קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

ארה"ב | אובמה, הארי ולואיז, והקרב הכי גדול בוושינגטון השנה

with 9 comments

בחודש האחרון גוברים הסימנים לכך שהקדנציה של ברק אובמה מגיעה לצומת הדרכים הראשון שלה. מרגע היכנסו לבית הלבן הבהיר הנשיא שהוא מתכוון to hit the ground running (לנחות על הקרקע בריצה), כלומר להתחיל לפעול מיד בכל החזיתות, לדחוף אג'נדות שונות בבת אחת, בחוץ ובבית. הדמוקרטים נמצאים בנקודת חסד נדירה, עם רוב מיוחס בסנאט, רוב בבית הנבחרים ונשיא פופולרי בבית הלבן שקדנציה שלמה לפניו, ויש להם שאיפות מרחיקות לכת. אלא שכשתוקפים בכמה חזיתות, קשה לשמור על הקואליציות הפוליטיות, והתוצאה עלולה להיות כישלון ודשדוש בכולן. הממשל מתקשה להתמודד עם האתגר הצפון קוריאני; האירועים באיראן זכו לתגובה מהוססת – וכעת לא ברור מה יעלה בגורל הדיאלוג שיזם הנשיא עם טהראן; בעיראק התחדשו הפיגועים; הבריטים עושים קולות של אובדן דרך באפגניסטן, והכלכלה מסרבת להתאושש. אבל האתגר הגדול ביותר שאובמה לקח על עצמו הוא לא בהתמודדות עם קים ג'ונג איל או בנימין נתניהו, אלא במקום שבו נשיאים גדולים, רפובליקנים ובעיקר דמוקרטים, נכשלו: הקרב על ביטוח הבריאות הממלכתי.

ארצות הברית היא המדינה המערבית היחידה שאינה מספקת לאזרחיה ביטוח בריאות ממלכתי. ערב המשבר הכלכלי ההערכה היתה של-46 מיליון אמריקאים, כ-18 אחוז מהאוכלוסיה, אין ביטוח בריאות, וללא רפורמה פדרלית, המספר יחצה את ה-50 מיליון בשנים הקרובות. ביניהם יש כ-10 מיליון אמריקאים שעובדים, אבל אינם יכולים להרשות לעצמם את הכיסוי הביטוחי היקר. לכך יש להוסיף מספר דומה של אזרחים שמחזיקים בביטוח בריאות באופן לא רצוף (מאחר ומרבית האמריקאים מבוטחים על ידי מקום העבודה שלהם, מי שמאבד או מחליף את עבודתו מאבד גם את הכיסוי הביטוחי).

בארצות הברית יש את בתי החולים הטובים בעולם, אולם כשבוחנים את העלות והזמינות של המערכת הרפואית על פני האוכלוסיה כולה – ובמיוחד בהשוואה למדינות אחרות – מתקבלת תמונה מאלפת, ונראה שאין עוד תחום שבו השיטה האמריקאית נכשלה כל כך. משפחה אמריקאית ממוצעת, בת ארבע נפשות, הוציאה על בריאות ב-2008 סכום מטורף של 15,600 דולר (יותר מ-60 אלף שקל!). זה כמעט כפליים ממה שהיא הוציאה ב-2001, והצפי הוא שב-2009 הסכום ייטפס ל-16,700 דולר. ההוצאה הרפואית מהווה 14 אחוז מהכנסותיה של משפחה אמריקאית (נכון ל-2006), והיא שנייה רק להוצאה על מגורים (17 אחוז). לשם השוואה, בישראל הוציאה משפחה ממוצעת ב-1997 3.8 אחוז מהכנסותיה על בריאות. כניסתם של שירותי רפואה פרטיים וגביית השתתפות העצמית על בדיקות העלו את הנתח הזה ל-5 אחוז כיום (כ-8,000 שקל, לפי הכנסה ממוצעת של בערך 13 אלף שקל למשק בית בחודש), שתמורתם עדיין מקבל כל ישראלי תמורה טובה מאוד. במלים אחרות, האמריקאים מוציאים יותר מכל מדינה אחרת על בריאות, אולם בממוצע, מקבלים פחות. שווה לזכור את זה בפעם הבאה שאנחנו נדרשים לרעיונות כמו עידוד רפואה פרטית והפרטת שירותי בריאות.

הנשיא האמריקאי הראשון במאה העשרים שניסה לשפר את נגישות אזרחיו לשירותי רפואה היה טדי רוזוולט, שעסק בסוגיה במצע שלו לבחירות 1912, אולם נוצח בפריימריז הרפובליקנים על ידי הווארד טאפט (בבחירות עצמן הוביל הפיצול במפלגה הרפובליקנית לבחירתו של וודרו ווילסון). פרנקלין רוזוולט ניסה לכלול נגישות לשירותי בריאות בביטוח הסוציאלי שהנהיג בתקופת המשבר הגדול, אולם נאלץ לוותר בלחץ הממסד הרפואי. מאז, בכל פעם שבה ניסה נשיא אמריקאי להרחיב את הכיסוי הביטוחי הממלכתי לאזרחי המעצמה העשירה בעולם הוא נתקל בקואליציה הולכת ומתחזקת של רופאים וחברות ביטוח – הנהנים העיקריים מהמצב הקיים – שגייסה חברי קונגרס וסנאטורים שהיו תלויים בתרומות הממסד הרפואי כדי להיבחר. תומכי הרפורמה נאלצו להסתפק בשורה של הישגים מקומיים, כגון שירותי חדר מיון ציבוריים שאינם תלויים בביטוח, הרחבת הכיסוי לפנסיונרים ולמשוחררי צבא.

את התבוסה הכואבת ביותר בקרב על ביטוח הבריאות ספגו הקלינטונים, בתחילת הקדנציה הראשונה של ביל בבית הלבן. ביטוח הבריאות היה סוגייה מרכזית בקמפיין של 1992, וקלינטון מינה כח משימה מיוחד לנושא מייד עם השבעתו בינואר 1993. הוא נתקל בהתנגדות גורפת מצד רפובליקנים והממסד הרפואי. הנימוקים היו אלו שהועלו מאז תחילת המאה: שהמסים יעלו, שהבירוקרטים יבחרו עבור האמריקאי הממוצע את הרופא שלו, ושהרעיון שהמדינה תממן ותפעיל שירותים שכאלו הוא לא פטריוטי ולא אמריקאי. איגוד חברות ביטוח הבריאות הפיק סדרה של תשדירים בשם "הארי ולואיז", שבו נראה זוג משוחח על תוצאות תוכנית הביטוח הממלכתית של הקלינטונים (ר' סרטון למעלה). התמיכה הציבורית ברעיון התמוססה, והמפלגה הדמוקרטית לא הצליחה לאחד את השורות מאחורי הנשיא. ב-1994 התחולל המהפך הרפובליקני של ניוט גריניץ' בבחירות לסנאט ולבית הנבחרים, וזה היה סופה של הרפורמה.

גם הניסיון להעביר בחקיקה את "מגילת זכויות החולה" בתחילת שנות האלפיים נכשל. מאידך, קבוצות לובי שונות (במיוחד כאלו המזוהות עם המפלגה הדמוקרטית) המשיכו ללחוץ לרפורמה. המחירים התופחים של השירותים הרפואיים, ודחיקתם של מיליונים ממעגל המבוטחים מדי שנה סייעה למאבק הציבורי, והפכה את ביטוח הבריאות הלאומי לסוגיה מרכזית בקמפיין הבחירות של 2008. הנה מה שלאובמה ומקיין היה לומר על הנושא בעימות ביניהם:

כידוע, אמו (הלבנה) של ברק אובמה נפטרה מסרטן. לאורך הקמפיין סיפר המועמד הדמוקרטי שוב ושוב כיצד היא היתה צריכה להיאבק עם נציגי חברת הביטוח על זכויותיה – חוויה מוכרת היטב למיליוני אמריקאים, שגילו להפתעתם שהביטוח ששילמו במשך שנים אינו מכסה את כל הטיפולים או התרופות שלהם הם נזקקו. אובמה הבטיח להפעיל תוכנית פדרלית, שתהיה זמינה לכל אמריקאי, ושתכריח את החברות הפרטיות ליישר קו עימה או לאבד את המבוטחים שלהן. מנגד, ג'ון מקיין חזר על ההבטחה שהוא "לא ייתן לפקידים לבחור את הרופאים שלנו", והוסיף ששירותי בריאות ממשלתיים זה רעיון לא אמריקאי. אבל כשהכלכלה החלה להתמוטט, רוב הציבור שחשש להישאר ללא כיסוי דווקא היה מוכן לנסות רעיונות שכאלו. אפילו להארי ולואיז – אותם שחקנים, רק הפעם בפרסומת מטעם עמותה למען ביטוח בריאות – היו מחשבות חדשות בנושא:

ביום שלישי קיבלתי הודעה מברק אובמה לחשבון הפייסבוק שלי: הארגון למען ביטוח בריאות בחינם מחלק סטיקרים עם הכתובת "ביטוח בריאות 09'”. כולם מוזמנים לבקש את הסטיקר שלהם עוד היום. למעשה, כל ההודעות מאובמה במהלך חודש יולי נגעו לביטוח הבריאות. הבית הלבן, וקבוצות הלובינג השונות, עובדים קשה כדי להכין את הקרקע לקרב הגדול בגבעת הקפיטול על ביטוח הבריאות, שכבר קיבל את הכותרת "הרפורמה הסוציאלית הכי גדולה ב-40 השנה האחרונות", כלומר, מאז פרויקט "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון.

נכון לעכשיו, תג המחיר שהוצמד לתוכנית של הממשל עומד על 1.6 טריליון דולר (1600 מיליארדים) לעשר השנים הקרובות, סכום אגדי גם בימים שבהם הממשל לא עסוק בהשתלטויות יקרות על חברות רכב כושלות ובהזרמת כספים לבנקים מתמוטטים. הבעיה היא שגם אם אפשר יהיה לבטח את כל אוכלוסיית ארצות הברית, איך יתמודדו המדינות עם 50 מיליון איש נוספים שיצבאו על בתי החולים? כבר כעת, מדינות כמו מסצ'וסטס ומינסוטה, שניסו להרחיב את ביטוח הבריאות לאזרחיהן בעצמן, סבלו ממחסור ברופאים ומצפיפות יתר בבתי החולים.

קו השבר בין שני המחנות הוא בהצגת תוכנית הביטוח הפדרלית. הרפובליקנים מוכנים לבלוע איזושהי רפורמה בשוק הפרטי, אולי יותר רגולציה ופיקוח על חברות הביטוח, הרחבה של תוכנית קיימות ושאר תיקונים מינוריים (במילא אפשר יהיה לשנות כיוון כשיחסי הכוחות בוושינגטון ישתנו), אבל הם לא מוכנים לשמוע על שירותי רפואה ממשלתיים. לכאורה, לאובמה יש רוב להעביר את הרפורמה גם בלעדיהם, אבל הוא התחייב בקמפיין לשתף פעולה עם הרפובליקנים בנושאי פנים, וחשוב מכך, נראה שכרגע, לא כל הדמוקרטים המתונים (כלומר, השמרנים יותר) לצידו. ההצבעה הראשונה על התוכנית, בוועדת הסנט לבריאות, חינוך, עבודה ופנסיה ("ועדת HELP”) הסתיימה בניצחון לממשל 13-10, כשכל הרפובליקנים מצביעים נגד. כעת הרפורמה עוברת לוועדת הכלכלה, שם יתחיל הקרב הגדול. כך או כך, ההערכות הן שתאריך היעד שקבע הנשיא – להעביר את התוכנית לסנאט עד לפגרת אוגוסט – נראה שאפתני למדי.

אבל הסיפור הזה הרבה יותר גדול מההצבעה על הרפורמה. יוקרתו של הממשל החדש עומדת כאן למבחן באופן שבו שום עימות עם ראש ממשלה מזרח תיכוני או נשיא איראני יוכל לדמות. כישלון בהעברת הרפורמה יכול להוביל את אובמה בדרכו של קלינטון: אחרי שהדמוקרטים הובסו בבחירות אמצע הקדנציה ב-94', ביל קלינטון נאלץ לנוע למרכז המפה הפוליטי, מה שבסופו של דבר תרם לפופולריות שלו ולבחירתו מחדש, אולם במידה רבה נטל את העוקץ מכהונתו.

מעבר לכך, יש פה מבחן אמיתי לכוחו של הממסד הפוליטי לעמוד מול לובי חזק, ותיק ומרושת. הסיבה האמיתית להיעדרו של ביטוח בריאות טוב בארצות הברית היא לא שזו שיטה "לא אמריקאית", או שככה אי אפשר לבחור את הרופא הפרטי (הרי בכל שאר העולם אנשים בוחרים את הרופאים שלהם), אלא שיש כוחות חזקים מאוד שמרוויחים סכומי עתק, מיליארדי דולרים בשנה, מהמצב הקיים. הדימויים והטיעונים ששולטים בדיון בארצות הברית הם פועל יוצא לא של אידיאולוגיה ייחודית, אלא קודם כל של אינטרסים כלכליים של רופאים, חברות ביטוח ובתי חולים. תוצאות הקרב הזה ילמדו אותנו הרבה על מהותה של הפוליטיקה האמריקאית: האם נבחרי הציבור מסוגלים לכפות מדיניות מהפכנית, או שבמבחן הביצוע, ההבדל בין הדמוקרטים לרפובליקנים מיטשטש, וכמו שטוענים פעילי השוליים הרדיקליים – מימין ומשמאל – כל מערכות הבחירות, הקרבות הפוליטיים והמהפכים ברחבי אמריקה (זו המדינה שבוחרת הכי הרבה בעלי תפקידים בעולם) הם לא יותר משינויים בסידורי העבודה של פוליטיקאים ועוזריהם, ולמעשה, את לבה של המדיניות מכתיבים גורמים אחרים, עמוקים ומושרשים יותר, שאיש אינו מפקח עליהם, ושלעולם אינם עומדים לבחירות.

עדכון: יום אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, אובמה מוריד את הכפפות. ההנהגה הארצית של המפלגה הדמוקרטית (להבדיל מהמפלגות במדינות השונות) מעלה את הפרסומת הזאת במחוזות של 15 חברי ועדת המסחר והאנרגיה בבית הנבחרים. 11 מהחברים הם דמוקרטים מתונים, והמסר אליהם ברור: אם תעשו צרות לנשיא, המחיר ייגבה מכם במחוזות שלכם (ב-2010 כל חברי בית הנבחרים עומדים לבחירה מחדש).

Written by Noam Sheizaf

יולי 18, 2009 בשעה 12:18 am

פורסם בארה"ב

9 תגובות

Subscribe to comments with RSS.

  1. המערכת הפוליטית נחשבת "יציבה" כי כמעט אי אפשר להפיל ממשל – אבל כפועל יוצא אין לציבור כמעט שליטה על מה שקורה.
    זו לא שאלה של רפורמה כזו או כזו אלא שינוי שחייב להיעשות באופן בו הממשל מתפקד.
    ארה"ב צריכה לשנות שיטה.
    ואם לא מהפכה דמוקרטית, אז לפחות מעבר מבחירה רובית ליחסית.

    ירדן

    יולי 18, 2009 at 3:44 pm

  2. ירדן,

    נכון שבארצות הברית המערכת השלטונית מעדיפה יציבות על ייצוגיות (וכך יוצא שנשיא יכול להיבחר על ידי מיעוט המצביעים, ואוכלוסיות שלמות לא זוכות לייצוג), מאידך, אני לא בטוח ששיטה אחרת תהיה יותר טובה לאמריקה.
    מעבר לכך, צריך לשים לב גם ליכולת של המערכת האמריקאית לתקן שגיאות ולהכיל כוחות חדשים ועמדות חדשות. בכל עשור הפוליטיקה האמריקאית משנה את פניה – גם מבחינת האישים הדומיננטיים וגם מבחינת השאלות על הפרק. תקופת ג'ונסון התאפיינה בשאלות שונות מימי ניקסון, שהיה שונה מרייגן, שלא דמה לקלינטון, בוש, וכן הלאה. כל עשור וסגנון שלו, ונראה שאנחנו שוב בפתיחתו של עידן חדש.
    במלים אחרות, נכון שקשה להעביר שינויים דרמטיים בארצות הברית – אבל לא צריך לשכוח ששינויים כן מתחוללים שם.

    nsheizaf

    יולי 18, 2009 at 5:10 pm

  3. הבעיה היא גם שהשיטה הזו נותנת המון כוח לבעלי ממון וחברות גדולות. נכון שזה קיים במקומות אחרים אבל בארה"ב זה בולט במיוחד.

    ירדן

    יולי 19, 2009 at 3:27 pm

  4. חוקי מימון מפלגות – שם קבור הכלב. כזכור, אובמה הבטיח להסדיר גם את יחסי הון-שלטון בוושינגטון – אשמח בשמחתו אם יצליח.

    יחד עם זאת, אני שמח לשמוע טון ביקורתי כלפי אובמה – זה חידוש מרענן בכל מה שכתוב עליו בעברית בכלל ובכתבי נועם שיזף בפרט.

    Aviv

    יולי 19, 2009 at 9:06 pm

  5. כמו המאמרים האחרונים, שוב מאמר מאיר עיניים.

    טל קיסר

    יולי 22, 2009 at 9:25 am

  6. […] השלישי שלנו על הרפורמה בבריאות. על הרקע לרפורמה כתבנו כאן; על הניצחון הדמוקרטי בבית הנבחרים תוכלו לקרוא כאן. […]

  7. […] כמעט שנה כתבנו כאן שרפורמת הבריאות הולכת להיות הסיפור המרכזי בוושינגטון […]

  8. […] כמעט שנה כתבנו כאן שרפורמת הבריאות הולכת להיות הסיפור המרכזי בוושינגטון […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: