קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

מצרים | המהפכה הבלתי-גמורה של הפועלים

with 4 comments

הפגנה של עובדי מפעל סבון במנסורה, מצרים. פברואר 2011.

במרץ האחרון אישרה המועצה הצבאית העליונה חוק אשר מוציא הפגנות ושביתות אל מחוץ לחוק. החוק החדש קבע כי מפגינים או שובתים שגורמים לשיבוש העבודה במוסדות מדינה, רשויות ציבוריות ומוסדות ציבוריים או פרטיים ייעצרו, יקנסו ו\או יכלאו. הקנסות יהיו בין 30,000 ל-500,000 לירות מצריות (5,000-83,000 דולרים) ותקופות המאסר של שנה ומעלה.לפי החוק, אפילו אנשים שיקדמו שביתות או הפגנות ולא ישתתפו בהן יוכלו להיות נתונים למאסר או קנסות.

על אף שהחוק, כאמור, אושר עוד במרץ, המועצה היססה מאוד בהוצאתו לפועל. אך ב-8 ביוני המועצה הצבאית העליונה הצהירה כי "על מנת להשיג יציבות, הקבינט מכריז כי יאכוף מעתה את החוק אשר אושר על שביתות שמשבשות ייצור סחורה".

ביום בו פורסמה ההצהרה, יצאו חקלאים-אריסים למחות נגד גזילת אדמותיהם בידי הממשלה, יותר מ-4,000 עובדים של תעשיית הטקסטיל בעיר אל-מחאלה יצאו להפגין בעיר וכ-500 עובדי מטרו המשיכו את שביתת-השבת שלהם שהחלה יומיים קודם לכן וקראו למוחמד אל-שמי, ראש חברת המטרו המצרית להתפטר, בטענה כי הוא מעוניין להפריט את הרכבת התחתית.

בימים הקרובים נפרסם את המאמר Striking Back at Egyptian Workers בשני חלקים. המאמר מעניק פרשנות מעניינת למתרחש במצרים מאז ה-25 בפברואר, עת ירד מובראכ מהשלטון, תוך שימת דגש מיוחד על השביתות הרבות שמתקיימות שם והיחס של הציבור והפוליטיקאים אליהם. המאמר פורסם בגיליון מספר 239 של המגזין Middle East Report ולאחר מכן פורסם באתר הנפלא ג'דלייה (Jadaliyya).

———

Striking Back at Egyptian Workers/ הישאם סלאם

[תרגום: מתן קמינר]

הנרטיבים המקובלים של המהפכה המצרית של 2011, שעודנה מתחוללת, מתרכזים ב"משבר המדינה". בין יסודות המשבר נמנים הכישלון המוחלט של הרפורמה פוליטית מלמעלה, שהתגלם בזיוף חסר הבושה של הבחירות לפרלמנט ב-2010; העלייה בשחיתות ובדיכוי; התהוותן של הזדמנויות לפעילות קולקטיבית בדמות רשתות חברתיות מקוונות כפייסבוק וטויטר; וניצחונה של מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית שהגבילה קשות את יכולת המדינה לעמוד בהתחייבויותיה המסורתיות, כגון אספקת שירותים חברתיים, סובסידיות, פיקוח על מחירים ותעסוקה מובטחת לאקדמאים. ישנו קונצנזוס נרחב על כך שהמהפכה היא, לפחות בחלקה, תגובת נגד לסדר הכלכלי המדיר שאותו סייעו בן הנשיא המודח גמאל מובארכ וחבריו להקים במהלך העשור האחרון. אך עדיין לא ברור אם מצרים שלאחר מובארכ יכולה להתמודד עם הסוגיות החברתיות-כלכליות שעזרו להצית את התקוממות ה-25 בינואר.

אך השיח השלט בקרב האליטות קובעות המדיניות במצרים כבר מסמן כי התשובה שלילית. הרטוריקה המסויגת, אם לא עוינת, שהו מכוונות כלפי הדרישות לרמת מחייה הגונה יותר מצביעות על הפוטנציאל להמשכיות בסדר הכלכלי הבלתי-שוויוני בעליל. גם אם הרוב מאמין שלא תהיה חזרה למערכת הפוליטית שלפני ה-25 בינואר, גם אם מצרים שלאחר מובארכ לא תהיה דמוקרטית לחלוטין – ייתכן שהליברליזציה הכלכלית שהחלה תחת המשטר הקודם תמשיך לדחוק את פועלי מצרים לשוליים.

איך שגלגל מסתובב

מיד לאחר התפטרותו של חוסני מובארכ ב-11 בפברואר, צצה ברחבי מצרים תופעה שאותה הרשויות וכלי התקשורת מכנים בשם "אחתג'אג'את פיאויה" או "מחאות קבוצתיות". משמעותה של המלה הערבית "פיאה" היא פשוט "קבוצה", אך המונח קיבל קונוטציות שליליות, וניתן להשוותו לאופן שבו המונח special interest משמש להכפשת איגודי העובדים בארצות הברית [ואף למושג "דרישות סקטוריאליות" בישראל – מ.ק.]. במצרים שלאחר מובארכ משתמשים פקידי הממשל בצורת התואר, "פיאוי", לתיאור כל הפגנה, שביתה או שביתת-שבת [sit-in, השתלטות על מקום העבודה – מ.ק.] שמטרתה השגת הישגים הקשורים בחלוקת העושר, בין אם הנאבקים הם פועלים או עובדי צווארון לבן, ובין אם הם דורשים העלאה בשכר, שיפור בהטבות או בתנאי העבודה, או את החלפתם של מנהלים מושחתים. השימוש במונח בתקופה האחרונה מקיף, כך נראה, את המגזרים הציבורי והפרטי ומתאר פעילויות קולקטיביות שונות בהיקפן – ממחאה מוגבלת במפעל יחיד בבעלות המדינה ועד שביתה ארצית של חברי איגוד מקצועי ממורמרים.

בחודשיים האחרונים נוצר קונצנזוס – מכוון או לא – בקרב המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, פקידי המדינה ואליטות אחרות, סביב נרטיב המוקיע כל פעילות פוליטית מסוג זה ומגדיר אותה כקריאת תגר על ביטחונה העתידי של מצרים. רק שלושה ימים לאחר התפטרותו של מובארכ שחררה המועצה העליונה את קומוניקט מספר 5, הקובע שהמחאות הנמשכות משפיעות לרעה על הכלכלה וקורא לאיגודי העובדים ובעלי המקצוע לסייע בשיבה לחיי יומיום נורמאליים. כמה ימים לאחר מכן הגדיר הצבא בהודעה נוספת "דרישות פיאויות" כבלתי-לגיטימיות והתחייב לפעול נגד המתסיסים באמצעים חוקיים בשם "הגנת ביטחון האומה ואזרחיה". ב-23 במרץ, ממשלתו של עיסאם שרף אישרה חוק שהפך הפגנות, אסיפות ושביתות המפריעות לפעילות ציבורית ולעסקים פרטיים לעבירה על החוק המלווה בעונש של עד שנת מאסר וקנס היכול להגיע לחצי מיליון לירות מצריות.

דמויות בולטות מחוץ לממשלה גם הן הצטרפו לגינוי הפעילות האיגוד-מקצועית. יומיים לאחר שחרור קומינקט מס' 5, דובר האחים המוסלמים עיסאם אל-עריאן האשים את המחאות הפיאויות בחתירה תחת הקונצנזוס הלאומי והביע "הבנה" כלפי נקודת המבט של הצבא. אוסאמה היכּל, העורך הראשי של יומון מפלגת הוופד, הזהיר כי ההפגנות עלולות "להרוס" את הישגי המהפכה. במרץ, מספר כתבים באל-פאיום הודיעו כי לא ידווחו על מחאות פיאויות, כיוון ש"על אף חוקיותן, הן אינן באות בשעתן". באפריל, המופתי הגדול של מצרים, עלי גומעה, הרחיק לכת ואמר כי "מארגני ההפגנות הפיאויות עוברים על תורת האל".

עובדי מפעל לזיקוק סוכר באל-חמדוויה במהלך שביתת-שבת באפריל 2011.

הסכנות שבדרישות הפיאויות, על פי מתנגדיהן, הן שלוש: ראשית, הפועלים המעלים אותן מואשמים בניסיון לנצל את המהפכה על מנת לשרת את האינטרס הפיננסי הפרטי שלהם. דוגמא לאדם אשר הביע עמדה זו הוא וחיד עבד-אל-מג'יד ממרכז אל-אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים, אשר נזף בפעילי האיגודים במספר ראיונות טלוויזיוניים על כך שעמלו בפרך בשתיקה במשך שלושים שנה ואז בחרו ברגע של משבר על מנת להעלאת טענותיהם. התקשורת מן הזרם המרכזי בדרך כלל מבחינה בינן לבין האסיפות בכיכר תחריר לפני נפילתו של מובארכ, ומנגידה את המניעים האלטרואיסטיים של מפגיני תחריר למאבקים הפיאויים המקדמים סדר יום פרטי על חשבון טובת הכלל. לדברי הפובליציסט ח'ליד מונתאסר, "ההפגנות בתחריר דגלו בססמה פוליטית, 'העם רוצה בנפילת המשטר'. כל הססמאות סבבו סביב משמעותו של החופש, כאשר המפגינים הניחו בצד את דרישותיהם הפיאויות והעלו על נס את מעיין החירות. הם לא נדבקו במגיפת האינטרס הצר, כפי שנדבקו אלו העוסקים בהפגנות פיאויות מתמשכות, היסטריות ונקמניות."

שנית, דרישות לשיפור ברמת המחייה מוצגות כמערערות על השגשוג הכלכלי ולפיכך על ביטחון האומה. שר האוצר סמיר רדואן טוען כי הפגנות פיאויות כבר עלו לאוצר 7 מיליארד לירות מצריות ולתעשיית התיירות 13.5 מיליארד – כך שהן הסיבה העיקרית לגירעון התקציבי ולירידה בהשקעות זרות ישירות. מבקרי השביתות משתמשים לעתים קרובות בביטוי "גלגל הייצור חייב להסתובב" כדי לדחוק במוחים לחזור לעבודה. ראש המועצה העליונה, הפלדמרשל חוסיין טנטאוי, התבטא בדומה באחת מהופעותיו הציבוריות המעטות. בנוסף, שבוע לאחר פרישתו של מובארכ, המטיף הסלפי המוכר מוחמד חסן קרא אף הוא לשים סוף לשביתות ולשביתות-השבת. אפילו מובילי דעת קהל הטוענים כי הם תומכים בדרישות השובתים נכנעים לקונצנזוס של האליטות בנקודה זאת לעתים קרובות. "על אף צדקתן של הדרישות", כתבה העיתונאית בעלת תכנית האירוח למיס אל-חדידי, "אני מאמינה שאין זה הזמן לחיסול חשבונות או לאינטרסים פרטיים. עכשיו, מצרים חייבת להיות במקום הראשון, ואין זו סיסמה סתמית … עכשיו הגלגל חייב להסתובב."  מעניין גם שבימים שלפני משאל העם החוקתי של ה-19 במרץ, אלו שתמכו בשינויים בחוקה התייחסו גם ל"סיבובו של גלגל הייצור" בטענתם שאישור התיקונים יסייע להחזיר את החיים הכלכליים למצב נורמלי.

שלישית טוען הנרטיב כי מחאות פיאויות-לכאורה הן פרי התססה של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (מד"ל), מפלגת השלטון לשעבר המבקשת להפר את הסדר על מנת לבטל את הישגי המהפכה. שמונה ימים לאחר התפטרותו של מובארכ, "מקורות יודעי דבר" אנונימיים סיפרו לעיתון אל-מסרי אל-יום כי שלוש דמויות מהמשטר הישן עומדות מאחורי ה"הפגנות הפיאויות" במגזר הציבורי. באותו שבוע דיווח אתר האינטרנט הרשמי של האחים המוסלמים כי חברי המד"ל מעוררים אי-שקט תעשייתי וציטטו מקור בלתי-מזוהה שטען כי רופא שיניים, בעל תפקיד בכיר במפלגת השלטון לשעבר, קורא לחבריו לארגן הפגנות. פקידי ממשל איששו את הטענות למעורבות של המד"ל בהצתת ההפגנות, אך מעולם לא הציגו ראיות קונקרטיות התומכות בטענותיהם. במרץ אמר שר המשפטים מוחמד אל-גינדי כי הפגנות העובדים אינן ספונטניות אלא התגלמות של "מהפכת-נגד" מאורגנת שמאחוריה שרידי המשטר הישן. בהמשך האביב, כאשר מתחים בין-דתיים תפסו את זרקור הדיון הפוליטי הארצי, פובליציסטים ועיתונאים החלו להזכיר בנשימה אחת סכסוכים בין-דתיים והפגנות פיאויות כשני הערוצים העיקריים שבאמצעותם מבקשים כוחות אפלים לחתור תחת מהפכת ה-25 בינואר.

השמטות נוחות

המאפיין הבולט ביותר של הנרטיב המקובל בדבר ההפגנות הפיאויות הוא מה ששיח זה מבקש להסתיר. בעוד שדיווחים תקשורתיים מקבלים כמובן מאליו ש"מחאות פיאויות" החלו לאחר הפלתו של מובארכ, מה שחדש הוא המונח, לא התופעה. במשך רוב העשור האחרון חלה עלייה בשביתות, הפגנות ושביתות-שבת במצרים. על פי מרכז לאנד לזכויות אדם, מספר מחאות העובדים במצרים עלה מ-222 ב-2006 ל-756 ב-2007 ועבר את ה-700 ב-2009. במלים אחרות, הרבה לפני ה-25 בינואר 2011, קרבנות הליברליזציה הכלכלית מקרב עובדי המגזר הציבורי ופועלי המגזר הפרטי הביעו את מחאותיהם בקול רם, לעתים במקומות בולטים ביותר, כמו חזית בניין הפרלמנט במרכז קהיר. מעניין לגלות שבסוף 2010 פרצו מספר שביתות בעלות פרופיל גבוה, דומות ביותר למה שמאוחר יותר תואר כ"פעולות פיאויות", אך המונח השוללני "פיאוי" כמעט ולא שימש לתיאורן. דוגמא בולטת אחת היא שביתת נהגי משאיות התובלה שנמשכה כמה שבועות בדצמבר 2010, רק חודשיים לפני הפלתו של מובארכ. השובתים מחו נגד חוקים חדשים, שבין היתר העלו את המסים המושתים עליהם וכפו קנסות כבדים על נהגים שיובילו משאות חורגים. כיוון שתעשיות רבות תלויות במשאיות לשינוע חומרי גלם ותוצרים, השביתה גרמה לממשלה ולעסקים רבים הפסדים כלכליים ואיימה לגרור עלייה במחיריהם של מוצרי מזון בסיסיים וחומרי בנייה וחקלאות. כל יום של שביתה עלה 500 מיליון לירות מצריות, לדברי אגודת התובלה הקרקעית. מגזרים מרכזיים בכלכלה הושפעו עמוקות, מאחר והשביתה למעשה הקפיאה את הייבוא והייצוא בתחומים חשובים וחברות רבות המסתייעות במשאיות לא יכלו להניע סחורות מהנמלים ואליהם. על אף ההשלכות הכלכליות הקשות, האליטות האופוזיציוניות לא הזכירו את הצורך הדחוף ב"סיבוב גלגל הייצור" ולא דרשו מהשובתים להניח בצד את דרישותיהם לטובת הביטחון הכלכלי. האשמה הונחה כמעט כולה לפתח ממשלתו של אחמד נזיף, שלא הצליחה להתמודד עם המצב הקשה. למשל, בעודו מכיר בנזק הקשה שהסבה השביתה לכלכלה המצרית, חבר פרלמנט לשעבר מהאחים המוסלמים ביקר את הממשלה על שהתייחסה אל הנהגים השובתים "בחובבנות". אפילו חברים במפלגת השלטון האשימו בריש גלי את הממשלה במשבר ותמכו בעמדת השובתים.  חמישה שבועות לפני ההתקוממות של ה-25 בינואר תיארו אנשי "המערכה העממית" לתמיכה במוחמד ברדאעי, חתן פרס נובל ואיש האופוזיציה, את השביתה כ"שיעור מעורר השראה" המראה כיצד יכולים "המצרים למעשה לשנות את תנאיהם הנוכחיים אם הם באמת רוצים בכך." הקונצנזוס הלאומי היה כה חיובי ביחסו לשובתים שאחמד עִז, איש העסקים ומנהיג מפלגת השלטון הידוע לשמצה, התרגז על מה שראה כתמיכה בלתי-סבירה בנהגים שסירבו לציית לחוק.

היעדר הביקורת על אופיין המוגבל של שביתות אלה, על אף המחיר הכבד שגרמו לכלכלת מצרים, הוא משמעותי. פעילות במקום העבודה היתה מרכיב חשוב במאבקים הפוליטיים של מצרים טרם ה-25 בינואר, אך לא זכתה להוקעה כ"פיאוית". לפני שחרורו של קומוניקט מס' 5 של הצבא, השתמשה התקשורת מהזרם המרכזי במונחים כמו "מחאות ממוקדות-דרישות" (אחתג'אג'את מטלביה) או "עיצומי עובדים" (אעתסאמאת עומאליה) כאשר דנה בתסיסה בקרב העובדים. רק עקב ההתפוצצות הפתאומית בשימוש בביטוי "דרישות פיאויות" במצרים שלאחר מובארכ החלה להיטשטש ההיסטוריה הארוכה של הטענות המדוברות. הבלוגר החשוב עלא סיף-אל-אסלאם, נדהם מהדיכוי החדש, כתב באחד במאי: "על אף ששביתות והפגנות נמצאות במגמת עלייה מאז 2006 ולא פסקו מאז, ועל אף התפקיד החשוב ששיחקו הפועלים בהפלת מובארכ, אנו רואים שימוש במונח 'פיאוי' כשם גנאי. ופתאום אנו מגלים שתביעות לשכר הוגן ותנאי עבודה מכובדים מתוארות כאנוכיות. … אחרים מרחיקים לכת ומציגים את שביתותיהם של הפועלים והשכירים במצרים כחלק ממהפכת-הנגד וכקנוניה של המפלגה הלאומית-דמוקרטית".

[מאמר זה הופיעה לראשונה ב- Middle East Report Issue #239]

Written by hshezaf

יולי 16, 2011 בשעה 5:10 pm

4 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. Nie mówią, że nie ostrzegałem
    http://eihanuka.blogspot.com/2011/02/only-mubarak.html

    שאול

    יולי 16, 2011 at 5:49 pm

  2. […] לב: חצי שנה לאחר הניצחון ההירואי של אזרחי מצרים, ומצרים עדיין בוערת, ולא, הכוונה היא לא רק לצינור הגז שעליו מבוססים 20% […]

  3. […] לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן. […]

  4. תודה על התרגום, המאמר מאוד מעניין.

    הלינקים בפתיחה העלו לי רעיון – תוכלו בבקשה לעשות פוסט על אתרים מומלצים לקריאה?
    הלינקים בצד הם רק לאתרים ישראליים, ויהיה נחמד לקבל קצת מקורות אחרים.

    אנונימי

    יולי 19, 2011 at 8:18 am


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: