קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

ארה"ב באפ"פק | שוב נלחמים על הלבבות

with 5 comments

פוסט שלישי בסדרה על אפגניסטן-פקיסטן (כאן תוכלו למצוא את החלק הראשון והשני). והפעם: על הדילמה העומדת בפני ממשל אובמה.

הנשיא הדמוקרטי נבחר ברוב מרשים, והוביל חקיקה סוציאלית שכמוה לא נראתה מזה עשורים. אלא שמלחמה שהוא ירש מקודמו הלכה והסתבכה, כשהממשל שולח עוד ועוד כוחות לצדו השני של העולם, בעוד הביקורת משמאל קורעת את המפלגה שלו לשניים, ומביאה תוך פחות מארבע שנים את קצו הפוליטי של הנשיא, שהודיע שאינו מתכוון לרוץ לכהונה נוספת.

הנשיא הוא כמובן לינדון ג'ונסון שהסתבך בוויטנאם, אולם ההשוואה שלו למה שקורה לממשל אובמה באפגניסטן נעשית מפתה יותר ויותר, ככל שמתבררים ממדיו האמיתיים של האתגר העומד בפני ארצות הברית במרכז אסיה. לג'ונסון, כדאי לזכור, עוד היו יתרונות שלאובמה אין: הוא נבחר ברוב עצום, ובשום שלב לא היתה סכנה שלידי הווייטקונג ייפול נשק גרעיני – כמו תרחיש הבלהות לפיו האמריקאים מתקפלים מאפגניסטן, הטאליבן חוזרים לשלטון, משם קופצים לאיסלמבאד, ועל הדרך אוספים את הטילים הפאקיסטניים. אם, אם תרצו, האמריקאים דווקא נשארים באפגניסטן, הטאליבנים נדחפים להתרכז בפקיסטן, ושוב הטילים בידיהם.

האנלוגיה ההיסטורית בין ג'ונסון לאובמה היא יותר מאנקדוטה. היא חשובה לא רק בגלל גורלו של הנשיא – בכל זאת, מדובר בטיפוסים שונים ובתקופה שונה, וארצות הברית של ימינו רחוקה מאוד מהסערות של שנות השישים – אלא בגלל אופיה של המלחמה: שוב נאבקים האמריקאים לא על השמדת כח צבאי, אלא על "לבותיהם ומוחותיהם" של האזרחים המקומיים, כמו שג'ונסון הגדיר את מלחמת וייטנאם (מה שלא הפריע לו לעשות הכל כדי לגרום לווייטנאמים להתייחס לארצות הברית בצירוף של פחד ותיעוב), ושוב עולה הדרישה מהשטח לעוד חיילים ועוד זמן לצבא להשלים את המשימה – שכבר פחות ופחות ברור מהי –  בעת שבבית נשבר הקונצנזוס הפוליטי סביב המלחמה.

החודש הגיע הממשל לצומת ההכרעה הראשון שלו (אך לא האחרון) באפגניסטן: ההחלטה האם להיענות לדרישת הגנרל סטנלי מק'ריסטל, ולשלוח לחזית 40 אלף חיילים נוספים. המשמעות של המהלך גדולה בהרבה מאשר מספר החיילים, שגם כך לא יגיעו אפילו לכמות המוצבת בעיראק כיום. העולם מצפה ללמוד מה מידת המחויבות של הנשיא החדש ללחימה באפפ"ק, מה ההתפתחות הפוליטית שהוא מנסה להוביל, כיצד הוא מבקש להתמודד עם התפוררותה של פקיסטן, ואפילו, מה האופן שבו הוא תופס תפקידה של ארצות הברית בעולם היום.

הממשל אינו ממהר להכריע, והקביעה האם מדובר בזהירות בריאה או בהססנות מסוכנת תלויה בעיני המתבונן. הנשיא עצמו משוטט באסיה – כולל ביקור חשוב מאוד בסין – ואינו צפוי לקבל החלטה לפני ה-20 בנובמבר. בינתיים, העימות סביב המשך הדרך באפגניסטן הופך פומבי וחשוף יותר בכל יום שחולף, כשגנרלים, פוליטיקאים ופקידים בכירים מחליפים האשמות ותחזיות קודרות בעיתונים ובטלוויזיה; אבל כך זה היה בכל המלחמות.

את הרקע למשבר באפגניסטן סיפקנו בשני החלקים הקודמים של הסדרה (ונמשיך בחלק רביעי, שיתמקד בפקיסטן). בקצרה, המצב הוא כזה: הקף האבדות של נאט"ו באפגניסטן הגיע לשיא מאז החלה הלחימה במדינה, ואליו נוספה תסבוכת פוליטית קשה, עם ביטולן של הבחירות החוזרות. ארצות הברית נאלצה להשלים בחירוק שיניים עם שלטונו של חמיד קרזאי, כשהם מתנחמים כמו תמיד בכך שמדובר אמנם במנהיג רע ומושחת, אבל לפחות הוא הרע שלנו. בינתיים, בפקיסטן הגרעינית נפלו אזורים שלמים ליד הטאליבן ותומכיהם, וקיים חשש אמיתי לקיומו של השלטון הנוכחי.

האירוניה היא שהלחימה באל-קעידה, שהיתה העילה הראשונה לפלישה לאפגניסטן, דווקא הצליחה לנאט"ו. כמחצית מהנהגת הארגון חוסלה או נלכדה, והאחרים עסוקים בהישרדות; גם משאביו הכלכליים של אל קעידה הידלדלו ככל הנראה. הדברים הגיעו עד לכך שבמאמר פרובוקטיב ב"פוריין פוליסי" קרא גוסטבו דה לה קסאס בשבוע שעבר לא להרוס את הארגון סופית, מפני שהוא עדיף במצבו המצומק על כל מי שיבוא במקומו. אבל זו רק נחמה שולית כרגע לאמריקאים. את האתגר מציב הטליבאן – אותן רשת מיליציות מקומית בעלת מהלכים, תומכים ופעילים בכל רחבי אפ"פק, שמרגישה שהגיעה שעת הכושר לסילוק הפולשים והשבת השלטון לידיה.

כל הצדדים בוויכוח על אפגניסטן מסכימים על דבר אחד: 65 אלף החיילים המוצבים כרגע במדינה – כ-40 אחוז מהם חיילי בעלות הברית מנאט"ו, שאינם ששים לקרב – אינם יכולים להתמודד עם הטאליבן. למעשה, ספק אם הם אפילו יכולים להמשיך לשאת בנטל של היקף המשימות הנוכחי. המורל בקרב החיילים ירוד, ולעלייה בהיקף האבדות הצטרפו באחרונה דיווחים מדאיגים בתקשורת על תשלום מצד קבלנים אמריקאיים – ואפילו בעלות ברית אירופאיות – ללוחמי הטאליבן, כדי שאלו יימנעו מלהתקיף. כשהצד שלך משלם פרוטקשן לאויב, אין ספק שמצבך בקרב התודעתי, זה שעוסק בלבבות והמוחות, עגום ביותר.

סטנלי מק'ריסטל, מפקד הכוחות באפגניסטן

בשבועות האחרונים התגבשו שתי אסכולות להתמודדות עם התסבוכת, וביניהן יצטרך הנשיא להכריע:

(א) הצבא, בראשות הגנרל מק'ריסטל – שקיבל את הפיקוד על כוחות נאט"ו בעקבות פיטוריו הקיץ של הגנרל דיוויד מקירנן –  מבקש ליישם באפגניסטן את המודל שהוביל בהצלחה הגנרל פטראוס בעירק: תגבור משמעותי של הכוחות, סדרה של מאמצים התקפיים לחיסול הריכוזים הגדולים של לוחמי הטאליבן, שיובילו לייצוב הדרגתי של המצב הבטחוני ויגנו על תושבי אפגניסטן מפיגועים. עם תחילת הרגיעה תועבר השליטה בהדרגה – אבל במהירות האפשרית – לכוחות מקומיים, תוך צמצום הנוכחות הזרה במידת האפשר, בעיקר בריכוזי האוכלוסיה ובערים.

חסרונות הגישה הזו ברורים: יותר חיילים מביאים ליותר חיכוך עם האוכלוסיה, ולכן בטווח הארוך מגבירים את המוטיבציה של האוכלוסיה המקומית לתמוך במורדים. כפי שהסברנו בעבר, אפגניסטן גורמת למדינה מסובכת כמו עירק להיראות כהתגלמות המודרניות. השלטון מושחת ומקושר לגורמים שנגדם הוא אמור להיאבק, וממילא הצבא כמעט ואינו קיים ככח לחימה עצמאי, מה שמעמיד בספק את היתכנותו של פרויקט "בניין המדינה" האמריקאי. בהקשר של אפגניסטן, קשה בכלל לדבר על "בניין מדינה", מפני שבקושי היתה שם מדינה מלכתחילה.

(ב) מנגד, מוביל סגן הנשיא ג'ו ביידן קו של צמצום הנוכחות האמריקאית בריכוזי האוכלוסיה כבר כעת, ומעבר למבצעים ממוקדים נגד ראשי המורדים והשאריות של ארגון אל קעידה (ביידן סבור שזו אינה משימתה של ארצות הברית להגן על האפגנים מהטאליבן, אלא של הכוחות האפגניים). לפי הגישה הזו, ארצות הברית לא תתגבר את הכוחות באפגניסטן, אולם היא תמשיך ואפילו תגביר את החיסולים הממוקדים באמצעות כלי טייס בלתי מאויישים. הפעילות תתמקד בחיסול הכוחות והמנהיגים שמסכנים את האינטרסים האמריקאיים, ולא בהצלת שלטונו של קרזאי המושחת. בגישה הזאת תומך המחנה ששואף ליציאה אמריקאית מהירה מאפפ"ק.

הרעיון הזה נשמע אולי טוב על הנייר, אולם הניסיון העירקי מלמד שבלי נוכחות צבאית קרקעית בעלת אופי התקפי, האנרכיה משתוללת, פיגועי ההתאבדות מתרבים, ועזיבת השטח הופכת לקשה הרבה יותר. בנוסף, ההסתמכות על חיסולים ממוקדים מביאה להרג של אזרחים רבים, ומגבירה את השנאה לאמריקאים – כך שכל אסטרטגיית הפעילות בחתימה נמוכה (פעילות שאינה נראית רוב הזמן על ידי התושבים המקומיים) אינה משיגה את מטרתה.

המאבק בין שני המחנות הופך אמוציונלי וחריף מיום ליום. המתנגדים לתגבור הכוחות קיבלו לפני שבועיים זריקת עידוד רצינית עם התפטרותו של מתיו הו, פקיד מחלקת המדינה הבכיר ביותר של ארצות הברית בחבל זאבול, בו לטאליבן נוכחות ניכרת. הו, 36, לא היה סתם פקיד – הוא היה סרן במארינס עם ניסיון קרבי בעירק שמילא תפקידים בפנטגון ובמחלקת המדינה. "איבדתי את ההבנה והאמון של המטרה האסטרטגית של נוכחות ארצות הברית באפגניסטן", כתב הו למעסיקיו. "יש לי ספקות והסתייגויות מהאסטרטגיה הנוכחית שלנו ומהאסטרטגיה העתידית המתוכננת, אבל התפטרותי לא נובעת מהאופן שבו אנחנו מנהלים את הלחימה, אלא מהשאלה מדוע ולאיזו מטרה".

עוד קודם לכן קראה אריאנה האפינגטון, המקימה והעורכת הראשית של ה"האפינגטון פוסט" לסגן הנשיא ביידן להתפטר, לא פחות, אם עמדתו נגד העמקת המעורבות האמריקאית באפגניסטן לא תתקבל. כמה ימים מאוחר יותר, "בעל הטור הנחשב בעולם", תומס פרידמן, כתב ש"דברים טובים קורים במזרח התיכון רק כשארצות הברית לא מעורבת", וקרא גם הוא לארצות הברית לצמצם, לא להרחיב, את מעורבותה בלחימה (שבוע אחרי כן הוא קרא לאמריקאים גם להפסיק לתווך במו"מ בין הישראלים והפלסטינים, ובכלל, עושה רושם שפרידמן, שבתקופת בוש קרא להגביר את המעורבות האמריקאית בעולם, מנסה כעת לפרק את מחלקת המדינה). בניגוד למה שנחום ברנע חושב, לא כדאי לזלזל בחשיבותה של האפינגטון. כל נשיא צריך להיות קשוב לבסיס הכח שלו: בין אם זה הנוצרים האוונגליסטים והניאו-שמרנים, כמו במקרה של ג'ורג' בוש, או האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, שעבר מדלת לדלת בוויסקונסין ואייווה כדי שאובמה יהפוך לנשיא. בלעדיהם, לא תהיה לו כהונה שנייה.

אם כל זה לא מספיק, דלפה השבוע העצה ששלח השגריר האמריקאי לאפגניסטן, קארל אייקנברי, לממשל: לא להיענות לדרישת הגנרל מק'ריסטל להוספת החיילים לפני שהנשיא קרזאי יישר קו עם האמריקאים, יילחם בשחיתות ויתנהל – לפחות מול נאט"ו – בשקיפות וביעילות. מאז הקיץ הוביל אייקנברי את הקו בממשל שהתנגד לנשיא קרזאי (ונחל תבוסה משפילה בדמות ביטול הבחירות החוזרות), אולם כעת כבר יוצא השגריר לא רק נגד הנשיא האפגני, אלא נגד מפקד כוחות נאט"ו במדינה. ליריבות הזאת יש גם ממד אישי, מאחר ואייקנברי היה בעבר בעצמו מפקד הכח באפגניסטן, והוא בטוח שהוא יודע איך להצליח במשימה לא פחות טוב מהמפקד הנוכחי. אין ספק, צה"ל לא רשם פטנט על מלחמות הגנרלים.

מנגד, הולכות וגוברות הקריאות מצד הרפובליקנים, פרשנים בטחוניים והממסד הבטחוני לתת לצבא לנצח. דייויד קילקולן, מומחה ללוחמה בטרור ויועץ לממשלה הבריטית ולמחלקת המדינה, דימה את השתהות הנשיא להתלבטות האם לשלוח עוד כבאים לבניין בוער. "או ששולחים את הצבא או שמבהירים שאנחנו בדרך החוצה", אמר קילקולן. "שתי הדרכים יכולות לעבוד, אבל אי אפשר לעשות ממוצע ביניהן… לבחור בדרך האמצעית זה טוב למדיניות פנים, לא לאסטרטגיה".

אובמה, אומר היועץ לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס, קרוב להחלטה, והעובדה שראש ממשלת בריטניה גורדון בראון הודיע שמדינות אירופה יתרמו עוד 5,000 חיילים ללחימה מרמזת על הכיוון שלה. יהיה סביר להניח שהנשיא ייתן למקריסטל לפחות חלק מהחיילים שהוא מבקש. רמז נוסף לכך ניתן ממש לפני היציאה לאסיה, כשאובמה ביקש מהפנטגון דרכים להבטיח שמשלוח החיילים לא יהיה פתח להסתבכות נוספת, ושלארצות הברית יש "אסטרטגיית יציאה" מאפגניסטן. תמיכה בוושינגטון למהלך לא יהיה קשה לגייס; הבעיה תהיה עם דעת הקהל, במיוחד כשעוד מהחיילים הללו יחזרו הביתה בארונות. אין ספק שאובמה מכיר את הלקח מוויטנאם של ג'ונסון כמו גם מהניצחון בעירק של הנשיא בוש האב: מלחמה מוצלחת לא מבטיחה בהכרח פופולריות לנשיא, אבל מלחמה כושלת מביאה כמעט תמיד לחיסולו הפוליטי.

[נועם שיזף]

5 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. מרתק. תזכירו לי לשלוח לכאן את מי שאומר שבאינטרנט לא קוראים טקסטים של 1,500 מילה.

    מחכה בקוצר רוח לפרק על אפגניסטן.

    הערה\שאלה אחת: ההרגשה שלי היא שמדובר במקרה של 'אבן שזרק טיפש אחד לבאר', והטיפש במקרה הזה הוא – how unsurprising – ג'ורג' דבליו. האם לדעתך נכון יהיה להגיד שמרגע שהחייל האמריקאי הראשון דרך באפגניסטן, נסללה הדרך לחוסר-המוצא הזה?

    דרומי

    נובמבר 17, 2009 at 8:17 am

    • תודה

      קשה מאוד לדעת בדיעבד אם התפתחות היסטורית היתה הכרחית (path dependency) או שהיא נבעה מההחלטת שהתקבלו בצמתים קודמות. אני בעצמי מתלבט לגבי האפשרויות שעמדו בפני אמריקה אחרי 9/11.

      מה שבטוח, האבן המיותרת לבאר היתה עירק. אלאמלא עירק, מרבית הצבא האמריקאי היה פנוי לטובת אפפ"ק (בהנחה שיש פיתרון צבאי), אבל חשוב מכך, עירק היוותה מכשיר גיוס של העולם הערבי למלחמה בארצות הברית, ובלעדיה, יש להניח שהאמריקאים היו פוגשים פחות אויבים ונהנים מתמיכה גדולה יותר באזור.

      nsheizaf

      נובמבר 17, 2009 at 12:18 pm

  2. מה שמזכיר לי נאוםנהדר של רובספייר-
    "הרעיון המוזר ביותר שיכול להיוולד בראשו של מדינאי הוא האמונה שדי בכניסתו של צבאו של עם לתחומו של עם אחר, של עם זר, כדי להכריח אותו לקבל על עצמו את חוקי ואת חוקתו של הכובש. איש אינו אוהב שליחים מזוינים…"

    Mr. Kate

    נובמבר 25, 2009 at 6:12 pm

  3. […] 'קו-חוץ' על אפגניסטן ופקיסטן. חלק א', חלק ב' וחלק ג' כבר התפרסמו ואני מחכה בקוצר רוח לחלק הבא במידה ויגיע. […]

    הגיגית

    דצמבר 5, 2009 at 7:06 am

  4. תודה על סדרת מאמרים מרתקת.

    ירמי

    דצמבר 5, 2009 at 10:15 am


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: