קו חוץ

אנחנו עוצרים את הסדרה על אפגניסטן ופקיסטן לטובת פרשנות קצרה להצבעה הלילה בבית הנבחרים. בקרוב נשוב לאסיה.

ממשל אובמה התחייב להתחיל לקדם רפורמות מיומו הראשון, אבל בחודשים האחרונים, נראה שהצלחה וכישלון בחלקה הראשון של הכהונה ימדדו בשני נושאים עיקריים, אחד מבית ואחד מחוץ: ביטוח הבריאות והמלחמה באפגניסטן-פקיסטאן (כשברקע ענייני עירק ואיראן). אוקטובר היה החודש הגרוע ביותר לארצות הברית ובנות בריתה מאז תחילת הלחימה באפגניסטן, אבל הלילה נחל הממשל ניצחון גדול בעניין רפורמת הבריאות, שעברה בבית הנבחרים ברוב של זעום, 220-215 (שימו לב – אין נמנעים). כעת עובר הקרב לסנאט, והנשיא כבר הכריז שהוא מעוניין לחתום על החוק עד סיום 2009; ספק גדול אם זה יקרה.

הרפורמה במערכת הבריאות היא החקיקה הסוציאלית החשובה בארצות הברית מאז ימי "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון. כמו שכתבנו כאן בקיץ, נשיאים חזקים כבר התרסקו עם הסיפור הזה, ולמרות הרוב המיוחס של הדמוקרטים בסנאט והרוב הגדול בבית הנבחרים, לא היה שום ביטחון שאובמה יצליח היכן שקלינטון נכשל. העובדה שהחוק עבר את בית הנבחרים ברוב קטן כל כך (הדמוקרטים שולטים בבית ברוב של 258-177), יחד עם צפרדע שהמפלגה השלטת בלעה בדמות הגבלה על שימוש בכספי ציבור לטובת הפלות, מצביעים על הקשיים שעומדים בפני הנשיא.

בתחילת הקדנציה שלו, אובמה ביקש להעביר חקיקה דו-מפלגתית על רפורמת בריאות, אולם בהצבעה הלילה היה רק רפובליקני אחד שתמך בחוק, לעומת 39 דמוקרטים שערקו לצד המתנגדים. מצד שני, קשה לדעת בשלב הזה מה התרחש מאחורי הקלעים. יכול מאוד להיות שחלק מהדמוקרטים האלו שיערו שהחקיקה תעבור בלעדיהם, ולכן הרשו לעצמם לקרוץ לשמרנים שבין המצביעים שלהם. כפי שאפשר לראות בטבלה הזאת, המתנגדים אינם בהכרח חברי הקונגרס שקיבלו תרומות גדולות מחברות הביטוח, אלא כאלו שמייצגים בדרך כלל מחוזות רפובליקניים למדי, ושיתקשו להגן על מקומם בבחירות בנובמבר 2010. הקשיים שבהם נתקלה חקיקת הבריאות הם דוגמה טובה לעצמאות היחסית של הרשות המחוקקת בארצות הברית, ולאופן שבו השיטה האמריקאית מעודדת שמרנות בענייני פנים גם כשאחת הרשויות – במקרה הזה, הממשל – מעוניינת ברפורמה אגרסיבית. זו אחת הסיבות שהמערכת האמריקאית הצליחה לשמור על יציבות חסרת תקדים לאורך יותר ממאתיים שנות דמוקרטיה, כולל משברים כלכליים, שתי מלחמות עולם ומלחמת אזרחים אחת – אבל גם התקשתה להעביר רפורמות אזרחיות בנוסח הדמוקרטיות האירופאיות.

הקושי העיקרי עימו מתמודד הנשיא הוא הפיצול במחנה הדמוקרטי, הנובע מהאג'נדה השונה של הנציגים ששולחות המדינות לוושינגטון. הדמוקרטים הליברליים יותר, כמו יו"ר הבית ננסי פלוסי מסן פרנסיסקו, מעוניינים בחקיקה רחבה, שתכלול אופציית ביטוח במימון המדינה, ותכסה קרוב ל-40 מיליון אמריקאים שאינם מבוטחים כרגע. מולם ניצבים דמוקרטים שמרנים יותר – מהדרום, מהמערב התיכון, ואפילו אחדים מצפון-מזרח – המתנגדים לאופציה ממשלתית או לחיוב בעלי עסקים לממן ביטוח בריאות לעובדיהם. גם הרפובליקנים הניחו על השולחן הצעה להגדלת הכיסוי הביטוחי, אבל אין בה חידוש של ממש, וסביר שהיא הועלתה רק כדי להראות לציבור ש"יש אלטרנטיבות" למדיניות הנשיא.

הנשיא והממשל העדיפו לתת למנהיגי הרוב הדמוקרטי בשני בתי הקונגרס – פלוסי בבית התחתון והארי ריד בסנאט – להוביל את החקיקה למען רפורמת הבריאות, כאשר אובמה עצמו נשאר מאחורי הקלעים, אבל מתגייס למערכה בכל פעם שנראה היה שהעגלה נתקעת (בתחילת הדיון אמש הוא נשא דברים לחברי הקונגרס, ותבע מהם לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית; ר' וידיאו למטה). המדיניות הזאת יצרה רושם של ממשל מהוסס וחקיקה מקרטעת לאורך חודשים רבים – ומסבירה את ירידתו של אובמה בסקרים הרבה יותר מאשר הוויכוח עם ישראל, שלא ממש תופס את החדשות בארצות הברית – אולם היא נחלה ניצחון גדולה הלילה: האופציה שננסי פלוסי הצליחה להעביר קרובה מאוד לחזון של הבית הלבן (למעט עניין ההפלות, כאמור), וזאת מבלי שהנשיא היה צריך לדחוף דווקא אותה בעצמו, וכך למצב את עצמו כחלק מהאגף השמאלי ביותר בפוליטיקה האמריקאית.

אז מה יש בחוק הזה, שהרפובליקנים כבר מכנים כסוג של עריצות קומוניסטית: 36 מיליון אמריקאים נוספים יוכלו לקבל טיפולי בריאות, ומספר הלא מבוטחים יירד אל מתחת ל-5 אחוז; מעסיקים יצטרכו להציע ביטוח בריאות לעובדיהם או לשלם קנס (למעט עסקים קטנים); קשישים יקבלו טיפול מונע בחינם ותרופות מסובסדות; צעירים יהנו מהביטוח של הוריהם לאורך תקופת מעבר, עד שייכנסו לתוכנית הביטוחית שלהם; עלויות הביטוח לאוכלוסיה כולה יפוקחו, ויוטלו מגבלות על יכולתן של חברות הביטוח לסרב להעניק כיסוי לאזרחים בשל "תנאים קיימים" (באחרונה נחשף שחברות הביטוח מסרבות לעתים אפילו לכסות ילדים בעלי משקל יתר). העלות – יותר מ-800 מיליארד דולר לשנה בעשור הראשון. אלו מספרים עצומים, אבל צריך להבין את היקף הפרויקט: אפשר לדמיין את זה בתור הקמת מערכת בריאות מאפס למדינה בסדר גודל בינוני.

מה הלאה? הקרב, כאמור, עובר לסנאט, שם לאופוזיציה יש נשק מיוחד לסיכול מהלכי חקיקה – הפיליבסטר (מריחת הדיון עד לסוף המושב, אחר כך עד לבחירות, למושב הבא, וכן הלאה). בניגוד למצב בישראל, הפיליבסטר הוא כמעט זכות וטו של האופוזיציה בארצות הברית, וכדי לעקוף אותו, יש צורך ברוב מיוחס של 60 חברי סנאט (מתוך מאה). לדמוקרטים יש בדיוק 60 חברים – אבל המספר הזה כולל את הסנטור העצמאי ג'ו ליברמן, שתמך במקיין בבחירות לנשיאות וכבר הודיע שהוא אינו מתכוון לתמוך בחוק במתכונתו הנוכחית, ויש עוד כמה סנטורים דמוקרטים שעושים קולות של התנגדות כבר הרבה זמן. מקרב הרפובליקנים לעומת זאת יש רק סנטורית אחת שתמכה עד כה במהלכי החקיקה – אולימפיה סנואו ממיין – אולם גם היא לא תומכת בגירסה הליברלית של חוק הבריאות.

כדי להתחיל את הדיון בכלל צריכים הדמוקרטים 60 סנאטורים, וכדי לעצור אותו ולקיים הצעה, הם יזקקו שוב למספר הזה. זה לא הולך להיות פשוט, וקשה לראות את הסנאטורים מוותרים על תשומת הלב הציבורית וסוגרים את הסיפור תוך פחות מחודשיים, כמו שהנשיא ביקש, אבל גם לא סביר שהם יטרפדו את החוק לחלוטין. גרסה מסוימת, אולי מרוככת יותר, של היוזמה צפויה לעבור מתישהו והאמריקאי אמור יהיה להרגיש את ההבדל בחשבונות הבריאות שלו במהלך 2010, כך שהדמוקרטים יוכלו להציג לקראת בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר הישג משמעותי אחד שבגללו היה שווה למסור את וושינגטון לידיהם. וזה לא יהיה סתם הישג, אלא כזה שנשיאים אמריקאים חלמו לעשות במשך חצי מאה.

וחוץ מזה, יש כמובן את אפגניסטן.

[נועם שיזף]

רגע לפני שפרשת פרס נובל לאובמה שוקעת אל מעמקי ההדחקה והמבוכה (לפחות עד הטקס בדצמבר), אנו

אין זו הפעם הראשונה שפרס נובל לשלום מוענק בנימוק קלוש למדי. לפני נשיא ארה"ב הטרי-עד-מאוד ברק אובמה, שזכה השבוע בעיטור המופת של הדיפלומטיה העולמית פחות משנה ממועד כניסתו לבית הלבן, היו עוד כמה זכיות שהרימו לא מעט גבות. כך, לדוגמה, כפי שזכה אובמה "על מאמציו להגביר את שיתוף הפעולה הדיפלומטי בין ארצות ועמים", זכו בשנת 2001 ארגון האומות המאוחדות ומזכ"לו (המוחלש) קופי אנאן בפרס היוקרתי בנימוק טריוויאלי לא פחות: "על פועלם להפיכתו של העולם למקום טוב יותר". אפשר היה באותה מידה לחלוק כבוד לשמש על שהיא מואילה לזרוח מדי בוקר.

ייאמר לזכות אובמה שהוא מיהר להצטנע ולומר שאינו ראוי להיכלל – עדיין – בקבוצה של מדינאים ושאר אישים שלמעשה שינו את המאה ה-20.לעיתים היה אפשר להצדיק את הבחירות התמוהות האלה בהיעדר תחרות. אין ספק שקשה למצוא גורבצ'וב או נלסון מנדלה מדי שנה. אולם השנה, עם כל הכבוד לכך שאובמה אכן הפיח רוח חדשה – ומבורכת, לדעת רבים – בדיפלומטיה הבינלאומית, ישנו אדם שראוי היה שיזכה, ואכן במשך זמן רב נחשב למועמד המוביל. אדם זה הוא ראש ממשלת זימבבואה, מורגן צוונגיראי.

במשך שנים היווה צוונגיראי (שבתקשורת האנגלית, ובעקבותיה הישראלית, מתעקשים לבטא את שמו "צ'נגיראי" למרות שתעתיק השם באנגלית הוא Tsvangirai) אלטרנטיבה שפויה, דמוקרטית ומתקדמת, אך בה בעת בלתי-מתפשרת, למשטר הברזל של נשיא המדינה העריץ רוברט מוגאבה.

אם דרום אפריקה היא דוגמא פופולרית למדינה אשר עשתה מאמצים למעבר דמוקרטי ככל הניתן  כמעט ממשטר כמו-קולוניאליסטי גזעני למשטר דמוקרטי רב-תרבותי, זימבבואה היא ההפך הגמור. גדולתה של דרום אפריקה היא בכך שכשתפסו המדוכאים וחסרי הזכויות את השלטון, הם לא דיברו על נקמה, על סגירת חשבונות ועל קונספירציות האויב הכל-יכול. הם דיברו על חמלה ועל דף חדש, וקידשו את זכויותיהם של כל תושבי המדינה באשר הם.

בזימבבואה, לעומת זאת, מוגאבה לא שכח ולא סלח. מאז תפיסתו את השלטון ב-1980, משתמש מוגאבה ברטוריקה אנטי-מערבית משולחת-רסן – אבל לא רק כדי להבטיח את עצמאות ארצו, אלא גם כדי להצדיק כל מדיניות ולהכשיר כל שרץ. מאז ועד היום, ובמיוחד בשנתיים האחרונות, הוביל את מדינתו אל עברי פי פחת. התוצאה הקטסטרופלית ביותר הייתה בכלכלה אינפלציה משתוללת של מאות אלפי אחוזים בחודש, אשר הובילה לכך שהמדינה למעשה חדלה לתפקד. רעב, מחלות ועוני קשה מנשוא הם דבר שבשגרה. בכל זאת, לשיטתו של מוגאבה, אשמות מדינות המערב, אשר מעוניינות להמשיך ולנצל את אפריקה, רק שהן עושות זאת הפעם בדרך עקיפה ונסתרת. מוגאבה בעצמו, אגב, לא בוחל בשימוש במשטרה חשאית ובכנופיות של נאמני שלטון כדי לסגור חשבונות עם יריבים.

מעל לחושך הזה מנצנצת דמותו של צוונגיראי שהצליח, למרות הכריזמה המתלהמת של מוגאבה ושלטון שאי אפשר להגדיר אחרת מלבד "טרור", ליצור לעצמו בסיס כוח נאמן וחזק. מפלגתו של צוונגיראי, "התנועה לשינוי דמוקרטי," היא תולדה של שנים של אופוזיציה אמיצה, שעלתה לצוונגיראי בהטרדות, מעצרים, נסיונות התנקשות ותקיפות אלימות. במרץ השנה נהרגה אשתו בתאונת דרכים, בה הוא נפצע קל, והיו שסברו שמדובר בנסיון התנקשות נוסף. צוונגיראי בכל זאת לא ויתר.

ל"תנועה לשינוי דמוקרטי" קשרים הדוקים עם מפלגת השלטון הדרום-אפריקנית, ובהשראת שכנתה מדרום מנסה התנועה לגרום למוגאבה לרכך מעט את מדיניותו הנוקשה; בינתיים מודעת מפלגת האופוזיציה למגבלות כוחה ואינה מנסה להדיח אותו. כך למשל הצליחה להביא לרפורמה מקיפה בתוכנית "חלוקת הקרקעות", שבמסגרתה הפקיע מוגאבה את נכסיהם של החוואים הלבנים שנותרו במדינה לאחר סיום שלטון מלחמת האזרחים בין המתיישבים הלבנים לרוב השחור, והעביר אותם כמות שהם לידי חוואים שחורים – לא רק שבלא פיצויים, אלא גם מבלי לדאוג לחוואים השחורים לסבסוד או לפחות הלוואות פיתוח האדמה החדשה.

אולם ההישג המשמעותי ביותר בא בשנה שעברה, עם הבחירות הכלליות, שמפלגתו של צוונגיראי, וכן גופים בינלאומיים ומדינות אחרות, קיוו שאלה תהיינה בחירות חופשיות. לראשונה מאז היווסדה בסוף שנות ה-90, נראה כי ה"תנועה לשינוי דמוקרטי" תזכה בנתח גדול מקולות המצביעים, ואף דובר על ניצחון. בסופה של מערכת הבחירות, שלוותה בהפחדות מצד המשטרה החשאית וכן זיופים רבים, הכריז מוגאבה על ניצחונו. אולם, בעקבות לחץ פנימי ובינלאומי, ולאחר שבועות ארוכים של משא ומתן מורט עצבים, הסכים הנשיא לחלוק את שלטונו עם צוונגיראי, שנוא נפשו, ולמנותו לראש הממשלה תחתיו.

דרכו רצופת המכשולים של צוונגיראי לקראת עתיד טוב יותר לזימבבואה ולתושביה עדיין לא הסתיימה. מוגאבה עדיין שולט בצבא, במשטרה, ובמערכת המשפט; סביר להניח כי לולא היה חושש מלחץ הקהילה הבינ"ל, היה נפטר מצוונגיראי כבר מזמן. אבל דווקא הדיפלומטיה של יריבו הוותיק מאפשרת לזיממבואה להתחיל לשקם בזהירות את כלכלתה. הוא לא מראה סימני עייפות, יאוש או פחד, ועל כך יבורך, אך הוא בעיקר ראוי לשבח על כך שהוא מסרב להתפשר על עקרונות דמוקרטיים ועל זכויות אדם. ציון לשבח כזה יכול היה לבוא מאוסלו בדמות פרס נובל לשלום, אולם בהחלטה אומללה הוענק הפרס למנהיג אחר, גם אם לא פחות מבטיח. נקווה שעד השנה הבאה תתעשת הועדה ותעניק לצוונגיראי את הפרס, כל זאת בתקווה שלא יאונה לו כל רע. אם לא, יוכל מוגאבה לטעון, ובמידה של צדק, ששוב המערב מקפח את אפריקה ומפנה לה גב. גלעד הלפרן

לקריאה מעמיקה יותר על זיממבואה, מומלץ להתחיל בדף הסקירה של קבוצת המשברים העולמית (International Crisis Group – ICG)

http://iranline.wordpress.com