סוריה הגדולה | מהעת העתיקה לכיבוש הצרפתי

בימים הקרובים נעלה סדרת פוסטים על סוריה בנסיון להבין את הרקע להפגנות המתרחשות שם בימים אלה.

הפרק הראשון בסדרה: העת העתיקה והאימפריה העותמנית.

[חגי מטר]

בעולם העתיק, ובמובנים מסוימים עד היום, סוריה נמצאה במיקום ייחודי ובעל חשיבות אסטרטגית גדולה – נקודת חיבור בין המדבר בדרום-מזרח, מצרים בדרום-מערב, פרס ונתיבי שיירות הסחורות במזרח, ותורכיה ואירופה במערב. לא במקרה ידוע האזור המסופוטמי כערש התרבות האנושית, ובסוריה נמצאו שרידים ארכיאולוגיים של ערי אימפריה בנות כרבע מיליון תושבים שהתקיימו כבר במאה ה-26 לפני הספירה.

כמו כל אזורנו, עבר השטח של סוריה דהיום ידיים בין אימפריות – מצרים, אשור, פרס, יוון, רומא, ביזנטיון, וכן הלאה, כשגבולותיה משתנים מעת לעת, לרוב גדולים יותר מאלו שמוכרים לנו כיום, וכוללים גם את לבנון וישראל-פלסטין. בשנת 634 נכבש שטחה על ידי הערבים שהגיעו מהמדבר, ומאז חלחלו הערבית והאסלאם ותפסו את הבכורה בחברה הסורית-לימים. באותם ימים, שבישרו שקט ושלווה בת כמה מאות שנים, גם ירדה מרכזיותה הפוליטית של סוריה, כשהמעבר מבית אומאיה לבית עבאס בישר על מעבר של מרכז השלטון האימפריאלי מדמשק לבגדד.

על 1,200 השנים הבאות ניתן לדלג די בחטף. האימפריה הערבית נסוגה בפני כיבוש צלבני אחד, התרחבה מחדש תחת סלאח א-דין, ודמשק לא נכבשה שנית על ידי צלבנים, שכן הצליחו לשוב לערי החוף ולירושלים. במאה ה-13 פלשו הממלוכים לסוריה, בלמו את חיל הכיבוש המונגולי שהתקדם אליה ממזרח, עד שנכבשו בעצמם על ידי האימפריה העות'מאנית, שכידוע נשארה באזור עד מלחמת העולם הראשונה.

דמשק, המאה ה-16

לתקופה קצרה ובעלת חשיבות רבה נכבשה סוריה על ידי צבאותיו של מוחמד עלי ממצרים, ב-1831. מוחמד עלי היה באופן רשמי פחה מקומי של השלטון העות'מאני, אבל לא היסס להתמרד בתורכים, לקיים אוטונומיה רחבה במצרים, ולהתחיל במפעלים רחבים של מודרניזציה, שלימים יובילו גם לניצני הלאומיות המצרית. תקופת שלטונו של מוחמד עלי בסוריה כללה הרחבה מסוימת של הנגישות לחינוך ופתחה את שערי המדינה בפני מיסיונים זרים, אך הסתיימה במהרה כשהמעצמות האירופאיות החליטו שאימפריה מוסלמית אחת במזרח התיכון זו בעיה גדולה מספיק – והכריחו את צבאות מוחמד עלי לסגת למצרים ולהחזיר את סוריה לתורכים. הטלטלה הקצרה הזו פתחה פתח למרידות אזוריות קטנות בדרישה להגברת אוטונומיה מפעם לפעם, וסימנה גם את תחילת ההתערבות האירופאית באזור: תמיכה של צרפתים בנוצרים המרונים, וקשרים בין בריטניה לדרוזים.

זה הזמן לציין שלאורך 1,200 השנים מאז השלטת האסלאם בסוריה, החברה שבסוריה-לימים הלכה והתפלגה בין דתות וזרמים דתיים שונים: הקבוצה הדומיננטית ביותר הייתה ונותרה הסונים (74% מהאוכלוסייה כיום), כשלצידם נוצרים מזרמים שונים (10% כיום), דרוזים (3 אחוז), ואוסף עדות שיעיות (13% כיום), שהמעניינות והחשובה בהן מבחינתנו היא עדת העלאווים (7 אחוז מהאוכלוסייה כיום. כידוע, עד שנות הארבעים של המאה העשרים הייתה גם קהילה יהודית גדולה בסוריה, אך מכיוון שאלה לא מהווים כיום גורם דמוגרפי או פוליטי חשוב בסוריה, לא נתעכב על תפקידם ההיסטורי).

העלאווים, בדומה לדרוזים, מנהלים דת עם מאפיינים מאוד סודיים, שגם רבים מחברי העדה עצמה לא יודעים את כל עקרונותיה. בקרב מוסלמים סונים, העלאווים נחשבים לעתים לגרועים מנוצרים ויהודים, וזאת בשלב שילוב של מרכיבים נוצריים ופגאניים באמונתם. כך, העלאווים חוגגים את חג המולד, ומאמינים במעיין גרסה מוסלמית לשילוש הקדוש – מוחמד, עלי, וסלים הפרסי. כנראה בהשפעת דתות האזור הקדומות, העלאווים גם מאמינים שבני האדם כולם הם כוכבים שנפלו, ושנשמת האדם המאמין תתגלגל שבע פעמים לפני שתחזור לכוכבים. העלאווים מייחסים חשיבות פחותה למצוות התפילה, הצום והצדקה באסלאם, וישנם ישובים עלאווים שאף אין בהם מסגד. קל להבין מדוע הזרם הזה נתפס כסוג של בן חורג לדת מוחמד.

מכל מקום, ההתפלגות לזרמים ולקבוצות שונות, לרבות מתחים בין ערבים לבין כורדים וארמנים, הובילו במהלך המאה ה-19 גם לכמה מקרים של מעיין מלחמות אזרחים מצומצמות ומקומיות, שחלקן נגמרו במקרי טבח בין אוכלוסיות שונות. העות'מאנים ניסו לעשות קצת סדר, והתחילו ליצור לראשונה את האבחנה הטריטוריאלית בין סוריה לבין לבנון – חלוקה שתתקבע סופית עם כניסת המנדט הצרפתי. ועליו – בפרק הבא.

[הפוסט על סוריה פורסם גם במיי סיי של חגי מטר]