יוון | לנפץ את המיתולוגיה היוונית

מאת אלכס אנדריאו, ניו סטייטסמן | תרגום: דימי ריידר 

היום בבוקר דיווחנו בכלכליסט על מצב הרוח ברחוב היווני ביום לאחר הבחירות – מצב רוח שונה בהרבה מהדיווחים התקשורתיים המקובלים על יוון. הערב אנחנו מביאים בפניכם מאמר של אחד מפרשני מגזין ניו סטייטסמן הבריטי, אלכס אנדריאו, שמתייחס לכמה מהמיתוסים הנפוצים יותר לגבי המשבר: האחריות היוונית הבלעדית , העצלנות היוונית, גילאי הפרישה המפורכים, ועצם הצגתו של המשבר ככלכלי בלבד ולא פוליטי. המאמר מפורסם כאן ברשות המחבר והמגזין. 

מאריה נולדה בפארוס ב1942. יוון הייתה תחת הכיבוש הנאצי. היא חוותה פחד אמיתי, עוני אמיתי, חרפת רעב, הפצצות והוצאות להורג. היא שרדה את המלחמה והתקבלה לבית ספר קתולי לבנות. מאריה הצטיינה בספורט ובשירה, וסיימה את בית הספר בראש המחזור שלה. היא התחתנה והתחילה לעבוד במוזיאון הארכיאולוגי במיקונוס, משם פרשה כעבור 44 שנה בגיל 64 – שנה אחת לפני גיל הפנסיה הרשמי, כדי לטפל בבעלה, שגסס מסרטן הלבלב.

במשך רוב חייה, מאריה עבדה בשתי עבודות בו-זמנית. במשך כל חייה, שילמה מס הכנסה. היא תרמה לקרן הפנסיה שלה וחסכה. היא גידלה שלושה ילדים. היא ישבה לצד מכונת התפירה שלה לילות ארוכים, מתקנת את חצאיותיה; כדי שהן לא ייראו כל כך כמו שנות ה50 בשנות ה60; כמו שנות ה60 בשנות ה70.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, עצלנית וחסרת אחריות.

הנה המיתוס הראשון: המשבר נוצר ביוון. הוא לא. המשבר ביוון הוא תוצאה בלתי-נמנעת של המשבר העולמי שהתחיל ב2008.

האם היו בכלכלה היוונית תכונות שהפכו אותה לפגיעה במיוחד? אכן כן – שחיתות משתוללת, ניהול גרוע, בעיות מערכתיות ושוק שחור. כל זה נותח כבר עד לכדי בחילה. אבל יש גם גורמים אחרים, המוזכרים פחות. כך, למשל, שהמשבר הגיע בתזמון גרוע במיוחד עבור יוון – ארבע שנים בלבד אחרי שהכלכלה הזעירה הזאת מתחה את עצמה מעבר לגבול היכולת כדי להפיק משחק-ענק באולימפיאדה ולהוכיח לכל העולם שהיא הגיעה למחוז חפצה. כשהגיע המשבר, למדינה לא היו את המנגנונים הכספיים והפיקסאליים כדי להתמודד איתו, בגלל החברות ביורו.

אבל כל אלה הם רק גורמים נלווים – לא פחות, לא יותר. הזרז האמיתי היה התנהלותו של המגזר הפיננסי לאחר שהמשבר כבר התפרץ. בפברואר  2010, כש"הבעיה היוונית" התחילה לזקוף ראש, אנגלה מרקל ניסחה זאת כך, לפי כתבה של סוכנות בלומברג:

"קאנצלרית גרמניה אנגלה מרקל ביקרה את ספקולציות השוק כנגד היורו, וציינה שאותם המוסדות הפיננסיים שחולצו באמצעות כספים ציבוריים מנצלים לרעה את המשבר ביוון ובמקומות אחרים. בנאום בהמבורג, תקפה מרקל את המספסרים ביורו, שלדבריה מנצלים את החוב שממשלות אזור היורו צברו כדי להלחם במשבר הכלכלי. "החוב שהיה צריך להצטבר כשהמצב היה גרוע הפך למוקד לספסרות בדיוק מצד אותם המוסדות שהצלנו לפני שנה וחצי," אמרה מרקל. "קשה מאוד להסביר את זה לאנשים בדמוקרטיה שאמורים לבטוח בנו."

וכיוון שזה קשה מאוד להסביר, נראה שהקאנצלרית גם הפסיקה לנסות.

המשבר הוא משבר כלכלי. לא. זהו משבר אידאולגי ופוליטי. הקשיים של כלכלה בגודל של יוון (1.8 אחוז מהתמ"ג האירופי, 0.47 אחוז מהתמ"ג העולמי, ע"פ קרן המטבע העולמי ב2010) אמורים להיות לא יותר מהבהוב חולף ברדאר הגלובלי. הסיבה הראשונה והעיקרית לפאניקה המתפשטת היא התלות ההדדית של המגזר הבנקאי – אותה החולשה המערכתית ממש שגרמה לאפקט הדומינו ב2008, ושהעולם נכשל מלבקר אותה או להתמודד עמה. הסיבה השניה היא היא הסירוב של כלכלות איזור היורו לאפשר ליוון להתקדם אל עבר מה שרוב הפרשנים רואים כשמיטת חוב בלתי נמנעת בעליל, מזה חודשים הרבה.

שני הגורמים האלה הם תוצרים של החלטות פוליטיות, לא מדיניות כלכלית טהורה.

 היוונים עצלנים. המיתוס הזה הוא הבסיס ללא מעט ממה שנאמר על המשבר, כשהמשמעות, יש להניח, היא שמוסר העבודה הים-תיכוני הרופף שלנו הוא נמצא בלב המפלה שהבאנו על עצמנו. ועם  זאת, נתוני הOECD מראים שב2008, יוונים עבדו 2,120 שעות שנתיות בממוצע. כלומר, 690 שעות יותר מאשר הגרמני הממוצע, ו467 שעות יותר מהבריטי הממוצע. רק קוריאנים עובדים יותר שעות. העובד הממוצע ביוון זכאי ל23 ימי חופשה בתשלום, פחות מהמינימום הבריטי של 28 ימים ו30 הימים המרשימים למדי להם זוכה העובד הגרמני.

 

היוונים פורשים מוקדם. הנתון לגבי 53 כגיל הפרישה הממוצע ביוון זוכה ללא מעט עדנה, עד כדי שהפך לעובדה עממית ממש. הוא מגיע מהערה עצלה באתר הניו יורק טיימס. משם הנתון הגיע לפוקס ניוז, ואז בחזרה לגופי דפוס אחרים. לעובדי המדינה היוונים אכן יש אפשרות לפרוש לאחר 17.5 שנות שירות, אבל במקרה כזה הם מקבלים רק מחצית מההטבות. הספרה 53 היא תוצר של בורות ובלבול בין כמות האנשים שבוחרים לפרוש בשלב הזה (וברוב המקרים, להתחיל לעבוד בעבודה אחרת), ואלה שנשארים בשירות המדינה עד לזכאותם למלוא הטבות הפרישה.

אם נסתכל בנתוני היורוסטאט מ2005, גיל הפרישה מעבודה הממוצע ביוון היה 61.7, גבוה יותר מאשר בגרמניה, איטליה, צרפת וממוצע היורו-27. מאז, תנאי חבילות החילוץ כפו על יוון להעלות את גיל הפרישה פעמיים, ונראה שהמספר עומד לעלות עוד יותר.

היוונים רוצים את החילוץ אבל לא את הצנע שמגיע יחד עם החבילה. זה פשוט לא נכון. היוונים מוחים בגלל שהם בכלל לא רוצים את החילוץ ואת הפולשנות הזרה שמלווה אותו. הם כבר קיבלו על עצמם קיצוצים שלא היה ניתן להעלות על הדעת בבריטניה. לא נשאר כאן מה לקצץ. המושחתים, התחמנים, הגנבים, מנהיגינו הנאצלים, העבירו את הונם לבנקים לוקסמבורגים זה מכבר. הם לא הולכים לסבול. בינתיים, ארגון הרופאים העולמי מחלק חבילות מזון במרכז אתונה.

הגרעון השנתי היווני כולו הוא 53 מיליארד יורו. אבל מתוך הסכום הזה, הגרעון התקציבי העיקרי שלנו הוא, למעשה, פחות מחמישה מיליארד. שאר 48 המיליארד מגלמים את החוב, כולל את שתי חבילות החילוץ. שליש מתוך הסכום הזה הוא ריבית. אירופה לא מחלצת את יוון. היא מחלצת את הבנקים האירופאים שלוו ליוון ברשלנות הולכת וגדלה. יוון נדרשת לקבל את מלוא האחריות כלווה גרועה, אבל אף אחד לא בודק את תרומתם של המלווים השאננים למשבר.

הפוליטיקאים המערביים פיתחו הרגל של של לעמוד על מרפסות מהודרות ולרחוץ את ידיהם כאילו היו פונטיוס פילאטוס, בעודם מרצים, מגובה רב, על שריפות בבתים נטולי דלתות. זה מסתיר, בצורה נוחה למדי, את האמת- אולי הבית שלנו היה בנוי לא משהו, אבל היו אלה המציתים מוול סטריט והסיטי הלונדוני ששפכו את הדלק דרך חרצי תיבות הדואר שלנו וזרקו גפרור.

נאסים ניקולס טאלב הוא פילוסוף לבנוני-אמריקאי שניסח את תיאוריית ארועי הברבור השחור – ארועים בלתי צפויים בעלי השפעה עצומה שניתנים להסבר רק בדיעבד. בשנה שעברה הוא נשאל בטלוויזיה הבריטית אם הפגנות ההמונים באתונה מהווים ארוע ברבור שחור. הוא ענה: "ארוע הברבור השחור האמיתי הוא שאנשים לא פותחים במהומות כנגד הבנקים בלונדון ובניו יורק."

—-

מאריה מעולם לא התחמקה מלשלם אפילו מס אחד. היא לא נוהגת בפורשה, ואין לה יאכטה. היא לא הצביעה מזה עשור – "הם כולם אותו הדבר," היא אומרת, "נוכלים ושקרנים." הפנסיה שלה קוצצה לכדי 440 יורו (2,140 שקלים) בחודש. שאר ההטבות לא שולמו מזה כמעט שנה. היא מתמודדת עם אותה אינפלציה פרועה כמונו. היא מותשת, אבל היא אינה מובסת.

מאריה מגדלת כמה פירות וירקות שהיא רק יכולה בחצר הקטנה שלה. היא מחזיקה בכמה עופות, כדי שלנכדים שלה תמיד יהיו ביצים טריות לאכול. היא עדיין שרה יפהפה היא נלחמת מדי יום באלצהיימר, מביטה בתמונות של בעלה המנוח, מחייכת, יושבת לצד מכונת התפירה שלה ועדיין מתקנת את אותן החצאיות הישנות.

יש מיליונים כמוה. היא אישה יוונית טיפוסית, חזקה ולוחמנית, והיא אמא שלי.