטיעונים המרכזיים נגד תוספת החיילים הוא שהיא תהפוך את האמריקאיים לכובשים זרים בעיני רוב מכריע של האפגנים), ובמצב המתדרדר בפקיסטן – עליו נדבר בפרק אחרי-הבא – השאיפה נראית כמו מדע בדיוני.

כפי שאמרנו בתחילת הפוסט, על כל פסקה כאן אפשר לכתוב ספר או דוקטורט. את זה אנחנו לא יכולים להבטיח, אבל אם אתם רוצים לשמוע יותר בהרחבה על נושא או גורם מסוים, או אם משהו למעלה לא ברור או לא מסתדר – רק תגידו.

[דימי ריידר]

מקורות והמלצות:

ספרים (שימו לב שאין דמי משלוח לישראל):

The Great Game: On Secret Service in High Asia / Peter Hopkirk

Descent into Chaos: The U.S. and the disaster in Pakistan, Afghanistan and Central Asia / Ahmed Rashid

Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan and Bin Laden / Steve Coll (תודה לישי)

מאמרים:

Afghanistan is the new Afganistan / Artemy Kalinovsky, Foreign Policy

A case for humility in Afghanistan / Steve Coll, Foreign Policy

דוח"ות

Afghanistan Opium Survey 2009 – United Nations Office on Drugs and Crime

Written by dimireider

נובמבר 10, 2009 at 6:25 pm

ארצות הברית | ניצחון ראשון לדמוקרטים בקרב על רפורמת הבריאות

with 8 comments

אנחנו עוצרים את הסדרה על אפגניסטן ופקיסטן לטובת פרשנות קצרה להצבעה הלילה בבית הנבחרים. בקרוב נשוב לאסיה.

ממשל אובמה התחייב להתחיל לקדם רפורמות מיומו הראשון, אבל בחודשים האחרונים, נראה שהצלחה וכישלון בחלקה הראשון של הכהונה ימדדו בשני נושאים עיקריים, אחד מבית ואחד מחוץ: ביטוח הבריאות והמלחמה באפגניסטן-פקיסטאן (כשברקע ענייני עירק ואיראן). אוקטובר היה החודש הגרוע ביותר לארצות הברית ובנות בריתה מאז תחילת הלחימה באפגניסטן, אבל הלילה נחל הממשל ניצחון גדול בעניין רפורמת הבריאות, שעברה בבית הנבחרים ברוב של זעום, 220-215 (שימו לב – אין נמנעים). כעת עובר הקרב לסנאט, והנשיא כבר הכריז שהוא מעוניין לחתום על החוק עד סיום 2009; ספק גדול אם זה יקרה.

הרפורמה במערכת הבריאות היא החקיקה הסוציאלית החשובה בארצות הברית מאז ימי "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון. כמו שכתבנו כאן בקיץ, נשיאים חזקים כבר התרסקו עם הסיפור הזה, ולמרות הרוב המיוחס של הדמוקרטים בסנאט והרוב הגדול בבית הנבחרים, לא היה שום ביטחון שאובמה יצליח היכן שקלינטון נכשל. העובדה שהחוק עבר את בית הנבחרים ברוב קטן כל כך (הדמוקרטים שולטים בבית ברוב של 258-177), יחד עם צפרדע שהמפלגה השלטת בלעה בדמות הגבלה על שימוש בכספי ציבור לטובת הפלות, מצביעים על הקשיים שעומדים בפני הנשיא.

בתחילת הקדנציה שלו, אובמה ביקש להעביר חקיקה דו-מפלגתית על רפורמת בריאות, אולם בהצבעה הלילה היה רק רפובליקני אחד שתמך בחוק, לעומת 39 דמוקרטים שערקו לצד המתנגדים. מצד שני, קשה לדעת בשלב הזה מה התרחש מאחורי הקלעים. יכול מאוד להיות שחלק מהדמוקרטים האלו שיערו שהחקיקה תעבור בלעדיהם, ולכן הרשו לעצמם לקרוץ לשמרנים שבין המצביעים שלהם. כפי שאפשר לראות בטבלה הזאת, המתנגדים אינם בהכרח חברי הקונגרס שקיבלו תרומות גדולות מחברות הביטוח, אלא כאלו שמייצגים בדרך כלל מחוזות רפובליקניים למדי, ושיתקשו להגן על מקומם בבחירות בנובמבר 2010. הקשיים שבהם נתקלה חקיקת הבריאות הם דוגמה טובה לעצמאות היחסית של הרשות המחוקקת בארצות הברית, ולאופן שבו השיטה האמריקאית מעודדת שמרנות בענייני פנים גם כשאחת הרשויות – במקרה הזה, הממשל – מעוניינת ברפורמה אגרסיבית. זו אחת הסיבות שהמערכת האמריקאית הצליחה לשמור על יציבות חסרת תקדים לאורך יותר ממאתיים שנות דמוקרטיה, כולל משברים כלכליים, שתי מלחמות עולם ומלחמת אזרחים אחת – אבל גם התקשתה להעביר רפורמות אזרחיות בנוסח הדמוקרטיות האירופאיות.

הקושי העיקרי עימו מתמודד הנשיא הוא הפיצול במחנה הדמוקרטי, הנובע מהאג'נדה השונה של הנציגים ששולחות המדינות לוושינגטון. הדמוקרטים הליברליים יותר, כמו יו"ר הבית ננסי פלוסי מסן פרנסיסקו, מעוניינים בחקיקה רחבה, שתכלול אופציית ביטוח במימון המדינה, ותכסה קרוב ל-40 מיליון אמריקאים שאינם מבוטחים כרגע. מולם ניצבים דמוקרטים שמרנים יותר – מהדרום, מהמערב התיכון, ואפילו אחדים מצפון-מזרח – המתנגדים לאופציה ממשלתית או לחיוב בעלי עסקים לממן ביטוח בריאות לעובדיהם. גם הרפובליקנים הניחו על השולחן הצעה להגדלת הכיסוי הביטוחי, אבל אין בה חידוש של ממש, וסביר שהיא הועלתה רק כדי להראות לציבור ש"יש אלטרנטיבות" למדיניות הנשיא.

הנשיא והממשל העדיפו לתת למנהיגי הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס – פלוסי בבית התחתון והארי ריד בסנאט – להוביל את החקיקה למען רפורמת הבריאות, כאשר אובמה עצמו נשאר מאחורי הקלעים, אבל מתגייס למערכה בכל פעם שנראה היה שהעגלה נתקעת (בתחילת הדיון אמש הוא נשא דברים לחברי הקונגרס, ותבע מהם לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית; ר' וידיאו למטה). המדיניות הזאת יצרה רושם של ממשל מהוסס וחקיקה מקרטעת לאורך חודשים רבים – ומסבירה את ירידתו של אובמה בסקרים הרבה יותר מאשר הוויכוח עם ישראל, שלא ממש תופס את החדשות בארצות הברית – אולם היא נחלה ניצחון גדולה הלילה: האופציה שננסי פלוסי הצליחה להעביר קרובה מאוד לחזון של הבית הלבן (למעט עניין ההפלות, כאמור), וזאת מבלי שהנשיא היה צריך לדחוף דווקא אותה בעצמו, וכך למצב את עצמו כחלק מהאגף השמאלי ביותר בפוליטיקה האמריקאית.

אז מה יש בחוק הזה, שהרפובליקנים כבר מכנים כסוג של עריצות קומוניסטית: 36 מיליון אמריקאים נוספים יוכלו לקבל טיפולי בריאות, ומספר הלא מבוטחים יירד אל מתחת ל-5 אחוז; מעסיקים יצטרכו להציע ביטוח בריאות לעובדיהם או לשלם קנס (למעט עסקים קטנים); קשישים יקבלו טיפול מונע בחינם ותרופות מסובסדות; צעירים יהנו מהביטוח של הוריהם לאורך תקופת מעבר, עד שייכנסו לתוכנית הביטוחית שלהם; עלויות הביטוח לאוכלוסיה כולה יפוקחו, ויוטלו מגבלות על יכולתן של חברות הביטוח לסרב להעניק כיסוי לאזרחים בשל "תנאים קיימים" (באחרונה נחשף שחברות הביטוח מסרבות לעתים אפילו לכסות ילדים בעלי משקל יתר). העלות – יותר מ-800 מיליארד דולר לשנה בעשור הראשון. אלו מספרים עצומים, אבל צריך להבין את היקף הפרויקט: אפשר לדמיין את זה בתור הקמת מערכת בריאות מאפס למדינה בסדר גודל בינוני.

מה הלאה? הקרב, כאמור, עובר לסנאט, שם לאופוזיציה יש נשק מיוחד לסיכול מהלכי חקיקה – הפיליבסטר (מריחת הדיון עד לסוף המושב, אחר כך עד לבחירות, למושב הבא, וכן הלאה). בניגוד למצב בישראל, הפיליבסטר הוא כמעט זכות וטו של האופוזיציה בארצות הברית, וכדי לעקוף אותו, יש צורך ברוב מיוחס של 60 חברי סנאט (מתוך מאה). לדמוקרטים יש בדיוק 60 חברים – אבל המספר הזה כולל את הסנטור העצמאי ג'ו ליברמן, שתמך במקיין בבחירות לנשיאות וכבר הודיע שהוא אינו מתכוון לתמוך בחוק במתכונתו הנוכחית, ויש עוד כמה סנטורים דמוקרטים שעושים קולות של התנגדות כבר הרבה זמן. מקרב הרפובליקנים לעומת זאת יש רק סנטורית אחת שתמכה עד כה במהלכי החקיקה – אולימפיה סנואו ממיין – אולם גם היא לא תומכת בגירסה הליברלית של חוק הבריאות.

כדי להתחיל את הדיון בכלל צריכים הדמוקרטים 60 סנאטורים, וכדי לעצור אותו ולקיים הצעה, הם יזקקו שוב למספר הזה. זה לא הולך להיות פשוט, וקשה לראות את הסנאטורים מוותרים על תשומת הלב הציבורית וסוגרים את הסיפור תוך פחות מחודשיים, כמו שהנשיא ביקש, אבל גם לא סביר שהם יטרפדו את החוק לחלוטין. גרסה מסוימת, אולי מרוככת יותר, של היוזמה צפויה לעבור מתישהו והאמריקאי אמור יהיה להרגיש את ההבדל בחשבונות הבריאות שלו במהלך 2010, כך שהדמוקרטים יוכלו להציג לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הישג משמעותי אחד שבגללו היה שווה למסור את וושינגטון לידיהם. וזה לא יהיה סתם הישג, אלא כזה שנשיאים אמריקאים חלמו לעשות במשך חצי מאה.

וחוץ מזה, יש כמובן את אפגניסטן.

[נועם שיזף]

Written by Noam Sheizaf

נובמבר 8, 2009 at 1:39 pm

ארה"ב | הולך ונובל

with 2 comments

עיקר הדיון בתקשורת, כאן כמו שם, התפלג לשני מחנות. אחדים, כמו אלוף בן, אמרו שאובמה כבר תרם משמעותית לעולם טוב יותר , בעיקר באמצעות שינוי השיח המדיני בארה"ב למקבל וגמיש יותר. אחרים ניסו לעשות רציונליזציה להחלטה של וועדת הפרס הנורווגית, ולומר שהפרס הוא פרס "בהקפה", שאובמה עוד יצטרך באמת להרוויח בהמשך (בהודעה הלקונית על הזכיה לא נאמר דבר על ציפיות הוועדה מהנשיא). אבל אלה ואלה הסכימו שהפרס ניתן לאובמה קודם כל על כך שאינו ג'ורג' בוש.

התקשורת הישראלית כמעט ולא הקדישה לזה תשומת לב, אז חשבתי שאולי ראוי להזכיר בקצרה כי אף שאובמה הוא בפירוש אינו ג'ורג' בוש, הוא ירש מקודמו אוסף מכובד של התנהלות בעייתית, לפחות  עבור זוכה פרס נובל לשלום (למעט אולי קיסנג'ר). למשל:

  • אובמה מקבל את הפרס בעודו, מה שנקרא, נשיא מלחמה – ולא רק נשיא מלחמה, אלא נשיא של שתי מלחמות, בעיראק ובאפגניסטן. אמנם את הראשונה הוא פועל לסיים , ואולי אף יספיק להוציא כמות חיילים מרשימה לקראת הטקס ב10 בדצמבר. את המלחמה באפגינסטן, לעומת זאת, אובמה ככל הנראה הולך להסלים משמעותית, על ידי הגדלה  של כמות החיליים המוצבים שם. יכול להיות שזה הכרחי או אפשרי לחנוק את ההתקוממות הספציפית של הטליבאן (בין שאר מעלותיהם, האנשים היחידים בעולם שגורמת לנשיא אפגאניסטאן קרזאי להראות כמו אדם סביר), אבל הצרה היא שאובמה עושה את זה בתמיכה מוצהרת בממשלה מושחתת ובעייתית, שכנראה עד סוף חייה תתמודד עם מרידות חמושות עם או בלי נוכחות הצבא האמריקאי. כפי שכותבים היום בבלוג המשובח Foreign Policy Watch:

[בספרו על לקחי המלחמה בוויטנאם, מזכיר ההגנה של קנדי וג'ונסון] רוברט מקנאמרה כותב שהוא וחבריו לממשל לא הבינו ולא יישמו כלל מלחמה בסיסי: קמפיין נגד מרידה יכול להצליח רק אם הממשלה המותקפת מסוגלת לגייס תמיכה רחבה בקרב האוכלוסיה המקומית… למרות זאת, ג'ונסון החליט להרחיב ולהסלים את המלחמה – בשמה של ממשלה דרום-וייטנאמית חלשה ובלתי פופולרית. מיותר לומר שהפסדנו במלחמה, במחיר עצום לעם הוויטנאמי ולעצמנו…  אפשר להתערב שמקנאמרה מסתובב בקברו כשהוא שומע את ממשל אובמה מתחייב פומבית להמשך המלחמה באפגינסטאן. אם היה בחיים, מקנאמרה היה שואל, "בעד מי אנחנו נלחמים?" התשובה היא שאנחנו נלחמים בעד ממשלה מושחתת ביותר, בעל אופי דמוקרטי מפוקפק, שאינה פופולרית בכלל המדינה שלה עצמה ושלאחרונה הואשמה בזיוף תוצאות הבחירות

  • אחת התמונות המרגשות ביותר במאה הימים הראשונים של הממשל החדש הייתה זו של אובמה חותם על פקודה לסגור את מחנה המעצר במפרץ גואנטנמו. אמנם מאז שוחררו כמה עצירים ונעשו צעדים לשיפור החלת תהליכים משפטיים על אלה הנותרים, אבל ממסמכים שהגיש הממשל לאחרונה לביהמ"ש העליון בארה"ב ניתן להסיק כי הוא אינו ממהר לוותר על חלק מהגישות הבעייתיות ביותר של קודמו – בין השאר, שלילת הזכות הבסיסית של עצירים להביאס קורפוס (הזכות לערער בפני בית משפט על חוקיות מעצרם, או, כיו"ב, החובה על הרשות העוצרת להוכיח לבית משפט את חוקיות המעצר). המסמכים הוגשו בדיון במתקן מעצר במחנה חיל-האוויר האמריקאי באגראם שבאפגינסטן, ולמעשה מייצרים שם מסגרת זהה למדי לגואנטנמו, כולל בתי-דין צבאיים שכבר הוכרזו כבלתי-חוקתיים. ניתן לקרוא את חוות הדעת שהגיש משרד המשפטים האמריקאי כאן (פי די אף), ואת הפרשנות היוקדת של גלן גרינוולד מסלון.קום כאן.
  • לבסוף, אם כבר בשלום עסקינן, הרי שבינתיים יוזמת השלום הפעלתנית ביותר של אובמה – זאת בעניין ה"תהליך" בין הישראלים לפלסטינים – הרי שבינתיים הוא נוחל כשלון חרוץ: הישראלים הצליחו לדחוק אותו, לפחות לפי שעה, מהדרישה להקפאת הבניה בהתנחלויות, וכל אשראי פוליטי (זעום) שהצליח ללקט לאבו-מאזן נמחק  טוטלית בגלל הלחץ על יו"ר הרש"פ לצאת נגד דו"ח גולדסטון. כאן, כמובן, ניתן להתווכח – האם גולדסטון טוב או רע למו"מ, האם הדרישה להקפיא את ההתנחלויות כתנאי מקדים הייתה נבונה, וכד' – אבל קשה שלא להסכים שהצבה חגיגית של תנאים נוקשים ואז נסיגה מהם לא מחזקת את מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון, ולא באמת מקדמת תהליך כזה או אחר – וכנ"ל לגבי הבעות תמיכה באו"ם והצטרפות למועצת זכויות האדם (הקלוקלת, יש להודות), ויום לאחר מכן החלה של מתקפה חזיתית על אותם מוסדות ממש.

אז כן, אובמה שינה משמעותית את האווירה הדיפלומטית בעולם והפיג מתחים בכל החזיתות – בדיוק כשהיה נדמה, בשלהי כהונת בוש, שהעולם הולך לאפוקליפסה כלכלית מצד אחד ולפחות למלחמה חדשה נוספת בשנה הקרובה, מצד שני. הוא הפשיר את היחסים עם אמריקה הלטינית, עם אירופה, ואפילו עם איראן; גם אם מלחמה כזאת או אחרת תפרוץ בשנים הקרובות, הרי שלכל הפחות אובאמה קנה עוד זמן והמיס משהו את הגושים המתהווים – ארה"ב, אירופה, אמריקה הלטינית, ואיראן. וכן, את מרבית המכשולים בדרך לזכיה אמיתית בתואר "מדינאי" שלום הוא ירש מבוש ,גם אם נדמה שיש דרכים טובות יותר להפטר מהם (הבלגן בתהליך השלום הישראלי-פלסיטיני הוא כולו שלו עצמו, כמובן).

אבל עם כל הקרדיט שאפשר לגרוף לטובתו, זה עדיין לא מספיק להענקה של פרס נובל לשלום – פרס שהוא למעשה ובד"כ פרס מפעל חיים, או לפחות אות הערכה למפעלים מדיניים שנראים בעת הענקת הפרס כבעלי סיכויים סבירים להצלחה (כמו הפרס למנהלי המו"מ בצפון אירלנד ב1994) גם אם שנים לאחר הפרס הם מתבררים ככשלון מדמם (כמו הפרס למובילי תהליך אוסלו).  נכון לעכשיו, אובמה שוקע במהירות לעבר משבר אמון מבית ומחוץ, והפרס הנכסף הוא לא יותר מעוד משקולת. מוטב היה לו ולכולנו אם היה משכיל לגלות (ולא רק לבטא) ענווה, ולוותר על הפרס, עד אשר יהיה ראוי לו באמת.


Written by dimireider

אוקטובר 12, 2009 at 2:06 pm

פורסם בארה"ב

Tagged with ,

ארה"ב | אובמה, הארי ולואיז, והקרב הכי גדול בוושינגטון השנה

with 9 comments

בחודש האחרון גוברים הסימנים לכך שהקדנציה של ברק אובמה מגיעה לצומת הדרכים הראשון שלה. מרגע היכנסו לבית הלבן הבהיר הנשיא שהוא מתכוון to hit the ground running (לנחות על הקרקע בריצה), כלומר להתחיל לפעול מיד בכל החזיתות, לדחוף אג'נדות שונות בבת אחת, בחוץ ובבית. הדמוקרטים נמצאים בנקודת חסד נדירה, עם רוב מיוחס בסנאט, רוב בבית הנבחרים ונשיא פופולרי בבית הלבן שקדנציה שלמה לפניו, ויש להם שאיפות מרחיקות לכת. אלא שכשתוקפים בכמה חזיתות, קשה לשמור על הקואליציות הפוליטיות, והתוצאה עלולה להיות כישלון ודשדוש בכולן. הממשל מתקשה להתמודד עם האתגר הצפון קוריאני; האירועים באיראן זכו לתגובה מהוססת – וכעת לא ברור מה יעלה בגורל הדיאלוג שיזם הנשיא עם טהראן; בעיראק התחדשו הפיגועים; הבריטים עושים קולות של אובדן דרך באפגניסטן, והכלכלה מסרבת להתאושש. אבל האתגר הגדול ביותר שאובמה לקח על עצמו הוא לא בהתמודדות עם קים ג'ונג איל או בנימין נתניהו, אלא במקום שבו נשיאים גדולים, רפובליקנים ובעיקר דמוקרטים, נכשלו: הקרב על ביטוח הבריאות הממלכתי.

ארצות הברית היא המדינה המערבית היחידה שאינה מספקת לאזרחיה ביטוח בריאות ממלכתי. ערב המשבר הכלכלי ההערכה היתה של-46 מיליון אמריקאים, כ-18 אחוז מהאוכלוסיה, אין ביטוח בריאות, וללא רפורמה פדרלית, המספר יחצה את ה-50 מיליון בשנים הקרובות. ביניהם יש כ-10 מיליון אמריקאים שעובדים, אבל אינם יכולים להרשות לעצמם את הכיסוי הביטוחי היקר. לכך יש להוסיף מספר דומה של אזרחים שמחזיקים בביטוח בריאות באופן לא רצוף (מאחר ומרבית האמריקאים מבוטחים על ידי מקום העבודה שלהם, מי שמאבד או מחליף את עבודתו מאבד גם את הכיסוי הביטוחי).

בארצות הברית יש את בתי החולים הטובים בעולם, אולם כשבוחנים את העלות והזמינות של המערכת הרפואית על פני האוכלוסיה כולה – ובמיוחד בהשוואה למדינות אחרות – מתקבלת תמונה מאלפת, ונראה שאין עוד תחום שבו השיטה האמריקאית נכשלה כל כך. לקרוא את המשך הרשומה «

Written by Noam Sheizaf

יולי 18, 2009 at 12:18 am

פורסם בארה"ב