קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

סוריה | בשאר אל אסד – עלייתו ונפילתו?

with 4 comments

סוריה מסרבת לרדת מהכותרות, והטבח במפגינים המנסים להביא להפלת המשטר הולך וגובר. מה קרה למדינה הזו בעשור האחרון, שהוביל למחאה, איך מתארגנים כוחות האופוזיציה, ולאן כל זה הולך? פרק חמישי ואחרון בסדרה.

[חגי מטר]

בחודש יוני, שנת 2000, עלה לכס הנשיאות בסוריה האסד הלא נכון. חאפז אל-אסד ניהל בעשרים השנים האחרונות לחייו מאבקי ירושה עם אחיו, וטיפח את בנו הבכור באסל להיות יורשו. באסל גדל בתוך הצבא, כראוי למנהיג עלאווי במפלגת הבעת', אבל ב-1994 נהרג בתאונת דרכים. במקומו נאלץ אסד האב להחזיר לסוריה את הבן השני בשרשרת הבכורה – בשאר – שבאותם ימים סיים את לימודי הרפואה בלונדון.

בשאר אל אסד

בשאר אמנם הוכנס לצבא בחופזה וקיבל דרגות קצונה, אבל נחשב כבר בשנים האחרונות לחייו של אביו כמי שלא לגמרי מתאים לתפקיד השליט הריכוזי שנחת עליו. עם מראה עכברי-משהו והתנהלות מסוגרת-משהו, לא היה ברור איך יתנהג הרופא הלונדוני כשיעלה לשלטון. הן אז והן היום, מסיבות שונות, מוזכרת סביב בשאר אל-אסד האנקדוטה (שלא ברור מה בסיסה במציאות) שכאשר נשאל מדוע הלך ללמוד דווקא רפואת עיניים, אמר שבחר בהתמחות זו כי הוא לא סובל את מראה הדם.

לאחר פטירתו של חאפז, אם כן, מונה בשאר לנשיאות באמצע שנת אלפיים. בארגוניה האופוזיציה תלו תקוות רבות במי שצוטט בעבר כאומר שברצונו לראות "ביל גייטס סורי" – רמז לסיכוי לרפורמות מרחיקות לכת, ולשדרוג מסיבי בתשתיות הטכנולוגיות, הכלכליות והחברתיות של המדינה. בצעד נדיר התארגנה קבוצה גדולה של גופי אופוזיציה, וכתבה לנשיא הטרי שהגיע הזמן להשאיר את מורשת אביו בעבר, ולהעלות את סוריה על דרך חדשה.

אך כגודל התקווה, כך גודל האכזבה. אסד הצעיר התחיל ברפורמות חשובות במדינה, אך הן היו מעטות מדי ומצומצמות מדי. מיפוי קצר של הרפורמות האלה יכול לעזור להבין גם את הקצב האיטי שלהן, וגם עד כמה סבלה סוריה מתת-פיתוח ומכלכלה ריכוזית בימי אסד האב: ב-2002 הותר לראשונה להקים בנקים פרטיים (שלא בשליטת המדינה), וב-2004 אכן נפתחו בנקים ראשונים.

ב-2009 נחנכה לראשונה הבורסה של דמשק. במהלך שנות האלפיים הגדיל אסד את היקף השטחים החקלאים המעובדים באמצעות מערכות השקיה חדשות, ועודד גיוון בגידולים כדי להוריד את התלות הסורית בייבוא מזון. בעשור האחרון גם התפתחה תעשיית התיירות המקומית, ובהדרגה סוריה התחברה באופן מסודר לרשת האינטרנט. רק ב-1.1.11, שבועות ספורים לפני התפרצות ההפגנות נגדו, נפתחה לראשונה במדינה גישה לאינטרנט מהיר, לפייסבוק וליו-טיוב (הפרשנות שסיפקה אחת מחברותיי לקבוצת הלימוד: "זה אומר שרק השנה הסורים נחשפו לסוזן בויל!").

אבל כל זה, כאמור, לא היה מספיק. אסד ג'וניור גילה חוסר יכולת מוחלט לנווט בשדה הדיפלומטיה הבינלאומית, וקשריה של סוריה בעולם אבדו זה אחר זה. לאחר ה-11 בספטמבר 2001 לא הצליח אסד לקרוא את המפה העולמית החדשה, לא הבין את הסכנה שבסכסוך עם ממשל בוש (ג'וניור), ולא נקט באמצעים שיגנו על סוריה מפני כניסה לרשימת מדינות "ציר הרשע".

סוריה אמנם ניצלה ככל הנראה בעור שיניה מפלישה אמריקאית, בשל עודף האנרגיה שהצריכו הביצות הטובעניות של אפגניסטן ועיראק, אבל היא איבדה את ארה"ב כבת ברית, וכל ניסיונותיו של אסד לקבל סיוע לפיתוח מהבנק העולמי ומקרן המטבע או לחתום על הסכמי סחר עם האיחוד האירופי כשלו בשל תיוגו כתומך-טרור. גם מצרים, שהייתה בת ברית ותיקה של סוריה, הלכה והתרחקה. רצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון, עלה לסוריה בהרבה מהשפעתה במדינת-החסות השסועה, ובעוד יחסי ציבור רעים בזירה הגלובלית.

הבידוד הסורי הוביל להתקוממויות מוגברות של הכורדים במזרח המדינה, שדורשים יותר אוטונומיה ומעריכים שזו ההזדמנות שלהם לנצל את חולשת המשטר. גם עמם לא הצליח השלטון להתמודד היטב. די מהר נותר אסד במצב בו חוץ מאיראן וקוריאה הצפונית, לא רבים מוכנים להתייצב לצידו.

למרות כמה מהלכים חיוביים שתוארו לעיל, אסד גם לא הצליח לחלץ את הכלכלה הסורית מצרותיה. נפילת עיראק עלתה לסוריה בשווקים לסחורות, והכניסה למדינה 1.3 מיליון פליטים עיראקים שהתחילו להתחרות על דיור ועל משרות עם האוכלוסייה המקומית.

רצח חרירי הוביל לאובדן משרות מסיבי של סורים בלבנון. נוסף על כך, הנפט, שמגלם כיום כחצי מהכנסות המדינה מייצוא, הולך ואוזל. קצב השאיבה מואט, ועל פי הערכות מבוססות נראה שעד סוף העשור הנוכחי תהפוך סוריה מיצואנית נפט למדינה מייבאת של נפט. המימון לשיפור הציוד ולחיפוש מאגרים נוספים, שאולי קיימים, פשוט לא קיים. כמו כן, החקיקה הסורית המיושנת לא הצליחה למשוך השקעות חיצוניות או ליצור פיתוח מקומי משמעותי, ובמידה שכן – הניבה רק פערים כלכליים-חברתיים שהלכו וגדלו.

כמובן שגם על רפורמות פוליטיות אין מה לדבר בכלל. פרשנים שונים מציעים סיבות שונות לכך: יש האומרים שאסד התאהב בשלטון, ויש האומרים שהוא עצמו נשלט למעשה בלית ברירה על ידי החוגים המשפחתיים, העדתיים והמפלגתיים, שמהווים מעיין מסגרת בסגנון "הסנדק", שמונעת כל שינוי שעשוי לפגוע בה. אבל הסיבות, במקרה זה, לא משנות במיוחד. מה שברור הוא שתחת שלטון בית אסד הסורים הבינו שאי אפשר לצפות לדמוקרטיזציה או לשינוי משמעותי כלשהו בכלכלה.

כמה מלים אחרונות על המצב בשנים האחרונות, לפני שנגיע לאקשן: בסוריה כיום יש 22.5 מיליון אזרחים, כשרק לפני שלושים שנה היו בה כשמונה מיליון. 35% מהמדינה בני 14 ומטה, ו-60% בני 24 ומטה. 56% עירוניים, השאר חיים בכפרים. מאזן הייבוא-ייצוא עומד על מינוס מיליארד וחצי דולר לשנה, 7% מהתל"ג יוצא על הצבא. לפחות 10% חיים מתחת לקו העוני הבינלאומי (פחות משני דולר ליום), ואחוז האבטלה הרשמי עומד על 12%, אבל ברור לכל שהוא גבוה הרבה יותר.

מהפכת ה-15 במרץ

הציפיות מאסד, כאמור, הובילו את האופוזיציה לפנייה מנומסת למנהיג הצעיר בשנת 2000. בשנת 2005 התייאשו מפלגות האופוזיציה הרבות, וקיימו כנס באנטליה שהצהיר על שיתוף פעולה רחב בין גופים שונים מאוד, שחולקים שורה של מטרות שוות. הגופים החברים בקואליציה האופוזיציונית החדשה היו: האחים המוסלמים, למעלה מעשר מפלגות כורדיות, מפלגת העם הדמוקרטית (לשעבר המפלגה הקומוניסטית), המפלגה האשורית (יש בסוריה גם מיעוט אשורי, שדובר אשורית והכל), ועדות ההגנה על חירויות הסטודנטים, האגודה לזכויות האזרח, המפלגה הסוציאליסטית, ועוד.

רשימת הדרישות של האופוזיציה כפי שנוסחו ב-2005, ועדיין מהוות את הבסיס למחאה, היא זו: פלורליזם מפלגתי (ביטול האיסור על קיומן של המפלגות), סוף למצב החירום של 1963, שחרור האסירים הפוליטיים ואי-מניעת שובם של הגולים, ביטול הצנזורה, חיסול השחיתות של מקורבי המפלגה, והסרת הפיקוח השלטוני על מוסדות החברה האזרחית (כמו האיגודים).

הכרזת הכנס הובילה למספר הפגנות בדמשק, אבל אלה דוכאו במהרה. שוב נעצרו מנהיגים בולטים ונשפטו למאסר ממושך במשפטי ראווה לאחר עינויים קשים, פעילים אחרים הועלמו, ואחרים ברחו לגלות. המרד דוכא, זמנית.

שש שנים מאוחר יותר, ב-26.1.2011 התחדשו ההפגנות, בהשראת האירועים המהפכניים בתוניסיה ובמצרים. בתחילת פברואר הוכרז על "יום זעם" סורי, אבל רק מאות בודדות יצאו לרחובות. המשטר כבר התחיל במעצרים נרחבים, אבל לא הצליח לעצור את גל ההתפתחויות. ב-15.3 יצאו תריסר בני נוער בעיר הדרומית דרעא, שסובלת זה כמה שנים מבצורת ומאבטלה חמורה, לרסס כתובות גרפיטי בגנות משטר אסד. הצעירים נעצרו, הוכו, ונאסרו.

למחרת היום יצאו הוריהם וחבריהם להפגנות, שהלכו וגדלו מיום ליום, וביטאו את המרמור המצטבר באוכלוסייה כלפי משטר אסד והמצב הכלכלי. דיכוי ההפגנות והנחישות שגילו תושבי דרעא התבררו כגורמים מדבקים: תוך ימים בודדים התחילו הפגנות בעוד ועוד ערי ספר, ובהדרגה הגיעו ההפגנות כמעט לכל עיר בסוריה, לרבות דמשק.

בשאר אל-אסד ניסה להתמודד עם ההתקוממות בשיטה הסכיזואידית שכבר ראינו בסוריה בימי המנדט, תחת חביב שישקאלי, ובתקופת המרידות באביו, חאפז אל-אסד, בשנים 76'-82'. מצד אחד, הכריז אסד על כוונה לבחון רפורמות פוליטיות, הודיע על קיצור גיוס החובה מ-21 ל-18 חודשים, התחייב להעלות את השכר במגזר הציבורי וליצור משרות חדשות, החל בשחרור אסירים פוליטיים, ביטל את מצב החירום (אם כי שום שינוי לא הורגש בשטח בשל כך), והתחיל להציע אזרחות לאלפי כורדים שאיבדו את אזרחותם בשנת 1962 בשל סקר כללי שבו הם לא נספרו, וכך הפכו למעיין נוכחים נפקדים בבתיהם.

בו זמנית, אסד הצהיר שהמתקוממים הם סוכנים של ארה"ב, ישראל, או של ארגוני טרור מוסלמיים קיצוניים. התגובה בשטח, לפיכך, הלכה והחריפה: בהתחלה דוכאו ההפגנות בגז מדמיע, כדורי גומי ומעט ירי חי, לצד מעצרים רבים. ככל שהזמן עבר ויתר הממסד על הניסיונות להשתמש באמצעים לא קטלניים, ועכשיו המפגינים נורים על ידי צלפים.

בעקבות דרעא, ערים שלמות מוצאות את עצמן תחת מצור צבאי, מוקפות בטנקים, ומנותקות באופן רציף או לסירוגין מרשתות החשמל והתקשורת. נכון להיום, ככל הנראה למעלה מ-1,400 אזרחים נורו למוות על ידי הצבא, אלפים נוספים נפצעו, ולמעלה מעשרת אלפים נכלאו או הועלמו.

האופוזיציה, מצידה, ממשיכה לדבוק באי-אלימות. דוברים שונים מטעמה כבר אמרו שהם פועלים בהשראת המפגינים במצרים ובתוניסיה, ובעיקר שהם בוחרים להימנע משימוש בנשק כדי שלא לתת למשטר אסד את התירוץ לחזור על מעשי הטבח הנרחבים של 1981-2.

עם זאת, משטר אסד מדווח על כך שלמעלה ממאה חיילים נהרגו במסגרת ההתקוממות, ואכן ממנף את המספר הזה כדי להצדיק את התגברות הדיכוי. באופוזיציה טוענים שהמספר כולל גם חיילים שסירבו לירות במפגינים והוצאו להורג על ידי מפקדיהם (כזכור – הצבא הסורי מבוסס על גיוס חובה, אבל 80% מהקצונה היא עלאווית). בימים האחרונים מתחילים לזרום דיווחים ממחנות הפליטים המוקמים בתורכיה, שקולטים את פליטי ג'יסר א-שוג'ור, וגם שם פליטים וחיילים שערקו מספרים על הוצאות להורג של חיילים סרבנים, ועל התעצמות הטבח במפגינים באזור צפון המדינה.

מבנה האופוזיציה, אגב, מעניין ביותר. במקביל לאופוזיציה המפלגתית המאורגנת, שבסיסה ממוקם באנטליה כאמור, כל שכונה וכל עיירה מתקוממת מקימה ועדות עממיות, שבהן מתקבלות ההחלטות לגבי המשך המאבק באותו מקום. רמת הנגישות לאינטרנט בסוריה היא הנמוכה בעולם הערבי, אבל מספיק שלאדם אחד בכל אסיפה מקומית כזו תהיה גישה לאינטרנט כדי שהחלטות מקומיות יוכלו להסתמך ולהגיב להחלטות של ועדות אחרות ולהצהרות של מפלגות האופוזיציה.

לאחרונה הכריזו ראשי המפלגות היושבים באנטליה על תוכניתם לערוך כנס אופוזיציה רחב ועממי בדמשק. לא ברור איך הם מתכוונים לבצע זאת, אבל הדבר בהחלט מהווה הצהרת כוונות ברורה. מדובר, אם כן, ברשת סבוכה, בעלת כמה דרגות שונות ומוקדים רבים, שקשה מאוד לשבור, וככל שההפגנות מתרבות ונמשכות כך גוברים הקולות של פרשנים רבים בתקשורת העולמית ובאקדמיה ובמערכת הביטחון הישראלית, שמעריכים שמשטר אסד בדרך ליפול.

מצד שני, אסד עדיין מוגן על ידי האליטות המקורבות אליו, שלא יכולות להרשות לעצמן לאבד אותו. הוא נהנה מגיבוי מסוים של החלקים באליטה הכלכלית שמרוויחים משלטונו, והוא זוכה לחסינות מסוימות בשדה הבינלאומי בשל הרגישות של ציר אירן-סוריה-חיזבאללה, שנפילת המשטר בסוריה עשויה לערער ולדחוף לכיוונים לא צפויים. מצד שלישי, גם בקרב שותפיו של אסד ניכרת אי-נוחות. חמאס סירב במוצהר לבקשת המשטר להביע תמיכה בו, והתחיל לאחרונה להתחבר עם מוקדי הכוח החדשים בקהיר, כחלופה אפשרית לדמשק.

חיזבאללה תומך באסד, אבל מחשש לנפילתו מעביר מחסני נשק אל מעבר לגבול, לתוך לבנון, וגם אירן לא מטילה את כל כובד משקלה לצד האחים השיעים ממערב. אולי גם שם מאמינים ש-41 שנות שלטון אסד בדרכן לסיומן.

לכל הפרקים בסדרה:

הפרק הראשון: הקדמה, העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית 

הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם

הפרק השלישי: שנות השישים הסוערות

הפרק הרביעי: סוריה בתקופת חאפז אל אסד

[סדרת הפוסטים על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

 

 

 

 

Written by hshezaf

יוני 13, 2011 בשעה 12:11 pm

פורסם בכללי

Tagged with ,

4 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. האשורים הם המיעוט הנוצרי, לא?

    ג'ו

    יוני 13, 2011 at 8:12 pm

  2. סדרה מרתקת. מדהים אותי כמה מעט ידעתי על ההיסטוריה של השכנה מצפון (ועוד השכנה הקרובה אלי).
    תודה!
    עכשיו השאלה המעניינת לא פחות היא מה יקרה ביום שאחרי.

    אורן

    יוני 24, 2011 at 3:04 pm

  3. […] השישים הסוערות. פרק ד' – שלטונו של חאפז אל-אסד. פרק ה' –בשאר אל-אסד: עלייתו ונפילתו? Share this:שתפופייסבוקדוא"לStumbleUponטוויטרלהדפיסLike […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: