קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

בריטניה | אחרי שלוש שנים כאלה, פרלמנט תלוי נשמע לא רע

with 3 comments

עדכון 12:20: לפי הסקר המשולב של רשת SKY והBBC, הנה התוצאות:

שמרנים 307 מנדטים

לייבור 255 מנדטים

ליברל-דמוקרטים 59 מנדטים

אחרים (המפלגה הלאומית של סקוטלנד, לויאליסטים בצפון אירלנד ,ואחרים) 29 מנדטים

כפי שניתן לראות לשמרנים אמנם יש רוב בפרלמנט, אבל על פי החוקה הבריטית חסרים להם 19 מושבים לרוב ההכרחי להרכבת ממשלה. אז מצד אחד, הלייבור הפסיד 97 מושבים. 94 מהם הלכו לשמרנים. זוהי דחיה חד-משמעית של גורדון בראון והלייבור. מצד שני, אין נצחון חד משמעי לשמרנים. בימים הקרובים שתי המפלגות הגדולות יחזרו נואשות אחרי המושבים הנותרים. זהו מצב של תיקו המכונה פרלמנט תלוי (hung parliament), אשר לא נראה בפרלמנט הבריטי מזה 35 שנים. כאן בקו חוץ אין לנו מושג יותר מלאחרים מה יקרה בשבועות הקרובים, אבל בתור עיתונאים ופרשנים בזעיר אנפין, יש לנו רק מילה אחת לומר על המצב הנוכחי: מרתק. אחת מהמערכות הפרלמנטריות העתיקות בעולם נתקלה במבחן האולטימטיבי. כיצד היא תתמודד איתו? נשתדל לעדכן בימים הקרובים.

הערב תסתיים מערכת בחירות מהארוכות בתולדות בריטניה – מערכת בחירות שמתנהלת, הלכה למעשה, כבר שלוש שנים.

בקיץ 2007, טוני בלייר, ששיקם את מפלגת הלייבור אל מול צילה של מרגרט תאצ'ר, וריסק אותה בעיראק, עזב את ראשות הממשלה אחרי עשור שלם בשלטון. הפרשנים חשבו שהם יודעים מה יקרה. מחליפו ויריבו, שר האוצר גורדון בראון, שהתברך בכריזמה העומדת ביחס הפוך לאינטילגנציה שלו ולניסיונו המקצועי, לא ישרוד בשלטון: או שיופל בידי זאבים צעירים ורעבים יותר מהלייבור, או שיודח על ידי היריב הצעיר ממפלגת השמרנים, דיויד קמרון, שבנה את מרבית האסטרטגיה שלו על זו של בלייר.

אז הפרשנים חשבו. אפילו היום, עם פתיחת הקלפיות, עדיין אין מנצח ברור בסקרים – ובאופן חסר תקדים מאז סוף מלחמת העולם השניה, יש סיכוי שמפלגה שלישית, הליברל-דמוקרטית, ששימשה בדורות האחרונים כעין עלה תאנה שאיפשר לבריטים לטעון שהם אינם נשלטים מערכת דו-מפלגתית, תעלה לשלטון. בינתיים, השמרנים (טורים-Tories), הלייבור והליברל-דמוקרטים נדחקים כמעט ראש בראש, ולמרות שלל הנבואות על סוף ידוע מראש, כנראה שלא נדע עד יום שישי הבוקר מי יהיה ראש הממשלה הבא של בריטניה.

קצת היסטוריה

אם "לא פייר" היה מושג לגיטימי במאבקי כוח, תמונתו של גורדון בראון (תמונה מסוימת מאוד) הייתה צריכה להתנוסס ליד הערך הזה בלקסיקון. בן למשפחה סוציאליסטית-נוצרית מסקוטלנד מוכת האבטלה; פעיל חברתי מנעוריו, שהתקבל לאוניברסיטת אדינבורו בגיל 16 ונבחר לרקטור שלה בגיל 21; עורך "הנייר האדום של סקוטלנד" שחיבר את הדוקטורט שלו על היסטוריה של מפלגת הלייבור בסקוטלנד; פוליטיקאי מוכשר ועיקש שנבחר לפרלמנט בגיל 31 ותוך שנה הפך לדובר האופוזיציה בענייני תעשייה ומסחר – אחת החזיתות החמות ביותר בבריטניה מאז ומעולם – וכמה שנים מאוחר יותר, לשר אוצר בממשלת הצללים (ממשלת-מראה שמקימה האופוזיציה כדי לתקוף בצורה יעילה וממוקדת יותר את הממשלה, ולנסח מדיניות אלטרנטיבית). הישגים שכאלו היו מאדירים כל אדם; בראון השיג אותם בעודו עיוור כמעט לחלוטין, עם אפס אחוזי ראייה בעין שמאל ושלושים אחוזי ראייה בעין ימין – תוצאה של תאונת רגבי בנעוריו.

עלייתו הפוליטית של בראון התרחשה בחורף הארוך והמיוסר של הלייבור, שנות האופוזיציה הקרות שהחלו עם עליית תאצ'ר ב1979. הנצחון השמרני פיצל את הלייבור: לראשות המפלגה עלה מייקל פוט הרדיקלי, כמה מבכירי המפלגה השתכנעו מהר מאוד שפוט יוביל את המפלגה לאסון, ובנבואה שמגשימה את עצמה, פרשו והקימו את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. ב1983 פוט לקח את המפלגה לבחירות על בסיס מניפסט לוחמני שכלל התפרקות חד-צדדית מהארסנל הגרעיני (בעת אחד משיאי המלחמה הקרה). המניפסט לקח את הלייבור לתבוסה הכואבת ביותר אי פעם, וזכה לכינוי "מכתב ההתאבדות הארוך ביותר בהיסטוריה." אלה גם היו הבחירות בהן נבחר בראון לראשונה – ובהן נבחר גם עורך דין צעיר וכריזמטי, אבל ימני ממנו בהרבה, בשם טוני בלייר. מייקל פוט התפטר, ובמקומו עלה ניל קינוק, שהתחיל בתהליך איטי וארוך של איחוי המפלגה ולקיחתה לכיוון מתון יותר ותוך טיפוח תדמית מודרנית יותר עבורה.

נריץ קדימה בזמן- ב1993, ג'ון סמית', יו"ר המפלגה והפטרון של בלייר ובראון, מת במפתיע מהתקף לב. המפלגה עומדת בפני פיצול נוסף, או לפחות מלחמה פנימית, דווקא כשתאצ'ר הבלתי-מנוצחת פורשת ועולה ראש ממשלה חלש וקל ליירוט (ג'ון מייג'ור): הכלכלנים, אנשי האיגודים ושארית הלייבור הישן תומכים בבראון; הצעירים, אנשי התקשורת והפוליטיקה הציבורית עומדים לצד בלייר. שני היריבים נפגשים במסעדה בלונדון, ובלייר מציע לבראון את מה שנרשם בהיסטוריה כ"העסקה": בראון יתייצב מאחורי בלייר, ובתמורה יקבל אוטונומיה כמעט מוחלטת במשרד האוצר. בנוסף, בלייר יתפטר אחרי קדנציה וחצי.

ההמשך ידוע: בלייר שבר חזק ימינה,  ומיתג את לייבור מחדש כ"ניו לייבור". בראון היה לשר אוצר, אבל בלייר לא התפטר אחרי קדנציה וחצי: הוא שירת שתי קדנציות מלאות והוביל את לייבור לנצחון שלישי ב2005. לזכותו של בלייר נזקפים הישגים חשובים: הסכם השלום בצפון אירלנד, אחרי למעלה מ300 שנות סכסוך, החזרה, חלקית לפחות, של כמה ממדינויות הרווחה, הכרה מוחלטת, נלהבת ופתוחה בזכויות הקהילה הלהט"בית, תמיכה ברב-תרבותיות, והפיכת בריטניה למקום סובלני בהרבה. לרעתו, כמובן, תעמוד לדראון עולם המלחמה המיותרת והאכזרית בעיראק.

בכל הזמן הזה בראון המתין במשרד האוצר, מזכיר בלא הרף לבלייר את הבטחתו לפרוש ולפנות לו את מקומו. בלייר ניאות סוף סוף לעשות כן ב2007, כשהריאקציה נגד שנות לייבור הארוכות התחילה סוף סוף לצבור תנופה – וכשסוף סוף נבחר לה דובר רהוט שחיקה נמרצות את בלייר, דיוויד קמרון.

אסונותיו של גורדון בראון

לכאורה, בראון קיבל סוף סוף את מבוקשו: הוא הפך לראש הממשלה, בראשה של מפלגת הבית שלו, שאז עדיין נראתה חזקה ומאוחדת למדי. אלא שבראון, במה שיתגלה כדפוס אופייני, מיהר לאזן את הצלחתו בטעות פוליטית הרת-אסון.  כאשר בלייר פרש, בראון נבחר להחליפו בכינוס המפלגה. הוא נחפז להודיע כי הוא יפזר את הפרלמנט ויקרא לבחירות מוקדמות, כדי לקבל גם את תמיכת הבוחרים  – — ואז ויתר. בראון לא היה ראש הממשלה הראשון שקיבל את התפקיד מבלי לזכות בבחירות (למעשה, הוא היה החמישי בשישים השנים האחרונות). אבל תחושת העייפות מהלייבור והמצב הכלכלי המתדרדר צרבו את דמותו של גורדון בראון בתור ראש ממשלה לא לגיטימי, שמפחד להתמודד עם הציבור שלו (וכפי שראינו בשבוע שעבר, אולי בצדק). אחר כך בא סקנדל ההוצאות, שבו הסתבר שחברי פרלמנט מכלל המפלגות תבעו החזרים בסכומי עתק על דברים מגוחכים – אחד השמרנים, למשל, ביקש וקיבל כספי ציבור ע"מ לחפור תעלת-מצור סביב ביתו. אחר כך הגיע המשבר הכלכלי.

בין לבין, בראון נחל כישלון אחרי כישלון בזירה הציבורית. כשניסה להקליט מסר ביוטיוב בעניין סקנדל ההוצאות, הוא נשחט בתקשורת על שפת גופו המוזרה וניסיונותיו להראות אופטימי ומשועשע דווקא בעניין כל כך רציני:

מיד לאחר מכן, ניסה לתקן את הנזק ולהצטלם עם ילדים בבית ספר יסודי. למרבה הצער, הילדים בדיוק למדו על מלחמת העולם השניה, וזה מה שיצא מהביקור:

אפשר להתווכח על מוסריות החלטתו של בראון לפצות בנקאים על הפאשלות שלהם, עצמם להזכיר את תפקידו בהפחתת הפיקוח במשרתו הקודמת, או להתמוגג מכך שדווקא איש הכלכלה הימני ביותר שהיה ללייבור הגשים את החלום הנושן של הלאמת בנקים.  יותר קשה לערער על כך שבראון שיחק תפקיד מרכזי בבלימת הקריסה הכלכלית בבריטניה וגם בארה"ב. אבל גם הישג זה הוא הצליח למסמס:

בהתחשב בכל אלה, לא מפתיע שבראון נאלץ להתמודד עם שורה של ניסיונות הפיכה מבית. למזלו, היריב הפוטנציאלי החזק ביותר שלו, שר החוץ דיוויד מיליבנד, העדיף לא לקחת צד – כנראה כי הבין שסיכויי ההצלחה של הלייבור בבחירות קלושים, והעדיף לא להיות ליד ההגה כשהספינה שוקעת. על אחד מניסיונות ההפיכה דיווחנו כאן. וכפי שניתן לראות בוידאו האחרון, בראון לא עשה את כל זאת בואקום פוליטי – אלא מול יריב פוליטי גמיש ונשכני, השמרן דייויד קמרון.

הצביעו שמרנים לשינוי. לא-לא, ברצינות

מהרבה בחינות קריטיות, קמרון הוא ה"טורי" הטיפוסי. בן למשפחה מיוחסת; בוגר פנימיית איטון היוקרתית להבחיל; בוגר אוקספורד; עשיר מופלג (הונו נאמד בלמעלה משלושים מיליון ליש"ט). כל אלה יעמדו לו לרועץ בבחירות היום. מצד שני, הוא עשה יותר מכל מנהיג שמרן כדי לגרור את מפלגתו המיושנת והרדומה אל המאה ה21: הודיע חד משמעית על תמיכה במערכת ביטוח הבריאות; יצא נגד הומופביה; נתן למפלגה גוון ירוק; ובאופן כללי ניסה לשכנע את הבוחרים שהשנים האפלות, המתנשאות של תאצ'ר חלפו כלא היו.

אלא שהמציאות בינתיים מוכיחה אחרת. הזכרון משנות תאצ'ר והשנאה המעמדית לאנשים כמו קמרון לא נשכחים כל כך בקלות; לראייה, על אף כל האסונות המדוברים של בראון, קמרון מצליח להוביל עליו רק בקושי – והם רצים ראש בראש. רק בחודש האחרון חבר בכיר במפלגה, כריס גריילינג, העיר שהוא חושב כי זו זכותם של בעלי בתי הארחה לסרב לארח זוגות הומוסקסואלים; המניפסט של הטורים כולל הנחות מס מופלגות לעשירים, והתורם העיקרי של המפלגה התגלה כפליט מס; ונראה שלא מעט אנשים פשוט לא קונים את "השמרנים החדשים" – האוקסימורון הרעיוני כאן בטח לא עוזר. כך כתבה הסופרת ג'יי קיי רולינג, מחברת ספרי הארי פוטר והאישה העשירה בממלכה – לכאורה תומכת טבעית במפלגה של המעמד העליון – ב"מניפסט האם החד-הורית":

הפכתי לאם חד-הורית כשהנישואים הראשונים שלי התפרקו ב-93. בין לילה, הפכתי למושא שנאתם של חלקים מסוימים בתקשורת, ולסיוט של הממשלה השמרנית… בין 93 ל-97 עשיתי את תפקידם של שני הורים במקום אחד‫, קיבלתי הכשרה של מורה וכתבתי ספר וחצי‫. במשך חלק מהתקופה‫, סבלתי מדכאון קליני‫. זה שאמרו לי שאני הייתי קלת‫-דעת‫, עצלנית ואפילו חסרת‫-מוס‫ר, לא עזר.

‫המניפסט של המפלגה השמרנית..‬ הבהיר שהם יפחיתו תמיכה ממשלתית לנזקקים וידרשו יותר מהסקטור השלישי ‫-‬ כלומר‫,‬ מצדקה‫.‬ הם גם מעלים על נס את מוסד הנישואים‫,‬ ומבטיחים הנחת מס של חצי‫-‬מיליארד ליש‫"‬ט לנשואים טריים בעלי הכנסה נמוכה‫ –  הנחת המס מסתכמת ב150 ליש"ט (270 דולר) לזוג. ‬
‫אז אולי אני וחברותיי חריגות. אולי אתם מכירים אנשים שיסכימו להקשר לבנאדם אחר לשארית חייהם תמורת תוספת הכנסה של 150 פאונד ‬לשנה?.. אולי שקלתם לעזוב זוגיות נטולת-אהבה או מערכת יחסים אלימה, אבל שיניתם את דעתכם כששמעתם על הנחת מס של 150 פאונד? הכל יכול להיות, אבל איכשהו יש לי את הספקות שלי…

‎ובהמשך:

[שלא כמו תורמים מסוימים למפלגה השמרנית, ועל אף הכנסתי הגבוהה], בחרתי להישאר בבריטניה ולשלם מס משתי סיבות. האחת‫,‬ רציתי שהילדים שלי יגדלו איפה שגדלתי אני‫,‬ ושיהיו להם שורשים בתרבות העתיקה והמפוארת של בריטניה‫;‬ שהם יהיו אזרחים‫,‬ על כל המשתמע מכך‫,‬ של מדינה אמיתי‫ת,‬ ולא תושבי חוץ‫,‬ צפים בבועה של מפלט מס כלשהו ומתחברים עם ילדים של משתמטי מס חמדנים אחרים‫.‬

‎הסיבה השנייה היא שאני מרגישה חייבת למדינת הרווחה הבריטית ‫-‬ אותה מדינת רווחה שקמרון רוצה להחליף בחלוקת צדקה‫.‬ כשהחיים שלי התרסקו‫,‬ רשת הבטחון‫,‬ אף שהיא נשחקה תחת הממשלה השמרנית הקודמת‫,‬ בלמה את נפילתי‫.‬ אני לא יכולה שלא לחשוב שזה יהיה פשוט נבזי להימלט מהמדינה בגלל צ‫'‬ק תמלוגים עם שבע ספרות‫.‬ אם תרצו‫,‬ זאת הפרשנות שלי למושג פטריוטיות‫…

ניק "מי זה" קלג

הבחירות השנה הן הראשונות שכללו עימותים טלווזיוניים בין מנהיגי שלושת המפלגות הגדולות. המפלגה השלישית במקרה הזה היא הליברלים-דמוקרטית, שתפקידה בעשור וחצי האחרון הסתכם בעיקר בלהיות הסמן השמאלי בפלרמנט וכאמור, כעין חותמת גומי לכך שיש יותר משתי מפלגות ענק בממלכה. אלא שבעימותים האחרונים, מלבד מראה ונאה ומידה של כריזמה, התגלה אצל המנהיג הצעיר של המפלגה, ניק קלג, כשרון נדיר: לעמוד באותו פריים עם קמרון ובראון, ולא להראות כמו אף אחד מהם. קלג ניגן על תחושת המיאוס של ציבור הבוחרים משתי המפלגות הגדולות, והקפיד להציג את עצמו ואת מפלגתו כאלטרנטיבה רעננה באמת גם לימין וגם למרכז – דווקא אלטרנטיבה שמאלית. זאת למרות שהוא, כמיטב מסורת בלייר, לקח את מפלגתו ימינה לכיוון של הקלות מס וקיצוצים. בינתיים המהלך משתלם – קלג הפך לנספח מכוכב, וגם אם יגיע רק למקום השני, תהיה זאת הפיכה עצומה בפוליטיקה הבריטית. אבל הוא לא ניסה להמר על המומנטום,  ורק זמן מה לאחר העימות, כשהתנופה התנדפה מעט, הכריז כי הוא באמת רואה עצמו כראש הממשלה הבא. למרות זאת, בסקרים האחרונים לקראת הבחירות נראה שההצבעה תתפצל באופן פחות או יותר שווה בין שלושת המפלגות.

והרי התחזית

אף שהבחירות הללו הן מהחשובות בתולדות בריטניה, יש שתי סיבות לחשוב שהבאות יתרחשו בתוך שנה או שנתיים, במקום חמש כמתוכנן. האחת, מרבית הסקרים בחודשים האחרונים הצביעו על כך שלאף אחד מהמפלגות לא יהיו מספיק מושבים בפרלמנט כדי להקים ממשלה חד-מפלגתית – ויקום "פרלמנט תלוי". במקרה כזה, קמרון ינסה לצרף אליו לויאלסטים מצפון אירלנד – לנבחרים שם יש מושב גם בבלפסט וגם בלונדון, אבל אפילו זה עלול לא להספיק לניהול ממשלה יציבה לאורך זמן. במקרה כזה גם בראון וגם קמרון יחזרו אחרי הליברל דמוקרטים – ותהליך החיזור, סביר להניח, יסתבך (אולי גם תוך החלטה מודעת של קלג), וסיבוב נוסף של הבחירות יתקיים לא יאוחר מאוגוסט.

האפשרות השניה, בה אחת המפלגות (כנראה לא לייבור) אכן מצליחה לנצח בדוחק ולהרכיב ממשלה סבירה, גם היא לא מבטיחה יציבות שלטונית. מושל בנק אנגליה, מרווין קינג, העיר בשבוע שעבר שהמצב הכלכלי בבריטניה הינו בכי רע – הגרעון, למשל, הוא פי שתיים מזה של יוון – ושהוא לא מאחל לאף מנהיג לזכות בבחירות האלה; כל מפלגה שהיא תאלץ לקצץ ולקצר, והכעס הציבורי יפיל אותה – אם לא לפני הזמן, אז ודאי בבחירות הבאות.

נשוב ונעדכן, כמו שאומרים, במהלך הערב, מחר בבוקר, ובשבוע הקרוב.

[דימי ריידר]

Written by dimireider

מאי 6, 2010 בשעה 2:43 pm

פורסם בבריטניה

3 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. כמה ארוך, ככה מרתק :)
    כמובן שדרוש תחקיר יותר עמוק כדי להחליט למי הייתי מצביעה לו הייתי בריטית. אפשר להחזיר את בלייר? ;)

    galithatan

    מאי 6, 2010 at 6:08 pm

  2. אם אינני טועה, אם לאף מפלגה אין רוב בפרלמנט ניתנת לראש הממשלה המכהן זכות הראשונים לנסות ולזכות בתמיכת רוב הבית – כלומר, עוד יש סיכוי מסויים שבזכות הליברלים, בראון ימשיך לכהן כראש ממשלה בשנה הקרובה.

    דובי

    מאי 6, 2010 at 9:19 pm

  3. דימי, מה הסיכויים שקלג יילך עם קמרון? ומיהם המועמדים האזוריים? יש סיכוי שהם ייתנו לטורים את הרוב?

    נועם

    מאי 7, 2010 at 7:54 am


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: