קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

בריטניה | ביקום המקביל של טוני בלייר

with 7 comments

מי שעקב אחרי ההצדקות הרשמיות לפלישה לעיראק לפני שש שנים, ואחרי שלל התחקירים, הגילויים, ולבסוף דיוני ועדת החקירה בחודשים האחרונים, לא היה יכול שלא לחוות אתמול תחושה מבחילה של ראייה כפולה.

בדיונים הקודמים של הוועדה שמענו מדיפלומטים, כולל שגריר בריטניה דאז לארה"ב כריסטופר מאייר, שבלייר היה שיכור-כוח ומאוהב בעוצמה האמריקאית. שמענו שהוא הביע את תמיכתו בפלישה לעיראק עוד לפני שבארה"ב בכלל התחילו להכין לכך את הקרקע, ודאי לפני שהבריטים עצמם בכלל שמעו על כך. לפי העדות של מאייר, בלייר ביקר בחוותו של בוש בטקסס שנה שלמה לפני המלחמה, והתחייב שם לתמוך בכל מהלך צבאי של ארצות הברית. שמענו מעורכי דין בכירים, כולל היועץ המשפטי למשרד החוץ מייקל ווד, שהמלחמה הייתה בלתי חוקית (ווד גונן על כך שלא התערב בצורה מוחלטת במלמול על זה "שאלות מצפון הן עניין אישי") ; שמענו איך שר החוץ דאז, ג'ק סטרו, העדיף להתעלם מהדעה הזאת כי חשב שהחוק הבינלאומי בנושא הזה הוא "עמום" וכי בתפקידו הקודם כשר פנים הוא "נאמר לא מעט שמשהו הוא לא חוקי, עשה אותו בכל מקרה, וניצח בבית משפט" (זה אותו ג'ק סטרו ששחרר ממעצר את אוגוסטו פינושה, ובכך גדע מה שהיה יכול להיות פריצת דרך היסטורית במשפט בינלאומי).

שמענו מהיועץ המשפטי לממשלה דאז, סר אוליבר גולדסמית', איך הוא שינה את דעתו לגבי המלחמה ברגע האחרון, ואיך עד שבועות ספורים לפניה הוא סבר שהיא בלתי חוקית; איך הוא נדרש סופית לחוות דעת רשמית ומחייבת רק כאשר צבא בריטניה כבר עמד בגבול עיראק, והמפקדים דרשו תשובה של כן-או-לא; איך גם כשהסכים שהחלטה 1441 של האו"ם "יכולה להוות בסיס סביר ליציאה למלחמה", סייג זאת באומרו ש"אם הייתי נאלץ להציג את ההחלטה כעילה בפני בית דין, כ לא בטוח שבית הדין היה משתכנע". עדות יוצאת דופן ניתנה מפי סגניתו, עובדת הציבור היחידה שהתפטרה במחאה על המלחמה, הרייט ווילמהורסט. מבחינתה, המלחמה הייתה בלתי חוקית בעליל; החוק הבינלאומי בעניין פשע האגרסיה הוא בהיר כיום; וג'ק סטרו, עם כל הכבוד, הוא לא משפטן בינלאומי.

והרי בדיוק בזה אמורה להתמקד עבודת הוועדה. המלחמה בעיראק אמנם היוותה רקע ובמה לפשעים מפלצתיים נגד האנושות (כלא אבו גרייב, הפצצות חוזרות ונשנות של אזרחים, פיגועי התאבדות בקנה מידה תעשייתי על ימין ועל שמאל, ועוד ועוד) והשלכותיה (התמוטטותה של מדינה שלמה, תחילת הפיכתה של אירן למעצמה אזורית, החלשות פטאלית ובלתי הפיכה של ארה"ב) עוד יורגשו במשך עשורים. אבל החשוב ביותר מבחינת אחריות אישית ופלילית היא שהמלחמה הייתה בלתי חוקית מלכתחילה; קרי, זאת הייתה מלחמה תוקפנית ופשע נגד השלום (war of aggression), שארה"ב ובריטניה יצאו אליה מבלי הסמכה של מועצת הבטחון של האו"ם. ההחלטה האחרונה של האו"ם לפני המלחמה הייתה החלטה 1441, שקראה לסדאם לקיים את תנאי הפסקת האש של מלחמת המפרץ הראשונה – להתפרק מנשקו ולאפשר גישה למפקחי האו"ם, או "לעמוד בפני השלכות רציניות". כל הצוות המשפטי של ממשלת בריטניה, ובראשם היועמ"ש גולדסמית', היו סבורים כי מבלי החלטה חד משמעית של מועצת הבטחון, יציאה למלחמה נגד עיראק תהיה פלילית. בלייר, בוש, והצוות המשפטי של בוש (שהביא לנו את הפטריוט אקט ומחנה גואנטנמו) יוכלו לצאת למלחמה אם סדאם לא ייענה להחלטה 1441, קרי, יפר את הפסקת האש שהן צד לה.

לאחר מערכת לחצים כבדה, גולדסמית' נתן עצה מהוססת שהסכימה עם הפרשנות הזאת. בלייר פירש אותה כאור ירוק נחרץ, וכדי לנסות ולהביא את הציבור הבריטי לצידו, שחרר דו"ח מופרך, שטען כאילו לסדאם יש נשק להשמדה המונית שיוכל להפעיל בהתראה של 45 דקות; הנוסח המדויק של המידע – שלסדאם יש נשק כימי לטווח קצר ביותר שהוא יכול להפעיל בשדה קרב נתון בהתראה הנ"ל – טושטש; המקור המפוקפק של המידע – נהג מונית בגדדי, למען השם – נחשף רק בשימועי ועדת החקירה, לפני כחודש.

שבריריות הטיעון המשפטי בעד המלחמה, השנאה והתיעוב שמרבית אזרחי בריטניה חשים כלפי בלייר – עד כדי כך שהוא נאלץ לא מזמן להתגונן ש"זה לא נכון שאף אחד לא אוהב אותי" – והעדויות שבאו עד כה בפני וועדת החקירה והציבור, תרמו כולם לציפייה שנשמע מטוני בלייר אתמול משהו שלא שמענו עד כה: פקפוק, חרטה, ביקורת עצמית – לפחות הצטדקות. מאחוריו ישבו משפחות שכולות – בשקט ובאיפוק בריטי מקפיא. בחוץ הפגינו משפחות שכולות נוספות, גם של אזרחים עיראקים וגם של חיילים בריטים. בלייר, שנאלץ להתחמק למרכז הכנסים בו מתנהלים השימועים בכניסה האחורית – כמו אסיר המובא לבית משפט. הוא לא חייך – נדיר מאוד אצל בלייר – והעדים שישבו קרוב אליו אמרו שידיו רעדו עד שהתקשה למזוג לעצמו כוס מים.

מה שקרה בשש השעות הבאות היה משונה כל כך שאף שביליתי את כל אתמול בבהייה בשידור החי של השימוע, קשה לי מאוד לשחזר במילים את הרגע שבו התפקידים השתנו, שבו קומתו של בלייר נזקפה, והשופטים המחמירים הפכו לחברים לארוחת תה במועדון יוקרה; כפי שכתב הפרשן הפרלמנטרי של הגרדיאן, סיימון ג'נקינס, איך קרה שרוחו של טוני בלייר קמה לתחייה.

בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר.

וכך, אנחנו שומעים שהדו"ח המופרך לא היה מופרך, אולי רק מנוסח ברשלנות-משהו, ושאם היה מוציא את הדיווחים המודיעינים במלואם, כולם היו משתכנעים בעד המלחמה; סדאם לא קיים את תנאי הפסקת האש ולכן היה מוצדק לצאת למלחמה; הטיעון לגבי 45 הדקות "לא היה עקרוני" ובלייר עצמו כמעט ולא שם לב אליו – מה שאומר שהוא היה רה"מ היחיד שלא קרא עיתונים; ראו, למשל, את העמוד השני של הסאן, העיתון הנקרא במדינה, ערב המלחמה, ושימו לב למאמר המערכת. בדיעבד, כמובן, הסתבר שלא היה לא נשק ולא בטיח, ושסדאם דווקא קיים את תנאי הפסקת האש והתפרק מנשקו – אבל בלייר הוא לא מסוג החובבנים שיתנו לעובדות להפריע.

במגעי מכחול עדינים, כמעט לא מורגשים, הפך בלייר את המנטרה שליוותה את המלחמה, "העולם ניצב בפני איומים חדשים בעקבות 11 בספטמבר, ואחד מהם הוא סדאם", ל"אחרי ה11 בספטמבר התפיסה שלנו את איום הטרור השתנתה." להערה של אחד מחברי הוועדה שסדאם לא היה קשור לאל-קעידה הוא השיב בחיוב, מה שלא הפריע לו להציף את 11 בספטמבר בכל משפט שני או שלישי.  כלי הנשק להשמדה המונית קיבלו סוג של אל-קיום מקביל: חשבנו שהם היו שם, הם היו צריכים להיות שם, ואם לא היינו פולשים, הם לבטח היו שם כיום. בלייר אפילו לא היסס לייחס לעצמו, במשתמע, כוחות-אוב, ואמר: "כל הזמן שואלים על 2003, אבל צריך לשאול גם על 2010. אלמלא היינו נוקטים בפעולה, סדאם והבנים שלו.. עם המחירים של 100 דולר לחבית נפט… היו היום מחזיקים בנשק הזה והיינו מאבדים את הנחישות לפעול." כמובן; רק שהזינוק במחירי הנפט קשור ישירות למלחמה, וגם אם סדאם (מיותר לציין, מיפלץ וחלאה בזכות עצמו) היה נשאר בשלטון, אין שום סיבה להניח שארצו המדוללת והמפורקת הייתה לפתע מקימה צבא מפואר.

וכך זה המשיך. גולדסמית' לא היה נתון לשום לחצים; בניגוד למה שידוע לכל דבעי, בלייר לא מידר את הממשלה והפרלמנט מקבלת ההחלטות; בוש גילה הבנה למחויבויות של בריטניה, ולא לחץ עליה לצאת למלחמה. בלייר קינח בשקר העצום ביותר בעדות כולה – שהעולם בטוח יותר כתוצאה מהפלישה – ובין לבין, שחרר רמזים עבים שאם היה ראש ממשלה כיום, היה מעודד מדיניות דומה כלפי אירן. בכך, לפחות, הייתה מן הנחמה: ראינו אחד מאדריכלי הכשלון המונומנטלי של מלחמת עיראק אומר שמלחמה מול אירן היא פחות או יותר אותו הדבר.

ההופעה המושלמת הזאת נסדקה רק ברגע האחרון. האם יש לך חרטות, הוא נשאל, כשמאחוריו המשפחות השכולות נדרכו. תחושת אחריות, כן, אבל לא חרטה,הוא ענה. החדר התפרץ בקריאות בוז. בלייר המשיך: אני מתחרט שהעניין הזה חילק את המדינה, אבל באמת שניסיתי כמיטב יכולתי לרפא את הקרע. הייתי מקבל בדיוק את אותן ההחלטות גם היום. הקהל זינק על רגליו. "אתה שקרן," צעק אח שכול. "ורוצח," הוסיף מישהו. בלייר נמלט מהאולם עם שומרי ראשו.

אין כמובן להתפלא על כך שהוועדה לא הקשתה על בלייר. יושב הראש -ג'ון שילקו – הוא לא שופט עליון, אלא פקיד בכיר, וחבר לשעבר בוועדת באטלר, שב2004 הפילה את האחריות לאי-קיומו של נשק להשמדה המונית בעיראק על זרועות המודיעין במקום על הממשלה. חבר אחר, מרטין גילברט, השווה את בלייר ובוש לצ'רצ'יל ורוזוולט. חבר שלישי, סר לורנס פרידמן, השתתף בכתיבתו של "נאום שיקגו" של בלייר, שב1999 הגדיר את קווי היסוד של מדיניות החוץ של ממשלת הלייבור. שני החברים האחרים, רודריק ליין והברונית פרשר, השתתפו אמנם בדיונים אמש אבל לא לחצו את בלייר אל הקיר באף נושא. וגם זה אינו מפליא: כל בעל-שררה, כולל את אלה שיקבעו את המשך דרכם המקצועית של חברי הוועדה, צפה בבלייר וראה בעיני רוחו את עצמו בעוד שנה שנתיים; וחברי הוועדה ידעו זאת טוב מאוד, בדיוק כפי שהם ידעו כי העובדה שאינם פועלים במסגרת משפטית כלשהי משאירה אותם נטולי הגנה מפני פעולות נקם.

ומה הלאה? הוועדה צריכה עוד לשמוע את עדותו של ראש הממשלה, גורדון בראון, שהיה שר-אוצר בתקופת בלייר. אם תקבל, בהצתה מאוחרת, חוש של אחריות היסטורית, אולי תזמן את בלייר לעדות נוספת ותלחץ אותו על חוקיות המלחמה; לא סביר שזה יקרה כפי שהיה ראוי שזה יקרה. בלייר עצמו ימשיך לכהן כשליח הקוורטט לענייני שלום במזרח התיכון (בדיחת העשור).בינתיים, מתארגנות פעולה אזרחית להמעדתו של האדם הזה לדין; בולטת יוזמתו של העיתונאי הבכיר ג'ורג' מונביוט, שהקים אתר – www.arrestblair.org – המבטיח פרס כספי לא מבוטל  למי שינסה לבצע מעצר אזרחי של בלייר. סביר להניח שבלייר אפילו לא יגיע להארכת מעצר, לפחות זאת תהיה תזכורת שהמשפט הבינלאומי תקף גם לגביו ולמעשים שלו יש מחיר.

[דימי ריידר]


Written by dimireider

ינואר 30, 2010 בשעה 5:49 pm

7 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. הפנים נשואות לעתיד ולכן המסקנות הבלתי נמנעות הן :
    העולם ללא סדאם חוסיין הוא עולם טוב יותר.
    עיראק ללא סדאם חוסיין היא (לתושביה ולעתידה) מקום טוב יותר.
    סדאם חוסיין לא היה מפלץ וחלאה (מדוע התיאור הנרפה של אישיותו ושל מעשיו ?) – הוא היה שליט שפשעיו המפלצתיים נגד האנושות היו אמורים להביאו לבית הדין הבינלאומי בהאג.
    בהפגנת הענק בלונדון נגד בוש ובלייר סדאם זכה לאהדה כה גדולה אל מול השנאה התהומית לבוש ובלייר עד שלרגע חשבתי שאם מסוק היה נוחת ומדלתותיו היו יוצאים היטלר וסדאם חוסיין מחובקים – הקהל היה יוצא מגידרו.ההפגנה הזו היתה ראיה מצויינת לאיבוד העשתונות המוסרי של השמאל הקיצוני.
    איראן היתה הופכת למעצמה אזורית ללא קשר לסדאם חוסיין ואפשר רק להרהר בחרדה במירוץ הגרעיני שהיה מתפתח בין איראן לעיראק אילו סדאם היה נותר בשלטון.
    הכזבים של מלחמת עיראק השניה עשויים להוליד מדינה חדשה,שונה במאפייניה מעיראק הרצחנית והאכזרית למיעוטיה של סדאם,ובעיקר – טובה לאזרחיה.
    נדרש זמן על מנת להעריך את אופן התפתחותה של עיראק החדשה.
    אגב,ההחלשות של ארה"ב היתה טבעית ומתרחשת גם אלמלא המלחמה.העולם לא ערוך למציאות שבה מעצמה אחת שולטת באופן בלעדי.גם אלמלא המלחמה רוסיה וסין לא היו מוכנות להשאיר את ארה"ב כשליטה יחידה בענייני העולם.

    איתמר

    ינואר 31, 2010 at 10:34 am

  2. "בלייר הוא אדם בעל כריזמה מדהימה, ממגנטת וחולנית, שלידו ברק אובמה נראה כמו עוזי ארד. כשמקשיבים לו מדבר – ואתמול אכן היה זה בלייר שדיבר, בלי הפסקה או הפרעה כמעט מחברי הוועדה – כמעט שאי אפשר שלא להשתכנע בכנותו, וחמור מכך, בצדקתו. הוא יוצר סביב עצמו מציאות מדומה שתואמת בדיוק את מה שהוא אומר."

    אם בלייר כל כך משכנע, יכול להיות שהוא צודק? יכול להיות שה"מציאות המדומה" היא עוד נקודת מבט? עוד פרשנות שיש לשקול?
    הכותב כל כך משוכנע באשמתו של בלייר, שהוא לא טורח לפקפק בה, או להסבירה לקוראים. לי לא מובן מאליו שבלייר ידע על הפגמים המודיעיניים, או על חוסר המוכנות האמריקאית ליום שאחרי. מן הסתם הוא הבין שהמלחמה לא חוקית, אבל זה לא אומר שהוא ידע על כך שסדאם התפרק מנשקו, וזה הרבה יותר משמעותי מהחוק הבינלאומי.
    זאת אכן הייתה מלחמה לא מוצדקת ורשלנית, אבל אני מסכים עם איתמר שפרותייה העתידיים יצדיקו את המחיר.

    אדלברט

    פברואר 1, 2010 at 1:48 am

  3. איתמר:
    מאיפה אתה שואב מירוץ גרעיני בין עיראק לאיראן, אם הוכח שלעיראק כלל לא היתה תכנית גרעין פעילה?
    אם כל מה שיש לך להגיד זה "אולי זה יהיה בסוף לטובה", אני מעדיף להיצמד לחוק הבינלאומי, אם ארה"ב ואנגליה היו שומרות עליו – אולי היה יוצא מזה משהו.

    אדלברט:
    העולם עלול "להיות מקום טוב יותר" ללא סדאם, אבל רמיסת החוק הבינלאומי לא עוזרת.
    הרעיון שזו "נקודת מבט לגיטימית" מקבל תשובה בחלק הראשון של המאמר: בלייר ידע שאין לו עילה למלחמה, שיקר לציבור כדי לזכות בתמיכה, אתה עדיין מאמין שהוא חשב שהמלחמה מוצדקת? שהוא האמין בכל לבו לדו"ח המודיעיני, שהוא יצא למלחמה בלי לבדוק את הדו"ח כמו שועדת החקירה בודקת אותו עכשיו?

    דניאל ר.

    פברואר 2, 2010 at 3:06 am

  4. הפוסט הזה לא רציני. במקום פרשנות על חדשות חוץ שמרחיבה את ידיעותינו ומעמיקה את הבנתנו, קיבלנו סתם מאמר דעה גרוע שמנסה בפעם המיליארד למכור לנו את מרכולתו של השמאל הקיצוני, הסוגד לאו"ם ולפרשנות המרחיבה ביותר של המשפט הבינ"ל.

    סתם לדוגמה: כלא אבו גרייב – למישהו יש ספק שמה שעשו בכלא מחוויר ליד מה שמשטר סדאם עשה לאסירים שלו? כמה אסירים פוליטיים מתו מיתות שונות ומשונות אצל סדאם שלעולם לא נדע עליהם?

    מלחמה ללא רשות של רגע ודודלי – כמה החלטות של האו"ם סדאם הפר במשך שנים? האם העובדה שסדאם השתין על דרישות המעצמות בקשת לא ערערה את היציבות במזה"ת?

    Aviv

    פברואר 2, 2010 at 6:13 pm

  5. יתכן שמלחמת עיראק היתה לא מוצדקת מעיניים אמריקאיות ובריטיות, כי הרבה חיים וכסף של שתי המדינות אבדו שם כדי להדיח רודן מבין מאה-מאתיים רודנים בעולמנו. המטרה של המלחמה לא היתה חירות לעיראקים אלא כוח לאנגלו-סקסים. אבל, מלחמה על חירות לעם המדוכא על-ידי השליט שלו היא מלחמה מוצדקת מבחינה מוסרית.

    יוסי

    פברואר 2, 2010 at 10:48 pm

  6. עיוורון זה דבר מדהים – לראות אנשים הולכים ונכנסים בקיר שנמצא מולם והם לא ידעו. זה גם מפחיד.
    העוורון של המגיבים פה הוא מובן (סדאם היה איש מפחיד ומערכת תעמולה (וגם כמה סקאדים) הפכו אותו למפחיד עוד יותר, אז בואו נעצום עיניים) אבל כאמור העוורון הזה מדהים ומפחיד כאחד.
    השורה החשובה בפוסט, המובלעת, היא שמלחמת עיראק מוטטה את שליטתה של ארצות הברית בעולם באופן סופי. זה צריך להפחיד אותנו מאוד, כי זה הגב שלנו, האמריקאים, לא אף אחד אחר. וכשאנחנו מדמיינים שאנחנו וילה בג'ונגל, אנחנו צריכים לדעת שכשקווי האספקה מהציוויליזציה ינותקו – אנחנו נעלם. וזה בדיוק מה שמלחמת עיראק השניה עשתה.
    מלחמת עיראק הייתה אסון ישראלי. היא נעצה מסמר אחרון בהתמוטטות הכלכלית האמריקאית והיא חשפה עוד טפח בערוותה של המעצמה הטכנולוגית הזו בכל מה שקשור ליכולת שלה לנהל קרבות. אין ספק שמלחמת עיראק היא הסיבה שהאמריקאים לעולם לא יתקפו באיראן, ולכן זו הסיבה, חברים, שאיראן הפכה להיות הדומיננטית באזור ושתהיה לה פצצת אטום. אמיתית הפעם.
    אז תמחאו כפיים לבוש ולבלייר – הפעולות שלהם, מעבר להיותן פשעי מלחמה (ומה זה משנה אם זה יותר אופחות מפשעיו של סדאם? למה אני צריך להשוות גנב לשודד? זה גנב – וזה שודד!) הפכו את העולם למסוכן הרבה יותר. וזה, אחרי שקוברים את מתי המלחמה, האסון הגדול ביותר ששני האיוולים האלה הביאו על העולם המערבי.

    אורי

    פברואר 5, 2010 at 10:40 am

  7. המערב צריך לעמוד בסטנדרטים שהציב לעצמו, אחרת הוא לא טוב יותר מהמשטרים שהוא שש להפיל. לומר שזה בסדר לענות עצירים באבו גרייב כי גם סדאם היה מניאק זה פשוט טיעון מגוחך
    והציניות של בלייר עושה חשק לבכות

    מיכל

    פברואר 15, 2010 at 3:11 pm


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: