קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

סוריה | שנות השישים הסוערות

with 11 comments

הפרק השלישי בסדרת הפוסטים על סוריה. והפעם – חוסר היציבות והתהפוכות הפוליטיות והחברתיות של שנות ה-60. 

[חגי מטר]

סיכמנו את הפרק האחרון [לקישור] בהפיכה שביצעו ב-1961 קציני צבא, רובם ממפלגת הבעת', ושהביאה סוף לניסוי קצר הימים של הקהילה הערבית המאוחדת. הפיכה זו אמם החזירה את עצמאותה של סוריה, אבל היא הייתה גם הראשונה בסדרה ארוכה של הפיכות והפיכות שכנגד: בחמש השנים הקרובות לא יחזיק אף שלטון מעמד להרבה יותר מחצי שנה, ולכן אין טעם להתעכב על כל ממשלה וקצין צבאי שתפסו את דמשק.

שתי מגמות חשובות כן אפיינו את כל חמש שנות האי-יציבות הסוערות, ושווה לדון בהן בקצרה: מגמה אחת הייתה ההמשך בעליית כוחו של השמאל, על גווניו השונים – עלייה שאת תחילתה ראינו בסוף שנות החמישים, ושנבעה כאמור לא מעט מהתמיכה האדירה שהגיעה מברית המועצות. יחד עם העלייה הזו גברה הפלגנות בתוך השמאל, וחלק משמעותי מההפיכות ומהלחימה ברחובות הערים הסוריות בשנים האלה היה בין קבוצות קרובות אך מתחרות: קומוניסטים, סוציאליסטים, נאצריסטים תומכי-קע"ם, נאצריסטים תומכי-עצמאות, בעת'יסטים פאן-ערביים, בעת'יסטים עם דגש לאומי-מקומי.

חלק קטן מהפילוגים היו קשורים גם ככל הנראה למתחים בין סונים לבין עלאווים. כזכור, בתקופת המנדט הפכה צרפת את קבוצת המיעוט המוחלשת הזו לעמוד-תווך יסודי וחשוב בתשתית הצבאית שלה, ולמרות שבשנות העצמאות ניסו הסונים להתחיל ולאזן את מבנה הצבא, הדומיננטיות של העלאווים נותרה בעינה.

מגמה שנייה הייתה התחדדות המתח בין ימין לשמאל, המתח הבין-גושי שבאותם ימים כבר השתקף בשיאה של המלחמה הקרה; עם חיסול קע"ם בשנת 61' ארה"ב וברה"מ כבר שקועות עמוק במלחמה על עתידה של וייטנאם, וב-62' המהפכה הקובנית הצעירה הובילה למשבר הטילים האימתני בין שתי מעצמות-העל. במצב זה המפלגות השונות כבר היו צריכות לבחור צדדים באופן ברור, ואצולת הקרקעות הישנה, הסונית, השמרנית של "הגוש הלאומי" נתמכה על ידי המערב, וכשהצליחה לעתים לתפוס את השלטון ציננה את היחסים עם ברה"מ. מן העבר השני, מפלגות השמאל השונות, שכאמור המשיכו להילחם גם בינן לבין עצמן, חלקו את הסימפטיה לגוש המזרחי ונשענו על התמיכה שלו.

יציבות זמנית הושגה תחת שלטון בעתי' ב-1963, בראשות הנשיא אמין אל-חאפז הסוני. הממשלה של אותה שנה פרסמה את חוקת הרפובליקה החדשה, שרשמית נמצאת בתוקף גם היום (עם תיקונים מסוימים שיוכנסו ב-73'), ושמבססת על המשטר על הפרדת רשויות, על רשות מחוקקת (אסיפת העם) שנבחרת פעם בארבע שנים, ועל רשות מבצעת הכפופה לנשיא, שנבחר פעם בשבע שנים. כמעט בו בזמן עם פרסום החוקה ובשל המשך המתיחויות הפנימיות הוכרז גם מצב החירום הלאומי, שבפועל ביטל את רוב הסעיפים החשובים בחוקה, ובעיקר את אלה שעוסקים בבחירות ובזכויות האזרחים.

אמין אל חאפז

מצב חירום זה נשאר בתוקף עד ה-21.4.2011, אז הוסר (לפחות רשמית, לא ממש בפרקטיקה) על ידי בשאר אל-אסד, בניסיון לרצות את המפגינים. רשמית, העילה לשימור מצב החירום לאורך כמעט חמישים שנה הייתה מצב המלחמה עם ישראל. מעשית, השלכותיו היו כאמור בעיקר פנימיות, ואפשרו חוץ מביטול הבחירות גם הטלת איסור על קיומן של רוב המפלגות, מניעת קיום בחירות, והקמת בתי משפט מיוחדים שיכולים לאסור אנשים לא רק על בסיס מעשים אלא גם על בסיס דעות ורעיונות "שגויים".

אבל הלחימה בין מחנות מתחרים בתוך הבעת' לא נגמרה לגמרי עד 1966, שנה בה קבוצת קצינים, גם הם מהבעת', הצליחה להדיח את אל-חאפז, ולייצב את השלטון תחת שליטתו של צלאח ג'דיד. ההפיכה הפנים-בעת'יסטית הזו הובלה על ידי חבורה יחסית מלוכדת של קצינים עלאווים, ושמאליים הרבה יותר מאל-חאפז. בין הקצינים הבולטים בהפיכה, לצד ג'דיד, היה גם מפקד חיל האוויר הצעיר חאפז אל-אסד.

כבר שנותיו של אל-חאפז בישרו פנייה חדה לשמאל מבחינת האג'נדה הממשלתית, אבל הממשלה החדשה הייתה מחויבת, עקבית, ובעיקר יציבה הרבה יותר, ותוך זמן מועט התחילה ליישם אג'נדה סוציאליסטית של הלאמות רחבות היקף ושל רפורמה אגררית מזורזת, לצד גידול שלא היה ולא יהיה מאז כדוגמתו במספר בתי הספר והאוניברסיטאות, ובנגישות אליהם באזורים כפריים.

את התוצאות של ארבע שנות שלטונו של ג'דיד, שהתווספו להישגים הראשוניים של קודמיו בשנות חסרות היציבות של העשור, אפשר להבין את מתבוננים בקצת מספרים מהתקופה: בשנת 1960 אחוז אחד מהאוכלוסייה שלט בחצי מהאדמות, ועוד 9% מהאוכלוסייה ב-37% מהאדמות, כששישים אחוז מהאוכלוסייה היו נטולי אדמה לגמרי.

צלאח ג'דיד

עשר שנים מאוחר יותר, 15% מהאוכלוסייה שלטה ב-59% מהאדמות, חצי מהאוכלוסייה ב-24%, ורק 36% מהאזרחים נשארו ללא אדמה, חלקם הבלתי מבוטל – עירוניים שאין להם צורך בה. ההבדל ברור ומהמם, אם חושבים על השינוי הקולוסאלי שנוצר בעשור אחד בלבד בדפוסי החיים והכלכלה של מדינה שלמה.

אבל תרומת המדינה לאיכרים לא נגמרה בזאת. כאמור, בתי ספר הוקמו בכפרים, ועל פני העשורים הבאים (שכן השפעות החינוך הן יותר ארוכות-טווח) צנחה רמת האנלפבתיות בסוריה מסביבות ה-80 אחוז ל-20%. במקביל, "איגוד הכפריים" שהוקם על ידי מפלגת הבעת' דאג לספק אשראי לאיכרים קטנים, והקפיד על ייצוב מחירים ועל פתיחת שווקים בפני התוצרת החקלאית, באמצעות רגולציה וסבסוד.

לפיכך אין פלא על כך שבאותן עשר שנים הפרולטריון הכפרי, העובדים הצמיתים, שהיוו חמישית מהחברה בשנת 1960, הפכו להיות רק 9%, בעוד שאחוז האיכרים הקטנים באוכלוסייה עלה מ-2.7% ל-41% – כמעט פי עשרים. במקביל הלאמת התעשייה הפכה את הפרולטריון העירוני מעובדיהם של בעלי הון פרטיים לעובדי מדינה, שנהנו מהטבות והגנות שהממשלה הסוציאליסטית הציעה להם, ומיהרו להצטרף לאיגודי העובדים שזכו לעדנה מחודשת.

כמו כן, ארבע שנות שלטון הבעת' של ג'דיד הובילו להתקרבות מחודשת ומזורזת לברה"מ, אחרי תקופה של צינון היחסים. המפלגה הקומוניסטית שוב נעשתה חוקית, "גדודי עובדים" מזוינים להגנת המהפכה הוקמו (לא מעט בזכות נשק צ'כסלובקי), והתעשייה התרחבה בקצב איטי אך לא בלתי מבוטל. במקביל, קציני הבעת' שניהלו את ענייני המדינה התחילו להחזיר את הדגש על קידום של עלאווים בתוך הצבא, ועל מיזוג מערכות בין הצבא למפלגה לשלטון. הליך זה יצבור תאוצה וינטרל כל כוח פוליטי אחר בימיו של אסד.

אסד תופס את השלטון

בתוך כל המערכה המהפכנית הזו, אסד נחשב לשמרני יחסית (בגבולות הסוציאליזם הבעת'יסטי של התקופה), ועם מינויו לשר ההגנה התחיל לעצור מנהיגים קומוניסטים, דווקא בתקופה של התקרבות לברה"מ. אחרי התבוסה מול ישראל ב-1967 הצליח אסד להתחמק מהאחריות על הכישלון ולגלגל אותו מעלה לעבר ג'דיד, ובכך הגדיל את כוחו בתוך המפלגה.

המתח בין ג'דיד לאסד הלך וגבר, עד שהגיע לשיאו בספטמבר השחור ב-1970. בעוד ירדן טובחת בפלסטינים, סוריה בהנהגת ג'דיד איפרה לפליטים פלסטינים בתחומה לקחת מאתיים טנקים כדי להלחם בירדן. כשאלה הותקפו על ידי הירדנים (וחיל האוויר הישראלי נכנס לכוננות להתערב לטובת ירדן), אסד סירב לשלוח את חיל האוויר להגנתם, וניצל את הכאוס שנוצר בממסד הצבאי-ממשלתי כדי להשלים הפיכה פנימית במפלגה.

חאפז אל אסד

ג'דיד הודח ונשלח לכלא לשארית חייו (1993), אסד התמנה לראשות הממשלה, ותוך שנה גם לנשיא, כשתחתיו ממשלה מעורבת המורכבת בחציה מאנשי בעת' וחציה מסוציאליסטים וקומוניסטים. עם הזמן, אלה האחרונים ייקלטו במפלגה, או ב"חזית הלאומית" – מעיין קואליציה של מפלגות ידידות השלטון – או יפרשו וירדו למחתרת.

כך התחיל אסד את שלטונו בן שלושים השנים, כשהישגי המהפכה האדירה עוד מהדהדים בסוריה ומעניקים לו גיבוי פוליטי עצום, ממשלתו מגוונת ויציבה, והצבא והמפלגה סוף-סוף מאחוריו באופן שלא יתערער לעוד שנים רבות. ועל שנים אלה – בפרק הבא.

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

הפרק הראשון: הקדמה, העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית 
הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם

Written by hshezaf

יוני 9, 2011 בשעה 11:16 am

פורסם בכללי

Tagged with

11 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. סדרת מאמרים מרתקת במיוחד

    Yuval Goldshtein

    יוני 9, 2011 at 11:20 am

  2. אם כבר נכנסת לעומק ההיסטוריה של מדינה שנולדה מתוך מנדט זר,
    אתה יכול לנסות לשפוך קצת אור על הסיבה לחוסר היציבות, או
    היציבות הלא-דמוקרטית, שסוריה בוססה בה, לעומתנו למשל?
    כלומר, איך זה שבסוריה הצבא ממש לוקח את השלטון, ואח"כ
    יש הפיכות פנימיות בתוך שלטון חצי-צבאי, בעוד אצלנו אנשי צבא
    נטמעו במשחק הפוליטי בגבולות מוסדרים ולא כאוטיים-מהפכניים?
    דומיננטיות העדה העלווית, החריגה, בצבא היא המפתח לעניין?

    אורן

    יוני 9, 2011 at 12:03 pm

    • לדעתי הסיבות האפשריות לחוסר היציבות (עד לשלטון אסד, היציב מאוד), מתוארות היטב בפוסט הנוכחי ובפוסט הקודם. החל מהבדלים מהותיים בין המנדט הבריטי לצרפתי, כמו גם הרכב האוכלוסיה, ומצבה הכלכלי. במיוחד בולט שחוסר היציבות היה קיים כל עוד היה רוב גדול של אוכלוסיה חסר כל.

      עינת

      יוני 9, 2011 at 4:50 pm

    • זה שאלה מוזרה קצת, לא? יש עוד מספר גורמים שמשפיעים על המשחק הפוליטי במדינה מאשר מי שלט עליה לפני שהיא נוסדה. במקרה שלנו, אומנם גם סוריה וגם ישראל נולדו מתוך מנדט, ושתיהן אכן במזרח התיכון, אבל ישראל נבנתה ע"י מהגרים, שהטון המרכזי ניתן ע"י המהגרים האירופאים, שהכירו את המבנה הדמוקרטי ממדינות המוצא שלהם, בקצרה.

      אורן

      יוני 23, 2011 at 3:23 pm

      • זו גם תשובה מוזרה קצת, לא? המסורת הדמוקרטית בארץ נעוצה בשנות המנדט, בעוד
        עולי מזרח אירופה הכירו את הצאר ואת לנין ועולי מערב אירופה הכירו פשיזם ומלוכנות.
        יש סיבה טובה שהסורים יאמצו הפכפכות פוליטית, כולל עצם מהות המשטר, באופן כל
        כך חד לעומת הסובלנות היחסית שבה הסוציאליסטים העבריים נטמעו במשחק הדמוקרטי?
        אתה לא עונה לעניין הזה, ונראה לי שהתשובה נעוצה הרבה יותר בנסיבות הלאומיות
        שאיחדו את קיבוץ הגלויות, ומנעו שבירת כלים חזקה מדי, לעומת השבטיות הסורית,
        שהיסוד הלאומי בה היה רעוע יותר, בין השאר כיוון שלא נסמך על בסיס דתי והיסטורי חזק.
        זה מעיד על תופעה רחבה יותר של לאומיות חדשה, שמבוססת על הגדרות שנבעו ממשטרים
        זרים, ונוכחת במזרח התיכון למשל, וכנראה חשוב גם להבנה של העתיד ולא רק של העבר.
        ההצבעה על פערים כלכליים היא דרך מאוד מסוימת לראות דברים, ואולי יכולה להסביר
        מניעים לתהליכים מסוימים, אבל היא לא מסבירה את הקשרים העמוקים יותר שקיימים
        או לא קיימים ומונעים את היפרמות המבנה החברתי עצמו.
        לא שאני מתחייב שעובדתית מה שאני אומר באמת מחזיק מים, אבל בלעדיו הפער עדיין שם,
        וצריך הסבר חזק יותר. בתור התחלה, גם הסורים הכירו את המבנה הדמוקרטי הצרפתי.

        אורן

        יוני 23, 2011 at 3:34 pm

  3. בקשה קטנה/גדולה
    אם אפשר בבקשה לקבל סקירה קצרה גם על הבחירות בטורקיה ועל ההשלכות האפשריות זה יכול להיות מעולה

    תודה רבה על יוזמה מבורכת

    מהגג

    יוני 12, 2011 at 11:54 am

    • היי,
      נשמח מאוד להענות לאתגר – צפה לפוסט כזה בחודש הקרוב.

      hshezaf

      יוני 12, 2011 at 4:16 pm

  4. […] הפרק השלישי: שנות השישים הסוערות […]

  5. […] הפרק השלישי: שנות השישים הסוערות […]

  6. […] פרק ב' – סוריה בין המנדט הצרפתי לקע"ם. פרק ג' – שנות השישים הסוערות. פרק ד' – שלטונו של חאפז אל-אסד. פרק ה' –בשאר אל-אסד: […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: