קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

סוריה | מפריז לקהיר, סוריה בין ימי המנדט לקע"ם

with 11 comments

הפרק השני של סדרת הפוסטים על סוריה יוצא לדרך והפעם – סקירה מימי המנדט ועד האיחוד עם מצרים.  

[חגי מטר]

כפי שראינו בפרק הראשון עד תחילת המאה העשרים הייתה סוריה לא יותר מעוד מחוז באימפריה העות'מאנית.
ב-1946, אחרי למעלה מעשרים שנות מנדט צרפתי, הפכה סוריה למדינה עצמאית, וב-58' כבר ויתרה על עצמאותה והכריזה על איחוד עם מצרים. התקופה שהתחילה בשלטון מפריז ונגמרה בשלטון מקהיר היא תקופה רבת תהפוכות, שהכינה את הקרקע לעלייתה הסופית של מפלגת הבעת', ותפיסת השלטון על ידי משפחת אסד. בפרק זה ננתח את החלוקה המעמדית בחברה הסורית, ואת התנאים שהובילו לשינויים הגדולים בשלטון.

חיילים צרפתים בסוריה

מהמנדט לעצמאות

לקראת ובמהלך מלחמת העולם הראשונה ביססו הבריטים את אסטרטגיית הכיבוש שלהם במזרח התיכון על מערך סבוך של שותפויות עם אוכלוסיות מקומיות, שלהן חולקו הבטחות מרחיקות לכת, חלקן סותרות, וחלקן נטולות כיסוי לגמרי – כולן בתמורה לשיתוף פעולה נגד האימפריה העות'מאנית (הצהרת בלפור היא דוגמא אחת המוכרת לנו).

עד פרוץ המלחמה התפתחה בסוריה שכבה מצומצמת עם תודעה ושאיפות לאומיות, ששאפו להקים את "סוריה הגדולה" בשטחים שכיום כוללים את סוריה, לבנון, וישראל-פלסטין. הלאומיות הערבית-סורית התפתחה באיחור קל ולמול התפתחות הלאומיות התורכית בצפון וזו המצרית בדרום, שהייתה בחלקה ערבית אבל דגשיה היו מקומיים ופרעוניים. במקביל, בארצות המדבר של סעודיה, ירדן ועיראק פיתחה המשפחה ההאשמית שאיפות לשלטון מלוכני רחב היקף.

הבריטים ניצלו את השאיפות השונות האלה, הבטיחו ללאומיים הסורים עצמאות, הציעו לפייסל חוסיין ההאשמי את כס המלוכה בסוריה, וכל זאת בעוד שבהסכמי סייקס-פיקו כבר הבטיחו לצרפתים את השליטה בסוריה ולבנון – ושירטטו את גבולות המדינות בערך כפי שהם מוכרים לנו כיום.

בסוף מלחמת העולם ציפתה הקבוצה הלאומית בסוריה, אם כן, לעצמאות. פייסל חוסיין נכנס לדמשק עם הגנרל אלנבי, וציפה להתמנות למלך, והלאומיים הסורים הסכימו לקבל אותו כמלכם. אלא שההסכמים בין הבריטים לצרפתים, שעכשיו נוסף אליהם גם הסכם ועידת סן-רימו, תפסו בכורה מבחינת המעצמות האירופאיות הקולוניאליות, הצבא הצרפתי נכנס ומחץ את ההתנגדות שהתעוררה מולו, ופייסל ברח וקיבל את כס המלוכה בעיראק כפיצוי מהבריטים.
תוך זמן קצר עוגנו ההסכמים בין בריטניה לצרפת באמצעות מערכת המנדטים של המזרח התיכון, שאושרה בחבר הלאומים.

תקופת המנדט הייתה אופיינית לקולוניאליזם הצרפתי בכל מקום אחר בעולם: עידוד פלגנות וסכסוכים פנימיים בין קבוצות מקומיות, גיוס וטיפוח מיעוטים בצבא (בעיקר כורדים ועלאווים), מבנה בירוקרטי וצבאי שנשען בכבדות על דרג פקידות רחב שנשלח מצרפת (בניגוד לקולוניאליזם הבריטי, שנסמך בעיקר על מקומיים), ודגש משמעותי על חינוך לשפה ולתרבות הצרפתית. אחד המהלכים החשובים שעשה המנדט היה ההפרדה הסופית בין סוריה ללבנון.

חלוקת סוריה תחת המנדט הצרפתי

השתיים, כידוע לנו, עוד ישפיעו מאוד זו על גורל זו, אבל בשל קוצר היריעה לא נעסוק בסקירות אלה בלבנון כמעט בכלל.

במהלך שנות המנדט התמודדה צרפת עם לא מעט מרידות ושביתות, שדוכאו בשילוב של היענות חלקית לדרישות לאוטונומיה והפצצות כבדות על הערים ומעצר מתנגדי משטר. השילוב הסכיזופרני הזה בין דיכוי להיענות, בו זמנית, יעשה עם הזמן מוטיב חוזר בפוליטיקה הסורית, שניכר כפי שנראה גם בהתמודדות של בשאר אסד עם המחאה נגדו כיום.

כך, מרידות שונות הובילו לשילוב בין הקמת אסיפות לאומיות נבחרות לבין פיזורן כשאלו שאפו ליותר מדי אוטונומיה, ולבין הפצצות כבדות על דמשק ומספר ערים אחרות כשההתקוממות לא פסקה. יש לציין שחלק מהמרידות שעמן נאלצה צרפת להתמודד היו אזוריות, וממוקדות באינטרסים ספציפיים (כמו מחלוקת על שיטות החינוך באזורים הדרוזיים). בדיעבד, הנרטיב הלאומי הסורי מציג את כל המרידות כחלק אחד במאבק לשחרור.

ההתקוממות המשמעותית ביותר קרתה ב-1936 (במקביל למרד הערבי כאן), והפעם הצרפתים הסכימו להקמת מדינה עצמאית על פי המודל של עיראק: עצמאות מלאה וחברות בחבר הלאומים תוך שלוש שנים, וזכות צבאית לצרפת להתערב ולהעביר כוחות דרך שטחי המדינה לתקופה של כעשור לאחר מכן. (במסגרת ההסכם הצרפתים גם גזרו את חבל אלכסנדרטה הצפון-מערבי מסוריה ומסרו אותו לתורכיה, נושא שנחשב עד היום עילה לסכסוך בין המדינות, אך שלא נעסוק בו במיוחד).

עם זאת, הנסיגה הצרפתית לא זכתה להתממש. לקראת ההכרזה על העצמאות פרצה מלחמת העולם השנייה, צרפת החליטה שלא תוכל לוותר על בסיס הכוח המזרח תיכוני שלה, פיזרה שוב את אסיפת העם ופירקה את כל הארגונים הפוליטיים. אחרי כיבוש צרפת על ידי גרמניה, סוריה ולבנון הפכו למחוזות השפעה של ממשלת וישי, ומשלחות ראשונות של צבאות גרמניים נחתו שם, אך נהדפו אחרי מתקפה בריטית קצרה מכיוון דרום. כוחות "צרפת החופשית" תפסו פיקוד, ויחד עם הבריטים פרשו את חסותם על המעבר לעצמאות סורית ב-1941.

בבחירות הראשונות, ב-1943, ניצח "הגוש הלאומי" הוותיק, שאנשיו הובילו את המאבקים לעצמאות בעבר, ובראשו הנשיא הראשון שוקרי אל-כוואתלי. הצבאות הבריטים והצרפתים נשארו בסוריה עד אחרי סיום המלחמה, ועזבו רק ב-1946 (ב-45' צרפת אפילו הפציצה את דמשק שוב, בניסיון אחרון לאלץ את האליטה הסורית להתחייב לשימור מערכת החינוך הצרפתית לאחר הפינוי). סוריה נעשתה למדינה עצמאית לגמרי רק ב-1946, והייתה אחת המדינות המייסדות של האו"ם.

בשלב זה חשוב לעצור ולהתעכב על ניתוח החברה הסורית עצמה, ועל זהות האנשים שעלו לשלטון.
בעוד שהמאה ה-19 והחצי הראשון של המאה ה-20 היו תקופה של פיתוח ומודרניזציה במדינות קרובות, כמו תורכיה ומצרם, בסוריה לא היה מי שיקדם מהלכי מודרניזציה משמעותיים. הצרפתים פרשו רשת בתי ספר שכיסתה בעיקר את הערים, שבהן ישב רק מיעוט מהסורים, ולא יצרו תיעוש משמעותי. המנוף הכלכלי שהיה למדינות המפרץ, הנפט, נמצא בכמויות קטנות יחסית בסוריה, ולא דחף את המדינה קדימה בשנים אלה.

מסיבה זו, סוריה יצאה לעצמאות כמדינה נכשלת, עם כלכלה פיאודלית. רמת האנלפבתיות במדינה עמדה על כשמונים אחוז, ולמעלה משני שליש מהקרקע היה בבעלות אצולת קרקע סונית מצומצמת שחיה בערים והחזיקה איכרים בכפרים כצמיתים-בפועל.

באופן מעניין, מבין האיכרים העצמאיים, הלא מצומתים, אחוז ניכר היה בני המיעוטים העדתיים – הדרוזים והעלאווים, שהתבודדו בפריפריה הגיאוגרפית ובהרים, מבודדים ממוקדי ההשפעה לטוב ולרע. לטוב – בשל העצמאות הכלכלית, הפוליטית והדתית היחסית שהייתה להם, אך לרע – כי חיו בעוני יחסי, עם תשתיות טובות עוד פחות מאלו של שטחי האחוזות הגדולות. מכל מקום, האליטה שקידמה במשך שנים בהגות ובמאבק את הרעיון הלאומי הסורי ושתפסה את השלטון תחת הכותרת "הגוש הלאומי", הייתה אליטה שמורכבת בדיוק מאותה אצולת קרקע.

בנוסף לתשתיות הגרועות, לחלוקה המעמדית הפיאודלית, ולמתחים הבין-עדתיים, סוף המלחמה והעצמאות הפילו מכה קשה על המשק המקומי. בזמן המלחמה הסתמכו הכוחות הבריטים והצרפתים באזור על הרבה ייצור מקומי, בשל בעיות כלל עולמיות בנתיבי אספקה.
עם היעלמם, נעלם שוק מרכזי למוצרי תעשייה ומזון, וענפים שלמים במשק קרסו. מעמד עובדים ומעמד בינוני קטן, מנותקים מהאדמה ומהחלוקות הפיאודליות הישנות, נוצרו בתקופת המלחמה – ואז מצאו את עצמם ללא מענה.

צרה נוספת הייתה טמונה בכך שהאליטה תופסת השלטון הייתה נטולת ניסיון או כישורים בניהול מדינה, בשל צורת השלטון הקולוניאלי הצרפתי, כאמור. אותה אליטה, אם כן, הייתה צריכה להמציא פחות או יותר יש מאין שיטת ממשל חדשה, להתמודד עם העוינות כלפיה מצד האיכרים הצמיתים, לפתור את מצוקותיהם של העובדים והבורגנות המובטלים בעקבות עזיבת האירופאים, ולהתמודד עם סטודנטים ליברליים שהתחילו להתמרד בערים. זה היה מצב העניינים כשסוריה הכריזה מלחמה על מדינת ישראל ב-1948.

מעצמאות להתאבדות

המלחמה עם ישראל, כידוע, לא בדיוק התפתחה לטובת סוריה. לאחר כמה הישגים צבאיים ראשוניים, הדף צה"ל הטרי את הסורים לאחור, וניסיונות להתארגנות מחודשת לתקיפה נכשלו אחד אחרי השני. התבוסה בידי ישראל הייתה מכה כואבת למדינה הטרייה והמעורערת ממילא, ובצבא – שמפקדיו היו בעיקר כורדים ועלאווים בשל מדיניות הגיוס הקולוניאלית – האשימו את הממשלה האזרחית בחוסר יעילות שהובילה לכישלון.

הממשלה, שכאמור התמודדה עם אי-נחת כללי בחברה, הגיבה באופן מבולבל ולא מגובש, ובסופו של דבר הטילה את האשמה בחזרה לפתחו של הצבא, ובתחילת 1949 הודיעה על גל קיצוצים בתקציבי הביטחון. זו הייתה טעות קטלנית.

במרץ 49' הצבא התקומם, הפיל את הממשלה, והעלה לשלטון את הקצין הכורדי הצעיר חוסני זעים. זעים הציע רפורמה אגררית, החל בהתקרבות עם סוריה, היה זה שחתם על הסכם הפסקת האש עם ישראל ב-49', ואף יזם ניסיונות להסכם שלום עמה – אבל תוך ארבעה חודשים הוא עצמו הוחלף בהפיכה פנימית בצבא.

מחליפו, סמי חינאווי, גם הוא כורדי, נטש את הכיוונים הפוליטיים של קודמו, אבל פנה לעיראק ושקל איחוד עמה למדינה אחת, מה שהוביל גם להדחתו תוך ארבעה חודשים נוספים. ניסיון קצר לאיזרוח השלטון לאחר מעצרו על ידי חבריו הקצינים נפל על תקופה של משבר כלכלי חריף ואבטלה גוברת, והתקוממויות בערים הובילו להפיכה צבאית נוספת.

אדיב שישקאלי הצליח יותר מקודמיו. כבן למשפחת אצולת קרקע סונית הוא נהנה מיותר לגיטימציה מצד האליטה האזרחית, ובעקבות הגירוש של שני קודמיו הוא דאג בעיקר לשקט בצבא והתחיל לקדם סונים במקום קבוצות המיעוטי. עם זאת, שישקאלי לא הוביל לפיתוח כלכלי משמעותי, אולי בשל ההעדפה של אצולת הקרקע לשמר את המצב הפיאודלי, והאי-נחת הציבורית גברה.

בדצמבר 53' יצאו לרחובות דמשק וחלב סטודנטים ופועלים שובתים, שצעדו יד ביד נגד המשטר הצבאי. ההפגנות נמשכו כחודשיים, ושישקאלי בחר להתמודד עמן כמו הצרפתים בזמנם: הבטחות לרפורמות ולבחירות, ודיכוי צבאי אלים בו בזמן. אלא ששתי השיטות גם יחד לא הבטיחו לשישקאלי יציבות ולא הצליחו להפסיק את ההתקוממות, וכשיחידות צבא התחילו לערוק ולעבור לצד המפגינים – שישקאלי ברח מהארץ והשלטון עבר לידיים אזרחיות.

בין 54' ל-58' הצליח להתקיים בסוריה משטר פרלמנטרי, אך עם מעורבות צבאית גבוהה. אל-כוותאלי חזר להיות נשיא, וסימל את הדומיננטית המחודשת של האצולה הישנה, אלא שבין המפלגות בפרלמנט התחילו להסתמן גם מגמות חדשות.

לצד אנשי "הגוש הלאומי" התחילה להרשם עלייה גם בכוחה של המפלגה הקומוניסטית, שהייתה באותן שנים היחידה מסוגה שקיומה הותר בחוק בעולם הערבי, וגם בכוחם של כוחות סוציאליסטיים שונים. מפלגה שלישית, קטנה למדי, התייצבה בין שני הגושים והפכה ללשון מאזניים חשובה בפוליטיקה, בין היתר בגלל שנהנתה מגיבוי משמעותי בקרב קציני הצבא, שחלקם אף היוא חברים בה. מפלגה זו הייתה מפלגת הבעת'.

הבעת' ("התחייה"), מפלגה חדשה יחסית, הורכבה משתי מפלגות ישנות יותר משנות הארבעים. הראשונה היא מפלגת התחייה, שהונהגה על ידי קומוניסט לשעבר, ושהייתה מקושרת לבורגנות הצעירה בערים (זו שהתפתחה לראשונה במלחמת העולם השנייה, כאמור). ככזו, מפלגת התחייה הייתה אנטי-אסלמיסטית (באותם ימים סניף "האחים המוסלמים" המקומי היה מקושר מאוד לאליטה הפיאודלית, שבכלל הייתה שמרנית הן בפוליטיקה שלה והן ביחסה לדת הסונית), ותמכה בשוויון זכויות מלא לנשים.

המפלגה הערבית-סוציאליסטית, החלק השני בברית החדשה, הייתה מבוססת היטב בקרב האיכרים הצמיתים, כשהאג'נדה שמובילה אותה וקונה לה תמיכה מתמקדת בחיסול הפיאודליזם, רפורמות אגרריות מרחיקות לכת, הלאמה של התעשייה, ודמוקרטיזציה רחבה. החיבור בין שני הפלגים יצר כוח חשוב בסוריה, כוח פאן-ערבי, אנטי-אימפריאליסטי, שכאמור זכה גם לתמיכת הצבא (שתי המפלגות תמכו בהפיכות הצבאיות של 49') ולכן גם למקום מפרגן בממשלה (תיקי החוץ והכלכלה).

שנותיה של הבעת' כשותפה בשתי ממשלות, אחת עם הגוש הלאומי ואחת עם הגוש השמאלי, הוכיחו את ערכה ואת חשיבותה לצבא. המפלגה תמכה בעמדה הקומוניסטית של התקרבות לברית המועצות, וההתקרבות הניבה חוזי מסחר גדולים עם הגוש המזרחי, ובעיקר אספקה שותפת של נשק מצ'כוסלובקיה, לצד זרם של מומחים לתיעוש ולאסטרטגיה צבאית שהתחילו להשלח ממוסקבה.

מלחמת סיני ב-56', בה חברה ישראל לשתי המעצמות הקולוניאליות אנגליה וצרפת לצורך כיבוש חצי האי והחזרת תעלת סואץ מידי מצרים למעצמות, הגבירה את העוינות כלפי האימפריאליזם במרחב המזרח תיכוני, וזיזרזה את ההתקרבות לברה"מ. ברה"מ, מצידה, יישמה בסוריה מדיניות שהייתה מקובלת באותן שנים גם באפריקה ובמקומות אחרים בעולם: תמיכה בכוחות אנטי-אימפריאליסטים מקומיים, ללא ציפייה לציות מלא למדיניות הגלובלית של הקומניטרן. לסוריה נשאר מרחב תמרון.

שתי הממשלות בהן ישבה הבעת' חיזקו את הצבא, קידמו את התיעוש ואת הבורגנות העירונית, אבל לא הצליחו לקדם את הרפורמות האגרריות שהיו נחוצות כל כך לשינוי פני החברה הסורית. בהיעדר פיתוח תשתיות בכפר, האוכלוסייה הכפרית לא רק נשארה ענייה וחסרת חינוך, אלא גם לא הפכה לשוק למוצרי צריכה של התעשייה המקומית, ולכן הגבילה את הפיתוח.

מסיבה זו, ובזכות התרומה המשמעותית של ברה"מ לכלכלה העירונית, מעמדה של המפלגה הקומוניסטית היה בעלייה מתמדת. הבעת', שבסיס כוחם העיקרי – והמצומצם אך בעל עוצמה – היה בצבא, דאגו ממגמה זו. הפתרון שהם מצאו לבעיה היה מקורי.

בשנת 1958 הכריז הנשיא, אל-כוואתלי, על התפטרותו, ועל איחודה של סוריה עם מצרים תחת הנשיא נאצר, במסגרת "הקהילה הערבית המאוחדת" – קע"ם. את המהלך (שכונה על ידי פרשנים ישראלים בני התקופה "מדינה שמאבדת את עצמה לדעת") הובילה מפלגת הבעת', שמעבר לדימיון אידיאולוגי מסוים לרעיון הסוציאליזם הערבי של נאצר גם האמינה שהאיחוד יוכל להוביל אותה לשלטון בקצב מזורז.

במצרים של נאצר נאסר קיומן של מפלגות פרט למפלגת השלטון, וקומוניסטים נרדפו ביתר שאת, כך שאנשי הבעת' קיוו שהם יוכלו להשאר המפלגה היחידה המותרת, ומתוך הממשל האזרחי והצבא יוכלו לנהל את העניינים.

אלא שנאצר לא תכנן לתת מקום משמעותי להנהגה סורית במסגרת קע"ם. תוך חודשים בודדים התחיל נשיא הקהילה בתהליך "מצריזציה" של השלטון, שהתבטא בכך שבכירי המנגנונים האזרחיים והצבאיים של סוריה (עכשיו "החבל הצפוני של קע"ם") נשלחו להשתלמויות ולמילוי תפקידים זוטרים יחסית במצרים ("החבל הדרומי"), בעוד שקצינים מצרים תופסים פיקוד על כל תחומי החיים בסוריה.

מטבע הדברים, מגמה זו לא נשאה חן בעיניי מפלגת הבעת', והיא ניצלה את כוחה בצבא להפיכה צבאית נוספת. ב-1961 תפסו יחידות סוריות את השלטון בדמשק – והברית עם מצרים פורקה אחרי שלוש שנים בלבד.

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]

Written by hshezaf

יוני 8, 2011 בשעה 1:15 pm

פורסם בכללי

Tagged with

11 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. סדרה מעניינת.

    רק שלושה תיקונים קטנטנים:
    "נאצר נאסר" צ"ל "נאצר", "קומניטרן" צ"ל "קומינטרן",
    וחוסני זעים כנראה לא החל בהתקרבות אל סוריה.

    אורן

    יוני 8, 2011 at 2:07 pm

    • ותיקון די גדול, בכותרת: מנדט אינו ראשי תיבות.

      יובל פינטר

      יוני 8, 2011 at 5:04 pm

      • יובל – ידוע לכל שמנדט אינו ראשי תיבות – מדובר בשגיאת הקלדה שתוקנה לפני מספר שעות. מקווה שנהנית מהטקסט.

        hshezaf

        יוני 8, 2011 at 7:17 pm

  2. חידה לקוראים: לאיזו אסכולה היסטוריוגרפית משתייך המחבר?
    בין הפותרים נכונה יוגרלו פטיש ומגל

    ליאון ט.

    יוני 8, 2011 at 3:39 pm

  3. אחלה סדרה, השכלתי מאוד.

    דניאל ר

    יוני 8, 2011 at 10:16 pm

  4. […] את הפרק האחרון [לקישור] בהפיכה שביצעו ב-1961 קציני צבא, רובם ממפלגת הבעת', […]

  5. […] את הפרק האחרון [לקישור] בהפיכה שביצעו ב-1961 קציני צבא, רובם ממפלגת הבעת', […]

  6. […] הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם […]

  7. […] הפרק השני: סוריה בימי המנדט, תחילת העצמאות, וקע"ם […]

  8. […] א' – העת העתיקה והאימפריה העות'מאנית. פרק ב' – סוריה בין המנדט הצרפתי לקע"ם. פרק ג' – שנות השישים הסוערות. פרק ד' – שלטונו של חאפז […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: