קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

ארה"ב | ממשל בין הטיפות

with one comment

ההפגנות ההמוניות באיראן בעקבות הבחירות לנשיאות תפסו את המערב בהפתעה. כנראה שעשורים של שינון המנטרות על ציר הרשע והקנאות השיעית עשו את שלהם, עד כדי כך שלא רק הציבור הרחב, אלא גם מנהיגי מדינות, אנשי מודיעין ופרשנים החמיצו את עוצמתו של המאבק הפנימי במדינה. עד לבחירות, במערב עסקו בעיקר בשאלה האם מוסאווי שונה מאחמדינג'אד או שהוא מייצג את אותה הדרך, רק עם רטוריקה נעימה יותר. יש עדיין לא מעט אנשים – ביניהם ראש המוסד ושר הביטחון שלנו – שמתעסקים בסוגיות האלו, למרות שכל מי שעיניו בראשו מבין כרגע שמוסאווי אינו הסיפור: הסיפור הוא הקרב הפנימי באיראן, והשאלה שעל הפרק היא הישרדותו של המשטר.

מנקודת מבט אידיאולוגית, אפשר לראות בהפגנות באיראן – כמו בהצלחה היחסית של מחנה ה-14 במרץ בלבנון – הצלחה לברק אובמה, שמבקש לגבש קואליציה מתונה בעולם הערבי שתבלום את השפעת הרדיקלים ותביא להסדר בסוגיה הישראלית-פלסטינית. זו תפיסה הפוכה לזו של ג'ורג' בוש, שביקש לבודד את הסוגיה הישראלית-פלסטינית – מתוך הנחה שלא ניתן להגיע לפיתרון – והשתמש באסטרטגיה של בלימה אגרסיבית כלפי כל יתר העולם הערבי וקריאה פומבית לדמוקרטיזציה ושינויים מבניים כתנאי לדיאלוג או שיתוף פעולה עם המערב. בהערת אגב, קשה שלא לשים לב לאירוניה: דווקא אובמה מפגין גישה פרגמטית, שמוכנה לשתף פעולה גם עם משטרים בעייתיים בשם קידום האינטרסים המערביים ליציבות וביטחון, ואילו בוש ניסה לכפות על העולם הערבי את תפיסתו האידיאולוגית, כתנאי לשיתוף פעולה פוליטית – גם במחיר של ניכור ואלימות גוברים.

הבעיה היא שהאירועים באיראן טרפו את הקלפים מבחינת אובמה:  במהלך מערכת הבחירות שילם המועמד הדמוקרטי מחיר כבד על הצהרתו שהוא מוכן לפתוח במשא ומתן עם המשטר האיראני, ואפילו עם הנשיא אחמדינג'אד. גם כשהותקף בנושא בעימותים הטלוויזיוניים, הוא לא נסוג מעמדתו. אחרי הבחירות הוקם צוות חדש שנועד לנהל את המגעים בראשותו של דניס רוס (שהועבר בינתיים מתפקידו, כשברקע שמועות – שהוכחשו על ידי הממשל – על כך שיהדותו הפריעה לאיראנים), אולם הוחלט להמתין עם תחילת המשא ומתן עד אחרי הבחירות לנשיאות באיראן, בין השאר כדי שלא להעניק ניצחון פוליטי לאחמדינג'אד רגע לפני פתיחת הקלפיות.

חשוב להבין שההחלטה לפתוח בדיאלוג עם האיראנים היתה החלטה אסטרטגית של הממשל, ללא קשר לזהותו של המנצח בבחירות לנשיאות, בין השאר מפני שהמילה האחרונה באיראן שמורה ממילא למנהיג העליון חמנאי. מה שכן, סביר להניח שהיה קל יותר לשווק את הדיאלוג לציבור האמריקאי, ובעיקר הקהילה היהודית, אם בראש המדינה לא היה עומד אחמדינג'אד מכחיש השואה, אלא מוסאווי, שהתקיף את הנשיא על העמדות הללו בדיוק. אלוף בן העריך כמה פעמים ב"הארץ" שהממשל – ולמעשה המערב כולו – כבר השלימו עם הפיכתה של איראן ל"מדינת סף" – כזו שביכולתה לייצר נשק גרעיני, אבל אין בידה את הפצצה עצמה, וכל שנותר הוא להגיע להסכם ברוח זו עם האיראנים, ולשווק אותו לציבור במערב. אובמה כבר עשה צעד בכיוון שאמר בנאומו בקהיר שצריך לאפשר למדינות האזור ליהנות מפירותיה האזרחיים של הטכנולוגיה הגרעינית. סביר להניח שבקיץ היינו אמורים לשמוע יותר ויותר על האפשרות הזאת.

ואז הגיעו ההפגנות. מראות המאות אלפים שיצאו לרחובות, הדיווחים הנרגשים ברשתות החברתיות, המחוות התקשורתיות ובראשן ענידת הסרטים הירוקים על ידי הנבחרת האיראנית – כל אלו ריגשו מאוד חלקים גדולים בציבור במערב. ההנהגות המשיכו לשמור על הקו הרשמי הקודם ("מוסאווי ואחמדינג'אד הם יציריו של אותו משטר" וכו'), אבל האזרחים ראה את הדיווחים מאיראן, שהעבירו סיפור אחר לחלוטין. אם כל הבחירות הם תעלול תעמולתי חסר משמעות, מדוע מיליונים מסכנים את חייהם במחאה? האמת היא שזה לא ממש שינה מה יגידו מנהיגי המערב. אי אפשר להישאר אדיש מול מראות של המונים הנלחמים על חירותם; זה היה נכון באוקראינה, בטייאננמן ובטיבט, וזה נכון גם בטהראן. לבו של הציבור יצא למפגינים, ובצדק.

כעת, הממשל האמריקאי מצא את עצמו בבעיה, שתלך ותחריף בימים הקרובים. אם הוא יתמוך באופוזיציה – הוא עלול לשחק לידיו של המשטר האיראני, שגם כך כבר החל לנסות להציג את ההפגנות כתוצאה של "חתרנות ציונית-אמריקאית". תמיכה באחמדינג'אד, או הכרה בתוצאות הבחירות, הן כמובן טירוף מוחלט, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה מוסרית (חוץ מבישראל, כמובן, היכן שפוליטיקאים ואנשי צבא לא מתביישים להמשיך לייחל לניצחון אותו אדם שהם כינו "היטלר מטהראן").לכן הממשל שומר על קו זהיר, למרות שהמחיר הפוליטי שאובמה משלם על כך הולך וגדל.

כמה מרפובליקאים המתונים יותר – במיוחד בוושינגטון – כבר יצאו מההלם, והחלו לזהות את ההזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכם מול הנשיא "הכי פופולרי מאז רוזוולט" (האגף השמרני ממשיך לייחל לניצחון אחמדינג'אד, ממש כמו הימין הישראלי). ג'ון מקיין כבר תקף לפני יומיים את אובמה על כך שהוא לא מתייצב לצד "העם האיראני המדוכא", וחברי קונגרס וסנאט אפילו החלו לדבר על לחץ בינלאומי וסנקציות על המשטר האיראני במטרה לסייע למפגינים. כמובן שמדובר באסטרטגיה שעלולה להזיק יותר מלהועיל – בטווח הקרוב, ולעתים גם בטווח הרחוק, לחץ בינלאומי מהסוג הזה רק מלכד את הציבור סביב השלטון (תשאלו את בנימין נתניהו). אפילו סוזאן מלוני, המומחית לאיראן של ממשל בוש, אמרה שעדיף שאמריקה לא תתערב. אלא שהרפובליקנים צודקים מבחינתם בתחושה שאת העמדה הזהירה הזאת קשה מאוד לשווק לציבור האמריקאי.

אבל הבעיות האמיתיות של אובמה יתחילו ביום שאחרי המהפכה, בהנחה שמוסאווי ותומכיו לא יתפסו את השלטון (אם הם ינצחו, הדיאלוג עם האיראנים יהפוך לכמעט מובן מאליו). עד כה, היה קשה מאוד לשווק, גם בארצות הברית וגם בישראל, את הרעיון של משא ומתן עם אחמדינג'אד. כעת זה הופך למשימה בלתי אפשרית של ממש. מה הטעם בכל הדיבורים של אובמה מקהיר על חירות ואחווה, אם בעוד כמה שבועות ימהרו שליחיו לטהראן, ללחוץ ידיים עם המשטר שניצל מהדחה בבחירות רק בזכות האלות והרובים של משמרות המהפכה? כעת, כשחולשתו הופגנה לעיני כל, אחמדינג'אד יחגוג כל פיסה של לגיטימציה בינלאומית. האם האיש שרץ לנשיאות תחת המילה HOPE הוא זה שיעניק לה אותו? אפילו התומכים הכי גדולים של אובמה יתקשו לעכל את זה.

מעבר לעניין הציבורי, יש פה גם שאלה אסטרטגית. אם המשטר האיראני במצב רעוע כל כך, אולי בכלל עדיף להמשיך בגישת בוש, של לחץ ובידוד בינלאומי, ולקוות לקריסתו – או לתפנית משמעותית דומה – במהלך העשור הקרוב? הרי ברור שגם אם ההפגנות ידוכאו, זה לא יהיה סוף פסוק. הדילמה הזאת תמשיך להיות רלבנטית גם אם חמינאי יקריב בשלב מסוים את אחמדינג'אד, ויורה על שילוב הרפורמיסטים בשלטון, או אפילו על בחירות חוזרות, במטרה להציל את המשטר. כרגע ברור שיריב האמיתי של הרפורמיסטים הוא חמינאי. האם אובמה צריך למהר לשחק לידיו?

בהקשר הזה, הממשל צריך לשלוח זר פרחים למאיר דגן, שסיפק עבורו את קורת הנחת היחידה השבוע. הערכתו של ראש המוסד, שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני עד 2014 (בדומה מאוד להערכת המודיעין האמריקאי, לפיה האיראנים יחזיקו בפצצה ב-2015), מאפשרת איזשהו מוצא מהסיפור. עד 2014 יקרו הרבה מאוד דברים: אפילו אם המשטר האיראני לא יקרוס, יהיו בחירות נוספות לנשיאות, גם בטהראן וגם בוושינגטון (וגם בישראל). כל מה שצריך זה להמתין, לפריץ או לכלב. לכן, ייתכן שאובמה ימשיך לנקוט בקו הזהיר, גם במחיר השחיקה בתדמיתו. לפעמים לא לעשות כלום זה הדבר הנכון לעשות – ואת זה פוליטיקאים מבינים טוב מאוד. נועם שיזף

Written by Noam Sheizaf

יוני 19, 2009 בשעה 6:54 pm

פורסם באיראן

Tagged with ,

תגובה אחת

Subscribe to comments with RSS.

  1. […] a comment » בקו חוץ עלתה פרשנותו של נועם שיזף למדיניות האמריקאית כלפי הארועים […]


כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: