קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

אפגניסטן | בית קברות לאימפריות

with 17 comments

[כתבה שנייה בסדרת אפגניסטן-פקיסטן. הקישו כאן לחלק השלישי – הזוית האמריקאית.]

בשבוע שעבר נפל דבר באפגניסטן: אחרי חודשים בהם האשימוהו בשחיתות, דחפו אותו לקיים בחירות חוזרות, רמזו כי ראוי שלא יטרח לקיים בחירות כלל ויתפטר מיד — החביאו מנהיגי המערב את האלות והאגרופנים, יישרו את העניבות, ובירכו את חאמיד קרזאי על היבחרו לכהונה של 5 שנים נוספות כנשיא אפגניסטן.

בסיבוב הבחירות הראשון, שנערך באוגוסט, נפסלו כמעט 1,500,000 קולות מתוך כ5 מיליון מצביעים (וזה מתוך 28 מיליון תושבים). מהסיבוב השני, אשר היה אמור להיערך ב7 בנובמבר, פרש יריבו של קרזאי, עבדאללה עבדאללה, לאחר שהכריז על חוסר אמונו בהגינות ההליכים. זהו נצחון מר למדי לקרזאי – שלמרות עימותיו הרבים עם המערב, תלוי עדיין לחלוטין בחיילי הקואליציה של נאט"ו וארה"ב לעוד כמה שנים טובות; וזאת תבוסה מרירה, אם לא מרה, לארה"ב ובעלות בריתה, אשר מוצאות את עצמן נלחמות במשטר שלא רק חסר לגיטימציה מבית, אלא כזה שאפילו הן עצמן ערערו זה מכבר על חוקיותו. עוד נשוב לסוגיית הבחירות האחרונות, אבל ראוי כעת ללכת אחורה מעט בזמן ולסבר את האוזן בנוגע למה היא בעצם, אפגניסטן, מי האנשים שגרים בה, מה הם עסקי המערב בה כיום, ומה שורשיהם ההיסטוריים. יצויין כי פוסט זה הינו תמצות קצר ביותר של היסטוריה מורכבת, וכל פסקה בו ניתנת לפיתוח לכדי ספר או עבודת דוקטורט; אם יש שאלות ספציפיות או בקשות לפירוט וקישורים למידע נוסף – כפתור התגובות לרשותכם.

נתחיל בגיאוגרפיה. אפגינסטן המודרנית נעולה בין פקיסטן, איראן, סין, ושורת רפובליקות שהיו עד לא מזמן אזורי הספר של ברית המועצות – טורקמניסטן, אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. תנאי השטח והאקלים האפגניים מגוונים עד לכדי קיצוניות – מהרים שפסגת הגבוה שבהם מתנשאת ללמעלה מ7,000 מטר מעל פני הים, ועד למדבריות, שבחלקן נחשבות לאזורים היבשים ביותר על כדור הארץ. המדינה חצוייה על ידי רכס הרים אימתני – ההינדו-קוש, מזג האוויר בה הפכפך, ואזורים מיושבים רבים סובלים ממחסור במים; כבונוס, אפגינסטן סובלת גם  מרעידות אדמה תכופות בעוצמות משתנות.

מבחינה גיאופוליטית, המדינה ממוקמת על אחד מהצמתים האסטרטגים החשובים בעולם – בין צפון אסיה (במשך מאות שנים -רוסיה, אימפריה), דרום אסיה (במשך תקופה ארוכה -הודו, מלאה במשאבים ונשלטת בחדווה על ידי אימפריה אחרת, בריטניה; כיום פקיסטן) והמזרח התיכון (על כל המשתמע מכך). עובדה זו הביאה לתחרות מתמדת לאורך מאות שנים בין האימפריות השונות; במאתיים השנים האחרונות, עד לשנות ה-90, אפגניסטן הייתה לזירת מלחמה דיפלומטית וכלכלית בין רוסיה לבריטניה, ומאוחר יותר בין ברה"מ לארה"ב. 200 השנים הללו נודעו בתור "המשחק הגדול", שהכלים העיקריים בו היו ריגול, שוחד , מניפולציה של מנהיגים מקומיים ולעיתים רחוקות ניסיונות כיבוש. המטרות במשחק היו ברורות למדי – רוסיה שאפה לפלס דרכי גישה להודו (אשר השתרעה באותה תקופה גם על מה שמוכר כיום כפקיסטן); בריטניה, שחמסה את הודו לעצמה, ביקשה למנוע זאת. בריטניה כבשה את אפגניסטן שלוש פעמים, כאשר בכל פעם היא נאלצה לסגת אחרי תקופה קצרה יחסית; הטראומטית ביותר הייתה הראשונה, בה איבדה את כל 46,000 החיילים שלה למעט אחד. בין לבין, רוסיה ובריטניה הסכימו על תוכנית חלוקה אשר כשלה להתחשב בפיזור האוכלוסיה בשטח, ומאז ועד היום, מאמצים מקומיים בעידוד בינלאומי התמקדו בליצור בתחומי גבולותיה החדשים של אפגניסטן מדינת לאום כלל- אפגנית.

אלא ששאיפה זו מתעלמת מהעובדה כי אפגינסטן מורכבת משורה שלמה של שבטים, או, אם תרצו, לאומים, אשר כל אחד מהם מתחלק לתתי שבטים, למשפחות, לארגונים פוליטיים, וכך הלאה. להלן רשימה חלקית של הלאומים החיים באפגניסטן- לפי מחקר משותף לבי-בי-סי, איי-בי-סי והערוץ הגרמני איי-אר-די (מרשם אוכלוסין רשמי לא נערך במדינה מאז שנות ה60):

41% – פשטונים

38% – טג'יקים

10% – חזארים

6% – אוזבקים

2% – טורקמנים

1% – נוריסטנים

1% – בלוצ'ים

1% פשאי

וכאן מגיע המלכוד הגיאופליטי החשוב ביותר בעניין תפקידה של אפגניסטן במבנה האזורי – רוב האוכלוסיות הללו אינן מוגבלות לאפגניסטן, אלא ממשיכות אל שכנותיה, שכתוצאה מושפעות ישירות מעימותים פנים אפגניים ומשפיעות על העימותים בעצמן. במפה הזאת כדאי לעיין בדקדקנות:

afghanistanjpg

חלק ניכר מההיסטוריה של אפגניסטן מסוף המאה ה19 ועד ימינו הוקדש לניסיון לאחד את תושביה סביב רעיון לאומי עד לאומני, ולווסת או לנצל את זליגות האוכלוסיות בין אפגניסטן לשכנותיה. כך, המלך עבדול רחמאן ("אמיר הברזל") הקים מערכות כלל ארציות וניסה לערער את הרצף הגיאוגרפי של שבטים שונים, במיוחד הפשטונים – אותם ניסה לשכנע להגר, במעין הסדר פינוי-פיצוי, מדרום המדינה לצפונה (כפי שניתן לראות במפת הלאומים). הניסיונות לא צלחו, ומיקומיהן של קבוצות אוכלוסיה שונות נשארו כפי שהיו.

במהלך המאה ה20 רוסיה (ומאוחר יותר ברה"מ) וארה"ב התחרו ביניהן במתן "סיוע" לאפגניסטן. לאחר כמעט 250 שנות שלטון מלוכני, הופל ב1973 מלכה האחרון של אפגניסטן במהפך פנימי על ידי גיסו, סרדאר דאוד, אשר הקים רפובליקה נשיאותית; כלאומן חילוני, דאוד התקיף את התנועות הפונדמנטליסטיות והבריח אותן אל מעבר לגבול, לפקיסטן – ובכך הפר את מאזן הכוחות במדינה לטובת המפלגות הקומוניסטיות והפרו-סובייטיות; בינתיים, סוכנויות המודיעין של פקיסטן החלו לאמן ולחמש את הגולים. ב1978 קצינים קומוניסטים הפילו את דאוד, ושתי המפלגות הקומוניסטיות פתחו במאבק דמים על השלטון. ב1978 ברה"מ נכנסה לאפגניסטן.

ישנם הבדלים פוליטיים ונסיבתיים רבים בין שתי הפלישות, אבל, כפי שכתב בחודש שעבר עורך החוץ של הגרדיאן, פיטר באומונט, נדמה שלפחות חלק מהבעיות בהן נתקלו הסובייטים והאמריקאים היו דומות. בדומה לאמריקאים, הסובייטים לא תכננו לכבוש את אפגניסטן; מטרתם המוצהרת הייתה להעניק תמיכה מכרעת לאחד המחנות במלחמת האזרחים במדינה, לייצבה, לבנות צבא, מוסדות ואמינות (עבור מי?), ולעזוב. וכמו קודמיהם, הסובייטים מצאו עצמם מגבירים ומתגברים את כוחותיהם על הקרקע, עד שבסופו של דבר החזיקו במדינה צבא קבע של למעלה מ100,000 חיילים; וכמעט כמו האמריקאים, הסובייטים ניסו לכפות מבחוץ על האפגנים מבנה חברתי חילוני-ריכוזי, מבלי להתחשב, לרוב, במבנה החברתי שהשתרש שם ושרד אינספור פלישות.

האמריקאים החלו להזרים ביליוני דולרים למתנגדי הסובייטים- בין השאר ע"י אספקת נשק סובייטי ישן שישראל נטלה ממצרים בששת הימים ויום הכיפורים (לא מומלץ: הסרט "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" עם משפטים כמו 'רק אתה יכול לעזור לנו להוציא את הנשק מישראל – רק לך יש קשר טוב כל כך עם יו"ר הכנסת.') ההיבט הפחות ידוע הוא שכל הכסף והציוד הזה זרמו דרך פקיסטן ושסוכנות המודיעין הפקיסטנית, האיי-אס-איי, קיבלה מונופול על הפצת הכסף והציוד, והחליטה לתעדף את המפלגות והפלגים התיאוקרטים הקיצוניים ביותר; כך, למשל, היא אסרה על מקבלי הציוד לקרוא למאבק אפגני לאומי, אלא רק להתייחס אליו בתור מלחמת קודש, ג'יהאד.

הסובייטים עזבו את אפגניסטן מובסים-כמעט ב1989, ולמרות זאת מותירים מאחוריהם ממשלת-בובות וצבא אפגני. כשברה"מ התמוטטה ב1991, האמריקאים עזבו את אפגינסטן גם הם, במידה רבה כפי שיעזבו את עיראק לאחר הניצחון ב1993. לא נעשה ניסיון לייצב את המדינה כלכלית או פוליטית, ומלחמת האזרחים התפרצה שוב במלוא העוז. כאן עולים לבמה הטליבאן.

הטליבאן היה מיליציה קטנה, תיאוקרטית, פשטונית, מורכבת מוותיקי ההתנגדות לסובייטים שרצו לייצב את המדינה – יציבות שלהבנתם יכלה להתקיים רק במסגרת מדינת שריעה (הלכה איסלאמית). מטרתם הראשונה הייתה להשתיק את מלחמת האזרחים ולכנס מועצה שבטית עליונה (הלויה ג'ירגה)  עד מהרה הם אומצו על ידי האיי-אס-איי, שבשלב מסוים אף ניהל את הטליבאן הלכה למעשה – חמיד קרזאי, הנשיא הנוכחי, סיפר שכאשר שקל לקבל את הזמנת הטליבאן להפוך לשגרירם באו"ם, הוא זומן לתדרוך במטה המודיעין בפקיסטן. מאוחר יותר הצטרפו הסעודים ואיחוד האמירויות הערביות; הטאליבן זנח אט-אט את רעיון חלוקת הכוח, והקים אוטוקרטיה דתית מוחלטת, כשהוא נשען על הסופנסורים החיצוניים, ולימים על איש עסקים ואידאולוג בשם אוסאמה בין-לאדן, למידע על העולם החיצוני. סיפור החיבור בין אל-קאעידה לטליבאן נותיר למקום אחר, וכאן נזכיר רק אולי הבדל משמעותי חשוב בין שתי התנועות – הטליבאן הינו התארגנות מיליטנטית מקומית, עם תחומי עניין מקומיים בעיקר, הנתמך על ידי מוסדות הביטחון והמודיעין בפקיסטן; אל-קעידה הינו ארגון זר ובינלאומי, מכוון-חוץ, שקשר קשרים הדוקים עם הטליבאן.

לאחר פיגועי ה11 בספטמבר, האמריקאים הודיעו לפקיסטן באופן חד משמעי שעליה לנתק כל קשר עם הטליבאן ולהעמיד את ארצם לשירות המתקפה הצפויה על אפגניסטן- כולל שימוש פתוח בכל הבסיסים הצבאיים ובמרחב האווירי, ולמנוע הברחות נשק לאל-קאעידה. פקיסטן מיהרה להסכים לדרישות, לפחות על הנייר, בין השאר כי ארה"ב איימה במפורש שפקיסטן תותקף במקרה של סירוב; בנוסף נוצר בה החשש כי הודו תספק לאמריקאים את כל הדרוש להם במקומה; על העימות בין הודו לפקיסטן נרחיב בפוסט על פקיסטן, אבל מספיק לומר שששתי המדינות הן ה-אויבות הקיומיות זו של זו.

אבל גם אם האינטרס המיידי של פקיסטן היה להיענות לכל דרישה אמריקאית, הרי שבטווח הארוך היא עדיין העדיפה (ומעדיפה כיום) אפגינסטן טליבאנית; כך, הוצבו מחסומים בדרך לאפגניסטן, אך משאיות נשק לא נבדקו בהן כלל; יועצים פקיסטנים המשיכו ללוות את הטליבאן באופן גלוי, עד כדי כך שבאחד הקרבות מול בעלי הברית האמריקאים פקיסטן דרשה – וקיבלה – מארה"ב אישור לחלץ את יועציה משדה הקרב; במקום שני מטוסים יצאו חמישה, וכיום יש הסוברים שלפחות חלק ממנהיגי הטליבאן נמלטו כך לתוך פקיסטן.

ארה"ב, מצידה, סיפקה תמיכה בלתי מסויגת לברית הצפונית- איגוד של כל המפלגות האנטי-טליבאניות באפגניסטן; האמריקאים התעלמו מכך שבברית כמעט ולא היו פשטונים, ושמדיניותה התמקדה במלחמה שבטית לא פחות מזו האידיאולוגית.  התמיכה הבלתי מסויגת כללה עצימת עין מול הפרות קשות של זכויות אדם – כולל שוד, רצח, ואונס  – ומקרים רבים של טבח שבויים, כגון הטבח בדאשט-אי-ליילי, בו נורו ונחנקו למוות במשאיות כמה אלפי שבויי מלחמה. עצימת העין הזו, אשר ממשיכה במידה רבה כיום, תורמת להתגייסות התושבים, במיוחד פשטונים, לטובת הטליבאן.

נוסף על שלל ההסתבכויות הפוליטיות, לארה"ב לא הייתה תוכנית לייצוב אפגניסטן לאחר המלחמה; למעשה, ממשל בוש ראה את אפגניסטן כספתח לתוכנית מרכזית וחשובה בהרבה -הפלישה לעיראק. מלאכת השיקום הושארה לאו"ם, לבעלות הברית ולארגוני הסיוע, כאשר ארה"ב מנהלת את הלחימה במדינה בעדיפות נמוכה ומבלי להתייעץ במשקמים.

ולבסוף, גם תוך שהם מנסים ליצור ממשלה ייצוגית-ריכוזית בקאבול, האמריקאים תמכו באופן בלתי מסויג בשרי המלחמה – מנהיגי מיליציות שבטיות ואזורית – השולטים, הלכה למעשה, גם כיום במרבית אפגניסטן; כך, למשל, איסמאיל חאן, שהשתלט על העיר החשובה חראט (בגבול עם איראן), נטל לעצמו את סמכויות המכס באזור – וגלגל כמיליארד דולר בשנה, כשכמעט כלום מזה לא הגיע לממשלה המרכזית; בזמן ששרי מלחמה התגלגלו ברכבי שרד מצוידים במשגרי טילים וכיבסו חלק מהכסף בבנייה של גורדי שחקים בקאבול, לממשלה בקושי יש כסף להחזיק את עצמה, שלא לדבר על להעניק שירותים לאוכלוסייה; קאבול קיבלה אספקת חשמל סדירה רק ב2009.

אפגניסטן כיום

הממשלה הריכוזית בראשות קרזאי שולטת בקושי בבירה קאבול. הטליבאן עושים ברוב המחוזות האחרים כבשלהם. גם הממשלה עצמה מורכבת, למעשה, מנציגי שבטים וארגונים חמושים, או, בפשטות- שרי-מלחמה (warlords). קרזאי, שהוצנח לנשיאות על ידי האמריקאים שראו בו מנהיג פשטוני אשר מוכן להלחם בטליבאן, זקוק נואשות לאמריקאים לעוד כמה שנים טובות, עד שהצבא האפגני יקום על הרגליים; מפקד הכוחות האמריקאים סטנלי מק'קריסטל (עליו ייכתב בהרחבה בפוסט של נועם על מדיניות ארה"ב באפגניסטן) מעוניין להקים צבא של כמעט רבע מיליון חיילים תוך שנתיים. דוח"ות של ארגוני סיוע בינלאומיים וכמה דוחות ממשלתיים שהודלפו השבוע בניו יורק טיימס כמה דו"חות פנימיים מהפנטגון והקונגרס, המציירים תמונה עגומה:

  • 25% מהחיילים האפגנים עורקים או מתפטרים מדי שנה
  • מרבית החיילים מתגוררים באוהלים או בבניינים שכמעט אינם ראויים למגורי אדם
  • אין מספיק צוותים אמריקאים לאימון החיילים
  • רק 10% מהצבא האפגני מסוגל לפעול בלא ליווי אמריקאי צמוד
  • מבחינת שחיתות, קרובי משפחתו של קרזאי הואשמו בניצול מעמדם לטובת מקורבים; המשטרה פתוחה להצעות עסקיות ולבכירים רבים בממשלה יש עניין בסחר הסמים שפרח מאז הפלישה האמריקאית.
  • תוחלת החיים כרגע באפגניסטן עומדת על 44 שנים לגברים, והמחוזות ההרריים שבה מובילים בעולם מבחינת תמותת אמהות בלידה. 70% מהאפגנים לא יודעים קרוא וכתוב
  • רק 30% מאפגניסטן טובה לחקלאות, אבל 80% מהאוכלוסיה מתקיימים ממנה.
  • תעשיית האופיום (המשמש להכנת הרואין) היא שוב הרווחית ביותר במדינה, ופוגעת נואשות במאמצי השיקום. את הפרג המכיל אותו קל מאוד לגדל, הוא רווחי פי כמה מכל יבול חקלאי אחר (אז אין תמריץ כלכלי להחליף סחורה), והאופיום עצמו קל ובטוח לאחסון לעד מספר שנים; השמדה של יבולים רק מעלה את המחירים והופכת את גידול הפרג לאטרקטיבי יותר. אמנם בשנה האחרונה ייצור האופיום צנח ב20%, אפגינסטן עדיין מייצרת 93% מהאופיום בעולם.

בעניין האופיום, ראוי לצטט בהרחבה מהספר המצוין של אחמד ראשיד (קישור בסוף הפוסט):

בקיץ 1997, אבדול ראשיד, ראש הרשות של הטליבן למלחמה-לכאורה בסמים, הסביר לי בסבלנות את תפקידו הייחודי – מניעה מחקלאים לגדל חשיש ועידודם לגדל פרג, אע"פ שהקוראן אוסר על מוסלמים ליטול חומרים משכרים. ראשיד מיצה את הפילוסופיה שלו כך: 'האופיום מותר בגלל שהוא נצרך על ידי הכופרים במערב, ואילו החשיש אסור כי הוא נצרך על ידי אפגנים ומוסלמים.' אבל היה לו גם הסבר מעשי יותר: "אם אנחנו נטיל איסור על גידול הפרג, תהיה התקוממות נגד הטליבן.' […] ב2001, הטליבן אסר לפתע על גידול הפרג, והתפוקה צנחה מלמעלה מ3,000 טון ב2000 ל185 טון ב2001… מאוחר יותר, התברר שהאיסור נבע מתפוקת-יתר וירידה במחירי האופיום הגולמי, שהתמוטטו מ$650 ל$30 לקילוגרם. האיסור הזניק את המחיר של יתרת האופיום ל$650 לקילוגרם, אבל גם רושש לא מעט חקלאים שנותרו עם חובות כבדים לסוחרי סמים ויצרני הרואין… האיסור גרם לתחושת מרמור כבדה נגד הטליבן ערב ה11 בספטמבר והמלחמה, וחיזק משמעותית את האופוזיציה. התמוטטות הטליבן התרחשה בדיוק בעונת הזריעה, והחקלאים חזרו לגדל אופיום כדי להחזיר חובות. […] ב2003, פועלים שסחטו אופיום גולמי מפרחי הפרג הרוויחו פי 10 משכר הממוצע, ותעשיית האופיום הגולמי גלגלה 2.8 מיליארד דולר בשנה, שווה ערך ל60% מהיקף הכלכלה החוקית (4.5 מיליארד דולר בשנה)

חוק האנסים

עניין נפרד וחמור במיוחד באפגניסטן הוא מצב זכויות הנשים במדינה, תחום שההיסטוריה שלו נכתבה בדם. הטליבן שילבו בין פרשנות סלקטיבית של הקוד השבטי הפשטוני, אידאולוגיה מוסלמית דאובנדית והשפעות סעודיות ווהביות (הערת שוליים – הדאובנדים רואים בשיעים כופרים מוסלמים, ואיראן השתתפה במאמץ המלחמתי נגד הטליבן; שמישהו יספר את זה לליברמן). כשעלו לשלטון הם אסרו על נשים לעבוד, ללמוד (מהיסודי ועד האוניברסיטה), והקפידו על קוד לבוש נוקשה. השלטון הנוכחי, של קרזאי וקואליציית שרי המלחמה שלו, פתח את בתי הספר שוב בפני נשים ואף תמך במאמצים בינלאומיים להקים כיתות לימוד בכפרים מרוחקים. אבל המשטר גם מחשיב את הנשים לנכס פוליטי לסחור בו תמורת תמיכה באזורי הספר השמרניים. בחוק שכמעט וחוקק באפריל הנשים היו מחויבות לשכב עם בעליהן כל 4 ימים לפחות. לאחר לחץ בינלאומי לא מבוטל, קרזאי שינה את החוק, והעביר אותו בשקט דרך הפרלמנט. במתכונת הנוכחית, החוק האפגני קובע ש:

  • מותר לבעל למנוע מן האשה מזון אם היא מונעת ממנו מין
  • כל סוג של מין מחוץ לנישואין הוא לא חוקי. כלומר, אם אשה מתלוננת על אונס היא תכלא ותצטרך להוכיח שהמין לא היה מרצון; בזמן שהיא בכלא, יש סבירות גבוהה שהיא עצמה תותקף מינית על ידי הסוהרים
  • אישה לא יכולה לצאת ללימודים או עבודה בלי רשותו של אביה או בעלה
  • אבות וסבות מקבלים עדיפות אוטמטית בחוק בשאלות משמורת על ילדיה של האשה.
כמובן, שאם הכוחות האמריקאים ייסוגו, סביר להניח שמצב הנשים יתדרד אפילו יותר – והשאלה לגבי עתידן באפגניסטן בכל תסריט אפשרי נותרת פתוחה.

על הרקע הזה התרחשה שערוריית הבחירות לנשיאות. עוד לפני שמגיעים לאינטרסים בבחירות ולאפשרות הזיופים, מומלץ לקרוא כאן דיווח מרתק על כמה קשה פיזית לקיים בחירות בחלק מהאזורים באפגניסטן – כך, באחד הכפרים שני צעירים נדרשים ללכת 4 ימים עד לדרך הקרובה, ולנסוע עוד יומיים לעיירה הקרובה, רק כדי לקבל את חומרי הבחירות. מלבד הקשיים הטופגרפיים והמערכתיים, רבים מן המועמדים היו שרי-מלחמה, שרשמו את המיליציות שלהם כ"חברות אבטחה פרטיות". לבסוף נותרו שני מועמדים, קרזאי ושר החוץ לשעבר של הברית הצפונית, עבדאללה עבדאללה. קרזאי לא היסס לנצל את תפקידו לקמפיין; למשל, 70% משידורי החדשות באפגניסטן הוקדשו לסיקור של הנשיא. ביום הבחירות עצמו, נרשמו באפגניסטן 400 מתקפות, בהם נהרג מספר לא ידוע של בני אדם; במטרות היו קלפיות, מצביעים, וחיילים. כך, העיר השניה בגודלה, קנדהאר, הופצצה בעשרות פצצות מרגמה וטילים ביום הבחירות; עיירה אחרת נכבשה לחלוטין ומפקד המשטרה בה הוצא להורג. בסופו של דבר, רק 30% מהבוחרים הצביעו. מתוך אלה, 49% הצביעו לכאורה לקרזאי ו-30% הצביעו לכאורה לעבדאללה.  בשבוע שעבר, לאחר שלא השתכנע שכלל הבעיות הללו הן ברות תיקון, עבדאללה פרש מהמירוץ סופית.

עתה שקרזאי הוכרז כמנצח, המטרה המרכזית שלו אמורה להיות לבנות צבא אפגני מרכזי-לאומי חזק ומיומן, כדי שארה"ב תוכל לצאת מהמדינה ולהשאיר מאחוריה מרכז-אסיה יציבה מספיק; הוא כבר הודיע שיעשה זאת תוך שיחה עם אלמנטים מתונים יותר בטליבן. בהתחשב במצב בשטח כיום, בחוסר הסובלנות הגובר מצד האפגנים כלפי החיילים הזרים (אחד הטיעונים המרכזיים נגד תוספת החיילים הוא שהיא תהפוך את האמריקאיים לכובשים זרים בעיני רוב מכריע של האפגנים), ובמצב המתדרדר בפקיסטן – עליו נדבר בפרק אחרי-הבא – השאיפה נראית כמו מדע בדיוני.

כפי שאמרנו בתחילת הפוסט, על כל פסקה כאן אפשר לכתוב ספר או דוקטורט. את זה אנחנו לא יכולים להבטיח, אבל אם אתם רוצים לשמוע יותר בהרחבה על נושא או גורם מסוים, או אם משהו למעלה לא ברור או לא מסתדר – רק תגידו.

[דימי ריידר]

מקורות והמלצות:

ספרים (שימו לב שאין דמי משלוח לישראל):

The Great Game: On Secret Service in High Asia / Peter Hopkirk

Descent into Chaos: The U.S. and the disaster in Pakistan, Afghanistan and Central Asia / Ahmed Rashid

Ghost Wars: The Secret History of the CIA, Afghanistan and Bin Laden / Steve Coll (תודה לישי)

מאמרים:

Afghanistan is the new Afganistan / Artemy Kalinovsky, Foreign Policy

A case for humility in Afghanistan / Steve Coll, Foreign Policy

דוח"ות

Afghanistan Opium Survey 2009 – United Nations Office on Drugs and Crime

Written by dimireider

נובמבר 10, 2009 בשעה 6:25 pm

17 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. נראה שהחוק נגד נשים נועד רק בשביל להניף אצבע משולשת בפני המערב, הרי לחוק עצמו אין כל השלכות מעשיות, אף אישה לא תועמד לדין בגללו כנראה וקשה להאמין שלמשטר החלש יהיה עניין לתבוע גבר כי הכריח את אשתו לשכב עימו כל יומיים במקום 4.

    יואב (השולח)

    נובמבר 10, 2009 at 8:32 pm

    • דחוף לקרוא אלף שמשות זוהרות

      שי

      פברואר 13, 2010 at 3:39 am

  2. איך זה שמשטר איסלאמי כמו הטאליבו איפשר ומאפשר גידול של אופיום אם אפילו אלכוהול אסור באיסלאם?

    מהגג

    נובמבר 11, 2009 at 12:17 am

  3. שאלה חשובה, אני אכניס פירוט לפוסט. לפי העיתונאי אחמד ראשיד

    "בקיץ 1997, אבדול ראשיד, ראש הרשות של הטליבן למלחמה-לכאורה בסמים, הסביר לי בסבלנות את תפקידו הייחודי – מניעה מחקלאים לגדל חשיש ועידודם לגדל אופיום, אע"פ שהקוראן אוסר על מוסלמים ליטול חומרים משכרים. ראשיד מיצה את הפילוסופיה שלו כך: 'האופיום מותר בגלל שהוא נצרך על ידי הכופרים במערב, ואילו החשיש אסור כי הוא נצרך על ידי אפגנים ומוסלמים.' אבל היה לו גם הסבר מעשי יותר: "אם אנחנו נטיל איסור על גידול הפרג, תהיה התקוממות נגד הטליבן.' […] ב2001, הטליבן אסר לפתע על גידול הפרג, והתפוקה צנחה מלמעלה מ3,000 טון ב2000 ל185 טון ב2001… מאוחר יותר, התברר שהאיסור נבע מתפוקת-יתר וירידה במחירי האופיום הגולמי, שהתמוטטו מ$650 ל$30 לקילוגרם. האיסור הזניק את המחיר של יתרת האופיום ל$650 לקילוגרם, אבל גם רושש לא מעט חקלאים שנותרו עם חובות כבדים לסוחרי סמים ויצרני הרואין… האיסור גרם לתחושת מרמור כבדה נגד הטליבן ערב ה11 בספטמבר והמלחמה, וחיזק משמעותית את האופוזיציה. התמוטטות הטליבן התרחשה בדיוק בעונת הזריעה, והחקלאים חזרו לגדל אופיום כדי להחזיר חובות. […] ב2003, פועלים שסחטו אופיום גולמי מפרחי הפרג הרוויחו פי 10 משכר הממוצע, ותעשיית האופיום הגולמי גלגלה 2.8 מיליארד דולר בשנה, שווה ערך ל60% מהיקף הכלכלה החוקית (4.5 מיליארד דולר בשנה)."

    Descent into Chaos: The U.S. and the disaster in Pakistan, Afghanistan and Central Asia / Ahmed Rashid

    dimireider

    נובמבר 11, 2009 at 12:39 am

  4. תודה, אני מעביר הלאה

    עופר נ.

    נובמבר 11, 2009 at 2:13 am

  5. פוסט מעניין.
    תודה

    בתי קברות

    נובמבר 11, 2009 at 3:17 pm

  6. אחלה כתבה דימי,
    רציתי להוסיף להמלצות גם את ספרו של סטיב קול,
    Ghost Wars
    היסטוריה מאלפת של הסי-איי-אי והמעורבות האמריקאית באפגניסטאן מתקופת הסובייטים ועד 11 בספטמבר

    ישי

    נובמבר 11, 2009 at 5:56 pm

  7. היום, עדיין, אפגניסטן אינה בית הקברות של ארה"ב – אומנם המצב הפוליטי מורכב אך הנזק התדמיתי, הצבאי והכלכלי לארה"ב מההסתבכות שם הוא זניח עד כה.

    אפגניסטן צריכה לשמש זרז לחשיבה מדינית חדשה . ייתכן שבאופן מובנה לא ניתן להקים שם שלטון מרכזי במתכונת מדינת הלאום האירופית. צריך לחשוב על משהו אחר שיבנה את היציבות.

    הבעיה היא המתח בין שתי מעצמות הגרעין פקיסטן והודו – אם אי הסדר באפגניסטן יגלוש לפקיסטן הוא יכול לגרום לסכסוך גרעיני גלוי בין הודו לפקיסטן.

    חיה

    נובמבר 11, 2009 at 11:28 pm

  8. אני אישית פירשתי את "בית קברות לאימפריות" כמקום שבו אימפריות קוברות אנשים ונכסים – מצבאות ועד תקציבים, דימויים ותוכניות פוליטיות. הנזק התדמיתי לארה"ב במרכז אסיה ובעולם הערבי דווקא גבוהה מאוד, במיוחד בגלל ההרוגים האזרחים (ארה"ב ובנות בריתה מפחדות לאבד חיילים אז הן משתמשות שימוש מוגזם ומסוכן בכוח אווירי).
    אני מסכים לחלוטין לגבי הצורך בחשיבה חדשה וזניחת ההתמקדות במדינה ריכוזית אירופית. היה מעניין, למשל, לקחת את המקרה של אימעיל האן – שהזרים חלק מהכסף העצום שהרוויח כשר-מלחמה לפיתוח של חראט, והפך אותה לעיר המודרנית ביותר באפגניסטן – ובמקום לפטר אותו, לקחת את האזור שלו כחממת פיתוח נבדלת משאר המדינה.
    מצד שני, כל גישה פדראטיבית לאפגניסטן תתקל בהתנגדות המדינות הסובבות, שיחששו שאותם לאומים המהווים אצלהן מיעוטים ידרשו אוטונמיה פוליטית או יפתחו יחסים משלהן עם אפגניסטן.
    ולבסוף, סכסוך גרעיני (או אפילו קונבנציונאלי אבל רחב היקף) בין הודו לפקיסטן הוא באמת אחת הסכנות הגדולות במצב הנוכחי.

    twentyfivehours

    נובמבר 12, 2009 at 12:29 pm

  9. החקיקה נגד נשים היתה מקובלת מאוד גם בפקיסטן, ואם זכרוני אינו מטעני היא אפילו נחקקה זמן רב לפני זו שבאפגניסטן (אף שהיתה מקובלת עוד קודם לכן באזורים הכפריים).
    זיה אול האק חוקק ב-1979 את חוקי החודוד בפקיסטן ואלה היו תקפים גם בתקופתה של בהוטו. היה זה רק הגנרל פרבז מושארף המושמץ, שביטל את חלקם. מושארף.

    מתן

    נובמבר 14, 2009 at 10:27 pm

  10. […] על אפגניסטן-פקיסטן (כאן תוכלו למצוא את החלק הראשון והשני). והפעם: על הדילמה העומדת בפני ממשל […]

  11. מאמר מעניין, תודה דימי.

    כדי להבין את המעורבות הפקיסטנית באמת צריך להכיר את ההיסטוריה הפוליטית של פקיסטן. בפסקה אחת: אחרי התקוממות בסוף שנות ה-1960 עלה לשלטון בפקיסטן עלי בוטו (אבא של) כשהוא מבטיח להפוך את פקיסטן למדינה סוציאליסטית. את הבטחתו לסוציאליזם הוא הפר, אבל כן היו רפורמות כלכליות משמעותיות שפגעו באינטרסים של ארה"ב. ארה"ב מימנה ותמכה בהפיכה של הגנרלים בסוף שנות ה-1970 ועד 1988 שלטה בפקיסטן דיקטטורה צבאית שהשתמשה ברטוריקה איסלאמיסטית ותמכה בארגוני האסלאם הפוליטי הקיצוניים באפגניסטן.

    כשקוראים פקיסטן עשתה כך או עשתה כך צריך לזכור שמדובר במשטר פוליטי מסוים – שגם אחרי שהוא נפל, בצבא הפקיסטני מרבית הגנרלים עדיין תומכים בו

    ד"א בפקיסטן מותר על פי החוק ל"ראש המשפחה" להכות את הנשים במשפחתו.

    אייל

    נובמבר 25, 2009 at 1:14 pm

  12. very interesting, I'd like to hear more about the poor women in this crull country.

    vered

    ינואר 4, 2010 at 10:05 am

  13. בבקשה:

    הפנים האמיתיות של פקיסטן
    נשים שנרצחו רק כי יצאו מהבית ושבטים קיצונים שניצבים לצד הטאליבן. פקיסטן שלא הכרתם
    דועא האק, פקיסטן
    30/12/2007 10:08
    דועא האק, פקיסטן
    30/12/2007 10:08
    "רוצה לבוא איתי לווזיריסטן? תתחפשי לגבר" – זה היה התנאי שהציב לי לפני כמה שנים ידיד מהאוניברסיטה באיסלמבאד, כשרציתי לנסוע איתו למחוז הולדתו, אחד המעוזים הגדולים של הקנאים האיסלאמים בפקיסטן. באיסלמבאד, בירת פקיסטן שבה אני חיה, הנשים לא נהנות מהיחס השוויוני שהן זוכות לו במערב וגם יש לא מעט אזורים שמרניים שבהם הן נדרשות להתלבש בצנעה. אבל ברוב המקומות אפשר להסתובב ללא כיסוי ראש, ללבוש ג'ינס ואפילו לנהל אורח חיים חילוני ועצמאי. לא לשכוח שגם היתה לנו ראש ממשלה אשה, הלא היא בנזיר בוטו המנוחה.

    אבל ווזיריסטן זה עולם אחר. כאן מתייחסים אל הנשים כאל רכוש, וכולאים אותן כל היום בבית. מי שמסתובב ברחובות יתקשה לראות נשים, ואלה שכן יוצאות החוצה יהיו מכוסות בדרך כלל בצ'אדור, הגלימה שמכסה את כל הגוף מכף רגל ועד ראש. כמה מדכא. ואם בכל זאת אשה מעיזה להסתובב בחוץ לבדה, היא מסתכנת בפסק הלכה או לכל הפחות בהטרדות מיניות. לכן ידידי, שמשפחתו שם תומכת בטאליבן, אמר שאינו מוכן לקחת את הסיכון שיחטפו אותי או יפגעו בי, והציב לי את התנאי המוזר.

    נעניתי בחיוב, וכך כשאני מחופשת, נסענו יחד לווזיריסטן. זה היה לא קל. קשה היה לראות את היחס הנוראי שנשים זוכות לו, וקשה עוד יותר היתה ההכרה בכך שהמצב לא ייחודי לווזיריסטן.

    פקיסטן מורכבת מערב רב של קבוצות אתניות ושבטים, אבל במחוזות השמרניים שבמערב מתגוררת אחת הקבוצות הגדולות והשמרניות שבהן-הפשטו ?נים. הקבוצה האתנית הזו מהווה את רוב אוכלוסיית אפגניסטן וגם את רוב האוכלוסייה במחוזות הצפון-המערביים של פקיסטן, החבלים שבהם צומח בשנים האחרונות הטאליבן הפקיסטני, ושמשמשים כר פורה לאיסלאם הקיצוני ולטרור. נחזור אליהם בהמשך.

    אם כן, התפיסה השמרנית והנוקשה כלפי האשה אינה ייחודית לווזיריסטן, כי אם גם לשאר המחוזות של הפשטונים-המחוז הצפון?מערבי ובחלקים מבלוצ' יסטן. בפקיסטן מתבדחים שאשה במחוזות האלה נראית בפומבי פעמיים בחייה: בפעם הראשונה כשהיא מתחתנת, אז היא עוברת מהבית של אביה אל הבית של הבעל. ובפעם השנייה כשהיא מתה ומובלת לבית הקברות.

    פליטים בחצר האחורית

    המחוזות של הפשטונים (הנקראים גם פתאנים) היו מאז ומעולם החצר האחורית והמורדת של פקיסטן, והקידמה תמיד הגיעה באיחור לאוכלוסייה ההררית והשמרנית הזו. אך אם לא די בכך, בעקבות המלחמה באפגניסטן בשנות ה-70 וה-80 הגיעו לכאן גם פליטים אפגאנים רבים, קרוביהם של הפשטונים הפקיסטנים. שתי האוכלוסיות השמרניות מאוד האלה הספיקו להתמזג זו בזו, לחזק את כוחן בפקיסטן, ולהפיץ את התפיסות השמרניות שלהן.

    אחד המוקדים הגדולים שלהם הוא באזור פשוואר, שבו עדיין קיימים מספר מחנות פליטים שבהם מתגוררים 100 אלף אפגנים. הנה לדוגמה מחנה שמשאטו שמדרום לעיר. המחנה הזה הוא למעשה אמירות פרטית של גולבודין הקמטיאר, קנאי איסלאמי שעומד בראש חיזב-אי-איסלאמי ("מפלגת האיסלאם" ). מדובר במובלעת אוטונומית בתוך פקיסטן, והחוקים כאן הם חוקי הטאליבן אף שהקמטיאר עצמו לא שייך לארגון. מוזיקה לא תשמעו ברחובות, לרבות רינגטונים של טלפון סלולריים. כמו ברוב המקומות בסביבה, לנשים אסור לצאת מהבית ללא ליווי בן משפחה, אם כי בניגוד למקומות אחרים כאן מותר להן לקבל חינוך.

    כל חריגה מהכללים עלולה לעלות לאשה בחייה. לפני כמה חודשים העזה אחת מתושבות המחנה לצאת לבדה לקניות. כשנכנסה לחנות אלקטרוניקה נכנסו אחריה כמה חמושים. הם אילצו את בעל החנות לסגור את המקום והתקשרו לבעלה. "אם אתה לא תהרוג אותה, אנחנו נהרוג אותה", איימו. לבסוף שחררו אותה באזהרה חמורה: בפעם הבאה שתצאי החוצה בלי ליווי, תמותי במקום. בעל החנות שהעז לשרת אותה נזרק מהמחנה, וכל תכולת החנות הוחרמה. ככה זה כשאין שלטון ריכוזי, וכשבעל הבית הוא מעין אדון פיאודלי שמתנהג יותר כראש כנופיה.

    [AFP]
    פליטה באזור פשוואר. צילום: איי-אף-פי
    לוחמים מגיל אפס

    המיליטריזם והאיסלאם נטועים עמוק בחברה הפקיסטנית, וההקצנה החלה אחרי לידתה של המדינה. מייסד פקיסטן מוחמד עלי ג'ינה, הידוע כאן יותר כקעיד-א-עזאם ("מנהיג גדול"), ניצל במהלך העצמאות ב-1947 את האיסלאם ככלי לגיבוש זהות לאומית. ג'ינה ביקש להקים מדינה מוסלמית-עצמאית ולספח אליה את המחוזות ההרריים והשמרניים של הפשטונים. הוא, וכך גם המנהיגים שבאו אחריו, ניצלו את האיסלאם לקידום מדיניות הפנים והחוץ שלהם.

    הגדיל לעשות הגנרל זיה אול האק, שהפך את פקיסטן לבסיס למוג'הדין שנלחמו בסובייטים באפגניסטן. האק הדיח בהפיכה צבאית את אביה של בנזיר בוטו ב-1977, והנהיג חקיקה שמרנית כדי להפחית את ההתנגדות במחוזות הפשטוניים. אחד החוקים השערורייתיים ביותר שיזם היה חוקי החודוד – חוקים איסלאמיים שמאפשרים לגבר להכות את אשתו וילדיו ולא מבחינים למעשה בין אונס לניאוף.

    על פי החודוד, אשה שנאנסה וביקשה להתלונן על כך, היתה צריכה להביא עמה ארבעה גברים בעלי מעמד שיעידו לטובתה ויספרו על אופייה הצנוע. אחרת היא היתה מסתכנת במאסר בגין ניאוף ואף בעונש מוות. היא לא היתה יכולה לקבל עורך דין, וגם לא בדיקות בבית החולים שיוכיחו כי עברה אירוע אלים. אלפי נשים התקשו למצוא עדים שיעזרו להן בשעת צרה, ומצאו את עצמן מאחורי סורג ובריח. רבות אחרות נאנסו ועברו התעללות אבל לא העזו להתלונן.

    החודוד נאכף במשך שנים רבות, גם בתקופתה של יקירת המערב בנזיר בוטו. היה זה הגנרל מושארף שלמרות ההתנגדות העזה ברחבי המדינה שכללה גם איומים על חייו, החל לפני שנתיים בביטול החקיקה הנוראה הזו. כיום אם אשה נכנסת לתחנת המשטרה ומתלוננת, נפתחת חקירה, היא עוברת את הבדיקות הדרושות, ואף זוכה להגנת מערכת החוק. כך לפחות קובע החוק החדש.

    תירוץ נוח לגברים

    במחוזות השמרניים שבהם האשה היא לא יותר מבהמת עבודה ומפעל לתינוקות, עדיין נאנסות נשים רבות ולא מעיזות לפתוח את הפה, בשל החשש לחייהן והחשש לקלון שהדבר ימיט על משפחתן. החשש הזה מבוסס מאוד. גם אם החוק עומד לצדן, נשים שנאנסו עדיין נחשבות לעתים כנואפות, "קארי", והן עלולות ליפול קורבן לרצח על רקע מה שמכונה "חילול כבוד המשפחה". במקומות רבים בפקיסטן ובייחוד במחוזות בלוצ'יסטן וסינד, מחוז הולדתה של בנזיר, מעשי הרצח האלה נפוצים למדי, ובשנת 2006 לבדה נרצחו על רקע זה 1,261 בני אדם, בעיקר נשים. אבל הרצח על רקע "חילול כבוד המשפחה" משמש בעיקר כתירוץ נוח לגברים רבים.

    בינואר האחרון ראיינתי אב מבלוצ'יסטן שרצח את בתו, בת ארבע, והשתמש בתירוץ הזה. הוא טען שהיא ניהלה קשרים עם גבר משבט אחר, שגם אותו רצח. לא עשו לו כלום. נהפוך הוא. הוא הפך לגיבור אחרי שחיסל יסודות אנטי-איסלאמיים בחברה. כמותו, אלפי תוקפים ורוצחים יוצאים בכל שנה ללא עונש. רבים מהם הולכים לזונות (ענף מצליח מאוד בפקיסטן), מעשנים , שותים ולוקחים סמים, אבל אם הם רוצים לתקוף את נשותיהם או את ילדיהם, לא יאונה להם כל רע כל עוד הם עושים זאת, לכאורה, בשם הדת.

    לאשה יש מקום מוגדר מאוד בחברה הפקיסטנית: היא צ'אר דיבארי ("בתוך ארבע קירות") וכל חריגה עלולה לעלות לה בחיים, או לפחות בחוויה מאוד לא נעימה. אם את למשל אשה עצמאית ולא נשואה, את נחשבת ללא מכובדת, לקלה להשגה הלוקחת סמים ושותה אלכוהול. על אחת כמה וכמה אם את מעיזה להסתובב לבדך. הדבר נכון בכל רחבי פקיסטן, אך בעיקר באזורים המרוחקים מהמרכז.

    לפני מספר שבועות נסעתי לפשוואר. התאכסנתי במלון ובעל הבית התקשר אליי ב-11 בלילה ואמר שהוא רוצה לסעוד איתי. סירבתי, ולמחרת הוא שוב ניסה להתחיל איתי ושלח לי ארוחת בוקר. שוב סירבתי להיענות לחיזורים, אז בערב הוא כבר פתח את החדר הנעול ופרץ פנימה. למזלי היו איתי שתי חברות, ובתוך רבע שעה ארזתי את חפציי וברחתי לגסטהאוס אחר. זו לא היתה הפעם היחידה שזה קרה לי באזורים האלה, וזה לא מפתיע אם מביאים בחשבון שאפילו בעיר גדולה כמו פשוואר לא רואים כמעט נשים שמסתובבות לבדן.

    [איי-אף-פי]
    נשים בפקיסטן. צילום: איי-אף-פי
    קלצ'ניקוב כמו טלפון נייד

    הבעיה היא שבשנים האחרונות חלה הקצנה בקרב הפשטונים, ואם לא די בכך, רבים מהם עוברים לערים הגדולות, נודדים לאזורים אחרים, ומביאים עמם את תפיסות העולם השמרניות שלהם. בקראצ'י, למשל, כבר חיים כמיליון וחצי פשטונים. אף שלא ניתן להכליל ולומר שכולם קיצונים או תומכי הטאליבן ואל-קאעידה, הרי ששיעור התמיכה בארגונים האלה גבוה מאוד בקרבם. ואם מביאים בחשבון את העובדה שהם הולכים ומתחזקים במערכת הפוליטית וזוכים ליותר ויותר השפעה בעמדות מפתח, לרבות בצבא ובמודיעין, אפשר להבין מדוע הקבוצות האחרות והמתונות בפקיסטן שהן הרוב במדינה, מודאגות.

    עכשיו כולם שואלים את עצמם איך זה קרה. איך הטאליבן האפגני ואל-קאעידה מצאו פה מקלט, איך חלה הקצנה כזו במחוזות הצפון-מערביים, איך הולך וצומח בהם טאליבן פקיסטני השולח זרועות לשאר חלקי המדינה, איך הפכנו לתחנה המרכזית של הטרור העולמי, וכמובן איך אפשר לבלום את המגמות האלה.

    לפי ההערכות, 28 מיליוני פשטונים מתגוררים בפקיסטן. לאורך ההיסטוריה קמו השבטים האלה נגד כל ניסיון לשלוט בהם ולהנהיג באזוריהם שלטון ריכוזי. אלא שבשנים האחרונות העוינות לשלטון המרכזי מקבלת הצדקה בעזרת זרם איסלאמי קיצוני, שקורא תיגר על ההגמוניה המערבית-הדאובנדי. מדובר באסכולה סונית שנוצרה בעיר ההודית דאובנד שליד דלהי במאה ה-19 בתגובה לקולוניאליזם הבריטי. לפי הדאובנדי, האומה האיסלאמית מפגרת אחרי המערב משום שאימצה את מנהגיו וסטתה מתורתו המקורית של הנביא מוחמד. לפיכך על המאמינים להקפיד על ההלכה המוסלמית הקפדה יתרה, ולגלות נאמנות בראש ובראשונה לאיסלאם ורק אחר כך למדינה.

    באופן מסורתי בעלי הבית האמיתיים במחוזות הצפון-מערביים הם ראשי השבטים הפשטונים, שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד מחייהם כבר מאות שנים. "פשטוני לא יוצא מהבית שלו בבוקר לפני שהוא לוקח את הקלצ'ניקוב, כשם שבמערב אנשים לא יוצאים מהבית בלי הטלפון הסלולרי", מתבדחים בפקיסטן, "הם לומדים לירות כשהם לומדים ללכת".

    בשירות אל-קאעידה

    הבעיה היא שבדרך, ראשי השבטים הולכים ומאבדים את ההשפעה שלהם על התושבים, ואת מקומם תופסים בהדרגה המולות והטאליבים, הלא הם מורי דת ותלמידי דת. המולות האלה שלרבים מהם השכלה מצומצמת באיסלאם, עומדים בראש המיליציות המקומיות שכבר זכו לכינוי "הטאליבן הפקיסטני", ומשליטים טרור על האוכלוסייה המקומית וגם את תפיסותיהם הדתיות הקיצוניות. את הכסף לפעילותם הם מרוויחים בהברחות נשק ובעזרת תעשיית האופיום הפורחת לא רק באפגניסטן, אלא גם במחוז הצפון-מערבי ובבלוצ'יסטן.

    מה פתאום החלו המולות להרים ראש על חשבון ראשי השבטים? זה קרה אחרי שפעילי טאליבן ואל-קאעידה מאפגניסטן מצאו כאן מקלט, ואחרי שמושארף כרת שלום בשנים 2005 ו-2006 עם מנהיגי השבטים במספר מחוזות. בעקבות ההסכם, צמצם הצבא את פעילותו באיזור ונטש רבים מהמחסומים. הגורמים הקיצוניים בשבטים לא עמדו בהבטחות של המנהיגים, וסייעו לטאליבן ולאנשי אל-קאעידה להתארגן מחדש.

    כאן החלו הקיצונים להתארגן ולהתאמן, ומכאן הם החלו לצאת לפעולות נגד כוחות המערב באפגניסטן, נגד צבא ומשטרת פקיסטן ונגד אזרחים ואנשי ציבור ברחבי המדינה ואפילו באירופה. המסגד האדום באיסלאמבד, שעליו השתלטו כוחות הביטחון הפקיסטניים ביולי האחרון, היה מוצב קדמי של הפעילים האלה, שבו אגרו אמצעי לחימה ושממנו יצאו לפעולות בכל האיזור. המסגד, אגב, נפתח ב-3 באוקטובר, והמטיפים ממשיכים להסית בו נגד מושארף. וזה לא שחסר להם חומר גלם שיבצע פיגועים נגד מושארף ויתר המתונים.

    כיום, הממשלות המחוזיות הן שאחראיות לסדר הציבורי, אבל אם המצב מחריף – השלטונות באיסלמבאד שולחים את הצבא, כפי שאירע בעמק סוואט. העמק היפיפה הזה שבמחוז הגבול הצפון-מערבי היה בעבר אחד מיעדי התיירות המפורסמים בפקיסטן. בשנים האחרונות השתלטו עליו כנופייתו של מאולנה פזלולה, המכונה "מולא רדיו", והחלו לשלוט בו ביד רמה באמצעות עיוות של חוקי ההלכה האיסלאמית, השריעה, לרבות עריפת ראשים פומבית של מתנגדיהם. בשנה האחרונה הם החלו לכנות את העמק "אמירות איסלאמית", ובתחילת החודש הבינה ההנהגה באיסלאמבד שמדובר כבר בסכנה של ממש – ובתום קרבות עקובים מדם השתלטו מחדש על האזור.

    [רויטרס]
    קיצונים איסלאמים בפקיסטן. צילום: רויטרס
    שנאה משותפת לארה"ב ולבעלי בריתה

    הנשיא פרבז מושארף הוכיח, אם כן, שאפשר למגר את הצרה הזאת, או לפחות לנסות. אבל כנראה שמיגור כללי הוא עדיין משימה קשה מדי. אחרי פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב הבטיח מושארף שיפסיק את הסיוע לקבוצות הרדיקליות, לרבות הטאליבן. אבל הוא התקשה לעמוד בהבטחותיו, לאור התמיכה העצומה שזוכים הקיצונים בקרב מיליוני פקיסטנים. אחרי הכל, במשך שנים חונכו הפקיסטנים לראות בג'יהאדיסטים גיבורים. קשה, אם כן, לערוך לפתע תפנית של 180 מעלות. "יתכן שעוד נצטרך אותם למאבק עתידי נגד הכיבוש ההודי בקשמיר", אומרים לעצמם פקיסטנים רבים. "פקיסטן היא כמו הכתף, שתומכת לך ב-RPG", הסביר בקיץ מולא מומין, אחד ממפקדי הטאליבן שחוסל בספטמבר על ידי האמריקנים. "בלעדי הכתף לא תוכל להילחם. תודה לאללה שפקיסטן לא נגדנו".

    אמנם כ-100 אלף חיילים פקיסטנים מוצבים באזורי הגבול הבעייתיים עם אפגניסטן. אבל השליטה של הממשלה המרכזית רופפת מאוד. מסים לא גובים כאן, גם אין מערכת משפט או משטרה. השטח הררי מאוד ויש מעט מאוד דרכים מסודרות. מקומות להשקיף על כוחות סדירים ולהציב מארבים יש לעומת זאת בשפע בין היערות לוואדיות.

    למזלו של מושארף הקבוצות השונות נלחמות גם האחת בשנייה, אבל רובן גם חולקות את השנאה לאמריקה ולבעלי בריתה – מושארף עצמו, וכמובן בנזיר בוטו המנוחה, שעצם קיומה כפוליטיקאית עמד בסתירה לאידיאלוגיה שלהן. והם חשים חזקים מספיק כדי להביא עמם את השנאה הזאת לחלקי המדינה האחרים, אפילו בקראצ'י שבקצה השני של פקיסטן. "עד שאשוב להילחם, ארגיש בטוח כאן", סיפר באחרונה לניוזוויק לוחם טאליבן שנפצע במהלך קרב באפגניסטן ואושפז בקראצ'י.

    מה הפלא שפקיסטן הפכה למרכז עבור פעילי טרור איסלאמי מכל העולם, ומה הפלא שבעיתונות הבינלאומית כבר מגדירים את פקיסטן כמדינה המסוכנת בעולם? אבל לא הכל שחור. צריך לזכור שהרוב המוחץ בפקיסטן מתנער מהאידיאולוגיה הקיצונית, שיש יותר ויותר משכילים וחילונים, ושמיליוני פקיסטנים יעמדו בדרכם של הקיצונים – ולא יתנו להם למוטט את הדמוקרטיה השברירית. אל תשכחו את זה.

    בהכנת הכתבה השתתף מתן דרורי

    מתן

    ינואר 4, 2010 at 12:01 pm

  14. […] אפגניסטן | בית קברות לאימפריות | קו חוץ […]

  15. […] אפגניסטן | בית קברות לאימפריות | קו חוץ […]

  16. […] אפגניסטן | בית קברות לאימפריות | קו חוץ […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: