ארה"ב | משאל העם של אובמה והדמוקרטים

פוסט ראשון על בחירות אמצע הקדנציה בארצות הברית, שיתקיימו ב-2 בנובמבר 2010.

ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים מטעם הדמוקרטים

בחירות אמצע הקדנציה (midterm elections) בדרך כלל נתפסות כעניין אמריקאי פנימי, שאינו קשור למדיניות החוץ של הבית הלבן, ובמלים אחרות, לישראל. אלא שלנוכח האקטיביות שמפגין הנשיא אובמה והשפעתו המטלטלת על הצירים שבין ישראל, הממשל, הקהילה היהודית והעולם הערבי, יש מי שתולים תקוות במהפך רפובליקני בגבעת הקפיטול שיחזיר אותנו לימי ג'ורג' W בוש, אם לא בפועל אז לפחות ברוח. בסוף השבוע האחרון דיווח אלוף בן בהארץ שאגף שלם בסביבת ראש הממשלה נתניהו, בראשות היועץ המדיני רון דרמר, מאמין שהרפובליקנים ייקחו את בית הנבחרים "וזה ישים קץ לפנטזיות וללחצים של אובמה בעניין הפלסטיני". ככה שבחמישה וחצי החודשים שנותרו עד לבחירות, צפויים כלי התקשורת בארץ להפריח שמות של סנטורים מארקנסו ומקנטאקי כאילו הם היו מתמודדים על ראשות עיריית בת ים.

כאן ב"קו חוץ" אנחנו אוהבים פוליטיקה עולמית גם כשאין לה השפעה ישירה על הבורסה בתל אביב או על מצב רוחו של פואד, והבחירות בנובמבר הן הזדמנות מצוינת להתמקד בצדדים המעט יותר נסתרים של הדמוקרטיה האמריקאית. בחודשים הקרובים נעלה פה כמה פוסטים עם ניתוחים, קישורים ופרשנויות על המירוצים לסנאט ולבית הנבחרים, ואם יהיה זמן וחשק, אולי נתעסק גם בכמה ממושלי המדינות. כרגיל, כולם מוזמנים להשתתף בדיון בתגובות.

הפוסט הזה יוקדש למעט דברי רקע והסברים על בחירות אמצע הקדנציה (מקווה שזה לא ישעמם מדי). כשיסתיימו מירוצי הפריימריז והבחירות יתקרבו מעט, נדבר יותר בהרחבה על מאבקי המפתח בכמה מהמדינות.

מפת המירוצים לסנאט. מדינות בהן יש סנטור מכהן רפובליקני שעומד לבחירה צבועות באדום, ומדינות בהן דמוקרטי בכחול. בניו יורק עומדים שני הסנאטורים לבחירה בעקבות פרישתה של הילארי קלינטון מהסנאט (מקור לתרשים: וויקיפדיה)

בארצות הברית נערכות יותר בחירות, ונבחרים יותר בעלי תפקידים, מבכל מקום אחר בעולם. בחירות מתרחשות כל שנתיים, כך שאם תסעו בדרכים הצדדיות באמריקה בחודשי הסתיו של שנים זוגיות, תראו שלטי קמפיין לא רק לסנאטורים או למועמדים לנשיאות, אלא גם לתפקידי השריף או התובע המחוזי. בנוסף, מדי פעם יש בחירות מיוחדות לתפקידים שהתפנו בשל מוות, פרישה או קידום של נושאיהם.

435 חברי בית הנבחרים נשלחים לוושינגטון לקדנציה בת שנתיים בלבד; 100 חברי הסנאט נבחרים לשש שנים. אזורי הבחירה לבית הנבחרים מחולקים בין המדינות פחות או יותר באופן פרופורציונלי לאוכלוסיה (המעקב אחרי השינויים במספר הנציגים מאזורים שונים מלמד הרבה על התהליכים הדמוגרפיים שמתחוללים באמריקה); לסנאט יש שני נציגים מכל מדינה, מה שמוביל לייצוג יתר של המדינות הפחות מאוכלסות בהליכי החקיקה.

בכל שנתיים עומדים 435 חברי בית הנבחרים לבחירה מחודשת, וכך גם שליש מהסנאט (כך שיוצא שבכל שש שנים נבחר הסנאט כולו מחדש). השנה יעמדו באופן חריג 36 חברי סנאט לבחירה, בגלל פינוי המושבים של ג'ו ביידן ושל הילארי קלינטון.

***

הבחירות האלו יהיו בראש ובראשונה, על ברק אובמה. גורמים מקומיים רבים משפיעים על המועמדים במדינות השונות, אבל מהלכי החקיקה הדרמטיים שמוביל הנשיא, והאווירה העוינת לוושינגטון בעקבות המשבר הכלכלי, מעלים את העניינים הלאומיים לראש סדר היום. תנועת מסיבות התה והימין האמריקאי ימשיכו להשתמש ברפורמת הבריאות כקלף מפתח. כפי שהסברנו בעבר, הרפובליקנים יודעים שהם לא יוכלו לבטל את הרפורמה עצמה, אולם מדובר עדיין בסמל שיכול להביא המונים לקלפי. הרבה מהתוצאות תלויות במצב הכלכלי, או יותר נכון, בתחושת הפחד, או לחילופין האופטימיות, של הציבור. אין זה מפתיע שהכותרות על התאוששות בשוק העבודה הובילו להתייצבות בתמיכה בנשיא, ואפילו להתחזקות מסוימת שלו, כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

שביעות רצון מאובמה מתחילת הקדנציה. בשחור: מרוצים; באדום: לא מרוצים

במדינות הדרומיות הופכת ההגירה לסוגיה משמעותית, בעקבות החקיקה הנוקשית באריזונה שמגדילה את סמכויות החיפוש, התשאול והמעצר של השוטרים (באמריקה יש עניין מוזר כזה לפיו המשטרה צריכה "עילה סבירה" בשביל סתם לתפוס אנשים ברחוב). הלך הרוח הציבורי, שהיה נגד חוקי אריזונה, מתחיל להשתנות, ויותר ויותר רפובליקנים חושבים שהמפלגה צריכה לתמוך בצעדים נוקשים נגד המהגרים; אבל זה עלול להיות תרגיל מסוכן: ההיספנים הם הקבוצה הדמוגרפית שגדלה במהירות הרבה ביותר, וגם ככה הם נוטים לכיוון הדמוקרטים.

האתגר של הדמוקרטים יהיה להביא את אותם בני מיעוטים, ואת הצעירים, שהעלו את אובמה לשלטון להצביע גם הפעם. אבל הרבה יהיה תלוי גם בצד שמנגד: אולי הנקודה המעניינת ביותר בבחירות תהיה היחס בין המפלגה הרפובליקנית לתנועת מסיבות התה (על שורשיה האידיאולוגיים ומשמעותה של התנועה כתבנו כאן).

במדינת יוטה הדהימו החודש אנשי התה כשהובילו להדחה של סנאטור מכהן, רוברט בנט, בפריימריז – אירוע חסר תקדים – ולהתמודדות בין שני מועמדים שמרנים הרבה יותר. למקרה הזה משמעות סמלית יותר מאשר פוליטית: מכיוון שמדובר ביוטה, מדינה של מורמונים חובבי נשק, גם אם המועמד הרפובליקני יהיה הסוס של קליגולה הוא צפוי לדהור לוושינגטון. אבל אם מסיבות התה יפצלו את קולות הרפובליקנים במדינות תחרותיות יותר, הם עלולים להוביל את הבחירות על מגש לידי הדמוקרטים. מצד שני, ההתלהבות של המחנה הימני, והשנאה לאובמה, עוד יכולים להביא לנצחונות של השמרנים במקומות המפתיעים ביותר, כפי שהוכיח בחירתם של תושבי מסצ'וסטס הליברליים לשלוח דווקא את סקוט בראון השמרן לסנאט בינואר האחרון.

***

אז מה הסיכויים שהרפובליקנים ישתלטו על וושינגטון? ובכן, ככה-ככה. סביר להניח שאחוזי ההצבעה הנמוכים ישחקו לטובת הרפובליקנים, כי התומכים של אובמה עלולים להישאר בבית, ומאידך אלו שכועסים עליו יגיעו לקלפי גם אם יירד שלג באותו יום.

הפער לטובת הדמוקרטים בשני הבתים הוא גדול, אבל לא בלתי עביר. הדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים ברוב של 257-178, כלומר- הרפובליקנים צריכים ש-40 מושבים יחליפו ידיים בשביל לזכות ברוב. זה נשמע די הרבה, אבל מכיוון שכל הבית עומד לבחירה, מדובר בתוצאה אפשרית בהחלט. גורו הסקרים נייט סילבר כתב בבלוג שלו שגם אם חמישים, שישים ואפילו שבעים מושבים יעברו לצד הרפובליקני הוא לא יהיה המום. סילבר, אגב, תומך בדמוקרטים.

מקובל בארצות הברית להתייחס לבחירות אמצע הקדנציה כ"משאל העם של הנשיא", אבל האמת היא שבעשורים האחרונים, נשיא בקדנציה ראשונה בדרך כלל סופג הפסדים בבחירות האלו. ניקסון הפסיד 12 מושבים בשנת 1970, קארטר הפסיד 15 ב-1978, רייגן לא פחות מ-26 מושבים, בוש האבא שמונה, והדוגמה המובהקת ביותר למהפכת אמצע הקדנציה היתה כשהרפובליקנים העבירו לרשותם לא פחות מ-54 מושבים ב-1994, שנתיים אחרי שביל קלינטון נבחר לנשיאות. הממוצע של ההפסד למפלגה השולטת עומד על 28 מושבים, ובאקלים הפוליטי הנוכחי בוושינגטון, כל תוצאה שתשאיר את בית הנבחרים בידי הדמוקרטים תיחשב להישג מבחינתם.

בסנאט המשוכה מעט גבוהה יותר עבור הרפובליקנים. אמנם שם הדמוקרטים נהנים מרוב צנום בהרבה (57 דמוקרטים, 41 רפובליקנים ושני עצמאים שמתואמים עם הדמוקרטים), אבל מכיוון שרק 36 מושבים עומדים לבחירה, הרפובליקנים צריכים למעשה לנצח בתוצאה 28-8 כדי לשלוט בבית העליון, ונכון לעכשיו זה נראה כמו רף גבוה להחריד, בהתחשב במקומות שבהן ייערכו חלק מהבחירות. הרוב הדמוקרטי צפוי אם כן להצטמצם, אבל לא להיעלם כליל.

***

בניגוד לאמריקנולוגים שמקיפים את ראש הממשלה שלנו, אני לא סבור שניצחון של הרפובליקנים בנובמבר יביא לסופן את צרותיו הפוליטיות של נתניהו ויטיס את ברק אובמה לזרועותיו של שלדון אלדסון; מדיניות החוץ האמריקאית נקבעת ומעוצבת בבית הלבן, במחלקת המדינה ובפנטגון יותר מאשר בגבעת הקפיטול. אבל לבחירות אמצע הקדנציה יש עדיין משמעות עצומה, הן במישור הסמלי והן במישור המעשי, והן יכולות לשנות לחלוטין את אופיו של הממשל. הדוגמה הבולטת היא כמובן ביל קלינטון, שנבחר כמועמד ליברלי אבל נאלץ לחתוך למרכז אחרי התבוסה שספגו הדמוקרטים ב-1994. אובמה, שאיכלס את הצוות שלו בוותיקי ממשל קלינטון, זוכר את זה, וכך גם הרפובליקנים.

נועם שיזף

ארה"ב | רפורמת הבריאות: אובמה נולד מחדש

לפני קצת יותר משלושה חודשים, באמצע דצמבר, פירסמנו כאן פוסט המנתח את נצחונו של הנשיא אובמה בקרב על רפורמת הבריאות. אתמול בבוקר בית הנבחרים שוב הצביע על רפורמת הבריאות, ושוב הוכרז על "ניצחון היסטורי" לנשיא. אז מה בדיוק קרה כאן? בפוסט הזה ננסה להסביר כיצד עגלת החקיקה הסתבכה, נתקעה וחולצה מהבוץ, עד כמה הניצחון הזה סופי, ומה אפשר ללמוד מכך על הרגע הנוכחי בוושינגטון. לא נתעכב על פרטי היוזמה עצמה, אלא נתעסק יותר בפוליטיקה שמאחוריה.

בתור התחלה, הנה מה שהיה לנשיא לומר אחרי אישור החקיקה (שימו לב לטון המאופק, שנועד לא לחגוג על חשבונם של הדמוקרטים שישלמו את מחיר הרפורמה בבחירות לקונגרס בנובמבר):

אז למה בית הנבחרים הצביע שוב על רפורמת הבריאות, לאחר שהדמוקרטים הצליחו כבר להעביר אותה בסוף השנה שעברה גם בסנאט וגם בבית התחתון? ובכן, כפי שהסברנו בעבר, אחד הלקחים של הנשיא אובמה מכשלונו של ממשל קלינטון להעביר את רפורמת הבריאות – וצריך לזכור שתחת אובמה משרתים כעת רבים מוותיקי הבית הלבן של קלינטון, ובראשם ראש הסגל רם עמנואל – היה שצריך לתת למהלכי החקיקה להתפתח בקונגרס, ולא להניח הצעה נשיאותית על השולחן ולתת לשני הבתים להצביע עליה, מפני שסביר שהנשיא יפסיד בהצבעה הזו, אם היא בכלל תתקיים.

האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה בשנה שעברה, אלא שבגלל שבכל בית נבחרים הוגשה יוזמת חקיקה נפרדת, שעברה שינויים בוועדות השונות, בשתי ההצבעות עברו למעשה שתי רפורמות נבדלות, עם יחס שונה לעניינים קריטיים כמו הפלות או "אופציה ציבורית" לביטוח בריאות (כלומר ביטוח שתפעיל המדינה באופן ישיר, ולא רק ביטוח פרטי תחת רגולציה של המדינה). כעת היו צריכים הדמוקרטים לשלב את שתי היוזמות לחוק אחד, אולם מה שהיה יכול להיות הליך פורמלי בלבד הפך למשוכה הגבוהה ביותר עבור הרפורמה, גם בגלל האקלים הפוליטי שהשתנה, ובעיקר בשל אסון שפקד את הדמוקרטים, ודווקא במגרש הביתי שלהם.

***

מי שבמשך שנים היה מזוהה יותר מכל אדם בוושינגטון עם רפורמת הבריאות היה טד קנדי, שנבחר לסנאט מטעם מדינת מסצ'וסטס בזמן שאחיו ג'ון היה עוד בבית הלבן, ושירת שם במשך לא פחות מ-47 שנה (רק שלושה אנשים מאז הכרזת העצמאות זכו לבלות זמן ארוך יותר בסנאט). קנדי נפטר מסרטן באוגוסט 2009, כשהקרב על רפורמת הבריאות היה בעיצומו, ובמקומו מונה הדמוקרט פול קירק, שזכה להצביע עם מפלגתו למען רפורמת הבריאות בחודש דצמבר. אלא שבהתאם לחוק, נערכו ב-19 בינואר בחירות מיוחדות למושב הסנאט של קנדי, ובהן נבחר דווקא המועמד הרפובליקני, סקוט בראון.

כדי להבין את עוצמת הזעזוע שחוללו הבחירות האלו, צריך לזכור שמסצ'וסטס היא אחת המדינות הכי דמוקרטיות בארצות הברית (ב-1972 היא היתה המדינה היחידה שהעדיפה את המועמד הדמוקרטי מק'גברן על הנשיא ניקסון), ושהיא לא שלחה רפובליקני לסנאט מאז 1972. אולי בשל כך, הדמוקרטים התייחסו לבחירות במדינה כמובנות מאליהן, וסימני הפאניקה מהשטח הגיעו לבית הלבן רק שבוע לפני שהקלפיות נפתחו. הנשיא אובמה, שהבין באיחור שהבחירות הפכו להצבעת אמון סמלית על השנה הראשונה לכהונתו, יצא לסיבוב תמיכה של הרגע האחרון במועמד הדמוקרטי, אבל נראה שזה יותר הזיק מהועיל, ובראון האנונימי, שחרש את המדינה על טנדר ג'י.אם.סי וזכה לתמיכה נלהבת של "תנועת מסיבות התה", הפך לגיבור היום. וכמו שאפשר לראות בווידיאו הבא, הדבר הראשון שבראון תכנן לעשות הוא לקבור את הרפורמה שעליה נלחם טדי קנדי:

הניצחון של בראון חיסל את הרוב הדמוקרטי המיוחס בסנאט, ולמעשה מאפשר כעת לרפובליקנים לסכל כל מהלך חקיקה דמוקרטי באמצעות פיליבסטר (הסבר מפורט יותר לחשיבות הרוב המיוחס בסנאט סיפקנו כאן). בזכות סקוט בראון, לא היה סיכוי להזיז בסנאט את הליכי איחוד החקיקה בנושא רפורמת הבריאות. אבל החשיבות של המהפך הזה חרגה מנושאים פרוצדורליים, והיוותה את שיאו של גל הנגד הרפובליקני לניצחון הדמוקרטי בבחירות 2008.

השינוי הדרמטי בדעת הקהל תוך שנה קצרה אחת גרם כמעט לכל נציגי המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון לחשוש למעמדם. כל חברי בית הנבחרים ו-36 מתוך 100 חברי הסנאט יעמדו לבחירה בעוד שבעה וחצי חודשים, ואם זה מה שעוללו המצביעים הזועמים במסצ'וסטס הליברלית, מה יעלה בגורלם של נציגי מחוזות שבהן יש לרפובליקנים רוב מלכתחילה? אחד אחרי השני הודיעו חברי הקונגרס על ההסתייגויות שלהם מרפורמת הבריאות; שלא לייחוס, הם גם התחילו להטיל ספק ביכולת המנהיגות של אובמה.

ינואר ופברואר היו החודשים הקשים ביותר שידעה הנהגת המפלגה הדמוקרטית בשנים האחרונות. ברור היה שאם רפורמת הבריאות לא תעבור מיד, היא בוודאי שלא תעבור בחודשים שלפני הבחירות, וסביר להניח שגורלה נחרץ. למעשה, רבים דיברו על סוף האג'נדה של ברק אובמה, שייאלץ להסתפק במהלכי חקיקה מינוריים ולקוות שהפארסה כולה תישכח עד 2012. פרשנים אחדים העריכו שרם עמנואל בדרכו הביתה, במיוחד אחרי כתבת שער לא נעימה ב"ניו יורק טיימס מגזין".

עמנואל עצמו, אגב, העיד שהוא הציע מספר פעמים בשנה האחרונה לאובמה לוותר על הרפורמה הגדולה, ולהסתפק בהשגת יעדים חלקיים ופשוטים יותר. במידה מסוימת ההצעה הזו משקפת את ההבדל בין השניים: עמנואל הוא טקטיקן פוליטי, שמאמין בניצחון בכל מחיר. אובמה יודע להעריך פשרות, אולם יש בו גם צד כמעט מהפכני, שמבקש להסיט את כיוון הספינה כולה ולא להסתפק בהישגים מקומיים. בהתעקשותו על רפורמת הבריאות כמהלך כולל, הוא מזכיר דווקא את ג'ורג' W בוש, שכפה את המלחמה בעירק גם בהיעדר תמיכה בינלאומית ולנוכח ביקורת חסרת תקדים מבית. שני הנשיאים החליטו ללכת עם האמת שלהם עד הסוף ולעמוד למבחן ההיסטוריה, לא העיתונים היומיים.

***

במהלך חודש פברואר ערך הנשיא נסיונות גישור מול המפלגה הרפובליקאית, בניסיון להסיט לפחות כמה מחבריה לתמוך ברפורמה, ואם לא, אז לפחות להצטייר בדעת הקהל כמי שעשה הכל כדי להעביר חקיקה שתהיה מקובלת על כל הציבור. כבר בשלב הזה סיכמו מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בינם לבין עצמם על האסטרטגיה שלהם בקרב האחרון על רפורמת הבריאות. אם אי אפשר להעביר חקיקה בסנאט, הם החליטו להעביר את החוק שעבר בסנאט – בשינויים קלים מאוד – דרך בית הנבחרים, תוך הפעלת מכבש לחצים על חברי הקונגרס המתנדנדים וויתור על נסיונות נוספים לפשרות עם הרפובליקנים.

הנשיא אובמה ערך יותר מ-90 פגישות ושיחות טלפון בשבוע שעבר עם חברי קונגרס מתלבטים. לשם כך, הוא ביטל את המסע המתוכנן שלו לדרום מזרח אסיה ופינה כמעט את כל הנושאים מסדר היום שלו. בסוף השבוע הוא גם הזמין את כל חברי הקונגרס הדמוקרטים לבית הלבן, ונשא בפניהם נאום נרגש בו הפציר לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית. בינתיים, התנהלו המהלכים החשובים באמת מאחורי הקלעים: יו"ר בית הנבחרים, ננסי פלוסי, יחד עם יועצי הנשיא, ניהלו משא ומתן מייגע מול הדמוקרטים השמרנים במטרה לשכנע אותם לשים את עתידם הפוליטי על הכף, ולהצביע בעד הרפורמה. מעניין כמה מהדמוקרטים האלו, המייצגים מחוזות בהם ג'ון מקיין זכה לרוב בבחירות לנשיאות, יחזרו לוושינגטון גם אחרי הבחירות ב-2010. ומעניין עוד יותר מה יקרה לאלו שלא ישובו: זה לא יהיה מפתיע למצוא אותם בתפקידי מפתח במפלגה או אפילו כשגרירים באיזו מדינה נידחת. ככה הפוליטיקה עובדת, בוושינגטון כמו בירושלים. חשוב גם לשים לב לתפקיד שמילאו ארגוני העובדים הגדולים בלחץ על הדמוקרטים המתנדנדים. בחלק מהמקומות דווח שהם אפילו איימו שאם דמוקרטים מסוימים יצביעו נגד הרפורמה, יציבו האיגודים מועמד עצמאי משלהם באותו מחוז ב-2010, מה שיביא לפיצול קולות הדמוקרטים ולניצחון רפובליקני.

ככל שקרבה ההצבעה, השתררה התחושה שהלחץ עושה את שלו, ושהדמוקרטים יצליחו לאסוף את 216 הקולות הנדרשים כדי לזכות בהצבעה. מסביב לבית הנבחרים הפגינו אלפי מתנגדים לרפורמה, אבל בפנים נשבר מעוז ההתנגדות האחרון: בלוק של כ-12 נציגים בהנהגתו של בארט סטופק, שהתנו את תמיכתם ברפורמה בחיזוק החקיקה שתמנע מימון ציבורי להפלות. למעשה, הדמוקרטים היו יכולים לנצח ברוב גדול אפילו יותר מה-219-212 שבו הסתיימה ההצבעה, אולם ההנחה היא שמנהיגת הרוב ננסי פלוסי נתנה לכמה מנציגי בית הנבחרים להצביע נגד הרפורמה מתוך דאגה לעתידם הפוליטי.

יש עוד כמה הליכים פורמליים שהרפורמה צריכה לעבור, אולם כבר ביום שלישי הבא מתכנן אובמה לערוך את טקס החתימה בבית הלב (עדכון: הנשיא חתם על הרפורמה). יהיה זה רגע השיא של הנשיא ה-44 עד כה, אולי בכלל. אחרי שמונה חודשים ללא שום הישג משמעותי (את מרבית ההצלחות החקיקתיות רשם הממשל החדש בחצי השנה הראשונה שלו), אובמה רשם הישג שרבים חשבו לבלתי אפשרי. חלק ניכר מאמריקה שונאת אותו כיום בלהט, אבל אף אחד כבר לא מפקפק שהוא נשיא של שינוי.

הרפובליקנים מצידם נשבעים להמשיך במאבק, להילחם ברפורמה בכלים משפטיים ולרוקן אותה מתוכן אחרי שישיגו מחדש את השליטה בוושינגטון. זה לא יהיה פשוט: בניגוד לישראל, בארצות הברית לא ניתן לעתור ישירות לבית המשפט העליון, ולא ניתן להגיש עתירות כלליות נגד השלטון, אלא רק בהקשר של מקרה ספציפי. המשמעות היא שיעברו שנים עד שבית המשפט העליון יפסוק בתיק – וגם אז ספק אם אפילו הרכב שופטים השמרני כמו שיש כיום ירצה לצאת באופן בוטה כל כך נגד הקונגרס והנשיא.

באשר לשינוי החקיקה, זה יהיה לא פחות מסובך. כפי שהסברנו בפוסטים קודמים, בארצות הברית יש "הטיית סטטוס קוו" למערכת הפוליטית. בשביל להעביר חוק או לבטל חקיקה קיימת יש צורך ברוב מיוחס בסנאט, רוב רגיל בבית הנבחרים ונשיא אוהד בבית הלבן, ולכן מרבית החוקים הם כמעט בקונצנזוס, ויוזמות גדולות כמו חקיקת זכויות האזרח, הניו דיל או רפורמת הבריאות נדירות כל כך. מאותה סיבה שהיה קשה כל כך להעביר את הרפורמה הנוכחית, יהיה קשה לבטל אותה ברגע שהיא תהפוך לחוק. אפילו אם הרפובליקנים ישלטו בשני הבתים ובבית הלבן ב-2013 – מה שקשה להעלות על הדעת כרגע – יספיקו 41 סנאטורים דמוקרטיים כדי לבלום כל ניסיון לפגוע בהישג הגדול שלהם. דווקא ההערכה של הכלכלן פול קרוגמן, לפיה רפורמת הבריאות תשתכלל עם השנים, כשהחלקים הפחות יעילים יוסרו ממנה ואילו יתרונותיה יועמקו ויורחבו – נשמעת סבירה יותר. לא בהכרח כי הרפורמה טובה, אלא כי ככה עובדת השיטה באמריקה.

***

לפני כמעט שנה כתבנו כאן שרפורמת הבריאות הולכת להיות הסיפור המרכזי בוושינגטון השנה (זו לא היתה חוכמה גדולה לנחש את זה). מה שלא שיערנו, וספק אם מישהו ידע, זה עד כמה הקרב הזה יהיה גדול. מעולם לא עברה חקיקה משמעותית כל כך ללא תמיכה של אף חבר מהמפלגה היריבה; החוק הזה העמיד למבחן את השיטה האמריקאית עצמה (יש אנשים שחושבים שהיא נכשלה בו), והוליד קריאות תגר על מסורות רבות שנים כמו הפיליבסטר בסנאט; דומה שמאז מלחמת וייטנאם לא היתה וושינגטון שסועה יותר, אולם הקרע הוא לא רק בין רפובליקנים לדמוקרטים, אלא גם בתוך המפלגות עצמן, שיצטרכו להגדיר מחדש את זהותן לקראת מערכות הבחירות של 2010 ו-2012.

את מלוא ההשפעה של השנה המרתקת הזאת יהיה אפשר להבין רק בעוד תקופה ארוכה. בינתיים, הנה כמה הערכות לגבי מצבם של השחקנים המרכזיים בוושינגטון, ובראשם הנשיא ברק אובמה, בעקבות ההתפתחויות האחרונות; הקוראים מוזמנים לחלוק או לספק את זווית הפרשנות שלהם בתגובות.

הנשיא: אובמה נקלע בחודשיים האחרונים למצב בו ניצחון, כמו שאמר מאמן הפוטבול וינס לומברדי, היה הדבר היחיד האפשרי עבורו. סדרת הכשלונות שהוא עבר, עוצמת ההתנגדות לו, וההתעקשות שלו על רפורמה מקיפה – כל אלו הפכו את ההצבעה בבית הנבחרים למבחן שהיה אמור להגדיר את הנשיאות – והוא עבר אותו בהצלחה.

אבל ככל שאובמה יומרני, הוא גם אדם מפוכח ומתוחכם למדי, והוא צעד לאתגר הזה בעיניים פקוחות. ההערכה בקרב עוזריו היתה שהרפובליקנים "הגדילו יותר מדי את ההימור", אם להידרש הפעם למטפורת פוקר. הניצחון של סקוט בראון גרם להם להרגיש שהם מסוגלים להכתיב את המהלכים בוושינגטון, בזמן שהם היו עדיין מפלגת המיעוט, גם אם היא נהנית מגל זמני של תמיכה ציבורית. ההתרברבות הפומבית של מנהיגיהם, כאילו בכוחם לעצור את החקיקה, הפכה את הניצחון של אובמה (שהיה כמעט צפוי, בהתחשב ביחסי הכוחות) לרגע דרמטי בנוסח הוליווד: הנה הגיבור שכבר היה על סף מוות אוסף את שארית כוחותיו, מנצח את היום וגם זוכה בנערה (אם אפשר לקרוא כך לננסי פלוסי).

קשה להמעיט בחשיבות הרגע הזה: אובמה הוכיח שבכוחו לנהל את המפלגה הדמוקרטית אחרי שזו כמעט ונפוצה לכל עבר; הוא הצליח היכן שנשיאים רבים כל כך נכשלו – כך שמעתה אף אחד לא יוכל לומר שהוא יודע רק לנאום; הנשיא השיל מעצמו את התדמית המנותקת והיהירה – "No Drama Obama" – וצלל לתוך הבוץ הפוליטי; המחנה הליברלי, שהראה קולות של אכזבה עמוקה מ"המועמד שלנו", התאחד כמעט לחלוטין מאחוריו; ומעבר לכל, מעל לבית הלבן חזרה בשבועיים האחרונים לנשב רוח של ביטחון עצמי ואותה תחושה של שליחות היסטורית מתקופת הקמפיין ב-2008. אפשר לומר שאובמה הפך לראשונה ממועמד למנהיג. כעת הוא המנצח, בתרבות שמעריצה מנצחים. האשראי שוב עומד לרשותו – השאלה היא כיצד הוא ישתמש בו.

המפלגה הדמוקרטית: מבחינת הדמוקרטים, הניצחון מלווה בחששות גדולים. הציבור האמריקאי חשדן מאוד לגבי הרפורמה, חרד מהאבטלה הגואה ומאוכזב מההתנהלות של נציגיו בוושינגטון, דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. במקרים כאלו, מפלגת השלטון היא זו שמשלמת את המחיר, וההערכות הן שחלק מהנציגים שהצביעו בעד הרפורמה חתמו על תעודת הפטירה הפוליטית שלהם. מאידך, קשה מאוד לדמיין מצב בו הקיפאון החקיקתי היה נמשך והדמוקרטים היו רושמים הישגים בקלפי, כך שבפועל, לא היו להם הרבה ברירות. יש עוד כמעט שמונה חודשים עד הבחירות – נצח במושגים פוליטיים – אבל זו לא תהיה הפתעה אם הדמוקרטים יאבדו הרבה מושבים בבית הנבחרים, ואין כמעט ספק שהם יספגו הפסדים גם בסנאט.

מי שיוצאת מחוזקת מאוד היא ננסי פלוסי, שביחד עם סגניה אחראית להצלחת האסטרטגיה הדמוקרטית. פלוסי התחייבה פעמיים – לפני ההצבעה בנובמבר וגם החודש – שהיא תצליח להעביר את הרפורמה בבית הנבחרים. בניגוד להארי ריד, מנהיג הדמוקרטים בסנאט שבזבז את הזמן עד שהוא איבד את הרוב המיוחס, פלוסי עמדה במילה שלה. התמונות שלה ושל סגניה צועדים לכיוון הקונגרס שלובי זרועות בין המאבטחים והמפגינים הזועקים "kill the bill", כשבידה של פלוסי פטיש היושב ראש הענק ששימש להצבעה על ביטוח ה"מדיקר" ב-1965, הפכו לאחד הסמלים של הניצחון הדמוקרטי.

המפלגה הרפובליקנית: גם כאן, התמונה אינה חד משמעית. הרפובליקנים, שהיו מרוסקים לחלוטין אחרי הבחירות, מצאו דגל להתאחד תחתיו, ועד השבוע הצליחו להכתיב את סדר היום ולזכות באהדת הציבור. את פירות השנה המוצלחת הזאת הם אמורים לקטוף בבחירות ב-2 בנובמבר (אחרי שהם כבר רשמו כמה הצלחות בבחירות מיוחדות בסוף השנה שעברה). אלא שלהתנגדות הטוטלית שלהם לכל צעדי הממשל יש מחיר, ובהדרגה נדבקת להם התווית של "the party of no", כלומר, המפלגה שלא יודעת לעשות כלום חוץ מלבקר. הרפובליקנים הבהירו יפה מאוד לציבור למה הם מתנגדים, אבל הם עדיין צריכים לייצר חזון וסדר יום פוזיטיבי.

ברמה העמוקה יותר, המפלגה הרפובליקנית עדיין לא פתרה את משבר הזהות שלה. האגף הימני נסחף בעקבות תנועת מסיבות התה (ע"ע) למחוזות הסהרוריים של הפוליטיקה, בעוד השמרנים הוותיקים צופים מן הצד בבעתה, אבל חוששים לדבר כדי לא להרגיז את "השטח". באגף הימני יש כאלו הטוענים שהדמוקרטים שברו את הכלים, חצו את הרוביקון, ושכעת כל האמצעים כשרים במלחמת התרבות; מנגד, יש כאלו שמחפשים ערוצי הידברות ושיתוף פעולה עם הממשל, מתוך הכרה שכך נעשו הדברים בוושינגטון במשך מאתיים שנה, ושגם הרפובליקנים יזדקקו לעזרת הדמוקרטים כשיחזרו לשלטון. בחודשים הקרובים, כששני האגפים ייאבקו על זהות המועמדים במחוזות בית הנבחרים השונים, קו השבר הזה יבלוט יותר – והאתגר של מציאות המועמד לבחירות 2012, כבר מציץ מעבר לפינה.

תנועת מסיבות התה: הרבה מהפרשנים סימנו את תנועת המחאה העממית שקמה בעקבות מהלכי הממשל כמפסידה הגדולה של השבוע האחרון. אני לא סבור כך. תנועות גדולות קמות הרבה פעמים דווקא מתוך מאבקים כושלים, ואם יש משהו ברור כעת, זה שתנועת מסיבות התה לא תיעלם גם כשרפורמת הבריאות תצא לדרך. לפני כמה שבועות הם קיימו את הוועידה הלאומית הראשונה שלהם (שרה פיילין היתה דוברת הכבוד), ולמרות שאין להם ארגון, מנהיגות או אג'נדה ברורה, הם נראים כמו הגוף הכי רענן ואנרגטי בפוליטיקה האמריקאית. הרפובליקנים משוכנעים שזה טוב להם (כי אנשי מסיבות התה מתנגדים לדמוקרטים), הדמוקרטים משוכנעים שזה משחק דווקא לטובתם (כי טיפוסי מסיבות התה מרתיעים הרבה בוחרים מתונים), ויכול להיות ששני הצדדים טועים. בזמן האחרון גוברים הדיבורים על הצורך במפלגה שלישית ועל מועמדים עצמאיים. בינתיים אנשי מסיבות התה מכחישים כוונה לריצה עצמאית, וגם ההיסטוריה הוכיחה שמדובר בדרך כלל ברעיון כושל, אבל כאמור, אלה אינם זמנים רגילים בוושינגטון.

בנימין נתניהו: כידוע, הנחישות החדשה של אובמה מהשבועיים האחרונים לא פסחה גם על ראש ממשלת ישראל, שחטף מקלחת מפתיעה מהבית הלבן. מעניין לשים לב שהממשל האמריקאי לא חשש להסלים את המשבר עם ישראל גם ברגע המדויק שבו הוא נזקק לכל תמיכה אפשרית בקונגרס. אולי הבית הלבן הימר שאיפ"ק לא תעז לחבל ברפורמה החשובה ביותר של הנשיא (אחרי הכל, רוב היהודים מצביעים לדמוקרטים), ואולי הנשיא ואנשיו פשוט לא חוששים כל כך מהשדולה הפרו-ישראלית. כך או כך, אלו חדשות רעות מבחינתו של נתניהו, שלא היה יכול להגיע לוושינגטון בתזמון גרוע יותר. השורות האלו נכתבות לפני הפגישה בין אובמה לנתניהו – אפשר לשער שהיא תיראה לבבית ומפויסת למדי – אבל אין ספק שאחרי שרפורמת הבריאות תוסר מעל שולחנו של הנשיא, יהיה לו הרבה יותר קל להתמקד בענייני חוץ, וביניהם חזון המדינה הפלסטינית מאותו נאום נשכח בקהיר.