קו חוץ

פרשנות חוץ בעברית

מצרים | המהפכה הבלתי-גמורה של הפועלים, חלק 2

leave a comment »

עובדות חברת ביטוח שובתות ומפגינות בקהיר. פברואר 2011.

ביום שבת פרסמנו את חלקו הראשון של המאמר המצויין Striking Back at Egyptian Workers מאת הישאם סלאם, אשר מעניק פרשנות מעניינת למתרחש במצרים מאז המהפכה: על מאבקם של הפועלים מכל קצוות מצרים, המחאות הקבוצתיות ("אחתג'אג'את פיאויה")  והיחס של המועצה הצבאית העליונה והאליטה אליהם. חלקו השני של המאמר מובא לפניכם כעת.

לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן.

———

Striking Back at Egyptian Workers, חלק שני/ הישאם סלאם

[תרגום: מתן קמינר]

אשליית הקטנוניות

המונח "פיאוי" [במצרים שלאחר מובארכ משתמשים פקידי הממשל בצורת התואר, "פיאוי", לתיאור כל הפגנה, שביתה או שביתת-שבת], היוצר רושם שדרישותיהם של פועלים כועסים לשכר ותנאי מחיה הולמים אינן אלא תוצר של סכסוכים מקומיים בין מנהלים לעובדים בתוך מפעלים ומוסדות בירוקרטיים שונים, תורם בכך לא רק לסטיגמטיזציה ודה-היסטוריזציה של דרישות אלה. אפיונן של דרישות פיאויות לכאורה כגיבוב של אינטרסים צרים מנותקים מטשטש את הבעיות הכלכליות הלאומיות הרציניות שעליהן מצביעים ההפגנות והשביתות-שבת.

אשליית הקטנוניות נובעת אולי מבידודן של פעילויות האיגודים המקצועיים אחת מהשנייה ומסדר היום הפוליטי הארצי. אך ניתוקם של מאבקים אלה זה מזה אינו ביטוי לבידוד עצמי; הוא משקף את היעדרו ארוך השנים של כל סנגור משמעותי, ברמה הארצית, על זכויותיהם של פועלי מצרים. במשך עשורים נהנתה הסתדרות האיגודים המקצועיים המצרית שבשליטת המדינה ממונופול בחסות החוק על ייצוגם הרשמי של פועלים. זו עסקה יותר בריסון החברים בה לטובת המדינה מאשר בשתדלנות לטובתם. ברמת הפוליטיקה האליטיסטית תחת מובארכ, לא היה כל ערוץ שאפשר לעצב מצע לכיד העונה על צרכיהם של פועלי מצרים, מאחר שמפלגות האופוזיציה המורשות, כמו "תגמעו", נשלטו בידי תומכי המשטר שביקשו להשקיט את הפועלים. ישנה התקדמות לקראת התגברות על מכשול זה: בין היתר, בינואר הוקמה ההסתדרות העצמאית של פועלי מצרים והוקמו מפלגות חדשות המכריזות על מחויבותן לזכויות עובדים. אך עוד מוקדם לומר מה יילדו מאמצים אלו.

בינתיים, העובדה שמחאות העובדים ועיצומיהם מנותקים זה מזה אינה מעידה על כך שהבעיה היא סדרה של ניסיונות אופורטוניסטיים לחיפוש רנטות מצד אינטרסים פרטיים. ראשית כל, מדובר בבעיה ארצית הנובעת מכישלונה של המדינה בהתמודדות עם עליית מחיריהם של מוצרי יסוד, כך שחלק נכבד מאוכלוסיית מצרים נותר תקוע במאבק אין-סופי שמטרתו היחידה היא "לגמור את החודש". בשנים האחרונות נסקה האינפלציה לשיעורים שלא נראו מאז שנות התשעים המוקדמות, ו-40% מהמצרים חיים מפחות משני דולר ליום; במצב זה, הסימנים הנראים לעין של מרי חברתי-כלכלי, המגיעים לשיאם במאבקים המכונים פיאויים, אינם מפתיעים כלל. למעשה המאבקים במקומות העבודה אינם הסימן היחיד לקשיים אלו: ב-2008 פרצו מהומות לאחר דיווחים נרחבים על מחסור בלחם מסובסד, כאשר הלחם הנמכר במאפיות פרטיות הכפיל פי חמישה את מחירו ויצא מהישג ידם של מצרים רבים.

הירידה המתמשכת באיכותם וכמותם של שירותי המדינה החברתיים מכריחה משפחות רבות להוציא חלק גדול מהכנסתן על שירותים שמצרים פעם היו רגילים לקבל בחינם, כמו שירותי בריאות וחינוך. למשל, מוערך כי משפחות מצריות מוציאות כעשר עד 15 מיליארד לירות מצריות בשנה על שיעורים פרטיים על מנת לפצות על כישלונו של החינוך הפורמלי בבתי ספר ציבוריים ופרטיים כאחד.  הערכות מראות כי שני שליש מתלמידי בתי הספר במצרים מקבלים שיעורים פרטיים ו-60% מהמשפחות הנזקקות לשירותים אלה מוציאות יותר משליש מהכנסתן על שיעורים אלה. לא מפתיע אם כן לגלות ביטויים כרוניים של מרמור סביב חוסר היכולת של השכר להדביר את עלות המחייה והמחירים העולים בתלילות. הדיווחים התכופים על פערים עצומים בהכנסתם של מנהלים ועובדים זוטרים באותם מוסדות מציתים גם הם את אש המרי, במיוחד במגזר הבנקאי שבו נרשמו מחאות של עובדים נזעמים. ההשתרשות של המושג "פיאוי" וההנחות הגלומות בו מסיטה את תשומת הלב מהצורך בדיון רחב על הבעיות הכלכליות הדחופות הנוגעות לחיי היומיום של רבים. הכניעות העיוורת שמביעים מובילי דעת קהל רבים בפני "גלגל הייצור" מסייעת לדחוק הצדה את הצרכים הדחופים הללו, בעוד שאופני הגלגל מוחצים את העם בסיבובם. התנגדות יחידה מביע כתב "א-שורוק" ואאל גמאל במאמר ששמו "העם רוצה גלגל ייצור אחר": "המצרים התקוממו על מנת להחליף את גלגל הייצור הישן, כיוון שהוא מדכא ויוצר עוני, בערות וחולי".

במלים אחרות, הקפיצה בפעילות של מעמד הפועלים מאז התפטרותו של מובארכ מדגישה את המידה שבה זכויות העובדים הידרדרו בשנות הקפיטליזם הקליינטליסטי שקדמו לה. פיטורים המוניים וקיצוצי שכר והטבות החלו עם הדחיפה לליברליזציה כלכלית תחת ממשלת נזיף, משנת 2004 והלאה, במיוחד בהקשר של הפרטת מפעלים במגזר הציבורי. פועלים רבים יותר ויותר הם זמניים ופגיעים: בשנת 2010, על פי ההערכות, יותר משלושה מיליון מצרים היו מועסקים בהסדרים חוזיים שמאפשרים בפועל להנהלה לפטר אותם בכל רגע. נוהל מקובל אחד הוא להחתים עובדים, עם העסקתם, על "מכתב התפטרות" מראש. היעדרן של הטבות כגון ביטוח בריאות בחוזים אלה הוא מדאיג ביותר, כיוון שההעסקה הזמנית נפוצה במיוחד בתחומים הכוללים עבודה גופנית מסוכנת ביותר, כמו חקלאות, בניין וכרייה. לפני שנים, אם לא עשורים, החליטו מצרים רבים להיכנס למשרות חוזיות לא-בטוחות אלה במגזר הציבורי ולהסכים למשכורות שאינן עולות על 100 לירות בחודש, בתקווה שביום מן הימים יישכרו כעובדי מדינה מן המניין, עם משכורת גבוהה יחסית, הטבות נוספות, ויום אחד גם פנסיה.  הממשלה אמנם הודיעה על כוונתה להעניק לעובדים זמניים זכויות העסקה מלאות בסוכנויות המדינה, אך עדיין רבה המלאכה החסרה על מנת לתקן את העוול שנגרם למיליונים של עובדים מצריים בעקבות התנהלותה ההפכפכה של המדינה. אך טרוניותיהם של עובדים זמניים אינן אלא דוגמית של בעיה רחבה יותר הכוללת מגזרים נרחבים של המשק שלהם לא נוגעים חוקי זכויות העובדים. למשל, החלטת הממשלה מ-2010 להעלות את שכר המינימום מזה שנקבע ב-1984 – 400 לירות מצריות, מעט מעל לקו העוני של 67$, היתה חסרת משמעות מבחינתם של שבעת מיליוני המצרים (שביניהם מחצית מהנשים המועסקות) העובדים בכלכלה הלא-פורמלית, מחוץ לטווח של בדיקות הממשלה.

עובדי תחבורה ציבורית מפגינים מול בניין הטלוייזיה בקהיר, פברואר 2011.

בטור שפורסם לרגל האחד במאי, שהוזכר לעיל, הופיעה רשימה רבת-רושם של אנשים רגילים מכל שדרות החברה המתמודדים עם הקושי: "מהנדסת תותחית עם תואר שני" שנאלצה לחתום על מכתב התפטרות ביום הראשון בעבודה; מורה למתמטיקה בתיכון, עם ותק של 18 שנה, ש"עדיין רוכב על ווספה" ו"היה מת מרעב" אילולא הרוויח מהצד כמורה פרטי; סגן מנהל בסניף של קנטאקי פרייד צ'יקן שעובד מתשע בבוקר עד 10 בלילה כל יום; רופא במשרד הבריאות שעובד 30 שנה וזכאי לפנסיה של 900 לירות (151$); נשים שמקבלות רק שלושה חודשים לחופשת לידה. אנשים אלה אינם שונים בהרבה מהפועלים המוחים שאותם מגדירה העיתונות כאנוכיים, מלבד העובדה שרבים מה"מפגינים הפיאויים" האלה הם קשי-יום עוד יותר.

לסיום, האמירה המקובלת על פקידי הממשל שהצרות שעושים הפועלים הם שורש הבעיות הכלכליות במצרים שאחרי מובארכ, היא לא משכנעת בלשון המעטה. טענותיהם שסוף למחאות הפיאויות יביא מייד לשיבתם של ההשקעות הזרות והתיירים אל אגן הנילוס מתעלמות מהיעדר שלטון החוק לאחר היעלמותה של המשטרה מהרחובות במהלך ההתקוממות של 25 בינואר, מחוסר הבהירות בנוגע לעתידה הפוליטי של מצרים, מהמתחים הבין-דתיים, מאזהרות המסע שמפיצות ממשלות זרות, ומהקשיים שמציבים החיים תחת עוצר וממשל צבאי.

משכתבים את ההיסטוריה 

מובילי דעת הקהל המפיצים את מונח ה"דרישות הפיאויות" משתתפים, כך נראה, בכתיבתה של היסטוריה מוטה באופן חריג של מהפכת ה-25 בינואר הבלתי-גמורה.

בתגובה למרמור הציבורי עקב החלטת הממשלה לאסור על שביתות והפגנות אמר במרץ ראש הממשלה שרף שמטרת החוק החדש היא להגן על המהפכה מפני הפגנות פיאויות. שבוע לאחר מכן סיפר פעיל פוליטי לעיתון כי שרף הבטיח ל"קואליציית צעירי המהפכה" כי החוק החדש לא יעיב על זכותם להמשיך ולכנס את הפגנות הענק שהם עורכים בכיכר תחריר כמעט בכל יום שישי. בגישה החדשה של הממשלה מובלעת ההבנה שהעצרות בתחריר הן המשכה של המהפכה, אך הפגנות הפועלים המוגדרות כ"פיאויות" תומכות במהפכת-הנגד. הדיכוטומיה שמציירות הודעות הממשלה תומכות באמונה שלפיה דרישות לצדק חלוקתי לא שיחקו חלק חשוב בהפלתו של מובארכ. טענה זו, על אף תפוצתה הרחבה, שגויה משלוש סיבות מרכזיות.

ראשית, בחודש ינואר,עוד לפני ההתקוממות, חלה עלייה במספר השביתות והפגנות העובדים. יש לבחון אם פעילויות אלו הן שנתנו את האות להשתתפות המונית בהתקוממות, אך מגמות אלו לפחות מראות שסימנים רבים של אי-נחת ציבורית נגעו בדרישות לחלוקה מחדש ערב ההתקוממות ממש – שלא לדבר על השנים שלפניה. כמה דוגמאות לפעילויות אלו: שביתות-שבת של 1,500 עובדים בבית החולים האוניברסיטאי במנסורה שדרשו העסקה קבועה לאחר שעבדו יותר מ-15 שנה כעובדים זמניים; שביתה של 300 עובדים במפעל עץ בדאשנה בדרישה לקבל שכר שלא שולם; שביתה של 20% מעובדי סדנאות הרכבות בקהיר; שביתה של 200 אחיות וטכנאי רנטגן בבית החולים באשמון במחאה על קיצוץ הטבותיהם; ושביתות-שבת של עובדי חברת אל-כרכאת באיסמעיליה ובפורט סעיד במחאה על הפערים בשעות העבודה בין עובדים.

שנית, באזורים בהם יש מפעלים רבים, כמו מחאלה וסואץ שכבר ידעו סכסוכי עבודה משמעותיים, התקיימו במהלך ההתקוממות הפגנות של אלפי משתתפים, כמו גם קרבות קשים מול כוחות הביטחון. עובדה זו מצביעה על כך שדרישות לחלוקה מחדש שלאחר מכן הוגדרו כ"פיאויות" שיחקו תפקיד בהנעת ההמונים לטובת המהפכה. היא גם מצביעה על השתתפות של פועלים בהתקוממות, אם גם כיחידים ולא כאיגודים, כפי שטוענים היסטוריון העבודה המוביל ג'ואל ביינין ואחרים. אמנם אין אפשרות להעריך בדיוק את תפקידן של דרישות לחלוקה מחדש, אך המרחק הגדול שמציירים מובילי דעת קהל אחדים בין המהפכה לבין קריאות לרמת מחייה אנושית נראה לכל הפחות מוגזם. ייתכן שמפגינים הניחו לצד אחד את דרישותיהם החברתיות-כלכליות והתאחדו מאחורי מסר מאוחד הקורא למובארכ להתפטר. אך אין בכך כדי לטעון שהקשיים הכלכליים לא היוו סיבה ליציאתם של אנשים אל הרחובות מלכתחילה.

שלישית, ההתמקדות התקשורתית המובנת בכיכר תחריר ובאחדות הבין-מעמדית שם אינה מורידה מחשיבותה של אי-הנחת בקרב עובדים מחוץ לכיכרות הגדולים בימיו האחרונים של מובארכ. למשל, אחרי שב-7 בפברואר נפתחו העסקים, לראשונה מאז ה-28 בינואר, התפשטו הפגנות ושביתות של פועלים בכל מחוזות מצרים. דרישות המוחים לא היו שונות בהרבה מהדרישות ה"פיאויות" שרבים החלו להוקיע מיד לאחר ה-11 בפברואר. סימני המרי הפועלי ב-9 בפברואר, יום אחד לפני שחרור הקומוניקט הראשון של המועצה העליונה, כוללים: הפגנות של אלפי פועלים בחלואן, כפר אל-דואר וכפר אל-זיאת; הפגנה של עובדים זמניים מול בניין הרשות הכללית לביטוח בריאות בקהיר בדרישה להעסקה קבועה; הפגנה של מעל 500 עובדים ב"סהר האדום" בתמיכה בעובדים זמניים המועסקים בחוזים על-תנאי במשך 20 שנה; שביתה של עובדי מוסך הרכבות בבולאק, שהתאספו על מנת למנוע מעבר של רכבות; וצעדה של אלפי פועלי ניקיון ברחוב סודאן בשכונת מוהנדסין שבקהיר בדרישה להעלאה בשכר ושיפור בתנאי העבודה.

כמה פרשנים מקורבים, כמו הפעיל והבלוג חוסאם אל-חמלאוי, מאמינים ששביתות העובדים בשבוע האחרון להתקוממות היו נקודת המפנה שכפתה על מובארכ לפרוש.  אין בידינו עדיין תיאור אמין של שרשרת האירועים המדויקת שדחקה את מובארכ החוצה. אך עובדה היא שהמועצה העליונה, מיד לאחר עלייתה לשלטון, ביקשה לדכא את השביתות – סימן לכך שעצירת העבודה היוותה מקור לדאגה רבה עבור הגנרלים שהקיפו את מובארכ בימיו האחרונים. הטענה שפעולות אלה החישו את קצו של מובארכ, אם כן, אינה מופרכת כלל.

התפשטותו של המונח "פיאוי" כתיאור לדרישותיהם של פועלי מצרים המקטין אותם לכדי אינטרסים קטנוניים ואף אנטי-מהפכניים אינה סתם התכחשות לזכות לרמת מחיה אנושית. גלום בו יותר מאשר האבסורד שבהנחות שעליהן מתבסס שימוש זה במונח. השימוש הרווח במונח מצביע על קונצנזוס המתגבש בקרב האליטה המשכתבת את ההיסטוריה של המהפכה המצרית המנשכת, על משמעותה ומטרותיה – במטרה לדחוק הצדה את הבעיות החברתיות-כלכליות ואת מיליוני המצרים הסובלים מהן. בעוד שרבים מאמינים כי המצרים התקוממו בעיקר ממניעים כלכליים, המהירות שבה נדבקו דמויות משפיעות בשימוש במושג המגנה "פיאוי" מצביעה על כך שההתמודדות עם בעיות אלה במצרים שלאחר מובארכ – שלא לדבר על העלאתן לסדר היום הפוליטי הארצי – תהיה קשה יותר ממה שניתן לחשוב. עוד מוקדם לומר שמא עלייתם של מפלגות חדשות ואיגודים עצמאיים יעניקו לפועלים ולבעלי בריתם בקרב תומכי הצדק החלוקתי הזדמנות להתנגד לגל זה של אליטיזם עיוור. בכל מקרה, המגמות מצביעות על כך שעם סיומו של הרומן העגום בן עשרות השנים עם הסמכותנות של מובארכ, פועלי מצרים יכולים לצפות לא לסוף טוב, אלא לאתגרים חדשים ואי-ודאות גדולה.

[מאמר זה הופיעה לראשונה ב-Middle East Report Issue #239]

[לקריאת החלק הראשון של המאמר, לחצו כאן]

Written by hshezaf

יולי 18, 2011 בשעה 4:59 pm

פורסם במצרים

תגים: , ,

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 172 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: