קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

Archive for the ‘איראן’ Category

בריטניה | ביקום המקביל של טוני בלייר

with 7 comments

מי שעקב אחרי ההצדקות הרשמיות לפלישה לעיראק לפני שש שנים, ואחרי שלל התחקירים, הגילויים, ולבסוף דיוני ועדת החקירה בחודשים האחרונים, לא היה יכול שלא לחוות אתמול תחושה מבחילה של ראייה כפולה.

בדיונים הקודמים של הוועדה שמענו מדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה דאז לארה"ב כריסטופר מאייר, שבלייר היה שיכור-כוח ומאוהב בעוצמה האמריקאית. שמענו שהוא הביע את תמיכתו בפלישה לעיראק עוד לפני שבארה"ב בכלל התחילו להכין לכך את הקרקע, ודאי לפני שהבריטים עצמם בכלל שמעו על כך. לפי העדות של מאייר, בלייר ביקר בחוותו של בוש בטקסס שנה שלמה לפני המלחמה, והתחייב שם לתמוך בכל מהלך צבאי של ארצות הברית. שמענו מעורכי דין בכירים, כולל היועץ המשפטי למשרד החוץ מייקל ווד, שהמלחמה הייתה בלתי חוקית (ווד גונן על כך שלא התערב בצורה מוחלטת במלמול על זה "שאלות מצפון הן עניין אישי") ; שמענו איך שר החוץ דאז, ג'ק סטרו, העדיף להתעלם מהדעה הזאת כי חשב שהחוק הבינלאומי בנושא הזה הוא "עמום" וכי בתפקידו הקודם כשר פנים הוא "נאמר לא מעט שמשהו הוא לא חוקי, עשה אותו בכל מקרה, וניצח בבית משפט" (זה אותו ג'ק סטרו ששחרר ממעצר את אוגוסטו פינושה, ובכך גדע מה שהיה יכול להיות פריצת דרך היסטורית במשפט בינלאומי).

שמענו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, סר אוליבר גולדסמית', איך הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה ברגע האחרון, ואיך עד שבועות ספורים לפניה הוא סבר שהיא בלתי חוקית; איך הוא נדרש סופית לחוות דעת רשמית ומחייבת רק כאשר צבא בריטניה כבר עמד בגבול עיראק, והמפקדים דרשו תשובה של כן-או-לא; איך גם כשהסכים שהחלטה 1441 של האו"ם "יכולה להוות בסיס סביר ליציאה למלחמה", סייג זאת באומרו ש"אם הייתי נאלץ להציג את ההחלטה כעילה בפני בית דין, כ לא בטוח שבית הדין היה משתכנע". עדות יוצאת דופן ניתנה מפי סגניתו, עובדת הציבור היחידה שהתפטרה במחאה על המלחמה, הרייט ווילמהורסט. מבחינתה, המלחמה הייתה בלתי חוקית בעליל; החוק הבינלאומי בעניין פשע האגרסיה הוא בהיר כיום; וג'ק סטרו, עם כל הכבוד, הוא לא משפטן בינלאומי.

והרי בדיוק בזה אמורה להתמקד עבודת הוועדה. המלחמה בעיראק אמנם היוותה רקע ובמה לפשעים מפלצתיים נגד האנושות (כלא אבו גרייב, הפצצות חוזרות ונשנות של אזרחים, פיגועי התאבדות בקנה מידה תעשייתי על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד) והשלכותיה (התמוטטותה של מדינה שלמה, תחילת הפיכתה של אירן למעצמה אזורית, החלשות פטאלית ובלתי הפיכה של ארה"ב) עוד יורגשו במשך עשורים. אבל החשוב ביותר מבחינת אחריות אישית ופלילית היא שהמלחמה הייתה בלתי חוקית מלכתחילה; קרי, זאת הייתה מלחמה תוקפנית ופשע נגד השלום (war of aggression), שארה"ב ובריטניה יצאו אליה מבלי הסמכה של מועצת הבטחון של האו"ם. ההחלטה האחרונה של האו"ם לפני המלחמה הייתה החלטה 1441, שקראה לסדאם לקיים את תנאי הפסקת האש של מלחמת המפרץ הראשונה – להתפרק מנשקו ולאפשר גישה למפקחי האו"ם, או "לעמוד בפני השלכות רציניות". כל הצוות המשפטי של ממשלת בריטניה, ובראשם היועמ"ש גולדסמית', היו סבורים כי מבלי החלטה חד משמעית של מועצת הבטחון, יציאה למלחמה נגד עיראק תהיה פלילית. בלייר, בוש, והצוות המשפטי של בוש (שהביא לנו את הפטריוט אקט ומחנה גואנטנמו) יוכלו לצאת למלחמה אם סדאם לא ייענה להחלטה 1441, קרי, יפר את הפסקת האש שהן צד לה.

לאחר מערכת לחצים כבדה, גולדסמית' נתן עצה מהוססת שהסכימה עם הפרשנות הזאת. בלייר פירש אותה כאור ירוק נחרץ, וכדי לנסות ולהביא את הציבור הבריטי לצידו, שחרר דו"ח מופרך, שטען כאילו לסדאם יש נשק להשמדה המונית שיוכל להפעיל בהתראה של 45 דקות; הנוסח המדויק של המידע – שלסדאם יש נשק כימי לטווח קצר ביותר שהוא יכול להפעיל בשדה קרב נתון בהתראה הנ"ל – טושטש; המקור המפוקפק של המידע – נהג מונית בגדדי, למען השם – נחשף רק בשימועי ועדת החקירה, לפני כחודש.

שבריריות הטיעון המשפטי בעד המלחמה, השנאה והתיעוב שמרבית אזרחי בריטניה חשים כלפי בלייר – עד כדי כך שהוא נאלץ לא מזמן להתגונן ש"זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותי" – והעדויות שבאו עד כה בפני וועדת החקירה והציבור, תרמו כולם לציפייה שנשמע מטוני בלייר אתמול משהו שלא שמענו עד כה: פקפוק, חרטה, ביקורת עצמית – לפחות הצטדקות. מאחוריו ישבו משפחות שכולות – בשקט ובאיפוק בריטי מקפיא. בחוץ הפגינו משפחות שכולות נוספות, גם של אזרחים עיראקים וגם של חיילים בריטים. בלייר, שנאלץ להתחמק למרכז הכנסים בו מתנהלים השימועים בכניסה האחורית – כמו אסיר המובא לבית משפט. הוא לא חייך – נדיר מאוד אצל בלייר – והעדים שישבו קרוב אליו אמרו שידיו רעדו עד שהתקשה למזוג לעצמו כוס מים.

מה שקרה בשש השעות הבאות היה משונה כל כך שאף שביליתי את כל אתמול בבהייה בשידור החי של השימוע, קשה לי מאוד לשחזר במילים את הרגע שבו התפקידים השתנו, שבו קומתו של בלייר נזקפה, והשופטים המחמירים הפכו לחברים לארוחת תה במועדון יוקרה; כפי שכתב הפרשן הפרלמנטרי של הגרדיאן, סיימון ג'נקינס, איך קרה שרוחו של טוני בלייר קמה לתחייה.

בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר.

וכך, אנחנו שומעים שהדו"ח המופרך לא היה מופרך, אולי רק מנוסח ברשלנות-משהו, ושאם היה מוציא את הדיווחים המודיעינים במלואם, כולם היו משתכנעים בעד המלחמה; סדאם לא קיים את תנאי הפסקת האש ולכן היה מוצדק לצאת למלחמה; הטיעון לגבי 45 הדקות "לא היה עקרוני" ובלייר עצמו כמעט ולא שם לב אליו – מה שאומר שהוא היה רה"מ היחיד שלא קרא עיתונים; ראו, למשל, את העמוד השני של הסאן, העיתון הנקרא במדינה, ערב המלחמה, ושימו לב למאמר המערכת. בדיעבד, כמובן, הסתבר שלא היה לא נשק ולא בטיח, ושסדאם דווקא קיים את תנאי הפסקת האש והתפרק מנשקו – אבל בלייר הוא לא מסוג החובבנים שיתנו לעובדות להפריע.

במגעי מכחול עדינים, כמעט לא מורגשים, הפך בלייר את המנטרה שליוותה את המלחמה, "העולם ניצב בפני איומים חדשים בעקבות 11 בספטמבר, ואחד מהם הוא סדאם", ל"אחרי ה11 בספטמבר התפיסה שלנו את איום הטרור השתנתה." להערה של אחד מחברי הוועדה שסדאם לא היה קשור לאל-קעידה הוא השיב בחיוב, מה שלא הפריע לו להציף את 11 בספטמבר בכל משפט שני או שלישי.  כלי הנשק להשמדה המונית קיבלו סוג של אל-קיום מקביל: חשבנו שהם היו שם, הם היו צריכים להיות שם, ואם לא היינו פולשים, הם לבטח היו שם כיום. בלייר אפילו לא היסס לייחס לעצמו, במשתמע, כוחות-אוב, ואמר: "כל הזמן שואלים על 2003, אבל צריך לשאול גם על 2010. אלמלא היינו נוקטים בפעולה, סדאם והבנים שלו.. עם המחירים של 100 דולר לחבית נפט… היו היום מחזיקים בנשק הזה והיינו מאבדים את הנחישות לפעול." כמובן; רק שהזינוק במחירי הנפט קשור ישירות למלחמה, וגם אם סדאם (מיותר לציין, מיפלץ וחלאה בזכות עצמו) היה נשאר בשלטון, אין שום סיבה להניח שארצו המדוללת והמפורקת הייתה לפתע מקימה צבא מפואר.

וכך זה המשיך. גולדסמית' לא היה נתון לשום לחצים; בניגוד למה שידוע לכל דבעי, בלייר לא מידר את הממשלה והפרלמנט מקבלת ההחלטות; בוש גילה הבנה למחויבויות של בריטניה, ולא לחץ עליה לצאת למלחמה. בלייר קינח בשקר העצום ביותר בעדות כולה – שהעולם בטוח יותר כתוצאה מהפלישה – ובין לבין, שחרר רמזים עבים שאם היה ראש ממשלה כיום, היה מעודד מדיניות דומה כלפי אירן. בכך, לפחות, הייתה מן הנחמה: ראינו אחד מאדריכלי הכשלון המונומנטלי של מלחמת עיראק אומר שמלחמה מול אירן היא פחות או יותר אותו הדבר.

ההופעה המושלמת הזאת נסדקה רק ברגע האחרון. האם יש לך חרטות, הוא נשאל, כשמאחוריו המשפחות השכולות נדרכו. תחושת אחריות, כן, אבל לא חרטה,הוא ענה. החדר התפרץ בקריאות בוז. בלייר המשיך: אני מתחרט שהעניין הזה חילק את המדינה, אבל באמת שניסיתי כמיטב יכולתי לרפא את הקרע. הייתי מקבל בדיוק את אותן ההחלטות גם היום. הקהל זינק על רגליו. "אתה שקרן," צעק אח שכול. "ורוצח," הוסיף מישהו. בלייר נמלט מהאולם עם שומרי ראשו.

אין כמובן להתפלא על כך שהוועדה לא הקשתה על בלייר. יושב הראש -ג'ון שילקו – הוא לא שופט עליון, אלא פקיד בכיר, וחבר לשעבר בוועדת באטלר, שב2004 הפילה את האחריות לאי-קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק על זרועות המודיעין במקום על הממשלה. חבר אחר, מרטין גילברט, השווה את בלייר ובוש לצ'רצ'יל ורוזוולט. חבר שלישי, סר לורנס פרידמן, השתתף בכתיבתו של "נאום שיקגו" של בלייר, שב1999 הגדיר את קווי היסוד של מדיניות החוץ של ממשלת הלייבור. שני החברים האחרים, רודריק ליין והברונית פרשר, השתתפו אמנם בדיונים אמש אבל לא לחצו את בלייר אל הקיר באף נושא. וגם זה אינו מפליא: כל בעל-שררה, כולל את אלה שיקבעו את המשך דרכם המקצועית של חברי הוועדה, צפה בבלייר וראה בעיני רוחו את עצמו בעוד שנה שנתיים; וחברי הוועדה ידעו זאת טוב מאוד, בדיוק כפי שהם ידעו כי העובדה שאינם פועלים במסגרת משפטית כלשהי משאירה אותם נטולי הגנה מפני פעולות נקם.

ומה הלאה? הוועדה צריכה עוד לשמוע את עדותו של ראש הממשלה, גורדון בראון, שהיה שר-אוצר בתקופת בלייר. אם תקבל, בהצתה מאוחרת, חוש של אחריות היסטורית, אולי תזמן את בלייר לעדות נוספת ותלחץ אותו על חוקיות המלחמה; לא סביר שזה יקרה כפי שהיה ראוי שזה יקרה. בלייר עצמו ימשיך לכהן כשליח הקוורטט לענייני שלום במזרח התיכון (בדיחת העשור).בינתיים, מתארגנות פעולה אזרחית להמעדתו של האדם הזה לדין; בולטת יוזמתו של העיתונאי הבכיר ג'ורג' מונביוט, שהקים אתר – www.arrestblair.org – המבטיח פרס כספי לא מבוטל  למי שינסה לבצע מעצר אזרחי של בלייר. סביר להניח שבלייר אפילו לא יגיע להארכת מעצר, לפחות זאת תהיה תזכורת שהמשפט הבינלאומי תקף גם לגביו ולמעשים שלו יש מחיר.

[דימי ריידר]


Written by dimireider

ינואר 30, 2010 at 5:49 pm

איראן | מה שלא הורג תנועה…

with 3 comments

אין שום ספק שראינו השתלחות חסרת רסן של המיליציות וגם המשטרה במפגינים. ראינו נשים צעירות נרצחות בקור רוח על ידי אנשי הבאסיג', ראינו גז מדמיע, אלות ואפילו ריסוס בחומר מגרה כלשהו ממסוקים.
אבל חשוב לזכור מה לא ראינו היום: לא ראינו התממשות של אף אחד מתרחישי הקיצון. המשטר לא התקפל ולא נכנע, וחמינאי לעת-עתה שומר על כיסאו. מצד שני, לא הייתה מחיצה נחרצת של המחאות: הטנקים לא הופיעו ברחובות, הירי נעשה בעיקר בידי מתנדבי הבאסיג' (כמו בימים הקודמים) ולא, חלילה, במכונות יריה. לא חזרנו לטיינמן, ולפי הדיווחים שמספרים כי שמי טהרן מצטלצלים שוב בקריאות "אללהו אכבר", "מוות לדיקטטור" ו"להפיל את חמינאי", נדמה שהרוח של המפגינים לא נשברה.
יש שלוש התפתחויות חשובות היום: שני דברים שקרו ודבר אחד שלא. שני הדברים שקרו הם פתיחת השגרירויות הפורטגלית, האוסטרלית, הבריטית וההולנדית לקליטת פצועים, כאשר התברר כי הבאסיג' אורבים לפצועים בבתי החולים; והקריאות של מוסאווי לשביתה כללית אם ייעצר. שביתה כללית היא נשק יום הדין – לא רק שהיא גורמת לנזקים בלתי רגילים לכלכלה, היא גם מעמידה לרשות תנועת המחאה פי כמה יותר אנשים, המשתחררים באמצעותה מעיסוקי היום-יום. זה שמוסאווי הרים את הנשק הזה ובינתיים משהה אותו אומר הרבה גם על הנחישות של תנועת המחאה, אבל גם על הפרגמטיות שלה והנכונות לעצור בכל שלב.
ומה הדבר החשוב שלא קרה? הצבא לא יצא לרחובות. הצבא האיראני וגם משמרות המהפכה נשארו בבסיסיהם, וע"פ דיווחים שונים ומשונים מפקדי הצבא אף סירבו רשמית לפעול כנגד המפגינים. משמרות המהפכה זה עניין אחר לגמרי, ולא מן הנמנע שהן נשק יום הדין של המשטר; מאידך, אם תהיה הפיכה בכוח באיראן, היא יכולה להתבצע אך ורק באמצעות או לפחות בתמיכת המשמרות – כל תסריט אחר, במיוחד ניסיון הפיכה של הצבא, יביא למלחמת אזרחים אמיתית. אבל אם יש עדיין סיכוי סביר שהמשמרות מחכות לשעתן, הרי ברור למדי שהצבא נוקט עמדה פוליטית לצידם של המוחים; וזה אומר, שלכל הקצינים הבכירים יש הרבה, הרבה מאוד להפסיד מנצחון של המשטר.
בינתיים, כאמור, בטהרן עומדים האנשים על הגגות ועל המרפסות וקוראים את קריאות המחאה אל תוך הלילה. מחר לכל אחד מן הצדדים תהיה אפשרות להסלים את המצב, או לפתור אותו. לפי היום, נדמה שהסיכוי שתנועת המחאה תיכנע הוא קטן מתמיד; אבל קרע ושינוי עמדות במערכת השלטונית נראים כמו תרחישים הולכים ומתחזקים. נדווח על כל התפתחות כאן וב"קו איראן". דימי ריידר

Written by dimireider

יוני 20, 2009 at 9:09 pm

פורסם באיראן

Tagged with

ארה"ב | ממשל בין הטיפות

with one comment

ההפגנות ההמוניות באיראן בעקבות הבחירות לנשיאות תפסו את המערב בהפתעה. כנראה שעשורים של שינון המנטרות על ציר הרשע והקנאות השיעית עשו את שלהם, עד כדי כך שלא רק הציבור הרחב, אלא גם מנהיגי מדינות, אנשי מודיעין ופרשנים החמיצו את עוצמתו של המאבק הפנימי במדינה. עד לבחירות, במערב עסקו בעיקר בשאלה האם מוסאווי שונה מאחמדינג'אד או שהוא מייצג את אותה הדרך, רק עם רטוריקה נעימה יותר. יש עדיין לא מעט אנשים – ביניהם ראש המוסד ושר הביטחון שלנו – שמתעסקים בסוגיות האלו, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין כרגע שמוסאווי אינו הסיפור: הסיפור הוא הקרב הפנימי באיראן, והשאלה שעל הפרק היא הישרדותו של המשטר.

מנקודת מבט אידיאולוגית, אפשר לראות בהפגנות באיראן – כמו בהצלחה היחסית של מחנה ה-14 במרץ בלבנון – הצלחה לברק אובמה, שמבקש לגבש קואליציה מתונה בעולם הערבי שתבלום את השפעת הרדיקלים ותביא להסדר בסוגיה הישראלית-פלסטינית. זו תפיסה הפוכה לזו של ג'ורג' בוש, שביקש לבודד את הסוגיה הישראלית-פלסטינית – מתוך הנחה שלא ניתן להגיע לפיתרון – והשתמש באסטרטגיה של בלימה אגרסיבית כלפי כל יתר העולם הערבי וקריאה פומבית לדמוקרטיזציה ושינויים מבניים כתנאי לדיאלוג או שיתוף פעולה עם המערב. בהערת אגב, קשה שלא לשים לב לאירוניה: דווקא אובמה מפגין גישה פרגמטית, שמוכנה לשתף פעולה גם עם משטרים בעייתיים בשם קידום האינטרסים המערביים ליציבות וביטחון, ואילו בוש ניסה לכפות על העולם הערבי את תפיסתו האידיאולוגית, כתנאי לשיתוף פעולה פוליטית – גם במחיר של ניכור ואלימות גוברים.

הבעיה היא שהאירועים באיראן טרפו את הקלפים מבחינת אובמה:  לקרוא את המשך הרשומה «

Written by Noam Sheizaf

יוני 19, 2009 at 6:54 pm

פורסם באיראן

Tagged with ,

איראן | מחשבות על דרשת חמינאי

leave a comment »

  • מוסאווי וכארובי היו אמורים להיות לצדו בתפילות יום השישי; ע"פ עיתון הטיימס, הוא אף איים עליהם בגלות אם לא יופיעו. הם נעדרו, ואף קראו לתומכיהם שלא להגיע לתפילות – נראה שהיו בטוחים מספיק במרחק בין איומיו של חמינאי ליכולותיו.
  • גם תוכן הנאום, גם הנימה שלו וגם העדרו של אחמדינג'אד – שלא נראה בציבור כשלושה ימים ורק הקליט בווידאו נאום אתמול בערב – מצביעים על כך שחמינאי מבודד יותר ויותר משאר מערכות השלטון. גם הנאום עצמו – עם המשך הזגזוג שדיווחנו עליו שלשום, עם טיעונים חלשים מאוד ("כיצד ניתן לזייף 11 מיליון קולות?" פשוט לא סופרים אותם) והפחדות סרק על מזימות אויב; נשמע יותר כמו אלתור של אדם אחד מאשר כמהלך מתוכנן של קבוצת פוליטיקאים בכירים (מועצת שומרי החוקה).
  • אם הצבא ימשיך בסירובו להתערב, ואם מוסאווי וכארובי ימשיכו בהתעלמותם מחמינאי, נראה שהישועה היחידה של המשטר הוא הפיכה פנימית – כלומר, הדחתו של חמינאי ע"י מועצת המומחים והחלפתו, ככל הנראה ע"י יו"ר המועצה רספנג'אני. רספנג'אני, הנהנה מיחסים טובים עם הצבא והנחשב לפרגמטי (יחסית לחמינאי, כמובן) נראה בדיוק כמו החומר המדלל שיאפשר לרפובליקה להתעדכן אבל גם לשמור על המבנה שלה ועל כוחה.
  • אף שאין מי שמסכן את מעמדו יותר מרסנפג'אני, חומייני דווקא שיבח אותו וגונן עליו – אולי בטקטיקה של הפרד ומשול, אולי בניסיון לרמוז לרספנג'אני שיש לו מה להרוויח מברית כזאת.
  • נדמה שלא מעט מדינות וארגונים חיכו לדרשת יום השישי כדי לראות מה יהיה הקו של חמינאי – האם יתפשר ויאפשר בחירות חוזרות, האם לפחות יקרא לסיבוב שני. משנכונו שהוא מתכוון להמשיך בקו שלו, החליטו להביע עמדה נחרצת בהרבה- שגריר איראן בבריטניה זומן "להסביר" את הנאום, אמנסטי אינטרנשל הוציאו הודעת גינוי, ופסגת מנהיגי אירופה בבריסל קראה לאיראן להוכיח שהבחירות היו הוגנות. זה נראה כהכנה למחר – אם וכאשר יהיה עימות אמיתי ורחב בין המפגינים לממשלה.

כמובן, כל ההתפחויות האלה לא מחייבות אחת את השניה. למשל, ראספנג'ני יכול להפיל את חמינאי אבל להחליט שמוסאווי מסוכן מדי, ולמנות לנשיאות את רזאי, המתחרה השמרן של אחמדינג'אר.  ההתפתחות החשובה באמת תתרחש מחר – מוסאווי, כארובי וחתאמי מתכוונים לצועד על אף איסור מפורש של חמינאי עצמו. זאת קריאת תיגר ישירה כל כך מול המנהיג הרוחני הגדול שזה יאפשר לו להפעיל את משמרות המהפכה, ואולי אף יאפשר לו לנסות לשכנע את הצבא לשקול מחדש את מדיניות אי-ההתערבות שלו. במקרה כזה התסריט הוא כיכר טיינמן. יחד עם זאת, כשמדברים על טיינמן נוטים לשכוח שעל אף הדיכוי האכזרי של תנועת המחאה, סין נאלצה לשחרר לא מעט ברגים בשני העשורים לאחר מכן – כך שגם אם תנועת המחאה תותקף מחר בנשק חם, הרפובליקה האיסלאמית לא תשוב להיות מה שהייתה. דימי ריידר

Written by dimireider

יוני 19, 2009 at 6:45 pm

פורסם באיראן

איראן | הפרד וכשול

leave a comment »

לפי הכותרות בארצנו, נדמה שהמדיניות של ממשל איראן היא יישום מהוסס, ועל כן כושל, של הפרד ומשול. בתחילה, זימן חמינאי את מוסאווי וניסה להרחיק אותו מהמפגינים – אתה משלנו, מהפכן, אין לך קשר אמיתי לפרחחים האלה, וכד'. לפי הופעותיו המרובות של מוסאווי בעצרות של "הפרחחים" מאז אותה שיחה, נדמה שהטקטיקה לא עבדה. עכשיו מנסה אחמדינג'אד לשכנע שהמארגנים לא שייכים אל העם. לפי דיווחי הטוויטר בשעה זו מעל גגות טהראן נשמעים קריאות אללהו אקבר ומוות לדיקטטור "פי שלוש מאמש". כך שגם זה לא נשמע משכנע במיוחד.

בשלב זה קשה לאמוד כיצד תתפתח תנועת המחאה מכאן. לדעתו של בלוג זה אם הממשל לא ייפעל בתקיפות עד השבוע הבא, ואולי אפילו אם כן, יבשילו התנאים להחלפתו של חמינאי, אולי ברספנג'אני, ולבחירות חוזרות. בינתיים אפשר לתהות על תרגיל חשבוני פשוט: אם טרם הוכרזה שביתה כללית באיראן, ונוסף על מיליוני המפגינים היו גם מיליונים שהלכו ללימודים, לעבודה וכיו"ב – כמה אנשים נראה מחר, בתפילות יום השישי?

בינתיים, אולי אפשר לשאוף מעט עידוד מהסלידה שמתפתחת באיראן סביב פעלות הבאסיג', שאחראיים כנראה לרוב הרג המפגינים בימים האחרונים. הם זכו לגינוי אפילו של חמינאי עצמו, והותקפו על ידי הערוצים האיראנים הרשמיים. בפרלמנט חברי האופוזיציה מאיימים להתחיל לחשוף אחד אחד את זהויותיהם של הבאסיג'ים שצולמו יורים על מפגינים, ואלה מצידים התחילו לכסות את פניהם מחשש לזיהוי ונקמה.

והערה לסיום – נשמח כמובן לכל שאלה, תהייה, דעה, הצעה ובקשה להברה. יש לנו כפתור תגובות – אנה הקליקו.

מחר: כל הפרשנויות שהבטחנו, מהתקשורת ועד ארה"ב, ואולי כמה הפתעות.

Written by dimireider

יוני 18, 2009 at 11:18 pm

פורסם באיראן

Tagged with

איראן | פרשנות: הזיגזג של חמינאי וספירת הקולות; קריקטורות טריות מאיראן

with 2 comments

בלי להפליג בציפיות לגבי מה צופנים הימים הקרובים באיראן, אפשר כבר עכשיו להגיד שמוסדות הרפובליקה האיסלאמית נפגעו קשות, והמוסד שנפגע קשה מכל הוא,

רחראב עלי חמינאי

כנראה, זה של המנהיג הרוחני העליון – אייתולה עלי חמינאי. לחמינאי יש את הסמכות הפוליטית והרוחנית העליונה במדינה – מאין שילוב של נשיא רוסיה והאפיפיור. הוא אולי לא נציג אלוהים עלי אדמות, אבל הוא די קרוב. הוא אמור להיות מעל לתככים פוליטיים. אז תארו לעצמכם איך נראית בשביל איראני ממוצע, אפילו לא בהכרח מעורב פוליטית, ההתנהגות הבאה:

יום ראשון 15.6: המנהיג העליון חמינאי יוצא אל התקשורת, ובלא לחכות שיעברו שלושת ימי הערעורים והבדיקות החוזרות המובטחים בחוקה, מודיע שאחמדינג'ד זכה בבחירות.

הבחירות ב12 ביוני היו ביטוי אמנותי של האומה, שיצר התקדמות חדשה בהיסטוריה של הבחירות במדינה… הן היו הערכה אלוהית של רצון העם

יום שני, 15.6 בבוקר:  אחרי ההפגנות הראשונות, יצא חמינאי שוב אל התקשורת ואימץ מחדש את הבחירות, כאשר הוא שוב מברך את אחמדינג'ד כמנצח.

יום שני, 15.6 בצהריים: חמינאי מבקש ממועצת החכמים "לחקור" "אי סדרים אפשריים" בבחירות

יום שלישי 16.6: חמינאי מביע שוב תמיכה באחמדינג'ד

יום שלישי 16.6: מועצת החכמים מודיעה שתספור מחדש את הקולות.

כל הזיג זג הזה יכול לסמן אחד משני דברים – שחמינאי בפניקה (פחות סביר); או שיש נתק רציני בין מוסדות השלטון האיראני, והם מתקשים לתאם את פעולותיהם.

האם ספירת הקולות ושיחות ההרגעה של חמינאי יעזרו? יש כמה אפשרויות:

לקרוא את המשך הרשומה «

Written by Dimi

יוני 17, 2009 at 1:30 am

פורסם באיראן

Tagged with

קו חוץ פותח ערוץ מיוחד לאיראן

leave a comment »

אל מול מבול הידיעות מאיראן והדיווח העצל יחסית של מרבית האתרים הישראלים:

Mideast Iran Presidential Elections

הבלוג עצמו ינסה לחזור לייעודו המקורי – מתן פרשנות. כל פרשנות על ארועי איראן תפורסם גם כאן וגם בערוץ האיראני. בשעות הקרובות – מבט על הבטחת וועדת הבחירות לספור מחדש את הקולות…

Written by Dimi

יוני 16, 2009 at 10:49 am

פורסם באיראן

איראן | ההפגנות, הזווית הישראלית, וכוכב נולד עם מחמוד אחמדינג'ד

with one comment

מפגיני אופוזיציה בטהרן, היום. לפי הבי-בי-סי בפרסית, "מיליונים" יצאו להפגין בעד בחירות חוזרות. אחמדינג'אד מצדו סבור שכולם באו להבחן לכוכב נולד.

הלילה יורד על טהרן (השעה שם היא שעון ישראל + שעתיים וחצי). הפגנת המיליונים מפוזרת בשעה זו על ידי ידי התאחדות הסטודנטים האיראנים ("באסיג'), שמסתבר שיש לה מיליציה חמושה משלה. לפי אתרי החדשות, בין אדם אחד לשבעה נהרגו בשעה האחרונה בטהרן. מצד שני, גולשים בטוויטר מדווחים שבחלק מהמקרים הקהל הלא חמוש התקיף את היורים והרגם.

הבלוג נועד במקור לספק פרשנות, ואנחנו מקווים שנוכל לחזור לכך בקרוב – עכשיו שאתרי החדשות הישראלים קלטו סוף סוף את גודל הארועים, ומתחילים לספק משהו שנראה כמו סיקור הולם.  אז הנה ניסיון לשוב לשורשינו – כמה שאלות וכמה השערות:

  • איפה הצבא? על אף הפגנות ההמונים, שריפת תחנות משטרה והתקפות על בנייני ממשל, השלטון באיראן טרם הפעיל את הצבא הסדיר ואת משמרות המהפכה. לפי כמה וכמה דיווחים, הצבא הודיע בעצמו שאין לו כוונה להתערב בחילוקי דיעות פוליטיים. אם זה נכון, אלה חדשות-ענק – אין ארגון עם חוש פוליטי מפותח יותר מצבא, במיוחד במדינה עם משטר מיליטנטי.
  • איפה הקהילה הבינ"ל? אנחנו מקווים להעלות פה פוסט נפרד שיתעסק בזווית האמריקאית על כל העניין. אבל איפה שאר הקהילה הבינ"ל? התגובות הזהירות מאוד של האיחוד האירופי ושל המדינות המרכיבות אותו רומזות שהקהילה מנסה להלך בין הטיפות – לא לתת חיבוק דב לאופוזיציה ולא להרגיז את אחמדינג'אד – שאיתו אולי יצטרכו לנהל מו"מ מדיני – מצד אחד, אבל גם לא לחבק משטר ימני ועוין בסה"כ מצד שני. מצד שלישי, האלימות הקשה שמתחוללת בטהרן בדקות אלו ממש מתחילה לדחוק מנהיגים מערביים אל הקיר; סרקוזי גינה הרגע את הפגיעה במפגינים, ואין ספק שהוא לא האחרון.
  • מה הזווית הישראלית? צריך אולי להתחיל בהפרדה עדינה בין מה טוב לישראל כמדינה אחת מני רבות במזה"ת, ומה טוב לישראל כפי שהיא נתפסת ע"י ממשלת נתניהו. מהזווית הראשונה, צריך להחזיק את כל האצבעות שיש ל"מהפכה הירוקה" – החילונית יותר, המתונה יותר, ששואפת להגדלת המרכיב הדמוקרטי במערכת המסובכת של איראן ולזכויות נשים בפנים, ולפתח מערכת של הרתעה הדדית – לעומת ערעור משטרים ערביים ואיומי מלחמה – כלפי חוץ. מדיניות כזאת סביר להניח שתוריד משמעותית את הלחץ על ישראל מבחינת החיזבאללה וארגונים עוינים אחרים, ותעזור לפתח יציבות אזורית ארוכת-טווח. מבחינת נתניהו, לעומת זאת, איראן אגרסיבית ובלתי-צפויה בראשותו של אחמדינג'אד, שמאיימת על השלום האזורי ועל יציבות המשטרים הערבים ה"מתונים", היא קלף פוליטי שערכו לא יסולא בפז. מבחינה אזורית, איראן כזאת מפחידה משטרים ערבים אחרים ודוחפת אותם לפשרה עם ארה"ב וכיו"ב עם ישראל; מבחינת יחסינו עם ארה"ב, ישראל יכולה לשווק את עצמה כהמוצב המערבי החזק ואולי האחרון-כמעט אל מול האיום האיראני. זה גם עוזר להדוף לחץ אמריקאי בעניין הפלסטיני; אם אין איום איראני, נפתחות מול ארה"ב אפשרויות עצומות ללחץ מול ישראל, ובראשן מיתון הסיוע הצבאי.
  • רגע, אבל למה כל ההתרגשות? הרי איראן היא תיאוקרטיה-טוטליטרית-איסלאמיסטית-אמאל'ה-ג'יהאד. לא בדיוק. ראשית, המערכת השלטונית באיראן מורכבת למדי, ועל אף הכוחות העצומים של המנהיג הרוחני העליון (אייטולה עלי חמינאי) ומועצת החכמים, איראן היא לא מדינה אוטוריטרית-דיקטטורית כמו, למשל, סוריה, ובוודאי שלא מלוכה אבסולוטית כמו ערב הסעודית. סמכויותיו של הנשיא אמנם מציבות אותו שני או שלישי במדרג הכוח, אבל עצם זה שהוא נבחר ישירות על ידי העם,  הופך אותו למד הלגיטימציה של הממשל. לגיטימיות היא ה"קסם" שמחזיק מערכות שלטוניות – החל מתשלום מסים ואי-התקפת פקחי חניה וכלה ב"אם עצרו אותו, כנראה שהוא בכל זאת אשם במשהו", המנטרה שהחיזקה את ברה"מ על כנה 70 שנה. העובדה שהנשיא, בהבחרו, חותם "חוזה" עם כמה עשרות אחוזים מן האוכלוסיה שהצביעו עבורו, וכמה עשרות האחוזים שהצביעו נגדו אבל מקבלים את מרותו ואת נציגותו (זה בדיוק החוזה שהאופוזיציה מסרבת כעת לחתום עם אחמדינג'ד), הם כח פוליטי רציני – ומאפשרים לנשיא להתנהג במידה גדולה מאוד של חופש, גם מול "המנהיג הרוחני העליון וחכמיו".
  • אז מה הלאה? אם אתמול עוד נראה שתהיה אפשרות לעלי חמינאי וחכמיו להציל את יוקרתם ולאפשר בדיקה של התוצאות, הרי שארועי היום העלו משמעותית את ההימורים. בהתחשב בכך שהודעתו של חמינאי על "חקירה" של ספירת הקולות לא מנעה ממיליוני אנשים לצאת ולהפגין בעד בחירות חוזרות, והאפשרות לממשלת אחדות נראית כבדיונית לחלוטין, נראה שאיראן נמצאת בצומת של שתי דרכים. האחת: דיכוי אלים ביותר של התנועה הדמוקרטית ולמעשה ביטול הרפובליקה האיסלאמית של איראן, עם החלפתה בתיאוקרטיה דיקטטורית בראשות חמינאי ואחמדינג'ד. זאת אפשרות ממשית שהלחץ לבחור בה יגבר מבחינת הממשל בימים הקרובים. יחד עם זאת, היא תלויה מאוד בהחלטה של הצבא – שבינתיים נדמה שמפעיל זהירות פוליטית בלתי-רגילה. אפשרות שניה היא בחירות חוזרות ודמוקרטיזציה משמעותית של הרפובליקה, כאשר האייטולות נשארים בתמונה אבל הופכים למרכיב חוקתי-רוחני יותר מאשר שלטוני. גם זה תלוי מאוד ביכולת של הממשל להפעיל אלימות מאסיבית, ובנחישות של מנהיגי האופוזיציה.
  • לבסוף, נראה שזה הרגע שבו צריך להתגבר על ההתנשאות (הלא תמיד מבוססת) של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", ולתת כבוד לאזרחים של איראן. מאז יום שבת, עשרות אלפי בני אדם –  נשים וגברים כאחד, יש לציין – מקיימים התנגדות אזרחית אמיצה להחריד לשלטון שידוע בהעלמת מתנגדים. בואו נקווה לטוב. דימי ריידר

Written by dimireider

יוני 15, 2009 at 9:17 pm

פורסם באיראן

Tagged with

איראן | בין מהפכה למהפך

leave a comment »

עדכון: ירי על מפגינים בטהרן, לפחות מפגין אחד נהרג. אנשים נמלטים אל הגגות. 119 פרופסורים באונ' טהרן התפטרו, במחאה על התקפת המשטרה על מעונות הסטודנטים אמש)) 

בשעה זו מתקיימת בטהרן הפגנת המחאה הגדולה ביותר עד כה. נשיא איראן לשעבר מוחמד חתאמי ומוסאווי עצמו כבר הודיעו שישתתפו בתהלוכה; מצד שני, המנהיג העליון של איראן תיבל את הודעותו על כך שמועצת החכמים פתחה בחקירת תוצאות הבחירות באזהרה שמוסאווי ישא באחריות על התהלוכה אם היא תתקיים, ומקורות מקורבים אליו מסרו שהפעם המשטרה תפזר אותה באש חיה. הממשלה האיראנית פזרה הודעות כאילו הצעדה בוטלה, ולפי טוויטר אף פרצה לאתר האישי של מוסאווי ושתלה שם הודעה בעניין; ההודעה הוסרה כעבור כרבע שעה, ונכון לעכשיו הצעדה אמורה להתחיל בעוד כחצי שעה.

בזמן שטהרן מתכוננת למה שאולי ייזכר כרגע טיינמן שלה – או אולי כמהפכה הירוקה, השקולה מול הכתומה האוקראינית – ננסה לענות כאן על כמה שאלות חשובות, שהתקשורת בישראל בינתיים היטיבה להתעלם מהן:  האם מדובר במהפכה של האופוזיציה או מהפך מטעם השלטון?  בהתחשב במערכת המאוד-לא-דמוקרטית של איראן, למה כל זה בעצם משנה? מה הזווית הישראלית? איפה אמריקה? וכיצד תפקדה התקשורת הרשמית בסיקור הארועים מאיראן?

בלוג זה יתעדכן במהלך השעה הקרובה בתשובות. באותו הזמן, אתם מוזמנים לעקוב אחרי צעדת המחאה בערוץ הטוויטר שלנו מצד ימין. חדשות מתפרצות יופיעו מעל לפוסט, .

 

האם יש כאן ניסיון הפיכה מלמטה, או מהפך שלטוני מלמעלה?

כפי שנכתב כאן בסוף השבוע, יש שתי טענות סותרות. האחת היא, שהנשיא המכהן מחמוד אחמדינג'אד ניצח בהגינות בבחירות, והשתוצאות שפורסמו ע"י משרד הפנים האיראני (62% לאחמדינג'ד, 31% למוסאווי) הן נכונות. ההפגנות נגד התוצאות הינן תוצאה של "התרגשות יתרה"  (אחמדינג'ד עצמו, במסיבת עיתונאים אמש), או של ניסיון הפיכה בסגנון זו הכתומה של אוקראינה לפני כמה שנים.

הטענה השניה היא שמוסאווי זכה בבחירות, ושתגובת הממשל האיראני הינה בבחינת מהפך נגד נשיא נבחר.אפשר לחלק את הטיעונים בעד גרסה זו לארועים לשתי תת קבוצות: חוסר אמינות התוצאות הרשמיות, ופעולות הממשל לפני, אחרי, ובמהלך הבחירות.

חוסר אמינות התוצאות הרשמיות: בנוסף לפער העצום בין הסקרים שפורסמו לפני הבחירות והתוצאות עליהן הודיע הממשל באיראן, יש עוד שתי נקודות עליהן כדאי להתעכב: האחת, היציבות החשודה ביחסי הקולות כפי שדווחו במהלך היום בלי קשר לכמות הקולות שנספרו; והשניה, חוסר ההתאמה המוחלט בין תוצאות הבחירות המקומיות לבין כל מה שידוע לנו על המועמדים ועל אזורי הבחירה השונים באיראן. הפרשן וההיסטוריון המוערך חואן קול מסביר:

"בין השאר, נטען כאילו אחמדינג'אד זכה בעיר טאבריז (בירת מחוז אזרבייג'אן) ברוב של 57%. זאת על אף שמוסוואי הוא אזרי בעצמו, ושלאזרבייג'ן יש היסטוריה ארוכה של הצבעה עבור מועמדים שמגיעים מהמחוז. כמו כן, אחמדינג'ד ניצח לכאורה בטהרן בלמעלה מ50%. זה בלתי הגיוני לחלוטין [ועומד בסתירה לטענה המרכזית של תומכי אחמדינג'ד, שעד הבחירות השלימו עם הפסד בטהרן אבל ציפו לניצחון באזורי הספר – ק"ח]. המועמד השלישי, קארובי, קיבל בסביבות ה320,000 קולות, מה שמנוגד לחלוטין גם לתחזיות [וע"פ דיווחים אחרים, מספר הקולות שקארובי קיבל לכאורה פחות ממספר החברים הרשומים במפלגתו]. בבחירות ה2005 קארובי קיבל 17%, וב2009 לכאורה פחות מ1%. ובסופו של יום, אחוזי התמיכה באחמדינג'אד כמעט ולא השתנו ממחוז למחוז, בעוד שבכל מערכת בחירות קודמת באיראן היו הבדלים משמעותיים לפי קבוצות אתניות ופוליטיקות מקומיות.
בנוסף, ע"פ החוק האיראני, וועדת הבחירות אמורה להמתין שלושה ימים לפני שהיא מאשרת את תוצאות הבחירות, ומגישה אותן לחמניאי לאישור סופי. המרווח הזה נועד לאפשר הגשת ערורערים ובדיקות חוזרות. במקרה הזה, התוצאות הוכרזו ואושרו ע"י חמינאי כבר למחרת.

לתהיות האנליטיות מצטרפים עדכוני שטח. במהלך כל היום דווח על מחסור בפתקי הצבעה באזורים בהם האופוזיציה חזקה; במהלך הלילה איראנים דיווחו בטוויטר כי ראו פקידים שורפים פתקים שלא ברור אם נספרו; גולש אחד סיפר שדודו, המשרת באחת מהוועדות המקומיות שספרו את הקולות, קיבל את פניה של משאית עם קלפיות עם מנעולים שבורים; נאמר לו שהן קפצו ונפלו בזמן הנסיעה וכך נשברו המנעולים. לפי אותו גולש, בכל 40 ומשהו הקלפיות בהן נשברו המנעולים היה רוב לאחמדינג'ד; בכל השאר, שנשארו נעולות, היה רוב ברור למוסאווי.

פעולות הממשל לפני, אחרי ובמהלך הבחירות : חסימת פייסבוק, טוויטר, פליקר, יו-טיוב ושירותים אחרים; ניתוק הקשר הטלפוני עם טהרן; נעילת משרד הפנים האיראני (בו נספרו הקולות); מעצרים של פעילים רפורמים; 

Written by dimireider

יוני 15, 2009 at 1:27 pm

פורסם באיראן

Tagged with

איראן | לקט דיווחים מהשטח

leave a comment »

בזמן שאחמדינג'ד אומר שהמפגינים בטהראן הם "כמו אנשים שמתפרעים אחרי משחק כדורגל", בטוויטר מדווחים שהמשטרה הטילה מצור על אונ' טהראן ויורה כדורי גומי אל הסטודנטים המפגינים. מוקדם יותר דווח כי 120 אנשי צוות באונ' שיראז התפטרו במחאה על תוצאות הבחירות, וכי המשטרה פלשה גם לקמפוס הזה תוך שימוש בגז מדמיע.

במך היום התרבו התלונות על תשומת הלב המועטה שהענויקו כלי התקשורת הבינ"ל למתרחש באיראן; נהיה קשה יותר ויותר לקבל דיווחים ישירים ומאושרים מהמדינה עצמה, במיוחד עכשיו שהמשרד המקומי של רשת אל-ערבייה נסגר בהוראת הממשלה.בינתיים, הנה סרטון שעלה לרשת – משטרה על אופנועים מפזרת הפגנה של האופוזיציה, היום אחה"צ בטהרן:

אנחנו מקווים להעלות פרשנות מקיפה ורגועה יותר במהלך הערב.

Written by dimireider

יוני 14, 2009 at 5:01 pm

פורסם באיראן

Tagged with